האקדמיה 4 הקרב על התואר

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

האקדמיה 4 הקרב על התואר

טז לייטון

האבירים יוצאים להילחם בדרקונים על אליפות הליגה הטובה בעולם!
ליאו וחבריו לקבוצה חוגגים את ההצלחה בטורניר האלופות. אבל הם לא שוכחים שבעונה הקודמת הם סיימו קרוב לתחתית הטבלה בפרמייר ליג עד גיל ארבע־עשרה. אם הם רוצים להתמודד מול היריבה המושבעת שלהם, לונדון דרגונס, מצפה להם אתגר עצום.
סמנתה חוזרת לאמן את לואישם נייטס, אבל כמה מחבריו של ליאו עלו לקבוצת הנוער עד גיל שש־עשרה או עברו למועדונים אחרים. לקבוצה הגיעו כמה שחקנים חדשים, ואחד מהם הוא קַשָר מרכזי חזק וקשוח שנחוש בדעתו לתפוס את מקומו של ליאו. ואם זה לא מספיק, ליאו נתקל בבעיה שעלולה להרוס לו את העונה – ואולי אפילו את העתיד ככדורגלן.
הפרמייר ליג היא הליגה הטובה ביותר בעולם, וליאו וחבריו יעמדו למבחן קשה יותר מתמיד. האם הם יצליחו להתמודד עם הלחץ, להתגבר על כל המכשולים החדשים שיופיעו בדרכם ולנצח בקרב על התואר?
שם: האקדמיה 4 הקרב על התואר
מחבר/ת: טז לייטון
שפה: עברית
תחום: נוער צעיר
תת תחום: נוער צעיר
מק״ט: 013621684

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 85.00

קרא פרק ראשון

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="ChapterSplit">קטע 1#</h2>
			<h3 class="part"><span class="bold">השקט שלפני הסערה</span></h3>
			<p class="firstspace">״היי, אתה! כן, אתה עם החולצה של הנייטס! מה דעתך שאתה והחבר שלך תצטרפו לגופיות האדומות?״</p>
			<p class="text">אני הייתי זה עם החולצה של הנייטס, והחבר שלי היה קרלוס. האיש שצעק עלינו, אחד המאמנים בסדנת המיומנויות, צירף אותנו לקבוצה של הילדים הקטנים. כולם שם היו בכיתה ז׳ לכל היותר.</p>
			<p class="text">אני עמדתי לעלות לכיתה ח׳. קרלוס צעיר ממני בשנה. שאר השחקנים בשנתון שלי שובצו לקבוצה של התיכוניסטים.</p>
			<p class="text">יכולתי להבין את המאמן. אני נמוך לגילי, קצת מתחת לממוצע ורזה כמו ספגטי. קרלוס ואני רצנו להצטרף לצעירים וחייכנו זה לזה, כי שנינו ידענו מה עומד לקרות. אפילו קרלוס שחקן טוב מדי לקבוצה הזאת.</p>
			<p class="text">בואו נחזור קצת אחורה. חזרתי לאוהיו אחרי טורניר האלופות, כמה שבועות לפני סוף חופשת הקיץ. רוב הזמן ביליתי עם החברים שלי, בבריכה השכונתית או במשחקי כדורגל בפארק. היום – השבת הראשונה של אוגוסט – אני משתתף בסדנה חד־יומית בצ׳פּמן קולג׳, מכללה פרטית שנמצאת בערך חצי שעה נסיעה ממידלטון. יש להם קבוצת כדורגל טובה בשם בּאקנירס שמשחקת בדרג השני של ליגת המכללות הארצית. כשהייתי קטן, ההורים שלי לקחו אותי לצפות במשחקים שלהם.</p>
			<p class="text">אבא שלי רשם אותי לסדנה וזה די הפתיע אותי. אף פעם לא היה לנו כסף לדברים כאלה. לפני שעברתי ללונדון לא הייתי בשום סדנה או קייטנה.</p>
			<p class="text">את הסדנה ניהל מר דייוויס, המאמן הראשי של צ׳פמן קולג׳ בּאקנירס. הוא כל פעם הדגים מיומנות כלשהי, ואחר כך התחלקנו לקבוצות ותרגלנו את מה שהוא הראה בעזרת המאמנים האחרים – רובם סטודנטים בשנה שנייה או שלישית שמשחקים בבּאקנירס. כל העניין היה ממש בסיסי בהשוואה לאימונים של סמנתה. אבל אני לא מתלונן – כמה שיותר כדורגל, יותר טוב.</p>
			<p class="text">למרות שלא התאמצתי יותר מדי ולא רציתי להשוויץ, המאמנים שמו לב מהר מאוד שאני מוכשר. בשלב מסוים העבירו אותי לקבוצה של התיכוניסטים. בסוף היום, מר דייוויס חשב שיהיה נחמד לעשות משחקון קצר של מאמנים מול שחקנים. הוא בחר אחד־עשר מהשחקנים המצטיינים בסדנה שישחקו מול תשעת השחקנים מקבוצת הקולג׳ שעזרו לו להעביר את הסדנה. אני הייתי השחקן היחיד בגיל חטיבת ביניים שנבחר להרכב, כך שקרלוס נאלץ לצפות מהצד.</p>
			<p class="text">המאמן דייוויס סידר את המערך שלנו ותקע אותי בצד ימין של הקישור. הייתי השחקן הכי נמוך ורזה על המגרש. כשנשמעה שריקת הפתיחה החלטתי לשחק חזק, כי הייתי צריך להתמודד מול שחקני קולג׳.</p>
			<p class="text">בהתחלה השחקנים של הבּאקינירס הניעו כדור בשביל הכיף, השתעשעו ועשו תרגילים. הם לא התייחסו אלינו ברצינות, ובכל זאת עבר לא מעט זמן עד שהקבוצה שלי הצליחה לזכות בכדור. אחרי שהשתלטנו על הכדור, איבדנו אותו די מהר. עברו חמש דקות עד שהצלחתי בכלל לגעת בכדור. כשהכדור הגיע אלי שלחתי לקיצוני הימני שלנו הגבהה נהדרת מעל ההגנה, אבל הוא לא הצליח להשתלט על הכדור.</p>
			<p class="text">אחרי זמן קצר המאמנים הבקיעו. הקבוצה שלנו חידשה את המשחק והחזירה את הכדור לשוער. רצתי אחורה וביקשתי את הכדור: ״אני פנוי!״</p>
			<p class="text">השוער זרק את הכדור למעלה. הוא עבר לי מעל הראש והתגלגל בשטח פתוח. הקדמתי בצעד אחד את הקַשָר של הקבוצה השנייה, השחלתי את הכדור בין הרגליים שלו לפני שהוא הספיק לחזור לשיווי משקל ועקפתי אותו בריצה. השחקנים מהקולג׳ גיחכו על השחקן שלהם שספג ממני השחלה בין הרגליים.</p>
			<p class="text">שחקן נוסף מהקישור שלהם יצא אלי. הוא עמד זקוף והתייצב ממש מולי. שמתי לב שהוא לא עומד נמוך ויציב כמו שצריך אז עשיתי הטעיה, בעטתי את הכדור קדימה ועברתי אותו בטיסה.</p>
			<p class="text">עכשיו סטיתי שמאלה בניסיון להגיע למצב בעיטה. בקבוצת המאמנים היו רק תשעה שחקנים, כך שנשאר רק שחקן הגנה אחד ביני לבין השער.</p>
			<p class="text">״אֵלַי!״ צעק אחד השחקנים בקבוצה שלי, קיצוני שמאלי שרץ לכיוון השער.</p>
			<p class="text">הבלם של קבוצת המאמנים יצא אלי. מכיוון שהיינו שניים על אחד, המהלך החכם מבחינתי היה למסור לאגף. אבל הבלם פנה בכיוון הזה כדי לסגור את המסירה. הוא ניחש מה אני מתכוון לעשות וזז מוקדם מדי. בשנייה האחרונה משכתי את הכדור לאחור עם הסוליה של הנעל, הסטתי אותו ימינה ופרצתי קדימה.</p>
			<p class="text">הבלם ניסה לשנות כיוון בחזרה. כדררתי פעמיים ובכל פעם שלחתי את הכדור רחוק קדימה, עד שהגעתי לנקודת העונשין ומשם שיגרתי טיל לפינה השמאלית התחתונה שהשוער לא הספיק להגיע אליה.</p>
			<p class="text">לרגע קצר אף אחד לא הוציא מילה מהפה. המאמנים נראו המומים. ואז הקבוצה שלי – וכל השחקנים שעמדו מסביב למגרש – התחילו להריע ולשאוג. קרלוס משך לעצמו בשיער כאילו הוא לא מאמין למראה עיניו.</p>
			<p class="text">״מי זה?״ צעק מישהו. ״תעבירו אותו להתקפה!״</p>
			<p class="text">המאמן דייוויס הקשיב לעצה והעביר אותי לעמדת החלוץ המרכזי להמשך המשחק. נראה לי שהשחקנים מהקולג׳ חשבו שסתם היה לי מזל, כי הם המשיכו לשחק בלי להתאמץ יותר מדי. אבל אחרי שפרפרתי עוד שחקן שלהם ובישלתי את השער השני שלנו באסיסט מבריק, הם התחילו ללחוץ עלי יותר. אחרי זה כבר התקשיתי לעבור אותם באחד על אחד כי הם היו הרבה יותר מבוגרים ופי שניים ממני בגודל. בכל זאת עשיתי להם כל מיני צרות ובסוף הם ניצחו אותנו רק 3-2.</p>
			<p class="text">כשירדתי מהמגרש בפנים מיוזעות קלטתי כמה מהשחקנים מקבוצת הקולג׳ מצביעים עלי. מזגתי לעצמי כוס ממכל המים הקרים לצד המגרש וניגשתי אל קרלוס. בזמן שדיברנו ניגש אלינו המאמן דייוויס. הוא היה שזוף ושרירי, בערך בגיל של אבא שלי, ולבש מכנסיים קצרים וחולצת טריקו עם הסמל של הבּאקנירס. השיער שלו היה קצוץ במכונה ואפור בצדדים.</p>
			<p class="text">״מה נשמע?״ הוא אמר ובחן את תגי השמות שלנו. ״ליאו וקרלוס. נעים להכיר, בנים. שניכם שחקנים מצוינים. אתם גרים פה בסביבה?״</p>
			<p class="text">״אנחנו ממידלטון,״ אמר קרלוס.</p>
			<p class="text">״אה, כן, לא רחוק.״ המאמן פנה אלי. ״ליאו, אני חייב להגיד שהרשמת אותי. אתה, אממ, <span class="bold">ממש</span> מוכשר. עברת כמה מהשחקנים שלי!״ הוא צחקק. ״לגרג ייקח זמן להתאושש מההשחלה הזאת בין הרגליים.״ הוא יישר את המצחייה שלו. ״תקשיב, אני בטוח שאיזה מאמן אחר כבר הקדים אותי, אבל למרות הסיכוי הקלוש אני חייב לשאול אם כבר חתמת באיזושהי קבוצה? אני יודע שאתה עוד די צעיר. אני מנחש שאתה בכיתה י׳?״</p>
			<p class="text">״אני בכיתה ח׳. ליתר דיוק, עולה לח׳.״</p>
			<p class="text">נראה שהמאמן דייוויס איבד לרגע את הקול. ״<span class="bold">כיתה ח׳</span>? אף פעם לא ראיתי... טוב, אני לא יודע מה להגיד בכלל. ברור שאתה צעיר מדי בשביל להחתים אותך – נכון? אולי כדאי שאבדוק את התקנון. אף פעם לא החתמנו ילד בחטיבת ביניים. בכל אופן, לא משנה כרגע. אולי בשנה הבאה ההורים שלך ירימו אלי טלפון.״</p>
			<p class="text">קרלוס התערב בשיחה לפני שהספקתי לענות. ״כבר יש לו קבוצה.״</p>
			<p class="text">״כן?״ אמר המאמן דייוויס. ״ממש לא מפתיע אותי. מי הקבוצה המאושרת?״</p>
			<p class="text">״לואישם.״</p>
			<p class="text">״המממ. אני לא מכיר בית ספר כזה. איפה הוא נמצא?״</p>
			<p class="text">קרלוס גיחך. ״לונדון.״</p>
			<p class="text">העיניים של המאמן דייוויס גלשו למטה והתרחבו כאילו הוא רק עכשיו הבחין בחולצה שלי. ״אתה מתכוון שזאת החולצה... בחור, אתה מתכוון ל<span class="bold">לואישם נייטס</span>? מהפרמייר ליג?״</p>
			<p class="text">״כן, אדוני,״ אמרתי.</p>
			<p class="text">הוא הושיט יד. הושטתי לו יד ללחיצה והוא טלטל אותה בהתלהבות. ״טוב, ליאו, אני ממש שמח שבאת. אני רואה למה הם רצו אותך. אתה חתיכת שחקן.״</p>
			<p class="text">״תודה.״</p>
			<p class="text">״אני יודע שהדרך לקריירה מקצוענית ארוכה וקשה, ואני מאחל לך המון הצלחה. אם מאיזושהי סיבה זה לא יסתדר ותחליט לחזור הביתה לקולג׳, בבקשה תהיה איתנו בקשר. אני יכול להגיד בוודאות מוחלטת שתחכה לך מלגה מובטחת.״</p>
			<p class="text">התעורר בי פתאום חשד לגבי הסיבה שאבא שלי רצה שאשתתף בסדנה הזאת – תוכנית גיבוי, למקרה שלא אצליח להגיע לפרמייר ליג.</p>
			<p class="text"><span class="bold">איזה אבא ערמומי.</span></p>
			<p class="text">המאמן דייוויס הושיט יד גם לקרלוס. ״בהצלחה לשניכם. קרלוס, אני מקווה לראות אותך גם בקיץ הבא. ליאו, עד כמה שהייתי שמח לאמן אותך, אני מעדיף לראות אותך בטלוויזיה מתישהו.״</p>
			<h6 class="small ParaOverride-1"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer003">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">קרלוס ואני חזרנו למידלטון ואכלנו ארוחת ערב אצלו בבית, ואחרי זה נסענו באופניים לפגוש את דניס בחנות תה בּובָּה שנפתחה לפני כמה ימים. הזמנתי תה ליצ׳י שטעמתי בלונדון ואהבתי. דניס שאל אותי מה זה.</p>
			<p class="text">״זה טעים,״ אמרתי. ״תטעם.״</p>
			<p class="text">״אבל מה זה?״</p>
			<p class="text">״לא יודע. איזה פרי מתוק או משהו.״</p>
			<p class="text">קרלוס גלגל עיניים. ״ליאו נהיה מתוחכם כזה. הוא בטח אוהב עכשיו פשטידת רועים ואוכל צרפתי.״</p>
			<p class="text">״קרפים עם שוקולד,״ אמרתי. ״יאמי. אני כבר מתגעגע לזה.״</p>
			<p class="text">קרלוס נופף ביד. ״וכולם יודעים שליצ׳י הוא פרי ממקסיקו. לדוד שלי יש עצי ליצ׳י.״</p>
			<p class="text">דניס הזמין כרגיל קרמל, הטעם האהוב עליו, וקרלוס הזמין שייק אננס.</p>
			<p class="text">יצאנו עם הכוסות לשולחן במרפסת. היה ערב חמים ונעים. הצטערתי להיפרד מהחברים שלי, אבל התרגשתי לקראת פתיחת העונה החדשה. נשארו שלושה שבועות עד לטיסה שלי בחזרה ללונדון.</p>
			<p class="text">קרלוס שתה שלוק גדול דרך הקשית והניד את הראש בעצב. ״אני לא מאמין שתפסיד את כיתה ח׳.״</p>
			<p class="text">״אני לא <span class="bold">מפסיד</span> את כיתה ח׳,״ אמרתי. ״אני פשוט אלמד באנגליה.״</p>
			<p class="text">״אתה מבין למה אני מתכוון. יכולנו להיות המלכים של בית הספר.״</p>
			<p class="text">דניס נחר ושילב את הזרועות העבות שלו. ״אתה בסך הכול בכיתה ז׳.״</p>
			<p class="text">״גיל הוא רק מִספָּר.״ קרלוס פנה אלי. ״זה קצת אנוכי מצידך, שתדע. תחשוב <span class="bold">עלינו</span>. על בית הספר שלנו. תתאר לעצמך שהיית משחק בנבחרת בית הספר! היינו קורעים את כולם. למה שלא תחזור לכאן בתיכון?״</p>
			<p class="text">״זה לא אתה שאמרת לי שאני חייב להגיע לפרמייר ליג כדי שתוכלו להצטרף אלי? ששלושתנו נגור בדירה בלונדון או בברצלונה?״</p>
			<p class="text">קרלוס שתה מהשייק שלו. ״יש בזה משהו. אני צריך לחשוב על סדרי העדיפויות שלי. תשאל אותי עוד שנה ואני כבר אגיד לך מה לעשות.״</p>
			<p class="text">נשענתי לאחור בכיסא. ״אף אחד לא מבטיח שאצליח להישאר, אתה יודע. הם מנפים שחקנים כל שנה.״</p>
			<p class="text">קרלוס קימט את המצח. ״לא בחרו אותך רק עכשיו לשחקן המצטיין בטורניר האלופות?״</p>
			<p class="text">״כן, אבל אני רק בן שלוש־עשרה. הרבה דברים יכולים לקרות עד שיציעו לי מלגה.״</p>
			<p class="text">דניס שיהק. ״איזו מלגה? על מה אתה מדבר?״</p>
			<p class="text">״זה הולך ככה. טיג אמר לי –״</p>
			<p class="text">קרלוס קטע אותי. ״זה המקצוען מהדרגונס שאתה כל הזמן טוען שאתה מכיר?״</p>
			<p class="text">״אני באמת מכיר אותו, והוא משחק בצעירים עד גיל עשרים ואחת, מה שאומר שהוא רק חצי מקצוען.״</p>
			<p class="text">״אין שום היגיון במה שאתה אומר.״</p>
			<p class="text">״אם תסתמו ותקשיבו, אני אסביר. כן, אם הגעת לקבוצה בוגרת בפרמייר ליג, אז <span class="bold">אין ספק</span> שהגעת לפסגה. אבל טיג אומר שהצעד הראשון בדרך לקריירה מקצוענית הוא שיציעו לך מלגה מלאה כשאתה משחק בליגת הנוער עד גיל שש־עשרה. בשלב הזה מתחילים בעצם לשלם לך כדי לשחק כדורגל. לא הרבה, אבל משלמים. וזה אומר שהמועדונים מתעניינים בך ברצינות.״</p>
			<p class="text">קרלוס ודניס הנהנו בזמן שעיכלו את כל המידע הזה.</p>
			<p class="text">״נו,״ אמר קרלוס, ״אז כדאי שתשיג לך מלגה כזאת.״</p>
			<p class="text">״כל עונה קובעת, ויש עוד דרך ארוכה עד לפרמייר ליג. הרבה שחקני עתודה בגילי – רובם, למען האמת – לא מגיעים למקצוענים.״</p>
			<p class="text">״באמת?״ אמר דניס. ״איך נראה לך שהעונה הזאת תהיה?״</p>
			<p class="text">״יותר טובה מהקודמת, בשאיפה,״ אמר קרלוס. ״הם סיימו במקום לפני אחרון.״</p>
			<p class="text">״אבל הם ניצחו את הדרגונס במשחק האחרון.״</p>
			<p class="text">״זה היה <span class="bold">משחק אחד</span>. הדרגונס בטח יפרקו אותם בעונה הזאת.״</p>
			<p class="text">דניס הסיט כמה שערות ג׳ינג׳יות בוהקות מהעיניים. ״בעד מי אתה בכלל?״</p>
			<p class="text">קרלוס משך בכתפיים. ״אני רק אומר את האמת.״</p>
			<p class="text">״אולי תיתן לליאו לענות?״</p>
			<p class="text">השיחה של החברים שלי הצחיקה אותי, ושמחתי שהם מתעניינים בקבוצה שלי. בזמן שחשבתי מה להגיד, אספתי את כדורי הבּוֹבּה מתחתית הכוס ולעסתי אותם לאט. ״זה ייראה אחרת. אני גדלתי בשנה, אבל כמה מהחברים שלי עולים כבר לנוער. יהיו לנו שחקנים חדשים, וככה גם לקבוצות האחרות. יכול להיות... אני לא יודע.״ הסתכלתי למעלה. שמי הלילה היו חשוכים ולא היה ירח. שקעתי במחשבות ותהיתי אם הקבוצה שלנו תצליח לשמר משהו מהקסם שהצלחנו ליצור בקיץ. ״למען האמת, אני לא יודע לְמה לְצפות.״</p>
			<h6 class="small ParaOverride-1"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer004">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">למחרת בבוקר התעוררתי, פיהקתי ונעמדתי מול המראה שעל דלת החדר שלי. הייתי בלי חולצה וכופפתי את הזרועות לכל הצדדים בניסיון לראות אם השרירים שלי גדלו.</p>
			<p class="text">שום דבר. עדיין שתי אטריות רטובות. צמחו לי בינתיים רק כמה פצעונים קטנים, שזה טוב, והשיער שלי עדיין היה ארוך ומתולתל בצבע חום־בלונדיני. נראיתי בערך כמו שהייתי כשהגעתי למחנה של לונדון דרגונס בקיץ שעבר.</p>
			<p class="text">וזאת היתה בעיה. אם אישאר <span class="bold">יותר מדי</span> קטן לגילי, זה עלול להשפיע על קריירת הכדורגל שלי. כן, אני יודע שמסי ממש נמוך ויש עוד המון שחקנים קטנים ורזים. זה נכון שבכדורגל לא חייבים להיות גבוהים. אבל בכל זאת יש יתרונות לגודל, ואם אין לך מבנה גוף אתלטי כדאי מאוד שיכולות המשחק שלך יהיו ברמה עולמית.</p>
			<p class="text">לא ביקשתי הרבה. רק כמה סנטימטרים בגובה וקצת שרירים בזרועות. אולי גם קצת שיער על החזה. וירכיים גדולות יותר. ושוקיים. וכתפיים. זה כל כך קשה?</p>
			<p class="text">יש שחקנים שהם ממש מעולים בגיל צעיר, אבל לא ממשיכים להשתפר ביכולת המשחק או במהירות או... לא יודע, המון דברים יכולים להשתבש בדרך לקריירה מקצוענית. הייתי רציני כשאמרתי לחברים שלי שכל עונה קובעת.</p>
			<p class="text">כופפתי את הזרועות עוד כמה פעמים בניסיון להבליט שרירים שאולי התחבאו, ואז נאנחתי והלכתי לבדוק מה שלומו של מסי. ציפיתי למצוא אותו עומד בראש העץ שלו ומגלגל את העיניים הכדוריות שלו בתהייה למה אני כל כך מודאג.</p>
			<p class="text">במקום זה מצאתי אותו שוכב על הבטן על רצפת הכלוב, כמעט כאילו הוא ישן. <span class="bold">מוזר</span>, חשבתי. מסי אף פעם לא ישן במשך היום. חרדונים מזוקנים הם חיות יום ושעות השינה שלהם דומות לשלנו: בלילה, כשחשוך. בדרך כלל כשהייתי בחדר, מסי היה פעיל וניסה למשוך את תשומת הלב שלי או ללמד אותי איזה שיעור.</p>
			<p class="text">אבל לא הפעם.</p>
			<p class="text">הסתכלתי יותר טוב וראיתי שהרגליים האחוריות שלו קצת נפוחות ושהזקן שלו שחור ומתוח. אף פעם לא ראיתי את הזקן שלו נמתח, אלא אם כן הוא כעס. יכול להיות שהוא כועס מאיזושהי סיבה? ידעתי שלא שכחתי להאכיל אותו. אולי לא שיחקתי איתו מספיק בזמן החופשה. פתחתי את הכלוב והרמתי אותו, אבל הוא בקושי זז. הוא הפנה את הראש להסתכל עלי אבל לא נעמד על הרגליים האחוריות, לא הלך לי על הזרוע ולא עשה אף אחד מהדברים שהוא עושה בדרך כלל. הוא רק נשכב על הבטן והמשיך לרבוץ.</p>
			<p class="text">צפיתי בו עוד קצת בבלבול, ולא ראיתי שום שינוי בהתנהגות שלו. הזקן שלו נשאר שחור. עשיתי חיפוש קטן באינטרנט וגיליתי שזקן שחור הוא סימן לאחד משני דברים: כעס או כאב.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אוי לא</span>. זה הלחיץ אותי אז הלכתי לאבא שלי, והוא הסכים לקחת את מסי לרופא.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-1"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer005">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">״בואו נראה,״ אמרה ד״ר פּאטֶל, הווטרינרית בבית החולים לחיות של מידלטון, והניחה את מסי על שולחן בדיקות. לד״ר פּאטל היו שיער כהה שהגיע עד הכתפיים, עיניים חביבות וגומות חן כשהיא חייכה. ״אני רואה על מה אתה מדבר, ליאו. החמוד שלך לא במצב כל כך טוב.״</p>
			<p class="text">אבא שלי עמד לידי. ד״ר פּאטל בדקה את החרדון שלי ואני נשכתי את השפה ומלמלתי, ״מה לדעתך הבעיה אצלו?״</p>
			<p class="text">״זה מה שאני מנסה לברר. רק רגע.״</p>
			<p class="text">מסי נראה כל כך מסכן ועצוב כששכב שם על הבטן. הוא בקושי זז והיה אדיש לגמרי למה שקורה מסביב. היה לי ברור שמשהו לא תקין. ״הוא יהיה בסדר?״</p>
			<p class="text">אבא שלי הניח את היד החסונה שלו על הכתף שלי. ״ליאו,״ הוא אמר ברכּוּת. ״תן לה לסיים.״</p>
			<p class="text">הדקות חלפו ואני לא הייתי מסוגל לעמוד בשקט. אני אוהב זוחלים, ומאז שאני זוכר את עצמי רציתי זוחל כחיית מחמד. לא היה שום סיכוי שההורים שלי ייתנו לי לגדל נחש, אבל חודש לפני שאמא שלי מתה היא שכנעה את אבא שלי להביא לי חרדון מזוקן. מסי היה הדבר האחרון שקיבלתי מאמא שלי, והעובדה הזאת העניקה לו ערך מיוחד בעיני. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאאבד אותו.</p>
			<p class="text">ד״ר פּאטל עשתה צילומי רנטגן ובדיקת דם. בסוף היא הרימה אלינו את הראש. ״אני לא יכולה לקבוע בוודאות מה זה עד שיחזרו התוצאות של הבדיקות, אבל אני כמעט בטוחה שלמר מסי שלנו יש מחלת עצמות מֶטָבּוֹלית. זה די נפוץ אצל חרדונים מזוקנים, אבל למרבה הצער זה עלול להיות חמור מאוד.״</p>
			<p class="text">בלעתי את הרוק. ״הם עלולים... למות מזה?״</p>
			<p class="text">היא הנהנה. ״לצערי כן.״</p>
			<p class="text">״מה זה?״ לחשתי. ״יש משהו שאפשר לעשות?״</p>
			<p class="text">״במילים פשוטות, זאת מחלה שנובעת ממחסור בסידן בגוף. זה יכול לקרות מכל מיני סיבות – הגורמים העיקריים הם חשיפה לא מספקת לשמש ותזונה גרועה. אם רמות הסידן של לטאה נמוכות מדי, היא לוקחת סידן מהעצמות וממקומות אחרים בגוף כדי לנסות להעלות את רמת הסידן. זה עלול לגרום להתרככות של העצמות, לפגיעה ברקמות ולשיתוק. בלי טיפול, זה עלול להיות קטלני.״</p>
			<p class="text">היה לי קשה מאוד להוציא את השאלה הבאה מהפה. ״את חושבת שהוא יהיה... את חושבת שהבאנו אותו בזמן?״</p>
			<p class="text">״עוד אי־אפשר לדעת. לפני שתלכו אתן לכם הוראות קפדניות לטיפול בו, בסדר? חשוב מאוד למלא את ההוראות האלה כל יום.״</p>
			<p class="text">השתנקתי. ״בסדר.״</p>
			<h6 class="small ParaOverride-1"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer006">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">לפני שיצאנו מהמרפאה, ד״ר פּאטל נתנה לנו קופסה של כדורי סידן למסי, הנחיות תזונה קפדניות ומזרק לוויטמין די. אחרי שהגענו הביתה, אבא שלי התקין מיד באקווריום של מסי מנורה מיוחדת לאור אולטרה־סגול שהוא קנה בחנות החיות.</p>
			<p class="text">בשבועיים הבאים נשארתי צמוד למסי, בדקתי מה מצבו כל היום ואפילו כיוונתי שעון מעורר שיצלצל כל ארבע שעות כדי לוודא שהוא בסדר. הסתכלתי עליו כשהוא אכל, מדדתי לו חום ודיברתי אליו. בשבוע הראשון לא היה שינוי ממשי וחששתי שהמצב שלו מחמיר. אבל בסופו של דבר, לאט אבל בטוח, הוא התחיל להתאושש. בשבת השלישית של אוגוסט מסי טיפס בשעה טובה לענף הכי גבוה בעץ שלו, הפנה לכיוון שלי את העיניים הכדוריות שלו וניפח את הזקן.</p>
			<p class="text">כמו שאמרתי, בעיקרון חרדונים מזוקנים מראים את הזקן שלהם רק כשהם כועסים או סובלים מכאב.</p>
			<p class="text">אבל אני די בטוח שהפעם זאת היתה תרועת ניצחון מצידו של מסי.</p>
			<p class="text">״אוף,״ אמרתי, לקחתי אותו בידיים והנחתי אותו על המיטה שלי. ״דאגתי לך.״</p>
			<p class="text">מסי צעד מצד לצד ונראה שהוא חזר לעצמו כמעט לגמרי.</p>
			<p class="text">למחרת בבוקר נראה שמצבו השתפר עוד יותר ולקחנו אותו שוב לווטרינרית. ד״ר פּאטל אמרה שהוא יהיה בסדר! למען האמת, היא אמרה שמסי הוא חרדון מיוחד מאוד ושהוא הבריא יותר מהר מכל חרדון מזוקן שיצא לה לראות. הייתי גאה בלוחם הקטן שלי ואבן ירדה לי מהחזה.</p>
			<h6 class="small ParaOverride-1"><span class="bold CharOverride-1"> </span></h6>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer007">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">בנסיעה הביתה ישבתי במושב האחורי עם מסי.</p>
			<p class="text">״אתה נוסע עוד שלושה ימים, ליאו,״ אמר אבא שלי. ״אתה מוכן? אל תדאג למסי. אני אטפל בו יפה כשלא תהיה פה.״</p>
			<p class="text">היו לי דאגות בעניין הנסיעה. האם החרדון שלי ישרוד בלעדַי? כשהמבטים שלנו הצטלבו, הוא נעמד על הרגליים האחוריות והוציא את הלשון המפוצלת שלו. הבנתי שהוא נותן לי פקודה אילמת. ליטפתי לו את הגב והנהנתי.</p>
			<p class="text">״אני מוכן,״ אמרתי.</p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 68.00 ₪ מחיר רגיל 76.50 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 63.74 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות