הבלרינה מאושוויץ
ממואר עוצמתי ומרגש מאת ד”ר אדית אווה אגר, ניצולת שואה ופסיכולוגית בעלת שם עולמי. הספר מגולל את סיפורה של אדי, נערה יהודייה מוכשרת בריקוד ובספורט, שחולמת להגיע לנבחרת האולימפית של הונגריה. כשהאהבה הראשונה פורחת בליבה, העולם סביבה שוקע באפלה – והיא נשלחת עם משפחתה למחנה הריכוז אושוויץ. שם, בין רעב, טרור והשפלות, היא נאלצת לרקוד מול קצין נאצי, אך ממשיכה להיאחז בתקווה ובזיכרונות אהובה.

במהדורת נוער מיוחדת זו של רב-המכר ”הבחירה”, אגר משתפת את מסע ההישרדות שלה ואת הדרך הארוכה לריפוי נפשי. זהו סיפור על כוח רצון, אחווה נשית ובחירה בחיים – גם כשנדמה שאין תקווה. ”הבלרינה מאושוויץ” הוא ספר חובה לכל מי שמחפש השראה, תובנה עמוקה על נפש האדם, ויכולת מופלאה להפוך כאב אישי למתנה של תקווה.
שם: הבלרינה מאושוויץ
מחבר/ת: ד”ר אדית אווה אגר
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 013621626
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 89.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="chaptersplit"><span class="CharOverride-13">פרק 1</span></h2>
			<p class="center"></p>
			<h3 class="part">הקטנה</h3>
			<p class="firstspace"><span class="bold CharOverride-10">ה</span>ם רצו בן, אבל קיבלו אותי.</p>
			<p class="text">ילדה. בת שלישית, הקטנה במשפחה.</p>
			<p class="text">"אני שמח שיש לך שכל, כי יופי אין לך," נהגה אמי לומר לי. אולי היא התכוונה שלעולם לא אהיה יפהפייה. ואולי המחמאה הזאת, העטופה בביקורת, היתה הדרך שלה לעודד אותי ללמוד היטב. מוטיבציה שבאה לידי ביטוי באזהרה. ואולי קיים גורל בלתי נראה כלשהו שהיא מנסה לחסוך ממני. אולי היא מנסה לתת לי מושג טוב יותר על מי שאני עשויה להיות. "לבשל תוכלי ללמוד בהזדמנות אחרת," אמרה לי כאשר ביקשתי ממנה שתלמד אותי להכין חלה קלועה או לטגן עוף, או להכין ריבת דובדבנים שהיא שימרה בקיץ ואחסנה לשימוש עד סוף השנה. "את תחזרי לבית הספר."</p>
			<p class="text">היום אני עומדת מול הראי בחדר האמבטיה בדירה שלנו, מצחצחת שיניים, מתכוננת לבית הספר. אני בוחנת את הדמות שלי. האומנם אני לא יפה? אני רקדנית ומתעמלת, הגוף שלי גמיש ושרירי. אני אוהבת את הכוח שלי. אני אוהבת את השיער החום הגלי — גם אם מגדה, אחותי הבכורה, היא היפה בינינו. אך כאשר אני פוגשת את עיני במראָה, כאשר אני שוקעת בירוק־כחול המסתורי והמוכר, אני לא יכולה להצביע במדויק על מה שאני רואה. כאילו אני מחוץ לגוף מתבוננת פנימה, צופה בעצמי, כמו בדמות ברומן, דמות שהגורל שלה אינו ידוע, שלבה והאישיות שלה עדיין מתפתחים.</p>
			<p class="text">זה עתה סיימתי לקרוא את אחד הרומנים של אמי, "ננה" מאת אמיל זולא, שאותו לקחתי מהמדף שלה ובלעתי בסתר. אינני יכולה להוציא את התמונה האחרונה של הספר מראשי. ננה, השחקנית היפה והאופנתית, זו שגברים רבים חושקים בה, שוכבת שבורה וחולה, גופה מכוסה אבעבועות. יש משהו מפחיד באופן שבו מתואר הגוף שלה. עוד לפני האבעבועות, כאשר היא עדיין מלאת חיים ומקסימה, הגוף שלה מסוכן. הוא כלי נשק. מאיים, משהו שיש להיזהר מפניו.</p>
			<p class="text">אך היא היתה נחשקת. אני רעבה לאהבה שכזו. להיראות ולהיות מוכרת כאוצר. לספוג גלי חיבה שירעיפו עלי ושיתענגו עלי כמו במשתה.</p>
			<p class="text">אך אני לומדת לנהוג בזהירות.</p>
			<p class="text">"להתרחץ זה כמו לשטוף כלים," אמרה לי אמי. "מתחילים עם כלי הבדולח, משם עוברים לסירים ולמחבתות." להשאיר את החלק המלוכלך ביותר לסוף. אפילו הגוף שלי מעורר חשד.</p>
			<p class="text">מגדה פותחת בסערה את דלת חדר האמבטיה. נמאס לה לחכות לתורה.</p>
			<p class="text">"תפסיקי לחלום, דיצוקה," היא מתלוננת. היא משתמשת בשם החיבה שאמי המציאה לי. דיצו־קה. בדרך כלל ההברות המטופשות האלה מחממות את לבי. היום הן גסות וצורמות.</p>
			<p class="text">אני חולפת במהירות על פני אחותי, אל החדר המשותף שלנו, כדי להתלבש, ועדיין חושבת על הנערה שבמראָה — הנערה שמשתוקקת לאהבה. אולי אהבה מהסוג שאני משתוקקת אליה היא בלתי אפשרית. ביליתי שלוש עשרה שנים בחיבור הזיכרונות והחוויות שלי לכדי סיפור על עצמי, סיפור שמגלה שאני מקולקלת, לא רצויה, לא שייכת.</p>
			<p class="text">כמו בלילה כשהייתי בת שבע והורי אירחו ידידים לארוחת ערב. הם שלחו אותי מהחדר למלא קנקן מים, ומן המטבח שמעתי אותם מתבדחים, "יכולנו לחסוך את זו." הם התכוונו לימים שקדמו ללידתי, לימים שכבר היו משפחה שלמה לכל דבר. היתה להם מגדה שניגנה בפסנתר וקלרה ילדת הפלא הכנרת. אני לא הבאתי שום דבר חדש לשולחן. הייתי מיותרת, לא טובה די הצורך. לא היה להם מקום עבורי.</p>
			<p class="text">בחנתי את התיאוריה הזאת כאשר הייתי בת שמונה והחלטתי לברוח. כך אראה אם הורי אפילו יבחינו שנעלמתי. במקום ללכת לבית הספר, עליתי על חשמלית לבית סבי וסבתי. סמכתי על סבי וסבתי — אביה ואמה החורגת של אמי — שיחפו עלי. הם היו נתונים במלחמה ממושכת עם אמי בעניינה של מגדה והסתירו עוגיות במגירת השידה של אחותי. הם היו מקום המפלט הבטוח שלי. הם שילבו ידיים, מה שהורי לא עשו מעולם. הם היו התגלמות הנחת והנחמה — ריח של חזה בקר ושעועית אפויה, של לחם מתוק, של חמין, תבשיל עשיר שסבתי הביאה למאפייה לבשל בשבת, היום שבו נאסר עליה, לפי המסורת, להשתמש בתנור שבביתה.</p>
			<p class="text">סבי וסבתי שמחו לראות אותי. לא הייתי צריכה לעשות הצגות כדי לזכות באהבה או בהסכמה שלהם. אלה ניתנו חינם אין כסף, ובילינו בוקר נפלא במטבח באכילת לחמניות אגוזים. אך אז צלצל פעמון הדלת. סבי ניגש לפתוח אותה. כעבור רגע בא בריצה אל המטבח. הוא היה כבד שמיעה ואמר את דברי האזהרה שלו בקול רם מדי. "הסתתרי, דיצוקה!" צעק. "אמא שלך כאן!" דווקא כאשר ניסה להגן עלי, הסגיר אותי.</p>
			<p class="text">יותר מכול הטריד אותי המבט על פניה של אמי כשראתה אותי במטבח של סבי וסבתי. היא לא רק הופתעה לראות אותי כאן — נדמה כאילו עצם העובדה שאני קיימת הפתיעה אותה. כאילו לא הייתי מי שהיא רצתה או ציפתה שאהיה.</p>
			<p class="text">אך לא פעם אני מארחת לה לחברה. אני יושבת איתה במטבח כשאבי נוסע בענייני עסקים לפריז, ממלא מזוודות במשי לצורך עסקי התפירה שלו, וכשהוא חוזר אמי מביטה בו במבט קפוא וזהיר, חוששת שהוא בזבז יותר מדי כסף. היא לא מזמינה חברים לביקורים. אין בחדר המגורים שלה מקום לרכילות לשמה, לשיחות על ספרים או על פוליטיקה. אני זו שאמי מספרת לה את סודותיה. אני מתענגת על השעות שאני מבלה איתה לבדה.</p>
			<p class="text">ערב אחד כאשר הייתי בת תשע, היינו לבד במטבח. היא עטפה את שאריות השטרודל שהכינה מבצק, שראיתי אותה חותכת ביד ועוטפת כאילו היה מפת פשתן על שולחן האוכל. "קראי לי," אמרה ואני הבאתי את הספר "חלף עם הרוח" שהיה מונח על שולחן הלילה שלה. קראנו אותו כבר בעבר. התחלנו שוב מהתחלה. התעכבתי על ההקדשה המסתורית שנכתבה באנגלית בעמוד הראשון של הספר המתורגם. היא היתה כתובה בכתב ידו של גבר, אך לא של אבי. אמי אמרה רק שהספר היה מתנה מגבר שהיא פגשה כשעבדה במשרד החוץ, לפני שהכירה את אבי.</p>
			<p class="text">ישבנו בכיסאות הזקופים קרוב לתנור העצים. כשקראנו יחד לא הייתי צריכה לחלוק אותה עם איש. שקעתי במילים ובסיפור, ובהרגשה שאני לבד בעולם איתה. סקרלט חוזרת לטארה בסוף המלחמה, ומגלה שאמה מתה ושאביה שקוע עמוק בתוך האֵבֶל שלו. "<span class="bold _idGenCharOverride-1">אלוהים</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">עדי</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">,"</span> אומרת סקרלט, "<span class="bold _idGenCharOverride-1">לעולם</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אהיה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">רעבה</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">שוב</span>."<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span>1</span></span> אמי עצמה את עיניה והשעינה את ראשה על גב הכיסא. רציתי לטפס אל תוך חיקה. רציתי להשעין את ראשי על החזה שלה. רציתי ששפתיה ייגעו בשערי.</p>
			<p class="text">"טארה..." אמרה. "אמריקה. זה מקום שכדאי לראות." רציתי שהיא תאמר את שמי באותה רכות שבה דיברה על ארץ שמעולם לא ראתה. כל הריחות מעוררי התיאבון של המטבח של אמי התערבבו בתוכי עם הדרמה של רעב ומשתה — אפילו במשתה, תמיד אותו געגוע. לא ידעתי אם הגעגוע הזה הוא שלה או שלי, או משהו המשותף לשתינו.</p>
			<p class="text">ישבנו והאש בתנור חצצה בינינו.</p>
			<p class="text">"כשהייתי בגילך..." פתחה ואמרה.</p>
			<p class="text">עכשיו, כשהיא דיברה, פחדתי לזוז, פחדתי שאם אעשה כך, היא לא תמשיך.</p>
			<p class="text">"כשהייתי בגילך, התינוקות ישנו יחד, ואמי ואני ישנו באותה מיטה. בוקר אחד התעוררתי משום שאבי קרא בשמי. 'אילונקה, תעירי את אמא שלך. היא עדיין לא הכינה ארוחת בוקר ולא פרשה את הבגדים שלי.' פניתי אל אמי לצדי מתחת לשמיכות. היא לא זזה. היא היתה מתה."</p>
			<p class="text">רציתי לדעת את כל הפרטים על אותו רגע שבו בת מתעוררת לצד אם שאותה איבדה. רציתי גם לא להסתכל. זו היתה מחשבה מפחידה מדי.</p>
			<p class="text">"כשקברו אותה, אחר הצהריים, חשבתי שהם הניחו אותה באדמה בעודה בחיים. בערב אמר לי אבא להכין ארוחה למשפחה. וכך עשיתי."</p>
			<p class="text">חיכיתי לסוף הסיפור. חיכיתי ללקח של הסיפור, או לדברי הרגעה.</p>
			<p class="text">"זמן לישון," זה כל מה שאמי אמרה. היא התכופפה וניקתה את האפר מתחת לתנור.</p>
			<p class="text">במסדרון שמאחורי הדלת נשמעו צעדים כבדים. יכולתי להריח את ריח הטבק של אבי עוד לפני ששמעתי את שקשוק המפתחות שלו.</p>
			<p class="text">"גבירותי," קרא, "אתן עדיין ערות?" הוא נכנס למטבח בנעליים המצוחצחות ובחליפה הנאה שלו, עם חיוך רחב ושקית קטנה בידו. הוא נתן לי אותה ונשק לי נשיקה קולנית על המצח. "ניצחנו שוב," התגאה. בכל פעם שהוא שיחק קלפים או ביליארד עם חברים, הוא חלק איתי את השלל. באותו הלילה הוא הביא פטיפור מקושט בציפוי ורוד. אילו הייתי אחותי מגדה, היתה אמי, שהוטרדה מאוד מהמשקל של מגדה, חוטפת את המעדן מידיה. אבל היא נדה לעברי בראשה והרשתה לי לאכול אותו.</p>
			<p class="text">היא קמה ממקומה בדרכה מהתנור אל הכיור. אבי עצר אותה, הרים את ידה כדי שיוכל לסובב אותה סביב החדר בריקוד, והיא עשתה זאת בנוקשות, בלי חיוך. הוא משך אותה לחיבוק, ידו האחת על גבה והאחרת מתגרה בחזה שלה. אמי הדפה אותו מעליה.</p>
			<p class="text">"אני האכזבה של אמא שלך," לחש לי אבי כשיצאנו מהמטבח. האם הוא התכוון שהיא תשמע את הדברים, ואולי זה היה סוד שנועד רק לי לבדי? כך או כך, זה היה משהו ששמרתי בראשי כדי לחשוב עליו מאוחר יותר. אך המרירות בקולו הפחידה אותי. "היא רוצה שאני אלך לאופרה בכל לילה, אחיה חיים קוסמופוליטיים כאלה. אני רק חייט. חייט ושחקן ביליארד."</p>
			<p class="text">הטון המובס של אבי בלבל אותי. הוא מוכר היטב בעיר שלנו, ואהוב מאוד. משעשע, חייכן, נדמה שנוח לו בכל מצב, הוא מלא חיים, ונעים ומשעשע להיות בחברתו. הוא יוצא עם חבריו הרבים. הוא אוהב אוכל — בייחוד את קותל החזיר שהוא מגניב מפעם לפעם לביתנו ואוכל אותו עטוף בנייר עיתון, תוחב פיסות של בשר החזיר האסור לתוך פי וסופג את ההאשמות של אמי על כך שהוא משמש דוגמה רעה. חנות החייטים שלו זכתה בשתי מדליות זהב. הוא לא רק יוצר תפרים אחידים ושוליים ישרים. הוא אמן הקוטור, התפירה העילית. כך הוא פגש את אמי — היא נכנסה לחנות שלו משום שהיתה זקוקה לשמלה וקיבלה המלצות רבות על העבודה שלו. אבל הוא רצה להיות רופא, לא חייט, חלום שאביו לא עודד, ומפעם לפעם אותה אכזבה שלו מעצמו צצה ועלתה.</p>
			<p class="text">"אתה לא סתם חייט, פפה," הרגעתי אותו. "אתה מעצב שמלות ידוע."</p>
			<p class="text">"ואת תהיי המתלבשת הטובה ביותר בכל קושיצ'ה," אמר וטפח על ראשי. "יש לך גזרה מושלמת לקוטור."</p>
			<p class="text">הוא הדחיק את האכזבות שלו אל הצללים. עמדנו יחד במסדרון, אף אחד מאיתנו לא רצה להתרחק.</p>
			<p class="text">"רציתי שתהיי בן, את יודעת," אמר אבי. "כשנולדת, טרקתי את הדלת. כעסתי שנולדה עוד בת. אבל עכשיו את היחידה שאני יכול לדבר איתה." הוא נשק על מצחי.</p>
			<p class="text">עד היום אני אוהבת את תשומת הלב של אבי. כמו תשומת הלב של אמי, היא היתה יקרה מפז... ולא בטוחה. כאילו העובדה שהייתי ראויה לאהבה שלהם לא היתה קשורה דווקא אלי, אלא לבדידות שלהם. כאילו הזהות שלי לא נוגעת למה שאני או למה שיש לי, אלא היא רק מידה למה שחסר לכל אחד מהורי.</p>
			<p class="firstspace">כשאני מצטרפת למשפחתי ליד שולחן ארוחת הבוקר, אחיותי הבוגרות מקבלות אותי בַּשיר שהמציאו לכבודי אחרי שאחת מעיני נעשתה פוזלת בעקבות ניתוח כושל שעברתי בגיל שלוש. "את מכוערת, כל כך עלובה, לעולם לא תמצאי בעל."</p>
			<p class="text">במשך שנים נהגתי להשפיל את ראשי אל האדמה כאשר הלכתי, כדי שלא אראה מישהו מסתכל על פני המעוותות. כשהייתי בת עשר עברתי ניתוח לתיקון הפזילה, ומאז אני יכולה לזקוף את ראשי ולחייך כשאני פוגשת זרים, אך הרגישות שלי נשארה, בגלל ההתגרות של אחיותַי.</p>
			<p class="text">מגדה בת 19. יש לה שפתיים חושניות ושיער גלי. היא הליצנית של המשפחה. כשהיינו צעירות יותר היא הראתה לי כיצד להשליך ענבים מחלון החדר שלנו אל ספלי הקפה של האורחים שישבו במרפסת מתחת. קלרה, האחות האמצעית, הכנרת המוכשרת, למדה לנגן את הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון כשהיתה בת חמש.</p>
			<p class="text">אני רגילה להיות האחות השתקנית, הבלתי נראית. אני כל כך משוכנעת בנחיתות שלי, שרק לעתים רחוקות אני מציגה את עצמי בשמי. "אני אחותה של קלרה," אני אומרת. לא עולה בדעתי שמגדה עשויה להתעייף מתפקיד הליצנית, שקלרה לא אוהבת להיות ילדת הפלא. היא לא יכולה להפסיק להיות יוצאת דופן, אפילו לא לרגע, כי הכול עלול להילקח ממנה — ההערצה שהיא רגילה לקבל, אפילו תחושת העצמיות שלה. מגדה ואני חייבות לעשות מעשה כדי להשיג משהו שאין לנו ספק שלעולם לא יספיק; קלרה צריכה לחשוש מפני כל רגע שבו היא עלולה לעשות שגיאה נוראה ולאבד הכול. קלרה מנגנת בכינור מלידתי, מאז היתה בת שלוש. לא פעם היא עומדת לפני חלון פתוח ומתאמנת, כאילו היא לא יכולה ליהנות מהגאונות היצירתית שלה אם אין לה קהל של עוברי אורח שיהיו עדים לה. נדמה שעבורה האהבה אינה חסרת גבולות. היא תלויה בדבר — היא גמול על ביצוע, היא מה שאת מסתפקת בו. ויש מחיר לאהבה: העבודה הדרושה כדי להתקבל ולזכות בהערצה היא, בסופו של דבר, סוג של היעלמות.</p>
			<p class="text">אנחנו אוכלות לחמניות מהמאפייה בהמשך הרחוב, ספוגות בחמאה ובריבת המשמש של אמי, שהיא יותר חמוצה ממתוקה. אמי מוזגת קפה ומחלקת אוכל סביב השולחן. אבי כבר כרך את סרט המדידה סביב צווארו ותחב פיסת גיר לכיס החזייה שלו לסימון הבדים. מגדה מחכה שאמי תציע תוספת לחמניות. קלרה מכחכחת בגרונה, וכולם מפנים את ראשם אליה לשמוע מה יש לה לומר.</p>
			<p class="text">"אני צריכה לענות לפרופסור על ההזמנה ללמוד בניו יורק," היא אומרת, והסכין בידה מחליקה את החמאה הרכה על הלחמנייה החמה.</p>
			<p class="text">"יש לנו משפחה בניו יורק," אומר אבי ובוחש את הקפה. הוא מתכוון לאחותו מתילדה שמתגוררת במקום שנקרא ברונקס, שכונה של מהגרים יהודים.</p>
			<p class="text">"לא," אומרת אמי. "כבר דיברנו על כך. אמריקה רחוקה מדי."</p>
			<p class="text">אני חושבת על הלילה במטבח, לפני זמן רב, כשהיא דיברה על אמריקה בגעגועים גדולים. אולי אלה החיים, מעברים מתמשכים בין דברים שאין לנו והיינו רוצים שיהיו לנו, ובין דברים שיש לנו והיינו רוצים שלא יהיו לנו.</p>
			<p class="text">קלרה זוקפת את הסנטר שלה. "אם לא בניו יורק," היא אומרת, "אז בבודפשט."</p>
			<p class="text">אמי משפילה את ראשה ומפנה את הכלים מהשולחן. לתמוך בקריירה של הילדה האהובה, פירושו לאבד אותה. ואולי לא הרעיון שקלרי תעזוב את הבית הוא שמעציב אותה; אולי זו הנוקשות שלה עצמה. אולי היא כועסת על עצמה על שאמרה לא כשהיתה רוצה לומר כן.</p>
			<p class="text">מצב רוחו הטוב הכרוני של אבי לא מוטרד כהוא זה מכובד ההחלטה של קלרה, או מהדאגה שמעיקה על אמי.</p>
			<p class="text">"נדבר על זה," הוא אומר ומפזר את המועקה שעטפה שוב את השולחן המשפחתי שלנו. אחר כך הוא פונה אלי. "דיצוקה," הוא אומר ומושיט לי מעטפה. "תביאי את הכסף הזה לבית הספר. הגיע הזמן לשלם את שכר הלימוד."</p>
			<p class="text">אני מחזיקה את המעטפה בידי ומרגישה את חשיבות האמון שהוא נותן בי. אך העברת האחריות הזאת ממנו אלי, יש בה גם נזיפה. תזכורת למחיר שאני עולה למשפחה, שאלה פתוחה על הערך שאני מוסיפה. כשאני אוספת את חפצי לבית הספר אני אוחזת במעטפה בחוזקה, כאילו האחיזה בה תעזור לי להדגיש כמה אני חשובה, וכמה אני לא חשובה, כאילו היא תעזור לי לשרטט את המפה שמראה את הממדים ואת הגבולות של הערך שלי.</p>
			<p class="firstspace">יותר מכול אני מאושרת כאשר אני לבדי, כאשר אני יכולה להסתגר בעולם הפנימי שלי. וההליכה לבית הספר היהודי הפרטי שאני לומדת בו היא זמן שאני מוקירה בכל לבי. אני חוזרת על הצעדים לצלילי "הדנובה הכחולה", לקראת ההופעה של כיתת הבלט שלי בפסטיבל על גדות הנהר.</p>
			<p class="text">אני חושבת על המורה לבלט ועל אשתו, על התחושה שלי כשאני עולה במדרגות אל הסטודיו, שתיים או שלוש מדרגות בכל צעד, פושטת את מדי בית הספר ולובשת את בגד הגוף והגרביונים. אני לומדת בלט מאז מלאו לי חמש, מאז אמי הבינה בחוש שאני לעולם לא אהיה מוזיקאית, שיש לי כישרונות אחרים. (הורי ניסו ללמד אותי לנגן בכינור הישן של קלרה, אבל לא חלף זמן רב ואמי משכה את הכלי מידי ואמרה, "מספיק ודי.") אבל בלט — את הבלט אהבתי מהרגע הראשון. דודתי ודודי נתנו לי את בגד הבלט שלבשתי בשיעור הראשון. משום מה לא חשתי כל בושה בסטודיו. הלכתי ישר לפסנתרן שליווה את השיעור ושאלתי אילו קטעים הוא מתכוון לנגן. "לכי לרקוד, מותק," הוא אמר לי. "אני אדאג לפסנתר."</p>
			<p class="text">כשהייתי בת שמונה כבר הלכתי לשיעורי בלט שלוש פעמים בשבוע. אהבתי לעשות משהו שכולו שלי, שונה מאחיותי. ואהבתי להיות בתוך גופי. אהבתי להתאמן על שפגט. המורה הזכיר לנו שאי־אפשר להפריד בין הכוח לגמישות — כי כדי ששריר אחד יימתח, שריר אחר חייב להיפתח; כדי להשיג אורך וגמישות, עלינו לשמור על עוצמת הליבה שלנו. שיננתי את ההוראות שלו כמו תפילה. ירדתי בגו זקוף, בשרירי בטן הדוקים, ברגליים פשוקות. ידעתי לנשום, בייחוד כשהרגשתי שאני תקועה. ראיתי את גופי מתרחב כמו המיתרים על הכינור של אחותי, וכך מצאתי את המקום המדויק של המתיחות שגרם לכלי כולו לנגן. ואז ירדתי ארצה. הייתי שם. בשפגט מלא. "בראווה!" מחא המורה לבלט כפיים. "הישארי בדיוק איפה שאת." הוא הרים אותי מהרצפה מעל לראשו. היה לי קשה לשמור על הפישוק ברגלי בלי ההדיפה של הרצפה, אבל לרגע אחד הרגשתי כמו מנחה מוגשת. הרגשתי כמו אור טהור. "אדיתקה," אמר המורה, "כל האקסטזה בחייך תבוא מבפנים." עדיין לא הבנתי למה הוא מתכוון. אבל ידעתי שאני יכולה לנשום ולהסתובב ולבעוט ולהתכופף. שכשכל השרירים שלי נמתחים ומתחזקים, כל תנועה, כל תנוחה כמו קוראת, <span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">, </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">זו</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1">. </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> </span><span class="bold _idGenCharOverride-1">מישהי</span>.</p>
			<p class="text">עכשיו הגיע זמנה של ההמצאה, ואני מחוללת לי במחול חדש משלי, כזה שאני מדמיינת בו את הורי נפגשים. אני רוקדת את התפקידים של שניהם. כשאבי רואה את אמי נכנסת לחדר, הוא מבצע תנועת סלפסטיק חדה של הפתעה. אמי מסתובבת מהר יותר, מדלגת גבוה יותר. אני מקשיתה את כל גופי בצחוק מאושר. מעולם לא ראיתי את אמי שמחה, מעולם לא שמעתי אותה צוחקת מעומק הבטן, אבל בגופי אני מרגישה את המעיין השופע של האושר שלה.</p>
			<p class="text">כשאני מגיעה לבית הספר, שכר הלימוד שאבי נתן לי לכיסוי רביע שלם של לימודים נעלם. באופן כלשהו, בלהט הריקוד, איבדתי אותו. אני בודקת כל כיס וקפל בבגדי, אבל הוא איננו. כל היום בוער בתוכי הפחד מפני הצורך לספר זאת לאבי.</p>
			<p class="firstspace">בבית, באותו הלילה, אני מחכה עד לאחר ארוחת הערב כדי לאזור אומץ לספר לאבי מה עשיתי. הוא לא מסוגל להביט בי כשהוא מנופף באגרופו ואוחז בחגורה. זו הפעם הראשונה אי־פעם שהוא היכה אותי, או מי מאיתנו. הוא מסיים ולא אומר מילה.</p>
			<p class="text">אני זוחלת למיטה בשעה מוקדמת, לפני שאני משלימה את שיעורי הבית. גבי וישבני עדיין בוערים. מה שכואב לי יותר מהעקצוצים החדשים על עורי הוא התחושה שמשהו לא בסדר איתי. עוד מעט אגלה שהמקום העמוק שאליו אני הולכת בבדידותי הוא נכס, כלי הישרדות. אבל הלילה הדמיון שלי נדמה כמו סטייה. פגם איום ונורא.</p>
			<p class="text">אני מושכת את הבובה שלי מתחת לשמיכות. אני קוראת לה "הקטנה". יש לה שיער כהה ארוך וגלי ועיניים ירוקות שנפקחות ונסגרות. עיניים ירוקות כמו של אבי. היא בובה יפהפייה, הרכוש האהוב עלי ביותר. אני לוחשת אל תוך אוזן החרסינה החלקה שלה.</p>
			<p class="text">"הלוואי שהייתי מתה כדי שהוא יסבול על מה שעשה לי," אני אומרת, עיני עצומות בחוזקה בחשכה.</p>
			<p class="text">"הקטנה" שותקת, כאילו בוחנת את הזעם הנורא שאוכל בי כלפי אבי — וכלפי עצמי. אני מניחה לזעם לכרסם בתוכי. אני מעלה אותו, גבוה יותר. יש תענוג באמירת הדברים הקשים והמרים ביותר.</p>
			<p class="text">"לא," אני לוחשת לבובה שלי, קולי ספוג דמעות. "הלוואי..." אני מניחה לקול להתגבר... "הלוואי..." אני אומר זאת, את הדברים האלימים והמחרידים ביותר שעולים בדעתי. משפט כה נורא שאפילו לא אוכל לחזור בי ממנו, שעדיין אינני יודעת שהוא עתיד לרדוף אותי, למלא את ראשי בלילות גרועים הרבה יותר, בזמנים אפלים הרבה יותר. "הלוואי שאבי היה מת," אני אומרת.</p>
			<p class="text">הלילה "הקטנה" לא אומרת מילה. עיניה עצומות בחשכה, מסך נמשך במהירות על הבמה.</p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1	תרגום חופשי.</p>
				
			
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 71.20 ₪ מחיר רגיל 80.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 66.74 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה