נמלים

ג’ני ולנטיין

נמלים / ולנטיין ג’ני

סאם בורח מבית הוריו ללונדון ומשאיר מאחוריו סוד גדול. הוא רק רוצה להיעלם, אבל גם בלונדון, העיר הגדולה, זה לא כל כך פשוט. בבניין הדירות ברחוב ג’ורג’יאנה 33 הוא פוגש את השכנים שהופכים אט־אט לחלק מחייו: איזבל, הזקנה החטטנית. בוהמיה, הילדה המקסימה שזקוקה לחבר. סטיב שמתגורר במרתף. כמו נמלים, כולם שם עסוקים בענייניהם בלי לשאול שאלות. אבל כשחופרים עמוק מספיק, מגלים שלכל אחד יש משהו להסתיר... האם יצליח סאם לשמור בסוד את מה שהוא רוצה כל כך לשכוח?

ג’ני ולנטיין היא סופרת ילדים ונוער בריטית. הרומן הראשון שלה זכה בפרס גרדיאן לספרות ילדים בשנת 2007. מרק שבור, ספרה השני לנוער קיבל ביקורות מצוינות ונבחר לספר הנוער המתורגם המצטיין של שנת 2010 (הפנקס).
שם: נמלים
מחבר/ת: ג’ני ולנטיין
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 013560028

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 78.00

קרא פרק ראשון

				id="Ant-4" lang="en-US" xml:lang="en-US">
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold CharOverride-10" lang="en-US" xml:lang="en-US">אחת (סא</span><span class="bold CharOverride-10" lang="en-US" xml:lang="en-US">ם</span><span class="bold CharOverride-10" lang="en-US" xml:lang="en-US">)</span></h2>
			<p class="firstspace" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold CharOverride-11" lang="en-US" xml:lang="en-US">ראיתי</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> מישהי. בסך</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> הכול ילדה. זה לא הדבר הראשון שקרה לי, אבל זה</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> מקום טוב להתחיל בו. אני יכול לראות אותה עכשיו כאילו</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> היא עומדת מולי. חבל שהיא לא.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שיער אדום כהה, עור</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> לבן־שמנת, עיניים מושפלות.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עברתי והיא עמדה בפתח פעור</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> לרחוב. מאחוריה היתה עוד דלת לתוך איזשהו מקום, בר או</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> אולי מועדון. ומסביבה, בין שתי הדלתות, הכול היה פשוט שחור</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> משחור. בגדיה היו שחורים, כך ששערה האדום־כהה ופניה וידיה</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> החיוורות היו אזורי האור היחידים.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היא נראתה כאילו היא מגיחה</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> מתוך האור, מדגמנת לציָיר שמת לפני מאתיים שנה. אני</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> לא מתלוצץ. היא היתה שם בצד הקשוח של הרחוב הראשי</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> בקמדֶן, כאילו הורידו אותה מקיר של ה"נשיונַל</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> גָלֶרי".</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">המשכתי ללכת וחקקתי את דמותה בראשי, ואני</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> זוכר שחשבתי, </span><span class="bold CharOverride-11" lang="en-US" xml:lang="en-US">ואם אחזור לומר לה שלום?</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> ואם אומר </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לה איך היא נראית ושחבל שאין לי מצלמה ושאין לי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מושג איך לצלם? בטח הייתי מפחיד אותה, בחור גדול כמוני. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היא היתה חושבת שאני מופרע. היא היתה מסתלקת ועוזבת את </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מקומה בחושך המוחלט והורסת את התמונה לנצח.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אז לא חזרתי. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">סימנתי אותה בתור אחת משמונה מאות התמונות שצילמתי באותה דקה. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">זה מה שעושים במקום מלא דברים לראות. ממצמצים וממשיכים הלאה. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הייתי פחות מיום בלונדון ומספיק זמן כדי לדעת את זה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">קוראים לי סאם, ואני לא מכאן.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">גדלתי בבית למרגלות הר, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מוסתר בעמק שמתמלא שלג בחורף ומים באביב. בלילה משתררת חשכה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">טובה, היעדר אור מוחלט פרט לכוכבים אינסופיים שמתפרסים יפה ומדגישים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">את צורתם המעוגלת של השמים.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">בעיר אין כוכבים. נהגתי לגרור </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">את המזרון שלי אל החלון ולשכב על הגב ולהסתכל על </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">השמיכה הכתומה הלחה שהשתקפה מכל משטח אפשרי ועל הכנפיים הבוהקות </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">של המטוסים.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ביום שבו עזבתי את הבית היו: שמים גבוהים, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אוויר עומד, ציפורים מצווחות. התעוררתי והיה יום יפהפה, ושנאתי את </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">המראה שלו כי בשום אופן לא יכולתי להישאר. הכרחתי את </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עצמי לשכב במיטה עד שאבא הלך, להביט בשמש מבעד לחלון </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כל־כך הרבה זמן שכבר ראיתי אותה בעיניים עצומות.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ישבתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אל שולחן הכתיבה שלי, לבוש ומוכן ללכת, כשאמא דפקה בדלת </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">חדרי בסביבות שמונה. שלוש דפיקות קצרות. אפילו בצורת הדפיקה על </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הדלת שלי היא הכריזה על מרחק ברור בינינו.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אחר־כך </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">תהיתי לעתים קרובות אם המצב היה שונה אילו ידעה שאני </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עוזב, ואם היתה, רק בפעם הזאת, שומרת את הרגשות האלה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לעצמה. אבל אי־אפשר להתייחס לכולם, רק ליתר ביטחון, כאילו </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לא נראה אותם שוב. ובכל מקרה כבר היה מאוחר מדי. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כבר ידעתי איך היא מרגישה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היה הרבה יותר קל להחמיץ </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">את האוטובוס מאשר לתפוס אותו. החלפתי את חולצת בית הספר </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שלי באסם המט לנפול בקצה השביל שלנו, והכנסתי אותו לתיק </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שלי. ואז עצרתי טרמפים כדי להגיע לעיר ולעלות לרכבת. ארון </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">יוּז, האיכר הזקן, אסף אותי במשאית שלו שנראתה מבפנים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כמו ערמת שחת. הוא לבש מכנסיים קשורים בצינור דק, ועל </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מושב הנוסע לידו ישב כלב ג'ק ראסל מרושע; כזה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">זקן הוא היה. הוא נסע במהירות של חמישה־עשר קמ"</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ש בערך, שזאת לא בדיוק מהירות של שודדי בנקים. אבל </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הוא סבל מבעיית שמיעה ולא טרח לדבר, וזה שימח אותי. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">תהיתי מה הוא יעשה אם יֵדע שהוא עוזר לי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לברוח.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">השמים היו בצבע כחול עז, בהירים באופק, כהים בקצוות. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">פני השטח של הגבעות נעו עם האור והתכהו עם הצל </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שהטילו העננים הגבוהים. נמאס לי לגמרי מכל זה: אותן גבעות, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אותם עצים, אותו יופי. אבל מאחר שידעתי שזאת הפעם האחרונה, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הסתכלתי כאילו לא ראיתי את זה מעולם.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ארון צחק. הוא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אמר משהו על זה שהאדמה היא כמו אישה, מהממת כשעוזבים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אותה ואפורה ורגילה כשנשארים.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שתקנו. לא ידעתי איך לענות.</span></p>
			<p class="firstspace" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">התחנה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היתה במרחק עשרים דקות הליכה מהמקום שהוא הוריד אותי. אנשים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הצטופפו סביב מכוניות, חיכו שם ואמרו שלום זה לזה. לא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ראיתי מישהו שאני מכיר, תודה לאל. קניתי כרטיס, חציתי את </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">גשר הברזל מעל למסילה וישבתי לבד ברוח המנהרה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">זה מה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שאני זוכר מנסיעת הרכבת. תאומות זהות. נשים עם שיער שחור </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מבריק ישֵנות שעוּנות זו על זו במרחק שני </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מושבים ממני. הן היו רזות ועייפות, פקחו כל הזמן עיניים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ולא דיברו, ואחר־כך עצמו אותן בחזרה. כל אחת מהן </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היתה יפה כי היו שתיים כאלה, כאילו מישהו הציב מראה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">באמצע הרכבת.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">קבוצת ילדים מאחורַי עשתה את דרכה למרתון </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מתמטיקה. הם דיברו כך שכולם ישמעו, כאילו הם חשובים, כאילו </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">דבר לא יכול לגעת בהם, כאילו להצטיין במתמטיקה זה כל </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מה שצריך כדי להבין את העולם. רציתי להעמיד אותם על </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">טעותם, אבל ידעתי שהם בלאו הכי יגלו את זה בקרוב </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">בעצמם.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ילד קטן ליד חלון של קרון אחר, מוקף זרועות, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שרוול של מעיל רקום צמוד לשמשה כמו מישהו שעושה פרצוף.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הוצאתי את כרטיס הסים מהטלפון שלי, הכנסתי אותו לכוס תה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">חצי ריקה וערבבתי. האישה מולי הסתכלה בלי למצמץ ואז חזרה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לעיתון שלה. וידאתי שהכסף שלי עדיין אצלי. הוצאתי קצת מהבנק </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מדי יום. בדקתי כל הזמן שהוא שם, כי זה כל </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מה שהיה לי.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ההרים התכווצו והאדמה השתטחה. הנוף מהחלון נעשה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">צפוף ורגיל וזר באופן מרתק. התאומות התעוררו והשקיפו החוצה בלי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לומר מילה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עצמתי עיניים. </span></p>
			<p class="firstspace" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הדבר הראשון שלמדתי על לונדון הוא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לא לחייך. ירדתי מהרכבת והסתכלתי מסביב. התחנה התרוקנה כמו במנוסה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מאורגנת. חייכתי אל אדם בחליפה, גבר בגיל העמידה, כהה עור, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מגולח למשעי. הוא הלך לעברי. בברק הנעליים שלו השתקפו השמים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">דרך תקרת הזכוכית של התחנה. חייכתי, וזה לא נגמר טוב. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הוא עשה שלושה דברים במהירות הבזק, תוך פחות משנייה. הסתכלתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עליו. הוא שינה במעט את קצב הליכתו. הוא נתן בי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מבט קשה כמו פלדה, כדי לוודא שהוא לא מדמיין. ואז </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">נתן לעיניים שלו להתערפל כך שהוא עדיין הסתכל, אבל דרכי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ולא עלי. הדבר היחיד שהוא בהחלט לא עשה היה להשיב </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לי חיוך. למדתי מהר מאוד שהיחידים שמחייכים לכולם בלונדון הם </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">זרים וחולי נפש.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אחר־כך, באולם הכרטיסים בפֶּדינגטון, ראיתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כמות אנשים גדולה יותר מזו שראיתי כל החיים שלי. אלפים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עומדים בתור לכרטיסים ועוברים דרך מחסומים אוטומטיים, עולים ויורדים במדרגות נעות</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">. עמדתי בעין הסערה בלי לזוז, אחד ויחיד, והסתכלתי. הסתכלתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">על הרשימה ששרבטתי על גב מעטפה, כאילו זו תעזור לי. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לא יכולתי לקרוא את כתב היד שלי.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כולם ידעו לאן </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ללכת ונעו בשורות ישרות וחזקות שסחפו אותי ולקחו אותי בכיוון </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הלא נכון, כמו הנהר בבית אחרי ליל גשם.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">חשבתי אז </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">על מקס. הוא חזר אלי באמצע כל הרעש והקצב והצבע </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">והריח והתנועה. הוא הפתיע אותי. חשבתי ללכת מאחוריו בחשכת היער. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">דמיינתי את כיווץ הגבות הנצחי שלו, את האוזניים הבולטות שלו, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">את שערו המבולגן. חשבתי על חיוכו הלחוץ.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">רק כך יכולתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">להמשיך לנשום.</span></p>
			<p class="firstspace" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אתם מכירים את זה שאנשים אומרים שחבל שהאדמה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לא פוערת את פיה ובולעת אותם שלמים? טוב, זה יכול </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">בקלות לקרות, אם באמת רוצים. יצאתי מתחנת קמדן טאוּן </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">בארבע עשרים ותשע, ונעלמתי בלי להותיר אחרי זכר. איש לא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ידע מי אני. לא יכולתי להפסיק לחייך.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">השמים היו נמוכים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מכפי שהייתי רגיל. נכנסתי למאפייה וקניתי כריך, ולא הצלחתי להבין </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">חצי ממה שהבחורה מאחורי הדלפק אמרה לי כי היא דיברה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מהר. לקח לי זמן לספור את הסכום הנכון, ויכולתי לשמוע </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אותה רוקעת בכף רגלה. היא לא חייכה, למעשה אפילו לא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">העיפה בי מבט. הכריך היה תפל והצמיא אותי מאוד. קניתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">קוקה־קולה בחנות למכשירי כתיבה שיותר משני אנשים לא יכולים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">להיכנס אליה ביחד. היא היתה מלאה בכל־כך הרבה דברים למכירה, </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ששכחו להשאיר בה מקום לאנשים.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כך נראתה לי קמדן — זה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היה הדבר הראשון שהבחנתי בו. בכל מקום דברים למכירה. ותהיתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מי לכל הרוחות רוצה לקנות את כל זה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">התיישבתי על </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">חומת גשר מעל לתעלה וסיימתי את המשקה שלי. פתחתי את </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">התיק והצצתי לתוכו, בלי שום סיבה. היה רועש כל־כך. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">שכבות של רעש הצטופפו והצטברו בראשי כמו כבשים במשאית, והקשו </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עלי לחשוב. הלכתי לאורכו של הרחוב, נכנסתי לחצרות, עצרתי ליד </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כל דבר, בחנתי כל דבר, ואחר־כך חזרתי מעברו השני. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הרחוב היה מלוכלך, עם צבעים אפורים במקום ירוקים, כאילו הכול </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מכוסה במעטה של אבק. הרגשתי צורך לרחוץ ידיים אפילו שלא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">נגעתי כמעט בכלום.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">קראתי פעם על האבק ברכבת התחתית של </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לונדון, שיש טונות של אבק מדי שבוע ושזה בעיקר עור </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אנושי. לא ממש האמנתי לזה. אבל עכשיו תהיתי אם זה </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מה שמכסה את הכול — פיסות של כל האנשים שכבר ראיתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ושל אלה שלא ראיתי.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ואז ראיתי את הילדה בפתח, כשהלכתי </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הלוך ושוב וחשבתי על אבק. באותו שלב הכנסתי אותה לקופסת </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הזיכרונות מאנשים שלעולם לא מדברים איתם. הרגתי זמן, כי לא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">היה לי מושג מה הצעד הבא שלי. כנראה משום כך </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הבחנתי בה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">נכנסתי לפאב והזמנתי בירה. האיש מאחורי הבר לא </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">הסתכל עלי ולא שאל בן כמה אני. איש לא הסתכל </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עלי. זה היה כמו קסם, כאילו מצאתי גלימה בלתי נראית.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">זה היה ההפך מהבית.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">זה מה שכמהתי לו שבועות על </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">גבי שבועות, להיות נקודה בלתי נראית בחדר, להיות חור שחור </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ביקום, להיעדר בלי להשתדל.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">רציתי להישאר כך לנצח.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אחר־כך </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">עמדתי על המדרכה מחוץ לפאב וניסיתי להבין היכן אני נמצא. </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">אני זוכר שהעמדתי פנים כאילו הכביש הוא נהר שניזון מכבישים </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">קטנים אחרים, כמו אפיקים שזורמים במורד הגבעות, אבל מלאים מכוניות </span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">ואופניים ואוטובוסים במקום מים. אני זוכר שחשבתי ששתיתי יותר מדי.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מעבר לכביש היה שלט פלסטיק שחור עם אותיות ורודות: </span><span class="bold CharOverride-11" lang="en-US" xml:lang="en-US">מלון </span><span class="bold CharOverride-11" lang="en-US" xml:lang="en-US">קיפריאנוס</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">. היה שבר בפלסטיק וחור עגול, כאילו מישהו זרק לשם</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> כדור טניס או אבן. היד שלי החזיקה את כל הכסף</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> בכיס שלי. ידעתי שאני יכול להרשות לעצמי את המלון הזה</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">, אולי לא לאורך זמן, אבל לפתע רציתי לישון.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">מעולם קודם</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> לכן לא התגוררתי במלון. לא היה בו הרבה מלבד סבון</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> בקופסה וכובע רחצה מניילון וחדר רחצה שהיה צריך לעמוד בו</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> על האסלה כדי לסגור את הדלת. לא סגרתי את הדלת</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">, כי איש לא הסתכל. הייתי לגמרי לבד.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">כמעט הצטערתי על</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> זה. כמעט החלטתי שעשיתי טעות. אבל סטיתי מהמחשבה הזאת ברגע</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> האחרון והמשכתי הלאה.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לו רק למדתי לעשות את זה קודם</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US">.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">לא יכולתי לישון, כי היתה התרחשות רבה מדי מחוץ לחלון</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> — תזמורת שלמה של סירנות וצעקות וצעדים וטריקות דלת ומנועים. תהיתי</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> איך ישנים במקום הזה. בהיתי בכתם לחות בתקרה וחשבתי להפוך</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> למישהו חדש שאין לו במה להתבייש, שאין לו עבר, רק</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> עתיד.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span lang="en-US" xml:lang="en-US">חשבתי כמה זה מוזר להיות נעדר במקום אחד ונוכח</span><span lang="en-US" xml:lang="en-US"> במקום אחר.</span></p>
		</div>
			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!