חיים יפים

רומן אישי ונוגע ללב, המתאר את מסעו של חיים פרשטיין – רקדן (אתם מכירים אותו מ”רוקדים עם כוכבים”), כוריאוגרף ויוצר – אדם החווה את החיים על כל גווניהם – אהבה, כאב, תקווה והתמודדות. דרך סיפורו של חיים, הילד עם הרגליים העקומות, העולה החדש עם השביל בצד שרקד את דרכו אל הפסגה – הקורא נחשף לשאלות קיומיות עמוקות ולרגעים קטנים של חסד ואנושיות. הסיפור נע בין זיכרונות ילדות, מערכות יחסים משמעותיות, ואתגרים יומיומיים, ומציג את החיים כפסיפס מורכב אך מלא יופי.

הספר כתוב בשפה רגישה ופיוטית, ומעורר הזדהות עמוקה עם הדמויות. הוא אינו מתיימר להציע פתרונות פשוטים, אלא מזמין את הקורא להתבונן פנימה, לשאול שאלות ולהעריך את הרגעים הקטנים שמרכיבים את חיינו. ”חיים יפים” הוא ספר על כוחו של האדם לבחור לראות את האור גם בזמנים קשים, ועל היכולת למצוא משמעות גם במקומות בלתי צפויים.
שם: חיים יפים
מחבר/ת: חיים פרשטיין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 013372748

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-3" class="kot-perek">יפים</h1>
			<p class="text-no-hazacha">נולדתי בתחילת שנות השמונים, בברית המועצות לשעבר, בעיר תעשייתית גדולה בשם צ'ליאבינסק, שנקראה "עיר המפעלים", על שם מפעלי הענק למתכת, לציוד צבאי ולאלקטרוניקה, שהיו פרושים על פני שטחים גדולים בעיר. </p>
			<p class="text">הוריי, גרשון יפימביץ׳ ואנה לבובנה, היו זוג יהודים ממעמד הפועלים הנמוך, מורים בבית ספר עירוני. הם הכירו בחדר המורים, כך סיפרו לנו, כשאמא סיפרה בדיחה על יהודים, ואבא, שהיה ציוני מהבית ולא ידע שהיא יהודייה בעצמה, חשב שהיא אנטישמית והעמיד אותה במקומה מול כל המורים. כשהיא גילתה לו שבעצם גם היא יהודייה, היא הפכה ברגע אחד מהאויב המר ביותר שהיה יכול לדמיין, התגלמות כל מה שרע בברית המועצות בפרט, ובעולם בכלל, לאהובתו.</p>
			<p class="text">אבא היה מבוגר מאמא בשלוש־עשרה שנים, וכבר היה גרוש עם ילדה קטנה, לורה, אך דבר מזה לא הפריע לאמא. להפך, הקשר המיוחד שהיה לו עם בתו שבה את ליבה. היא התאהבה עד כלות גם בו וגם בבתו הקטנה, ולאחר מספר שנים נישאה לו. תחילה נולד להם אחי יוסי, וכשש שנים לאחר מכן, כשאחותי לורה כבר היתה בת שבע־עשרה, נולדתי אני, 3.200 קילו, שרובם ראש. קוטר הראש שלי היה גדול בארבעה סנטימטרים מזה של ראש ממוצע, והלידה היתה קשה. נתקעתי בפתח כשהקודקוד מבצבץ החוצה, ולרגעים היה נדמה שזה כבר לא יקרה, ושאמות שם, בשער היציאה. אמא סיפרה לא פעם שהלידה שלי היתה אחד הרגעים הטראומטיים בחייה, אבל לא בגלל הראש שלי, אלא בגלל הצעקות של האחיות: "תדחפי את היהודון המסריח שלך החוצה כבר! תוציאי אותו, או שאנחנו נוציא אותו עם מלקחיים!"</p>
			<p class="text">אמא, שלא קיבלה משככי כאבים — אלה היו שמורים למטופלות הרוסיות המיוחסות יותר — נאנקה מכאבי תופת, אבל המילה ״מלקחיים״ הבהילה אותה מאוד כי היא חששה שייגרם לי נזק מוחי. היא צרחה בכל הכוח שהצליחה לגייס, ודחפה אותי החוצה, קורע בדרכי את גופה. כששמעה את צליל הבכי הראשון שלי, כבר לא היה אכפת לה משום דבר, חוץ מהעובדה שנותרתי בחיים. באותו הרגע היא הבטיחה לעצמה שלא ירחק היום, והיא תשאיר את רוסיה והאנטישמיות שלה מאחוריה.</p>
			<p class="text">השם שניתן לי בלידתי היה חיים, על שם סבא מצד אבא, אבל בדיוק כמוהו, וכמו רוב יהודי רוסיה, היה לי גם שם רוסי, וכולם קראו לי יפים. אולי זה רק צירוף מקרים, אבל דומה ששמי המלא — חיים יפים — חזה את נקודת המבט שלי על החיים עצמם, מילדות ועד היום. "ילד שמש", כך נהגה אימי לכנות אותי. ילד מאושר מאוד, רגוע ומחייך לכולם. </p>
			<p class="text">כבר אז היה בשבילי כל יום עולם ומלואו של הזדמנויות לנצל ורגעים ליהנות מהם.</p>
			<p class="text-no-hazacha">התחלתי ללכת בגיל מאוחר מאוד כי רגליי היו מעוקלות. "היה אפשר להכניס גלגל של אופניים ביניהן," היתה אימי אומרת וצוחקת. בגיל שרוב הפעוטות כבר הלכו, אני עדיין זחלתי, והתקשיתי לעמוד ולהחזיק את עצמי. הרופאים המליצו על תרגילים, כדי שאוכל להחזיק את ראשי הכבד ואת פלג גופי העליון ביתר קלות. התרגילים עזרו והתחלתי ללכת, אך הרגליים עדיין היו עגלגלות ושיוו לי הליכה מוזרה, ואימי לא ידעה מנוח.</p>
			<p class="text">למרבה המזל, חוגים לילדים שתרמו להתפתחותם היו נגישים באותה עת ברוסיה לכל המעמדות. היה קשה הרבה יותר לקנות אוכל מאשר לרשום את הילד לחוג. האדם הרוסי הגדיר את עצמו ואת המטרות בחייו לפי הישגיו ולפי הישגי ילדיו. לכן התחביב שבחר עבור ילדיו, והצלחתם בו, העידו על הצלחתו שלו כהורה וכאדם. אצל ההורים היהודים זה בלט במיוחד, מכיוון שאם יהודי הצטיין במשהו, אבל היה רוסי שהצטיין כמוהו, היו בוחרים ברוסי. היהודים היו צריכים להיות טובים פי עשרה מהמתחרים, כך שהמשפחות היהודיות דחפו את ילדיהן למצוינות מעל ומעבר. שום דבר לא השתווה לילד שהוא סיפור הצלחה. כשאישה היתה שואלת את רעותה: "מה שלומך?" היתה נענית: "אני נורא עסוקה, את יודעת, הבן שלי הוא אלוף העולם בג'ודו" — "אה, שלי בלרינה מופלאה" — "מתעמלת אומנותית" — "הכנר מספר אחת בעיר" — "עומד לקבל מלגה בנגינה בפסנתר" — "שחמטאי מחונן" — "מבריק בריקודים סלוניים".</p>
			<p class="text">למרבה האירוניה, כל אותם ילדים משכילים ומוכשרים נשארו עם המון ידע ומעט אפשרויות תעסוקה. הבלרינות ואלופי השחמט גדלו להיות מורים, שהעבירו את הידע לדור הבא וחוזר חלילה. מובן שידע לא היה נהוג למכור בכסף רב — זה לא מכובד — ולכן המורים הרוויחו מעט מאוד כסף. כך הונצח המעגל שבו חינוך היה ערך עליון, והיה אפשר לקבל אותו כמעט ללא עלות. </p>
			<p class="text">וכך גם קרה שברגע שהגעתי לגיל המתאים — גיל שלוש — רשמו אותי לחוגי תנועה ומחול, כדי שאלמד לשפר את היציבה שלי ולהחזיק את רגליי ישרות. תחילה הצטרפתי לחוג ריתמיקה, ובגיל ארבע לבלט במרכז הקהילתי בעיר. חוג הבלט נוהל והועבר על ידי סבטלנה אנטוליבנה, רקדנית בולשוי לשעבר, אשר פרשה לפנסיה זה מכבר מהקריירה המפוארת שלה והתפנתה לרדת מהאולימפוס ולהעביר את הידע שלה לדור הצעיר. היא היתה רזה, נוקשה, ונראתה כמו ילדה מבוגרת מאוד. מצד אחד היא היתה קטנטונת, ומנגד, העור שלה היה כל כך דק, שהיה אפשר לראות דרכו את עצמות הלחיים שלה ואת מבנה העצמות של גופה. היא נראתה כמו מקל מטאטא מעץ, והתנהגותה היתה בהתאם. אני לא זוכר שאי־פעם הפנתה לעברי מבט אחד של חיבה. </p>
			<p class="text">סבטלנה אנטוליבנה לא הבינה מה יש לילד כמוני, יהודי קטן עם רגליים עגלגלות, לעשות בחוג שלה, אבל אימי פשוט לקחה אותי למרכז הקהילתי יום אחד, ובשיחה ארוכה מחוץ לחוג, שנייה לפני שהתחיל השיעור, הסבירה לה שאני צריך את החוג יותר מילדים אחרים, כי עבורי זה עניין בריאותי, ושרק היא, סבטלנה אנטוליבנה, יכולה לעזור לי לעמוד על רגליי ולהתנהל בחיים האלה טוב יותר. אני לא חושב שאמא באמת הצליחה לגעת בליבה של סבטלנה אנטוליבנה, אך היא מיהרה להתחיל את השיעור, ופשוט אמרה לה: "תביאי אותו מחר." </p>
			<p class="text">סבטלנה אנטוליבנה אמרה לא פעם לאמא שלי שחבל לה על הזמן, כי לא יצא ממני כלום, אך אמא התעקשה שאמשיך להגיע לשיעורים ודאגה שבכל פעם שאכנס לשיעור יהיה לי ביד משהו בשביל המורה: חטיף שוקולד קטן או מעט סוכריות טעימות, דברים שברוסיה היה קשה מאוד להשיג. לא הייתי הילד היחיד שנכנס לשיעור עם אוכל למורה. תרבות השוחד היתה מקובלת מאוד אז, כי אנשים הרוויחו מעט, וממילא החנויות היו כמעט ריקות מסחורה. דברים טעימים, כמו סלמי משובח, קפה או כיכר לחם, היו מתקבלים בהתלהבות. מתנות אכילות לרופאים, למורים או לכל אדם שהיית זקוק לידע שלו, היו דבר כל כך מקובל ברוסיה, שהרבה פעמים אם לא היית מביא משהו, זה נחשב גסות רוח ממש. כשזה נגע לילדים, אף הורה לא היה מוכן לקחת את הסיכון. הוריי, שהשׂתכרו מעט מאוד, פשוט העבירו הלאה את הממתקים והמטעמים שהיו מקבלים מהורי תלמידיהם. אמא ידעה שאם לא נדבר לליבה של סבטלנה אנטוליבנה או לקיבתה, היא לא תשאיר אותי בחוג עוד זמן רב. אני חושב שהפעם שבה נופפתי בפניה עם חפיסת שוקולד מריר 100% היתה אולי היחידה בחיי שבה ראיתי בדל חיוך עולה על שפתיה. </p>
			<p class="text">בתפקוד של רגליי לא ניכר שיפור מיוחד, אבל הריקוד שימח אותי מאוד, והחוג עלה פרוטות. המשכתי לרקוד. </p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

נוגע ללב עלייה וקליטה פרוזה ביוגרפית מבוסס על סיפור אמיתי ריקוד מחול השראה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!