שיבה באוקטובר
הספר עוסק בשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ובדרכים לפתרונו. הספר טוען כי רעיון השיבה הפלסטיני הוא המרכיב המרכזי והחשוב ביותר בעימות, ומציג את ההיסטוריה של ההתנגשות בין יהודים לערבים בארץ ישראל. המחברים מדגישים כי כל עוד רעיון השיבה המהותי לא ייעקר מהעולם, לא יוכל לבוא סוף לעימות, וישראל לא תדע שלווה.

הספר מציע ניתוח מעמיק של בעיית הפליטים הפלסטינים ושל הדרכים בהן טופחה תביעת השיבה על ידי הקהילה הבינלאומית.
שם: שיבה באוקטובר
מחבר/ת: וילף עדי שורץ,עינת
שפה: עברית
תחום: צבא מלחמה ונשק
תת תחום: צבא מלחמה ונשק
מק״ט: 013372744
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-1" class="kot-mispar"><span class="kot-perek _idGenCharOverride-1">הקדמה</span></p>
			<p class="text-no-hazacha">כמו כולם, התעוררנו בבוקר שבעה באוקטובר לקול האזעקות. כמו כולם, הבנו תוך זמן קצר שמשהו אינו כשורה, שאלה אינן האזעקות הרגילות, ואלה אינם שיגורי הטילים מעזה המוכרים לנו מסבבים קודמים. כמו כולם, הבטנו בתדהמה כשהחלו להגיע סרטונים של טנדרים לבנים ברחובות העיר שדרות. כמו כולם, שאלנו: הייתכן שברחובותינו מסתובבים באין מפריע חמושים ערבים, חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם? כמו כולם, צפינו במבלים התמימים נסים על נפשם ממסיבת הנובה, כשפניהם מבועתות כפני מי שראו את הגיהינום. כמו כולם, לא האמנו כשמהטלוויזיה בקעו זעקותיהן של משפחות לעזרה מתוך הממ״ד, כשהן נאבקות להחזיק את ידית הדלת מול הפולשים. כמו כולם, נדהמנו מהיקף הפלישה ומהקלות שבה הצליחו אלפי פלסטינים לחדור את הגבול לישראל. כמו כולם, הופתענו מהכישלון הישראלי הצורב בהגנה על היישובים והאזרחים. כמו כולם, זה היה כנראה היום השחור ביותר בחיינו.</p>
			<p class="text">אבל שלא כמו כולם, לא הופתענו. ידענו שזה מה שחמאס, וגם הפלסטינים שאינם בהכרח אוהדי חמאס, מבקשים לעולל. לא הופתענו מתחושת האופוריה והתעלות הנפש שהרגישו הפלסטינים ותומכיהם ברחבי העולם. ידענו כי שבעה באוקטובר לא היה, כפי שביקשו לתארו, ״פריצה מבית כלא״, כי אם המימוש המלא והמדויק של "חלום השיבה" הפלסטיני. חמאס אולי עסק רק מספר שנים בתכנון המבצעי של שבעה באוקטובר, אבל היו אלה הפלסטינים כולם, כבר כמעט שמונה עשורים, שייחלו, האמינו ופעלו לקראת הרגע הזה בדיוק. חמאס היה זה שמימש את חלומם באופן האכזרי והאפקטיבי ביותר עד אותו רגע.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">איך ידענו? איך ידענו את מה שסוכנויות המודיעין הישראליות לא חזו ולא הבינו? פשוט מאוד: הקשבנו לפלסטינים. הקשבנו להם בתשומת לב ושמענו את מה שאמרו בפומבי, זמין לכל דורש. לזכותם של הפלסטינים ייאמר — הם מעולם לא הסתירו את שאיפתם. הם היו ונותרו, כבר יותר ממאה שנה, עקביים בעמדתם: יותר משחשוב להם להיות ריבונים וחופשיים במדינה משלהם, חשוב להם, ולמעשה זו מטרת קיומם כעם, להבטיח שלעם היהודי לא תהיה מדינה משלו, ודאי לא בשטח כלשהו מנהר הירדן ועד הים התיכון.</p>
			<p class="text">מכיוון שהקשבנו להם, ידענו שהם רציניים כאשר הם מדברים על "שיבה", ושכאשר הם מדברים על "שיבה", הם מתכוונים להרס מדינת ישראל. רבים אחרים, בישראל ובעולם, בחרו להאמין שדיבורי "השיבה" של הפלסטינים הם דיבורי רהב, שהם לא באמת מתכוונים. אחרי כל כך הרבה שנים, ולנוכח עוצמתה של ישראל, האם יכול להיות שהפלסטינים באמת ובתמים מאמינים שיום אחד "ישובו" לאדמותיהם? האם הם באמת מאמינים שבכוחם לחסל את ישראל? למרבה הצער, התשובה היא כן. יכול להיות שאנחנו "אומת הסטארט־אפ", עם תל"ג כזה של מערב אירופה ופצצה גרעינית (לפי פרסומים זרים), אבל בעיני מיליוני השכנים שלנו, מדינתנו הריבונית עדיין מיועדת לחיסול. את ההוכחה ראינו בשבעה באוקטובר.</p>
			<p class="text">מכיוון שהקשבנו להם, ידענו גם שמדובר בתודעה עממית רחבה ולא בארגון חמאס בלבד. ידענו שלא מדובר בנסיבות זמניות או מקומיות, או בהנהגה קיצונית או מושחתת שצריך להחליף כדי שהסכנה תחלוף. מדובר על תודעה עמוקה שימיה כימי הסכסוך הישראלי־ערבי, ובלבה הסירוב של הפלסטינים בפרט וערבים רבים בכלל, לקבל את עובדת קיומנו במרחב המזרח תיכוני בכל גבול שהוא. בניגוד למה ששמענו, ידענו שחמאס <span class="bold">כן </span>מייצג את הפלסטינים, ושהבעיה נוגעת לכלל הפלסטינים ולא רק לחמאס. </p>
			<p class="text">לא האמנו לטענות שלפיהן כל מה שתושבי עזה רוצים הוא עוד קילומטר לדוג או עוד אלף רישיונות עבודה בישראל. לא האמנו, כי ידענו שבמרחק כמה קילומטרים מאיתנו, חברה שלמה מתנהלת באמונה שהיהודים הם כובשים אכזריים, קולוניאליסטים חסרי רחמים, ששדדו את אדמות אבותיה, ושליהודים אין כל זכות לאחוז בארץ. ומכיוון שכך, ברגע שרק תיווצר ההזדמנות, מותר ואפילו חובה לעולל ליהודים את כל מה שעולה על הדעת, וגם את מה שלא. </p>
			<p class="text">ידענו שהבעיה הזאת דורשת טיפול שורש, ושאין לה פתרונות קלים או מהירים. ידענו שהיא לא תיפתר מעצמה, ושכל עוד ישראל לא תקדיש לה מאמצים — ומשאבים — הפלסטינים יישארו בשלהם. שבעה באוקטובר הבא יחכה מעבר לפינה.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">לא תמיד חשבנו כך. שנינו באנו מהשמאל הישראלי. עינת היתה חברת כנסת מטעם מפלגת העבודה ועבדה עם שמעון פרס ועם יוסי ביילין. עדי היה כתב ועורך בכיר בעיתון ״הארץ״. לשנינו היתה הנחת יסוד, אפשר לומר היפותזה, שהערבים החיים מעבר לקו הירוק — הפלסטינים — דומים לישראלים, וכמותם רוצים לא פחות ולא יותר ממה שרצתה הציונות: את הזכות לנהל את חייהם ולשלוט בגורלם הפוליטי בחלק מהשטח שבין נהר הירדן ובין הים התיכון. האנתיפאדה הראשונה, זו שבה נראה דויד הפלסטיני מתמודד מול גוליית הישראלי, התאימה לפרדיגמה שלפיה הפלסטינים נלחמים נגד הכיבוש בגדה ובעזה. האמנו שביום שבו ממשלת ישראל תאפשר לפלסטינים להקים מדינה משלהם בשטחים האלה, יהיה שלום. </p>
			<p class="text">בשנות התשעים, כשיכולנו כבר להצביע, הצבענו שנינו למפלגות שהבטיחו להביא שלום. שמחנו מאוד בבחירתו של יצחק רבין. הסכמי אוסלו והסכם השלום עם ירדן חיזקו את אמונתנו שהשלום מצוי בהישג יד, ושנכונותה של מדינת ישראל להכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, מקרבת אותנו אליו. שנים ספורות לאחר מכן תמכנו באהוד ברק ובנחישותו להגיע להסדר קבע עם הפלסטינים. היינו שותפים לתחושה של "שחר של יום חדש". גם כישלון המשא ומתן בקמפ דייוויד לא ריפה את יַדינו. תמכנו בתוכנית ההתנתקות מעזה ומצפון הגדה של אריאל שרון, ובמאמציו של אהוד אולמרט להגיע להסכם שלום עם יורשו של יאסר ערפאת — אבו מאזן. אבל העובדה שפעם אחר פעם לא ניצלו הפלסטינים את ההזדמנויות להניע תהליך לקראת הקמת מדינה בגדה ובעזה, טמנה את זרעי הספק במחשבותינו.</p>
			<p class="text">הרי עם שרוצה מדינה אומר כן. כך, בפשטות. הפלסטינים היו אמורים להיות כמו הציונים — כך חשבנו — ולומר כן. החלטת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947, זו שהיהודים מיהרו לחגוג ולקבל, הציעה לציונות לוותר הן על ציון (היא ירושלים) והן על חבל יהודה, מקור שמו של העם היהודי. היא גם קיבעה את ההסתלקות מכתב המנדט המקורי ואת קריעת עבר הירדן המזרחי לטובת ממלכת ירדן. החלטת החלוקה הציעה לציונות להסתפק במחצית שטח המנדט, שרובו אדמת מדבר. ובכל זאת, הציונים אמרו כן ברור ופשוט, משום שברגע המכריע, הדבר שהציונים רצו יותר מכול היה מדינה. בלי ציון, בלי יהודה, על חצי מהשטח — ובמדבר — אבל העיקר שתהיה מדינה, ריבונות, שלטון עצמי וחירות. ואם הפלסטינים לא אמרו כן למדינה כשנפלה לידיהם ההזדמנות — ולא רק בשנת 1947, אלא גם בשנת 2000 ובשנת 2008 — מה זה אומר על מה שהם באמת רוצים? </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">מעשי הטבח של השנים 2000–2004, כאשר מחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים, בבתי קפה וברחובות, החריפו את השאלה. מה לעזאזל הם רוצים? כמו ישראלים רבים בשנים ההן, לא יכולנו שלא לתהות אם הנחת היסוד שלנו — ההיפותזה ששיקפה לא רק את עמדת "מחנה השלום" בישראל, אלא גם את הקונסנזוס של מה שמכונה "הקהילה הבין־לאומית", ובעיקר המערב — עדיין עומדת במבחן המציאות המדממת. </p>
			<p class="text">אם קרסה ההיפותזה שלפיה כל מה שעומד בינינו ובין שלום הוא חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, מהו ההסבר החלופי למקור הסכסוך? אם ההיפותזה הזאת, למרות ההסכמה הרחבה שהיא זוכה לה, לא עומדת במבחן המציאות, מהי ההיפותזה החלופית שנתמכת על ידי הראיות שהצטברו? </p>
			<p class="text">את ההיפותזה החלופית התחלנו לגבש כאשר כל אחד מאיתנו הוזמן בנפרד למפגשים עם פלסטינים. סומַנו כ״ישראלים מתונים״, אנשי שמאל שוחרי שלום, וככאלה הוזמנו להיפגש עם המקבילים שלנו — ״פלסטינים מתונים״. מדובר היה בשמנה וסולתה של החברה הפלסטינית, מי שהתחנכו באוניברסיטאות הטובות ביותר במערב, דוברי אנגלית משובחת, רבים מהם אנשי יחידת הסיוע למשא ומתן — מהצד הפלסטיני — קבוצת העילית הפלסטינית. המפגשים האלה, כמו מפגשים רבים אחרים, אורגנו על ידי גורמים במערב שהניחו שמפגשים בין ישראלים לפלסטינים יקדמו את השלום. </p>
			<p class="text">אלא שעד מהרה התברר לנו שהדרך שבה בני שיחנו הפלסטינים תופסים את הסכסוך שונה מאוד מהדרך שבה אנחנו תפסנו אותו. לדוגמה: בכמה מפגשים שבהם השתתפה עינת, טענו אותם פלסטינים "מתונים" ש״העם היהודי אינו עם כלל, אלא רק דת, ולדתות אין זכות למדינות ולהגדרה עצמית." עוד למדה עינת שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל הוא ״סיפור מומצא שכל תכליתו גנבת אדמות הערבים." עינת אתאיסטית אדוקה, ובכל זאת יודעת היטב שטענה זו אינה נכונה. הטענה שאלפי שנות היסטוריה, טקסטים, ריטואלים, תרבות ודת הומצאו רק כדי שבסוף המאה התשע־עשרה תוכל קבוצה קטנה של יהודים לגנוב ארץ שאין לה שום קשר אליה, היא טענה משונה. הרי לא צריך להיות יהודי, ובוודאי לא צריך לחשוב שיש אלוהים, כדי להכיר בעובדה שאחד הקשרים החזקים ביותר בהיסטוריה ובתרבות העולמית בין עם ובין ארץ הוא הקשר של עם ישראל לארץ ישראל. </p>
			<p class="text">בתום המפגשים שבה עינת לביתה כשבמוחה מנקרת ההכרה שיש פגם בהנחות שעליהן גדלה, שהרי אם אלו שפגשה הם המתונים בקרב הפלסטינים, הרי שהסכסוך עמוק מכפי שחשבה. עינת הבינה, שבעוד שהמתינות שלה מתבטאת בכך שהיא מכירה בזכותם השווה של הפלסטינים להגדרה עצמית ולריבונות בארצם, "המתונים" הפלסטינים אינם מכירים בזכותו השווה של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו ואף לא בכך שישראל היא ארצו. בפרפראזה על דבריו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, אפשר לומר שהפלסטינים הכירו בזכות הכוח אבל לא בכוח הזכות של ישראל. משמעות הדבר היא, שביום שבו לא יעמוד למדינת ישראל הכוח, גם לא תעמוד לעם היהודי הזכות. </p>
			<p class="text">התובנות האלה הובילו את עינת למסע חיפוש אחר שותפים פלסטינים שיהיו מוכנים לשרטט חזון של שלום המבוסס על הכרה שווה והדדית בזכותם של העם היהודי והעם הערבי־הפלסטיני להגדרה עצמית במולדתם. היא מצאה רק מעטים כאלה. </p>
			<p class="text">גם לעדי הזדמנו מפגשים מסוג דומה. ערב פסגת קמפ דייוויד, בקיץ 2000, הוא השתתף במשלחת משותפת של ישראלים ופלסטינים לנורווגיה. למרות המרחק ונוף הפיורדים הצוננים, מהר מאוד התגלה הפער בין הצדדים. בעוד שהישראלים במשלחת יצאו מגדרם כדי להכיל כמעט כל טענה של המשתתפים הפלסטינים, אלו — למרות החיוכים — סירבו לקבל את הרעיון של קיום יהודי ריבוני בארץ ישראל.</p>
			<p class="text">שנים אחר כך, הצטרף עדי למשלחת של עיתונאים משוודיה בביקורם בישראל. אחת המשתתפות השוודיות היתה ממוצא פלסטיני. היא עצמה נולדה בשוודיה אבל הוריה היגרו לשם מסוריה, לאחר שעזבו את ביתם בגליל בזמן מלחמת העצמאות. היא דיברה שוודית שוטפת, סיימה לימודים גבוהים באוניברסיטת שטוקהולם ועבדה כעיתונאית. ובכל זאת, בשיחה באחד הערבים, כשעלתה לדיון סוגיית הפליטים הפלסטינים, היא נעמדה לפתע, נרגשת, ואמרה במבט רושף: "זכות השיבה היא דבר קדוש! לעולם לא נוותר עליה!" </p>
			<p class="text">הביטחון שבו אמרה את הדברים, והעובדה שהעלתה את הטענה לרמה של קדושה, היכו את עדי בתדהמה. הוא תהה: אם כך מתייחסת לסוגיית הפליטים אישה מערבית מהמעמד הבינוני, שמחזיקה באחד מהדרכונים המבוקשים ביותר בעולם, מה חושבים מיליוני ״פליטים״ פלסטינים במחנות בלבנון, בעזה, או ביהודה ושומרון, שאין להם דרכון כמו שלה? ואם כך הם חושבים, ומה שהם מכנים ״זכות השיבה״ הוא בעל חשיבות רבה כל כך בעיניהם, על מה בדיוק דיברנו כל השנים האלה כשדיברנו על "שלום"? </p>
			<p class="text">זה היה תהליך שבו התברר לשנינו, שלא רק שהפלסטינים שוללים את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי בארץ, אלא שהם מתייחסים לסוגיות הפליטוּת והשיבה ברצינות תהומית. למעשה, שוכנענו שנושא זה חשוב יותר בזהותם מכל היבט אחר של הסכסוך. התברר לנו ששני מרכיבים שנעדרים כמעט לגמרי מהתודעה הישראלית והעולמית — הכחשת הזכות היהודית והתביעה ל״שיבה״ — הם העומדים בלב התפיסה הפלסטינית את הסכסוך. </p>
			<p class="text">אבל אם הפלסטינים אכן רציניים בעניין השיבה לכל חלקי ארץ ישראל, ובהינתן העובדה שהם טוענים לקיומם של בין שישה לתשעה מיליון פליטים פלסטינים, משמעות הדבר היא שישראל תהפוך למדינה ערבית עם מיעוט יהודי. משמעות הדבר היא שקורס המגדל שהוקם על בסיס הנחת היסוד שהפלסטינים בסך הכול רוצים מדינה, שטח, את סיום השליטה הצבאית הישראלית בגדה ובעזה, ושלום בחלוקת הארץ. משמעות הדבר היא שמטרת־העל שלהם היא לחזור אחורה בזמן לימים שלפני הקמתה של מדינת ישראל. אם הפלסטינים אכן רציניים בתביעת השיבה וממשיכים לראות עצמם כפליטים מפלסטין שבין הנהר ובין הים, אזי כל שנות המשא ומתן היו לשווא, וכל הררי המילים שנשפכו על ההתנחלויות, הכיבוש הצבאי והצורך בפתרון שתי המדינות, היו מגדלים פורחים באוויר. </p>
			<p class="text">זו המשמעות של התביעה הפלסטינית ל״זכות שיבה״, וכך יש להבין אותה. רוב הבעיות האחרות בסכסוך עם הפלסטינים (למעט סוגיית ירושלים) הן בעיות טכניות במהותן, שאפשר לפתור אם יש רצון טוב. אפשר להזיז גבול קילומטר אחד מערבה או מזרחה, וסידורי ביטחון אפשר להרחיב. אלה עניינים מעשיים שאפשר להסדיר. אבל עם השאיפה הפלסטינית לבטל את מדינת הלאום של העם היהודי אי אפשר להשלים. מימוש תביעת השיבה הפלסטינית, ומה שאותה שיבה מסמלת עבור הפלסטינים, הם הדבר היחיד שישראל לא יכלה ולא תוכל להסכים לו. על כך יש קונסנזוס ציבורי כמעט מוחלט בחברה היהודית. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">ככל שהתבררה לנו מרכזיותן של הפליטות והשיבה בזהות הפלסטינית, התחלנו לשאול שאלות בסיסיות: מדוע בכלל יש עוד פליטים פלסטינים ממלחמה שהסתיימה לפני כשמונה עשורים? מדוע מתעקשים הפלסטינים שלכל אחד ואחת מהם יש זכות אישית וקדושה לדורות קדימה להתיישב בתחומי מדינת ישראל? מי ומה מנעו מהפליטים הפלסטינים להשתקם בתום מלחמת העצמאות, כפי שקרה לעשרות מיליוני פליטים ברחבי העולם באותה תקופה, כולל ליהודים? האם היתה זו אדישות לגורלם והיעדר משאבים כספיים, או שמא היו כאן מניעים אחרים, אידאולוגיים? האם זכות השיבה היא דרישה אמיתית או רק קלף מיקוח פלסטיני שייזנח כאשר תביעות פלסטיניות אחרות ייענו? </p>
			<p class="text">לכאורה, לא היתה סיבה שנגלה דבר חדש. מה עוד אפשר לחדש על אחד מהסכסוכים הידועים ביותר בעולם? הרי כל פרט ופרט בסכסוך נדון מכל כיוון אפשרי. כמעט מאה שנים של ניסיונות לפתור את הסכסוך, כולל שלושים שנות משא ומתן לשלום מאז הסכמי אוסלו, נותחו בשלל ספרים, מאמרים, נאומים, עדויות ומפעלי חיים שהתרסקו. מה כבר אפשר לחדש? </p>
			<p class="text">אבל כפי שגילינו במסע מחקר של כמה שנים — אפשר!</p>
			<p class="text">מתוך השאלות ששאלנו נולד הספר ״מלחמת זכות השיבה״ שיצא בעברית בשנת 2018 ובאנגלית בשנת 2020, ותורגם מאז לספרדית, פורטוגזית, גרמנית, ערבית, נורווגית וצרפתית. באמצעות דמויות מפתח, בחינה של אירועים מוכרים פחות, ומסמכים שנחשפו במלואם לראשונה, גוללנו את השתלשלות אתגר הפליטים והשיבה מאז מלחמת 1948 ועד היום, ותיארנו את הדרך שבה הכשילו הערבים את מאמצי השיקום הכנים של הקהילה הבין־לאומית בשנות החמישים, תיארנו את תרבות מחנות הפליטים ההרסנית, את הפיכתה של אונר"א — אותה סוכנות זמנית שהוקמה כדי ליישב את הפליטים הערבים ממלחמת העצמאות בזמן קצר — לארגון שמלבֵּה, בכסף מערבי נדיב, לאומיות פלסטינית נקמנית ואלימה, ואת מקומה של בעיית הפליטים במשא ומתן לשלום בעשורים האחרונים. </p>
			<p class="text">ככל שהעמקנו, גילינו גם שבעיית הפליטים איננה עוד בעיה כמו שאר הבעיות בסכסוך, כמו בעיית הגבולות או בעיית סידורי הביטחון. היא אינה רכיב מסוים בסכסוך, אלא מהות הסכסוך. היא זו שמרימה מסך וחושפת את תפיסת העולם של הפלסטינים על הסכסוך ואת יחסם ליהודים ולציונות. היא זאת שמנעה עד עתה כל סיכוי להסדרת היחסים. היא העדות לעמדתם ההיסטורית של הפלסטינים בדבר חוסר הלגיטימיות וחוסר הצדק של המפעל הציוני. </p>
			<p class="text">במסענו גילינו שהעיסוק בבעיית הפליטים ובתביעת השיבה חושף בפנינו את יסודות הסכסוך. הנצחתה לאורך כמעט שמונה עשורים משקפת את הנרטיב הגורס כי הפלסטינים הם עם ילידי שנושל מארצו בידי זרים־קולוניאליסטים משוללי כל זכות על הארץ. מכאן נובע הסירוב הפלסטיני להשלים, בינתיים, עם הזכויות הלגיטימיות של היהודים ולו בחלק מארץ ישראל. </p>
			<p class="text">הסכסוך, לפי הפלסטינים, אינו בין שתי קבוצות בעלות זכויות על האדמה, אלא בין עם אחד שהצדק עימו, ועם אחר (או בני דת אחרת, נחותה) שלקח דבר מה שלא שייך לו. לטעמם, הפתרון היחיד לסכסוך, הוא השבת הצדק על כנו: השבת הפליטים למקומם והשבת האדמה לבעליה החוקיים — על חשבון מדינת ישראל. </p>
			<p class="text">המחקר שערכנו הוביל אותנו למסקנה שההתעלמות מבעיית הפליטים אינה מסתכמת באי־הכרה באחד מההיבטים המרכזיים ביותר של הסכסוך. זו התעלמות שמונעת הבנה אמיתית של עצם טבעו של הסכסוך. ללא הבנה של תודעת השיבה — הן זו המעשית של חזרה פיזית לתוך מדינת ישראל והן זו האידיאית של חזרה אחורה — בזמן — אנו מתהלכים כסומים. נמנעת מאיתנו ההבנה שמבחינת הפלסטינים, הסכסוך איננו על גבולות, או על שטח שניתן לחלוק, כי אם על עצם קיומה של מדינה יהודית ריבונית בתחומי ארץ ישראל.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">חמושים בתובנות האלה ובספר שכתבנו, שגם מי שהתנגדו בחריפות למסקנותיו לא חלקו על תוכנו העובדתי, יצאנו למסע לשינוי מדיני. נפגשנו עם דיפלומטים והרצינו בפרלמנטים. כתבנו מאמרים ופרסמנו פוסטים ברשתות החברתיות. הבנו שבאמצעות המחקר והתובנות שלנו על הפליטות, על תביעת השיבה הפלסטינית ועל הארגון שמקיים אותה — אונר"א — יש בידינו מפתח, לא רק להבנת הסכסוך בעבר, אלא גם להבנת ההווה ולשינוי בעתיד. </p>
			<p class="text">הבנו שאין תוחלת בעשרות שנות המשא ומתן. הבנו שאנחנו בדרך לאסון. היינו כמעט בכל אחת מהמדינות שתורמות באופן משמעותי לאונר״א, ושטחנו את משנתנו בפני אנשי משרדי החוץ וסיוע החוץ, ובפני חברי פרלמנט ושגרירים. התראיַינו לעיתונים בישראל ובעולם והעברנו מסר אחד וברור: אזרחי ישראל ישלמו בדם על המשך התמיכה המערבית המשתמעת בנרטיב הפלסטיני השולל את קיומה של מדינת ישראל. על בסיס המחקר שלנו הבהרנו לכל מי שהיו מוכנים לשמוע, שכל דולר, לירה שטרלינג או יורו שמועברים לאונר״א, במיוחד בעזה, לא ישמשו לשיקום אמיתי של הרצועה ולבניית חיים פלסטיניים משגשגים, ואפילו לא למטרות הומניטריות בסיסיות, אלא לבניית מנהרות ולהפיכת עזה לכן שיגור יעיל ל״שחרור פלסטין מן הנהר ועד הים״. </p>
			<p class="text">בזכות המפתח שהיה ברשותנו להבנת מהות הסכסוך, זיהינו שההנהגות — המדינית והצבאית — בישראל אינן מתמודדות ברצינות עם כוונות האויב, או אפילו אינן מבינות אותן לאשורן. נפגשנו עם בכירים בצה״ל ובממשלת ישראל, וראינו מקרוב את השילוב הנורא של זלזול בפלסטינים ובמחויבות האידאולוגית שלהם לקץ הציונות, עם ההתמכרות לשקט (מדומה). התרענו שוב ושוב ששיתוף הפעולה של ישראל עם אונר״א, וההגנה שהיא נותנת לארגון, אינם מייצבים את המצב ואינם קונים שקט. הסברנו שמה שישראל עושה זה מעבר לסתם לבעוט את הפחית במורד הרחוב, משום שתוך כדי הבעיטות, הפחית הולכת ומתמלאת בחומר נפץ, עד שתהפוך לחבית ענקית שתתפוצץ לכולנו בפנים. </p>
			<p class="text">בזכות המפתח שהיה ברשותנו להבנת מהות הסכסוך, ראינו בזמן אמת שמה שכונה ״צעדות השיבה״ מעזה לעבר הגבול עם ישראל בשנת 2018 הוא ביטוי של כוונה פלסטינית עמוקה וחזון לפעולה. הצעדות האלה הובילו אותנו להמציא מילה חדשה בגרסה האנגלית של הספר: <span class="english-natuy" lang="en-US" xml:lang="en-US">Westplaining</span>. הכוונה היא לנטייה של דיפלומטים ועיתונאים מערביים, ולעיתים גם ישראלים, להמציא הסברים נוחים לדברים ברורים, אך לא נוחים, שאומרים הפלסטינים. </p>
			<p class="text">כי הפלסטינים, כאמור, מעולם לא הסתירו את כוונתם. עובדה שצעדו לעבר ישראל ולא לעבר מצרים. עובדה שקראו לצעדות במפורש ״צעדות השיבה״. בראיונות לתקשורת הזרה, הפלסטינים שהשתתפו בצעדות הבהירו שהם מאוד רציניים ביחס לחזון השיבה, אבל מי שעקב אחר הדיווחים על אודות הצעדות האלה, יכול היה להתרשם שהבעיה אינה אידאולוגיה קיצונית אלא תנאי המחיה הקשים בעזה. </p>
			<p class="text">בזכות המפתח שהיה ברשותנו להבנת מהות הסכסוך, קלטנו שדווקא הודעת נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בשנת 2018, על הפסקת התמיכה האמריקאית באונר״א, היא זו שאולי תקרב אותנו עוד צעד לפתרון הסכסוך. ידענו שמבחינת הפלסטינים, אונר״א, ובעיקר המימון המערבי של סוכנות הפליטים, הם הערובה לכך שהעולם תומך בשאיפת השיבה, שמשמעותה קץ המדינה היהודית. ידענו שהפסקת התמיכה האמריקאית באונר״א תתפרש אצל הפלסטינים — ובצדק — לא כעניין תקציבי, אלא כמתקפה ישירה על חזון השיבה. כך באמת היה. </p>
			<p class="text">ידענו גם, שכמו שקרה בסכסוכים אחרים בעולם, רק מסר קשוח לפליטים, שעליהם להתרגל למציאות חדשה, יכול להוביל לעשורים של שלום. לכן לא לגמרי הופתענו שהמהלכים של ממשל טראמפ, שנועדו להבהיר לפלסטינים שעליהם להשלים עם הפסדם ב־1948 ועם קיומה של מדינה יהודית, דווקא הם שיצרו את הנסיבות שאפשרו את הסכמי אברהם. הפלסטינים כמובן התנגדו נמרצות להסכמי אברהם, אבל פנייתם לליגה הערבית בדרישה לפעול נגד המדינות שחתמו עליהם, נענתה במשיכת כתפיים. </p>
			<p class="text">בזכות המפתח שהחזקנו ידענו שהחזרת המימון לאונר"א על ידי ממשל ביידן (2021), תגביר את הסיכון למלחמה. לכאורה, זה היה צעד קטן מצד הממשל, צעד של הפגנת רצון טוב כלפי הפלסטינים לאחר שנות ממשל טראמפ. ואולם, דווקא בשל ההיכרות שלנו את מרכזיותו של חזון השיבה, התמלאנו בחרדה. ידענו שהחזרת המימון של "סוכנות השיבה" עלולה לעודד את הפלסטינים לפעול למימוש חזון השיבה. ידענו שזה בדיוק המסר ההפוך מזה שהיה צריך להעביר, ושלמסרים יש משמעות. </p>
			<p class="text">כל העת הזאת נתפסנו על ידי גורמי ממשל שונים, במדינות שונות, כמי שמחזרים על הפתחים. זכינו למבטים מרחמים ממי שראו בנו אנשים שמבזבזים את זמנם ואת כישוריהם על עיסוק בעניין שולי. מנקודת מבטם של המרחמים, לא רק שהחלטנו להתמקד בסוגיה הפלסטינית, שממילא נהפכה ללא יותר מ״רסיס בישבן״ (כמאמרו של נפתלי בנט), אלא שבחרנו להצטמצם עוד יותר, ולעסוק באינטנסיביות בדיון על ארגון שולי בשם אונר״א, שבסך הכול עוזר לפלסטינים מסכנים. באחד הכנסים שבהם עינת השתתפה, הביט בה עיתונאי ישראלי המזוהה עם השמאל ואמר לה: ״עינת, באמת, למי אכפת כבר מהפלסטינים? זה כבר כל כך פאסה.״ </p>
			<p class="text">עד שמה שנדמה היה שנדחק לשולי השוליים חזר, באופן הנורא ביותר, למרכז חיינו ומותנו. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">כשפרסמנו את הספר ״מלחמת זכות השיבה״ בשנת 2018, טענו בזהירות שהפליטות, תביעת השיבה ואונר״א הם המפתח להבנת הסכסוך. עם פרסום הספר הזה, שהוא הצגה מחודשת, מעודכנת ומורחבת של המפתח הזה, אנחנו אומרים בקול צלול יותר ולא מתנצל: זהו הספר שמפענח איך הגענו לאן שהגענו, מול מה אנחנו עומדים, ואיך אולי נוכל לשנות משהו בנושא החיוני ביותר לחיים המדיניים שלנו בארץ הזאת. הסיפור ההיסטורי על הפליטות, תביעת השיבה ותמיכת המערב באונר״א מאיר דפוסים שחוזרים לאורך כל שנות הסכסוך וממשיכים להתקיים — דפוסים שעלינו לשנות אם נבקש לנו עתיד אחר. </p>
			<p class="text">מדובר בארבעה דפוסים עיקריים: </p>
			<p class="text">הראשון נוגע לעמדה הערבית בכלל, והפלסטינית — בפרט — עמדה עקבית וסבלנית — השוללת את הציונות. בספר נראה כיצד הצד הערבי בסכסוך, ובמיוחד הפלסטינים, עקבי בעמדתו שיש לשלול את הציונות מכול וכול. המלחמות, הטרור, הפליטות, תביעת השיבה ושימורה של אונר״א, כל אלה הם בסך הכול אמצעים להשגת המטרה. הפליטות היא לא באמת הבעיה, והשיבה היא לא סתם דרישה שמבטאת נוסטלגיה לבית שאבד. שני אלה נובעים מחזון אחד ומזינים אותו — חזון שבראשיתו גרס שאין לאפשר ליהודים הקמת מדינה, ובהמשכו גרס, שלאחר שמדינה זו קמה, יש לאיין את קיומה. </p>
			<p class="text">הדפוס השני נוגע לעמדת המערב. לכל אורכה של ההיסטוריה של הסכסוך, לא רק שמעצמות המערב לא מעלות בדעתן לאתגר את העמדה הערבית השוללת את הציונות, אלא שבכל פעם שהערבים נוחלים תבוסה צבאית בניסיונותיהם להביא לקץ הציונות, המערב ״מציל״ אותם מהפסדיהם. עוד מימי מלחמת העצמאות, ואפילו עוד מימי המרד הערבי הגדול, שהוביל למניעה של הקמת מדינה יהודית בשנות השלושים, ולסגירת שערי הארץ לעלייה יהודית ברגע הקשה ביותר בתולדות העם היהודי, התגובה המערבית לעמדה הערבית הבלתי מתפשרת היתה סובלנות, בעוד שעל היישוב היהודי ועל ישראל הופעל שוב ושוב לחץ להתפשר עם העמדה הערבית. במקום להבין שלב הסכסוך הוא דחייה ערבית של הפרויקט הציוני, ולפעול לשינוי המצב הזה, המערב מקבל את העמדה הזאת כנתון שלא ניתן לשנותו, ואף דוחק בצד היהודי להתפשר בכל פעם מחדש.</p>
			<p class="text">יותר מזה, המערב כל כך מחויב להצלת הערבים מהפסדיהם, עד ששוב ושוב מושעים הכללים הבין־לאומיים והנורמות הדיפלומטיות לסיום סכסוכים, כאשר מדובר במלחמה הערבית בציונות. כללים תקדימיים, כמו ״זכות שיבה לבתים״ וכמו ״פליטות״ לנצח, מופעלים בשירות הצלת הערבים. הדפוס הזה נמשך עד היום: כך, לדוגמה, בזמן שהקהילה הבין־לאומית מתעקשת בשלל דרכים שלעם היהודי אין זכויות ממזרח לקו הירוק, היא מטפחת את התביעות הערביות ממערב לקו הירוק באמצעות אונר"א, ובכך, בפועל ובאופן רשמי, חותרת תחת העמדה הרשמית שלה עצמה, המבקשת לכאורה להשיג שלום באמצעות פתרון שתי המדינות. סוכנות הפליטים אונר״א היא הארגון שמשמר את החטא הקדמון והדפוס החוזר של המערב, שמונע מהערבים בכלל ומהפלסטינים בפרט, להתמודד עם החורבן שאליו הובילה אותם האידאולוגיה שלהם ולצאת לדרך חדשה. </p>
			<p class="text">הדפוס השלישי נוגע לאדישות שבה מתקבלת בעולם הנכונות הישראלית לוותר. ישראל מוכנה להתכופף בשל לחץ מערבי, גם כשהוא מופעל בניגוד מוחלט לכללים הבין־לאומיים ולנורמות המקובלות בפתרון סכסוכים, ומסכימה לצעדים שלא נדרשו מאף מדינה מנצחת אחרת. לדוגמה, ישראל הביעה נכונות לקלוט מספר משמעותי של פליטים ערבים לתוך מדינת ישראל לאחר השגת עצמאותה. אלא שהנכונות הזאת להתגמש נתפסת כמובנת מאליה, ולא מעניקה לישראל כל קרדיט. וכמובן, בהינתן שהעמדה הערבית העקבית היא תביעה, למעשה, להתאבדות של ישראל, הגמישות הישראלית אף פעם אינה מספיקה. </p>
			<p class="text">כך התקבע דפוס רביעי: ישראל נוטה יותר ויותר לוותר מראש על הניסיונות לשנות את העמדה הערבית השוללת את הציונות, ומסתפקת בקניית שקט זמני. גרוע מכך, ישראל נוטה להפוך את קניית השקט והוויתור על הניצחון לסוג של מחויבות עמוקה, אפילו ערך. אין ביטוי עמוק יותר לעיוות הזה מאשר ההגנה הגורפת, כיפת ברזל של ממש, שפרשו מדינת ישראל, ממשלותיה, משרדיה ומערכת הביטחון שלה מעל ראשה של אונר״א. כאשר נבחרה עינת לכנסת והחלה לפעול להעלאת המודעות לבעיית אונר"א, ולחשיפת האבסורד של התמיכה הבין־לאומית בארגון (ובמשתמע, בתביעת השיבה הפלסטינית) התברר לה שדווקא מדינת ישראל (ובמיוחד מערכת הביטחון), היא שמונעת כל אפשרות לפעולה נגד אונר"א. גם לאחר פרסום ספרנו ב־2018, התברר לנו בשלל שיחות ומפגשים בישראל ומחוצה לה שבאופן אבסורדי, מדינת ישראל היא המגן העיקרי על הדרישה הפלסטינית לשיבה, ושהמחיר המדיני של עמדה זו לא נידון ולו פעם אחת בציבור.</p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">מטרתנו בפרסום הספר אינה מצטמצמת לתיאור הדפוסים ההרסניים מן העבר. מטרתנו היא לספק כלים להבנת ההווה. וזה מה שיש להבין: בין שזו פלישה מעזה, ובין שמאבקים עם הרשות הפלסטינית, או התמודדות עם טרור שמקורו בג'נין או בשכם — כל אלה זירות וביטויים מקומיים למלחמה הכוללת של ערביי הארץ בריבונות יהודית בשטח כלשהו שבין הנהר ובין הים. אלה הם ביטוייה של זהות פלסטינית ייחודית, שביחסה לריבונות היהודית, משלבת את הרע ביותר של העולם הערבי עם הרע ביותר של העולם המערבי. </p>
			<p class="text">זו הטרגדיה הנוראה של הסכסוך: הזהות הפלסטינית התעצבה, בתמיכה וסיוע של המערב, כזהות לאומית ייחודית, שאינה מתאפיינת בהיותה זהות ערבית או מוסלמית או מקומית, אלא מושתתת כל כולה על שלילת הציונות. אם כבר בפברואר 1947 אבחן שר החוץ הבריטי כי הסכסוך הוא ״בלתי פתיר״, מכיוון ש״העיקרון החשוב ביותר ליהודים הוא הקמת מדינה יהודית ריבונית, בעוד שהעיקרון החשוב ביותר לערבים הוא להתנגד בכל מחיר להקמת מדינה יהודית ריבונית בחלק כלשהו של ארץ ישראל," אזי לאחר עשרות שנים של תדלוק פעיל, הלכה והתגבשה לה זהות פלסטינית הבנויה כולה על חזון של הרס הריבונות היהודית. לזהות זו, לפלסטיניוּת, אין ולו מרכיב אחד של חזון בונה, נפרד ועצמאי, כגון שאיפה למדינה — בייחוד לא אם הוא מחייב הכרה בחיים לצידה של מדינה יהודית. </p>
			<p class="text">את הדבר הזה אפשר לזהות בניתוח של שפת הזהות הפלסטינית ושל תומכיה בעולם. מילים וביטויים כגון "שתי מדינות", "צדק", "שיבה" ו"זכויות" מקבלים משמעות שונה בשיחה בין פלסטינים ובין ישראלים ומערביים. לדוגמה: במהלך שנות המשא ומתן, כאשר מנהיגים פלסטינים ושלל סקרים הראו תמיכה פלסטינית בחזון של שתי מדינות, בישראל ובעולם — הניחו — מי היה מאמין — שאחת משתי המדינות האלה תהיה מדינת היהודים. בדיעבד התברר שזו היתה הנחה מופרכת, שראוי היה לבדוק. כאשר הפלסטינים אומרים "שתי מדינות", הם ממשיכים במקביל לטעון שלמיליונים מהם יש זכות להתיישב בתוך מדינת ישראל — זו זכות השיבה. המשמעות היא שהפירוש של "שתי מדינות" הוא למעשה מדינה ערבית בעזה ובגדה, ומדינה ערבית נוספת שתחליף את ישראל באמצעות מנגנון שיבת פליטים. "זו שלנו, זו גם כן" — בגרסה הפלסטינית. למעשה, עד היום לא ניתן למצוא חזון פלסטיני רשמי של שלום, שמקצה ליהודים מדינה בשטח כלשהו שבין הנהר לים.</p>
			<p class="text">כדאי לעיין גם במשמעותה של מילה כמו "צדק" שחוזרת בצירופים כגון "שלום צודק", "פתרון צודק" או בשמות ארגונים ותנועות כמו "סטודנטים למען צדק בפלסטין". לרבים בעולם המילה צדק מתפרשת כמצב שבו גם לפלסטינים תהיה מדינה משלהם, או שישראל לא תשלוט בחייהם. זוהי פרשנות סבירה. אבל זו אינה הפרשנות המקובלת על הפלסטינים. עבורם "צדק" יש רק אחד והוא הצדק המתקן את אי־הצדק של הקמת מדינת ישראל. מרכיב מרכזי בתיקון אי־הצדק הוא שיבה, שמשמעתה ביטול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. </p>
			<p class="text">פירושים דומים יש למילים כמו "זכויות", או "שחרור". וכמובן — "שיבה". כפי שתיווכחו בהמשך, אין מקום לספק. "שיבה" היא רעיון המגלם ניצחון על המדינה היהודית וקץ לקיומה. מכאן גם האופוריה של שבעה באוקטובר. לא היתה זו שמחה של מי ש"פרצו מבית כלא פתוח", כי אם אופוריה של מיליונים שבמשך עשורים חיכו וחונכו לצפות לשיבה. אופוריה של מי שחוזים במימוש הרואי של חזון השיבה. זו הסיבה לכך שחמאס נהנה מתמיכה נרחבת בטבח, והסיבה לכך שכל עוד נדמה היה שחמאס מצליח, גם הרשות הפלסטינית המתונה־לכאורה לא גינתה את הטבח. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">אם זה העבר וזה ההווה, כיצד ייתכן אי־פעם עתיד אחר? </p>
			<p class="text">כאשר מבינים שהסכסוך הוא בין יהודים שרוצים מדינה ובין ערבים שרוצים שליהודים לא תהיה מדינה, ושהסכסוך הזה תודלק זמן רב באופן שהפך את שלילת הריבונות היהודית למרכיב זהות של עם שלם — העתיד מתבהר. הסכסוך יסתיים כאשר אחד הצדדים יוותר על מטרת־העל שלו — או שהיהודים יוותרו על מדינתם ועל זכותם לחיים ריבוניים במולדתם ההיסטורית, או שהערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, יוותרו על התנגדותם לקיומה של ריבונות יהודית בשטח כלשהו בין הנהר לים. כל השאר — פרטים. </p>
			<p class="text">מכיוון ששנינו רוצים בקיומה של מדינה ריבונית לעם היהודי, התרחיש שאנו מקווים לו הוא זה שבו הערבים סוף־סוף מסיימים את מלחמתם בת מאה השנים נגד הציונות. זה חזון השלום האפשרי ואין בלתו. כלומר, השלום מחייב שינוי עומק אצל הפלסטינים, משלילת הציונות לקבלתה. ברור לנו שניסוח כזה של חזון השלום הוא ניסוח מאתגר, אבל זו הדרך היחידה לשלום. יכול להיות שנוח יותר להאמין שאם רק נפנה התנחלויות, נסיים את הכיבוש, או ניפטר מראש ממשלה מסוים — יהיה שלום. אבל זה לא המצב. האפשרות שיבוא שלום תלויה בשינוי הזהות הפלסטינית, משלילה של הציונות לקבלתה. זו מציאות קשה, שההכרה בה חיונית. </p>
			<p class="text">הסיבה שהסכסוך נמשך כבר יותר ממאה שנה, היא ששני הצדדים לסכסוך מזהים מספיק סימנים לכך שביכולתם להשיג את מטרת־העל שלהם. הערבים מזהים מספיק סימנים לכך שישראל נחלשת ושקיצו של הניסוי הציוני קרוב. היהודים, מצידם, רואים מספיק סימנים לכך שהעולם הערבי מתייאש מהניסיונות לחסל את הריבונות היהודית. הנה שני הצדדים רואים סיכוי לממש את מטרת־העל שלהם — מדינה ליהודים מחד גיסא, וחיסול מדינת היהודים מאידך גיסא. זו הסיבה לכך שהסכסוך נמשך. </p>
			<p class="text">איננו טוענים שמשמעות הניתוח שלנו היא שישראל אינה יכולה לעשות דבר כדי לתרום לסיום הסכסוך. אדרבה, אנו מאמינים שלישראל יש תפקיד חשוב בחסימת צינור התדלוק של הזהות הפלסטינית כזהות שמהותה שלילת הציונות. צריך לומר בבירור, לעצמנו ולעולם: המלחמה בת מאה השנים שנכפתה עלינו על ידי הפלסטינים בפרט והערבים בכלל, אינה נובעת ממעשה זה או אחר שעשינו. לא מההתנחלויות, לא מהכיבוש, ולא מהפרת זכויות. המלחמה שנכפתה עלינו היא בגלל עצם קיומנו כאן כעם ריבוני. לכן השלום אינו תלוי בנו, כי אם בהפסקת מצב המלחמה על ידי הצד הערבי. "מעשה האיבה" שבו הערבים מאשימים אותנו אינו חציית גבול, הפצצה בלבנון או הקמת התנחלויות, כי אם הקמת המדינה בשנת 1948 (ולמעשה כל מה שעשה היישוב היהודי עוד קודם לכן מאז תחילת הציונות). מבחינתם, זו היתה הכרזת המלחמה. </p>
			<p class="text">הספר שלפניכם מאתגר את החשיבה המקובלת על האופן שבו יש לחתור לפתרון הסכסוך, ועל תפקידם של דיפלומטים ומתווכים במאמץ הזה. </p>
			<p class="text">אין זה מקרה שתהליך השלום מעולם לא הוביל לשלום. זה לא קרה משום שהנושאים והנותנים לא עסקו ברצינות במכשול העיקרי לשלום: סירובם של הפלסטינים להכיר במדינה ריבונית יהודית. השלב הראשון בפתרון של כל בעיה הוא אבחון נכון, ועל כן, דווקא מי שמעוניינים להסדיר את היחסים בין ישראל ובין הפלסטינים חייבים לעסוק באבחון הבעיה שדורשת פתרונות. דווקא מי ששואפים להביא לפתרון הסכסוך מוכרחים להתמודד עם ההבנה שנכון לעת הזאת, המכשול הגדול ביותר להשגת מטרתם הוא הדבקות הפלסטינית בשלילת הציונות. </p>
			<p class="text">אפשר לומר את זה בצורה פשוטה: כדי שיהיה שלום, צריך שתסתיים המלחמה. והמלחמה אינה המלחמה בעזה או בשומרון, אלא מלחמת הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, בציונות. לכן, כל עוד ישראל נגררת לדיונים על שיקום עזה, על "היום שאחרי", על ויתורים כאן, או נסיגות שם, על חילופי שטחים, על כיווץ או הרחבת התנחלויות, כל עוד היא אינה מבהירה ש"היום שאחרי" יכול להתקיים רק אחרי שינוי יסודי של הרעיון המארגן את הזהות הפלסטינית — המלחמה, כולל זו שבאה בעקבות טבח שבעה באוקטובר, היא בסך הכול עוד סבב במלחמת מאה השנים נגד הציונות. </p>
			<p class="_--">***</p>
			<p class="text-no-hazacha">אם בכוונתנו להוביל את הפלסטינים להשלמה עם כישלונם לחסל את המדינה היהודית, יש לפתוח בטיפול בתשתית הלוגיסטית שמסייעת לטיפוח הזהות שלהם, וברשת ההסוואה המשוכללת, שמקשה על זיהוי המטרות האמיתיות שלהם. יש לחשוף את הפלסטיניוּת כאידאולוגיה הרסנית. </p>
			<p class="text">היהודים ביקשו להשתחרר מתפקיד היהודי בגולה, שחייו ומותו נתונים בידי שלטון זר. הפלסטינים ניהלו מלחמת חורמה נגד שאיפה זו, ועובדה זו הקלה על זכייתם בתמיכה של כל גורם אנטישמי ואנטי־ציוני במאה השנים האחרונות — הפאן־ערבים, הסובייטים והאיראנים. ללא רשת ההסוואה של מדינות וארגונים בין־לאומיים, ובראשם אונר״א, היה קל הרבה יותר לראות שהפלסטיניות כזהות וכאידאולוגיה מזוהה עם הרעיונות והמשטרים הגרועים בהיסטוריה. למרבה הצער, רשת ההסוואה כל כך אפקטיבית, שהיא מעניקה לפלסטיניות מראית עין של מכובדות ואף אוניברסליות. זה מקרה ברור שבו הסחורה שעליה משלמים היא הסחורה שאותה מקבלים. אם לעם שלם — שמטרתו היא הרס של המפעל השכן, ולא בנייה של מפעל לעצמו — משלמים כדי לשבת וללמוד, התוצאה המתקבלת היא מלחמה ללא סוף. </p>
			<p class="text">שנינו יחד השקענו כבר כמעט שלושים שנות אדם במחקר, בהרצאות, בכתיבה ובניסיונות של עיצוב מדיניות בנושא הפליטות, השיבה ואונר״א. אבל איננו חוקרים אדישים ונטולי פניות. אנחנו אזרחים ישראלים, שעבורם שאלות של מלחמה ושלום אינן שאלות תאורטיות. אנחנו אזרחים שחיים ומגדלים ילדים בישראל. </p>
			<p class="text">ספר זה הוא תוצר של ההכרה של שנינו בכך שמי שרוצים לסיים את הסכסוך חייבים להשקיע בקעקוע האידאולוגיה הפלסטינית ששוללת מדינה יהודית בשטח כלשהו בין הנהר לים. אם כמאמר חז״ל, לא עלינו המלאכה לגמור, אך איננו בני חורין ליבטל ממנה, אזי לכל הפחות עלינו להבטיח שלדורות הבאים יהיה קל יותר, ולא קשה יותר, לסיים את הסכסוך. המשמעות היא שעלינו לחשוף בפני הציבור הישראלי את האופן שבו דרישת השיבה הערבית נולדה, צמחה, טופחה והותפחה, ולתאר מה נדרש לעשות כדי לשנות זאת. </p>
		</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 86.40 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 80.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
השבעה באוקטובר הסכסוך הערבי ישראלי בעקבות השבעה באוקטובר ה7 באוקטובר אקטואליה המזרח התיכון ישראל פלסטינים הסכסוך הישראלי פלסטיני
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!