הגשם הצהוב

חוליו לימסארס

מהו הגשם הצהוב? האם הוא גשם של עלי סתיו המטשטשים את גבולות החיים והמוות? האם הוא שליט יחיד בממלכת הצללים? ואולי הוא המחוז שהזיכרון האישי נהיה בו חלק מנחלת הכלל?

הגשם הצהוב הוא בין היצירות החשובות ביותר של הסיפורת הספרדית המודרנית. עט הסופר של לימסארס בורא עֵד ערירי הנאחז בחיים, במקום ובזיכרון; בפסקאות של פרוזה פנינית ומאופקת מגולל הקול הפנימי את אבלו הפרטי של המספר ואת סיפורו של כפר הררי ההולך ומתרוקן מאחרוני תושביו.
בצד מעמדו העצמאי של הגשם הצהוב כיצירה לירית שלמה, הוא מהווה גם חלק מטרילוגיה תמטית וסגנונית הכוללת את הספרים ירח של זאבים (כרמל, 1999) וקטעים מסרט אילם (כרמל, 2001).

הגשם הצהוב נדפס בעשרות מהדורות בספרד, שימש כבסיס לכוריאוגרפיה, הומחז ותורגם לעשרות שפות.
שם: הגשם הצהוב
מחבר/ת: חוליו לימסארס
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 012920741

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00

קרא פרק ראשון

					
	
			<h2 id="_idParaDest-2" class="chaptersplit">1</h2>
			<p class="hanging">כאשר יגיעו אל מרומי סוברפוארטו, בוודאי כבר יתחיל להחשיך. צללים כבדים יתקדמו כגלים לאורך ההרים, והשמש, שתשתרך לפניהם שבורה ועכורה, שטופת דם, תיאחז בלי כוח בָּרְתָמִים ובערימות החורבות והשרידים של מה שהיה בזמנו (לפני השריפה ההיא, שהפתיעה בשנתן את המשפחה ואת כל חיותיה) האחוזה הבודדה של סוברפוארטו. ההולך בראש הקבוצה ייעמד בצד. הוא יתבונן בעיי החורבות, בבדידות האדירה והקודרת של המקום. בשעה שיחכה ששאר חברי הקבוצה יגיעו אליו, יצטלב בשקט. בלילה ההוא יבואו כולם: חוֹסֶה מִקָּסָה פָּנוֹ,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span>3</span></span> רֶחִינוֹ, צ'וּאַנוֹרוּס, בֶּנִיטוֹ הַפֶּחָמִי, אַיְנֵטוֹ ושני בניו, רָמוֹן מִקָּסָה בָּסָה.<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2">1</span> כולם גברים שהשנים והעבודה הקשיחו. גברים אמיצים, מורגלים מאז ומתמיד לעצב ההרים האלה ולבדידותם. אך למרות זאת – ולמרות האַלות והרובים, שהרי בלי כל ספק יבואו חמושים – תתלווה צללית של פחד וחרדה לעיניהם ולצעדיהם בלילה ההוא. גם הם יתבוננו רגע בכתלים הממוטטים של האחוזה השרופה, ואחר־כך יביטו הרחק, אל המקום שאחד מהם יורה עליו בידו.</p>
			<p class="hanging">במרחק, לפניהם, על מדרון ההר שמנגד, גגות אַיְנִיֵלְיֶה ועצי הכפר השקועים בין צוקים וטרסות, כבר יתחילו להתערבב אז בצללים הראשונים של הלילה, המגיע הנה, לנוכח המערב, תמיד הרבה יותר מוקדם. כשמסתכלים עליו מֵהתל, אינייליה נראה תלוי מעל לתהום, כמו מפולת של מרצפות ושל לוחות צִפחה מעונים. רק בנמוכים שבבתיו, אלה שהתגלגלו במורד, נמשכים אל הלחוּת ואל סחרחורת הנהר, השמש עוד תחלץ מהזגוגיות ומהצִפחה נצנוץ אחרון כלשהו. חוץ ממנו, השקט והשלווה יהיו מוחלטים. אף רעש, אף אות עשן, אף נוכחות או צל נוכחות ברחובות הכפר. אף לא רטט סתמי בווילון או בסדין התלוי בחלון, אחד מהחלונות הרבים שבמקום. בשום אות חיים לא יוכלו להבחין במרחק. ואף־על־פי־כן, מי שיתבוננו בכפר ממרומי סוברפוארטו, יֵדעו כי כאן, אפוף שלווה כה רבה, בקרב אינספור דומיות וצללים, אני שכבר ראיתי אותם אצפה לבואם.</p>
			<p class="hanging">הם שוב יֵצאו לדרך. אחרי חורבות הבית השביל שב ונמשך במורד ההר, ובדרכו אל העמק הוא חוצה יערות אלון ומשטחי צִפחה. הוא נעשה צר יותר בשיפולי ההר, צמוד כל הזמן למדרון, כנחש גדול המשתרך בחיפוש אחרי הלחות הסמוכה. לפרקים יאבַד לרגע בין השיחים. פעמים אחרות ייעלם כליל ולמשך זמן רב מתחת לסבך עבות של רתמים וחזזיות. רק אני עברתי בו בכל השנים האלה. הם יצעדו בשקט, אט־אט, כל אחד מהם יעקוב בדריכות אחרי הצועד לפניו. במהרה יגיע אליהם רחשו העמוק של הנהר. ינשוף כלשהו – אולי הינשוף העובר עכשיו על־פני חלוני – ישמיע את קריאתו בין יערות האלון. הלילה יֵרד ויחשיך, וההולך בראש הקבוצה יחדל מלכת וידליק את פנסו. כל הגברים יעשו כמוהו כמעט בו ברגע. כמו נמשכות אל אותו צל עצמו, כל העיניים יינעצו בסבך היורד אל התהום. ואז, באור הרפאים הצהבהב של הפנסים, בעוד הידיים מחפשות שוב בשקט את הליטוף העצבני של הנשק, יגלו בין עצי הצפצפה את צללית הטחנה – עודה מתנשאת, זקופה אך בקושי, מעל לריקבון של קיסוס ושִכחה, – ותיכף מאחוריה, לנוכח השמַים, יזדקר דיוקנו הנוגה של אינייליה: ממש לפניהם, קרוב עד מאוד, נועֵץ בהם את מבטו מבעד לחלל עינֵי חלונותיו.</p>
			<p class="hanging">שטף הנהר יציף את לִבם בשעה שיחצו את הזרם לאורך הגשר הצף, העשוי מקרשים ומבוץ סמיך. אולי ברגע ההוא אחד מהם יחשוב לִפנות לאחור ולשוב על עקביו. אולם יהיה מאוחר. הדרך תאבַד עם הנהר אחרי הכתלים הראשונים, והפנסים יאירו את הנוף העלוב של קירות וגגות הרוסים, של חלונות נפולים, של דלתות שנתלשו ממשקופיהן ושל תמונות שנעקרו ממסגרותיהן, של מִבנים שלמים הכורעים ארצה כראשי־בקר לצִדם של מבנים אחרים, שעודם עומדים על תִלם שלמים, מתריסים, אלה שאני יכול לראות עדיין כעת מבעד לחלון. ובקרב עזובה רבה כל כך ושִכחה רבה כל כך, כאילו מדובר ממש בבית־קברות, רבים מאלה שיגיעו יכירו לראשונה את כוחם הנורא של הסרפדים, שלאחר שהשתלטו כבר על הסִמטות ועל החצרות, מתחילים לפלוש ללב הבתים ולזיכרונם ומחללים אותם. אף אחד, פרט למשוגע – יחשוב יותר מאחד ברגע ההוא – לא היה מחזיק מעמד בודד לגמרי מול מוות כזה, מול הרס כזה, שנים רבות כל כך.</p>
			<p class="hanging">שעה ארוכה יסתכלו על הכפר בדומיית קבר. כולם מכירים אותו מימים ימימה. לאחד מהם אף היתה משפחה כאן, והוא ייזכר בזמנים, שהיה עולה בהם לבקר אצל קרוביו לרגל חגיגות הסתיו או לרגל חג־המולד. אחרים חזרו בשנים האחרונות לקנות בקר ורהיטים ישָנים, כאשר האנשים החלו עוזבים את הכפר ומתפזרים איש איש לדרכו בלי תביעות יתרות, בלי צער ובלי שאיפות מיוחדות, על אחת כמה וכמה כשעלה בידם להשיג סכום כסף נאה, שאִפשר להם להתחיל חיים חדשים בשפלה או בעיר הבירה. אך מאז שסַבִּינָה מתה, מאז שאינייליה נשאר לגמרי לבדו, שָכוח לחלוטין, מאז שנגזר עליו לכרסם בזיכרוני ובעצמותי ככלב מטורף, שהבריות יראים להתקרב אליו, איש לא חזר להסתכן במקומות האלה. חלפו מאז כבר כמעט עשר שנים. עשר שנים ארוכות עד מאוד, שכולן בדידות מוחלטת. ואם כי לעתים נדירות ביותר הוסיפו לראות את הכפר מרחוק – כשעלו אל ההר לקושש עצים או לרעות בקיץ את עדריהם, – איש מהם לא העלה על דעתו באיזו אכזריות ננעצו שיני השִכחה בגופה העצובה הזאת שטרם נקברה.</p>
			<p class="hanging">לכן לא יזהו בנקל את הבית. מבוכת עיניהם תגדל אף יותר לנוכח הזיכרונות המטושטשים, החורבות והלילה. אולי מי מהם יחשוב כי מוטב לקרוא לי, לקרוע את הערפל הסמיך ולשבור את השתיקה, להניח לקול לחפש אותי מאחורי דלתות פתוחות כה רבות, זכוכית שבורה כה רבה, צללים צפופים כה רבים, שהזיכרון יטבע בסירובם, ממש כמו סירוב הלילה עכשיו, סירוב שאין דרך לפענחו. אך די יהיה ברעיון כדי להבהיל אותם. לצעוק שם יהיה כמו לצעוק באמצע בית־קברות. לצעוק שם יועיל אך ורק כדי להפר את שיווי־המשקל של הלילה ולהפריע את שנת המתים הדרוכה.</p>
			<p class="hanging">משום כך יחליטו להוסיף לחפש אותי בשקט. איש בקרבת רעהו יסרקו את הכפר בעקבות אור פנסיהם, והדחף יתפוס את מקום הזיכרונות, שיפגינו את חוסר־האונים שלהם. אחר־כך ישוטטו ברחובות ובחצרות, יסתובבו שוב ושוב באותם המקומות, עד שלבסוף, אחרי סיבובים רבים, אחרי הקפות ועצירוֹת רבות מספור, המית מימי המעיין תצא לפגוש אותם מבין הצללים. הם ימצאו שם את המַבּוּעַ, מתחת ליער הסרפדים, סתום מרוב צער ורפש שחור. ובכל זאת, זמן רב יותר יעבור עד אשר יבחינו בכנסייה. היא תעמוד לנגד עיניהם, ממש לצד המעיין, אך אור הפנסים לא יגלה אותה לפני שייתקל לפתע בצלב ברזל בודד. ואז, מוכי תדהמה, כמעט נטולי כל רצון לגשת ולהתקרב אליה, יביטו מרחוק באכסדרה, ששיחי־בר פלשו לתוכה, בקורות העץ הרקובות, בגג המנוצח ובביצורי קני־הסוף, הזוקפים את ראשיהם מעל הרס הכנסייה ומעל חורבותיה, הניצבות עדיין כמו עץ מֵאֶבֶן, כקיקלופ עיוור, שהסיבה היחידה לקיומו היא הצורך להוכיח לשמַים את חוסר־ההיגיון בעין שהתרוקנה. אך אותם תשמש העין בלילה ההוא כדי למצוא אחת ולתמיד את דרכם במסע הצליינות המיוסר, בחוּצות אינייליה.</p>
			<p class="hanging">הם עוד יַעַצרו, אולי, מבולבלים לרגע, לפני בית בֶּסְקוֹס, מאחורי חורבות הכנסייה. אולם ריקבון הגג ופרץ הקיסוס, שמחק את חלונות הבית ואת דלתותיו, יַראו להם חיש מהר, שאיש אינו מתגורר שם זה זמן רב. הבית הזה נמצא לצִדו, חוסם את הסמטה שמולו, בין צל עץ האגוז והתווי המטושטש יותר ויותר של גינת הירק. העשב הגבוה נתלֶה על כתליו, והפלג היוצא מהמעיין, חופשי מאמצע הרחוב ואילך, בלי איש שידאג לנקזו לתעלה, חודר בין העצים, משחית את גזעיהם ומכסה אותם בטחב. לאחר שיצטופפו יחדיו לפני הבית, הגברים יסרקו בפנסיהם את אפלולית הכניסה והאורווה, את חורבות הסככה הישנה ואת נעילוּת הבית שהסתגר מאחורי חלונותיו ודלתותיו. קרוב לוודאי, שברגע הראשון יאמינו שגם הבית הזה נטוש. הקיסוס והשִכחה מתגודדים מעליו ממש כמו מעל שאר הבתים, ושום דבר, אף לא הֶבְלֵחַ אינסטינקטיבי של זיכרון כלשהו, לא יגרום להם לחשוב, שהנה הם נמצאים לפני הבית שחיפשו. יהיה זה השקט – אותו שקט סמיך, המציף כל חדר וחדר כמו ריר שחור, – שיגרום לגברים בראש ובראשונה לחשוד, ואחר־כך לוודא, שהם אכן נמצאים לפני אותה הדלת, שאחדים מהם הוציאו מבעדה את הארגז ובו גופתה של סבינה, כאשר באינייליה לא נותר עוד אף אחד, שיוכל לעזור לי להעביר אותה לבית־הקברות.</p>
			<p class="hanging">די יהיה בחלודת הבּריח, שיחרוק מתחת ליד הדוחפת, כדי להפר את שיווי־המשקל של הלילה ולקרוע את כיסי הדממה הכבדים. כמו מזועזע מעצמו, מי שיעז לגרום לרעש ההוא ישוב על עקביו, והקבוצה כולה תעמוד במקומה בלי נוע, משותקת ודמומה, ותקשיב לַשוטטוּת החרֵדה של ההד ברחבי הכפר. לרגע יחשבו, שהמהלומות ההן לא ייפסקו לעולם. לרגע יחששו, פן כל אינייליה יתעורר משנתו – אחרי זמן רב כל כך, – ופן רוחות־הרפאים של תושביו הישָנים יופיעו לפתע מחדש על מפתני בתיהם. אולם השניות יעברו, אטיוֹת, אינסופיות, ואפילו בבית הזה, שניתן היה לְצפות בו להתגלוּת מעין זאת, לא יקרה דבר וחצי דבר מוזר. השקט והלילה ישובו וישתלטו על הכפר, וברק הפנסים יתנפץ על הדלת שנית, בלי שימצא לפניו את הזוהַר החסום של עינַי.</p>
			<p class="hanging">אבל הגברים יֵדעו אז, שאינני יכול עוד להרחיק לכת. על כך יבשרו להם המלמול השחור של הפלג וצל עץ האגוז אשר בחזית הבית. על כך תבשר להם שלמוּתו של הלילה מבעד לחלונות. אולי יתפתו להאמין, שבראותי אותם מתקרבים על ההר, בחרתי להסתגר מאחורי מנעול ובריח בפינה הנסתרת מכול בחביונו של הבית. ואולי לא. אולי דווקא להפך, הם עשויים לחשוד, שכיוון שממילא היה ברור לי, שזה המקום הראשון שיבואו לבדוק, העדפתי להסתתר בהר או בין הצללים והחורבות של בית אחר, ומשם, חס וחלילה, עיני מרגלות אחריהם ממש בזה הרגע, מאחורי גבם. יהיה אשר יהיה, בדבר אחד תשרור ביניהם תמימות־דעים: שכל עוד הם יימצאו בכפר, לעולם לא אצא מהחור שלי, וגם אם יעלה בידם למצוא אותי לבסוף, אגלה יותר התנגדות מכפי שיכלו לְצפות.</p>
			<p class="hanging">אף־על־פי־כן לא תהיה להם ברירה. כשיבואו לאינייליה, יהיה זה כדי למצוא אותי. כשיגיעו לשם ויעמדו לפני הבית, לא יוכלו לסמוך אפילו על עזרת הלילה, שיתקדם כנגדם, בשעה שבמטבחֵי בֶּרְבּוּסָה נשותיהם ובניהם יוסיפו לְצפות במתח לשובם. לכן, במוקדם או במאוחר, אחד הגברים יפעל בניגוד להתלבטות חבריו, יאחַז ברובהו ויכוונו, וייגש בהחלטיות אל הדלת. מישהו יאיר לו בפנס, וקנה הרובה יביט בבריח מקרוב. ייתכן שמחווה מצִדו תוֹרֶה לרעיו להתרחק, אבל הם לא יספיקו. רעם הירייה יהיה חד וחזק עד כדי כך, שכולם כאיש אחד יתאבנו בתנועתם.</p>
			<p class="hanging">רק עם התפוגגות הדף הירייה יצליחו להתעשת. ריח עז יפלוש לרחוב וענן עשן יתפזר בלילה מעל לעצי הגינה. הגברים יתחילו להתקרב בחשש, לאט לאט, אל הדלת. אחרי שהבּריח ניתר ממקומו כמו היה קיסם יבש, די יהיה עכשיו בדחיפה קלה כדי לחשוף לעינֵי הפנסים את פתח הפרוזדור. נתקלים זה בזה, בנשימה נעתקת ודופק לִבם באי־סדר מוחלט, יעברו מחדר לחדר בקומה התחתונה, יבדקו את המזווה ואת הבדידות – הפושרת עדיין – של הכירה במטבח. אחר־כך יסרקו את הפינות התת־קרקעיות, את נִבכי המרתף חשׂוכי־האור. למן הרגע ההוא, כל השאר יתרחש במהירות מסחררת. למן הרגע ההוא (ושעות לאחר מכן, כשינסו להיזכר, כדי שיוכלו לספר מה בדיוק קרה), איש מהם לא יוכל עוד לדעת, איך אירע שהחשד פינה את מקומו לַוודאוּת – כי ברגע, שהראשון ביניהם יתחיל לעלות במדרגות, כולם כבר יֵדעו בלי צל של ספק מה מחכה להם כאן מזה זמן רב כל כך. קור פתאומי ובלתי־מוסבר יקדים ויבשר זאת, משַק כנפיים שחורות שיהלמו בַקירות. לכן איש מהם לא יזעק מבועת. לכן איש מהם לא יצטלב ולא יביע גועל, כאשר הפנסים יגלו אותי סוף סוף מאחורי הדלת, שוכב על המיטה, עדיין לבוש, מישיר אליהם את מבטי, מִגופי טְרוּף הטחב והציפורים.</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnote" dir="rtl">3		קָסָה פָּנוֹ, קָסָה בָּסָה – בֵּית פָּנוֹ, בֵּית בָּסָה. באזורים כפריים בספרד לכל בית יש שם, לרוב על שם מייסדו או שם אחד מיושביו.</p>
				
			</div>
		
			

ספר מודפס

מחיר מוצר 65.99 ₪ מחיר רגיל 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 46.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!