חוף

שלום אילתי
חוף הוא ממואר צלול ומרגש, העוקב אחר מסעו של ילד ניצול שואה שהגיע לארץ לבדו ושבדידותו הראשונה הפכה לכוח יוצר של בנייה והתחדשות. מהסיפורים על הילדות, על הקיבוץ, הצבא והחזון החקלאי בעין גדי ובערבה מתגבשת תמונה חיה של ארץ בצמיחה ושל אדם המבקש להכות בה שורש ולבנות לו בית.
ד״ר שלום אילתי כותב מתוך קשב עמוק לפרטים ולתנועות הנפש. הוא נע בין זיכרון לפצע, בין כאב לאהבה, ומאיר רגעים קטנים כגדולים בעברית עשירה ומקורית ובישירות חשופה.
הספר נושא עמו רוח של דור שלם, ובו בזמן מציג סיפור אישי ויוצא דופן. מתגברת תחושת קירבה אל המחבר שעברו מלווה אותו בצלו הכבד, אך לצד האפלה מתגלות אפשרויות חדשות.
חוף מותיר רושם עמוק ומתמשך, והמפגש הנדיר בין זיכרון, אהבה ומקום ימשיך ללוות את הקוראים זמן רב לאחר סיום הקריאה.
ד”ר סיגל נאור, ”דרך הרוח” לקידום מדעי הרוח
*
ספרו של המחבר ”לחצות את הנהר”, זכה בפרס ראש הממשלה לספרות תשכ”ב
שם: חוף
מחבר/ת: שלום אילתי
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
מק״ט: 012250668
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					 
	
			<h2 id="_idParaDest-2" class="chaptersplit">א. תל אביב, 1946–1948</h2>
			<p class="letterinspace">אדם צעיר, אופקיו הולכים ונפרשים ככל שהוא צומח, כמו יצירה מוזיקלית שעוצמת צליליה הולכת וגוברת. קיומי החל מנקודת התכווצות ואיוּן מוחלטים שאין מאחוריה אלא תהום. בשנתיים הראשונות של קיומי המחודש שבתי בהדרגה לחיים, ובעלותי לחוף החדש החילותי ללבלב ולצמוח.</p>
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chapter">אביב ראשון, תש"ו</h2>
			<h3 class="above"><span class="bold">בוקר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חדש</span></h3>
			<p class="fspace">התפוצצות של אשדות אור, צבע, קולות, חום אנושי, שפה, והם כולם משלנו. והכול עוטף ומחבק, מניפך מעלה.</p>
			<p class="text">הדירה בעלת קירות לבנים, קווים ישרים, תקרה גבוהה. הרצפה מרוצפת אריחים קטנים ("בלטות"). נודפת מהם צינה נעימה המזמינה להלך עליהם יחף.</p>
			<p class="text">לפני שבוע בלבד פלטה אותי אונייה גדולה, כמו את יונה, לחיים חדשים.</p>
			<p class="text">אחר ארוחת בוקר חטופה (לחמניות במרגרינה וביצה, לבנייה, לֶבֶּן — מילות מפתח חדשות, מן הראשונות של השפה החדשה) — החוצה. לראות, לזהות. חשוב ביותר — להתמצא במהירות.</p>
			<p class="text">אני מרגיע את רחל ויעקב, דודיי בני השלושים ומשהו — אינני מן האובדים. גם בערים הקודמות שבהן שוטטתי בעצמי רק לפני חודשים אחדים לא איבדתי את דרכי.</p>
			<p class="text">בחנות קנו לי בגדים חדשים ראשונים. מכנסיים קצרים, חולצה דקה, גרביים קצרים, לבנים של אתא (לראשונה — גופייה) וסנדלים השלימו את העור החדש. מאחור נותרו מיני נֶשל צמריים — בגדים משומשים שונים, פרי תרומות ארגוני החסד בתחנות נדודיי.</p>
			<p class="letterinspace">הרוקזאק שהבאתי עימי, מה עלה בגורלו? תרמיל גב גרמני צבאי ירוק מהוה, עם רצועות עור רחבות, המסתיימות באבזמים מגושמים — שרידים בלויים של מעצמת רשע. מה הכיל בתוכו אינני זוכר, אך השאלה אינה נותנת לי מנוח.</p>
			<p class="fspace">תל אביב. בועה חמימה של צהלה, של עברית סביב, עברית בלבד.</p>
			<p class="text">והחל תהליך אינטנסיבי של שינוי פנימי וחיצוני.</p>
			<p class="text">השלת הנֶּשל הייתה מלאה, לכאורה טבעית. "אתה ילד עולה חדש?" החלו אנשים להשתאות כבר מן הימים הראשונים ומילאו אותי גאווה. היידיש, שפת האם שלי עד אמש, כמו גזה ונעלמה. עוד נאלצתי להיעזר בה פה ושם, עד שהשלמתי את אוצר העברית שהייתה בפי עוד מימי גן הילדים.</p>
			<p class="text">האנשים סביב — מכנסיים קצרים, גרביים עד הברכיים, כובעי טמבל או לעיתים של כובעי שעם, בנוסח קולוניאלי. גגות הבתים קטומים־שטוחים, ללא רעפים. מה יקרה כשיֵרד שלג?</p>
			<p class="text">ומייד הכנות נמרצות לכניסה לבית ספר, לבר־מצווה; שיגור מברק לאבא באמצעות עיתונאי; ביקור ראשון אצל משפחת גרינבלט — ידידי ביתנו משכבר. עם השכנה, גברת פניני, צעדתי לראשונה לאורך רחובות פרישמן וגורדון לבקר אצל אחותה, ולחוף הים.</p>
			<p class="text">חום וחול סביב. לאורך נתיבנו מרמזים שלדי בניינים ופיגומים על קווי המתאר של העיר המתרחבת. הים התיכון רגוע וידידותי — הוא הרי הביא אותי לכאן. גלים רכים וגלידה. הכול מציף, מציף.</p>
			<p class="letterinspace">תנו לנוח לרגע, אני מגיע הנה אחר מסע של שנים.</p>
			<p class="fspace">בחודשיים הראשונים — בקו 12 ליהודה הלוי, ומאלנבי ברגל לבית ספר "ביאליק" שברחוב לוינסקי. או ברגל לשמריהו לוין לתפוס את קו 5 המגיע לתחנת האוטובוסים המרכזית, הסמוכה לבית הספר. בחזרה מן הלימודים — ארוחת צוהריים במסעדת הפועלים הקואופרטיבית בפינת אלנבי־יהודה הלוי.</p>
			<p class="text">ואני לא פוסק לשוטט ולחקור.</p>
			<p class="text">קריית מאיר — אחת האצבעות הצומחות בהיסוס לעבר השדות שסביב. שכונה קטנה שכל כולה חמישה זוגות של בניינים לבנים זהים, ערוכים בטורים, מוקפים במדרכות. הזוג השישי, המזרחי, יוצר מעין חומת מבצר המגוננת על השכונה מפני האינסוף המאיים ממזרח לה. באמצעו מפְער עמודים ומדרגות רחבות, המאפשר לאנשי השכונה יציאה. לנו, הילדים, היווה "בין העמודים" מקום משחק מלא חול, ומחסה של צל בימי גשם, ובהמשך גם מעין מסתור בימי הפצצות. בין טורי הבניינים דשאים, עצי תות ותמר. בועת שלווה  לכאורה.</p>
			<p class="text">כאן למדתי את משחק האסורמניה־אבודניה, שבו אתה מדלג בזה אחר זה על גבות ילדים כפופים בטור, ותוך כדי הדילוג גם מחטיף להם בעיטה קלה. יבוא תורך וגם אתה תחטוף.</p>
			<p class="text">מעֵבר לשכונה מזרחה צמוד שדה של ירקות. ערבי עם עקאל וכאפייה מוכר ירקות היישר מן השדה, מסתייע במאזני כף לא משוכללים, והנשים היהודיות מתגודדות סביבו. מאוחר יותר, כשיתחילו המאורעות, הוא ייעלם, ואשער כי הוא בא מסומייל הסמוכה או אף מג'מוסין הרחוקה יותר.</p>
			<p class="text">במרחק רב יותר ממזרח הסתמנה צלליתה המאיימת של שׂרונה — המושבה הגרמנית לשעבר, אשר הפכה לבסיס צבאי בריטי. מאז שניסתה "ההגנה" מספר פעמים להתקיפה, החיילים הבריטים אינם חדלים להמטיר בלילות יריות באקראי. מה טוב שאין אנו גרים בטור החיצוני של השכונה, נקוב  הכדורים.</p>
			<p class="text">כמו בכל מקום שממנו באתי, גם כאן ריחף אִיום באוויר, לא חידש לי דבר. כעת — מהבריטים החורשים רעה, אוחזים ב"ספר הלבן", מונעים עלייה של יהודים לארץ ישראל, דוחים כל סיכוי למדינה יהודית.</p>
			<p class="text">גלי פטריוטיות אינסופיים נישאים באוויר. שירים סוחפים חדורי התלהבות, אופטימיות וחתירה לניצחונות. תוכניות הרדיו בעברית — רות שפירא, בשבת ב–12:30, תוכנית "כבקשתך", כל הארץ מאזינה. הלילות רוחשים סודות וחשאיות. כמו צל חולפים מדביקי הכרוזים, אחד או שניים, ומטפחות על פניהם, רק העיניים מציצות. הראשון רץ קדימה עם מכחול הדבק, מורח ונעלם. בעקבותיו בא השני, מדביק את הכרוז ונעלם אף הוא. אליהם נוספים שידורי המחתרות. אחת היא "קול תנועת המרי העברי", אשר שריקת תחילתו של הִמנון ה"תקווה" מקדימה אותה, ושנייה לה "קול ציון הלוחמת". וכבר עולה הרצון להצטרף אליהן, להיות כמותן. כפי שרק שנתיים קודם לכן רציתי שיגייסו אותי לצבא האדום, ששחרר אותי.</p>
			<p class="text">שני חוטי טבור רופפים קושרים את השכונה אל ליבת העיר. אחד הוא כביש יצוק לוחות בטון המתנהל בזוויות ישרות משדרות רוטשילד ושדרות ח"ן הרכה בשנים, הוא רחוב שטנד לעתיד, ומביא אליה את האוטובוס מס' 12. האוטובוס מטיל עוגן ליד קיוסק שבחיק עץ שקמה או תות. כאן תחנתו הסופית, ועל עמוד תלוי דף נייר המבשר את תדירות נסיעותיו. הקיוסק הוא צומת לנהגים, יעד לעוברי אורח.</p>
			<p class="text">שנתיים אחר בואי יהיה המגרש הסמוך לקיוסק למוקד התארגנות שיירות האספקה לירושלים. אסתובב בין הנהגים השוהים בצל מכוניותיהם, או תחת תות העץ הגדול. אשתתף בדיונים ביניהם למראה תמונות הבולים והמטבעות שיראו אור בהקמת המדינה העברית. לא אעלה בדעתי מה ימתין לנהגים אלה כעבור מספר שעות בלבד בדרכם לירושלים הנצורה.</p>
			<p class="text">חוט הטבור השני של השכונה פונה מערבה, ומסתמן כמתווה המשכו של רחוב פרישמן המוליך לים. הוותיקים סיפרו כי פעם היה זה שביל בין כרמים, לעיתים מרוצף בקרשים, כדי שלא לשקוע בבוץ החורף.</p>
			<p class="text">ביכורי בניינים אחדים רומזים על כיכר ענקית, היא ככר מלכי ישראל לעתיד לבוא. מעֵבר לה פרדס תפוזים עייף הקרוי גן הדסה, רווי בניחוח של חטאים. מאחוריו מתרוממת גבעונת ועליה בריכת השחייה העירונית, שבמקורה הייתה ודאי מאגר השקיה. בין עצי גן הדסה גם גן חיות שפולט צווחות, נהמות וריחות דוחים. לימים ייעלמו כל אלה תחת מדרס בניין העירייה.</p>
			<p class="text">במרכז הריבוע הריק — עץ אשל גדול. יום אחד חזיתי בתמונה משונה. מכונית פרטית נעצרת בתוואי פרישמן, ממנה יוצאים שלושה או ארבעה אנשים, ופניהם לעבר העץ. ניכר שאחד מהם אינו צועד מרצונו. רגעים ארוכים הם מסתופפים מאחורי העץ כמו מחליפי סוד, מניפים את זרועותיהם. אחר זמן קצר יחסית הם שבים בחזרה לרכב ונוסעים להם. מרחוק אני מונה את מספר החוזרים. לא היה צורך בהסבר כלשהו, ברור היה לי כי מדובר כאן באחת המחתרות — ההגנה, לח"י או אצ"ל, אשר לאור השמש חקרו כאן באיומים יריב או חשוד בריגול.</p>
			<p class="letterinspace">גלגל הימים. בסמוך תתגורר כאן בעתיד נכדתי רננה, ובכיכר זו היא תרדוף אחר יונים.</p>
			<p class="fspace">ממערב לשכונה קו מתח חשמלי גבוה על עמודים גבוהים באמצעו של תוואי רחב ידיים המיועד להיות רחוב אבן גבירול. בחיק עמוד החשמל ניצב צריף העץ של בית הכנסת השכונתי. בדלותו הוא הזכיר לי את בית הכנסת בגטו שלנו. פעם כינסו כאן את ילדי השכונה כדי ליצור תמונת הֲמונים בסרט על אודות אמיל והבלשים. היינו לחבורת הילדים הרודפת אחר האיש הרע אשר גנב מאמיל את כסף דודתו. ערכו איתנו מספר חזרות וצילמו. את הסרט עצמו מעולם לא ראיתי.</p>
			<p class="text">חלפו שנים, ועמוד מתח החשמל הגבוה הורחק מן המקום, ובעקבותיו גם לא נותר זכר לצריף בית הכנסת. המקום הפך לצומת הסואנת של פינת פרישמן־אבן גבירול. בית הכנסת נדד למבנה סמוך. בשנותיו המאוחרות החל אבי לפקוד אותו בהתמדה.</p>
			<p class="text">ממרחקי הכיכר הגדולה ראיתי מאוחר יותר את העשן השחור המיתמר מכיוון הים. הייתה זו אוניית הנשק "אלטלנה", הגדושה חומרי נפץ, שהובאה לארץ על־ידי האצ"ל. בעת שהיא עלתה באש רק תהיתי — לכשתתפוצץ, האם גלי ההדף יגיעו גם אלינו, במרחק כקילומטר מן החוף.</p>
			<p class="fspace">טבור השכונה הוא קבוצת חנויות במבנה חד־קומתי מעבר לדרך. המכולת של שכנאי היא החשובה ביותר, מוקד השכונה כולה. האחים שכנאי והאב בעל הזקן, יהודים שומרי מסורת, מאירי פנים, מכירים את כולם, והתשלום בהקפה הוא מנהג נפרץ. גם כעבור שנים, כשסרתי לשם, היה הבן הנותר מקדם אותי בחיוך נוהר. מאז ומתמיד חשתי נוח עם אנשים דתיים עמלים, בקרבם  חיינו.</p>
			<p class="fspace">מקורות אספקה נוספים היו מגיעים לשכונתנו לעיתים לא מזומנות. אחד מהם היה עגלה ובה חבית נפט עם ברז מאחוריה, המזעיקה את דורשיה בצלצולי פעמון. הפתיליות לבישול היו רבות, וכך גם הפרימוסים להרתחת  הכביסה.</p>
			<p class="text">עגלה מסוג אחר נשאה עליה ארון סגור ומבודד, המכיל גושי קרח מלבניים ארוכים. בדֶקר מיוחד מבקעים את הבלוק הקפוא לחלקים של רבע או מחצית הבלוק, ובמלקחיים מיוחדים נושאים אותו הביתה. לכל אחד היה בביתו מקרר ביתי קטן — מעין ארון קטן ומבודד המצופה בפנים בפח. כאשר עגלת הקרח הייתה מבוששת להגיע, הייתי הולך לרחוב קינג ג'ורג', לבית החרושת לקרח, הסמוך לשורת השקמים הגבוהים ולמצודת זאב. עם סל בד מלא עיתונים ישנים העוטפים את גוש הקרח הייתי אץ הביתה.</p>
			<p class="text">גדולה הייתה הפתעתי כשיום אחד זיהיתי כי עגלוני הקרח הבאים אלינו הם שני האחים גוטמן, בניו של בעל הכריכייה הנודעת בקובנה, שבה היה אבא מבקר ואני עימו. במידה מסוימת חשתי מבוכה על תעסוקתם הנוכחית. היו אלה המבוגרים הראשונים מן הגטו שלנו שפגשתי בארץ.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">רחל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ויעקב</span></h3>
			<p class="fspace">שיכור מכל המציאות החדשה, לא הבחנתי בפרטי היום־יום של חיי רחל ויעקב וישקין. בבואי שיכנו אותי בחדר קטן שבָּנו על חלק מן המרפסת הקרובה למטבח. קיבלתי עובדה זו בטבעיות. כפי שגם קיבלתי את העובדה שרחל, אחות אבי, היא זו המקבלת אותי לביתה. בטרם יצאה לארץ ישראל עוד הספיקה להצטלם, ואני, בן חצי שנה, טמון בזרועותיה, בתוך מעילון פרווה לבן, על רקע החצר השקועה בשלג בביתנו על ההר הירוק. משימת קליטתי באה לרחל ויעקב די בפתאומיות. קשיי התקשורת בין מקום הימצאו של אבי — גרמניה תחת משטר כיבוש צבאי — והארץ, לא אפשרו משלוח דואר או מברקים, אלא באמצעות תיווכם של עיתונאים נדיבים. בדרך זו בישר אבא לרחל על עצם הגיעי אליו ממרחקים, וגם הביע משאלתו העזה כי הנער יעלה בהקדם לארץ. קוצר הזמן שבין הגיעי אליו — שלושה שבועות בסך הכול — ובין שיגורי לארץ, לא הספיק כדי לקבל את מילות הסכמתה המפורשות, אבל רחל קיבלה אותי בכל הלב. לא פשוט היה לה לקלוט לפתע נער בן 13 כמעט, ועוד אחד הנושא מטענים אשר את תכולתם אין לשער מראש.</p>
			<p class="letterinspace">עם זאת, אולי קל היה יותר לרחל, לעומת התפקיד שנפל על מגדה, גם היא אישה צעירה, שהעניקה לי שנתיים לפני כן, יחד עם בעלה נחום, בית ראשון וחם אחר שחרורי. את מגדה הייתי מוצא ליד מיטתי בלילות סיוט אפופי זיעה קרה, שפקדו אותי בחודשים הראשונים אחר השחרור.</p>
			<p class="fspace">בחדרון שלי היו מיטה, כיסא וארון קטן, שבו יכולתי לאחסן את רכושי המועט. מדי ערב, בעלותי על משכבי, היו בגדיי מקופלים וסנדליי מוכנים לשימוש, כמו בשנים העגומות הקודמות.</p>
			<p class="text">גם לא הייתי מודע אז לתנאי המגורים. דירתם הכילה חדר מגורים אחד וסלון רחב שבאמצעו דלת זכוכית, והיא משותפת לשתי משפחות. למשפחת שמרלינג הדתית — אם קשישה ובנה — היו שייכים חדר המגורים וחצי הסלון. רחל ויעקב גרו במחצית הסלון השנייה. המטבח היה משותף. הייתה זו המציאות באותם ימים שלאחר מלחמת העולם.</p>
			<p class="letterinspace">בעיניי, סידור דחוק זה כלל לא עורר תשומת לב, שהרי בגטו חיינו בצפיפות רבה עוד יותר. כך גם היה לי לגמרי טבעי המראֶה בשנה הבאה — שמיכות וסדינים נמתחו בין העמודים של כניסות הבתים, לשכּן שם משפחות של עולים ופליטי אזורי הקרבות.</p>
			<p class="fspace">מגוריהן של שתי משפחות בדירה משותפת, מטִּבעו הוא מקור למתח וסכסוכים. המושג "דמי מפתח" נישא בלהט באוויר. בסופו של דבר, בעקבות דין ודברים קשה, יצאה משפחת שמרלינג מן הדירה, השאירה את כולה לרשות רחל ויעקב, והייתה לנו אורה ושמחה. נפתחה דלת הזכוכית, שתי המחציות היו לסלון, ובני־הזוג יכלו כעת לארח בהרחבה ידידים.</p>
			<p class="text">רחל ויעקב היו חביבים וטובים אליי. לא הבחנתי במאמץ הנפשי והטכני הגדול שנדרש מהם כדי לצרף אל תא החיים ההדוק שלהם נער בגיל ההתבגרות, בלא שהתנסו קודם לכן בהורות. מה עוד, שהנער שהם קלטו היה עצמאי באופיו ובוגר הרבה מעבר לגילו הביולוגי. מטבע הדברים טמנו השנתיים של חיינו יחד חיכוכים והתנגשויות לא מעטים. רחל נשאה אותם בסובלנות ראויה להערכה. יחד עם זאת, דפי היומן הראשון שלי, כעבור שבועות מספר אחר בואי — כבר בעברית — קלטו כעסים ואכזבות.</p>
			<p class="text">בעידודם של אבי ואימי עזבה רחל את העיירה ובאה לקובנה, העיר הגדולה, לרכוש השכלה. היא שהתה עימנו שנים אחדות ועלתה לארץ. את יעקב הכירה עוד בליטא, ובהיותם בארץ, אחר שסיימה את הסמינר למורים, נישאו, והייתה למורה בתל אביב. יעקב עבד בליטוש יהלומים — ענף תעשייה קלה שעשה אז את צעדיו הראשונים.</p>
			<p class="text">רחל הייתה בת הזקונים מבין שישה בנים ובנות שהיו לסבתא שלי בילה ולסבא יהושע קפלן. הבכור, ברל, הצטרף לתנועת "החלוץ", עבר הכשרה חקלאית, ובתחילת שנות העשרים עלה לארץ והצטרף לגדוד העבודה. מאיר חמק מגיוס החובה בעלייתו לארץ ישראל, והיה היחיד שנשאר שומר מצוות, רב נכבד בירושלים. אבי ושתי אחיותיו, ליבה ושיינה־חיה, פנו להוראה. הן היו מורות בבתי ספר עבריים בעיירות שונות בליטא, ושם גם נספו עם  משפחותיהן.</p>
			<p class="text">רחל מטִּבעה הייתה אדם סגור, אישה מאופקת ומרוסנת, קפדנית גם לגבי ההוצאות הקטנות שלי. לעומתה, מחוות הפנים והגוף של יעקב שידרו יתר נינוחות ולבביות.</p>
			<p class="text">חייהם היו צנועים מאוד, הוצאותיהם מחושבות ומדודות. הם היו בני שלושים ומשהו, וכמו יעקב ורחל המקראיים התקשו להביא ילדים לעולם. ואכן, רק כעבור שבע שנים נוספות נולד בנם יחידם.</p>
			<p class="text">יעקב היה במידה מסוימת איש ששגה בחלומות. שואף להתקדם לכיוונים שונים, אך לא תמיד מצליח בשיקוליו הכלכליים. כך הצטרף למייסדי חברת התקליטים הישראלית הראשונה "הד ארצי", חברה שלא החזיקה מעמד. לכבוד שותפות מלהיבה זו נרכשו פטיפון ומספר תקליטי שירים. תקליט קלאסי אחד נקלע ביניהם — יצירה של אלגר. צמֵא למוזיקה, חזרתי והאזנתי לתקליט יחיד זה, למרות ששעמם אותי. גם בספרים לא הבחנתי — אולי היה זה פרי אורח חייהם הפוריטני הנוכחי. לי, שגדלתי מאז ומעולם באווירה של ספרות ומוזיקה, חסרו הדברים מאוד.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">בית</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ספר</span><span class="bold"> "</span><span class="bold">ביאליק</span><span class="bold">"</span></h3>
			<p class="fspace">כמה ימים אחר בואי — כבר לבית הספר. לא ייאמן, הייתה זו עדיין אותה שנת לימודים שהחילותי רק שמונה חודשים קודם לכן בכפור העוין של בית ספר ליטאי. כאן לא שרתה עליי אותה דריכות חרדה מתמדת. בחמימותו של חודש מאי הייתי מוקד לתשומת לב אוהדת — ילד עולה חדש! נוספה העובדה שאני מדבר עברית, אומנם במבטא משונה, ואוצר המילים שלי עוד מצומצם, אך אפשרי להבנה. התבוננו בי בפליאה. הביעו זאת המורים, המנהל אלוני, ובמיוחד זיכה אותי בתשומת לב אוהדת ותומכת מחנך הכיתה גורמן. מבעד לגבותיו העבות קרנה ידידות רבה. בזכותו חשתי אווירה מתונה וסלחנית בלימודיי המקרטעים, ששימשו לי הכנה טובה לשנות הלימוד הבאות.</p>
			<p class="text">העובדה שבבית הספר "ביאליק" מלמדת דודתי רחל, ודאי הוסיפה להרגשה הטובה. היא שסידרה שקיבלוני ללימודים, אף שכבר היה זה השליש האחרון של שנת הלימודים.</p>
			<p class="text">מופלאה עדשת הזיכרון. כמה זמן שהיתי בכיתה ז'5 בבית הספר "ביאליק"? בסך הכול כשישה שבועות, ובכל זאת פני רבים מן התלמידים עדיין צפים ועולים לפניי, בחדות מפתיעה. הצימאון של קרקע יבשה הסופגת לראשונה טיפות של גשם.</p>
			<p class="text">מטבע הדברים — דמות הנערוֹת נחרתה בי בעיקר, על ניצני הנשיות הראשוניים שנרמזים בהן. שני שלישֵי הכיתה — בנות. אחת עם שיער בלונדי ארוך, ובאוזניה כפתורי עגילים זהובים, שנייה, נעימת מראה, שחורת שיער קצר. והייתה נערה עדינה, בהירת שיער אסוף ופנים יפות, משותקת למחצה, אשר בתמונת סיום שנת הלימודים אני מצולם לידה. תמהני מה עלה בגורלה. בשתיים־שלוש מהבנות נתקלתי מאוחר יותר בימי השירות הצבאי, ועדיין אני מחפש אחריהן.</p>
			<p class="text">אינני בטוח כי כבר אז ידעתי להבחין בין סוגי הילדים של בית הספר מבחינת הרקע הכלכלי שלהם. בזכות התלבושת האחידה טושטשו ההבדלים. בהימצאו בדרום העיר, אירח בית ספר "ביאליק" הרבה בני משפחות דלות אמצעים, אנשי עמל פשוטי דרך הגרים באותו אזור. אלה השכונות אשר המציאות העגומה בהן תוליד בשנים הבאות את חנוך לוין ואת מחזותיו הקודרים.</p>
			<p class="text">משמעותית יותר הייתה ההבחנה העדינה בין מי שמזוהה כספרדי, ובינינו האשכנזים. הבחנה שיש בה שיפוטיות תת־הכרתית לא קטנה, והיא מתרחשת כהרף עין באופן אוטומטי עד היום הזה. בכיתתנו היו בהירי עור עם נמשים, בצד נערים שחומי עור ובעלי עיניים חומות. בין אלה ואלה אפשר היה לפגוש תוססים וקולניים שופעי אנרגיה. בזכות הַתערובת הרב־גונית של ילדי כיתה זו שרתה בכיתה פשטות ועממיות ספונטנית, אשר הייתה לי, האפרוח הזר שזה מקרוב בא, לברכה. יכולתי להעריכה יותר בשנים הבאות, באווירה התחרותית של ילדי צפון תל אביב המטופחים.</p>
			<p class="text">כיצד קיבלו אותי ילדים אלה? בחביבות ובזהירות, משום העולם השונה כל כך אשר אני ודאי מביא איתי. סקרנותם של חלק מהם הייתה מוגבלת, לא תובענית. האחרים — ילדים הלוא הם רק ילדים — עברו לסדר היום, לא התייחסו אליי במיוחד.</p>
			<p class="text">יום אחד הלכנו כולנו לסרט בקולנוע "עדן" שבסוף יהודה הלוי. ייתכן אפילו שהיה זה הסרט הרומנטי "זה קרה לילה אחד" עם קלודט קולברט וקלארק גייבל, שבו נאמרה האִמרה האלמותית — "שלושה אין להסתיר: עמוד עשן, איש רוכב על גמל ואהבה". עמדנו בתור ההמתנה והחלו לשאול אותי מעט מקורותיי. חשתי דחף להרשים אותם. לפיכך אימצתי לי אחת מן הפרשות רבות־העוצמה ששמעתי עליהן. סיפרתי כי בעת שהוציאו אותנו להורג, צנחתי לבור ההרוגים בלא פגע, ועם רדת החשיכה זחלתי בחשאי מבעד לגוויות החוצה ושבתי לגטו. לא פחות ולא יותר. הילדים סביבי שתקו. ממילא הגיע תורנו ונכנסנו לאולם ושקענו בסרט. חלפו כמה שבועות ונִבְעַתּי להיווכח שילדה רגישה אחת, רחל בסט, כתבה עליי רשימה קצרה בדבר לילדים — "ילד עולה חדש" — ובתוכו הסיפור הבדוי שלי. הייתי נבוך ביותר. למזלי התפרסמה הרשימה בתקופת החופש הגדול, ובשנה הבאה כבר למדתי בבית  ספר אחר.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">בר־מצווה</span></h3>
			<p class="fspace">"אז מה דעתך, הם עשירים?"</p>
			<p class="text">כך שאלה אותי, לכאורה בתום לב, דודתי רחל, בשובי מביקור בן שבוע בבית אחיה, דודי הרב מאיר ואשתו צפורה, בשכונת שערי חסד שבירושלים. נזכרתי בצלחת העגבניות החתוכות הצפות בשמן זיתים זהבהב:</p>
			<p class="text">"נראה לי שכן", עניתי.</p>
			<p class="text">ועד היום מהלך עליי קסם מיוחד המעדן האדמדם והזהבהב הזה.</p>
			<p class="text">בר־המצווה התקיים כחודש ימים בלבד אחר עלותי ארצה, ביוזמתה של רחל, שנענתה למשאלתו של אבי. בחוסר רצון מסרתי עצמי לידיו של מורה קשיש מן הבניין השכן, אשר קיבל על עצמו את משימת הֲכָנתי לעלייה לתורה בתוך זמן קצר. הדוד מאיר ניאות לקיים את מצוות אירוחי בביתו בירושלים ובבית הכנסת שלו, ובכך פטר את רחל מעול זה.</p>
			<p class="text">הדודה צפורה עבדה בבית היתומים דיסקין כטבחית, והדוד מאיר למד ולימד באיזו ישיבה קטנה. בשעות לילה כתב את מחקריו התורניים, שהחלו לראות אור כעבור שנים. בכך דמה לאביו, הוא סבי, רב נודע שהשתקע בעיירה הקטנה וידוּקְלֶה, כדי שתתאפשר לו העת לכתיבת ספרים תורניים חשובים. אחדים מהם מצאתי בספרייה הלאומית. בגזור העת הובל יחד עם בני עדתו לקבר אחים בשולי העיירה.</p>
			<p class="text">את דירתם הדלה בת שני החדרים והמטבחון הקט חלקו דודי ודודתי עם בנם היחיד, חיים־שמשון, אשר למד בישיבה. אותי אירחו במאור פנים ובנעימים.</p>
			<p class="text">בזכות מעמדו של הדוד מאיר אִפשרו לי לעלות לתורה בבית הכנסת המכובד של הגר"א, שבו היה מתפלל. אומנם באולם הקטן, של המניין הראשון שבקומת הקרקע.</p>
			<p class="text">הנסיעה עם הדוד מאיר לירושלים. תמונה: אני והדוד מאיר נעמדים בתור ברציף של התחנה המרכזית, ובן רגע, כמו בעקבות קוד סודי, הוא כבר נמצא שקוע בוויכוח עז עם העומד לפניו באיזה נושא תורני. שנים לא חדלתי להתפלא על ההידברות המיידית הזאת, והרי רק זה עתה הם נפגשו. אולי מדובר היה באיזו סוגיה ידועה הקשורה לפרשת אותו שבוע.</p>
			<p class="text">שהיתי אצל הדוד כשבוע ימים — ימים אחדים לפני השבת וימים אחדים אחריה. בכל בוקר תרגלתי את הנחת התפילין, תהליך כריכה שנראה לי מסובך ומסורבל למדי. בשובי לתל אביב עוד ניסיתי לנהוג כך יום או יומיים בעידודה ההוגן של רחל, אך קלטתי שבבית זה אין הדבר הכרחי, וחדלתי.</p>
			<p class="text">לא כך נעימת ההפטרה. הנעימה המסורתית ומילותיה שתולות עמוק בתוכי. שמעתי כי בארצות הברית נוהגים בני 83 לעלות מחדש לתורה, וגם אני חשבתי לקיים זאת.</p>
			<p class="text">הגיעה השבת, ובלב חרד, בלא כל בני משפחה שילוו אותי — והרי הייתי רגיל למצב כזה — התנהלתי מאחורי דודי אל בית הכנסת. לשבח קהל בית הכנסת, שכנראה שמע את קורותיי — חשתי אווירה ידידותית המקיפה אותי, לא מותירים אותי לבדי.</p>
			<p class="text">בבוא הרגע המתאים עליתי לבימה. "ברוך ד' המבורך, ברוך ד' המבורך לעולם ועד", וקראתי כמפטיר השביעי, חתן התורה, את שלושת הפסוקים הקשים להבנה, החותמים את ספר ויקרא. לאחר מכן צלחתי באופן משביע רצון את שבעה עשר הפסוקים של הפטרת פרשת "בחוקותי" מתוך נבואות ירמיהו, על טעמיה המקראיים המורכבים. הם מסתיימים במילות פיוט מעודדות: "ד' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה... והיה כעץ שתול על מים, ועל יובל ישלח שרשיו...".</p>
			<p class="letterinspace">ולא יכול הייתי להעלות אז בדעתי כי בננו האהוב ייקרא יובל.</p>
			<p class="fspace">בירכוני ב"יישר כוח", ופנו לכיבוד הצנוע שהכינה צפורה.</p>
			<p class="text">בשובי לתל אביב מצאתי מברק אשר אבי הצליח להעביר באמצעות ידידיו העיתונאים, עברית המנוסחת באותיות לטיניות:</p>
			<p class="centerspace">ברכות אבא לשָלום להִכָּנסו למִצווֹת. </p>
			<p class="center">הַעֲלֶה מסירוּתָה של אִמָא על ראש שמחָתך. </p>
			<p class="center">מסוֹרַת עַם, מולדת ותורת האדם תאַשֵרנה דֶרֶך חַיֶּיך. </p>
			<p class="center">בּרוּך שֶמַדאיגֵני לגוֹרָלך!</p>
			<p class="caption">ישראל קאפלאן</p>
			<p class="fspace">ואף־על־פי־כן היה עצב בלב.</p>
			<p class="text">עוד זכיתי בביקור ראשון זה בירושלים שאביבה גרינבלט, הסטודנטית, בתם של נתן ונחמה ידידינו, לקחה אותי לרובע היהודי בעיר העתיקה, ולאחר מכן להר הצופים.</p>
			<p class="text">הדוד מאיר ניסה להערים על אחותו, נטל אותי עימו למחלקת הנוער הדתי של עליית הנוער, לבקש שירשמו אותי למוסד נעורים דתי. הפקידים שאלו אותי שאלות על המנהגים הדתיים בביתנו. האִם בבית הדליקה אימי נרות שבת, האם שמרו על השבת? פענחתי את כוונות השאלות המיתממות, ועניתי באופן שלא השאיר להם עילה מספיקה להפקיעני, בלא הרשאה, מחסותה של רחל.</p>
			<p class="fspace">לאחר ימים אחדים בביתו של הדוד חזרתי לתל אביב ולשגרה של סוף שליש שלישי בבית הספר "ביאליק".</p>
			<p class="text">עם שובי חיכתה לי הפתעה — בשעת שיעור המחנך ערכו לי בכיתה, ביוזמת המורה גורמן הנחמד, מסיבת יום הולדת. אין זה פלא כי בשנים הבאות — בשמו העברי גוריון — היה למנהל בית הספר. הוענק לי שי — כרך גדול של כל כתבי אברהם מאפו. כאילו ניחשו כי ליד בקתתו במדרון אלקסוטו בעירי, שבה כמסופר הוא כתב את אהבת ציון — שיחקתי בימי ילדותי הקצרה. כל שלושים ותשעה הילדים חתמו את שמותיהם בדף הריק הראשון של הספר, השמור עימי. אני מביט ברשימה בפליאה. בתוכה גם שמות כמו טבעונה  וכוכבה.</p>
			<p class="letterinspace">מסיבת יום הולדת. מילדותי זכורה לי רק אחת, בגיל חמש, עם אורחים. גם בשלוש השנים הבאות הייתה פרוסה של עוגת הנפוליון, שהכינה אימא, ממתינה לי למרגלות המיטה בבוקרו של אותו היום. שלא כמו פרוסט, לא מצאתי את טעמה של עוגה זו אפילו בצרפת.</p>
			<p class="fspace">תמונה: הכיתה יצאה לטיולון אל מעֵבר לעיר, לרמת־גן על שבעת גבעותיה וגניה הציבוריים. אנו מתיישבים סביב לרחבה בגן המלך, ומבקשים מנערה אחת בעלת קול עָרב לשיר לנו שיר.</p>
			<p class="text">גבוהת קומה, זקופה, עורה שחום ועיניה שקדים, היא שרה לנו מן השירים הפופולריים באותם ימים, שהושמעו ברדיו. אולי "כלניות", או "אם יש אי שם רחוק". הילדים מותחים אותי, וצוחקים — אתה יודע מיהי נערה זו? זוהי חנה אהרוני (ואולי ברכה צפירה). ואני נבוך, מתלבט אם להאמין להם או לא. סוף תמונה.</p>
			<p class="text">המורה גורמן הותיר בי שיר, אולי הראשון שלמדתי לשיר בארץ ישראל, וכך זכרתי אותו:</p>
			<p class="letterinspace">...גולו אבן, גולו גלל / מהרים חצבנוה. מנקרות צורים ניקרנוה /</p>
			<p class="letterinspace">לתיתה בקיר החומה. חומה בנויה לתלפיות...</p>
			<p class="letterinspace">ואני זכרתי שיר מגן הילדים העברי. מבעד לתפאורת חלון של רכבת שרתי: "שלום אבא, שלום אימא, אני נוסע להיות חלוץ בארץ ישראל".</p>
			<p class="fspace">עוד הספקתי בשבעה שבועות לימודים אלה להכין, בהדרכת המורה למלאכה, תיבת עץ מלבנית מעוגלת צלעות. היא שמורה עימדי עד היום הזה.</p>
			<p class="letterinspace">כעבור שישים שנה הרסו את בית הספר "ביאליק", והפכו את השטח לגינה ציבורית. כך חולפת תהילת עולם.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">קיץ</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ראשון</span><span class="bold">, </span><span class="bold">תש</span><span class="bold">"</span><span class="bold">ו</span></h3>
			<p class="fspace">קיץ שטוף שמש. יעקב ורחל מאירי פנים. לוקחים אותי איתם לכל מקום. הם היו נפגשים עם חבריהם דרך קבע בקפה "גלינה" או "גינתי ים" אשר על שפת הים, או יושבים איתם בבית ומשחקים קלפים. חברים אלה היו כמותם גרעין של רווקים יוצאי ליטא, ורחל ויעקב היו זוג הנשואים היחיד בו.</p>
			<p class="text">כוכב החבורה שלהם היה תמיד גאיל, הרווק העליז הנצחי, מנהל מכון המים של הרצליה. מדי פעם היה מביא איתו בחורה אחרת, והנוכחים היו מחליפים מבטים משועשעים. והיה גם בחור שקט בשם יעקב, שלקח אותי איתו לבית הכנסת ל"כל נדרי".</p>
			<p class="text">ב"גינתי ים" היו מופיעות זמרות עם שירים "סלוניים". ייתכן שהייתה זו כבר יפה ירקוני, ששרה את "האוניות עגנו במלטה", או "שופעות עינייך אור ירוק". חשתי איזו אי־נוחות לנוכח קצבי הטנגו והתכנים שנשמעו לאוזני חריגים, רומזים על נהנתנות בורגנית אשר לכאורה אינה יאה לרוח הפשטות שבה חייתי באותם ימים.</p>
			<p class="text">ואני ערני וסקרן כתמיד. משוטט בכל פינות העיר, עוקב אחר סלילת הכבישים ובניית הבניינים החדשים של תל אביב המתרחבת.</p>
			<p class="text">וכיוון שהבניינים בשכונה קרובים זה לזה, ואין עצים חוצצים ביניהם, מִטבע הדברים התפתחה כאן אינטימיות מסוימת בין שכנים, מעין אחווה קהילתית. מכירים את השכנים בתוך הבניין ודיירים ממול. כבר הזכרתי את משפחת פניני שלידינו ואת חדוה בִּתם, שעוררה בי את דמיונותיי. ומעלינו — הכצמנים, אשר דביר בנם היה לי לחבר ראשון, ובֵיתם היה לי מעין בית שני. דביר, הצעיר ממני בשנה, קיבל בין מתנות בר־המצווה שלו את הספר כיצד תקנה ידידים והשפעה בחברה של דייל קארנגי. אימצתי לי ספר זה להרבה שנים. בכניסה השנייה של הבניין שלנו, בקומה השלישית, התגורר חבר קיבוץ כנרת, מאיר ספיר. בסוד ידעו לספר שהוא בעל תפקיד מרכזי ב"הגנה". אז עוד לא ידענו כי הוא גם אביה של נעמי שמר, ומקום מגוריה הראשון בעיר יהיה בדירת רחל ויעקב.</p>
			<p class="text">ממרפסת דירתנו שבקומה השנייה יכולתי להבחין במִּפתח המביך בלובנו בחלוק של נעמי, השכנה בקומה הראשונה בבניין ממול — עדות נוספת לתחילת התבגרותי המינית.</p>
			<p class="text">פעם אחת הגעתי למשרד העלייה וההגירה המנדטורית ברחוב אלנבי, בסמוך לכיכר המושבות. רחל שיגרה אותי לשם בניסיון חסר תוחלת להגיש בקשה שיוענק לאבי רישיון עלייה לארץ — סרטיפיקט. על דלפק מוארך, הסמוך לחלון, סייע לי איש טוב למלא את הטופס. במדור "הערות נוספות" הוא הציע לי להוסיף נימוקים אישיים לבקשה. בעוד אני מכין טיוטה של נימוקים כאלה, ולפתע בקע מתוכי בכי עז, לא נשלט ולא מוכר לי עד אז. בכי עמוק ומשחרר שהצטבר הרבה שנים.</p>
			<p class="letterinspace">מתי בכיתי לפני כן? מעט מאוד. אולי ברגעי פלצות בבוקרו של היום השני של אקציית הילדים. פרץ בכי בלתי־נשלט פרץ ממני כשפגשתי את זוג היהודים הראשון אחר השחרור; בפעם השלישית, ואולי אחרונה, בכיתי על חורבות הגטו.</p>
			<p class="fspace">יום אחד הלכתי לבית ברנר — ערב שירה בהדרכת המלחין סמבורסקי. שכננו יהושע כצמן, פעיל בבית ברנר, הקרין את השקופיות עם המילים, והוא שהזמין את דביר ואותי.</p>
			<p class="letterinspace">...לדרך ספן, הים לפניך / הרוח על המים קם.</p>
			<p class="letterin">אם לא יבגוד ליבך / לנצח לא יבגוד בך הים...</p>
			<p class="fspace">מאז, כשרוחי נופלת — וזה קורה — אני מוצא עצמי מפזם שיר זה.</p>
			<p class="letterinspace">שיר דומה הייתה אימא שרה. המילים של גורקי, כמדומני, והמנגינה מיוחדת. כעבור שנים זיהיתי אותה באחת הפתיחות של וגנר. בזיכרון מעומעם: "...ואתה האיש האמיץ, היאבק בסערה ובגלים..."</p>
			<p class="fspace">במבטי קנאה ליוויתי משפחה, על הוריה וילדיה, המטיילת לה בנחת בשבת בבוקר במורד רחוב שלידינו. היו צביטות לב בלתי־נשלטות. דחקתי רגשות כאלה פנימה. ממילא לא היה סביב אדם אשר היה מעוניין לדובב אותי, או שאני חיפשתי אחריו. החיים היו סוערים ומרגשים, לא היה זמן להשתרעות אחורה. נחוץ היה להיות כמו כולם. להתבלט, להצטיין.</p>
			<p class="fspace">לקראת שבת היינו נוסעים מדי פעם להורי יעקב בראשון לציון. מתחנת האוטובוסים המרכזית ההומה, דרך רחוב העלייה וגבעת הרצל, חוצים את אבו כביר הערבית. פונים שמאלה ועולים על הדרך הראשית המוליכה מיפו לרמלה ולירושלים. צוהר רחב של נופים ומראות. מעט אחר הסיבוב, מצד ימין, בניין ערבי מסיבי ועל גגו השטוח יושב בניחותא ערבי ומוצץ נרגילה. עד היום מזהה אני עדיין מבנה זה. חולפים על פני השער של מקווה ישראל, חוצים את הכפר הערבי יאזור. בסיבוב בית דגן, היכן שכיום שטחי התחנה לחקר החקלאות, ניצב היה מבנה חד־קומתי מרובע שעליו מונף דגל לבן. הסבירו לי — זוהי דרכם של הערבים לבשר כי בת מצויה כאן, ממתינה  לשידוך מתאים.</p>
			<p class="text">וכבר נחלת יהודה וראשון לציון. בדרומה, מעבר ליקב של הברון רוטשילד, שכונת אביבה. שכונה שקועה בחול. צריפים מטולאים, עייפים, מפוזרים ללא סדר מיוחד פה ושם. זיכרון נופי הגטו הִכה בי. כמותם ראיתי מאוחר יותר גם במעברת באר־יעקב.</p>
			<p class="text">מבית הורי יעקב קרנה חמימות ביתית, מאור פנים חובק. נרות שבת וסעודת השבת שפתח האב בקידוש, חובש כיפה גבוהה רבת־צלעות.</p>
			<p class="text">עימנו היה דוִד, האח הצעיר יותר של יעקב, בן 21 בסך הכול. בעיניי נראה היה תמיד מבוגר בהרבה. גדל גוף, מפיץ סביב חיוך צופן סוד של רווק צעיר היודע כבר טעמו של הפרי האסור. הוא משכיל להחביא מעשיו מאימו צפורה, המקיפה את בן הזקונים שלה בדאגנות בלתי־פוסקת. מנסה לפנקו במאכלים האהודים עליו וגוערת בו באיזו קורת רוח של אם הנהנית בסתר ליבה מתעלולי בנה, ויוזמת ניסיונות שווא לפקח על דרכיו. הלכתי שבי אחריו.</p>
			<p class="text">במהלך יום השבת, עת האב בבית הכנסת, היינו רובצים בבית. דוד הגיע מתל אביב מצויד במיטב העיתונים ובמגזינים המעטים שהיו נפוצים אז. בהם שבועון קולנוע המדיף ניחוחי חטא, שאותו בלעתי בשקיקה. כאן פגשתי לראשונה את הדי לאמאר ואסתר ויליאמס בבגדי ים, ועוד כוכבות נוספות, שבן 13 כבר אינו אדיש כלפיהן. וזאת עוד לפני שסופיה לורן ואנה מניאנו כבשו את המרקע. דוד שידר לי בקריצה שהוא יודע מה מעניין אותי, ונתן לי הרגשה שעימו אני יכול לשוחח ולעורר נושאים שאין לי עם מי לדבר בהם. מעֵין אח גדול יותר, סורר מעט, בועט במוסכמות. במה עסק אז בדיוק איני יודע, אלא שהיה סטודנט למשפטים, העובד למחייתו בספרייה המקומית על שם לבונטין. באחד מביקוריי עימו בספרייה הראה לי — שוב בקריצת עין — כיצד מאחורי עטיפות כרכים כבדי משקל של ירחון החקלאות "השדה" מתחבאות חוברות "החומה" של מחתרת ההגנה, וספרות הדרכה צבאית.</p>
			<p class="text">דוד יזם כי אלמד לשחות אצל חברו וילי, המציל בבריכה הזעירה שבפינה העליונה של גן הנדיב — הגן הציבורי הוותיק של ראשון. בסדרה של שיעורים, אשר החלו בסיוע קרש ציפה, רכשתי לראשונה את סודות השחייה, ולא היה מאושר ממני.</p>
			<p class="text">נָשבה מדוד אווירה של אי־הליכה בתלם. יום אחד הופיע בתל אביב רכוב על ג'יפ, לקח אותי עימו לסיבוב לאורך כביש חדש המוליך לכיוון בית הספר לפעילי ההסתדרות וחזרה, תוך שהוא מאפשר לי להחזיק בהגה. בפעם אחרת לקח את כולנו לטיול עד נהריה.</p>
			<p class="text">פעם שבנו מראשון לתל אביב בשבת אחר הצוהריים. האוטובוסים של "דרום־יהודה" עדיין לא פעלו. עלינו על אוטובוס ערבי אשר בא מן הדרום. מסלולו חצה קודם כול את יפו לאורכה עד שכונת מנשייה, כמעט עד גבול העיר. משם צעדנו צפונה עד לרחוב אלנבי, ושם נטלנו מונית. וכך התוודעתי מעט לעיר השכנה ולתושביה, אשר באותה עת לא קרנו מהם כל איום או אי־נוחות.</p>
			<p class="text">שהיות סוף השבוע בשכונת אביבה הביאו אותי למפגשים עם ילדי הצריפים השכנים. היה הילד יעקב, אשר ראיתי בו חבר טוב. לימים נודע לי כי היה למנהל בית הספר המקומי. והיו שתי ילדות אחיות, בגילים דומים לשלי. אחת מהן הייתה צעירה ממני ונעימת פנים יותר, ולעומתה השנייה, הגדולה במעט ממני, עגלגלה, מלאה, פניה לא מושכים כלל, אך אני חשתי משיכה אליה.</p>
			<p class="letterinspace">עד כדי כך חשקתי בנערה זו עד ששיתפתי בסודי את יומני הראשון. הוא כבר נכתב בעברית. וכך אירע, שבתום לב, בהמשך לאזכור האסון של פיצוץ מלון המלך דוד בירושלים, הבאתי מחשבותיי על אותה צעירה. כעבור ימים אחדים התחרטתי, וגזרתי מן הדף שורות הגיגים אלה.</p>
			<h2 id="_idParaDest-4" class="chapter">סתיו</h2>
			<h3 class="above"><span class="bold">בית</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ספר</span><span class="bold"> "</span><span class="bold">הכרמל</span><span class="bold">"</span></h3>
			<p class="fspace">הסתיים החופש הגדול עם מקסמי ראשון לציון, ומצאתי עצמי, ארבעה חודשים אחר עלותי ארצה, בכיתה ח' ראשונה בבית הספר "הכרמל".</p>
			<p class="text">אווירת הבראשית בבית ספר "ביאליק" הייתה לי טובה וביתית, תואמת את צעדי הקליטה הראשוניים של השתיל הרך. בשנתיים הבאות נקלעתי לבתי ספר שדרשו ממני הרבה נחישות, אומץ ואופטימיות. נתוני הפתיחה שלי היו דלים מאוד.</p>
			<p class="text">על דודתי היה להיאבק בחזיתות אחדות. משאלתו העמומה של אבי הייתה לדאוג לחינוכי "ברוח ישראל סבא", ומצד שני האח מאיר, שחתר להרחיב משאלה זו לכיוון חרדי מובהק. רחל, ברוך זִכרה, הייתה משוכנעת כי הטוב לי ביותר יהיה להתחנך בזרם הכללי, החופשי, שבו צמחה גם היא והתבססה כמורה.</p>
			<p class="text">כשגילה אבי אי־נוחות לנוכח החלטתה, מכתבי שנינו הרגיעו אותו — הוא לא שיער כי בארץ גם בזרם הכללי מקדישים הרבה תשומת לב למקצועות היהדות.</p>
			<p class="text">הישגים לימודיים תוך תחרות נמרצת, זו הייתה הסיסמה הבלתי־כתובה במוסדות אלה — והיה ממי לדרוש זאת. אלה היו "ילדים טובים" של צפון תל אביב של אז. חריפים, מוכשרים וערניים, בעלי מסורת של ספר ולימוד. ואני צנחתי לתוך חבורה כזו. עמד לי חוש ההתמצאות הכללית החד שלי. קראתי עיתון, האזנתי לרדיו, הייתי לכאורה מעודכן.</p>
			<p class="text">מסדרונות מרווחים, חדרים מוצפי אור, נערים ונערות מסורקים למשעי. מורים למקצועות השונים נכנסים ויוצאים. מורה עדינה לזמרה, עם קונצרטינה. מורה לתזונה, בלונדית עוצרת נשימה. שיערה ארוך וגלי כמו של ריטה הייוורת, והיא דורשת הרכבת תפריט מאוזן בקלוריות, אבות מזון וויטמינים. רכבי המחנך העדין, אהרוני, מחבר ספרי מתמטיקה ידוע, מרגלית עקביא, מורה נמרצת להתעמלות, מחברת ספרי לימוד נודעים. הצייר סיגרד הוא שלימד אומנות, חשף בפנינו את טכניקת נקודת המגוז, הביא אותנו למוזיאון תל אביב להתבונן בציור יום הכיפורים של גוטליב. המורָה לאנגלית, חזהּ שופע, זה עתה חוזרת מחופשת לידה, משננת לנו כלל יסוד באיות הכתיב אנגלי, שהוא גם מוסר השכל לחיים:</p>
			<p class="text"><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">“</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">The first in </span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">‘</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Friend</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">’</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US"> is I</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">”</span>. כל חיי ניסיתי לזכור זאת, ללא הועיל.</p>
			<p class="text">הדרישות גבוהות, הקפדה על כל פרט ופרט. את בחינות הדקדוק והבקיאות בתנ"ך מגיש מדי שבועיים בטקס קפדני המנהל בן יוסף בכבודו ובעצמו. מבטו החמור, מעל שפמו הקטן ומבעד למשקפיו, מעצים את הנוכחות הצוננת האופפת אותו.</p>
			<p class="text">מול מבטו הנוקב הָרים, מבעד לזגוגיותיו הכפולות, נשמע רעם קולו כבעת מתן התורה בהר סיני:</p>
			<p class="letterinspace">"מי אמר למי???????"</p>
			<p class="fspace">לימים סיפר לי חברי אליהו שהתלמידים היו נמנעים מלעבור ברחוב חיסין הסמוך שבו גר, עד כדי כך גדול היה פחדו עליהם. הטקסיות המתלווית להצבת המבחן נראתה לי כמו הצגה דתית בימי הביניים. ככפואי שֵׁד היינו מתכוננים לאירוע זה. לילדים האחרים היה יתרון — כבר בשנה הקודמת פגשו מתכונת לחץ זו.</p>
			<p class="text">שיעור ראשון ביום ראשון בבוקר. עשרים דקות, עשרים שאלות, עשר דקות לכל טור. השאלות מוכנות מראש על לוח בחדר המנהל הסמוך לחדר כיתתנו, ושני תלמידים ממזרים, המסתובבים לכאורה באקראי ליד דלתו, נקראים פנימה לשאת את הלוח לכיתה. לבעלי המזל הללו צפוי יתרון מסוים — דקה או שתיים של התייעצות בהולה (המנהל מאחוריהם, משגיח ומזרז) תוך הצצה חטופה בתוכנו של לוח הגזרות.</p>
			<p class="text">מבנה הבוחן קבוע וידוע מראש, והוא מבוסס על חומר הפרקים שלמדנו בשבועיים האחרונים. ארבעה־חמישה סוגי שאלות, שתיים ראשונות — ניתוח פעלים; אחר־כך, מי אמר למי — ציטוט די ארוך שבתוכו מילים חסרות, מרומזות במקפים, ועליך להשלים את החסר; אחר כך שתי שאלות של תכנים, ובסוף כמה מילים תנ"כיות קשות לפירוש.</p>
			<p class="text">ועוד גם זאת: במחברת צרה מיוחדת (מחברת רגילה שנחצתה ברוחבה לשניים — אולי מסימני המחסור באותם ימים) היה עלינו לנתח מדי שבוע את כל פעלי פרק אחד בפרשת אותו שבוע. את כולם. מדובר בפעלים המורכבים והמסובכים של שפת התנ"ך עם היפוכי עבר־עתיד ויחיד־רבים — "ותתהלכנה", "ובהעלותך" — נַתח: שורש, בניין, זמן, מין, בטורים ברורים ואחידים. עמל שבועי זה היה עלינו למסור, בדחילו ורחימו, בשתי מחברות לסירוגין לביקורת אקראית של המנהל. כל זאת ארבעה חודשים בלבד אחר עלותי ארצה.</p>
			<p class="text">כן, בנו נפל במלחמת העולם, או אולי בקרבות אצ"ל ואולי ב"ליל הגשרים". שהרי הוא רביזיוניסט, כולם יודעים זאת. ואין אצלו הנחות. רק קולו הרך של רכבי בשיעור הבא משכך מעט, מפייס. "נכון, מפלגות הן אלה אשר מריצות את המערכת החברתית", מגלגל הוא בשיחת מחנך, ופוקח לי עיניים.</p>
			<p class="letterinspace">כעבור שישים שנה זכה כנס בוגרי בית הספר לכותרות בעמוד הראשון של העיתון: "האליטה התל אביבית חגגה 75 שנה לבית הספר הכרמל". ואכן, בין מאות המתכנסים סובבו דמויות ידועות מתחומי הכלכלה, האומנות, הפוליטיקה ועוד. ואני כלל לא ידעתי לאיזה גוב אריות הצניחה אותי בעמל רב דודתי רחל.</p>
			<p class="fspace">בצד יתרונותיו האיכותיים של בית הספר "הכרמל" היה לו גם יתרון פיזי — מהלך עשר דקות הליכה בלבד מקריית מאיר. רוב תלמידיו ותלמידותיו היו מן הסביבה הקרובה, ועימהם יכולתי לקיים קשרי חברות וידידות. באחדים מהם גם יכולתי להיעזר בהכנת השיעורים התובעניים של כיתה ח'. ייזכרו לטוב אביב, גדעון וצבי מן הבניינים הסמוכים בשכונה. מדי שני וחמישי הייתי בא לבקש את עזרתם. כך גם אורי כץ שמעבר לשכונה. עד שלא החזיר לי פנימית של כדורגל, והיחסים נותקו. ואחר כך פתאום מת.</p>
			<p class="letterinspace">נותרו לי קשרים עם חבריי הראשונים בשכונה, במיוחד עם אביב מלצר. היו בו חברות חמה, לבביות, הומור ומוזיקה. בזכות לימודי הנגינה של אביב באקורדיון שמעתי לראשונה קטעים מהסימפוניה הקלאסית של פרוקופייב, קטע מהקונצ'רטו לכינור של פגניני, וקטעי יצירות אחרים. החבר הנאמן השני, לאורך שנים ותהפוכות חיים, היה צבי דמיטרובסקי. גר שני בלוקים ממני. הייתי מבני ביתו וגם ביקרנו את אימו בחנות שלה בנחלת בנימין. הוא התבלט בחיוניותו ובדברנות הסמכותית שלו בכיתה. כבר אז חשבתי כי יהיה לפוליטיקאי בעל שיעור קומה. אבל הוא העדיף את הכיוון המסחרי, והפך לבעל חברה משגשגת ותורם גדול במפעלים אקדמיים שונים בארץ ובאנגליה.</p>
			<p class="fspace">שנת הלימודים הייתה קשה לי. במהלכה הצליחה רחל להחדיר לי את הצורך ללמוד באופן מעמיק יותר — שהרי למדן הייתי, אך בלתי־יעיל. כך היא מצאה אותי פעם שקוע באטלס התנ"כי של לוריא, או בפירושי של"ג, בעוד שהיה עליי להתכונן לבחינה ספציפית בפרקים מסוימים בתנ"ך. לשון ותנ"ך היו עבורי המכשולים הגדולים. וגם — מתברר — החיבורים שעליהם קיבלתי ציונים גרועים עד גרועים מאוד.</p>
			<p class="text">העדפתי בחיבוריי — לכאורה בבחינת דרך קלה — לתאר אקציות שחוויתי. הנושאים היו דרמטיים דיים, אולם לשון הרצאתם הגרועה והדלה, שלא להזכיר את כתב היד המעוקל (בעיפרון לא מחודד), לא זיכו אותי אלא בציון נמוך ביותר.</p>
			<p class="text">סופו של דבר שנשלחתי לקבל הדרכה בכתיבת חיבור מפיו של נתן גרינבלט, הסופר וידיד המשפחה. הוא ניסה להעלות אותי אל תלם של כתיבה תוכניתית ותכליתית.</p>
			<p class="letterinspace">נתן ארוג בתולדות משפחתנו. יש לי תחושה כי אני זוכר במעומעם את פרידתנו מהם בדירתם על ההר הירוק, בטרם יצאו לארץ ישראל. אם נכון דבר, הרי היה זה לי — בן השנתיים — הזיכרון מן הראשונים  ביותר.</p>
			<p class="letter">זיכרון אחר, ברור מעט יותר מאותה רצועת זמן, הוא חברי מוסיק ואני מלקקים איזה דבר מתיקה בחצר שלנו, ומחליפים בינינו מבט של מעשה תעלול. מוסיק צביק, אחותו והוריו, גם הם בין אלה שלא שרדו.</p>
			<p class="fspace">נמשכתי לבתי משפחה. לא מקרה הוא אפוא שבית הגרינבלטים בפינסקר 30 היה לי, מלכתחילה, יעד ביקורים. יעד ביתי שני היה של הרבינוביצ'ים בשדרות רוטשילד 108. שולמית ואיזיה היו מידידינו הקרובים בגטו, ולפני המלחמה היה בנם מוקי מעביר אותי את הכביש בשובי מבית הספר. גם בביתם של הורי חברי אביב — המשורר שמשון מלצר ורעייתו מרים אדומת השיער, חשתי אהדה סמויה.</p>
			<p class="letterinspace">יום אחד הזדמנתי לרבינוביצ'ים, והנה מוקי אורז מזוודה — יוצא ללמוד בבית הספר התיכון החקלאי "כדורי" שבגליל התחתון. ולא ידעתי כי בעתיד יצטלבו דרכינו שוב, בתחום החקלאות.</p>
			<p class="fspace">היות שגם הידע שלי באנגלית דרש חיזוק, דאגה רחל גם לזאת. הייתי הולך לקבל שיעורי עזר באנגלית מפיו של מורה קשיש, חרוש קמטים ברחוב  ריינס.</p>
			<p class="text">ילדים מגוהצי חולצות ומצוחצחי נעליים. שקדנים וידענים, מוּנָעים ללמוד, להתקדם ולהצטיין. באים מבתיהם עם תיק אוכל מסודר, מפית ומגבת, סנדוויצ'ים מעוררי תיאבון בדומה לאלה אשר לוסי השחפן היה מקבל מדי יום בבית הילדים הסובייטי, ואנחנו היינו סוחבים ממנו.</p>
			<p class="text">אינני זוכר קנאה מיוחדת בהם, ולא שקיקה לבוא אל בתיהם. טוב היה לי במעמדי המיוחד, החריג.</p>
			<p class="fspace">תמונה: שיעור זמרה (גם כאן לכל אחד מאיתנו מחברת המחולקת לרוחבה לשניים).</p>
			<p class="letterinspace">...הנה לנו ניגון יש / אל נא נביישנו / בו נשירה, בו נזכירה / הימים עברו.</p>
			<p class="letterin">...אותו עוד שרו / גם סבתא וגם סבא.../ גם אמא וגם אבא.../ </p>
			<p class="letterin">...הנה, ככה, זהו הניגון שלנו.</p>
			<p class="fspace">בשורה לפניי יושבים דן עם גרביו המתוחים ואליהו הממושקף. שניהם שרים ברצינות גמורה, ורוקעים בדבקות ברצפה, בקצב השיר.</p>
			<p class="letterinspace">האם הבנו מה אנו שרים? האם היינו מודעים לסתירה שבין הנעימה העליזה והקצבית ובין העובדה שכל ההורים והסבים שבשירים אלה עלו בעשן ובאש?</p>
			<p class="fspace">והיה פזי הכלבלב, אשר השגתיו במקום כלשהו בברכת יעקב ורחל. הייתי מאושר, סוף סוף יש לי כלב. זִכרו נותר בתצלום שבו אני כורע על הדשא בחזית השכונה ופזי בין רגליי. ילד צח פנים ונוהר, חודשים ספורים בלבד אחר העלייה.</p>
			<p class="text">ולמרות עילגות לשוני, די היה בשנה אחת של חיים רגועים, שנה בלבד, וכבר החלה לנבוט נטייתי לכתיבה. כמו שתיל אשר חש קרקע בטוחה, לחה ודשנה מתחת רגליו, והוא כבר פורץ בצמיחה.</p>
			<p class="text">מונח לפניי פתק — "המורה אל בקצפך תייסרני". כבר רתמתי את ספר תהלים ליצר הסאטירה שלי. אני זוכר את חבריי לכיתה עקיבא ואליהו מסתובבים איתי בהפסקה בחלק המוגבה של חצר בית הספר, הם מאזינים לי, ומהמהמים בחיוך מעודד לשמע חידודי הלשון שלי. מכאן ואילך, הרישום, התיעוד, הכתיבה באופנים שונים, יהיו למרכיב מהותי של חיי.</p>
			<p class="text">יום אחד זכיתי בהצטיינות מסוימת. בבית הספר "ביל"ו" הסמוך נערכה תערוכה העוסקת בשידורים העבריים. במסגרתה חולק שאלון־חידון נושא פרסים בשם "כפתור ופרח", המבוסס על ידע במקורות. נברתי בספרים ובאנציקלופדיות, שלחתי, וראה זה פלא — הדואר הביא לי פרס מטעם קול ירושלים! בפעם אחרת, בתחרות "20 מי יודע" שערכה חברת "שֶׁמן", זיכו אותי בפרס ניחומים על שזיהיתי 18 ממוצרי החברה. המכתב שלהם שמור אצלי — 5 בנובמבר 1946. חצי שנה אחר בואי ארצה...</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">מול</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הילדים</span></h3>
			<p class="fspace">"...שנינו הגשר נבנה, שנינו הגשר נבנה, על נחל שוקק" [כך זכרתי]... מעגל הילדים שר ומוחא כפיים, תוך שאחד מהם מדלג בקצב בתוך פנים המעגל.</p>
			<p class="text">המפגש מתקיים בתחילת שדרות בן־ציון, בפינת תרס"ט, מול "הבימה", בסמוך לקיוסק המיתולוגי. כמה בנים "שוויצרים" מנסים או מצליחים לעלות באופניהם, וודאי לרדת, במדרגות התלולות המוליכות אל הקולונדה המסיבית של "הבימה".</p>
			<p class="text">הילדות בחולצות לבנות או צבעוניות, חצאיות קפלים או חלקות, גרביים קצרים מתוחים, לבנים או צבעוניים, ונעלי לכה מבריקות. שערן מסורק למשעי, מתולתל, גלי או ערוך בקפדנות בצמות קצרות. ייתכן שסוודר חגור על מותניהן כשהערבים קרירים.</p>
			<p class="text">"...כשנמות תקברו אותנו, ביקבי ראשון לציון" [כך זכרתי]... והמתח רב, הראש מתבלבל. ההימשכות העמומה כה עזה, מסכסכת חושיך. אתה מוחא כפיים בדבקות ומשתדל לשיר באופן בולט ומוטעם, מבטך הנבוך תקוע אי שם בצד. האם תוכל לסוב במעגל הפנימי כשכל העיניים עוקבות אחריך, לבחור בבת שתרקוד איתך סיבוב שלם... האומנם מישהי תבחר דווקא בך מבין כל הבנים שסביב, והרי הם נראים חסונים ונאים, וודאי בטוחים בעצמם יותר ממך. בלוריתם הגבוהה מסורקת, נעליהם מבריקות, מכנסיהם הקצרים מופשלים היטב וחולצתם המגוהצת מבהיקה בלובנה ובקוויה הישרים?</p>
			<p class="letterinspace">...ואולי מישהי מתוך מעגל הרוקדים בכל זאת תעדיף אותך ותאשר חלומות כמוסים שלך. אתה תבחר להצילה מאונייה נטרפת, מבניין מתמוטט או ממחבוא חסין אקציות. היא תבין אותך. איתה תוכל לדבר על הכול הכול... אתה תחוש קרבה אינסופית זורמת ממך אליה וממנה אליך, קרבה שאין למעלה ממנה.</p>
			<p class="fspace">...ובעצם הרי היית צריך להיכנס לאמצע המעגל, לעצור לרגע את שטף המחול, ולהכריז: הי, ילדים, אתם מאמינים מה עבר עליי בשעה שאתם צלחתם את כיתות ד-ה-ו?</p>
			<p class="text">גם אני כבר לא מאמין.</p>
			<p class="letterinspace">סרגל הזמן. האם אפשר להציב על אותן שנתות את רצף השנים, אלה שלי מול אלה שלהם? ניגוד בין־יקומי בלתי־ניתן לתפיסה. פער שנותר לוחש גם בשנים הבאות.</p>
			<p class="letterin">איך עומדים בזה? עומדים.</p>
			<p class="fspace">חברתי מאותם ימים, שפרה, סיפרה על הופעתי החיצונית החריגה לעיתים: גרבי צמר, מכנסיים קצרים המגיעים עד הברכיים. לא הייתי לבוש כאחרים.</p>
			<p class="text">אולי שפר מזלם של ילדי קבוצות עליית הנוער, חסרי הורים כמוני, אסופי פינות מעזֵבָה שונות של מזרח אירופה. הם המשיכו אל קיבוצים ומוסדות נוער עם שכמותם, ביחד. נחסך מהם הלם המעבר החריף, ההתמודדות המיידית עם המציאות החדשה. בספרו, אפלפלד הנער שהשתחרר, שקע ללא הרף בשינה, בתרדמת. עליי היה להתעורר מייד.</p>
			<p class="letterinspace">כעבור עשרות שנים כינסתי חברים ביום ההולדת החמישים שלי, מצויד בשקפים ומקרן. במתכונת מוגנת של סמינריון סיפרתי לראשונה מעט מקורות נעוריי. הם היו מופתעים. מעולם לא העלינו זאת על דעתנו, אתה אף פעם לא סיפרת לנו. הסתובבתי שבוע עם כאבי בטן, אמרה לי חברה. בדומה טענו חבריי הטובים בתל יוסף, כאשר קראו את ספרי על קורותיי בתקופת השואה לחצות את הנהר — הרי היית מבלה איתנו שעות בחליבה, במרעה, בעבודות יום־יום, בחזרות התזמורת. כיצד זה לא סיפרת לנו מעולם? לא סיפרתי.</p>
			<p class="letter">וכי לבני משפחתי סיפרתי? 12.4.1974. אני ומשפחתי הצעירה על הר שאול שבגלבוע. אנחנו משקיפים על תל יוסף בטרם שנרד אליה. יהודית בת אחת עשרה, יובל בן תשע, ואילנה הצעירה בת חמש. אינני יכול עוד להכיל זאת. זה בדיוק שלושים שנה אחר יום הימלטותי מן הגטו, ואני מספר להם לראשונה את משמעות היום הזה בחיי.</p>
			<p class="centerspace"><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">* * *</span></p>
			<p class="fspace">"יוּטיליטי" שרר בכול. פשטות צנועה. כך גם בבית הספר — ביגוד פשוט, לרוב אחיד. ההזדמנות לחוש בקיומו של הריבוד הסוציו־אקונומי באה לביטוי במסיבות בר־המצווה שחגגנו כולנו בשנה זו. כל מספר שבועות היינו מוזמנים למסיבה בבית המשפחה של חתן או כלת האירוע.</p>
			<p class="text">הייתה זו הזדמנות לראות בתים של משפחות אשר סערות לא פקדו אותן. הורים קורנים, אחים ואחיות, דודים ובני דודים, כיבוד נאה. במיוחד זוכר אני את מסיבתו של נועם, בנו של רשם בית המשפט המחוזי צדקיהו הרכבי — נושא מִשׂרה מן הגבוהות ביותר של יהודי במערכת המשפטית המנדטורית. עם תום הסעודה, המַּתנות והברכות, הוא השמיע באוזנינו, בני ה־13, הרצאה על חשיבות בתי המשפט ותפקידם בחברה. בנו הבכור יהושפט — פאטי, היה לימים מבכירי המודיעין של צה"ל.</p>
			<p class="text">והיו מסיבות בר־מצווה שהצטיינו בדירה נוצצת שבה נברשות זוהרות ושולחנות העמוסים כל טוב, כמו זו שנערכה בביתו התלת־קומתי של ניסים, בן המשפחה הבוכרית.</p>
			<p class="text">יש והאירוע היה צנוע, עממי, למשל זה שהתקיים בדירה פשוטה ברחוב שלמה המלך, מלווה עצב סמוי, אצל עמיה. חיוורת ונקודות אדומות על פניה הלבנים. ואכן, כעבור זמן מה היא נפטרה. מוות נוסף פגשנו מאוחר יותר. ילדה אחת, אולי ורדה, מנגנת מוכשרת בפסנתר, חייתה בבית ליד בית הקברות המוסלמי שסמוך ל"הילטון" של ימינו. סיפרו כי בימי המלחמה נפלה פצצה על ביתם. נקטעו רגליה ואולי נהרגה.</p>
			<p class="text">תגובותיי הרגשיות כלל לא קישרו בין האובדן המסיבי בעידן הקודם של חיי ובין אירועי מוות בתקופה הנוכחית.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">ביקור</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בתל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יוסף</span></h3>
			<p class="fspace">בחופשת חנוכה נסעתי לביקור ראשון בתל יוסף. הוזמנתי לשם על־ידי דודתי חביבה, אחות אימי.</p>
			<p class="text">את שמה ידעתי מאז ומעולם. עוד במינכן הכתיב לי אבי מכתב אליה בעברית. "שלום דודתי, כבר פגשתי את אבי ואני רוצה לעלות לארץ ישראל". כאילו דודתי, חברה מן השורה בקיבוץ בעמק, יש לה השפעה כלשהי על מדיניות הסרטיפיקטים של ממשלת הוד מלכותו.</p>
			<p class="text">ביום המיועד ניצבתי ליד רציף מספר שלוש של התחנה המרכזית בתל אביב, שם עמד להגיע האוטובוס לעמק. חביבה תיאמה עם חבר קיבוץ מסוים שהוא יקבל את פניי ברציף וילווה אותי בנסיעה לתל יוסף.</p>
			<p class="text">ישבנו מצד ימין של האוטובוס, וספגתי בסקרנות את המראות הנפרשים. למראה שטח הגבעות ההולך ומתרומם משני צידי הכביש המתפתל — היה זה ואדי עארה — מצאתי עצמי עסוק ללא הרף בשאלה איזו מהגבעות תמימות המראה האלה היא בעצם חלולה מבפנים, פועלת בה מפקדה חשאית של "ההגנה", ובתוכה מיטב לוחמי המחתרת הנאבקים בשלטון הבריטי.</p>
			<p class="text">והקיבוץ — כוורת הומה. המון קולות, רשמים אין קץ. לכאורה ידעתי כבר מהו קיבוץ. אפילו בגטו קראתי כרכים ישנים של דבר לילדים ועיתוננו על אודות החיים בו. אבל הדבר לא מנע ממני שכרון חושים, הלם ופליאה.</p>
			<p class="text">הבתים הקטנים ניצבים בטורים כבתרגילי סדר לאורך ולרוחב. שבילים משתרגים ביניהם.</p>
			<p class="text">במרכז ההוויה — חדר האוכל מתומן הפינות, שאליו צמוד מטבח שוקק. מתחתיו חדר הרדיו, שבו שומעים חדשות וקוראים עיתון.</p>
			<p class="text">לילדים חדר אוכל נפרד. לולי תינוקות מוצבים בחוץ לשיזוף ולאוורור, מהם מבצבצים תינוקות מחייכים או ממררים בבכי. רוצים לצאת, רוצים את אימא.</p>
			<p class="text">עשייה אינסופית רוחשת סביב. עגלות רתומות לפרידות חולפות, ועל אופניהן צמיגים... דרומה יותר — השער לשדות. געיית פרות, שקשוק דליים וקלשונים. כאן בין המבנים אץ לא מזמן בן הקיבוץ חיים חרודי לחלוב את הפרות ביום מצור ועוצר, והבריטים ירו בו. קרקור התרנגולות בלולים וציוצי אפרוחים באינקובטור. צלילי נקישות במסגרייה ובמוסך. אורטוריה.</p>
			<p class="text">הֶמיה מיוחדת בוקעת מאזור הכְשרות הפלמ"ח — "הדיביזיה" ו"הבריגדה" — כינויים לפי הוותק. הן סועדות באוהלים רחבים בירכתי המשק, ומהומת צחוק וצהלה בוקעת מהם. גאוות השתייכות והילת סוד מהלכת קסם של עוצמה. התחושה ברורה — נתגבר על הבריטים, על הערבים, על כל שיפריע לנו. הררי ביטחון עצמי. בנות המשק הולכות שבי אחרי הגברים שבהם, והרכילויות פורחות.</p>
			<p class="text">ובערב — צלילי תזמורת ייחודית של כלי נשיפה. בצריף הפסנתר מלמד צבי את אחת הילדות. במאפייה מוציאים מהתנור סדרת ככרות לחם חדשה.</p>
			<p class="text">לוח המודעות במבואה של חדר האוכל גדוש הודעות ובשורות. ובהן הליבה — לוח סידור העבודה. לכל ענף הטור שלו, ובו שמות החברים ששובצו לעבוד בו ביום המוחרת. הכול עוטף אותך, מציף בחום, מכה בהלם אלפי צלילים של תשומת לב. דומה לכאורה לתחושה המדהימה שפקדה אותי תשעה חודשים לפני כן, תשעה בלבד, בכניסתי למחנה העקורים שלאכטנזה בברלין. סוף סוף אני בין אנשים משלנו, במקום שנושבים ממנו שמחת חיים וביטחון.</p>
			<p class="text">ובצד אלה — החיבה שבה הקיפה אותי משפחת יזרעאלי, חביבה אחות אימי, ושמואל בעלה. חביבה מובילה אותי בין חברותיה. ראו, הכירו, בן אחותי שסיפרתי לכן עליו. הן מביטות בי בחיוך ובעצב, גם מזילות דמעה. הרבה מהן ליטאיות, כולן הותירו שם את בני משפחותיהן לגורלם המר.</p>
			<p class="text">ובחדרם הדחוק — משפחה חמה. שלושה ילדים — שתי קטנות, נגה ועדיה, הן במסגרת החינוכית הקרויה לינה משותפת. אבישי, הצעיר ממני בשנה אחת, חי עם ההורים — הוא חולה לב וזקוק להשגחה.</p>
			<p class="text">הצטלמנו יחד בפנים זוהרות. מפגש היסטורי ששתי האימהות־האחיות חלמו עליו תמיד. רק אחת מהן זכתה לחוות אותו.</p>
			<p class="text">גל החוויות שהציף אותי בביקורי זה הראשון אינו ניתן לשחזור. היה זה שיר בנוסח המנון סובייטי, פרי עטו של מאיאקובסקי. שבתי ממנו עשיר בהרבה — יש לי משפחה אוהדת, ובמָקום מיוחד. חזרתי עם הזמנה פתוחה לבקר שם גם בקיץ הבא.</p>
			<p class="centerspace"><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">* * *</span></p>
			<p class="fspace">כיצד לאחר ביקור כזה שבתי לשגרה העירונית? המציאות והלימודים בכיתה ח' בבית הספר "הכרמל" הסיחו מהר את דעתי.</p>
			<p class="text">מהזיכרונות המיוחדים בשנת לימודים סדירה ראשונה זו שלי ב"הכרמל" — קונצרט מודרך במגרש בית הספר, בהגשה של קבוצת נגנים קאמרית, שהציגו את היידן ואת המוזיקה שלו. ושוב חשתי אישור לכך כי מוזיקה היא מרכיב נפשי חשוב עבורי. בשנה הבאה החילותי ללכת לקונצרטים לנוער  ב"אוהל שם".</p>
			<p class="text">לא שכחתי את פרק החיים הקודם שלי. ניסיתי ליצור קשר עם ילדי בית הילדים בעירי קובנה, עם המורה המלאכית הלנה כאצקלס. זמן מה לפני עלותי ארצה, מחמת המשטר הסטליניסטי, היא שלחה מכתב תמים לכאורה לרחל, הרומז ששלום כבר לא נמצא אצלם.</p>
			<p class="text">בחשש כתבתי לילדים שם. את עטא, ידידתי הקרובה ביותר, ביקשתי כי תשלח לי מן השירים הסובייטיים ביידיש, שהיינו שרים יחד. ומשאלתי מקלרה הייתה לכתוב לאיכר דאוּגֶלָה שהציל אותי, ולמסור לו דרישת שלום. ואכן היא כתבה אליו, והוא בא לקובנה הרחוקה לבקר אותה. משתיקתי הארוכה הוא הסיק כי נספיתי בשיטפון גדול שהטביע באותה עת בית יתומים בעיר. כעבור 55 שנים הנחתי פרחים על קברו בעיירת מגוריו, ושמו חרות על קיר חסידי אומות עולם ב"יד ושם" בירושלים.</p>
			<p class="text">עטא שלחה לי, על נייר סובייטי צהבהב ועשיר סיבים, שירים מספר, כתובים בעט בכתב ידה המסודר. אחד מהם, ידוע מאוד, אני עדיין זוכר — "שישה כדורים אשגר לליבו של האויב".</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">מאורעות</span></h3>
			<p class="fspace">בשתי שנותיי הראשונות בארץ לא פסקו אירועים מלחמתיים. כאילו המתינו לבואי. קיבלתי אותם ללא התרגשות מיוחדת. הם נראו לי כהמשך של השנים הקודמות רוויות הדמים.</p>
			<p class="text">שנת תש"ז לא הייתה שנת לימודים רגילה. "מסביב המה הסער" — התנקשויות בחיילים אנגלים, כרוזים, חיפושים, מאסרים. מאבקים בין תנועות המרד, הדבקת כרוזים בלילות.</p>
			<p class="text">חודשיים אחר עלייתי ארצה התרחשה "השבת השחורה". מעצרים ברחבי הארץ, עוצר כללי, שרשרת של "כלניות" — הלוא הם חיילי הדיביזיה המוטסת השישית הבריטית, חוצה בפריסה לרוחב את שורת בנייני קריית מאיר השלווה.</p>
			<p class="text">ואחר זאת פיצוץ מלון "המלך דוד" בירושלים, ושורה של פעולות תגמול משני הצדדים. רחל מזועזעת — רק בשנה שעברה התארחה במלון "אמדורסקי" ברחוב בן יהודה, שהבריטים פוצצו אותו כעת.</p>
			<p class="text">תולים את דב גרונר, שתקף את משטרת רמת גן; שופט בריטי נחטף; ברזאני ופיינשטיין מתאבדים בתאם בכלא, צמודים יחד אל תפוז ממולכד. שני סרג'נטים בריטים נתלים בחורשה בכניסה לנתניה.</p>
			<p class="text">כרוזי "החומה" המלהיבים של ההגנה, ואחרים של אצ"ל ולח"י. שידורי "תלם־שמיר־בועז, קול תנועת המרי העברי" פותחים את שידוריהם בהשמעת שריקה "עוד לא אבדה תקוותנו". מחנות מעצר, אוניות מעפילים. הבוּ מאה אלף סרטיפיקטים! בווין, שר החוץ הרשע של אלביון, מסרב. הכדור עובר לוועדה בין־לאומית. השמות גרנאדוס ופבריגאט, שמסיירים בארץ, מוכרים לכולם. המתח לקראת החלטת האו"ם בעקבות המלצות ועדה זו הולך  וגדל.</p>
			<p class="text">בזמנו, כשנחקרתי על־ידי אנשי הקג"ב שהאשימו אותי כי אני מתכוון להגיע לפלשתינה, ציטטתי מן העיתון הסובייטי על ליל קרבות בתל אביב, ועוררתי את חמתם. כעת מצאתי כי כתבה זו התבססה על הקרבות בין אנשי ההגנה והבריטים, סביב הנחיתה של אוניית המעפילים "וינגייט" בחופה של תל אביב. עכשיו הלכתי לאתר את הסִּמטה הסמוכה לשכונתנו, שבה נהרגה ברכה פולד בליל וינגייט.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">התכתבות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עם</span><span class="bold"> </span><span class="bold">אבא</span></h3>
			<p class="fspace">התקשורת הייתה מסובכת. היא התנהלה בתחילה בדרכים עקלקלות, באמצעות עיתונאי או שליח. גרמניה המערבית הייתה עדיין שטח צבאי, אשר אינו מתיר דואר אזרחי, לכן היו שולחים מכתבים דרך פריז. ובארץ — דמדומי השלטון הבריטי ולידת הדואר העברי הולידו גם הם עיכובים ופיגורים. לאיטה התמסדה התכתובת. וכולה השתמרה.</p>
			<p class="letterinspace">"שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים". אחד מהם אצלי הוא <span class="bold">האספנות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">והתיעוד</span>. מכתבים. רשימות. פנקסים. נולדתי במשפחה אשר מכבדת דברים כתובים. כותבים בלי הרף, עונים ללא הפסק — ושומרים. לא זורקים דבר.</p>
			<p class="letter">בגטו לא היה זה רק איסוף כפתורים, מטבעות או בולים, כמקובל אצל ילדים. באיזה חוש לא מוסבר החילותי שם באיסוף חותמות של מחלקות ההנהלה הפנימית, ה"קומיטֶט", ושירי גטו. שני האוספים לא שרדו, וסיפרתי על כך בספרי הקודם.</p>
			<p class="letter">אבל בדרכי למערב מצאתי בשצֶ'צ'ין, פולין, פנקס לוח שנה, והחילותי לשחזר בו אירועי תאריכים מיוחדים מהשנים הקודמות. בבואי לארץ שמרתי כל פיסת תעודה ואישורי מעבר ממסלול הנדידה שלי. מכאן ואילך התחיל אצלי התיעוד הכרונולוגי שנמשך עד היום — פנקסי לוח שנתיים, יומנים אישיים שנה אחר שנה, תעודות גמר, טיוטות של רשימות ופיליטונים, ועוד ועוד.</p>
			<p class="letter">מהו המניע מאחורי האגירה הזאת? אולי סיבה אחת, כמרומז בפתח כתב היד הזה — לספר למי אשר לא הספקתי לספר. ואולי אני עדיין זקוק בתוכי להוכחה בדוקה ומוסמכת כי שרדתי בסוף מרץ 1944.</p>
			<p class="fspace">אני מעלעל בצרור הגדול בן עשרות המכתבים שכתבנו אבי ואני זה לזה. התכתבות פתטית. לְמה אפשר לצפות מן הפער שבין השניים?</p>
			<p class="text">איש מבוגר בן 45, מותש עד כלות כוחות אחר שנות כליאה במחנות ריכוז. אדם שנותק ארבע שנים לפני כן ממשפחתו — מרעייתו ובתו שנספו, ומבנו, שהיה אז בן שמונה וחצי. כעת מאחוריהם חוויית מפגש בן שלושה שבועות במינכן, שלושה שבועות בלבד, עם ניחוח זעיר כלשהו של אינטימיות. על בסיס זה הוטל כעת על שניהם לקיים קשר ממרחקי ים ויבשת, ליצור תשתית לשנים כי יבואו. ואומנם, חיינו בהמשך, זה לצד זה עשרות שנים, אך הבקע שנפער בינינו לא יכול היה להיגשר עד תומו.</p>
			<p class="letterinspace">כעבור שנים נתגלו לי יומני אבא מאותם הימים, ונפרשה לפניי תמונת חייו במלוא מורכבותה רוויַת הכאב והסבל. איש הרוס במידה שלא יכולתי להעלות על הדעת. אחר ארבע שנות אימה וכפן במחנות ריכוז, "מוזולמן" בן 43, אשר שקל 32 ק"ג בלבד, הוא התחיל להתחזק, להחלים מפצעיו. הוא זקוק היה לתקופת שיקום ויציבות. הוא לא בשל היה עדיין לחיים של הורות והתארגנות בארץ החדשה. לכן גם הזדרז ושלח אותי לארץ, אפילו בלא להמתין להסכמתה של אחותו.</p>
			<p class="fspace">על מה יכולתי לכתוב לו מלבד על הישגיי או קשיי בלימודים? מסרתי לו דרישות שלום שמשגרים אליו מיודעים. אישור על פריטים אלה או אחרים שהוא שלח לי באמצעות שליח. אנדה פינקרפלד הביאה לי ממנו עט נובע.</p>
			<p class="text">פתיחתו של אבא קבועה כל השנים — "לבני מחמדי יקירי שלום", וכך גם הסיומת "אביך אוהבך". הוא רווי דאגה וחרדה. זה שבועות אחדים שלא הגיע מכתב ממני. וכשאין הוא שומע ממני בימי מלחמת השחרור הסוערת, כותב הוא לרחל אחותו כי לא עצם עין מרוב דאגה. הוא היה מונה בפרטנות אילו מכתבים קיבל ממני וממתי, וציפייתו ובקשתו המתמדת — כתוב. ולא רק אליו. זה וזה מתעניין בשלומך, פלוני אלמוני אוסף בולים בשבילך, מזה וזה קיבלתי מתנת כסף להעביר לרחל — ואתה כתוב להם, הודה להם.  כתוב וכתוב.</p>
			<p class="text">ואני, כמו פזמון, הייתי שואל מדי פעם ומפציר בו "נו כבר, מתי ישחררו אותך שם, מתי כבר תבוא? מה לך ירחון זה שאתה מוציא?" קלות הלשון של בן 13-14. מלח על פצעיו. והוא בתשובותיו היה מנסה להציג באורך רוח את הנסיבות המגבילות אותו. תפקידים חשובים לו בוועדה ההיסטורית של שארית הפליטה, בגביית עדויות טריות מניצולים שזה עתה הגיעו. "העניין הוא לאומי, צעד חשוב עד מאוד ורציני. כאן עוד יושבים 'הקרבנות', 'העדים החמים', ויש לשאוב את המעיין — לתועלת תולדותנו הלאומית [כך]. לכשתגדל תדע שבעולמנו קיימים דברים ועניינים שאינם נמדדים בתועלת כספית חומרית". ואכן, הפרי ההיסטורי שלו מאותה תקופה — עריכתו של "פון לעצטן חורבן", כתב העת הראשון שניסה להתמודד ולסכם אירועים ותהליכים שמרכיבים את המושג הערטילאי והחמקמק הזה — שואה. הוא סיפר לי על קשיי ההוצאה לאור, על הקושי לרכז חומר, להפוך רשימות חובבניות לראויות לדפוס. פעם אחת הוסיף — "גם חובה חברתית היא לי כלפי שארית הפליטה בשל הסכום הענקי שעלה להביא את שלום, כך מזכירים לי ברמיזה...". ומה אעשה אני לנוכח משא כבד כזה.</p>
			<p class="letterinspace">אלי שבשמיים, האם היה עוד ילד בבית הספר "הכרמל", או ב"עירוני א' ", שנכפה עליו להקדיש משעות יומו לתכתובות חובה שכאלה?.... ילדון, עזוב כל זאת, צא לרחוב, למגרשים. שחק עם חברים, בזבז זמנך, נסה למלא את שנגרע ממך בשנים קודמות!</p>
			<p class="fspace">במכתבי לאבא שילבתי בקשות חומריות שונות, מעין תחליף לא מודע להיעדרו. מפוחית פה, אופניים. ובהשראת שהותי בתל יוסף — גם אקורדיון ואבוב. כמעט ומזכיר לי הדבר את ימי המחבוא, שבהם לא חסכתי בקשות מאימי שבגטו. שתעביר אליי, שתשלח לי.</p>
			<p class="text">והאב המיוסר, בעלותו כעבור שנתיים ארצה, הביא את כל אשר התאוויתי לו, ענה על כל משאלותיי האינסופיות. גם היה משגר מדי פעם סכומי כסף מוגבלים באמצעות שליחים עבור רחל, מעין השתתפות סמלית בהוצאות  הבית.</p>
			<p class="text">מכתב אחד שלו, מן הקיץ הראשון, היה מיוחד. "בכ"ג בתמוז, לך נא לבית הכנסת ואמור קדיש על אימך", וכך נודע לי לראשונה כי יש בידיו עדות ברורה על מועד מותה של אימי, 13 ביולי 1944, יום הפינוי האחרון של הגטו. כיצד זה קרה וכיצד נודע לו הדבר?</p>
			<p class="letterinspace"><span class="bold">השבוע</span><span class="bold"> </span><span class="bold">האחרון</span><span class="bold"> </span><span class="bold">של</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הגטו</span><span class="bold"> (</span><span class="bold">תקציר</span><span class="bold">, </span><span class="bold">לפי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ספרי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">קורות</span><span class="bold"> </span><span class="bold">הגטו</span><span class="bold">)</span></p>
			<p class="letterin"><span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שישי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">השביעי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביולי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">1944</span>: גקה מודיע לד"ר אלקס כי מחר יפנו את הגטו. כולם יוצעדו ברגל עד לטילזיט (250 ק"מ). לחלשים תוסדר ספינת נהר. פאניקה בגטו, התאבדויות.</p>
			<p class="letterin"><span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שני</span><span class="bold">, </span><span class="bold">עשי</span><span class="bold">רי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביולי</span>: פעולת פינוי קשוחה של כל תושבי הגטו מתוך בתיהם וריכוזם במגרש שבין הבלוקים הגדולים לקראת העברה.</p>
			<p class="letterin"><span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">רביעי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">שנים־עשר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביולי</span>: בתשע בבוקר פקודת תזוזה. בטורים של חמישה בשורה מוצעדים כולם לתחנת הרכבת. משם בקרונות דחוסים לשטוטהוף ודכאו.</p>
			<p class="letterin"><span class="bold">מיום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">רביעי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בצוהריים</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ועד</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שישי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">ארבעה־עש</span><span class="bold">ר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביולי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בצוהריים</span>: פעולות חיפוש יסודיות. שליפה אכזרית של כאלף איש, תוך יריות, רימונים ופצצות עשן.</p>
			<p class="letterin"><span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">שישי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">ארבעה־עשר</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביולי</span><span class="bold"> </span><span class="bold">בצוהריים</span>: משלוח של הניצודים האחרונים יוצא לגרמניה. מכאן ואילך</p>
			<p class="letterin">שריפה ופיצוץ שיטתי של כל בתי ומבני הגטו על כל החבויים שנותרו בתוכם ומתחתם. סוף.</p>
			<p class="letterin">[<span class="bold">ליל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">חמישי</span><span class="bold">, </span><span class="bold">שבין</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ה</span><span class="bold">–</span><span class="bold">12</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ל</span><span class="bold">–</span><span class="bold">13</span>, לפי אבא, המועד האפשרי של היספות אימי].</p>
			<p class="letterin">[כעבור 19 ימים — <span class="bold">יום</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ראשון</span><span class="bold">, </span><span class="bold">שלושים</span><span class="bold"> </span><span class="bold">ביולי</span>: הצבא האדום נכנס לעיר].</p>
			<p class="fspace">כמי שכפאו שד הלכתי לבית הכנסת שברחוב פרישמן, ואמרתי שם קדיש. ייתכן שהתלווה אליי אחד מידידיו של יעקב, גם שמו יעקב. הוא אשר איתו גם הלכתי ביום הכיפורים להתפלל בצריף דל בשכונת נורדיה.</p>
			<p class="letterinspace">הילד בסיפורי אפלפלד המשיך שנים לשבת בפאת היער מול מרחב השדות, ולחכות. גם אני.</p>
			<p class="fspace">האם באותן שנים שמרתי קשר עם מישהו מן הבאים איתי באונייה שמפוליון? לפגוש ניצולים מימי פינוי הגטו, לדלות מהם מידע על הימים האחרונים של אימי. עם מישהו מילדי הגטו שהגיעו לארץ? הם כולם כמו חיכו לי כאן. חידשתי קשר רק עם דנקה — חברי מגן הילדים ובית הספר, שנחלץ מאושוויץ. שקעתי כולי בהוויה החדשה, להשלים את הנשל. להיות כמו כולם סביב.</p>
			<p class="letterinspace">וכל אותה עת ובשנים הבאות פעפע בי דמיון עז, משאלה ילדותית שלא נרגעה, כי מפציצי <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">B</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">-</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">29</span>, אלה שמפטרלים כעת בשמי אירופה שסועת המלחמה הקרה, יצניחו פצצות אטום על כל אחת מן הערים הראשיות של גרמניה, זו אחר זו.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">חופשת</span><span class="bold"> </span><span class="bold">פסח</span></h3>
			<p class="fspace">סדר ראשון בארץ. קדם לו הַסדר על רציפי נמל מרסיי. הפעם בקיבוץ תל יוסף. כתבתי לאבי שאינני רוצה להיענות להזמנת הדוד מאיר להתארח אצלם בירושלים. ודאי אתפרץ בבכי באמצע הסדר המשפחתי. אינני רוצה להעציב אותם.</p>
			<p class="text">אומנם חופשת הפסח ארכה שבועיים בלבד, אך הפעם כבר התחלתי לעבוד בקיבוץ בדיר הכבשים. הרעיון שאורח יקדיש מספר ימים מחופשתו גם לעבודה במשק כמו צמח מעצמו כאות של תחושת שותפות, של כיבוד האתוס המקומי המקובל. הַרגשתי הייתה נהדרת — אינני אוכל לחם חסד.</p>
			<p class="text">העבודה הראשונה שהוטלה עליי בענף הצאן הייתה קלה לביצוע ולא מייגעת — לגרף את הזבל מחצרות הדיר. בלא דעת הייתה לצעד הראשון של השתלבותי העתידית במקום.</p>
			<p class="text">נראה כי בביקור שני זה בתל יוסף כבר עלתה השאלה אם אעבור לקיבוץ ואמשיך לימודיי שם, במקום להיכנס לבית ספר תיכון בתל אביב.</p>
			<p class="text">דודיי בקיבוץ התייחסו לאפשרות זאת במלוא הרצינות. חביבה כתבה לאבי בגרמניה כי ישקול לכוון אותי אליהם להמשך הלימודים, במקום לגימנסיה בעיר. הם פירטו את יתרונות החינוך הקיבוצי, ושמואל מסיים את מכתבו כך:</p>
			<p class="letterinspace">"...כל זה: הטיפול הנכון מיום היוולד הילד, האוכל הטוב והרב, הספורט, הטיולים; העבודה באוויר הצח, הלימוד בתנאי חופש ורֵעות בין המורים והתלמידים, — כל זה מגדל, בדרך כלל, דור בריא, שזוף וחסון, חפשי וגאה וחסר־תסביכים, דור המתקרב מאוד לאותו האידיאל הנכסף של אכר יהודי נורמלי היושב על אדמתו."</p>
			<p class="fspace">ואני הוספתי במכתבי, כי אני מהסס — רחל עלולה להיעלב.</p>
			<p class="text">בסופו של דבר התקבלתי לתיכון "עירוני א'", מן הטובים בעיר, ורעיון המעבר לקיבוץ נותר אופציה קיימת.</p>
			<p class="text">כמנהג אותם ימים, לקראת סיום השנה היינו עוברים וגובים זה מזה מזכרת כתובה. הצטיידתי גם אני באלבום קטן — כריכתו החומה נושאת רישומו של מגדל דוד. על העמודים בתוכו רשם לך כל תלמיד "הגיגים" שונים וחתם את שמו למזכרת. הרוב ציטטו אמירות שחוקות שבלוניות, בנוסח "עמדתי בחלון, נשבר העיפרון, וזהו סוף הזיכרון". אולם אחדים כתבו דברים של טעם, אם סיסמאות ברוח המאבק בבריטים והשאיפה לעצמאות, ואם דברים אישיים ממש. כפי שכתב לי אביב: "לא מזמן באת אלינו / ובמהרה נתחבבת / וחבר טוב לי היית./ תְּלַוְּךָ ברכתי. חברך אביב מלצר, א' תמוז תש"ח, סיום כיתה ז'". לא במקרה הוא בנו של משורר.</p>
			<p class="text">לקראת סיום שנת הלימודים — סיום בית הספר העממי — הוגשו לנו 191 שאלות הכנה לבחינת הגמר בתנ"ך, משׂוש לב המנהל שלנו. מבין שאלות אלה יישלפו מספר כרטיסי שאלות לכל אחד מאיתנו. העובדה שיצאתי מבית הספר עם תעודה של ממש, גם אם לא מזהירה, מעידה שהצלחתי לעבור משוכה זו.</p>
			<p class="text">שנת "הכרמל" הייתה חשובה לי ביותר. היא הפגישה אותי עם הילדים "הנורמטיבים" של סביבת מגוריי. היא הוליכה אותי לתנועת נוער, הכינה את הבסיס לכניסתי לבית הספר התיכון המשובח של העיר, ושתלה אותי בתוך "הממסד".</p>
			<h2 id="_idParaDest-5" class="chapter">קיץ שני בארץ</h2>
			<p class="fspace">בקיץ זה חילקתי את שני חודשי חופשתי בין תל אביב, ראשון לציון (לשיפור השחייה) ובעיקר תל יוסף. כבעל ותק חזרתי לעבוד בדיר. כאן מצאתי את ביתי החברתי והמקצועי בשנים הבאות.</p>
			<p class="text">אך שבתי מן החופש — וכבר שקעתי בהכנות לשנת הלימודים החדשה. שהרי אני עובר לגימנסיה.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">סתיו</span><span class="bold"> </span><span class="bold">תש</span><span class="bold">"</span><span class="bold">ח</span></h3>
			<p class="fspace">נקלעתי לארץ בתקופה שגם בה התרחשה התחוללות בראשיתית, כמו היוולדו של כוכב חדש. באה שנה שקשה לתאר סוערת ממנה. ואני, בלא משׂים, עד ראייה תמים הצופה במהלכים, ולא מסוגל להבין דיו את שעיניו רואות. תחילתה בהחלטת החלוקה שהוליכה למאורעות דמים, ואלה הביאו לקרשצ'נדו של קרבות הולכים וגוברים עד להכרזת הקמת המדינה, ולמלחמה כבדה בעקבותיה. עידן מלחמות זה, לדאבון ליבי, טרם נסתיים.</p>
			<p class="fspace">כ"ט בנובמבר, חצי הלילה.</p>
			<p class="fspace">ערב או שניים קודם לכן כבר עמדנו כולנו צפופים ודחוקים בכיכר מוגרבי. קול בקע מרמקול — ממתינים לאישור תוכנית החלוקה בלייק סאקסס. בינתיים משעשעים את קהל המאזינים אליהו גולדנברג או יהלומי בסקצ'ים המותאמים לאירוע הצפוי. בסופו של ערב התבשרנו שההצבעה נדחתה, ומאוכזבים הלכנו לישון.</p>
			<p class="text">למוחרת בלילה פתאום צונח עליי דביר, חברי מן הקומה שמעלינו, ומעיר אותי — שלום, אישרו את החלוקה, תהיה לנו מדינה!</p>
			<p class="text">אני קם ומצטרף אליו. בדירתם צוהל הדוד נחמיה עם משפחת אחיו יהושע כצמן. נחמיה בחור רווק, ממולח, יש לו כבר מכונית פרטית, אומנם משומשת. הוא לוקח אותנו לרחובות תל אביב. תחילה עוברים ליד ביתו שבאחד הרחובות הסמוכים לתחנה המרכזית. שם הוא מצרף את בן, ידיד אמריקאי שלו, ומשם למרכז העיר. הרחובות הומים אדם, שירה וריקודים מכל עבר. אנו נוסעים ברחוב פרוג ומתקרבים למסעף של גורדון, ועיניי רואות לפליאתי כיצד בחור אוחז מאחוריה בחורה, וחובק ישירות את חזהּ. שמחת החלוקה!</p>
			<p class="text">שעות הסתובבנו בעיר שניעורה כולה. גם ביום הבא — אף שהגיעו החדשות על הרוגים ראשונים באוטובוס ליד פג'ה בדרך לירושלים — עוד המשיכו מעגלי הורה משכרים, כמו גלגלי שיניים המפעילים זה את זה בצמתים שונים, ואנו באופניים מסתובבים בכל העיר. בערב הציגו בחינם את "אהבת ציון" ב"הבימה". האולם היה מלא, אז התגנבתי פנימה מן השירותים של השחקנים.</p>
			<p class="text">מיום ליום גברה תחושת המאבק, מלחמה. "הטור השביעי" של נתן אלתרמן סוחף, מלהיב. מסגרות אֵבל שחורות מתחילות להופיע מדי יום במרכז העמוד הראשון של דבר. תקריות אש בפינות שונות של הארץ. והאנגלים דו־פרצופיים, לכאורה חוצצים בין שני הצדדים, אך לרוב עוצמים עין. גברים נקראו להתגייס, נוער — לסייע. ואני חיכיתי שכבר יתחילו לגייס גם אותנו, תלמידי החמישית.</p>
			<p class="text">החלו צליפות מיפו, מסוכן לחצות את רחוב אלנבי לעבר שוק הכרמל — אישה נפצעה באמצע הרחוב. זהו צלף במסגד חסן בק, סיפרו. כדורים פגעו בקירות המעבדה הביולוגית על גג בית ספרנו.</p>
			<p class="text">פעם שוטטתי בכיוון צפון העיר, סמוך לירקון. אנשי ההגנה בעמדות, והם מצביעים על דמויות מעבר לירקון, על התל של שייח' מוניס. אלה הם אנשי הכנופיות הערביות, הם הזהירו אותי. כל כך קרוב. חשתי איזה צל ישן הולך ומציף אותי. אבל התעשַּתִּי — ההגנה כאן, אנו חזקים יותר.</p>
			<p class="text">יום אחד בא אליי דנקה חנוך והזמין אותי להצטרף אליו לבקר את אחיו הגדול, אורקע (אורי). הוא פצוע מקרבות הפלמ"ח בהרי ירושלים. מצאנו אותו בכנסייה לשעבר של שׂרונה — אולם גדול שבו המיטות ערוכות בטורים בניצב לקירות. עדיין לא ידעתי אז אילו מסלולי חיים עברו שני אחים אלה אחר חיסול הגטו.</p>
			<p class="letterinspace">גם לא יכולתי לשער כי בשנים הבאות אסעד במבנה זה עצמו, חדר האוכל של קציני המטכ"ל.</p>
			<p class="fspace">האחים הגדולים של תלמידים אכן מגויסים; האח של חברי לכיתה צבי רצ'קובסקי נפל.</p>
			<p class="text">יום אחד מצאתי עצמי בפינת הרחובות יבנה ומזא"ה, מול הצד האחורי של בית החולים שברחוב בלפור. כאן פתח חדר המתים, וכעת מוציאים ממנו בחורים שנפלו אתמול בדרך לבן שמן.</p>
			<p class="letterinspace">אֵם מתייפחת ונערה בת־גילי נצמדת אליה — ודאי בתה. אולי זהו האח הגדול שנפל, או האב. אני עוקב אחריהן ומתמלא קנאה. רוצה להשתייך.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">תיכון</span><span class="bold"> </span><span class="bold">עירוני</span><span class="bold"> </span><span class="bold">א</span><span class="bold">'</span></h3>
			<p class="fspace">כמו איזה אי שלֵו המנותק מכול שסביב, נפתחה לה שנת הלימודים החדשה בתיכון "עירוני א'" ברחוב מזא"ה, ליד מגדל המים. רחל חזרה והצליחה להניע את מחלקת החינוך העירונית לאשר את קליטתי בו — ממיטב התיכונים של תל אביב.</p>
			<p class="text">פנים חדשות, מורים חדשים, לוח שיעורים גדוש, בחינות ועבודות להגשה. המקצועות החדשים — ערבית ותלמוד. המורים מעולים, אחד אחד. אימוני חג"ם (חינוך גופני מורחב, שבשנים הבאות יחליפם הגדנ"ע). חוג לדרמה עם הבמאי לימון.</p>
			<p class="text">אומנם סינון קפדני קדם לקבלת התלמידים לגימנסיה נחשקת זו, ובכל זאת פגשתי שם את מֵרב חבריי מ"הכרמל". בשנים הבאות רבים מן התלמידים סביבי יהיו למהנדסים, כלכלנים, אנשי מחקר ומדע, אנשי עסקים בכירים ואף מפקד חיל האוויר. הם זכו להיות בדורות הראשונים שהגיעו לשלבי הכשרה מלאה במדינה הצעירה, למלא את מקום הלוחמים הרבים שנקצרו.</p>
			<p class="text">החידוש — שמו אותנו, הבנים בחמישית הראשונה, בכיתה נפרדת, ואת הבנות בנפרד בחמישית שנייה. כנראה ניסיון. לעומתן, החמישית השלישית הייתה מעורבת, בנים ובנות. הניסוי הביא לתוצאות ברורות. כיתתנו, של הבנים, הייתה גועשת ותוססת, על אף שתלמידיה חרוצים כבכיתות האחרות. משתוללים כמו ילדים קטנים. מלגלגים על המנהל: "לזרחי יש קרחת / בלילה היא זורחת; אין צורך בירח / כי זרחי הוא קרח". לעומתה — כיתת הבנות, כצפוי, הייתה השלווה ביותר, וגם השלישית, המעורבת, התנהלה על מי מנוחות. ואכן בשנים הבאות לא חזרו על הניסוי זה. אין כהימצאותן של בנות בסביבת הנערים המתבגרים כדי למתֵּן מעט את געש היצרים המלבלבים.</p>
			<p class="letterinspace">גלגל הימים — בבוא העת תלמד רננה נכדתי הן בבית הספר "הכרמל", הן ב"עירוני א' ". היא תעלה על במת אותו תיכון, זקופה, נאה, שיערה זהוב, ותשיר אריות מורכבות של ליאונרד ברנשטיין. באותה עת כבר יתרוממו סביב בתל אביב מגדלי ענק, כמו נחשי קוברה, ועיניהם בורקות בחמדת ממון.</p>
			<p class="fspace">המורה בן־צבי מציג את פרקי אתונה וספרטה, את דמוסתנס, הסיבּריטים הזללניים, הקרב הדרמטי במרתון. נלהב הכנתי עבודה על אריסטידס לפי זיכרונות פלוטארך. אחר כך עבודה על תקופת בית שני. הפאתוס של ספר ההיסטוריה של קלויזנר, "כשאומה נלחמת על חירותה", סחף אותי בגלי גאווה לאומית.</p>
			<p class="text">המורה ליפובצקי, בשיעורי הספרות, חורת בי חריצים שלא יישכחו. הוא מציף אותנו בטקסטים היפים והקשים של פואמות ביאליק. "התשמע, התחוש, לפני ילד עברי העוסק בתורה!" — ורידי פניו תופחים וכמעט ומתפוצצים מרוב הזדהות עם החומר ותסכול נוכח אדישות קהל מאזיניו.</p>
			<p class="text">סוכן זריז של "הטכנאי הצעיר" מופיע ומחתים את רובנו על גיליונות ירחון זה. וכבר אני נסחף אחר חידושים טכניים, אלחוטנות רדיו.</p>
			<p class="text">וחוש הכתיבה, זה שנבט כבר בשנה הקודמת, אוזר כעת עוצמה בדחף בלתי־נשלט. דברי לגלוג מחורזים על התלמידים, על המורים. ניסיונות להפיק מעין עיתון נודד סאטירי שיש להעבירו מיד ליד. אחד, שמו היה "קול הירח" (שמונה גיליונות), כשם תחנת רדיו פיראטית של אותם ימים. אחריו עלון שני — "ירוחם", ושלישי — "המתמיד".</p>
			<p class="fspace">ההשתייכות לתנועת נוער הייתה כמעט לנורמה. ליד בניין בית הספר, בתוך חדרון בתחתית מגדל המים הסמוך, נמצא קן "הצופים הקשישים". מתחת לשקמים העתיקות שמאחורי בניין הבימה היו הצופים הרגילים. בצפון היה הקן הימי. בבוגרשוב — "השומר הצעיר". רוב בני הכיתה שלנו השתייכו לאחת מן התנועות האלה. ואני — איני זוכר כיצד ומדוע — הצטרפתי לתנועה המאוחדת, קן הצפון, ברחוב ארלוזורוב.</p>
			<p class="text">עולם שלם חדש נתגלה לי. פעולות באמצע השבוע ובעיקר בליל שבת. בחצר עצים אחדים, הגובלים עם מרחב משק הפועלות הסמוך. ועל העצים החבר'ה מקימים מלונות, מִתקנים. הרגשה משכרת של השתייכות לגוף גדול וחזק. שוב אינך לבד.</p>
			<p class="text">המדריך הראשון והכריזמטי, אורי צייטלין, גויס לצבא, והחליפה אותו רבקה, מעט צולעת, מאותו קיבוץ צעיר, צרעה.</p>
			<h2 id="_idParaDest-6" class="chapter">חורף תש"ח, 1948</h2>
			<h3 class="above"><span class="bold">יעקב</span><span class="bold"> </span><span class="bold">נפצע</span></h3>
			<p class="fspace">ביום שמשי של ראשית פברואר עמדנו ברחוב שמריהו לוין בתור לאוטובוס מספר 5. בשובי מלימודיי אמרה רחל: בוא נלך היום לקולנוע. רחל רצינת הפנים, לא בכל יום היא מציעה דברים כאלה. יעקב היה באחת מנסיעותיו לדרום. בשנה האחרונה הוא טיפל בפיתוח ענף ליטוש היהלומים ביישובים הצעירים בנגב, כמקור פרנסה אפשרי לתושביהם. הפעם הוא עמד לשוב מרחובות, שאליה העבירו מאחד היישובים הצעירים את הענף באופן זמני, מחמת המצב הביטחוני. הליכה לקולנוע — אולי כך רצתה רחל להבליע את דאגתה ליעקב.</p>
			<p class="text">תוך שהתור מתקדם לאיטו לעבר פתח האוטובוס, הביאה אותי סקרנותי להציץ מעבר לכתף בכותרות עיתון הערב שהאיש הגבוה שלפניי אחז וקרא בו. והכול השתנה.</p>
			<p class="text">"אוטובוס שחזר מן הדרום עלה על מוקש ליד מולדת. שני הרוגים ומספר פצועים קשה". דחף פנימי השיאני להפנות את תשומת ליבה של רחל לקטע זה...</p>
			<p class="text">מולדת היא שכונה דרומית לחולון. דרכה עוברת התחבורה מהדרום אל תל אביב. עזבנו את האוטובוס ורצנו לבית החולים "הדסה" שברחוב בלפור, זה שבצידו השני, ברחוב מזא"ה, הפתח המפחיד של ההלוויות. הלב של רחל לא ניבא טובות. ואכן, ברשימת הפצועים שהובאו לכאן שעות אחדות קודם לכן היה יעקב. ניסינו להגיע אליו — לא אפשרו. להמתין. בפרוזדור צר חיכו בני משפחות נוספות. מדי פעם יצא איש בחלוק לבן מעבר לדלת הזכוכית הנעולה ופניו רציניות ויגעות. לא, אין לו בינתיים מה לומר, האיש פצוע קשה ומטפלים בו. אדם שחום עור, כנראה ממוצא הודי, מסתובב בין הממתינים ומנסה לנחם ולומר דברי עידוד.</p>
			<p class="text">ברוב חולשה נסענו הביתה לאכול דבר מה, לנוח מעט, ולשוב אל בית החולים. בינתיים טלפנה רחל להורי יעקב, ולדוִד אשר גם הוא במגויסים. חזרנו לבית החולים למשך רוב הלילה, ואני עם רחל. מנסה להביא לה מים, לקנות דבר מה בקיוסק סמוך. אחות פרטית נשכרה לשבת ליד יעקב בימים ובלילות הבאים.</p>
			<p class="text">לאט לאט התבררה התמונה — יעקב פצוע קשה מאוד, איבד הרבה דם ונמצא בהלם. בעיתונים נכתב כי על האוטובוס הופעלו מספר מוקשים חשמליים. עשרים פצועים קשה.</p>
			<p class="text">גם ביום הבא היה המצב ללא שינוי. רק עם ערב הודיעו לרחל — מצבו השתפר, הוא בהכרה ואפשר יהיה לראותו. התברר כי מחצית רגלו נקטעה. הוא ישב במושב השני מימין, מעל הגלגל אשר עלה על מוקש. איתו יחד נפצעו עוד אחדים. שתי נשים וגבר מבין הפצועים קשה נפטרו. נוסף לרגל היו לו רסיסים בחלקי גוף שונים. עקבות חלק מרסיסים אלה אפשר היה להבחין על פניו שנים רבות.</p>
			<p class="text">עד כה עמדה רחל בלחץ ונהגה באיפוק רב. אולם משאפפו אותה קרובי משפחה לנחמה ולעודדה, פרצה באופן נדיר בבכי עמוק. היחיד שחזיתי  בו.</p>
			<p class="text">כל סדר החיים שלנו התהפך. אף שחזרתי ללימודים סדירים, מדי יום אחר הצוהריים ביקרתי את יעקב, אשר החלים לאיטו תוך משברים. ניתוחים פלסטיים לשיפור הגלדת הגדם, מורסות שהתפתחו. יום אחד הגיע דוִד לבקרו. שמחתי לראותו — הוא לבש מדים והיה חגור אקדח. בין שני האחים התפתחה שיחה ארוכה, ואליי כלל לא שעו. יעקב בלבד היה במוקד תשומת הלב. אולי אשלוף את אקדחו של דוד ואתאבד לידם.</p>
			<p class="text">חלפו שבועות אחדים, ויעקב שב לביתו. הדבר היה שבועיים לפני הכרזת המדינה. עם שובו קיבלנו עבורו תלושי מזון מיוחדים וזכות לקבל מדי פעם עוף. הייתי נוסע לקצה רחוב העלייה, שם היה מחסן של "תנובה" לחלוקת מזון מיוחד. פעם אחת אף הגיעה אלינו חבילת "פרודוקטים", כולל ביצים מתוצרת תל יוסף. ואני פניתי למערכת "קול ההגנה" להשמיע בתוכנית "כבקשתך" ברכות ליעקב בשובו הביתה.</p>
			<p class="text">עלה על הפרק הצורך להתקין לו פרוטזה, וכזו עדיין לא קיימת בארץ. אולי יצטרכו לנסוע לשם כך לחוץ לארץ.</p>
			<p class="text">בין כל הקרבות של אותם ימים אירעה בסוף פברואר תקרית דמים מיוחדת. בצומת חולון הותקפו קשה שני בתי חרושת יהודיים מבודדים — "היוצק" — למתכות, ובית חרושת לספירט. הצבא הבריטי התערב ופקד על העובדים לצאת בהגנתו החוצה. אולם אז נטשו אותם הבריטים לזעם המוני הפורעים. עשרות נרצחו. לימים, מששככו הקרבות, חשבתי כי מכאן ואילך חייבת כל מכונית חולפת לעצור לרגע, לציון זכרם של הקורבנות.</p>
			<p class="text">הגיוס הולך ומקיף רבים. איזיה רבינוביץ מגויס למשמר העם — שומר בערבים ובלילות במקומות ציבוריים. שניים מבניו מגויסים — אחד בגליל, והשני אי שם.</p>
			<p class="letterinspace">בביקור שגרתי אצל הרבינוביצ'ים, והנה בנימין, הבן האמצעי, הגיע מירושלים הנצורה לחופשה קצרה. נואלתי לבקשו למסור דרישת שלום לדודי מאיר. מאוחר יותר, בקרבות בית עפא שליד מצודת יואב של ימינו, בנימין נפל.</p>
			<p class="fspace">בערב פורים יצאנו, חברי התנועה, לחַלק סרטי קק"ל, ונקלענו באזור אלנבי לחילופי אש משני הצדדים. בריצה נמלטנו ממבוא למבוא.</p>
			<p class="text">ערב "פעולה" אחד בתנועה זכור לי מאוד. מדריכנו הקבוע, אורי צייטלין, הגיע לחופשה מהקרבות בצפון הארץ, ובא אלינו לקן. פניו קרנו במבט שעורר תמיד הערצה. עיניו היו יוקדות יותר מתמיד. הוא סיפר לנו מחוויותיו האישיות. על פעולות צבאיות, היתקלויות ומארבים, מסעות מתישים, פציעות והרג, עייפות המצניחה אותך לארץ. אבל אין ברירה, צריך להמשיך. הקשבנו ברתק. האם קלטנו את אשר סיפר, האם יכולנו לחוש את הסכנות שבהן הוא שורה? האם מקרה בלבד הוא כי שם קבוצתנו היה "אורים"? כעבור זמן לא רב נודע לנו כי אורי נפל.</p>
			<p class="text">תוכנית הלימודים שלנו כללה גם אימוני חג"ם (חינוך גופני מורחב). אלה נועדו להוות הכנה מוקדמת לאימון צבאי, כנדרש באותם ימים. האימונים התבטאו בתרגולי סדר וקפא"פ (קרבות פנים־אל־פנים) ברחובות הסמוכים לבית הספר. אוחזים במקלות מהוקצעים ומתאמנים במכות־על, מכות־צד ומכות מתחת למקל של היריב. עשינו זאת בהתמכרות ובנחישות כאילו כך אנו מכריעים את אויבינו הבריטים ואולי גם את הערבים. אימן אותנו בחור מבוגר מעט מאיתנו, מכיתה י"א — בוקי שוורץ, לימים פסל נודע.</p>
			<p class="text">הבנות בקן התנועה, חלקן מסחררות. מעל החצאית הייתה להן חגורה רקומה, וכבר היו ביניהן בעלות צמות וסָרָפָן עם שרוכים מצולבים ומעוררים בחזיתן. הבנים מקבוצת "מעפילים" שמעלינו הרכיבו בנות אלה על ה"רמה" של האופניים. ועלה רצון עז — קנאה — לאופניים.</p>
			<p class="text">מתברר כי לרחל דווקא יש זוג כזה. היא השאירה אותו במרתף של מקום מגוריה הקודם, בפרוג 8. אחר נדנודים לא קטנים נעתרה דודתי והבאנו את האופניים לביתנו. היא השביעה אותי שאזהר, שאשמור על חוקי התנועה ושלא אשתולל. כמובן, כמובן. אומנם אופניים של בנות — כלומר בלי "רמה", ובכל זאת אופניים. סידרנו להם רישיון ופעמון, ונעשיתי לציפור דרור. נוסע בהם ללימודים, וכמובן — מצטרף למתמרנים על אופניים מול הקן. ומכאן נפתחה הרעה. שתי תאונות רציניות אירעו לי עם אופניים אלה. אחת — שלא באשמתי, ושנייה מפאת אווילותי המפורשת.</p>
			<p class="text">ליל שבת מול הקן. רחוב ארלוזורוב בעל נתיב צר — ללא מדרכות, חול גולש משני צידיו, ובעיר האֲפלה. בעוד אני מתמרן באופניים ליד הקן, בא מולי באופניו מכיוון הים בדהרה איש מבוגר. ודאי מגויס שקיבל חופשה קצרה ממחנה יונה שליד בית הקברות המוסלמי הסמוך לרחוב הירקון. אנחנו טסים זה מול זה, ותוך שאנו מתמרנים להימנע מהיתקלות — קורה ההפך. שנינו בצד אחד, שנינו בצד שני — וההתנגשות בלתי־נמנעת. הוא מפיל אותי מן האופניים, מבקש סליחה ונעלם. אני נותר על הרצפה, וכאב חד פולח את כתפי, אינני יכול לזוז מן המקום.</p>
			<p class="text">כל קהל הקן מתגודד סביבי, ואין גבול לחרפתי. עד שבא אהרון — שליח מבוגר מקיבוץ חמדיה, שמרכז את הקן, מרים אותי לאיטי, מזעיקים מונית ומביאים אותי הביתה.</p>
			<p class="text">הכאב עז ואיני יכול לזוז. בבוקר לוקחים אותי לסניף של קופת חולים שפתוח בשבת. מאבחנים לי שבר בעצם הבריח ומלפפים את מחצית גופי בגבס. וכך הסתובבתי בבושת פנים בבית הספר ובקן התנועה במשך חודש ימים.</p>
			<p class="text">עוד לא מלאה הסאה לי ולעצביה של רחל, המתמודדת עם קשיי החלמתו של יעקב, ובחלוף מספר שבועות מן התאונה הראשונה עשיתי באופניים מעשה של קלות דעת שלא יסולח. הרחובות חצי ריקים, תנועת כלי הרכב דלה, שהרי המאורעות כבר מתחוללים סביב. דיוושתי בנסיעה קלה במדרון לאורך כביש תל אביב־פתח־תקווה, לעבר גשר הירקון. שם, על גבול תל אביב ורמת גן, היה מחסום ביקורת מבוצר. כל מכונית משני הכיוונים נעצרת ונבדקת בטרם מאפשרים לה להמשיך בדרכה. עלה בדעתי רעיון מבריק — לנצל משאית שבאה מרמת גן ונעצרת, ולהיתלות ביד ימיני בפינה האחורית השמאלית האחורית שלה, כשהיא עולה לכיוון תל אביב.</p>
			<p class="text">תחילה הייתה לי הצלחה רבה. נהניתי מן הכוח הגורר אותי כלפי מעלה, ומן היוזמה החכמה שלי. נזכרתי בתהילתי הזמנית בעיירת סבי הרב, כשלחרפתי נתליתי דווקא בשבת על אחורי עגלה של גוי.</p>
			<p class="text">כעת, בהדרגה, למרות העלייה, הגבירה המשאית את מהירותה, וידי הימנית החלה לאבד את שליטתה באופניים. אלה החלו להתנדנד ימינה ושמאלה, עד שבסיבוב, מול הצומת עם שדרות שאול המלך, איבדתי לגמרי את שליטתי. הרפיתי מן המשאית, אך כבר היה מאוחר מדי — נמרחתי על בטני וברכיי לאורך מטרים אחדים על פני אספלט הכביש.</p>
			<p class="text">למזלי ניצבה באותה עת בפינת הכבישים נקודת משטרה. לקול רעש ההיגררות יצאו שוטרים החוצה, הרימו אותי, הזעיקו אמבולנס — היישר למגן דוד אדום ברחוב מזא"ה. בשלב כלשהו גם הזעיקו את רחל. האופניים נותרו במקום. כעבור שבוע שבתי למקום להודות לשוטרים, ואת האופניים המעוקמים מצאתי עדיין מונחים מאחורי המבנה.</p>
			<p class="text">במעשה נס נותרו כל איבריי ללא פגע, פרט לעור שקולף משטח גדול של הרגליים. גם מזל גדול היה, שבזכות התחבורה הדלה לא הגיחה איזו מכונית מייד מאחורי המשאית הגוררת. במד"א יצקו לי מי חמצן על בשרי החשוף, והכאב היה עד לב השמיים. מרחו לי איזו משחה מרגיעה, חבשו לי את הרגליים לכל אורכן, ושוגרתי הביתה.</p>
			<p class="text">מה הרגישה רחל, האחראית לשלומי? את הכעס, החרדה והתסכול שהציפו אותה — אני יכול רק לשער. במכתבה לאבי היא כותבת — הוא בגיל קשה ופשוט אין לי הכוח הפיזי והנפשי לטפל בו ולדאוג לו.</p>
			<p class="text">ואני מצידי כותב לאבא — אם רחל ויעקב ייסעו לאמריקה, להתקין פרוטזה, לא אסון אם אסתפק בתשע שנות לימוד ואצא לעבודה. וגם כעת, לו הייתי מוצא עבודה אחר הצוהריים, הייתי יודע שאני עוזר להם מעט ומקל קצת על  רחל.</p>
			<p class="fspace">להשלמת מסכת התלאות שגרמתי לרחל ויעקב יש להזכיר שתי תאונות נוספות שאירעו לי, לא קשורות לאופניים. אחת — תאונה זעירה. ביום הראשון ללימודים ב"עירוני א'" התגלגלתי ממדרגות בית הספר. מגן דוד אדום, חבישה, יום בבית.</p>
			<p class="text">התאונה השנייה הייתה רצינית יותר. במסגרת שיעורי החג"ם הוציאו אותנו יום אחד לאימוני שדה על גבעות הכורכר שמצפון לסומייל, כפר ערבי נטוש. בין הרכסים הנמוכים, גדושי צלקות בנייה מימים קדומים, היה גם מפער עמוק יותר — מחצבה נטושה.</p>
			<p class="letterinspace">גלגל הימים — שלוש מנכדותיי נולדו ב"איכילוב", בית חולים הבנוי על אותו רכס הכורכר אשר עליו התאמנו בחג"ם.</p>
			<p class="fspace">חילקו אותנו לקבוצות אימונים שונים, כמו קפא"פ, ירידה באומגה לאורך מדרון, וקפיצה לתוך שמיכה, אשר ארבעה אוחזים בה מתוחה במעמקי  המחצבה.</p>
			<p class="text">למזלי הייתי בקבוצה הראשונה הקופצת לשמיכה. נדרש כאן לגלות אומץ לא מועט. עצמתי עיניים וקפצתי. השמיכה בלמה את נפילתי, אך היא לא הייתה מתוחה דיה. רגל אחת שלי התעקמה וכאב עז פשט בה — נֶקע בקרסול. שוב מרפאה, שוב ימים בבית, שוב רוגז מובן מאליו. אף שהפעם, שהדי במרומים, לא חשתי אשמה. נראה שמדריכינו — נערים ונערות המבוגרים מאיתנו רק בשנה או שנתיים — לא הקפידו להכין אותנו מספיק לתרגיל זה.</p>
			<p class="text">אחד האוחזים בשמיכה היה רפי הרלב, בן־זוגי לספסל הלימודים. רפי היה נער שקט וטוב מזג, והייתה בינינו חברות טובה. לא יכולתי לשער שהוא יהיה לטייס קרב מזהיר, מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל על. כמו בוגרי "הכרמל", גם מהתיכון הזה צמחו לעתיד בעלי עמדות רמות בתחומים שונים. חברי אליהו היה לכלכלן בכיר, ועקיבא — פרופסור נודע לגיאולוגיה.</p>
			<p class="text">היו לנו אירועי תרבות. ב"אוהל שֵם" התקיימה סדרת קונצרטים לנוער. רבה הייתה הפתעתי כי יואב מכיתתי ותלמידה מבני־גילי, חברים בקן התנועה המאוחדת, ניגנו את הקונצ'רטו לשני כינורות של באך. היה זה גילוי מרגש עבורי — ראו נא מה ילדים אחרים הספיקו בשנים הקודמות.</p>
			<p class="text">מחמת המצב המיוחד בבית הספר מצאתי עצמי תורן בספרייה. והלוא ניסיון כבר היה לי מבית הילדים מס' 4 בקובנה, שבו שהיתי תקופת מה אחר  השחרור.</p>
			<p class="text">הייתי נכנס כל יום בשעת ההפסקה הגדולה ונשאר גם אחריה, ומחליף לתלמידים ספרים. מעמדי הספרני היה כנראה מוכר. באלבום ה"זיכרונות" שלי מצאתי את ברכתו של המורה להיסטוריה בן־צבי, בלטינית, לשלום ה"ביבליופילי".</p>
			<p class="text">זו השנה שבה החלטתי שאני אוהב את עפרה מהכיתה המקבילה. היא גרה בקרן פרישמן־שלמה המלך. בכל הזדמנות הייתי עובר ליד אותה פינה — אולי במקרה היא תעמוד על המרפסת. מה היו סגולותיה שמשכו את פרץ רגשותיי? היא האירה לי פנים, הייתה ידידותית אליי והמראה החיצוני שלה היה נאה. די היה בכך.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">מדינה</span></h3>
			<p class="fspace">ואז הגיע יום הכרזת המדינה.</p>
			<p class="text">אותו בוקר יום שישי, ה' באייר, 14 במאי, מצאו לנכון דווקא להוציא אותנו למסע רגלי של חג"ם. צעדנו צפונה לאורך הכביש המוליך להרצליה עד רמת השרון, ושבנו לתל אביב.</p>
			<p class="text">סביב ארבע אחר הצוהריים צנחתי מיוזע ויחף מול הרדיו הדולק. ידענו — היום יוכרז על הקמת המדינה, אף שהמנדט הבריטי יסתיים רק מחר.</p>
			<p class="text">קולו החד של בן־גוריון נשמע ברור וצלול. "...לפיכך אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". שם מפתיע. זו הפעם הראשונה ששמענו את שמה.</p>
			<p class="text">שמענו על ריקודים בכיכרות. אך לא היו אלה המחולות הסוערים של שלושים בנובמבר, שישה חודשים קודם לכן. הרבה כאב ודמים כבר חצצו בין שני מועדים אלה.</p>
			<p class="text">מראש הודיעו — להאפיל את החלונות עם לילה. האנשים נענו בתחושה של פקפוק. אבל למוחרת, 15 במאי 1948, שבת לפנות בוקר — קולות של הפצצה. האם אני חולם — שוב, כמו לפנות בוקר לפני שבע שנים, ב־22 ביוני 1941? אולם הפעם חדרו אליי קולות אלה מבעד מסך מסוים של רוגע וביטחון. כבר התנסיתי בזה, לא חדש לי כלל.</p>
			<p class="text">היו אלה מטוסים מצריים. הם הפציצו את שדה דב שמצפון לתל אביב, ובימים הבאים הפציצו נקודות שונות, אקראיות, ברחבי העיר.</p>
			<p class="text">הפגיעות היו ספורות. בכמה מקרים הלכתי לראות את מכתשי הפצצות בסביבתנו הקרובה — בכיכר מסריק הסמוכה, או במגרש טניס סמוך רחוק  יותר.</p>
			<p class="letterinspace">להבדיל — כמעט כמו בזמנו, אז יצאתי בימי אקציית הילדים בגטו בחשכת הלילה לראות בונקרים מפוצצים אחר שכל שוכניהם נלכדו.</p>
			<p class="fspace">כעבור ימים אחדים הופצצה התחנה המרכזית. נפגע רציף אחד והיו ארבעים ושניים הרוגים. האם זהו הרציף שמוביל לתל יוסף?</p>
			<p class="fspace">המלחמה התפתחה בעוצמה הולכת וגוברת, עקובה מדם. מאחר שלא היו לנו בני משפחה ביחידות לוחמות, לא קלטתי את ממדיה באופן אישי. היינו שקועים בפציעתו הקשה של יעקב, ועל מעשיו של אחיו דוד אולי לא נתנּו מספיק את הדעת.</p>
			<p class="text">מדי פעם חזרו ופקדו הפצצות את תל אביב. המליצו לנו להתכנס במרתף שליד "בין־העמודים", הבניין הקדמי המהווה לכאורה חומה חוסמת של השכונה. אנו הילדים שיחקנו בין העמודים כדי להיות לכאורה קרוב למקלט. ויעקב? הוא כמובן נשאר במיטתו, ורחל לידו. מותש מכאבים, מן הדַּלָּקות בגדם הטרי. אין לי כבר מה להפסיד, היה אומר. יום אחד יצאה רחל לזמן מה ואני נשארתי לידו. לפתע — קולות של הפצצה וסירֶנות בעקבותיהן. שוב סירנות. פאניקה בלתי־נשלטת הציפה אותי. אחוז פלצות, ללא שנייה של שהות, דהרתי למטה במדרגות, ואת יעקב השארתי לגורלו.</p>
			<p class="text">שנים רודפת אותי הבושה על מעשה אנוכי זה, האינסטינקט החייתי העמוק שהשתלט עליי, פרי התנסויות קדומות. אולי בלוותי את יעקב, כעבור שנים הרבה, על ערש דווי שלו, מירקתי את חטאי.</p>
			<p class="text">החזיתות הלכו והתרחבו, וכפרים ערביים ברחבי הארץ נכבשו. בקו הרקיע מצפון לנו, ליד בית השייח' הגדול בהמשך רחוב ארלוזורוב, הלך וצמח מחנה אוהלים של מפוני השכונות הדרומיות אשר על גבול יפו.</p>
			<p class="text">בתוך כל אלה נחתה האונייה "אלטלנה" בחוף תל אביב, בהמרותה את הוראות הממשלה הצעירה. במתח עקבנו אחר המחלוקת באמצעות "קול ישראל" מצד אחד, ומן הצד השני באמצעות "קול ציון" הלוחמת של האצ"ל. אחר שהאונייה הועלתה באש, אני זוכר כיצד נאם בגין בתחנה זו בהתרגשות שעות תמימות.</p>
			<p class="text">לילה אחר נחיתת "אלטלנה" הגיעו אלינו ללינה קרובי יעקב שגרו סמוך לחוף. אמרו שבאוניה העולה באש יש כמאה טון חומרי נפץ שעומדים להתפוצץ.</p>
			<p class="text">כעבור ימים אחדים הייתי בין החוצים בשחייה מול רחוב גורדון בים השמנוני כדי לגעת באונייה השקועה למחצה קרוב אל החוף.</p>
			<p class="text">יום אחד החלו סדרנים שענדו פסים לבנים על השרוול לכוון את התנועה ברחוב אלנבי, ולמנוע מכלי רכב לנסוע דרומה — "כובשים את יפו". בימים הבאים התברר כי היה זה מצג שווא של אנשי אצ"ל, אשר גרר את כוחות "ההגנה" להשלים את המלאכה הלכה למעשה. מנשייה ויפו נכבשו.</p>
			<p class="text">בתוך כל אלה, דוד, אחיו של יעקב, נפצע גם כן. קצין סעד בחטיבת גבעתי. בשעה שנסע בג'יפ צבאי דרומה לגדרה — תקף מטוס קרב מצרי את צוותו. הפצצה נפלה לא הרחק ממנו והספיקה לתלוש קטע ניכר משוקו. פציעה לא קטלנית, אך היא חייבה אותו לאשפוז ימים רבים בבית חולים צבאי שהוקם ביפו. נוסף להוריו ולרחל, החילותי גם אני לבקרו, כמעט מדי יום, אחר שעות בית הספר.</p>
			<p class="text">יפו, שנכבשה זמן קצר לפני כן, הייתה לשטח צבאי שאין רשות להיכנס אליו אלא ברישיון מיוחד. הסיבה העיקרית — מניעת המשך השוד והביזה שהיו מנת חלקה עם נטישת תושביה. קיבלתי תעודה מיוחדת, ובזכותה יכולתי לחצות ברגל את חצי העיר השוממה בדרכי לבית החולים "דונולו". כוח רגליו של הנער הצעיר בסוף יום לימודים — מרחוב מזא"ה דרך שוק הכרמל, מנשיה הנטושה, רחובות העיר יפו עד ג'בליה שבדרומה וחזרה לקריית מאיר.</p>
			<p class="text">וגם אני לא עמדתי בפיתוי. בדרכי חזרה מביקור אצל דוִד חמקתי לחטט מעט בדירות שהיו כבר מרוקנות. האינסטינקט הישן מהגטו. לא מצאתי דבר שראוי לקחתו הביתה, פרט לגלגל של אופניים. אולי יתאים לאופניי שלי.</p>
			<p class="text">באווירה השיכורה מנס הניצחונות לא עלה הרהור של חמלה, של צער על אנשים הנאלצים לנטוש את בתיהם ואת רכושם ולנדוד אל מי־יודע־ לאן.</p>
			<p class="letterinspace">שוב לחלוף על פני עיר רפאים שדלתות בתיה פרוצים, החלונות מנופצים, מזרונים וכורסאות וחפצי בית שפוכים ברחובות, בשכונות נטושות, שהחיים חדלו בהם לפתע. קיבלתי מראות נטישה אלה באופן טבעי וללא הרהור שני — מחיר המלחמה. ולא שיערתי מה רבים יהיו עוד המקרים שבהם אפגוש מראות כאלה במהלך השנים הבאות.</p>
			<p class="fspace">יום אחד, בדרכי ליפו, שמעתי קולות של פצצות. היה זה גל הפצצות פתאומי, שפגע בין השאר במערכת "הארץ" שבצד המזרחי של מאז"ה. בעוד אני הולך לאורך שוק הכרמל, חשתי קול של מטוס קרב והולך. לא הספקתי להשתטח, וספיטפייר מצרי חלף כמעט מעליי. במבנה מולי ניצבו על הגג קרשים לקראת יציקה, ונראה היה כאילו הם מתנועעים.</p>
			<p class="letterinspace">בפעם קודמת חוויתי זאת בשדות ליטא. קפצתי אז לתוך שדה תיל סמוך לדרך ונפצעתי.</p>
			<p class="fspace">ואנחנו, בני הכיתה החמישית (כיתה ט'), ה' ראשונה, המשכנו בלימודינו. בבית הספר קיבלתי ציון "טוב מאד" על חיבור שכתבתי בנושא "מה שׂח לי הירדן". הציון הטוב ביותר בכיתה. עם המורה לטבע דנין יצאנו לגן החיות. ובשעה חופשית כלשהי הגענו לשפך הירקון, קפצנו עירומים למים וכך גם הצטלמנו, בפוזה שערורייתית משותפת, צווחים מרוב חדוות ההתפקרות.</p>
			<p class="text">כל המערבולת הזאת ביחד.</p>
			<p class="text">אבא ממשיך באינטנסיביות לשאול לשלומנו, לשלומי. מכתבים מתעכבים, והוא, דעתו נטרפת עליו — השריד האחרון שלו שוב בתוככי מלחמה.</p>
			<p class="fspace">היו אפיזודות משונות בשנה מוזרה זו. הייתי מרבה לשוטט בערבים בחוצות העיר. האם מהיעדר פינה ביתית, או מטבעי הסקרן והמשוטט? וכי לא עשיתי זאת בתחנות נדודיי הקודמות? תוהה אני — האם חבריי התל־אביביים נהגו גם כן כך? למה שיעשו זאת? הרי בביתם הם שוכנים.</p>
			<p class="text">וכך, באחד משיטוטיי ברחוב אלנבי פגשתי בחור צעיר ונעים הליכות, בן 18 או 20, שמנמן מעט, בהיר עור, מעדות המזרח. נקשרה בינינו שיחת מה בכך שהלכה והתפתחה, השתלהבה. היו בו קשב ואמפתיה. התעניין בפרטי קורותיי. נפעמתי. סוף סוף מצאתי לי חבר של אמת, ידיד שחפצתי בו כל כך. הלכנו ושוטטנו, והוא הציע שנבקר אצל חבר שלו במעמקי שוק  הכרמל.</p>
			<p class="text">נשארתי ברחוב, והוא עלה בגרם המדרגות החיצוני לדלת בקומה שנייה. הדלת לא נפתחה והוא חזר אליי מאוכזב. נרגש הצעתי לו ללוות אותי לביתי ולהכיר את הדודים שלי. הגענו לדירה בקריית מאיר. הצגתי את הבחור בפני רחל ויעקב, ותגובתם משום מה הייתה מסויגת ומאופקת. שבתי ללוותו מעט החוצה ונפרדנו תוך הבטחה להתראות שנית.</p>
			<p class="text">אינני זוכר אם היו אלה רחל ויעקב שפקחו את עיניי באופן מפורש על הסכנה המינית שבתמימותי, נער צעיר, נחשפתי לה. יותר לא נפגשנו מעולם, והערגה הסמויה לחבר נפש, שבקעה כאן לרגע, נותרה לוחשת בתוכי.</p>
			<p class="text">הפגישה האקראית הבאה התרחשה בערב אביבי אחד ברחוב בן יהודה. פגשתי שם באיש דובר אנגלית. כפי הנראה כבר ידעתי מספיק לדבר בשפה זו כדי להבין שזהו טייס אמריקאי שמחפש מעט בידור, חברה, בערב חופשי שלו. כבר ידענו אז על המתנדבים המופלאים ומטוסיהם, שנחלצו לעזרתנו. ליבי נחמץ בקרבי — כיצד יכול אני לשמח או לבדר איש אמיץ זה? באין לי כל דרך, הזמנתי גם אותו לבוא איתי הביתה. יראה בית ישראלי טיפוסי. באנו הביתה — היו אצלנו כמה חברים שבאו לבקר את יעקב המחלים. הפעם קבלת הפנים לאורח שאני מביא הייתה חמה יותר, אך די אדישה, ובאכזבה רבה נפרדתי ממנו לדרכו. מפעם לפעם הייתי מהרהר — מה עלה בגורלו של טייס זה.</p>
			<p class="text">והיו הבּוּלים, בני הלוויה הנאמנים שלי מאז ומתמיד. כבר לא היו אלה אותם ידידי האילמים שליוו אותי בשעות הקשות במסתור, והוחרמו לאחר מכן על־ידי הקג"ב. אבל בפולין, בדרכי נדודיי, החילותי לאסוף בולים מחדש. בגרמניה נוספו לי פריטים מיוחדים — מן הבולים האחרונים של הרייך הקורס — רישום בצבע מים של איש זקן ודרוך ובידו רובה חמוש פגיון. בפיו הסיסמה הפתטית "העם מזנק קדימה".</p>
			<p class="text">בארץ הלכתי והרחבתי את אוספי. יום אחד נודע לי כי נהריה הנצורה, אשר הקשר היחידי איתה הוא דרך הים, הוציאה בול מיוחד. בעורמתי התמימה כתבתי לעיריית נהריה כי אני יליד העיר ומבקש כי ישלחו לי את הבול שלה.</p>
			<p class="text">משקרבה הכרזת המדינה, עלתה על הפרק שאלת הבולים של המדינה החדשה. ימים אחדים לפני ההכרזה הופיעה בעיתונים תמונת הבולים הצפויים הראשונים, ועליהם הכותרת "דואר עברי". היה ברור שעליי להשיג את בולי היום הראשון.</p>
			<p class="text">ואכן, בעידודו של יעקב, למרות ההפצצות שהחלו כבר בשבת, יצאתי ביום ראשון בבוקר, 16 במאי, אל הדואר הראשי ברחוב אלנבי, בסמוך לרחוב יהודה הלוי. ספק אם אכן הערכתי אז לאיזה מעמד היסטורי נקלעתי.</p>
			<p class="text">בעומדי בתור התברר לי כי מוכרים שם שני סוגי מעטפות עם חותמת היום הראשון. אחת קטנה, של בולי המחירים הנמוכים, בערכים שבין 3 ל־50 מיל, ושנייה של שלושה הבולים היקרים יותר — בערכים של 250, 500 ו־1000 מיל. היות שיעקב צייד אותי בלירה אחת בלבד, שהיא 1000 מיל, לא הייתה לי ברירה אלא לקנות שתי מעטפות "קטנות" בלבד. ברבות הימים היו הפריטים בעלי הערך הגבוה יותר שווים הון עתק. לאכזבתו של יעקב לא היה גבול. שנים הוא היה מזכיר לי החמצה זו. אני עצמי המשכתי לאסוף בולים עוד שנים הרבה, עד שעייפתי.</p>
			<p class="fspace">בתוך כל המתח הזה של מאי־יוני 48', בָּשְׁלה אצל רחל ההחלטה להעביר אותי לתל יוסף. במציאות של יעקב הפצוע קשה, שצפוי לנתיב שיקום ממושך, כבדה עליה האחריות, ולא עמד לה הכוח הנפשי להיות אחראית גם עליי. לא מעט הוספתי על קשייה בהתנהגותי העצמאית, לא כל שכן — בחבלות החוזרות שהבאתי על עצמי. היא נשאה זאת באיפוק. עם זאת, רבו הריבים הקטנים, התפרצויות הכעס. בצרור המכתבים שהשתמרו אצל אבא מצאתי מכתב של רחל מהימים שלאחר שובו של יעקב מבית החולים הביתה. היא אינה מסתדרת עם הנער העצמאי והעקשן הזה. הוא חוזר מדי פעם עם פציעות חדשות. והנה מתקרב הקיץ, עם ימי הבריכה. מוטב לו שיעבור לתל יוסף. אין בכוחה וביכולתה להיות אחראית יותר עליו. על אחיה למצוא דרך להקדים ולעלות לארץ, ואיננה מבינה כיצד מרשה הוא לעצמו להמשיך ולהתעכב.</p>
			<p class="text">גם אני מצידי חשתי כי עליי ליזום את המהלך הזה — לעבור לתל יוסף. במכתב, מבין אלה שחביבה דודתי שמרה בידה, אני מבקש במפורש לבוא אליהם, ולו באופן זמני, עד שאבי יבוא. מחכה אני לתשובתם. "ואם לא, אשתדל למצוא לי מוצא אחר".</p>
			<p class="letterinspace">הלב מתכרכם. "ואם לא, אשתדל למצוא לי מוצא אחר". מה הוא חשב לעשות, הילד בן החמש עשרה? שוב מחפש הוא לעצמו פתרונות, כפי שהורגל מאז שחצה, בן אחת עשרה, את הנהר כדי לשרוד.</p>
			<p class="fspace">צר לי על המעמסה שהתגלגלה על כתפיהם של רחל ויעקב. כולנו היינו קורבנות של אותו מפץ. הכול נפגעו ממנו, כמו בשרשרת דומינו, כל אחד באופן אחר.</p>
			<p class="text">בכל השנים הבאות שמרתי על קשר חם עם רחל ויעקב. הם היו לי לבית נוסף, לבסיס התל־אביבי. קריית מאיר וסביבתה נותרו נטועות עמוק בליבי. בימי זקנתם, כמו גם בימיהם האחרונים ממש, ליוויתי אותם ככל יכולתי.</p>
			<p class="fspace">שנת הלימודים, למרות הסערות סביב — ראה זה פלא — הסתיימה במועדה המקובל כבכל שנה, בעשרים ביוני. שוב סובבנו עם ספרי הזיכרונות שלנו כבאשתקד– לחתום ולהחתים.</p>
			<p class="text">הקלישאות הפעם כבר היו ברוח ימים אלה, של מלחמת העצמאות. כמו "חזק ואמץ בדרכי החיים, והיה בן נאמן לעמך ולארצך", "להתראות אחר הניצחון" וכדומה. מעטים הקדישו לי משהו מעט יותר אישי, כמו — "שמך שלום, דרכך בשלום, ולכל ישראל שלום!". היו ברכות שהיה בהן הד ללמדנות ולהומור של כיתתנו. נער גוץ ושמנמן, בר־נתן, היה חותם באומץ בכינויו "מיקרו". אחר חתם "כַמביזס". אחד פנה אליי בשם "סלימן".</p>
			<p class="text">והמורה לאנגלית, ד"ר סיימון, שילב קלישאה פומפוזית:</p>
			<p class="text"><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">“</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">He</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">who says I</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">’</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">ll try will</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US"> climb to the hilltop</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">”</span></p>
			<p class="text">אני מביט ברשומות ותוהה — כיצד לא היססה ידם של הכותבים? הרי האדמה רעדה מתחתנו, קרבות דמים סביב, שלושים וחמישה ימים בלבד אחר הכרזת המדינה. הנערים הם רק נערים. אפילו צבי רצ'בסקי, שאחיו נפל בינתיים, רושם דברים שגרתיים. גם מורים בחותמים. כפי חובתם החינוכית לשדר עסקים כרגיל, גם רשומותיהם שגרתיות. לך דע מהם גלגולי המילים שאתה מותיר אחריך.</p>
			<p class="text">תקופת תל אביב, מערבולת מסחררת בת עשרים ושישה חודשים. היא החזירה לי את טעם הילדות, איזנה את מראה העולם.</p>
			<h3 class="above"><span class="bold">לתל</span><span class="bold"> </span><span class="bold">יוסף</span></h3>
			<p class="fspace">עם סיום שנת הלימודים סוכם שבהזדמנות הראשונה שיאפשרו זאת הקרבות הנמשכים אעבור לתל יוסף. ראשית, לימי החופש הגדול, עם אפשרות שאתחיל שם את שנת הלימודים הבאה בכיתה י'. למעשה, האפשרות שאשוב לתל אביב לא הייתה מציאותית. כאמור, יעקב נזקק לפרוטזה לרגלו, ולשם כך נסעו הוא ורחל לגרמניה, ולאחר מכן אפילו הרחיקו לארצות הברית. בגרמניה גם הזדמן לרחל ויעקב לפגוש את אבא, טרם עלייתו ארצה.</p>
			<p class="text">במהלכי המלחמה הוחלט על הפוגה של חודש ימים, בין שמונה ביוני ותשעה ביולי. היות שלימודינו הסדירים הסתיימו בעשרים ביוני, נותרו אפוא כשבועיים להיערך למעבר לתל יוסף. הרי איש אינו יודע אם ההפוגה תוארך או שהקרבות יתחדשו. עוד הספקתי להיבחן בבחינת הבגרות בדקדוק, ובצוהרי היום האחרון לפני סיום ההפוגה, בשבעה ביולי, קיבלתי את תעודת הגמר. כעבור שעה עליתי לאוטובוס המיועד להביא אותי עד תל יוסף.</p>
			<p class="text">התחנה המרכזית החבולה לא אירחה יותר את קווי המכוניות. האוטובוס המתין לנו ברחוב אחר. גם מסלולו לעמק היה כעת שונה לחלוטין, ארוך ומפותל. ואדי עארה, שבו היינו נוסעים בימים רגילים, היה בידי הערבים. לפיכך הוליך הנתיב לאורך השרון עד זיכרון יעקב, משם דרך ואדי מילק עד יוקנעם. הכביש המוליך לעפולה דרך משמר העמק נשלט עדיין מעל גבעות רמות מנשה על־ידי כנופיות. לפיכך פנה האוטובוס מערבה לעבר צומת ג'למי, ומשם לעפולה דרך הכביש העובר את נהלל. "עברנו בשלום את הקטע המסוכן בין שריד לגניגר, אך לא ירו עלינו", כתבתי לרחל. על קו האופק של הרי נצרת יכולנו לראות דמויות. אלה אנשי קאוקג'י, אמרו לנו. ולא יכולנו לדעת שכבר למוחרת, עם חידוש הקרבות, תתלקח המלחמה גם כאן. נצרת תיפול לידינו והקרבות ירחיקו צפונה.</p>
			<p class="letterinspace">"אך לא ירו עלינו". אני קורא מכתב זה שנית כעבור שנים רבות. ועדיין יריות, עדיין מלחמות.</p>
		


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות