ערבה
יגורושקה הקטן נשלח מבית אימו, בחברת דודו, כומר וזרים שונים ומשונים, אל מעבר לערבה, כדי ללמוד בגימנסיה. מה יהיו חייו של יגורושקה? לאן שטה ספינתו? ומה קרה לערבה הענקית, עולם בראשית העצום והכביר הזה?
סיפורו זה של צ’כוב, למרות צמצומו וצניעותו, מקפל בתוכו שאלות כה רבות עד שהוא הופך למעין מטאפורה, הן לתהליך הגילוי העצמי של כל אדם, הן להתמודדותו עם עולמו; העולם הפרטי והאנושי שלתוכו הוא מושלך בעל כורחו.
ערבה הוא במידה רבה סיפור אוטוביוגרפי, סיפורו הארוך הראשון של אנטון צ’כוב (1904-1860) אשר היווה מפנה חשוב בקריירה שלו: מעבר מכתיבת סאטירות וקומדיות לכתיבה רצינית.
לספר נוספו אחרית־דבר והערות מאת פרופ’ דימיטרי סגל מן האוניברסיטה העברית בירושלים.
שם: ערבה
מחבר/ת: אנטון צ’כוב
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 012250605
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				   
      <div>
         
         <h3>1</h3>
         
         <p dir="rtl"><span class="regular">השכם בבוקר של חודש יולי יצאה מ-N,
               עיר המחוז של פלך Z, והחלה להתגלגל בקול רעם על דרך המלך כרכרה שרוטה
               וחבוטה בלי קפיץ תחתי, אחת מאותן כרכרות ישנות- נושנות שבכמותן נוסעים
               כיום בארץ רוסיה רק סוכני מכירות, מְכנסי עדרים וכמרים דלי אמצעים.
               היא טרטרה והצטווחה בכל תנועה קלה שבקלות; הדלי שהיה קשור לאחוריה
               <span class="regular">הדהד בקול קודר לכל צליל כזה</span> <span class="regular">–</span> והצלילים האלה לבדם וסמרטוטי העור העלובים שהידלדלו
               מגופה המרוט העידו על בלותה ועל כך שהנה-הנה תימכר כגרוטאה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">בכרכרה ישבו שניים מתושבי N: סוחר מ-N, איבאן
               איבאניץ' קוּזמיצ'וֹב, מגולח, במשקפיים ובכובע קש, דומה לפקיד יותר
               מאשר לסוחר, והאחר <span class="regular">–</span> האב כריסטוֹפוֹר
               סירִייסְקי, ראש כנסיית ניקולאי הקדוש ב-N, זקֵן קטן וארוך שיער בקפטן
               אפור מכותנה גסה, כובע צילינדר רחב תיתורה ואבנט רקום, צבעוני. הראשון
               היה מרוכז במחשבות וטלטל ראשו כדי לסלק מעצמו תנומה; יובשנות עסקית
               שבהרגל נאבקה בפניו בנחת-רוח של אדם שזה עתה נפרד מקרוביו ושתה כדבעי;
               ואילו השני הביט בעולמו של האל בעיניים מתלחלחות, בפליאה, וחייך חיוך
               כה רחב, עד כי היה נדמה שחיוכו פשט גם אל תיתורת הצילינדר; פניו היו
               אדומות ומראן העיד שבעליהן קר לו במקצת. שניהם, קוזמיצ'וב וכמוהו גם
               האב כריסטופור, נסעו כעת למכור צמר. זה עתה, בשעת פרידה מבני-ביתם,
               מילאו את כרסם לביבות בשמנת, ולמרות שעת הבוקר המוקדמת לגמו מעט
               יי"ש... מצב-רוחם של השניים היה נפלא.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">פרט לשניים שתוארו זה עתה ולדֶניסקָה
               הרכּב, שהצליף בלא ליאות בצמד סוסים אדמוניים קלי צעד, היה בכרכרה
               נוסע נוסף <span class="regular">–</span> ילד כבן תשע, שפניו שחומות מן
               השמש ורטובות מדמעות. זה היה יֶגוֹרוּשקָה, אחיינו של קוזמיצ'וב.
               ברשות דודו ובברכת האב כריסטופור, נסע למקום כלשהו כדי להתקבל
               לגימנסיה. אמו, אוֹלגָה איבאנוֹבנָה, אלמנתו של מזכיר
               קוֹלֶגיאַלי<span class="footnote"> 1 </span> ואחותו
               של קוזמיצ'וב, שהיתה כרוכה אחר אנשים משכילים וחברה נאצלת, הפצירה
               באחיה, שנסע למכור צמר, לקחת אתו את יגורושקה ולמסור אותו ללימודים
               בגימנסיה; עתה ישב הילד, שלא הבין לאן הוא נוסע ולשם מה, על דוכן
               הרכּב לצדו של דניסקה, אחז במרפקו כדי לא להתגלגל למטה וניתר כמו
               קומקום על עגיל הכירה. ממהירות הנסיעה תפחה חולצתו האדומה על גבו
               כשלפוחית, וכובע הרכּבים החדש עם נוצת הטווס גלש בלי הרף אל עורפו.
               הוא חש עצמו אומלל לבלי די והתחשק לו לבכות.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">כשהכרכרה חלפה על פני בית-המאסר, הביט
               יגורושקה בזקיפים שהתהלכו בשקט סמוך לקיר לבן גבוה, בחלונות הקטנים
               המסורגים, בצלב שהתנוצץ על הגג ונזכר כיצד שבוע קודם כן, ביומה של אם
               האלוהים מקאזאן, ביקר עם אמו בכנסייה של בית-המאסר; ועוד קודם לכן,
               בחג הפסחא, בא לבית-המאסר יחד עם לוּדמילָה הטבחית ועם דניסקה והביא
               לשם חלות פסחא, ביצים, מאפים ובשר בקר צלוי; האסירים הודו והצטלבו,
               ואחד מהם נתן ליגורושקה במתנה חפתי בדיל מעשה ידיו.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">הילד הביט בשקיקה במקומות המוכרים, והכרכרה
               השנואה דהרה על פניהם והותירה הכול מאחור. אחרי בית-המאסר חלפו ביעף
               נפחיות שחורות, מכוסות פיח, אחריהן בית-קברות נינוח, ירוק, מוקף גדר
               של אבנים סגלגלות; מעבר לגדר הציצו בעליצות צלבים לבנים ומצבות,
               שהסתתרו בתוך עלוותם הירוקה של עצי דובדבן ונראו מרחוק כבהרות לבנות.
               יגורושקה נזכר שלעת פריחת הדובדבן נמזגות הבהרות הלבנות לים של לובן
               עם תפרחתו; ועם הבשלתו זרועים המצבות והצלבים הלבנים נקודות ארגמניות
               כדם. מעבר לגדר, תחת עצי הדובדבן, היו שקועים בשנתם יומם וליל אביו של
               יגורושקה וסבתו זינַאידָה דַנילוֹבנָה. כשסבתא מתה, הניחו אותה בארון
               ארוך וצר וכיסו את עיניה שמיאנו להיעצם בשתי מטבעות של חמש פרוטות. עד
               שמתה היתה בחיים והביאה מהשוק כעכים רכים זרועים פרג, וכעת היא ישֵנה,
               ישנה...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">מאחורי בית-הקברות עישנו בתי-חרושת ליציקת
               לבֵנים. עשן סמיך, שחור התאבך בעננות גדולות מתחת לגגות קנים ארוכים
               המשוטחים אל הארץ, והיתמר בעצלות כלפי מעלה. השמים מעל בתי-החרושת
               ובית-הקברות היו שחומים, וצללים גדולים שהטילו עננות העשן זחלו על פני
               השדה וחצו את הדרך. בתוככי העשן, סמוך לגגות, ניכרה תכונה של בני-אדם
               וסוסים, שהיו מכוסים אבק אדום...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">מאחורי בתי-החרושת הסתיימה העיר והחל השדה.
               בפעם האחרונה הפנה יגורושקה את ראשו והביט בעיר, ואז הצמיד את פניו
               למרפקו של דניסקה והחל למרר בבכי...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"נו, עוד לא כילית את כל הדמעות, בכיין!" אמר
               קוזמיצ'וב. "שוב אתה מזליף לכל הכיוונים, מפונק שכמותך! אם אינך רוצה
               לנסוע, הישאר! אף אחד לא מכריח אותך בכוח!"
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"אין דבר, יֶגוֹר בחורי, אין דבר..." החל האב
               כריסטופור למלמל בלשון זריזה. "אין דבר, בחורי... התפלל לעזרתו של
               אלוהים... לא את הרע, את הטוב אתה מבקש. כדרך שאומרים, המשכיל באור
               יתהלך, הנבער יגשש בחושך... אמת נכון הדבר."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"אתה רוצה לחזור?" שאל קוזמיצ'וב.</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"כ... כן..." השיב יגורושקה, מתייפח.</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="הפקת המהדורה האלקטרונית על-ידי מנדלי מוכר-ספרים ברשת"></span><span class="regular">"ובאמת היית חוזר. הלוא בין כה וכה לחינם
               אתה נוסע, כאדם שהיה נוסע, נניח, שבע ורסטאות<span class="footnote"> 2 </span> כדי לגמוע
               לפתן."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"אין דבר, אין דבר, בחורי..." המשיך האב
               כריסטופור בדיבורו. "התפלל לעזרתו של אלוהים...
               לוֹמוֹנוֹסוֹב<span class="footnote"> 3 </span> גם הוא
               נסע כמותך, עם דייגים, ואף על פי כן אדם דגול יצא ממנו, ששמעוֹ יצא
               באירופה כולה. חוכמה הנקנית בצוותא עם אמונה מניבה פירות שאלוהים שועה
               אליהם. איך לשון התפילה? להאדרת שם הבורא, לנחמת הורינו, לתועלת
               הכנסייה והמכוֹרה... זהו הדבר."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"יש תועלת ויש תועלת..." אמר קוזמיצ'וב והצית
               לעצמו סיגריה. "יש שלומדים עשרים שנה, אך בלא כל טעם."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"זה קורה."</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"יש כאלה שהלימודים מועילים להם, ויש שרק
               מסתבך להם השכל. אחותי אשה בלא הבנה, מחקה בכול את מנהגי האצילים
               ורוצה שיגורקה ייצא מלומד. דבר אחד אינה מבינה, שגם אני בעיסוקַי שלי
               הייתי יכול לעשות את יגורקה מאושר עד סוף כל הזמנים. ולמה אני מסביר
               לך את זה, כי אם כולם ייעשו מלומדים ואצילים, לא יהיה מי שיסחור ויזרע
               חיטה. כולם ימותו מרעב."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"ואם כולם יסחרו ויזרעו חיטה, לא יהיה מי
               שיתעמק בתורות המלומדים."
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">וכיוון שקוזמיצ'וב והאב כריסטופור היו סבורים
               שהדברים שיצאו מפיהם משכנעים וכבדי משקל, שיוו לפניהם ארשת רצינית
               וכעכעו בגרונם שניהם גם יחד. דניסקה, שהטה אוזן לשיחתם ולא הבין דבר,
               טלטל ראשו, התרומם קמעה על מושבו והצליף בשני הסוסים האדמוניים.
               השתררה שתיקה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">אותה עת כבר נפרש למול עיני הנוסעים מישור
               אין-קץ רחב ידיים, חגוּר ברכס של גבעות. נדחקות ומציצות זו מעבר לכתפה
               של זו, מתמזגות הגבעות לרמה הנמשכת מימין לדרך עד לאופק עצמו ונעלמת
               במרחק הסגול; אתה נוסע ונוסע ואינך מסוגל לתפוס היכן ראשיתה והיכן
               סופה... השמש כבר הגיחה בעורפם, מאחורי העיר, ובשקט, בלי בולמוס החלה
               במלאכתה. תחילה הרחק לפנים, במקום שנועדים בו השמים והארץ, סמוך לתלי
               הקבורה ולטחנת הרוח הדומה ממרחק לאישוֹן קטן המנפנף בידיו, זחלה על
               האדמה רצועה רחבה שצבעה צהוב עז; כהרף עין עוד רצועה כמותה הזדרחה קצת
               יותר קרוב, זחלה ימינה והקיפה את הגבעות; דבר-מה חמים נגע בגבו של
               יגורושקה, רצועת אור שהתגנבה חרש מאחור דילגה בלי משים על פני הכרכרה
               והסוסים, שעטה לעבר רצועות אחרות בנות דמותה, ולפתע הערבה כולה, למלוא
               רוחבה, השליכה מעליה את דמדומי הבוקר, התחייכה והתנוצצה ברסיסי
               טל.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">שיפון שנקצר, עשבי פרא, חֲלַבלוּב,
               קַנבּוֹס בר <span class="regular">–</span> כל אלה, שהשחימו מן החום
               היוקד, לבשו גוון של חלודה וקמלו למחצה, שבו עתה לחיים, רחוצים בטַל
               ולטופים בשמש, כדי ללבלב מחדש. מעל הדרך חגו אוּריוֹת<span class="footnote"> 4 </span> בצווחה
               עליזה, סנאי קרקע קראו זה כנגד זה בעשב, אי-שם במרחק משמאל בכו
               קיוויוֹת. להקת קוראים שהכרכרה הבהלתָם התעופפה וטסה לעבר הגבעות,
               לצלילי ה"טְרְרְרְ" הרך שלהם. חגבים, צרצרים ועַרצַבים לאטו בעשב את
               ניגונם החורקני והחדגוני.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">אך לא חלף זמן רב והטל התאדה, האוויר קפא
               והערבה המרומה שבה ולבשה את הארשת העגומה של חודש יולי. העשב השתוחח,
               החיים דממו. הגבעות השזופות, השחומות-ירוקות, סגולות במרחק, על גוניהן
               הרוגעים כצל, המישור על מרחקיו הערפיליים והרקיע המפורקד מעליהם,
               שבערבה, אשר אין בה יערות והרים גבוהים, הרי הוא נדמה עמוק לבלי די
               ושקוף, היו עתה בעיני רואיהם חסרי תִכלָה, שקועים בתוגה משמימה...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">כמה מחניק ועגמומי! הכרכרה דוהרת, ויגורושקה
               רואה לפניו את אותו הנוף עצמו <span class="regular">–</span> שמים,
               מישור, גבעות... הניגון בעשב החריש מעט. האוּריוֹת פרחו, את הקוראים
               אין רואים. מעל העשב הדהוי מסתחררים, מחוסר מעשה, קאקים; הם דומים
               כולם זה לזה ומשווים לערבה מראה חדגוני עוד יותר.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">דַיָּה חגה נמוך מעל האדמה, מרפרפת בלאט
               בכנפיה, ולפתע קופאת באוויר, כאילו נתהרהרה על שממונם של החיים, אחַר
               מנענעת בכנפיה וטסה מעל הערבה כחץ שלוח, ואין איש מבין מדוע היא עפה
               ומה רצונה. ובמרחק מנופפת בכנפיה טחנת הרוח...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">יש שגולגולת לבנה או אבן סגלגלה ירצדו בעשב
               ויפֵרו את החדגוניות; לכהרף עין תצמח למולך אשת אבן<span class="footnote"> 5 </span> אפורה או עץ
               ערבה לבן קמֵל עם כָּחָל כחלילי על בדו העליון, סנאי קרקע יחצה במרוצה
               את הדרך <span class="regular">–</span> ושוב יחלפו ביעף למול עיני
               הנוסעים עשבי הפרא, הגבעות, הקאקים...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="הפקת המהדורה האלקטרונית על-ידי מנדלי מוכר-ספרים ברשת"></span><span class="regular">אך הנה, השבח לאל, נוסע לקראתם קרון עמוס
               אלומות. בראש האלומות שוכבת בחורה כפרית. היא מרימה את ראשה, מנומנמת,
               מיוגעת מן החום היוקד, ומביטה בנוסעים לקראתה. דניסקה לוטש בה את
               עיניו, האדמוניים מושיטים את חרטומיהם אל האלומות, הכרכרה מצטווחת
               ונושקת לקרון, והשיבולים הדוקרניות מצליפות בצילינדר של האב כריסטופור
               כמַטאטא זרדים.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"על בני-אדם את עולה, שמנמנה!" צועק דניסקה.
               "תראי כמה פרצופך תפח, כאילו עקץ אותך דַבּור!"
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">הכפרייה מחייכת חיוך מנומנם, מניעה בשפתיה
               ושוב נשכבת... והנה על ראש גבעה נגלית צפצפה יחידה; מי נטע אותה ולשם
               מה היא כאן <span class="regular">–</span> אלוהים היודע. קשה להתיק את
               העיניים מדמותה התמירה וממלבושיה הירוקים. אך האומנם היפהפייה הזאת
               מאושרת? חום יוקד בקיץ, כפור וסופות שלגים בחורף, לילות מאפלייה
               בסתיו, כשחשיכה מכסה את עינייך ואוזנייך אינן קולטות דבר זולת הרוח
               ההוללת ויללתה הזעפנית, והעיקר <span class="regular">–</span> את גלמודה,
               גלמודה כל ימייך... אחרי הצפצפה, כשטיח צהוב עז אשר נפרש מראש הגבעה
               ונושק לדרך, משתרעות רצועות של חיטה. החיטה שעל הגבעה כבר נקצרה
               ומונחת ציבורים-ציבורים, ולמטה הקציר עדיין בעיצומו... שישה קוצרים
               ניצבים זה בצד זה ומנופפים בחרמשיהם, והחרמשים מתנוצצים בעליצות
               ובמקצב אחיד, כולם יחד, מפיקים צליל: "וְזְ'ז'י, וז'ז'י!" תנועותיהן
               של הנשים הכפריות הקושרות אלומות, פניהם של הקוצרים, נצנוץ החרמשים
               מעידים כולם שהחום צורב וחונק. כלב שחור ניתק מהקוצרים ורץ בלשון
               משורבבת לקראת הכרכרה, וכפי הנראה מתכוון לפתוח בנביחה, אך נעצר בחצי
               הדרך ומביט באדישות בדניסקה המאיים עליו בשוט: חם מכדי לנבוח! אחת
               הנשים מתרוממת, תומכת בשתי ידיה את גבה המיוגע ומלווה בעיניה את חולצת
               השָני של יגורושקה. האם הצבע האדום הוא שצד את עינה או שמא נזכרה
               בילדיה שלה, כך או כך <span class="regular">–</span> היא עומדת שעה ארוכה
               ללא ניע ומביטה בעקבותיו...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">אך הנה חלפו על פניהם גם שדות החיטה. שוב
               נמתח מישור צרוב שמש, גבעות שזופות, שמים יוקדים, שוב מסתחררת דיה מעל
               הארץ. טחנת הרוח עודנה מנופפת בכנפיה במרחק, ועודנה דומה לאישון קטן
               המנפנף בידיו. נמאס להביט בה ונדמה שלעולם לא תגיע עד אליה, שהיא
               נמלטת מהכרכרה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">האב כריסטופור וקוזמיצ'וב שתקו. דניסקה הצליף
               באדמוניים וציעק, ויגורושקה לא בכה עוד, ורק הביט באדישות לצדדים.
               השרב ושממונה של הערבה ייגעו אותו. היה נדמה לו שזה זמן רב הוא נוסע
               ומנתר על מושבו, והשמש כבר מזמן יוקדת בגבו. הם לא עברו גם עשר
               וֶרסטאוֹת, וכבר חשב: "הגיע הזמן לנוח!" פני דודו השירו אט-אט את הבעת
               הנחת ושביעות הרצון ורק יובשנות עסקית נותרה בהן, ויובשנות שכזאת יש
               בה כדי לשוות לפנים מגולחות, כחושות, בייחוד כשהן עטורות משקפיים,
               וכשהאף והרקות מכוסים אבק, ארשת חמורה כשל אינקוויזיטור. ואילו האב
               כריסטופור לא חדַל להביט בפליאה בעולמו של האל ולחייך. הוא חשב בשתיקה
               על דבר-מה טוב ומשמח את הלב, והחיוך הטוב, המעתיר קפא על פניו. היה
               נדמה שגם המחשבה הטובה, השמחה נשארה קבועה במוחו מעוצם החום...
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"ומה, דניסקה, נשיג היום את השיירות?" שאל
               קוזמיצ'וב.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">דניסקה הציץ בשמים, התרומם קמעה על מושבו,
               הצליף בסוסים ורק אחר-כך השיב:
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"לקראת הלילה נשיג אותן, אם ירצה האל..."</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">נשמעה נביחת כלבים. כשישה כלבי רועים ענקיים
               הסתערו לעבר הכרכרה, כמזנקים ממארב, בנביחה יללנית טורפנית. כולם יחד,
               מרושעים מאוד, פרצופיהם פרצופי עכביש שעירים ועיניהם אדומות מחימה,
               הקיפו את הכרכרה והקימו קול שאגה צרוד, הודפים זה את זה בקנאה. הם
               שנאו שנאה עזה וכמדומה, היו מוכנים לקרוע לגזרים את הסוסים, ואת
               הכרכרה, ואת בני-האדם... דניסקה, שאהב להתגרות ולהצליף, שמח על
               ההזדמנות, נרכן קדימה, שיווה לפניו הבעה של שמחה לאיד והצליף בשוטו
               באחד מכלבי הרועים. הכלבים הגבירו את נחרתם, הסוסים החלו לשעוט;
               יגורושקה, שבקושי הצליח להיאחז במושב הרכּב, הביט על עיניהם ושיניהם
               של הכלבים והבין שאם ייפול, מיד יקרעו אותו לגזרים, אך לא חש פחד אלא
               הביט באותה הבעה של שמחה לאיד כדניסקה והצטער שאין לו שוט בידיו.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">הכרכרה השיגה עדר של כבשים.</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"עמוד!" צעק קוזמיצ'וב. "עצור!
               טפּרְרְ..."<span class="footnote"> 6 </span></span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">דניסקה הרתיע בכל גופו לאחוריו ובלם את
               האדמוניים. הכרכרה נעצרה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"גש לכאן!" צעק קוזמיצ'וב לרועה. "הַשקֵט את
               הכלבים הארורים האלה!"
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">הרועה הזקן, לבוש קרעים ויחף, בכובע חם, שק
               מטונף תלוי לו על מותנו וקֶרס קבוע לו על מקל ארוך <span class="regular">–</span> דמות תנ"כית לגמרי <span class="regular">–</span> השקיט
               את הכלבים, הסיר את כובעו וניגש אל הכרכרה. עוד דמות תנ"כית כמותו
               ניצבה בלא ניע בקצהו האחר של העדר והביטה באדישות בעוברי האורח.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"של מי העדר?" שאל קוזמיצ'וב.</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"של וַרלאמוֹב!" השיב הזקן בקול רם.</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"של ורלאמוב!" חזר אחריו הרועה אשר ניצב
               בקצהו האחר של העדר.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"ומה, ורלאמוב עבר כאן אתמול או לא?"</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"כלל לא... הסוכן שלו עבר, זה בטוח..."</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"קדימה!"</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">הכרכרה התגלגלה הלאה, והרועים עם כלביהם
               הרעים נותרו מאחור. יגורושקה הביט בבלי רצון לפנים, למרחק הסגול, וכבר
               היה נדמה לו שטחנת הרוח המנופפת בכנפיה הולכת וקרבה. היא צמחה וגבהה
               עד אשר גַדלה כליל, וכבר היה אפשר להבחין בבהירות בשתי כנפיה. כנף אחת
               היתה ישנה, מטולאת, הכנף השנייה הוכנה לא כבר מעץ חדש ונצצה בשמש
               בזהרורי אור.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">הכרכרה נסעה ישר, ואילו טחנת הרוח החלה
               משום-מה לסטות שמאלה. הם נסעו ונסעו, והיא הוסיפה לסטות שמאלה ולא
               נעלמה מן העין.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"טחנה לתפארת בנה בּוֹלְטְבָה לבנו!" העיר
               דניסקה.
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"ולמה לא רואים את החווה שלו?"</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">"היא שם, מעבר לערוץ."</span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="regular">במהרה נראתה גם חוותו של בולטבה, וטחנת הרוח
               עדיין לא נסוגה לאחור, לא הרפתה, הביטה ביגורושקה בכנפה הזהרורית
               ונופפה. כַּשפָנית שכמותה!
               </span></p>
         
         <p dir="rtl">  <span class="הפקת המהדורה האלקטרונית על-ידי מנדלי מוכר-ספרים ברשת"></span><span class="regular"> </span></p>
         
      </div>
   

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה