אז’ני גרנדה
רומן קלאסי על מאבקי כוח, אהבה, כסף ותמימות בלב הבורגנות הצרפתית.
בעיירה שקטה בצרפת של המאה ה־19, חיה אז’ני גרנדה – בתו של פליקס גרנדה, איש עשיר, קמצן ורודן. כשאל חייה נכנס גבר צעיר מפריז, חסר כל אך מלא קסם, מתעוררת בה תקווה לחיים אחרים. אך שתי משפחות נאבקות על ידה של היורשת, והמאבק בין אהבה לאינטרסים כלכליים הופך לדרמה אנושית מרתקת. בלזאק מצייר ביד אמן את הסלון הבורגני כזירה של תשוקות, שליטה ותמימות מתנפצת.

יצירת מופת נוגעת ללב – על חירות, נשיות והמחיר של בחירה.
”אז’ני גרנדה”, שפורסם לראשונה ב־1833, נחשב לאחת מפסגות יצירתו של בלזאק. זהו רומן חד, רגשי ומדויק, שממשיך לרגש ולרתק גם מאות שנים לאחר פרסומו. בתרגום חדש ועדכני, עם הערות ואחרית דבר, הספר מזמין את הקוראים למסע בזמן – אל עולם שבו הכסף שולט, אך הלב עדיין מבקש חופש ואהבה.
שם: אז’ני גרנדה
מחבר/ת: אונורה דה בלזק
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 012250591
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
	
			<h2 id="_idParaDest-2" class="chaptersplit">דיוקנים בורגניים</h2>
			<p class="fspace">בערי שדה מסוימות ישנם בתים, שהמביט בהם נמלא עצבות כמו למראה המנזרים הכי קודרים, הערבות הכי שוממות ועיי החורבות הכי נוגים. אפשר שהשלושה חוברים שם יחדיו: דומיית מנזרים, צחיחות ערבות ויובש עצמותיהם של בניינים חרבים; החיים והתנועה כה שקטים בבתים האלה עד כי זר היה עשוי לחשוב שאיש לא גר בהם אלמלא פגשו עיניו לפתע במבטו החיוור והקר של אדם ללא תנועה, שדמותו הנזירית משהו נשקפת מעל אדן חלון לקול צעד עלום. קו אופי עגמומי כזה ניבט מפרצופו של בית מגורים שמושבו בסוֹמיר, בקצה רחוב הררי המוליך לְטירה במרומי העיר. מעטים בלבד פוקדים כיום את הרחוב הזה, שהינו חם בקיץ, קר בחורף, אפלולי פה ושם ומצטיין בצליל היבש העולה מריצוף האבנים הקטנות שלו, שנותר תמיד נקי, בפיתוליו הצרים, ובשלוות בתיו הניצבים בחלקה העתיק של העיר, למרגלות חומות המגן של הטירה. בתי מגורים בני שלוש מאות שנה עדיין עומדים שם איתן אף על פי שהם בנויים מעץ, וחזותם המגוונת תורמת לאופיו המיוחד של אזור זה של סומיר, המושך את תשומת ליבם של חובבי עתיקות ושל אמנים. העובר על פני חזיתותיהם של הבתים הללו נפעם בעל כרחו מקורותיהם העצומות, שקצותיהן מגולפים על פי רוב בצורת דמויות מוזרות, המעטרות את קומת הקרקע בתבליטיהן השחורים. הינה כאן בית מגורים שלוחות עץ רוחביים, המכוסים אריחי צפחה, צובעים את קירותיו הרופפים בפסים כחולים, וגג צלעות העץ שלו, שקומתו שחה עם השנים, מכוסה רעפי עץ שנרקבו והתעקמו בשל פעולתם המתחלפת של הגשם והשמש; ופה נראים אדני חלונות שנשחקו והשחירו, בקושי ניתן להבחין בגילופיהם העדינים, ודומה שהם אינם חסונים דיים כדי לשאת את עציץ החרס החום, המצמיח שפעת ציפורנים או ורדים, שהעמידה עליהם איזו פועלת עלובה. הלאה משם רואים דלתות כניסה עם מסמרים ענקיים הקבועים בהן, ועליהן רשמו אבותינו כיד כישרונם, בכתב חרטומים, מיני רישומים משפחתיים שיישארו סתומים לעולמים: יום אחד אישר כאן פרוטסטנטי את אמונתו בחתימת ידו, במשנהו חירף חבר הליגה הקתולית את אנרי הרביעי; ואילו בורגנים אחדים, אנשי אצולת הפעמונים, חרתו פה את סמליהם לתפארת ישיבתם בדין, שאיש אינו זוכר עוד. כל ההיסטוריה של צרפת נמצאת כאן. לצד בית רעוע בעל דופנות עץ מטויחות, שבו סגד בעל מלאכה למַקצוּּע שלו, ניצב בית מידות של אציל בעל שער אבן מקושת, ומעליו עדיין נראים אי אלו שרידים של כלי נשקו, שנשברו בטלטלת המהפכות השונות שפקדו את הארץ מאז 1789. קומת המסחר ברחוב הזה אינה מאכלסת חנויות ולא בתי מסחר; חובבי ימי הביניים ישובו ויפגשו כאן את בתי המלאכה של אבותינו במלוא פשטותם התמימה: חללים נמוכים שאין בהם לא חלון ראווה, לא תצוגת סחורות ולא חזית מזוגגת, אפלוליים וקודרים, ללא קישוטים כלשהם, לא בחוץ ולא בפנים; דלתותיהם האטומות עשויות שני חלקים מפורזלים בגסות, העליון נפתח פנימה ואילו התחתון, המצויד במצילה עם קפיץ, נע הלוך ושוב ללא הרף; מין מאורות טחובות, שהאוויר והאור חודרים אליהן מבעד לחלקה העליון של הדלת או דרך החלל התחום בין הקמרון לבין הרצפה ולבין קיר קטן שמעל לתֶמך, שבו קבועים תריסים קשיחים המוּסרים מדי בוקר ומותקנים מחדש עם ערב בעזרת בריחים מהודקים בברגים. הקיר הזה משמש להצגת מרכולתו של הסוחר. פה אין נוכלוּת. מוצגים כאן, בהתאם לטיבו של בית המסחר, שתיים־שלוש גיגיות מלאות מלח ובָקָלה, כמה חבילות של בד מפרשים, חבלים, מטילים של פליז התלויים על מרישי התקרה, חישוקים השעוּנים על הקירות ופיסות אריג המונחות על מדפים. תיכנס פנימה? עלמה ברה, קורנת נעורים, בזרועות סמוקות, לראשה מטפחת לבנה, מניחה את הסריגה שלה וקוראת לאביה או לאימה, והללו, אדישים, אדיבים או יהירים, לפי נטיות אופיים, ניגשים לספק לך את מבוקשך, בין שזו סחורה בשווי שני סוּ ובין במחיר עשרים אלף פרנק. תוכל לראות כאן סוחר בעץ אלון היושב בפתח העסק שלו ומניע את אגודליו תוך כדי שיחה עם שכנו. לכאורה אין לו דבר למכור לך זולת מדפי עץ פגומים להצבת בקבוקים ושתיים־שלוש חבילות של קרשים; ואולם משֶטח האחסון הגדוש שלו בנמל הוא משנע סחורה לכל החבתנים של מחוז אנז'וּ. הוא יודע לומר בדיוק כדי לוח עץ יחיד כמה חומר גלם לייצור חביות יוכל למכור בעונת יבול מוצלחת; ימים שטופי שמש מעשירים אותו, עונה גשומה ממוטטת את עסקיו: במהלך בוקר יחיד עשוי מחירה של חביונת לצנוח מאחד עשר פרנק לשישה. בחבל ארץ זה, כמו גם במחוז טורֶן הסמוך, חיי המסחר נתונים לשלטונו ההפכפך של מזג האוויר. כורמים, בעלי אדמות, סוחרי עץ, חבתנים, פונדקאים, ספּנים, כולם אורבים לכל קרן שמש, כולם רועדים מפחד בשוכבם לישון פן יגלו למוחרת כי שררה קרה במהלך הלילה, וכולם חוששים מהגשם, מהרוח ומהיובש ומייחלים למים, לחוֹם ולעננים, איש איש לפי משאלות ליבו. דו־קרב מתמיד מתחולל כאן בין השמיים לבין אינטרסים ארציים. ארשת פנים עצובה, חיוך או הבעה של שמחה מתחלפים ביניהם בהתאם לתנודות הברומטר. ברחובה הראשי העתיק של סומיר, מקצה עד קצה, שומעים על "מזג אוויר של זהב“, מילים הנפרטות לסכומים מדלת אל דלת, וכל שָכן עונה ומכריז על מטר של לואידורים,<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>1</span></span> שכּן הוא מיטיב לדעת מה ילד יום שמש ומה יביא גשם בעיתו. בימות הקיץ בסוף השבוע, בצוהרי היום, סחורה בשווי סוּ לא תמְצא אצל סוחרים יעילים אלה. הם יושבים איש תחת גפנו, איש בצל קורתו, והיות שהכול כבר מתוכנן, הרכישות, המכירות והרווחים, הם יוצאים לשהוּת בת יומיים בכפר, שם יבלו עשר מתוך שתים עשרה שעות בחבורות עליזות, מחליפים דעות והערות ומרגלים ללא הרף. עקרת בית קנתה חוגלה — שכניו של הבעל ישאלו אותו על איכות התבשיל; נערה מציצה מחלונה — כל חבורות יושבי הבטל רואות אותה. הכול גלוי כאן, וכולם מעודכנים במתרחש. גם בבתים המסוגרים, החשוכים והדוממים אין שום סודות. החיים מתנהלים כמעט תמיד באוויר הפתוח: המשפחות יושבות לפתח ביתן, שם הכול סועדים צוהריים וערב ושם הם רבים ביניהם, ובה בעת בולשות עיניהם אחרי כל עובר אורח ברחוב. כך, כל זר שהיה מגיע בשעתו לאחת מערי השדה היה מושם ללעג בפיהם של היושבים בפתחי הבתים. זהו מקורם של סיפורי המעשיות שנקשרו לתושבי אנזֶ'ה ושל הכינוי ‘לגלגנים‘, שדבק בהם עקב הצטיינותם בליצנות עירונית כזאת.</p>
			<p class="text">בתי המידות הישנים של העיר העתיקה ניצבים במעלה הרחוב שבו התגוררה בימים עברו האצולה המקומית. הבית הנוגה שבו התרחשו האירועים שיסופרו כאן נמנה גם הוא עם בתי מגורים אלה, שרידים נכבדים של מאה שבה חפצים ובני אדם ניחנו בפשטות המאפיינת כיום פחות ופחות את דרכי הצרפתים. אחרי שהלכת לאורך פיתולי הדרך הציורית, שכל דבר פעוט הנקרה לצועד בה מעיר נשכחות והאפקט הכולל שלה נוטה להשקיע אותך במין הרהור מתגלגל, מתגלֵית לעיניך גומחה קודרת למדי, ובמרכזה חבוי "השער למעונו של מסייה גרנדה.“ כדי לעמוד על מלוא משמעותו של הביטוי הפרובינציאלי הזה, מן ההכרח להכיר את קורות חייו של האדון גרנדה.</p>
			<p class="text">מסייה גרנדה נהנה בסומיר ממוניטין שסיבותיו והשפעותיו לא יובנו במלואן על ידי אנשים שמעולם לא חיו, ולו לזמן קצר, במחוזות הפרובינציה. גרנדה, שעדיין היו מי שכינו אותו אבא גרנדה, אם כי מספרם של הזקנים הללו התמעט במידה ניכרת, היה בשנת 1789 חבתן מומחה שחי את חייו ברוב נחת וידע קרוא וכתוב וחשבון. כאשר העמידה הרפובליקה למכירה את נכסי הכנסייה בנפת סומיר הלך גרנדה, שזה לא כבר, בהיותו בן ארבעים, נשא לאישה את בתו של סוחר לוחות עץ עשיר, אל הנהלת המחוז, כשבאמתחתו המזומנים שצבר וכספי הנדוניה, סך של אלפיים לואידורים, ושם, בסיוע מאתיים לואי כפולים שהִשליש חותנו לידי הרפובליקני הזעף שהופקד על מכירת נכסי הלאום המוחרמים, השיג לעצמו תמורת סכום פעוט, באופן חוקי, גם אם לא כשר, את הטובים שבכרמי האזור, מנזר ישן וכמה חוות אריסים. בקרב תושבי סומיר, שלא היו מהפכנים גדולים, נחשב אבא גרנדה לרפובליקני עז רוח, פטריוט, אדם שנפשו יוצאת לאידאות החדשות; ואולם לאמיתו של דבר יצאה נפשו של גרנדה לגפנים. הוא נתמנה לתפקיד במנהל המחוזי של סומיר, והשפעתו השקטה הורגשה שם, הן מבחינה פוליטית והן מצד חיי המסחר. מן הבחינה הפוליטית, הוא הגן על אצילי העבר ומנע ככל יכולתו את מכירת הנכסים של אלה מהם שהיגרו לנכר; מצד המסחר, הוא סיפק לארמיות הרפובליקניות אלף או אלפיים חביוניות של יין לבן, ודאג לקבל בתמורה אדמות מרעה משובחות שהוחזקו בידי מנזר נשים ונועדו מלכתחילה להימכר אחרונות. בתקופת הקונסוּלָט התמנה גרנדה לתפקיד ראש העיר, ניהל את ענייניה בתבונה והשביח עוד יותר את כרמיו. בימי הקיסרות הוא היה ל"מסייה גרנדה", ואולם נפוליאון לא חיבב רפובליקנים: הוא הדיח מתפקידו את מסייה גרנדה, שנתפס כמי שחבש בשעתו מצנפת של מהפכנים, ומינה תחתיו בעל קרקעות עשיר, לימים ברון אימפריאלי, אדם ששמו נפתח בתחילית ‘דה‘. מסייה גרנדה ויתר על הכיבודים המוניציפליים מבלי שחש כל צער. בעודו בתפקיד, דאג לסלול לטובת העיר דרכים מעולות שהובילו לנחלותיו. ביתו וקרקעותיו, שנרשמו באופן מיטבי בספרי המקרקעין, מוּסוּ בצניעות. מאז שנקבע הדירוג של חלקותיו השונות קיבלו הגפנים שלו, תודות לטיפול המתמיד שניתן להן, את הסיווג ‘טיב עילי‘, מונח טכני המשמש לציון כרמים שמייצרים את היין המשובח במחוז. כעת התאפשר לו לבקש את עיטור צלב לגיון הכבוד, והאירוע יצא לפועל בשנת 1806. למסייה גרנדה מלאו באותה עת חמישים ותשע שנים, אשתו הייתה כבת שלושים ושש, והייתה להם בת יחידה בת עשר, פרי אהבתם המוסדרת כחוק. מסייה גרנדה, שההשגחה ביקשה ככל הנראה לנחמו על קלונו המנהלי, ירש באותה שנה בזה אחר זה את אימהּ של מאדאם גרנדה, מאדאם לָה גודינייר לבית לָה בֶּרתֶלייר; את אביה הזקן, מסייה לה ברתלייר; ולבסוף את מאדאם ז'נטִייֶה, סבתה של גרנדה מצד אימה — שלוש ירושות עוקבות, שאיש לא ידע מה גודלן. בלהטם הקמצני הרב ערמו שלושת הזקנים הללו את כספם על מנת שיוכלו להתבונן בו בחשאי כרצונם. מסייה לה ברתלייר הזקן ראה בהשקעת כסף בזבוז; לדידו, מראה הכסף השיא לו רווח גדול מהריבית על הלוואתו. לפיכך אמדו רשויות העיר את הונו הצבור לפי ההכנסות שהניבו נכסי המקרקעין שלו. כעת זכה מסייה גרנדה לתואר האצולה החדש, ששיגיון השוויון שלנו לא ימחה לעולם: הוא היה לנישום הגדול ביותר בנפת סומיר. הגפנים שגידל באדמותיו, מאה אקרים שטחן, הניבו לו בעונה שופעת שבע מאות עד שמונה מאות חביוניות יין. נכסיו כללו שלוש עשרה חוות אריסים, מנזר ישן, ששם אטם בקירות, לשם חיסכון, את החלונות, את מִפתחי הקשת ואת הוויטרז'ים, שהשתמרו על ידי כך, ועשרים ושבעה אקרים שדות מרעה, שבהם צמחו והאמירו שלושת אלפים עצי צפצפה שניטעו שם בשנת 1793. לבסוף, בית מגוריו היה גם הוא בבעלותו. בכך הסתכם רכושו הנראה לעין של גרנדה; ואילו את היקף הונו הכספי יכלו רק שני אנשים לשער במעורפל: האחד, מסייה קרישוֹ, היה הנוטריון שהופקד על ניהול הכספים שהלווה גרנדה בריבית קצוצה; האחר, מסייה דה גרסן, היה הבנקאי העשיר ביותר בסומיר, והכורם השתתף בהסתר בעסקיו הרווחיים ככל שמצא לנכון. קרישו הזקן ומסייה דה גרסן דבקו אומנם בקפדנות באותה דיסקרטיות המייסדת אמון ומביאה להצלחה באזורי הפרובינציה, ועם זאת, על פי הכבוד הגדול שנהגו שניהם בגרנדה, יכלו הצופים בהם ובהערצתם המתרפסת להעריך את היקף הונו של ראש העיר לשעבר. ואומנם, לא נמצא בסומיר אדם שלא היה משוכנע שמסייה גרנדה מחזיק באוצר ייחודי, מטמון של לואידורים, וכי הוא מתמסר בלילות לעונג שאין להביעו במילים: התבוננות בהר הזהב שלו. הקמצנים המופלגים שאבו מידה של ודאות בעניין זה ממראה עיניו של האיש, שדומה כי המתכת הזהובה העניקה להן את גווניה. במבטו של אדם הרגיל להפיק מהונו תועלת עצומה, בדומה למבטיהם של רודפי תענוגות, מהמרים ומלחכי פנכה, מן ההכרח שידבקו נטיות מסוימות שאת טיבן קשה להגדיר במדויק, תנועות חמקניות, חמדניות, צופנות סוד, שחסידי דת הממון כמותו מיטיבים לזהותן. שפת סתרים זו מייסדת, במובן מה, את מסדר הבונים החופשיים של התשוקות. מסייה גרנדה משך עליו אפוא את ההוקרה שזכאי לה אדם שלעולם אינו חייב דבר לאיש, חבתן רב שנים, כורם ותיק היודע לשער בדיוק של אסטרונום מתי יש להכין אלף חביוניות עבור יבול הענבים שלו ומתי לייצר רק חמש מאות; שאינו מחמיץ שום עסקה מזדמנת; שלעולם יהיו לו חביות למכור כל אימת שמחיר החבית עולה על ערך המצרך האצור בה; שיכול לאחסן יבול במרתפיו ולהמתין עד שהתמורה עבור חביונת תגיע למאתיים פרנק, לאחר שבעלי הקרקעות הקטנים נאלצו למכור את שלהם בחמישה לואי. הבציר המפורסם שלו משנת 1811, שנשמר בתבונה ונמכר לשיעורים, הכניס לו מאתיים וארבעים אלף ליבּרות. בענייני ממונות התמזגו במסייה גרנדה תכונות של נמר ושל נחש בריח: היה משתופף במיומנות, מצטנף, סוקר את טרפו ומזנק; אחרי שהיה פוער את לוע ארנקו ובולע חופן של מצלצלים היה שב לרבוץ בשלווה, צונן, שיטתי, שווה נפש כנחש בשעת העיכול. אין אדם שהיה רואה את גרנדה בעוברו מבלי לחוש כלפיו הערצה מהולה ביראת כבוד ובאימה. לא נמצא איש בסומיר שלא חש את טופרי הפלדה שלו קורעים בבשרו: לזה הסדיר הנוטריון קרישו מימון לרכישת מקרקעין, אך חייבו בריבית של אחד עשר אחוזים; לאחֵר פרע מסייה דה גרסן שטר חוב טרם זמנו, אך ניכה מהסכום דמי פירעון מוקדם בשיעור מזוויע. לא היה כמעט יום ששמו של מסייה גרנדה לא עלה בו, בשוק או בשיחת הבריות בשעת ערב. לאחדים היווה עושרו של הכורם הוותיק מקור לגאווה פטריוטית. לא אחת ולא שתיים נשמע סוחר או פונדקאי אומר לאורח בנימה של שביעות רצון: "אדוני, אומנם יש לנו כאן שניים־שלושה בעלי עסקים שצברו מיליונים; אבל אם מדברים על גרנדה, אפילו הוא לא יודע כמה כסף יש לו!“ בשנת 1816 העריכו טובי החשבים של סומיר כי שווי קרקעותיו של האיש עומד על סך ארבעה מיליונים בקירוב; אולם הואיל וההכנסה השנתית הממוצעת שהפיק מהן בין 1793 ל־1817 עמדה, על פי אומדנם, על סך מאה אלף פרנקים, היה ניתן להניח שהונו הכספי כמעט השתווה לערך המקרקעין שבבעלותו. וכך, בתום משחק בוסטון או שיחה כלשהי בעניין הגפנים, כשהיו מזכירים לעיתים את מסייה גרנדה ומישהו בקי היה מפטיר: "אבא גרנדה?... אבא גרנדה יש לו בוודאי חמישה־שישה מיליונים,“ היה מסייה קרישו עונה לו, או מסייה דה גרסן, אם הזדמנו לשיחה: "אתה מומחה ממני בעניינים אלה, אני עצמי מעולם לא הצלחתי לברר את הסכום הכולל.“ אם פריזאי כלשהו היה מדבר על רוטשילד או על מסייה לאפִיט, היו בני שיחו מסומיר מבקשים לדעת אם הם עשירים כמו מסייה גרנדה. ואם היה הפריזאי מחייך ועונה ב'הן' מזלזל, היו הם מביטים זה בזה ומנידים ראשם בהבעה ספקנית. עושר כה גדול הֶעטה גלימה של זהב על כל מעשיו של האיש. אם היו בחייו אי אלו עניינים שעוררו גיחוך או לעג, הלעג והגיחוך דעכו בחלוף הזמן. כל פעולה שנקט, ולו הפחותה ביותר, נשאה את חותם סמכותו של מסייה גרנדה כפוסק אחרון. שׂיחו, לבושו, המחוות שלו, אפילו המצמוץ שבעיניו היו לחוק בחבל ארץ זה, שבו כל מי שחקר את תנועותיו, בדומה למדען החוקר את פעולת האינסטינקטים אצל בעלי החיים, התוודע לחוכמה עמוקה, דוממת, המתגלמת אף בזעירה שבהן. ‘אבא גרנדה עוטה את כפפות הפרווה, צפוי חורף קשה; צריך להתחיל את הבציר‘. ‘אבא גרנדה רוכש הרבה עץ לחביות, יהיה יין בשפע השנה‘. גרנדה לא קנה מעודו בשר או לחם. החוכרים הפרישו לו מדי שבוע כמות מספקת של פטמים, אפרוחים, ביצים, חמאה וחיטה. הייתה לו טחנת קמח, והשוכרים היו מחויבים, נוסף על תשלום דמי החכירה, להביא ולטחון בה כמות מסוימת של גרעינים, שממנה סיפקו לו סובין וקמח. נָנוֹן הגדולה, המשרתת היחידה שלו, כבר לא צעירה אומנם, טרחה מדי שבת בעצמה על אפיית הלחם לכלכלת הבית. גרנדה הסדיר שמגדלי הירקות מקרב חוכרי אדמותיו יספקו לו את צרכיו מן היבול שלהם. פירות הניבו לו מטעיו די והותר, והוא אף הוציא כמות גדולה למכירה בשוק. לצורך הסקה שימשו לו עצים שנכרתו מן המשוכות שלו, או גדמים מרקיבים למחצה שנאספו בפאתי שדותיו; האיכרים שלו הובילו אותם העירה בעגלה, קצוצים כיאות, וסידרו אותם כיאות ברוב טובם במחסן העצים שלו, והוא גמל להם על כך בדברי תודה. הוצאותיו הידועות היחידות של מסייה גרנדה היו על לחם הקודש, על המלתחה של אשתו ושל בתו ועל דמי השכירות של מושביהן בכנסייה; שמן ונרות למאור, משכורתה של ננון הגדולה, ציפויי בדיל לסירי הבישול, היטלי מס, תיקוני מבנים והוצאות על עיבוד הקרקעות. בבעלותו של גרנדה היו שש מאות אקרים של יער, שטח שנרכש זה מקרוב; את ההשגחה עליו הוא הפקיד בידי שומר של שכנו והבטיח לשפּותו. מעתה ואילך אכל גרנדה בשר ציד.</p>
			<p class="text">גרנדה נהג בפשטות בכל הליכותיו. הוא דיבר מעט, ועל פי רוב ביטא את מחשבותיו במשפטים קצרים ונמלצים שנאמרו בקול שקט. מאז המהפכה, ימים שבהם משך עליו תשומת לב ציבורית, האיש גמגם באופן מייגע כל אימת שנדרש לשוחח באריכות או לנהל ויכוח. העילגות, ההיגיון המשובש, חוסר העקביות לכאורה ושטף המילים שבו הטביע את מחשבותיו, פגמים שיוחסו לחינוכו הלקוי כביכול, היו לאמיתו של דבר מעושים, והם יוסברו באופן מניח את הדעת על יסוד אי אלו אירועים שיתוארו בסיפור זה. לשם התמודדות עם קשיי החיים והמסחר, ולפתרון כל הבעיות, שימשו לו מלבד זאת ארבעה משפטים, מדויקים כנוסחאות אלגבריות: ‘אינני יודע‘; ‘אינני יכול‘; ‘איני רוצה‘; ‘נראה בהמשך‘. מעולם לא אמר ‘כן‘ או ‘לא‘, ומעולם לא רשם דבר. כשפנו אליו בדברים הוא היה מקשיב בשקט, יד ימינו אוחזת בסנטרו ומרפקה נתמך בגב כף ידו השמאלית, והיה קובע בכל עניין דעה שממנה שוב לא חזר. היה מהרהר ארוכות גם בעסקאות הפעוטות ביותר. כאשר בתום שיחה מחוכמת היה יריבו חושף לפניו לבסוף את דרישותיו, בסוברו כי היטה אותו לצידו, היה גרנדה עונה: "איני יכול לסכם דבר מבלי להתייעץ קודם עם אשתי.“ אשתו, שאותה הוריד למדרגת שעבוד מוחלט, הייתה עבורו פרגוד נוח מאין כמוהו בענייני עסקים. הוא מעולם לא ביקר אצל איש, לא נעתר להזמנות לסעוד בבתי אחרים ולא אירח מישהו לסעודת ערב; מעולם לא הקים רעש, ודומה היה שהוא נוהג חסכנות בכל עניין, אפילו בתנועות גופו. תמיד רחש כבוד לקניינם של אחרים ונמנע מלגעת בחפצים לא לו. ואולם למרות קולו הרך והתנהגותו השקולה, אופן הדיבור והמנהגים של חבתן שבו והופיעו, במיוחד כשהיה בביתו, שם שמר על איפוק פחות מבמקומות אחרים.</p>
			<p class="text">אשר לתוארו הפיזי של גרנדה, גובהו היה כמטר ושישים וגופו גוץ ורבוע; היו לו שוקיים בהיקף של כשלושים ושניים סנטימטר, פיקות ברכיים מסוקסות וכתפיים רחבות. קלסתר פניו העגול היה שזוף וזרוע חטטים; סנטרו היה מרובע, שפתיו ישרות כסרגל ושיניו לבנות; הבעת עיניו הייתה שלווה ורעבתנית, כזו שנוהגים לייחס לצפעוני. מצחו היה חרוש לרוחבו תלמים רבים, ועליו היו תפיחות רבות משמעות; בשערו הצהבהב זרקה שיבה — צעירים שלא ידעו כי אין להתבדח על חשבונו של מסייה גרנדה נהגו לומר שזהו ‘שיער בגונֵי כסף וזהב‘. על אפו, שהיה מעובה בקצהו, התנוססה גבשושית נימית. פשוטי העם אמרו על גבשושית זו, לא בלי צדק, שהיא ‘ערמומית‘. הפנים הללו הביעו פיקחות מסוכנת, כנות קרת מזג, ואנוכיות של אדם הרגיל למקד את רגשותיו בתענוגות הקמצנות ובברייה היחידה שהייתה בעלת משמעות כלשהי עבורו, בתו אז'ני, יורשתו היחידה. אופן עמידתו, גינוניו, הילוכו, למעשה הווייתו כולה, העידו על ביטחון עצמי של אדם הרגיל להצליח בכל עסקיו. ואכן, למרות מראיתו החיצונית הנינוחה ונועם הליכותיו, מסייה גרנדה היה אדם החלטי ונחוש. סגנון לבושו נותר תמיד ללא שינוי — אם ראית אותו היום, ידעת כיצד נראה לבושו מאז 1791. נעליו החזקות נרכסו ברצועות של עור. בכל מזג אוויר הוא לבש גרביים מצמר מנופץ, מכנסיים קצרים מבד חום עבה, מהודקים לברכיים בעזרת אבזמי כסף, אפודת קטיפה מפוספסת בחום־אדמדם ובצהוב לסירוגין, מכופתרת בקו אנכי, מעיל חום גדול ורחב שוליים, מטפחת צוואר שחורה ומגבעת של קווייקרים. הכפפות שלו, חזקות ככפפותיו של ז'נדרם, היו עמידות למשך עשרים חודש, וכדי לשמור על ניקיונן היה מניח אותן בתנועת יד קפדנית במקום קבוע על שולי המגבעת. בזאת הסתכם כל מה שידעו אנשי סומיר על האיש הנכבד.</p>
			<p class="text">רק שישה מתושבי העיר הורשו להיכנס לבית גרנדה. החשוב מבין שלושת הראשונים היה אחיינו של מסייה קרישו. מאז שהתמנה לִנשיא הערכאה הראשונה של סומיר צירף צעיר זה לשמו את השם בונפון, פעל לתת לשם בונפון קדימות על פני קרישו, וכבר חתם על מסמכים בשם ק' דה בונפון. בעל דין פזיז שהיה פונה אליו במהלך דיון משפטי כ"מר קרישו“ היה עומד עד מהרה על סכלותו. השופט נטה חסד למי שכינה אותו "כבוד הנשיא“, אבל את מיטב חיוכי הנועם שלו העניק לחנפנים שפנו אליו כ"מסייה דה בונפון“. באותה עת מלאו לנשיא הנכבד שלושים ושלוש, והוא היה בעליה של אחוזת בונפון, שהניבה לו הכנסה של שבעת אלפים ליברות בשנה; הוא ציפה לרשת את דודו הנוטריון ואת דודו האב קרישו, חבר נכבד במועצת הכמרים של טוּר — שניהם עשירים למדי על פי הסברה. שלושה בני קרישו אלה, שנתמכו על ידי דודנים רבים והיו מקושרים לעשרים בתי אב, יצרו בעיר סיעה, כמוהם כבני משפחת מדיצ'י הפלורנטינית בשעתם. וכמו משפחת מדיצ'י, גם לבני קרישו הייתה משפחת פאצי משלהם: מאדאם דה גרסן, אֵם לבחור בן עשרים ושלוש, הקפידה מאוד להשתתף בערבי משחק שאירחה מאדאם גרנדה, וזאת בתקווה להשיא את אדולף היקר שלה לעלמה אז'ני; מסייה דה גרסן, הבנקאי, סייע במרץ לתמרוניה של אשתו על ידי הענקת שירותים קבועים בחשאי לקמצן הזקן, ודאג תמיד להגיע בזמן לשדה המערכה. לשלושת הדה גרסנים היו גם כן אוהדים משלהם, דודנים ובעלי ברית נאמנים. מנגד, האב קרישו, הטליראן של משפחת קרישו, ניהל בתמיכתו הנאמנה של אחיו הנוטריון מאבק עז מול אשת הבנקאי, במאמץ להבטיח את הירושה השמנה עבור אחיינו הנשיא. המאבק החשאי בין משפחת קרישו למשפחת דה גרסן, שהפרס למנצח בו היה ידה של אז'ני גרנדה, ריתק אליו תשומת לב נרגשת בחוגי החברה הסומירית. למי תינשא מדמואזל גרנדה, לכבוד הנשיא או למסייה אדולף דה גרסן? לשאלה זו היו שהשיבו ואמרו שמסייה גרנדה לא ייתן את בתו לאיש מן השניים; טענו שהחבתן לשעבר, שאפתן חסר מנוח, מעוניין לחתן את בתו עם אחד מצירי האספה העליונה, שבעבור הכנסה שנתית בסך שלוש מאות אלף ליברות ייאות לקחת על עצמו את כל חביות היין של בית גרנדה, הן מן העבר, הן אלה שבהווה והן העתידיות. אחרים ענו כנגדם ואמרו שמסייה ומאדאם דה גרסן הינם אצילים, שהם עשירים מופלגים, שאדולף הוא בחור חמד, ושאלא אם כן יש לו בכיס איזה אחיין של האפיפיור, זיווג הגון כזה חייב להשביע את רצונו של אדם חסר ייחוס כמוהו, אדם שסומיר כולה עדיין זוכרת אותו אוחז קרדום של חבתן, ושנוסף על כך גם חבש בשעתו מצנפת מהפכנים אדומה. בעלי דעה צלולה הצביעו על כך שמסייה קרישו דה בונפון יוצא ובא במגוריו של גרנדה כבן בית, בעוד שיריבו מתארח שם בימי ראשון בלבד. אלה החזיקו בדעה שמאדאם דה גרסן, שקשריה עם הנשים בבית גרנדה טובים מאלה של משפחת קרישו, תוכל להשריש בליבן אי אלו רעיונות שיביאו לה הצלחה במוקדם או במאוחר, ואלה טענו מנגד כי לאב קרישו אין מתחרים באומנות השכנוע ברמזים, ושבדו־קרב בין אישה ונזיר הכוחות שווים. המשחק צמוד, קבע סומירי חד הבחנה, ואילו זקני המקום, שהיו בקיאים יותר בכגון אלה, גרסו שגרנדה, שהינו אדם מחושב, לא ייתן שנכסי המשפחה יצאו מרשותה, ועל כן מדמואזל אז'ני תינשא לבנו של מסייה גרנדה מפריז, סיטונאי יין עשיר. על כך השיבו האוהדים מכאן ומכאן, ראשית, שהאחים גרנדה לא התראו יותר מפעם אחת זה שלושים שנה; שנית, שלמסייה גרנדה מפריז יש תוכניות גדולות עבור בנו: האיש הוא ראש עיריית רובע, חבר אספה, קולונל במשמר הלאומי ושופט בבית הדין למסחר; הוא מתכחש לקרובי משפחתו בסומיר וטוען כי הינו מקושר, בחסדי נפוליאון, למשפחתו של איזה דוכס. מה לא נֶאמר על יורשת שהייתה שיחת הבריות בטווח של עשרים פרסה, מאנזֶ'ה עד בְּלוּאָה ועד בכלל, ואפילו במרכבות השירות!</p>
			<p class="text">בראשית שנת 1818 זכתה סיעת קרישו ביתרון בולט על פני סיעת דה גרסן. אחוזת פְרוּאַדְפון, שהייתה ראויה לציון בזכות גנה, הטירה הנפלאה שלה, החוות, הנחל, האגמים והיערות, שלושה מיליון שווייה, הועמדה למכירה על ידי המרקיז פרואדפון הצעיר, שנאלץ להוון את נכסיו. עורך הדין קרישו, הנשיא קרישו והאב קרישו הצליחו, בעזרת חסידיהם, למנוע את מכירת האחוזה בחלקים קטנים. הנוטריון הסכים עם המרקיז הצעיר על מחיר מציאה, לאחר ששכנע אותו שיידרש לנהל אין־ספור תביעות משפטיות נגד הזוכים במכרזים על החלקות קודם שיוכל לשלשל לכיסו את התשלום תמורתן, וכי מוטב למכור את האחוזה למסייה גרנדה, שהינו אדם בעל אמצעים כלכליים, ויתרה מזו, יש בידו לשלם עבור הנכס במזומן. מרקיזוּת פרואדפון היפה הובלה אפוא בבטחה אל בית הבליעה של מסייה גרנדה. למרבה תימהונה של סומיר הקדים הלה את התשלום בעבורה, לאחר הסדרת העניינים הפורמליים, בתמורה להפחתה במחיר. עד לנאנט ולאורליאן הגיעו הדיה של העסקה. מסייה גרנדה ניגש לראות את הטירה החדשה שלו כשנקרתה לו עגלה שחזרה לשם. לאחר שהעיף מבט בנכס החדש שבבעלותו שב לסומיר כשהוא סמוך ובטוח שהשקעתו תניב לו רווח שנתי של חמישה אחוזים בקירוב, והגה את הרעיון הנפלא להגדיל את אחוזת פרואדפון על ידי כך שיצרף אליה את כל נכסיו האחרים. לאחר מכן, על מנת למלא מחדש את קופתו, שהתרוקנה כמעט לגמרי, החליט לכרות את כל העצים בחורשות שלו עד האחרון שבהם, לברא את היערות ולעבד את עצי הצפצפה שבשדותיו.</p>
			<p class="text">עתה יֵקל להבין את מלוא משמעותו של הביטוי ‘מעונו של מסייה גרנדה‘ — בית חיוור, קר ודומם, השוכן במרומי העיר וחוסה בצל חומות הטירה החרֵבות. שני העמודים והקשת שיצרו את מִפתח הכניסה נבנו, כמו הבית עצמו, מאבן גיר שכמוה מוצאים לחופי נהר הלוּאַר, אבן לבנה ורכה שאורך חייה הממוצע מגיע בקושי לשנתיים. החורים המרובים, שנִבעו באבנים באי סדר בשל פגעי מזג האוויר ושניקבו אותן בצורות משונות, שיוו לקשת ולמשקופים מראה מתולע, המוכר מן האדריכלות הצרפתית, והקנו לפּתח דמיון מסוים לשער של בית כלא. תבליט שטוח שנפרש רחב מעל לקשת, מסותת באבן קשה, הציג את דמויותיהן של ארבע עונות השנה, דמויות שאוכּלו מזמן והשחירו לגמרי. מעל לתבליט היה מונח כרכוב שעליו צמחו צמחים שונים, פזורים באקראי: כותליות צהובות, חבלבלים, בֶּל־דה ז'וּר, לֶחךְ, ודובדבן קטן שהתנשא לגובה. הדלת הכבדה העשויה עץ אלון חום, דלת חרֵבה, סדוקה, שבירה למראית עין, הייתה תפוסה היטב על ידי מערכת ברגים בתבנית סימטרית. במרכזו של הפשפש המיועד להולכי רגל היה קבוע חלון מסורג, צר מידות ומשובץ בצפיפות במוטות חלודים, שסיפק מעין טעם הגיוני לנוכחותו של מקוֹש, שהיה מחובר לדלת בטבעת ושימש להקשה על ראש מסמר גדול, קמוט פנים, שהיה קבוע בדלת. המקוש המוארך, פטיש מן הסוג שבדורות קודמים היו מכנים זַ'קְמַאר, דמה בצורתו לסימן קריאה גדול; חובב עתיקות שהיה בוחן אותו בתשומת לב היה מזהה את שרידיה של דמות מוקיונית, שהייתה טבועה בו לפנים ונשחקה מפאת השימוש הממושך. מבעד לסבכת החלון הקטנה, שנועדה לאפשר לבני הבית לזהות ידידים בזמן מלחמות האזרחים, יכלו סקרנים להבחין, מעבר לקשת ירקרקה ואפלולית, במדרגות פגומות אחדות; הללו הובילו לגן שנתחם באופן ציורי על ידי קירות עבים, לחים, נוטפי מים, שהצמיחו ציצות של שיחים חולניים לרוב. מעברה האחר של חומה זו הזדקרה צמחיית הגנים של כמה בתים שכנים. בקומת הקרקע של הבית, החדר החשוב ביותר היה <span class="bold">הסלון</span>, שהיו נכנסים אליו תחת הקשת של שער הכרכרות. מעטים בלבד עומדים על חשיבותו של סלון כזה בערי השדה של מחוזות אַנְז'וּ, טוּרֶן ובֵּרי. הוא משמש בעת ובעונה אחת מבואה, חדר אורחים, משרד, בודואר וחדר אוכל; זוהי בימת התיאטרון של חיי הבית, הטרקלין המשותף, לכאן היה בא פעמיים בשנה סַפּר הרובע כדי לספר את שער ראשו של מסייה גרנדה; לכאן היו נכנסים האיכרים, הכומר, נציב המחוז ושוליית הטוחן. חדר זה, ששני חלונותיו השקיפו אל הרחוב, היה מרוצף עץ, וקירותיו היו מחופים מרצפה עד תקרה בלוחות עץ צבועים באפור ומעוטרים בזיזים בסגנון עתיק. תקרתו הייתה עשויה קורות גלויות, גם הן אפורות, שהמרווחים ביניהן מולאו בטיט — תערובת מצהיבה של סיד, חול ופסולת צמר. אורלוגין ישן מנחושת, משובץ ערבסקות של קשקשי צדף, קישט את אבן האח הלבנה, המסותתת סיתות גס; מעליו תלתה מראה ירקרקה, ושוליה, שהוקצעו בשיפוע כדי שייראה עובייה, בהקוּ בקו אור לאורך המסגרת הגותית ההדורה מפלדת דמשק. שתי מנורות דו־קניות מנחושת מוזהבת, שניצבו לנוי בשני קצות האח, שימשו לתכלית כפולה: כשהיו מסירים את הפנכות בדמות שושן שימש העמוד, שהתחבר לבסיס שיש כחלחל בעזרת מתאם מנחושת ישנה, פמוט לימי שגרה. הכיסאות בעיצוב עתיק היו מחופים אריג שהציג עלילות ממִשלי לה פונטיין, ואולם היה עליך לדעת זאת מראש כדי לזהות את הנושאים כי הצבעים דהו, והדמויות רוטשו בשל תיקוני הבד הרבים ונראו רק בקושי. בארבע פינות הסלון ניצבו כונניות פינתיות, מעין מזנונים שהיו מזוהמים בצידם העליון. שולחן משחק ישן, עשוי פסיפס, בעל משטח עליון בדוגמת לוח שחמט, עמד לצד הקיר במרווח בין שני החלונות. מעליו היה קבוע בקיר ברומטר סגלגל במסגרת שחורה מעוטרת בפיתוחי עץ מוזהבים, שיופיים נפגם מחמת הזבובים שהתהוללו שם בהפקרות גמורה. שתי תמונות דיוקן מצוירות בצבעי פסטל היו תלויות על הקיר ממול לאח. לכאורה היו אלה הדיוקנים של מסייה לה ברתלייר, סבהּ הזקן של מאדאם גרנדה, לבוש כסגן במשמר המלכותי, ושל מאדאם ז'נטייֶה המנוחה בבגדי רועת צאן. על שני החלונות היו פרושים וילונות כבדים עשויים משי אדום מן העיר טוּר, שהיו מופשלים בעזרת חבל ותפּוח כמו וילונות של כנסייה. הקישוט המפואר, פריט מותרות כה זר למנהגיו של גרנדה, נרכש בשעתו כחלק מן הבית, וכמוהו המראָה הגותית, האורלוגין, הכיסאות המרופדים והכונניות הפינתיות מעץ סיסם. ליד החלון הקרוב לדלת ניצב כיסא נצרים, שרגליו הוגבהו באמצעות כפיסי עץ כדי לאפשר למאדאם גרנדה לראות את העוברים ושבים. שולחן תפירה דהוי מעץ דובדבן מילא את גומחת החלון, והכורסה הקטנה של אז'ני ניצבה בצמוד אליו. זה חמש עשרה שנים, ימיהן של האם והבת עוברים עליהן כאן בשלווה ובעמל מתמיד מחודש אפריל ועד לחודש נובמבר. בחודשי החורף הן יושבות ליד האח; גרנדה מרשה להבעיר אש באחד בנובמבר ודואג לכבותה בשלושים ואחד במארס, תוך התעלמות מימי הקור של ראשית האביב ושל ראשית הסתיו. תיבת פחמים מחוררת לחימום הרגליים, מצוידת בגחלים שננון הגדולה מעבירה בזריזות מתנור המטבח, מקילה על מאדאם גרנדה ובתה את הבקרים והערבים היותר קרירים של חודשי אפריל ואוקטובר. מאדאם ומדמואזל גרנדה מתקנות כאן את כלי הלבן של הבית, עמל כפיים שהן מקדישות לו את כל זמנן, עד כדי כך שכאשר ביקשה אז'ני לרקום צווארון קפלים לאימה היא נאלצה לעשות זאת על חשבון שעות השינה שלה ולהערים לצורך כך על אביה בעניין המאור. מזה זמן רב נהג הקמצן להקציב במשורה נרות לשימוש יומי לבתו ולננון הגדולה, כשם שהיה קוצב מדי בוקר את מנת הלחם ושאר המזונות הנדרשים לצריכה היומית.</p>
			<p class="text">ננון הגדולה הייתה אולי האדם היחידי שהיה מסוגל לשאת את עריצותו של אדונה. העיר כולה קינאה בגללה במסייה ומאדאם גרנדה. הכינוי ‘הגדולה‘ ניתן לה משום שהתנשאה לגובה מטר ושמונים בקירוב. זה שלושים וחמש שנה היא משרתת את גרנדה, ועל אף שׁשְׂכרה מסתכם בשישים ליברות בלבד, היא נחשבת לאחת המשרתות הכי עשירות בסומיר. שכן הסכום השנתי הזה, שנצבר לאורך שלושים וחמש שנים, אפשר לה להפקיד זה לא כבר בידי עורך הדין קרישו ארבעת אלפים ליברות לצורך קצבה שנתית. תוצאה מצטברת זו של חסכנותה השקדנית של ננון הגדולה, לאורך שנים, נראתה כבירה. כל המשרתות התקנאו בה על פת הלחם לימי זקנה שהבטיחה העלובה לעצמה בהגיעה לגיל שישים, מבלי לתת את דעתן על השעבוד הקשה שעימו הסכינה לשם כך. בשעתו, בהיותה בת עשרים ושתיים, לא עלה בידי הצעירה המסכנה להתקבל לעבודה בשום מקום, כה עזה הייתה הסלידה ממראה פניה; ואולם היה בכך משום עוול גדול, שהרי אותן פנים היו מעוררות התפעלות אילו התנשאו מעל כתפיו של גרנדיר מהמשמר הקיסרי. אך כל דבר והמקום הראוי לו, כפי שנוהגים לומר. לאחר שנאלצה לעזוב חווה שעלתה באש, שם השגיחה על הפרות, היא באה לסומיר לחפש תעסוקה כמשרתת, חדורה רוח איתנה ונכונה לכל אתגר. אבא גרנדה, שבאותה עת חשב להתחתן וכבר רצה להקים בית, שם לב לצעירה העוברת מדלת אל דלת ונדחית במיאוס בכל מקום. כיוון שניחן בטביעת עין של חבתן הוא ידע להעריך את כוחה הפיזי וחזה את התועלת שיוכל להפיק מברייה נשית זו, שמתנשאת לגובה כאחד הנפילים, שרגליה נטועות בקרקע כשורשים של אלון בן שישים שנה, שהינה בעלת מותניים חסונים, גב רבוע וכפות ידיים של עגלון, והינה ישרה כסרגל וטהורת מידות. החטטים שעיטרו את פני הלוחם שלה, עורה החום־אדמדם, זרועותיה חסרות המנוח, בלויי הסחבות שלבשה — דבר מכל אלה לא הרתיע את החבתן, שבגילו היה עדיין בעל לב נוח להתרגש. הוא הלביש אפוא את העלובה, צייד אותה בנעליים, האכיל אותה, שילם לה משכורת והעסיק אותה מבלי להפריז בגערות. בראותה כיצד החבתן מקבל אותה, הזילה ננון בסתר דמעות של שמחה, ודבקה בו בכל מאודה. הוא מצידו ניצל אותה כאדון פאודלי. ננון הייתה קמה עם שחר ושוכבת לישון מאוחר בלילה, ועשתה הכול: בישלה, כיבסה, נשאה על כתפיה את הכבסים לשטיפה בנהר, האכילה את עובדי הכרם בזמן הבציר, השגיחה על המלקטים, שמרה ככלב נאמן על רכושו של אדונה, וככלל צייתה מתוך אמון עיוור וללא תרעומת לכל רצונותיו, גם המשונים ביותר. בשנת 1811 הנודעת, כאשר יבול הכרמים הצריך עבודה בהיקף שמעולם לא היה כמוהו, החליט גרנדה לתת לננון במתנה את שעונו הישן, שי יחיד אחרי עשרים שנות שירות. הוא אומנם נהג לתת לה אחת לשלושה חודשים את נעליו הישנות (שהתאימו למידותיה), אבל אז הן היו כה בלויות עד כי מן הנמנע היה להחשיב את ההטבה הרבעונית הזאת כשי. חיי המחסור עשו את הצעירה האומללה הזו לקמצנית עד כדי כך, שלבסוף אהב אותה גרנדה כפי שאוהבים כלב, וננון מצידה אפשרה לו לשים על צווארה קולר עוקָצים ושוב לא חשה את דקירותיהם. היא לא התלוננה כשגרנדה פרס את הלחם בחסכנות מופרזת, שָׂמחה לחלוק בתועלת ההיגיינית שנבעה מסדרי הבית המחמירים, שבזכותם איש מדייריו לא חלה מעולם, וסופה שהייתה לבת המשפחה: היא צחקה עם גרנדה, נעצבה איתו, איתו קפאה והתחממה, איתו עבדה. כמה פיצויים מתוקים הביא עימו השוויון הזה! אדוניה לא נזף בה מעולם על משמש, אפרסק, שזיף או נקטרינה שאכלה בצל העצים; "קדימה ננון, תתכבדי“, היה אומר לה כשענפי העצים כרעו תחת כובד הפרי והאריסים נאלצו לתת אותו מאכל לחזירים. עבור בת כפר, שבנעוריה לא יכלה ללקט בשדות דבר מלבד יחס עוין, חסרת־כול שזכתה בחסדו בְּמקלט, צחוקו הדו־משמעי של אבא גרנדה היה קרן שמש של ממש. ואומנם, ליבה התם של ננון ושׂכלה המוגבל יכלו להכיל רק רגש אחד ויחיד, מחשבה אחת בלבד. זה שלושים וחמש שנים ראתה את עצמה שוב ושוב מגיעה לבית המלאכה של אבא גרנדה ברגליים יחפות ובבגדים בלואים, ותמיד הייתה שומעת את קולו של החבתן אומר לה: "מה את רוצה, חביבה?“, וזיכרונה נותר תמיד רענן. מדי פעם, כשגרנדה היה מהרהר בננון וחושב על כך שהאומללה לא זכתה מעודה במחמאה, ולו הקלושה ביותר, וכלל לא ידעה דבר על אודות הרגשות הענוגים שמעוררת אישה, והיה נותן דעתו על כך שהיא עשויה להתייצב בבוא היום לפני בוראה טהורה יותר משהייתה הבתולה מריה בכבודה ובעצמה, היה נתפס לרגש של חמלה, ובהביטו בה היה מפטיר: "מסכנה, ננון!“ בתגובה הייתה המשרתת הוותיקה שולחת תמיד לעברו מבט סתום. קריאות אלה, שחזרו ונשמעו, נקשרו זו בזו ברבות השנים לשרשרת של רעות אמיצה, וכל הִישנות של הקריאה הוסיפה לה חוּליה. בחמלה הזו, שקיננה בליבו הקמצני של גרנדה ושהתקבלה ברצון על ידי הרווקה המזדקנת, היה משהו מזוויע, שקשה להגדיר את טיבו; אותה חמלה אכזרית, שהעירה אין־ספור עינוגים בליבו של החבתן הזקן, הייתה פסגת אושרה של ננון. מי לא יאמר "מסכנה, ננון!“ אלוהים מכיר את מלאכיו לפי גונֵי קולם וגעגועיהם הנסתרים. ברבים ממשקי הבית בסומיר נהגו טוב יותר במשרתים, ואף על פי כן הללו כלל לא השׂביעו את רצון אדוניהם. "מה הם עושים שם במשפחת גרנדה למען ננון שלהם?“ שאלו בעיר, "היא כל כך מסורה להם, הייתה מוכנה לשים את היד באש בשבילם!“ המטבח שלה, שחלונותיו המסורגים פנו אל החצר, היה תמיד נקי, מצוחצח וקריר, מטבח אמיתי של כילַי שאסור לבזבז בו דבר. לאחר הדחת הכלים הייתה ננון מאחסנת למשמרת את שאריות הארוחה, מכבה את האש, ואז יוצאת אל הסלון דרך המסדרון המפריד בינו לבין המטבח ומצטרפת לבעלי הבית, והייתה טווה שם חוטי קנבוס. נר יחיד הספיק למשפחה בשעות הערב. בלילות הייתה ננון ישנה בירכתי המסדרון, בקיטון צר ומזוהם שהואר על ידי חלון שהשקיף לחדר הסמוך דווקא. בזכות בריאותה האיתנה היא יכלה ללון בחור העלוב מבלי להינזק, ובה בעת לשמוע כל רחש קל ברחבי הבית, שדומייה עמוקה שררה בו יומם ולילה. כמו כלב שמירה בתפקיד היה עליה לישון נים ולא נים בעין אחת פקוחה.</p>
			<p class="text">התיאור של שאר חלקי הבית ימצא את מקומו במהלך האירועים שיסופרו בהמשך; ואולם לאור מתווה הסלון, ובו כל פאר המותרות הנוצץ של הבית, יכול הקורא לדמות לעצמו מראש את מערומיהן של הקומות העליונות.</p>
			<p class="text">במחצית חודש נובמבר של שנת 1819, לפנות ערב, הבעירה ננון הגדולה את האש בסלון, בפעם הראשונה לאחר סתיו נאה מאוד שבא אל קיצו. היה זה יום חג, כפי שהיטיבו לדעת סיעות קרישו ודה גרסן. ששת היריבים נערכו אפוא לביקור, מצוידים בכל האמצעים הנחוצים ומוכנים להיפגש בסלון, מתוך כוונה להתעלות אלה על אלה במפגני ידידות. בבוקרו של אותו יום ראתה סומיר כולה את מאדאם ומדמואזל גרנדה עושות את דרכן בלוויית ננון לכנסיית המחוז כדי לשמוע את המיסה, והכול זכרו כי זהו יום הולדתה של אז'ני. כיוון שכך, עורך הדין קרישו, האב קרישו ומסייה ק' דה בונפון, שחישבו מתי צפויה להסתיים ארוחת הערב בבית גרנדה, הזדרזו להקדים ולהגיע לפני הדה גרסנים כדי לברך את מדמואזל גרנדה ליום חגה. כל השלושה הביאו איתם זרי פרחים ענקיים, שלוקטו בחממות הקטנות שלהם. זר הפרחים שהנשיא התכוון להגיש לה התהדר בקישורי סרט משי לבן, מעוטר בגדילי זהב. כמנהגו בימי ההולדת של אז'ני ובימי חג הפתיע מסייה גרנדה את בתו עם בוקר בעודה במיטתה והעניק לה בחגיגיות מטבע זהב נדיר, מתנת אב קבועה שלו זה שלוש עשרה שנים. מאדאם גרנדה נהגה על פי רוב לתת לה שמלת חורף או קיץ, בהתאם לעונה. שתי השמלות ומטבעות הזהב שקיבלה מאביה כשי בראש השנה וביום הולדתה הסתכמו בהכנסה קטנה, מאה כתרים לערך, וגרנדה נהנה לראותה צוברת אותם. ככלות הכול, הוא רק העביר בדרך זו את כספו מקופה אחת לאחרת וטיפח — בעדינות, כאילו האכיל גוזל — את מידת הקמצנות אצל היורשת שלו. מעת לעת היה מבקש ממנה דין וחשבון על האוצר שלה, שגדל בזכות מענק שקיבלה בשעתו מהזוג לה ברתלייר. זה יהיה ה<span class="bold">תריסר</span> של נישואייך, נהג לומר לה. ‘תריסר‘ הינו מנהג עתיק שעדיין נשמר בקנאות בכמה מחוזות במרכז צרפת. בבֵּרי ובאנז'וּ, כאשר צעירה נישאת, חובה על משפחתה או על משפחת החתן לתת לה ארנק ובו שנים עשר מטבעות, או שנים עשר תריסרי מטבעות, או תריסר מאות מטבעות של כסף או זהב. אפילו רועת הצאן הדלה ביותר אינה מתחתנת ללא תריסר מטבעות — לפחות בני שני סוּ, במקרה שלה. באיסוּדן עדיין מדברים על תריסר שקיבלה איזו יורשת עשירה, סך של מאה ארבעים וארבעה כתרי זהב פורטוגליים. האפיפיור קלמנס השביעי, שהשיא לאנרי השני את אחייניתו, קתרינה דה מדיצ'י, נתן לה במתנה תריסר מדליוני זהב עתיקים בערך גבוה  ביותר.</p>
			<p class="text">במהלך הסעודה בבית גרנדה התמלא האב שמחה למראה בתו, שיָפתה בשמלתה החדשה, והכריז: "לכבוד יום ההולדת של אז'ני, נדליק אש היום! זה יהיה סימן טוב לבאות.“</p>
			<p class="text">"מדמואזל תתחתן בתוך שנה, אין ספק,“ אמרה ננון הגדולה, שהביאה מן המטבח את שאריות האווז, הפסיון של החבתנים.</p>
			<p class="text">"אני לא רואָה בסומיר שידוך הולם עבורה,“ ענתה מאדאם גרנדה, והמבט הביישני, שלא לפי גילה, שנתנה אגב כך בבעלה, הסגיר את השעבוד המוחלט שנגזר על האישה האומללה, הנאנקת תחת נישואיה.</p>
			<p class="text">גרנדה הרהר בבתו וקרא בעליצות: "היא בת עשרים ושלוש היום, הילדה, נצטרך לעסוק בכך בקרוב.“</p>
			<p class="text">אז'ני ואימה החליפו ביניהן בשתיקה מבט של הבנה הדדית.</p>
			<p class="text">מאדאם גרנדה הייתה אישה שדופה וצנומה. צהובה כפרי החבוש, איטית ומגושמת, מאותן נשים שנראות כמי שנוצרו על מנת שיִרדו בהן. היא הייתה רחבת גרם, ועם האף גדול שלה, המצח הגדול והעיניים הגדולות היא הותירה במבט ראשון רושם עמום של דמיון לפרי סיבי, שאין בו לא טעם ולא עסיס. שיניה היו שחורות ומרווחות, פיה מצומק, וסנטרה בולט כחרטום של ערדל. זו הייתה אישה מצוינת, לה ברתליירית אמיתית. האב קרישו מצא כמה הזדמנויות לומר לה שהיא הייתה דווקא נאה למדי בצעירותה, והיא האמינה לו. הרוך המלאכי שלה, הכניעוּת, בדומה לחרק שילד מתעלל בו, יראת השמיים המופלגת, שלוות הנפש התמידית, טוב הלב, אלה גרמו לכול לחוס עליה ולכבדה. בעלה מעולם לא נתן לה בבת אחת יותר משישה פרנקים, שאותם קצב לה לצורך הוצאותיה הקטנות. מגוחך ככל שהדבר ייראה, האישה הזאת, שהנדוניה שלה וירושותיה הכניסו לאבא גרנדה יותר משלוש מאות אלף פרנק, חשה עצמה מושפלת כל כך בשל תלותה התמידית ובשל השעבוד שנפשה הרכה לא העזה להתמרד כנגדו, עד שמעולם לא ביקשה לעצמה פרוטה ולא העירה דבר ביחס למסמכים שעורך הדין קרישו הגיש לה לחתימה. גאווה אווילית נסתרת שָׁרתה תמיד על כל הליכותיה של האישה אצילת הנפש, שהייתה קורבן קבוע לזלזול ועלבון מצד בעלה. מאדאם גרנדה לבשה תמיד שמלת משי בצבע ירקרק אחיד שהקפידה לשמור במצב שמיש למשך כשנה, עטתה מטפחת גדולה מבד כותנה לבן, חבשה מגבעת של קש, וכמעט תמיד חגרה סינר מבד טפטה שחור. מכיוון שמיעטה לצאת מהבית, מיעטה לבלות את נעליה. ככלל, היא לא ביקשה לעצמה דבר מעולם. גרנדה מצידו, שנתפס מדי פעם לחרטה בזוכרו כי חלף זמן רב מאז הפעם האחרונה שקצב לה את ששת הפרנקים, היה נוטל על עצמו לפצותה במענק אחרי שימכור את תנובת הכרמים השנתית. ארבעה או חמישה מטבעות של לואי, סך הכול שמונים עד מאה פרנק, שהתקבלו מאת הקַניין ההולנדי או הבלגי בתמורה ליבול העונה, היו המקור לחלק היותר קבוע בהכנסתה השנתית של מאדאם גרנדה; אלא שאז, אחרי שקיבלה את חמשת הלואי שלה, היה בעלה אומר לה לעיתים מזומנות, כאילו חָלקוּ ביניהם ארנק משותף: "יש לך אולי כמה סוּ להלוות לי?“ והאישה האומללה, שהייתה מאושרת על שנקרתה לה הזדמנות לעשות משהו למען האיש שהכומר המוודה שלה תיאר כאדונה ובעליה, נתנה לו במרוצת החורף כמה כתרים מתוך המענק שקיבלה ממנו קודם לכן. כשהיה מוציא מכיסו מטבע בן חמישה כתרים, ההקצאה החודשית עבור הוצאותיה הקטנות כגון חוטים ומחטים ודברי הטיפוח של הבת, לא שכח אף פעם — לאחר ששב ורכס את כיסו — לומר לאשתו: "ומה איתך, אימא? את רוצה משהו בשבילך?“ ומאדאם גרנדה, חדורה רגש כבוד אימהי, הייתה עונה לו: "נראה בהמשך, יקירי.“ אצילות מבוזבזת! גרנדה סבר שהוא מגלה נדיבות רבה כלפי אשתו. דומה כי בצדק קובעים פילוסופים הפוגשים בריות מסוגן של ננון, של מאדאם גרנדה ושל אז'ני, כי האירוניה היא שמונחת ביסוד פעולתה של ההשגחה העליונה.</p>
			<p class="text">אחרי הארוחה, שבה דובר לראשונה על נישואיה של אז'ני, עלתה ננון לחדרו של מסייה גרנדה כדי להביא משם בקבוק של ליקר קסיס, וכמעט נפלה ברדתה בחזרה.</p>
			<p class="text">"בריה מגושמת שכמותך!“ אמר לה אדונה, "גם את לא יודעת לדרוך בלי ליפול?“</p>
			<p class="text">"אדוני, זה בגלל הקרש הרופף בגרם המדרגות שלך.“</p>
			<p class="text">"היא צודקת,“ אמרה מאדאם גרנדה. "מזמן כבר היית צריך לדאוג שיתקנו את זה. אתמול אז'ני כמעט נקעה שם את רגלה.“</p>
			<p class="text">"טוב,“ אמר גרנדה לננון, כשראה את פניה החיוורות, "לכבוד יום ההולדת של אז'ני, וכיוון שכמעט נפלת, קחי לך כוסית קסיס כדי להתאושש.“</p>
			<p class="text">"הרווחתי את זה ביושר, בחיי!“ אמרה ננון. "הרבה אנשים היו שוברים במצב כזה את הבקבוק; אני הייתי מוכנה לשבור מרפק כדי להחזיק אותו באוויר.“</p>
			<p class="text">"ננון המסכנה!“ אמר גרנדה, ומזג לה כוסית.</p>
			<p class="text">"נחבלת?“ שאלה אז'ני והביטה בה בדאגה.</p>
			<p class="text">"לא, הצלחתי לבלום את המכה בנפילה לאחור.“</p>
			<p class="text">וגרנדה אמר: "טוב, לכבוד יום ההולדת של אז'ני, אני אתקן כעת את המדרגה בשבילכן. אתן לא יודעות להניח את הרגל בחלק היציב,  בצד.“</p>
			<p class="text">הוא לקח את הנר, כשהוא משאיר את אשתו, בתו והמשרתת ללא מקור אור מלבד לשונות האש המקפצות באח, והלך אל המחסן כדי להביא קרשים, מסמרים וכלי עבודה.</p>
			<p class="text">"אתה צריך עזרה?“ קראה ננון. מכות הפטיש שלו הדהדו בחלל המדרגות.</p>
			<p class="text">"לא, לא,“ ענה גרנדה, "אני יודע להסתדר עם זה.“</p>
			<p class="text">בדיוק בזמן שהחבתן לשעבר היה עסוק בתיקון גרם המדרגות המתפורר שלו, כשהוא נזכר אגב כך בימי בחרותו ושורק לעצמו בקולי קולות, דפקו שלושת האדונים קרישו על הדלת.</p>
			<p class="text">"זה אתה שָמה, מסייה קרישו?“ שאלה ננון, כשהיא מביטה דרך הסבכה הקטנה.</p>
			<p class="text">"כן,“ ענה הנשיא.</p>
			<p class="text">ננון פתחה את הדלת, ובזכות אורן של להבות האח, שהשתקף מבעד לקמרון, יכלו שלושת הבאים למצוא את דרכם לפתח הסלון.</p>
			<p class="text">"אה! באתם לעשות פה חגיגה,“ אמרה ננון כשהריחה את הפרחים.</p>
			<p class="text">"סִלחו לי רבותי,“ קרא גרנדה, שזיהה את קולות חבריו, "תכף אצטרף אליכם. אני לא גאוותן. אני מתקן בעצמי את גרם המדרגות שלי.“</p>
			<p class="text">"תמשיך, תמשיך, מסייה גרנדה, ראש עיר בצאתו, נגר בביתו,“ התפייט הנשיא, ורק הוא צחק מהרמיזה שלו, שאיש מלבדו לא הבין.</p>
			<p class="text">מאדאם ומדמואזל גרנדה קמו על רגליהן. הנשיא ניצל את האפלולית ואמר לאז'ני: "הרשי נא לי, עלמתי, לאחל לך ביום הולדתך שיהיו לך עוד הרבה שנים מאושרות, ושתמשיכי ליהנות מהבריאות האיתנה שאת מתברכת בה.“</p>
			<p class="text">הוא הגיש ליורשת זר גדול של פרחים, מזן שהיה נדיר בסומיר; אחר כך אחז במרפקיה ונשק לה על שני צידי צווארה בלבביות שהביכה אותה. הנשיא, שדמה למסמר גדול וחלוד, סבר שבכך הוא מחזר אחריה.</p>
			<p class="text">"תרגיש בנוח,“ אמר גרנדה, שירד בינתיים, "איזו השקעה לרגל החג, אדוני הנשיא!“</p>
			<p class="text">"בחברת מדמואזל כל יום יהיה יום חג לאחייני,“ השיב האב קרישו, שהיה חמוש גם הוא בזר פרחים.</p>
			<p class="text">הכומר נישק את ידה של אז'ני, ואילו עורך הדין קרישו נשק לה בחביבות על שתי לחייה ואמר: "כמה גדלנו! שנים עשר חודשים בשנה!“</p>
			<p class="text">כשהציב שוב את הנר לפני האורלוגין אמר גרנדה, שמעודו לא זנח הלצה והיה חוזר עליה עד בלי די אם מצא אותה משעשעת: "לכבוד יום ההולדת של אז'ני, נדליק את המנורה!“</p>
			<p class="text">הוא הסיר בזהירות את קני המנורה והניח פנכה על כל אחד מהכנים; אחר כך לקח מידיה של ננון נר עטוף נייר בקצהו, תקע וייצב אותו בחור, הדליק אותו וניגש לשבת לצד אשתו, ותוך כדי כך העביר את מבטו משלושת רעיו אל בתו ומשם אל שני הנרות. האב קרישו, איש גוץ ועגלגל, שמנמן, שחבש פאה אדמדמה ושטוחה, חזותו כשל זקנה חובבת משחקי קלפים, שלח קדימה את רגליו, שהיו נתונות בנעליים חזקות מהודקות באבזמי כסף, ואמר: "הדה גרסנים לא באו?“</p>
			<p class="text">"עדיין לא,“ אמר גרנדה.</p>
			<p class="text">הנוטריון הזקן עיווה את פניו, שהיו מחוררות ככף טיגון. "הם אמורים לבוא?“ שאל.</p>
			<p class="text">"אני חושבת שכן,“ אמרה מאדאם גרנדה.</p>
			<p class="text">"הבציר בכרמים שלך הסתיים?“ שאל הנשיא דה בונפון את גרנדה.</p>
			<p class="text">"בכולם!“ אמר הכורם הזקן, וקם והתהלך לאורכו ולרוחבו של הסלון, מבליט את חזהו ברוב גאווה — אותה גאווה שהביע בתשובתו: "בכולם!“. מבעד לפתח הפרוזדור המוביל למטבח קלטו עיניו את ננון הגדולה, יושבת ליד התנור לאור הנר שלה ונערכת שם לעבודת הטווייה כדי לא להפריע לחגיגה בסלון. "ננון,“ אמר לה, תוך שהוא יוצא אל הפרוזדור לכיוון המטבח, "למה שלא תכבי את האש בתנור ואת הנר ותבואי להיות איתנו? מה, הסלון לא מספיק מרווח? יש בו מקום לכולנו!“</p>
			<p class="text">"אבל אדוני מצפה לאורחים נכבדים,“ אמרה ננון.</p>
			<p class="text">"אינך די טובה עבורם? הם בניו של אדם, בדיוק כמוך.“</p>
			<p class="text">הוא שב לסלון וניגש לנשיא. "מכרת את היבול שלך?“ שאל.</p>
			<p class="text">"למען האמת, לא. אני שומר אותו אצלי. היין אומנם משובח עכשיו, אבל בתוך שנתיים הוא ישביח עוד יותר. כפי שידוע לך היטב, בעלי האחוזות נשבעו לעמוד על המחיר המוסכם, והשנה הסוחרים הבלגים לא יקנו אצלנו. אין מה לדאוג, כשם שהלכו כך הם יחזרו.“</p>
			<p class="text">"כן, אנחנו חייבים להיות נחושים,“ אמר גרנדה בנימה שהעבירה רעד בנשיא.</p>
			<p class="text">האם הוא רוקח עסקה? תהה קרישו.</p>
			<p class="text">באותו רגע בישר המקוש בדלת על בואה של משפחת דה גרסן, וכניסתם קטעה שיחה שאך החלה בין הכומר למאדאם גרנדה.</p>
			<p class="text">מאדאם דה גרסן הייתה אחת מאותן נשים קטנות ותוססות, עגלגלות, בעלות עור צח וּורדרד, אשר בזכות הרגלים צנועים ואורח חיים נזירי, כנהוג בפרובינציה, נותרו צעירות גם בגיל ארבעים; כמוהן כשושנים בשלהי הסתיו, שהינן טובות מראה אך כותרתן קרירה באופן כלשהו, וניחוחן כבר אינו עז כמקודם. היא התלבשה היטב, התקשטה בעדיים שהייתה מזמינה מפריז, נתנה את הטון בחברה העירונית של סומיר וערכה נשפים בביתה. בעלה, בעברו קצין אספקה במשמר הקיסרי, שנפצע באורח קשה בקרב אוסטרליץ ופרש מהשירות, נהג כנות ישירה בסגנון צבאי ביחסו לגרנדה, אף על פי שהוקיר אותו.</p>
			<p class="text">"שלום גרנדה,“ אמר לכורם ולחץ את ידו כשהוא מְשווה לעצמו מין עליונות, שתחתיה דרס תמיד את בני קרישו. "מדמואזל,“ אמר לאז'ני, אחרי שבירך לשלום את מאדאם גרנדה, "את תמיד כל כך יפה ועדינה, באמת איני יודע מה עוד אפשר לאחל לך.“ הוא הגיש לה תיבה קטנה, שנישאה בידי משרתו, ובה אברש מכֵּף התקווה הטובה, פרח שהובא לא מזמן לאירופה והיה עדיין נדיר ביותר.</p>
			<p class="text">מאדאם דה גרסן נישקה את אז'ני בחום רב, לחצה את ידה ואמרה: "אדולף לקח על עצמו להגיש לך שי קטן למזכרת ממני.“</p>
			<p class="text">צעיר בהיר שיער, גבה קומה, חיוור ועדין, בעל הופעה וגינונים נאים מאוד, שלמרות מראהו הביישני פיזר זה לא כבר בפריז, לשם הגיע כדי להשלים לימודי משפטים, לפחות שמונת אלפים פרנק מעבר להוצאות המחיה שלו, ניגש לאז'ני, נישקה על שתי לחייה והגיש לה תיבת כלי תפירה שכל הציוד בה היה עשוי כסף מוזהב, סחורה זולה באיכות ירודה ביותר, אם כי השלט, שעליו הוטבעו ראשי התיבות "א.ג.“ באותיות גותיות חרוטות היטב, נראה עשוי בקפידה. כשפתחה אותה נמלאה אז'ני שמחה, מאותן שמחות לא צפויות ושלמות הגורמות לנערות להסמיק, להזדעזע ולרעוד מרוב נחת. היא הפנתה את מבטה אל אביה, כמבקשת לדעת אם מותר לה לקבל את השי, ומסייה גרנדה אמר לה: "קחי, קחי, ילדתי,“ בהטעמת קול שהייתה מוציאה את שמו של שחקן תיאטרון לתהילה. האדונים קרישו צפו נדהמים במבט הקורן והערני ששלחה היורשת, שדימתה כי נגלה לעיניה פאר שלא היה כמוהו, לעבר אדולף דה גרסן. מסייה דה גרסן כיבד את גרנדה בקורט טבק הרחה, נטל קמצוץ לעצמו, ניער את הפירורים שנשרו על עיטור לגיון הכבוד הצמוד לדש חליפתו הכחולה, ואז הסתכל על שלושת האדונים קרישו כאומר: "נראה אתכם מתמודדים עם זה!“. מאדאם דה גרסן העיפה מבט לעבר זרי הפרחים בצנצנות כחולות שהביאו עימם האדונים קרישו כמחפשת אחר התשורות שלהם, כשעל פניה הבעה מיתממת, לגלגנית. בנסיבות עדינות אלה הניח האב קרישו לחבורה שעה שזו התיישבה בחצי מעגל מול האח והלך לשוטט עם גרנדה בירכתי הסלון. כאשר שני הקשישים נמצאו ליד החלון המרוחק ביותר מהדה גרסנים, לחש הכומר על אוזנו של הקמצן: "האנשים האלה זורקים כסף בלי חשבון.“</p>
			<p class="text">"למי אכפת, אם הוא מגיע לבסוף למרתף שלי,“ ענה לו הכורם.</p>
			<p class="text">"אילו רצית לתת לבתך מספריים מזהב, היו לך האמצעים לכך,“ אמר הכומר.</p>
			<p class="text">"מה שאני נותן לה טוב בהרבה ממספריים,“ ענה גרנדה.</p>
			<p class="text">האחיין שלי הוא ראש־קרש, הרהר האב קרישו בהביטו בנשיא, ששׂער ראשו הפרוע תרם את חלקו לפניו הכהות, חסרות החן... איך לא חשב לעשות רושם עם איזו שטות קטנה, יקרה כביכול?</p>
			<p class="text">"מעכשיו נבוא לשחק אצלך, מאדאם גרנדה,“ אמרה מאדאם דה גרסן.</p>
			<p class="text">"אדרבא, נשחק כולנו יחד, נוכל למלא שני שולחנות.“</p>
			<p class="text">"לכבוד יום ההולדת של אז'ני, תשחקו בלוֹטוֹ־זֵ'נֵרָאל שלכם, ותצרפו את שני הילדים,“ אמר אבא גרנדה. החבתן לשעבר, שהוא עצמו לא השתתף מעודו בשום משחק, הצביע על בתו ועל אדולף. "קדימה, ננון, תסדרי את השולחנות.“</p>
			<p class="text">"אנחנו נעזור לך, מדמואזל ננון,“ אמרה בעליצות מאדאם דה גרסן, שהתענגה על השמחה שגרמה זה עתה לאז'ני.</p>
			<p class="text">"מימיי לא הייתי כל כך מרוצה,“ אמרה לה היורשת. "אף פעם לא ראיתי דבר יפה כל כך, בשום מקום.“</p>
			<p class="text">"אדולף הביא את התיבה מפריז, והוא זה שבחר אותה,“ לחשה דה גרסן על אוזנה.</p>
			<p class="text">תמשיכי, תמשיכי, תככנית ארורה! הרהר הנשיא... אם אי פעם יהיה לך או לבעלך עניין כלשהו בבית משפט, זה לא ייגמר בטוב מבחינתכם.</p>
			<p class="text">הנוטריון ישב בפינה שלו, הביט בארשת פנים שלווה בכומר וחשב לעצמו: הדה גרסנים יכולים להתאמץ, אבל הנכסים שלי, של אחי ושל אחייני מסתכמים במיליון ומאה אלף פרנק; להם יש לכל היותר מחצית הסכום הזה, ויש להם גם בת. שיתנו כמה מתנות שירצו — היורשת, המתנות, הכול ייפול לידינו בבוא היום.</p>
			<p class="text">בשעה שמונה וחצי בערב הוצבו שני שולחנות. מאדאם דה גרסן היפה הצליחה להושיב את בנה לצד אז'ני. גיבורי הסצנה הזו — סצנה שגרתית לכאורה, ואף על פי כן רבת עניין — החזיקו בידיהם כרטיסים צבעוניים שעליהם נרשמו ספרות וז'יטונים כחולים מזכוכית והקשיבו כביכול לדברי ההיתול של הנוטריון הזקן, שלא שלף מספר מבלי להשמיע הערה כלשהי, ואולם למעשה חשבו כולם על המיליונים של מסייה גרנדה. החבתן הזקן הביט ביהירות בנוצותיה הוורודות ובבגדיה ההדורים של מאדאם דה גרסן, בסבר פניו הלוחמני של הבנקאי, בפניו של אדולף, בנשיא, בכומר, בנוטריון, ואמר לעצמו: הם באו בגלל הכסף שלי; הם יֵשבו כאן וישתעממו בעבור בתי, אבל הם לא יזכו בה, לא אלה ולא אלה. כל האדונים האלה משמשים לי רק צלצלים לדיג.</p>
			<p class="text">העליצות המשפחתית בסלון האפרורי הישן, לאורם הדל של שני נרות; קולות הצחוק נטולי הכֵּנות, למעט אלה שעל שפתי אז'ני ואימה, כשברקע נשמע שאון גלגל הטווייה של ננון הגדולה; הקטנוניוּת, לצד מאוויים כה גדולים; נערה זו, שבדומה לְציפורים הנופלות קורבן למחיר הגבוה המוצע תמורתן בלא ידיעתן נרדפה וניצודה במלכודת פתאים של אותות ידידות שנתנה בהם אמון — כל אלה תרמו את חלקם לתמונה שנפרשׂה שם והפכו אותה לקומית ונוגה כאחת. והרי זו אותה תמונה בכל הזמנים ובכל המקומות, אלא שכאן היא הצטמצמה לביטויה הפשוט ביותר. דמותו של גרנדה, המנצל את חיבתן המזויפת של שתי המשפחות ומפיק ממנה רווח עצום, שלטה בדרמה ושפכה אור על משמעותה. האם לא ביטא הפרצוף האחד הזה את האל היחיד שבו מאמינים בימינו, הכסף, במלוא עוצמתו? מקום משני בלבד תפסו כאן הרגשות האנושיים העדינים שפיעמו בליבן הטהור של שלוש נפשות, ננון, אז'ני והאם. כה תמימות ועיוורות! אז'ני ואימה לא ידעו דבר על עושרו של גרנדה; הן בחנו את המציאות לאור מושגיהן הקלושים ולא הוקירו את הכסף ולא בזו לו, כיוון שהתרגלו להסתדר בלעדיו. רגשותיהן, שנרמסו בלא ידיעתן ועדיין נותרו מלאי חיוניות, והבידוד שהיו שרויות בו, העמידו ניגוד מוזר ביניהן לבין שאר המתכנסים בסלון, שחיו כולם מתוך חומרנות מוחלטת. מה נורא הוא מצבו של האדם! אין בו אף שמחה שאינה נולדת מבורוּת כלשהי. בדיוק ברגע שמאדאם גרנדה זכתה בשישה עשר סוּ, הסכום המרבי שעלה אי פעם בגורל בסלון הזה, ושלשלה לכיסה את הזכייה הגדולה לקול צחוקה העליז של ננון, הלם המקוש בשער ברעש עז שגרם לנשים להרתיע בכיסאותיהן.</p>
			<p class="text">"תושב סומיר לא מקיש כך בשער,“ אמר הנוטריון.</p>
			<p class="text">"איך אפשר לדפוק בשער ככה,“ אמרה ננון. "הם רוצים לשבור לנו אותו?“</p>
			<p class="text">"מי זה, לכל הרוחות?“ קרא גרנדה.</p>
			<p class="text">ננון נטלה אחד משני הנרות והלכה לפתוח את השער, וגרנדה התלווה אליה.</p>
			<p class="text">"גרנדה, גרנדה,“ נזעקה אשתו וזינקה אל דלת הסלון בכוחה של תחושת פחד עמומה שתקפה אותה.</p>
			<p class="text">המשחקים החליפו ביניהם מבטים. "אולי מוטב שנלך“ אמר מסייה דה גרסן, "החבטה הזאת בשער נשמעת לי מאיימת.“</p>
			<p class="text">דה גרסן הספיק בדוחק להבחין באיש צעיר מלוּוה בבלדר של שירות המרכבות, שנשא שתי מזוודות עצומות וגרר תרמילי מסע, בטרם פנה גרנדה באחת לעבר אשתו ואמר לה: "מאדאם גרנדה, תחזרי אל הלוטו שלך ותני לי לדבר עם האיש הזה“ וסגר בתנופה את דלת הסלון; המשחקים חזרו לשבת בכיסאותיהם, אבל לא המשיכו לשחק.</p>
			<p class="text">"זה מישהו מקומי, מסייה?“ שאלה מאדאם דה גרסן את בעלה.</p>
			<p class="text">"לא, זה נוסע זר.“</p>
			<p class="text">"לאור השעה, זה חייב להיות מישהו מפריז,“ אמר הנוטריון, שהוציא מכיסו את שעונו הישן, שעון בעובי שתי אצבעות, דומה לכד הולנדי. "תשע בערב; כולרה, הדיליז'נס הזה מדייק תמיד!“</p>
			<p class="text">"הוא איש צעיר, האדון?“ שאל האב קרישו.</p>
			<p class="text">"כן,“ ענה מסייה דה גרסן, "הוא הביא איתו שני ארגזי מטען, הם בטח שוקלים לפחות שלוש מאות קילו.“</p>
			<p class="text">"ננון לא חזרה,“ אמרה אז'ני.</p>
			<p class="text">"זה חייב להיות קרוב משפחה שלכם,“ אמר הנשיא.</p>
			<p class="text">"נחזור ללוטו,“ אמרה מאדאם גרנדה בקול רך. "לפי נימת קולו של גרנדה, הרגשתי שהוא מוטרד; אולי הוא לא יהיה מרוצה אם ישים לב שאנחנו מדברים על העניינים שלו.“</p>
			<p class="text">"מדמואזל,“ אמר אדולף ליושבת לצידו, "זה ככל הנראה גרנדה הצעיר, בן דודך, בחור יפה תואר; ראיתי אותו בנשף אצל מסייה דה נוסינגֶן.“ אדולף השתתק — אימו דרכה על רגלו. היא ביקשה ממנו בקול רם שני סוּ להמר עליהם, והוסיפה בלחישה על אוזנו: "אתה מוכן לשתוק, אידיוט שכמוך!“</p>
			<p class="text">באותו רגע חזר גרנדה לסלון בלי ננון, ואילו המשרתת והבלדר נשמעו עולים במדרגות. בעקבות גרנדה פסע פנימה הנוסע; את הופעתו של הלה בקרב היושבים בסלון, אחרי שלמשך דקות ארוכות הוא עורר בהם סקרנות כה רבה והעסיק כל כך את דמיונם, ניתן להשוות לנפילה של שבלול לכוורת דבורים, או לכניסה של טווס לאיזה לול תרנגולות קודר בכפר.</p>
			<p class="text">"שב ליד האש,“ אמר גרנדה.</p>
			<p class="text">קודם שהתיישב בירך הבחור הזר את החבורה בחן רב. הגברים קמו כדי להשיב לו ברכינה מנומסת, והנשים הנידו ראש במחווה טקסית.</p>
			<p class="text">"בוודאי קר לאדוני,“ אמרה מאדאם גרנדה, "אדוני מגיע אולי מ...“</p>
			<p class="text">"נשים, תמיד אותו סיפור!“ אמר הכורם הזקן, כשהוא מפסיק את קריאת המכתב שהחזיק בידו; "הניחי לאדון עכשיו, הוא צריך לנוח!“</p>
			<p class="text">"אבל אבא, אולי האדון זקוק למשהו,“ אמרה אז'ני.</p>
			<p class="text">"יש לו פֶּה,“ אמר גרנדה בתקיפות.</p>
			<p class="text">מכל הנוכחים, האלמוני לבדו הופתע מן המחזה שראה — כל האחרים היו רגילים להתנהגותו הרודנית של האיש — ואולם בתגובה לחילופי הדברים בין גרנדה לשתי הנשים הוא קם, ובגבו אל האח הרים אחת מרגליו על מנת לייבש את סוליית הנעל. "אני מודה לך, דודניתי," אמר לאז'ני, "כבר אכלתי ערבית בטוּר.“ וכשהוא מביט בגרנדה, הוסיף: "אני לא זקוק לדבר, אני אפילו לא עייף.“</p>
			<p class="text">"אדוני בא מהבירה?“ שאלה מאדאם דה גרסן.</p>
			<p class="text">למשמע שאלתה נטל מסייה שארל, בנו של מסייה גרנדה מפריז, משקף קטן, שהיה מחובר בשרשרת לצווארונו, הניח אותו על עינו הימנית וסקר את הפריטים המונחים על השולחן ואת האנשים שישבו שם; אחר כך מדד במבט את מאדאם דה גרסן, ולבסוף אמר: "כן, גבירתי,“ והוסיף: "אתם משחקים בלוטו; דודתי, תמשיכו בבקשה לשחק. חבל להפסיק שעשוע כזה...“</p>
			<p class="text">הייתי בטוחה שזה הדודן, הרהרה מאדאם דה גרסן, ובה בעת הגניבה לעברו מבטים קטנים.</p>
			<p class="text">"ארבעים ושבע,“ קרא הכומר הזקן. "תרשמי, מאדאם דה גרסן, זה המספר שלך, לא?“</p>
			<p class="text">מסייה דה גרסן הניח ז'יטון על הכרטיס של אשתו, שנתפסה להרהורים נוגים שעה שהסתכלה לסירוגין בדודן מפריז ובאז'ני, וכבר לא שמה לב ללוטו. מדי פעם הציצה היורשת בחשאי בבן דודה, ואשת הבנקאי זיהתה בנקל קְרֵשֶנְדוֹ של פליאה וסקרנות.</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1 <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">Louis d</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">’</span><span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">or</span> — מטבעות לואי עשויים זהב (בקיצור: "לואי") בשווי עשרים פרנק.</p>
				
			</div>
		


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
ירושה המאה ה-19 אהבה רומן משפחתי סופרים איקוניים סופרים קלאסיים בורגנות קלאסיקה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!