מה את כותבת

לפני למעלה משני עשורים החלה להיווצר קבוצת שמונה נשים יוצרות שהלכה והתגבשה במרוצת מפגשים חודשיים.
ספר זה הוא פרי יוזמתה של חברתנו דינה קטן בן־ציון שביקשה להותיר עדות כתובה לתופעה של חברות והעצמה נשית הדדית. דינה הדביקה אותנו באמונתה שהמאמץ כדאי וראוי, ואף יצרה את החיבור עם הוצאת כרמל שניאותה לממש את הרעיון.
למרבה הכאב, לקראת ההגהה האחרונה חלתה דינה במחלה קשה. סיפרנו לה על כוונתנו להקדיש לה את ספרנו המשותף. הייתה זו לה בשורת שמחה אחרונה. ימים ספורים אחר כך הלכה לעולמה.
מה את כותבת מוקדש לדינה קטן בן־ציון.
שם: מה את כותבת
שפה: עברית
תחום: שירה
תת תחום: שירה
מק״ט: 012250505

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="chaptersplit ParaOverride-4"><span class="CharOverride-10">בין שני מורים</span><span class="hafnaya CharOverride-12"><span>1</span></span></h2>
			<p class="text">כשנשמע הצלצול המסיים את ההפסקה מיהרנו לחזור לכיתה מבוהלים וישבנו ללא רחש.</p>
			<p class="text">היתה סיבה לכך.</p>
			<p class="text">למדנו במכינה ד' של הגימנסיה העברית בבית אבנים מרובע וקטן מכוסה בגג רעפים אדומים ששימש בשעתו בית מגורים. בינו ובין בניין המחלקות המלבני הגדול – שאל המחלקה הראשונה שלו נעבור בשנה הבאה – הפרידה החצר הגדולה שבה שיחקנו בהפסקות.</p>
			<p class="text">אך לא רק בין שני מבנים שונים הפרידה החצר. היא הפרידה בין שני סוגי הווי־לימוד. נכון, אמנם, שגם בארבע המכינות נתבענו ללמוד בשקידה, אבל למרות זאת היינו אפופים בהן בהרגשה ביתית וחמימה. נוסף על כך, בין השיעורים "הרציניים" שובצו שיעורים של מלאכת־יד וריתמיקה שהנעימו את החיים. ידענו כי אווירה זו תחלוף ברגע שנחצה את החצר ונעבור את סף המחלקה הראשונה. אז יכבדו עלינו עול הלימודים וחומרת המשמעת.</p>
			<p class="text">ומדוע התמלאנו פחד אותה שעה? הרי הלימודים אך זה החלו ועוד שנה תמימה נכונה לנו במכינה ד'? מפני שאותה שנה הוחלט, כנראה, במועצה הפדגוגית של הגימנסיה כי יש לקדם את כיתתנו בלימוד התנ"ך באמצעות אחד ממורי "המחלקות". כשהתבשרנו מי עלה בגורלנו, קפא לבנו. היה זה לא אחר אלא אדון יונה, המורה שהפיל את חתיתו על כל התלמידים ולא היה שני לו לחומרה ולענישה.</p>
			<p class="text">מיהרנו, אפוא, לכיתה בתום ההפסקה וישבנו במקומותינו ללא רחש לקראת השיעור הראשון בתנ"ך. יאיר צבן, שישב בעמדת מפתח ליד החלון, התרומם והציץ החוצה. בלחישה הודיע: "הוא בא – ". אכן, מעבר לכותל נשמעו צעדים קצובים שאחר־כך קרבו ועלו בשלוש המדרגות של חדר־המבוא. הדלת נפתחה וכולנו, כנשוכי־נחש, הזדקפנו בעמידת דום. הוא עמד בפתח, נמוך־קומה, לבוש בחליפה אפורה מהוהה, בכתונת תכלת ובעניבה שחורה. ראשו היה כבוש במגבעת אפורה שתיתורת רפויה לה ופניו הפחוסים אדומים כסלק. בעודו משלח בעד זגוגיות משקפיו מבטים נוקבים ברחבי הכיתה, פסע אל הקתדרה ועלה עליה. אז פקד: "שבו!"</p>
			<p class="text">ישבנו.</p>
			<p class="text">"קומו על רגליכם!"</p>
			<p class="text">קמנו.</p>
			<p class="text">"כאשר אני מצווה 'שבו!' כוונתי שתשבו כאיש אחד ולא כאספסוף וערב־רב. שבו!"</p>
			<p class="text">ישבנו כפקודתו.</p>
			<p class="text">"תנ"ך על השולחן!"</p>
			<p class="text">לא ידענו למה הוא מתכוון.</p>
			<p class="text">"איזה שיעור רשום בשעה זו במערכת השיעורים של כיתתכם?"</p>
			<p class="text">נשמעו כמה קולות: "תנ"ך!"</p>
			<p class="text">"יקומו התלמידים שענו ובלי רשות! מי שידבר להבא בלי רשות, ייענש בהעתקת פרק בתנ"ך. למען תִּרְאוּ ותִירָאוּ! ובכן, איזה שיעור?"</p>
			<p class="text">יער של אצבעות התרומם.</p>
			<p class="text">"תנ"ך, מורי – " השיבה דינה קרלין לאחר שנשאלה.</p>
			<p class="text">"ומדוע לא הבאתם את ספר התנ"ך?"</p>
			<p class="text">טלילה בן־זכאי הניפה את ידה בעוז. אדון יונה פקד עליה: "חדלי לטלטל את ידך כלולב. בשעת ההצבעה יש להצמיד את המרפק לשולחן. מה תשובתך?"</p>
			<p class="text">טלילה קמה ובקולה הקולח אמרה: "מורי, לא ידענו איזה ספר להביא, איזה סיפורי התורה, עם רש"י או בלי..."</p>
			<p class="text">"לשיעור תנ"ך יש להביא את ספר התנ"ך. ספר תנ"ך שלם ובלי פירושים תביאו לכיתה יום־יום והשוכח – ייענש. שלבו ידיים. הבנים יחבשו כובעים."</p>
			<p class="text">אז הניח אדון יונה על הקתדרה את ספר התנ"ך שלו, שהיה כרסתן כמוהו, ולא פתח אותו. "יהושע, פרק א'," הכריז ודיקלם את הפרק בעל־פה מהחל ועד כלה כשעיניו חולפות בטורים מתלמיד לתלמיד ויורדות חדרי־בטן. אחר־כך, כבמטה־קסם, שינה את טעמו ובלשון חולין עורר בכיתה שיחה חיה על חילופי המשמרות בין משה ויהושע, בין המנהיג המורם־מעם ובין המנהיג הטירון. בכישרון של מחזאי העלה לפנינו דרמה אנושית וכולנו רותקנו לה. בתוך כך פירש מלים מוקשות וחידד מושגים. הוא לא ביקש שנפתח מחברת, לא ביקש שנאחז בעיפרון, לא הכתיב דבר. בסוף השיעור הופתענו לטובה כאשר לשיעור הבא רק הורה לנו לחזור וללמוד את הפרק בבית. אכן, אמרנו לעצמנו, מורה משונה: קפדן במשמעת, אך קל בשיעורים.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">למחרת חיכינו לו בידיים שלובות ובספרי תנ"ך פתוחים.</p>
			<p class="text">"סגור ספרים!" ציווה. הוא פתח את יומן הכיתה. הכול ידעו כי הוא בורר את הקרבן הראשון. אבולעפיה ישעיהו ואייזנברג זהבית – ששמם מתחיל באל"ף – להם רעד הקורקבן! היות שאחריהם משתרך טור ארוך של שמות עד שהוא מסתיים בי, מה לי שאפחד!</p>
			<p class="text">"שרתוק!"<span class="hafnaya _idGenCharOverride-2"><span>2</span></span> כרעם ביום בהיר ניחת עלי שמי. קמתי. "קרבי לקתדרה ופני אל הכיתה!"</p>
			<p class="text">ברגליים כושלות ניגשתי לחזית הכיתה.</p>
			<p class="text">"ספרי את הפרק!"</p>
			<p class="text">פתחתי ואמרתי: "משה מת ואז ה' אמר ליהושע..."</p>
			<p class="text">אדון יונה הפסיק אותי: "ביקשתי ממך לספר את הפרק!"</p>
			<p class="text">התחלתי להתבלבל, לגמגם. ניסיתי מלים אחרות: "ה' דיבר אל יהושע אחרי ש..."</p>
			<p class="text">"שרתוק!" שוב קטע אותי המורה. "האם הכנת את השיעורים?"</p>
			<p class="text">בגרון מכווץ פלטתי בקושי: "כן –"</p>
			<p class="text">"אם כך, מדוע אינך אומרת: ויהי אחרי מות משה עבד ה', וכן הלאה?"</p>
			<p class="text">"למדתי את הפרק, אבל לא למדתי אותו בעל־פה..." את ראשי הרכנתי ועיני החלו להתערפל.</p>
			<p class="text">"שרתוק, מדוע רגליך רועדות?"</p>
			<p class="text">לא ידעתי שרגלי רועדות. לא ידעתי שיש לי רגליים.</p>
			<p class="text">"ללמוד," שמעתי את קולו של אדון יונה כמו מבעד מסך, "פירושו ללמוד היטב, וללמוד היטב פירושו ללמוד בעל־פה. כך ולא פחות מכך. היום נכשלת. מחר אבחן אותך בעל־פה בפרק א' וגם בפרק ב' שאותו נלמד היום."</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">אבא הרגיל את שלושתנו – את קובי, את חיים ואותי – לספר לו כל יום בשעת ארוחת־הצהריים על הקורות אותנו בבית־הספר. אותו יום, בהגיע תורי, ניסיתי לפסוח על התקרית שאירעה לי. אבל הוא שאלני: "ובשיעור לתנ"ך נשאלת?" בגלל המוניטין של אדון יונה כאחד מבכירי המורים לתנ"ך וללשון בירושלים שמח אבא שנמניתי עם תלמידיו.</p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"וידעת?"</p>
			<p class="text">"ידעתי."</p>
			<p class="text">על כיסוי האמת הזאת שילמתי ביוקר. כל שעות אחרי־הצהריים לא מצאתי לנפשי מנוח. לא אבנים אלא סלעים הכבידו על לבי. החיים נראו לי קודרים. הזמן נמשך בעצלתיים. גם לאחר שקניתי שליטה בעל־פה בשני הפרקים הראשונים של ספר יהושע לא רווח לי. כך נמשכו העינויים עד אחרי ארוחת־הערב. כאשר שפשפתי את השיניים ורחצתי את הרגליים בחדר־הרחצה ידעתי שכך לא אוכל לשכב לישון. אני אתפוצץ. ואז – אז פרצתי בבכי תמרורים.</p>
			<p class="text">אבא ואמא שישבו בחדר־האוכל נבהלו ומיהרו אלי.</p>
			<p class="text">"מה קרה?"</p>
			<p class="text">כך, ברגל אחת במי־הסבון בכיור ובחברתה הרטובה על השרפרף, סיפרתי את האמת. הם חיבקוני ונשקוני ואמרו שהם בטוחים ששוב זה לא יקרה. ואבא, שנשא אותי בזרועותיו למיטה, הידק סביבי את השמיכה, ניחם אותי והמתיק לי סוד כמוס: "את יודעת, בת קטנה, גם דֹב נכשל פעם אחת בבחינה."</p>
			<p class="text">בכיי שכך ודמעותיי יבשו. אם לדודי דֹב קרה כדבר הזה, הרי שגם לי מותר. התפרקדתי במיטה הרכה. חשבתי איך לפני שנים רבות, כשהיה בגילי, למד אבא כמוני אצל מורים שונים ומשונים. ועוד חשבתי איך אז, בכיתה, הכיר את דֹב והם נעשו חברים. זה היה כל־כך מזמן. הרבה־הרבה שנים לפני שדֹב התחתן עם דודתי רבקה, אחותו של אבא, ונעשה לדודי. לא, לא. כשהם התחתנו הם לא נעשו דודים שלי, כי אני עוד לא נולדתי אז. משונה היה לחשוב על הזמן ההוא בלי להיות בו.</p>
			<p class="text">וכך נרדמתי.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">זמן קצר לאחר פתיחת שנת הלימודים הופיעו בביתנו דודי יהודה ואתו נבות בנו. עיניו של בן־דודי לקו במחלה רצינית. לא בקיבוץ יגור – שבו התגוררה משפחת דודי – ולא בחיפה הסמוכה, לא מצאו לה מרפא. לפיכך הוחלט שנבות יבוא לזמן־מה לירושלים כדי לזכות בטיפולו של רופא העיניים המהולל ד"ר טיכו. כיוון שהיה ילד קטן בא עם אביו.</p>
			<p class="text">שניים אלה עשו להם מנהג. אחרי הביקור היומי אצל ד"ר טיכו, היו עורכים לי ביקור בגימנסיה בשעת ההפסקה הגדולה. מחזה זה של איש מגודל, לבוש בגדי פועל, שילד טרוט־עיניים צמוד אליו, ושניהם נשענים מאחורי הגדר באמצע הבוקר, היה מחזה יוצא דופן. הוא הביך אותי למדי. אבל בשל מצוות כיבוד קרובי־משפחה שחזקה עלי הייתי ממהרת אליהם. היינו מבלים את שעת ההפסקה יחד כשהגדר חוצצת בינינו. יהודה היה מתעניין בלימודים, במראה הכיתה, בסדר הישיבה, וגם תוהה על מנהגי המורים והליכות התלמידים. הרי גם הוא היה מורה! כדרכו היה גם מתבדח וחד חידות. בייחוד הצטיין בהמצאת חרוזים מבריקים כשולף אותם מן השרוול. בינתיים היו נאספים סביבנו חברים וחברות והדוד הזה שמעבר לגדר היה הופך למרכז הבילוי. משום כך, תוך זמן קצר, חלפה מבוכתי כלא היתה.</p>
			<p class="text">ונבות בן־דודי? הוא היה שותק. אבל דרך הרטיות היו עיניו מלאות סקרנות וקנאה. כמה רצה להשתלב במשחקי ה"תופשת" וה"קוסמים", להתרוצץ בשבילי החצר, לעלות על המצוק שהתרומם בלבה ולהשקיף מפסגתו בדגי הזהב הנוצצים ששטו להנאתם בבריכת־הנוי הסגלגלה! הוא, הרגיל למרחבים החופשיים של חצר המשק ביגור, לא יכול להבין את גזירת השער הנעול של הגימנסיה. לא פעם ולא פעמיים התחיל לטפס על הגדר. ויהודה שידע כי ספורטאי קטן כמוהו היה גובר עליה בקלי קלות היה מיצר בצערו, אך עוצר בעדו: "אסור, נבות, אסור..."</p>
			<p class="text">רק מנגד ראה נבות המסכן את כל חמדת חצר הגימנסיה ואליה לא בא.</p>
			<p class="text">כך בבוקר. לעומת זאת אחרי־הצהריים היה שותף פעיל למדי בהכנת שיעורי־הבית שלי – בגלל אביו.</p>
			<p class="text">שיטת ההוראה של אדון יונה עוררה ביהודה עניין מיוחד. מהקניית הלשון המקראית ומההתעמקות בדמויות ובמאורעות התפעל מאוד. לעומת זאת פסל מכל וכל את הלימוד הסיטונאי בעל־פה. "לא זו הדרך," היה חוזר ואומר. אך היות שמטבעו לא יכול לעמוד מן הצד, הִטָּה שכם לעזור לי. על ברך אחת היה מושיב את נבות ועל חברתה היה פותח את התנ"ך. בשיטות מחוכמות ומשעשעות היה חוזר ובוחן אותי עד שכל פסוקי הפרק היומי היו שגורים על־פי. ובינתיים לא היה זמנו של בן־דודי הקטן יוצא לגמרי לבטלה, כי משהו מן החומר הנלמד היה משתקע מאליו גם בזיכרונו.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">באחת ההפסקות הגדולות, בשעת הביקור המשפחתי שליד הגדר, סיפרתי ליהודה שזה עתה למדנו בכיתה עם אדון יונה את הפרק העוסק בכיבוש העי. הוא ביקש ממני להושיט את ידי דרך הגדר. בעודו שואל: "איזו עיר כבש יהושע ראשונה?" לפת אותה ולחץ אותה נוראות.</p>
			<p class="text">צעקתי: "אַייי!"</p>
			<p class="text">אחרי שהתאוששתי שאל בלשונו הצחה: "בַּנְתְּ לְרֵעִי?"</p>
			<p class="text">"בַּנְתִּי." הבנתי שכתשובה לשאלה זו נוטים להשיב: "את יריחו". אבל לאמתו של דבר את יריחו יהושע לא כבש, מפני שהיא נפלה בידי בני ישראל לאחר שהם הקיפוה שבע פעמים ותקעו בשופרות. העיר הראשונה שיהושע כבש ממש במו־ידיו היתה העי – אבל את התשובה הנכונה הזאת עונים בלי לחשוב, רק כתגובה על כאב הלפיתה.</p>
			<p class="text">"אולי תעשי יד אחת עם אחת מחברותייך," הציע יהודה, "ותראי למורה ולכל הכיתה את ה'קונץ' הזה?"</p>
			<p class="text">"אוי, יהודה, לא –"</p>
			<p class="text">"מדוע?"</p>
			<p class="text">"אדון יונה לא מבין ב'קונצים' כאלה."</p>
			<p class="text">"תראי שכן."</p>
			<p class="text">שלושה ימים הפציר בי יהודה ושלושה ימים עמדתי במִרְיִי. ברביעי נכנעתי. אך פקד עלינו המורה לפתוח את ספרי התנ"ך, העזתי והצבעתי.</p>
			<p class="text">"כן, שרתוק?"</p>
			<p class="text">"מורי, אני רוצה להראות משהו." הדגמתי את השאלה על העי עם חברתי הטובה רותי חפץ. ארשת פניו של אדון יונה נותרה חתומה. רנה בהרל ומיכה גורביץ, שישבו בספסל הראשון, כבשו מיד את הצחוק שפרץ מפיהם.</p>
			<p class="text">"ממי למדת את המשחק הזה?" חקר אותי המורה.</p>
			<p class="text">"מדודי. גם הוא מורה לתנ"ך."</p>
			<p class="text">"היכן הוא מלמד?"</p>
			<p class="text">"בקיבוץ יגור."</p>
			<p class="text">עיניו של אדון יונה חלפו עלי בביטול גמור. "חזרי למקומך, שרתוק."</p>
			<p class="text">אחרי־הצהריים סיפרתי ליהודה מה עלה בגורלו של ה'קונץ'. הוא נשק לי במצחי ואמר: "מַיִם שָׁאַל – חָלָב נָתָנָה."</p>
			<p class="text">נעלב בעלבוני אמר לאבא באותו יום בארוחת־הערב: "משה, השמת לבך לילדה שהיא משננת פרקי תנ"ך בשיטות שאבד עליהן הכלח, כמו בימי ה'חדר'?"</p>
			<p class="text">"ומה בכך? תשנן ותדע," פטר אותו אבא.</p>
			<p class="text">"על הלימוד בעל־פה לנבוע מתוך עצמו ולא להיעשות כגריסת מכונת־חצץ." יהודה ידע על מה הוא מדבר. גם במחצבה עבד.</p>
			<p class="text">"היא תעמוד בזאת."</p>
			<p class="text">"אבל באיזה מחיר?"</p>
			<p class="text">"יהודה אחי, עכשיו זה קשה. לימים תשכח את הקושי ותשמח במה שקנתה ממורה זה. כה מעטים כמוהו בדורנו."</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">והנה יום אחד בבואי לבית־הספר התברר לי ששכחתי את ספר התנ"ך בבית. שוד ושבר! העונש שאדון יונה מטיל על עבירה כזאת הוא העתקת פרק קי"ט בתהלים – הפרק הארוך בתנ"ך. מאה ושבעים ושישה פסוקים יש בו!</p>
			<p class="text">אך נשמע צלצול הפעמון הקורא להפסקה רצתי לגדר. הם שם! הסברתי ליהודה מה קרה. מיד הבין דבר מתוך דבר, אחז בידי נבות – שקצת רקע ברגליו מאכזבה – והם התרחקו מהגדר. ראיתי איך האב מרחיב את צעדיו והילד מדביק אותו בצעדי ריצה. חישבתי: ההליכה הביתה במורד, לאלפסי פינת רד"ק – שבע-תשע דקות; בגלל נבות – עשר דקות; יחד שמונה־עשרה דקות. אם אורך ההפסקה עשרים דקות, נותרו, אפוא, שולי ביטחון של שתי דקות.</p>
			<p class="text">עמדתי נטועה ליד הגדר ובדמיוני אצתי עם השניים. לבי דפק. לא נטשתי את עמדתי. לא התפניתי לשום משחק. כאילו שיש משום הפקרת בני ברית, חלילה, במשחק. אך הדקות חולפות. דבר אינו בולם את הזמן הניגר. איפה דודי מדוד, מדוע לא חזר מנדוד? לו רק ישכח השמָש את תפקידו! לו רק ייעצר שעונו! לו רק ייאלם הפעמון, אך הפעם! אבל לא. הנה פולח את האוויר צלצול אחד קל ואחריו דוהרת־רודפת שרשרת צלצולים נמרצת. החצר מתחילה להתרוקן. גם אחרוני המאחרים מגלגלים חבל־קפיצה ומטמינים בכיס חמש אבנים. רק אני נותרתי לבדי ליד הגדר. מכיוון בניין המחלקות מתחילים להתפצח בשביל חלוקי־חצץ תחת הצעדים המפחידים. ניתרתי ודאיתי לכיתה.</p>
			<p class="text">כאשר פקד עלינו אדון יונה לפתוח את ספרי התנ"ך, השחיר הריבוע שעל שולחני כמכריז על ריקנותו בקולי־קולות.</p>
			<p class="text">"שרתוק!"</p>
			<p class="text">קמתי על רגלי.</p>
			<p class="text">באותו רגע נפתחה הדלת ונבות פרץ פנימה. כהרף־עין הצניח את התנ"ך שלי על שולחני וחזר ונעלם.</p>
			<p class="text">"מי זה היה?" תבע המורה.</p>
			<p class="text">"בן־דודי הביא לי את התנ"ך." כאשר הושטתי את הספר לעומת המורה להוכחה נשר ממנו גיליון נייר מקופל.</p>
			<p class="text">"ומה זה?" תבע אדון יונה.</p>
			<p class="text">הרמתי את הגיליון מן הרצפה. "כלום."</p>
			<p class="text">"האמנם לא כלום?" תיקן המורה את לשוני בקולו המאיים. "מה יש בנייר?"</p>
			<p class="text">יישרתי את הקפלים. לעיני נגלו ארבעה בתי־שיר מנוקדים בכתב־יד פניני. אהה, דודי היקר, בשל יצר הכתיבה והפיוט שלך בושש התנ"ך שלי לבוא!</p>
			<p class="text">"קראי את הכתוב!"</p>
			<p class="text">התחלתי למלמל.</p>
			<p class="text">"פני לכיתה וקראי בקול רם וצלול!"</p>
			<p class="letterinspace">הִנֵּה הַתָּנָ"ךְ</p>
			<p class="letterin">לְפָנַיִךְ מֻנָּח</p>
			<p class="letterin">לִבֵּךְ אַל יֵרַךְ</p>
			<p class="letterin">זִכְרוֹ כִּי פָּרַח.</p>
			<p class="letterinspace">מִתָּפֵל בְּרוֹר עִקָּר –</p>
			<p class="letterin">בָּזֹאת אִישׁ נִכָּר,</p>
			<p class="letterin">מִי בַּתֹּכֶן יִבְחַר –</p>
			<p class="letterin">יִזְכֶּה בַּמָּחָר.</p>
			<p class="letterinspace">שְׁמַע, מוֹרִי הַקַּפְּדָן</p>
			<p class="letterin">שֶׁבְּלֹא חֶסֶד רַק דָּן,</p>
			<p class="letterin">וְשׁוֹלֵף מִנְּדָן</p>
			<p class="letterin">שׁוֹט עֹנֶשׁ רוֹדָן:</p>
			<p class="letterinspace">הַפְחֵד טַף – אָסוּר!</p>
			<p class="letterin">מִדֶּרֶךְ זוֹ – סוּר!</p>
			<p class="letterin">מִמְּךָ לֹא יָגוּר</p>
			<p class="letterin">יְהוּדָה אִישׁ יָגוּר.</p>
			<p class="centerspace">***</p>
			<p class="firstspace">את הדממה שהתאבנה בכיתה הפרו רק דמעותי שנשרו על הנייר כמו טיפות גשם ממרזב.</p>
			<p class="text">"שרתוק," קולו של המורה הגיע אלי ממרחק, כביכול. הופתעתי לחוש את ידו הלופתת את ידי. "איזו עיר כבש יהושע ראשונה?"</p>
			<p class="text">"איי!" צעקתי.</p>
			<p class="text">צחוק של פורקן עלה מן הכיתה. בלא משים הרמתי את ראשי המושפל. רק לחלקיק של שנייה רטטו עיניו של אדון יונה בעד זגוגיות משקפיו ושפתיו התרככו בשביב חיוך.</p>
			<p class="text">"ועכשיו, שרתוק, חזרי למקומך. כל הכיתה, פָּתוֹחַ ספרים!"</p>
			
			
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1."בין שני מורים", מתוך: <span class="bold _idGenCharOverride-1">אלפסי פינת רד"ק</span>, ספרית פועלים, תל אביב, 1990, עמ' 9 – 19.</p>
					<p class="footnote" dir="rtl">2.בגימנסיה קראו לתלמידים בשמות משפחה.</p>
				
			
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר רגיל 48.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות