האפר של גברת נאש
רומנטיקנית תמימה. סופר ציני. צנצנת אפר. ונסיעה של פעם בחיים.

מיליסנט ווטס־כהן הבטיחה לחברתה הקשישה שאחרי מותה תאחד אותה עם האישה שבה התאהבה לפני כמעט שמונים שנה. מילי נחושה להעניק למנוחה את הסוף הטוב שלו קיוותה, אבל לא ציפתה שיהיה לה שותף למסע; אבל כשתקלה במחשב מקרקעת את הטיסות, היא נאלצת לתפוס טרמפ עם הוליס הולנבק, שנתקע גם הוא בלי טיסה.

ככל שהם מתקרבים ליעד, מילי מתחילה להבין שאולי המסע שאליו יצאה לא קשור רק לסיפור האהבה של גברת נאש, אלא לסיפור האהבה שלה.
שם: האפר של גברת נאש
מחבר/ת: שרה אדלר
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012200003
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 104.00
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="ChapterSplit ParaOverride-3"><span class="bold">1</span></h2>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer002" class="Object-Style-1">
					
				</div>
			</div>
			<p class="caption"> </p>
			<p class="firstspace">רוז מקינטייר נאש מתה בשנתה בגיל תשעים ושמונה, ועכשיו אני נושאת איתי חלק ממנה לכל מקום. תרתי משמע. היא נמצאת בתוך קופסת עץ קטנה שתחובה עמוק בתיק הגב שלי ברגעים אלה ממש. לא <span class="bold">כולה</span>, כמובן. ג'פרי נאש לא התכוון לתת את כל מה שנשאר מסבתא שלו לבחורה המוזרה שהתגוררה בחדר האורחים שלה. אבל ג'פרי היה אדיב מספיק לתת לי שלוש כפות מהאפר שלה (הוא באמת חילק את האפר בכף מדידה מהמטבח). זאת כנראה לא הבקשה שהוא ציפה לה כששאל אם אני רוצה מזכרת ממנה, אבל לא נראה לי שזה הפריע לו יותר מדי. לדעתי בעיקר הוקל לו שלא רציתי את אוסף כלי המסיבה הרדיואקטיבי למראה שלה. </p>
			<p class="text">אלוהים, אני נשמעת לגמרי קוקו. אבל אני לא, מבטיחה. אני יודעת שזה בדיוק מה שכל קוקואית הייתה אומרת, אבל באמת, אני בחורה יחסית נורמלית שבמקרה נוסעת לקי וֶסט עם כמות קטנה של שאריות בן אנוש. </p>
			<p class="text">אבל אני עושה בלגן מהכול. תרשו לי להתחיל מההתחלה. </p>
			<p class="text">גברת נאש גרה בדירה 1ב' במשך כמעט שבעים שנה כשהחבר שלי ואני עברנו לדירה 1א'. תודות לעובדה ששכר הדירה שלה היה בפיקוח, היא שילמה בערך חמישה דולרים לחודש על דירת שני החדרים שלה בין כיכר דופונט לכיכר לוגן. נעשינו החברות הכי טובות, כי ממש כיף איתי, וגם איתה היה כיף. אז כשג'פרי ושאר בני המשפחה שלה התחילו לדאוג מפני שהיא גרה לבד בערך בזמן שהיחסים שלי ושל ג'וש קרסו, עברתי לגור עם גברת נאש. זה היה הסידור המושלם: ג'פרי הרשה לי לגור שם במחיר כמעט אפסי ובתמורה אני ניקיתי, בישלתי, עשיתי סידורים, ליוויתי את גברת נאש לבדיקות הרפואיות שלה ובעיקרון דאגתי לכל הצרכים של סבתא שלו. אבל מה שגברת נאש הייתה צריכה יותר מהכול הייתה חברוּת, משהו ששמחתי מאוד להעניק לה כי זה גם מה שאני הייתי צריכה יותר מהכול.</p>
			<p class="text">בכל אופן, יום אחד, לפני בערך שלושה חודשים, היינו בסלון, אני שכבתי על השטיח הפרסי עם ספר על מלחמת 1812 שקראתי בשביל העבודה וגברת נאש ישבה בעיניים עצומות על הכורסה הבלויה האהובה עליה, אור השמש מכסה את הגוף הקטן והשמנמן שלה כמו שמיכה. היא נראתה כאילו היא מנמנמת אבל לפתע עיניה הכחולות נפקחו ברפרוף והיא הזדקפה במקום. </p>
			<p class="text"><span class="bold">מילי</span>, היא אמרה, והדחיפות בקולה העבירה זרם של פניקה במעלה עמוד השדרה שלי. הרגשתי הקלה — ובלבול רגעי — כשהיא המשיכה, <span class="bold">אני רוצה לספר לך על אהבת חיי. נפגשנו במלחמה. </span><span class="bold">קראו לה אלסי.</span></p>
			<p class="text">בכל מקרה, זאת הגרסה הסופר־מקוצרת של איך מצאתי את עצמי פה, יושבת בשיכול רגליים על הרצפה בשדה התעופה נשיונל, מחכה לעלות על מטוס למיאמי עם קצת מגברת נאש בתיק הגב שלי. זה רחוק מלהיות סוף הסיפור, כמובן, אבל כרגע דעתי קצת מוסחת מדי, אז אני לא יכולה לספר אותו כמו שצריך — איזה גבר בצד השני של אזור ההמתנה כל הזמן מעיף בי מבטים כשהוא חושב שאני לא רואה. כאילו הוא חושב שהוא מכיר אותי ממקום כלשהו ומנסה להבין מאיפה. זאת לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. אנשים מזהים אותי לפעמים, אם כי לא הופעתי בטלוויזיה מאז שהייתי בת ארבע־עשרה. וזה לא מפריע לי כי האישיות שלי היא מוחצנת במיוחד. </p>
			<p class="text">מה שקורה בדרך כלל הוא שהם מתקרבים אליי, אומרים משהו כמו, "היי, את לא הילדה מהתוכנית ההיא?" ואני עונה, "אם אתה מדבר על תוכנית הילדים הבעייתית־משהו מתחילת שנות האלפיים, על הג'ינג'ית שנוסעת בזמן והידיד הסייען שלה בצורת לטאת הסי־ג'י־איי, אז כן. זאת אני. מיליסנט ווטס־כהן, הידועה גם בתור פנלופי סטוארט מ'פנלופי נוסעת לעבר'." ואז הם אומרים, קצת בביישנות, "נכון. כן, התוכנית הזאת הייתה מעולה ואת היית מצוינת." אבל אני יודעת שהם משקרים כי התוכנית הייתה <span class="bold">נוראה</span>. ההיסטוריה שלימדו בה לא הייתה נכונה במקרה הטוב, ופוגענית ממש במקרה הרע, האפקטים המיוחדים היו גרועים ואני לא הייתי שחקנית מוכשרת וקיבלתי את התפקיד בעיקר כי היו לי פנים חמודות וזיכרון טוב. לפעמים הם מזכירים פרק של 'פנלופי' וטוענים שזה היה הפרק האהוב עליהם, אבל הם בדרך כלל טועים ומתבלבלים בין שני פרקים או יותר, או אפילו מתייחסים לפרק מתוכנית אחרת לגמרי. אני אף פעם לא טורחת לתקן אותם, רק מחייכת ומהנהנת. ואני בדרך כלל מסכימה להצטלם לסלפי כשהם אומרים, "אומייגאד, החברה/אח/בת הזוג/תוכי שלי בחיים לא יאמינו לי!" כי אז הם לא צריכים לצלם תמונה לא מחמיאה שלי בסתר אוכלת נקניקייה על מקל כמה דקות מאוחר יותר, וזה גם מונע את השמועות שהצהובונים מריצים פעמיים בשנה, שמתִּי משאיפת אדי דבק.</p>
			<p class="text">מאוד יכול להיות שהוא מעריץ. הוא נראה בערך בגילי, פחות או יותר, ובני שלושים הם פלח האוכלוסייה המתאים. אבל משהו בדרך שהוא מסתכל עליי מעורר בי תחושה מוכרת. כאילו הוא אולי מזהה אותי מהחיים האמיתיים. </p>
			<p class="text">נראה לי שגם אני מזהה אותו. אבל אני לא מצליחה להיזכר מאיפה. האם למדנו ביחד? לא לתואר שני — התוכנית שלי לתואר השני הייתה קטנה ומצומצמת במיוחד — אבל אולי לתואר הראשון. אני עוברת בראש על קטלוג וירטואלי של הכיתות שלי לאורך השנים בתקווה שהוא יופיע באחת מהן בזיכרון שלי, כשקול גברי קוטע את השיטוטים המנטליים שלי. </p>
			<p class="text">"היי, את...?"</p>
			<p class="text">כשאני מסתובבת אליו, אני רואה גבר שרירי באופן מגוחך לבוש בגופייה, וזאת נראית לי כמו בחירה עקשנית בכזה יום מעונן בוושינגטון די־סי, שהטמפרטורות בו לא חוצות את רף השמונה־עשרה מעלות. שערו הפרוע, שהתבהר באור השמש, מציץ מתחת לשוליים של כובע מצחייה עם סמל של הוושינגטון נשיונלס. שרירי הזרוע שלו הם בגודל ובצבע זהה לנתח שלם של פסטרמה בדבש. הוא מרכיב משקפי שמש — בתוך הבניין. הוא נראה כמו הכלאה בין חובב גלישה לדושבג עם יותר מדי ביטחון עצמי ולא מספיק שכל. </p>
			<p class="text">חיוך ה"פגישה־עם־מעריץ" נמרח לי על הפנים באופן אוטומטי כשאני קמה. "פנלופי סטוארט מ'פנלופי נוסעת לעבר'," אני אומרת. "זאת אני. מיליסנט ווטס־כהן."</p>
			<p class="text">"וואו, כן, חשבתי שזאת את. זה כל כך אדיר. אני כבר מת לספר לחבר שלי, טוד. הוא לא יאמין לי." הוא מוציא את הטלפון שלו ומרים את המכשיר. "אני יכול סלפי?"</p>
			<p class="text">"כן, בטח," אני אומרת. </p>
			<p class="text">אנחנו רוכנים זה אל זה והוא מטה את הטלפון שלו כלפי מטה כדי שהעדשה תלכוד את שנינו. הקרבה שלו תוקפת את האף שלי בריח של בירה וכמות מוגזמת של תרסיס גוף חריף. אפילו אחרי שהוא מצלם כמה תמונות ומחזיר את המכשיר לכיס המכנסיים הקצרים שלו, הוא לא מפסיק לחייך. "טוד ואני ראינו כל פרק של 'פנלופי נוסעת לעבר' בערך מיליון פעמים כשהיינו ילדים."</p>
			<p class="text">"נהדר. תמיד נחמד לשמוע שאנשים נהנו מהתוכנית," אני אומרת. </p>
			<p class="text">"הא, לא, התוכנית עצמה הייתה די זבל — בלי להעליב."</p>
			<p class="text">החיוך שלי גווע בתגובה לתפנית המפתיעה הזאת. לא שנפגעתי (זאת אומרת, אני מסכימה איתו לחלוטין), אבל המשפטים האלה הם לא חלק מהתסריט הרגיל של מפגשים מסוג כזה. </p>
			<p class="text">"היית הילדה הכי שווה בגיל שלנו שאי פעם ראינו. במיוחד בפרק ההוא שהמשפחה שלך הייתה בחופשה במקסיקו. את יודעת, זה שחזרת לתקופת האצטקים? לבשת את הביקיני הקטן ההוא, וה... שלך, את יודעת."</p>
			<p class="text"><span class="bold">אל תעשה את זה</span>... אני חושבת.<span class="bold"> אל תעשה את זה.</span> אבל הוא מרים ידיים אל החזה שלו, חופן שדיים דמיוניים ואז מחקה תנועות שלהם קופצים בזמן שהוא רץ במקום בהילוך איטי. "כשהיית צריכה לברוח מאלה שרצו להעלות אותך כקורבן האנושי," הוא צוחק ודוחף אותי קלות במרפק שלו. "הא, כן. את יודעת על מה אני מדבר. את יודעת."</p>
			<p class="text">אלוהים אדירים. </p>
			<p class="text">זה לא שלא הייתי מודעת עד לרגע זה שהגוף המתפתח בן הארבע־עשרה שלי כיכב בהרבה מהפנטזיות המיניות המוקדמות של בני נוער אחרים. אבל רוב האנשים שומרים את השיט הזה לאינטרנט, שם הם יכולים להגיד דברים מגעילים באנונימיות ובלי לשפוך את זה ישירות עליי. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שאני לא נמצאת ברשתות החברתיות. מזמן למדתי שאני לא יכולה לעצור את העולם מלהחפיץ אותי, אבל אני יכולה לבחור להגן על המוח שלי מלספוג את החלקים הכי גרועים בהחפצה הזאת. למזלי (וכנראה גם להפתעתי) זאת הפעם הראשונה זה שנים שמישהו אמר את האמת באופן גלוי כל כך בפגישה איתי. אבל עד כמה שהייתי רוצה להכניס לאידיוט הזה על מה שהוא אמר לי, הפה הפעור שלי משותק, ולצערי הוא מתייחס לזה בתור עידוד להמשיך לבטא בקול את קו המחשבה הדוחה שלו. </p>
			<p class="text">"וואו. היו לי כל כך הרבה חלומות עלייך בביקיני הצהוב ההוא, אין לך מושג." הוא צוחק שוב. הפנים שלי מתלהטות משילוב נורא של בושה וזעם. "את עדיין נראית טוב, דרך אגב." הוא מרים את המשקפיים שלו ועיניו מטיילות על החלק הקדמי של הגוף שלי כמו ששופט בתחרות כלבים כנראה מסתכל על פודל לפני שהוא בודק לו את השיניים. </p>
			<p class="text">יד חמה נוחתת על הכתף שלי ואני נרתעת ומבינה שהמגע מגיע ממקום כלשהו מאחוריי. ממישהו שעדיין לא העיר על מצב הציצים שלי, בעבר או בהווה, ולכן אני מברכת על צירופו לשיחה הזאת. </p>
			<p class="text">"הנה את," אומר קול כשהיד עוזבת את הכתף שלי וגולשת במורד זרועי, מעבירה חום על פני העור שמשום מה מרגיע אותי. "אני יודע שאמרת שארזת את השם של המלון בתיק שלי, אבל אני לא מצליח למצוא אותו ואני צריך את מספר הטלפון. את יכולה לבוא לבדוק?"</p>
			<p class="text">אני מעיפה מבט לאחור על המושיע שלי כשהוא מגיש לי את תיק העור הקטן ואוחז בידית הטרולי שלי. זה אותו הבחור מקודם, זה שזכרתי ולא ידעתי מאיפה. אבל עכשיו כשהוא קרוב אליי, אני יכולה לראות את תווי הפנים שלו בבירור: שיער חום כהה כמו שוקולד, פרוע בקטע אופנתי ככה שאי אפשר לדעת אם הוא עשה את זה בכוונה או שהוא מתעורר ככה, עור שזוף קלות, שפתיים מלאות מוקפות בזיפים שמצליחים להפגין נוכחות בלי להביע שאיפות כלשהן להיהפך לזקן של ממש. וגם אם מיליון שנה יעברו, אני בחיים לא אשכח את העיניים שלו — אחת כחולה־אפורה, השנייה חומה כמו קוניאק, שתיהן מביטות בי מאחורי זוג משקפיים עגולים במסגרת מנומרת. אני יודעת שהעיניים הלא תואמות האלה ננעצו בי כבר פעם בעבר. </p>
			<p class="text">"כן, בטח." אני מחבקת את תיק הגב שלי — ואת גברת נאש — אל החזה וממלמלת, "היה נעים להכיר אותך," למעריץ, אבל בכלל לא היה לי נעים. </p>
			<p class="text">"מצטער שהפרעתי לשיחה שלכם, גבר," קורא בן הלוויה החדש שלי כשהוא מוביל אותי משם. ואז ממהר להוסיף, כאילו הוא פשוט לא היה יכול לעצור את עצמו, "אבל היי, אולי גם כדאי שתלמד איפה עובר הגבול."</p>
			<p class="text">הזיכרון נרקם במחשבותיי כמו סרטון של הרכבת פאזל בהילוך מהיר. אני מרגישה את האוויר המרענן של סוף ספטמבר על פניי, מצנן את הדמעות שזולגות במורד לחיי. רעש תנועת כלי הרכב העוברים במהירות החליף את השאון במסעדה כשיצאתי אל הלילה. קולו של גבר — של הגבר <span class="bold">הזה</span> — נשלח אליי מתוך החשכה, שואל, <span class="bold">היי, את בסדר?</span></p>
			<p class="text">הוליס הולנבֶּק. מהחבר'ה של האקס שלי בתואר השני. אחד מאותם חברים, אנשי ספרות נחשבים, שג'וש דיבר עליהם ותמיד השווה את עצמו אליהם, אבל בקושי נתן לי לדבר איתם מעבר להיכרות חטופה ושלום־שלום במסיבות. הוליס היה שם באותו ערב נורא לפני שמונה חודשים, נשען על קיר הלבנים ליד הכניסה למסעדה, אור הפנס העתיק שהיה תלוי מעל ראשו מאיר את הצבעים השונים של עיניו. </p>
			<p class="text">ועכשיו, הוליס הוא זה שמוביל אותי אל שורת כיסאות מול קיר החלונות הגדולים, בזמן שמטוס נע במהירות לאורך מסלול ההמראה במרחק. תיק הנסיעות הכחול שלו מונח מול המושב שהוא פינה כדי להציל אותי. אני שוקלת להתבדח ולציין שהוא כנראה פספס את עשרים השנה האחרונות של תשדירי שירות על כך שאסור להשאיר תיקים ללא השגחה בשדה תעופה, אבל במקום זה אני אומרת רק, "תודה. זה ממש התחיל להיות... מגעיל." מובן שאני אסירת תודה על כך שהוא התערב. אבל אני גם לא יכולה להתעלם מדקירת הבושה שאני מרגישה עמוק בבטן, כאילו חלק ממני מרגיש שאני איכשהו אשמה במה שהבחור ההוא אמר, שהייתי צריכה לעצור או למנוע את זה, או לצאת מהמצב הזה בלי עזרה מהוליס. </p>
			<p class="text">"<span class="bold">התחיל </span>להיות מגעיל? הוא עבר את מגעיל בטיל בדרך להיות חזירי." המבט על פניו כמעט קומי כשזוויות הפה שלו מתעקלות כלפי מטה בקשת מושלמת. ממש כמו קשת השער של סנט לואיס. </p>
			<p class="text">"היי, אני מכירה אותך, נכון?" אני שואלת. </p>
			<p class="text">הגבה העבה שלו מתרוממת בשאלה. "כן?"</p>
			<p class="text">"אתה מכיר את ג'וש יַיְגֶר, נכון?" איכשהו, החיוך שלי נשאר שמח ולא משתנה כשהשם הזה יוצא מפי. </p>
			<p class="text">"כן. ואת... גם מכירה את ג'וש."</p>
			<p class="text">כשהוא אומר את זה הוא לא נשמע כאילו הוא חושב, "וואו, זה ממש לא נעים כי יצאת עם החבר שלי שלוש שנים וכנראה הייתם מאורסים עכשיו אם הוא לא היה בוגד באמון שלך." אלא יותר כמו, "אני יכול רק להניח שזאת הסיבה שאת מכירה אותי, אבל באמת אין לי מושג מי את." אז אולי הוא בכל זאת לא הסתכל עליי כי הוא זכר אותי? </p>
			<p class="text">"אממ. הוא ואני היינו זוג," אני אומרת. </p>
			<p class="text">"נכון."</p>
			<p class="text">"בספטמבר... באירוע ההשקה של הספר שלו במסעדה ההיא בג'ורג'טאון. הסעת אותי הביתה," אני מסבירה בתקווה לרענן את הזיכרון שלו. "אז אני כנראה חייבת לך תודה גם על זה."</p>
			<p class="text">"אה. אנחנו...?" הוא מעביר את אצבעו בין שנינו. </p>
			<p class="text">"מה? לא. בכלל לא עלית לדירה שלי, רק חיכית כדי לוודא שנכנסתי הביתה בשלום ואז הלכת."</p>
			<p class="text">"אז את בטח טועה. זה לא נשמע כמו משהו שאני הייתי עושה."</p>
			<p class="text">אני לא מבינה מה הקטע שלו, למה הוא נאבק ברושם הטוב שנשאר לי ממנו. "טוב, מהמעט שאני יודעת, מאוד מתאים לך לעזור למישהי לצאת ממצב לא נעים סתם ככה, מטוּב ליבך."</p>
			<p class="text">"אין סיכוי." הוא מנענע בראש. "אני אף פעם לא עושה דברים מטוב ליבי."</p>
			<p class="text">"אז מה בדיוק עשית לפני דקה?"</p>
			<p class="text">"זאת הייתה אנוכיות טהורה. אם הייתי צריך להקשיב לעוד מילה אחת על החלומות הרטובים שלו, היה יוצא לי מהפה צונאמי של קיא שהיה מטביע את כל הטרמינל."</p>
			<p class="text">התמונה שעולה לי בראש גורמת לי לצחקק, אבל הבעת הפנים שלו רצינית. "מה שתגיד," אני אומרת. "בכל מקרה, אני אשמח להודות לך איכשהו, על היום וגם על הערב ההוא."</p>
			<p class="text">אני מייד מתחרטת על ההצעה הפתוחה שלי כשהוא מרים את הגבות שלו שוב, אבל בסופו של דבר הוא מנענע בראש. "את לא צריכה. כמו שאמרתי, הייתי אנוכי. בכל אופן, אני לא רוצה להיות גועלי, אבל באתי לפה לעצור שיחה, לא כדי להיגרר לשיחה חדשה. אז אם תסלחי לי..."</p>
			<p class="text">הוליס מתמרן מסביב לתיק שלו ומתיישב בכיסא. הוא מוציא עט שחור קפיצי ומחברת ספירלה קטנה בכריכה אדומה מהכיס הקדמי של תיק הנסיעות שלו. מהמבט המרוכז שהוא נועץ בדפים כשהוא רושם עליהם משהו, ברור לי שאין לו כוונה להמשיך להתייחס אליי. וזה בסדר מצידי כי הוא מתנהג כמו מניאק. </p>
			<p class="text">אני עומדת שם, מעבירה מבט סביבי על הטרמינל בחיפוש אחר מקום שאוכל ללכת אליו כדי להניח להוליס לנפשו בלי שהבחור הקריפי יבין את זה כהזמנה להמשיך בשיחה שלנו. כתריסר עובדים של חברת התעופה מצטופפים מסביב לשולחן קטן (די מוגזם, אם לומר את האמת, אבל מה אני יודעת). אולי אם אני אשב קרוב אליהם, אצליח להיבלע בהמולה... </p>
			<p class="text">הוליס נאנח בכבדות ומרים אליי מבט. אני מסתכלת עליו בחזרה. הוא מעביר את עיניו ממני אל הכיסא לידו שוב ושוב, מורה לי בלי מילים לשבת ולהפסיק לעצבן אותו.</p>
			<p class="text">אני חייבת להודות שלא קשה לי במיוחד להישאר בבועת הרוגז הקטנה והמגוננת של הוליס. במיוחד עכשיו כשאני יושבת לידו ושמה לב שיש לו ריח ממש טוב. מנחם. כמו הגרסה הארומטית של לקרוא את הספר האהוב עלייך בכורסת עור ישנה עם ספל תה ארל גריי בזמן שגשם יורד בחוץ על זגוגית החלון. </p>
			<p class="text">"בכל זאת, שבלולי קינמון," הוא אומר פתאום.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">אני עומדת להגיד לו שאלה אומנם מאפים טעימים, אבל הם לא ממש מתאימים לאווירה של הסצנה שאני מדמיינת כשהוא אומר, "אני מוכן לקבל שבלולי קינמון בתור תשלום." הוא מניד בראשו לעבר דוכן סינבון שליד השער שלנו. </p>
			<p class="text">"אתה רוצה שאני אקנה לך שבלול קינמון?"</p>
			<p class="text">"כן. לא. אני רוצה שניים." בתגובה לגבות המורמות שלי הוא אומר, "היי, את אומרת שעזרתי לך פעמיים. אז שני שבלולי קינמון ונשתווה."</p>
			<p class="text">אני מגלגלת עיניים אבל אני בכל זאת מחייכת. אני לא יודעת אם קינוח אחד הוא שער החליפין הנכון למעשה טוב אחד, אבל אם זה מה שיגרום להוליס להרגיש מוערך, זה מה שהוא יקבל. וחוץ מזה, אני ממש לא קונה את כל עניין ה"אה, אני סתם אנוכי" הזה שלו. אני בטוחה שהוא בעצמו מתוק ורך בדיוק כמו שבלול קינמון, רק שמשום מה הוא מסתיר את זה מתחת לשכבה עבה של... טוסט שרוף.</p>
			<p class="text">אחרי שאני קונה את המאפים ומקבלת את שם האומן שעשה את קעקוע בתולת הים המגניב במיוחד של המלצרית במקרה שאני אי פעם אתגבר על הפחד שלי ממחטים, אני חוזרת אל הוליס עם ערמה ענקית של מפיות וקופסת סינבון בכל יד. הוא עדיין יושב מול החלונות עם הבעת פנים של מישהו שבחיים לא מקטר בקול, אבל בהחלט חושב על זה. "בבקשה," אני אומרת ומושיטה לו את הקופסאות. "ושוב תודה."</p>
			<p class="text">אבל הוא לוקח רק מזלג ושבלול קינמון אחד ומשאיר את השני אצלי. </p>
			<p class="text">"מה עם ה —"</p>
			<p class="text">"אני לא אוהב לאכול לבד," הוא אומר ומנופף במזלג בעצלתיים לעבר המושב שמשמאלו. "שבי."</p>
			<p class="text">"אממ. תודה." אני מתיישבת בכיסא לידו ואז מייד קמה שוב. "אה, אבל לקחתי רק מזלג —"</p>
			<p class="text">הוא מחזיר לי את כלי הפלסטיק השחור, נעמד ומניח את הקופסה על הכיסא שלו. כעבור דקה, הוא חוזר עם עוד מזלג ומתיישב. </p>
			<p class="text">אני די מופתעת מהניגודיות המוזרה הזאת באישיות שלו. הוא לא נחמד במיוחד, אבל הוא <span class="bold">אדיב</span>.</p>
			<p class="text">"אני מיליסנט," אני אומרת כשמתחוור לי שכנראה הוא לא זוכר את השם שלי. "רוב האנשים קוראים לי מילי."</p>
			<p class="text">"מיליסנט. נכון." הוא נועץ את המזלג בשבלול הקינמון. "אני הוליס. הוליס הולנבק."</p>
			<p class="text">"אני יודעת."</p>
			<p class="text">הוא מרים את המזלג עם חתיכה גדולה שרובה ציפוי סוכר. "לחיים," הוא אומר ובקושי יוצר קשר עין לפני שהוא דוחף את הכול לפיו. בשביל מישהו רגזן כל כך, הוא ממש חמוד. </p>
			<p class="text">במשך זמן מה, שנינו אוכלים בשקט. טוב, בשקט רק אם לא מחשיבים את המהום הסיפוק שהוליס משמיע פה ושם. ואז הוא מבקש ממני מפית ואני מחליטה שזאת הזדמנות טובה מספיק לפתוח בשיחה. </p>
			<p class="text">"אז אתה נוסע למיאמי?" אני שואלת.</p>
			<p class="text">"כן," הוא אומר בפה מלא שבלול קינמון. </p>
			<p class="text">"עבודה או חופשה?"</p>
			<p class="text">"גם וגם." אני בטוחה שזה כל מה שאצליח להוציא ממנו, אבל כשהוא מסיים ללעוס, הוא ממשיך, "הבטחתי לסוכן שלי טיוטה גמורה של הפרויקט החדש שלי עד סוף החודש הבא, אבל, אה, בזמן האחרון אני לא מצליח לשים את המילים על הדף. אז אני מקווה ששבוע של... רוגע עם ה... אה, ידידה שלי, ישחרר אותי. היא מאוד... עזרה לי בעבר. להירגע."</p>
			<p class="text">אני מחברת את קטעי המשפטים שלו עד שהם נשמעים הגיוניים. "אתה נוסע למיאמי לפגישת סקס?"</p>
			<p class="text">"זה לא הביטוי שאני הייתי משתמש בו." עיניו עולות אל עיניי לרגע ואז חוזרות אל הקופסה של הסינבון. "אבל כן."</p>
			<p class="text">"ואתה חושב שזה ישחרר את מחסום הכתיבה שלך?"</p>
			<p class="text">הוא מניח את המזלג מידו ומקדיש לי את מלוא תשומת ליבו בפעם הראשונה מאז שהתיישבתי. אני זוכה למבט ארוך וישיר בעיניו ורואה שהעין החומה לא לגמרי חומה, רק כשמונים אחוזים ממנה, בחלק העליון מימין יש קצת כחול, כמו ים שפוגש את החוף. </p>
			<p class="text">"זה לא מחסום," הוא אומר. "זאת רק... סתימה קלה. שום דבר ששבוע עם אישה יפהפייה בדירה על החוף לא ישחרר."</p>
			<p class="text">"טוב, אני מקווה שזה יהיה... ביקור מלא סיפוק?"</p>
			<p class="text">"תודה," הוא אומר ולוקח עוד ביס. הוא עוצר, עוצם עיניים, מתענג על הטעם, נהנה מזה יותר מכפי שאמורים ליהנות מאוכל בשדה תעופה. ואז עיניו נפקחות מאחורי המשקפיים שלו ואני רואה שרגע האקסטזה עבר. "מה איתך? מה את תעשי במיאמי?"</p>
			<p class="text">"לא הרבה. אני אהיה שם רק לילה אחד ואסע לקי וסט על הבוקר."</p>
			<p class="text">"חופשה?"</p>
			<p class="text">"לא בדיוק. אני נוסעת עם חברה," אני אומרת.</p>
			<p class="text">הוא מעיף מבט על הטרמינל כמנסה לאתר את המיקום של בת הלוויה שלי. "את נפגשת איתה שם?"</p>
			<p class="text">"לא, לא, גברת נאש מתה, היא בתיק הגב שלי." החלק במוח שלי שהיה אמור להבין שזה דבר מוזר להגיד כנראה יצא להפסקת צהריים. טוב, המשפט כבר יצא לי מהפה, אין מה לעשות. </p>
			<p class="text">הוא כמעט נחנק מהביס הבא שלו. אולי הייתי צריכה לקנות לו גם בקבוק מים. "אממ. אני... משתתף בצערך?"</p>
			<p class="text">"תודה. אני לוקחת שלוש כפות מהאפר שלה לקי וסט כדי שהיא תוכל להתאחד עם אהבת חייה. לתת לה את הסוף הטוב שמגיע לה."</p>
			<p class="text">"בטח. גם אני אף פעם לא יוצא מהבית בלי ארנק, מפתחות, טלפון, וארנק מטבעות מלא באפר אנושי." אני מעיפה בו מבט ורואה שהבעת הפנים שלו תואמת את היובש בקולו.</p>
			<p class="text">"אני לא עושה לעצמי שירות טוב, נכון? אני בטוחה שג'וש סיפר לכולם כל מיני סיפורים על כמה שאני מוזרה."</p>
			<p class="text">"בהחלט. והוא אמר שזאת הסיבה שהוא נפרד ממך."</p>
			<p class="text">אז, ג'וש טוען שהוא נפרד ממני. ברגע שעזבתי אותו באירוע ההשקה היה לי ברור שזה מה שיקרה. שהוא יטען שהוא הצד הפגוע, החף מפשע, שאני הברחתי אותו כי הייתי קשה ומוזרה מדי. אבל לדעת שמישהו כנראה מדבר עלייך מאחורי הגב ולגלות שהוא <span class="bold">ללא ספק</span> עושה את זה אלה שני דברים שונים. העובדה שג'וש מאשים את האישיות שלי בפרידה שלנו במקום להודות במה שהוא עשה לא אמורה לכאוב, אבל היא בכל זאת כואבת. </p>
			<p class="text">"לא שאני מאמין במיוחד למה שג'וש ייגר אומר," הוא ממשיך. "בחיים שלי לא פגשתי מניאק גדול יותר ממנו. הוא הטיפוס שידרוס חתול של ילדה קטנה ויספר על זה לאנשים כאילו הוא היה הקורבן האמיתי בסיפור."</p>
			<p class="text">"זאת דרך מוזרה לדבר על החבר שלך," אני אומרת, אבל המילים שלו בכל זאת ממלאות אותי בתקווה שהוא רואה אותי דרך המשקפיים שלו, ולא דרך המשקפיים שג'וש צבע מראש בשחור בשבילו.</p>
			<p class="text">"לא בדיוק הייתי אומר שאנחנו חברים. אנחנו יותר כמו..."</p>
			<p class="text">זכרתי את הדברים שג'וש נהג להגיד על הוליס והכתיבה שלו. <span class="bold">סתם עיתונאי תימהוני</span><span class="bold"> מוערך יתר על המידה שמתעסק בעיקר בעצמו. הוא לא היה</span><span class="bold"> מתקבל לתוכנית הזאת אם אבא שלו לא היה חוקר ספרות</span><span class="bold"> נחשב. </span>"חברים־אויבים?"</p>
			<p class="text">"מכרים תחרותיים."</p>
			<p class="text">"הממ. חברים לשנאה."</p>
			<p class="text">הוא שלח אליי עוד הבעת פנים זועפת, עם אותה קשת מושלמת. כאילו האות <span class="eng" lang="en-US" xml:lang="en-US">C</span> השתכרה ונפלה על הפנים שלו. "אני לא יודע מה הביטוי ההפוך מכישרון למילים, מיליסנט, אבל נראה לי שזה מה שיש לך."</p>
			<p class="text">הוא כנראה התכוון לזה בתור עלבון, אבל משום מה אני מרגישה כאילו הוא החמיא לי. משהו אומר לי שהוליס הולנבק חושב שאני משעשעת, בניגוד לרצונו, וזאת ההשפעה שאני הכי אוהבת שיש לי על אנשים אחרים. מה יקרה אם אני אגרום לו לחייך? איך בכלל ייראה חיוך על פניו הנאות־אך־נוקשות? אני מאוד אשמח לדעת מה יצליח להפיג את הזעף שלו לפני שנעלה על הטיסה וכל אחד מאיתנו ילך לדרכו. </p>
			<p class="text">אולי אני אנסה בדיחת קרש.</p>
			<p class="text">מהומה פתאומית מסיחה את דעתי מהמאמצים להיזכר בשורת המחץ של בדיחה שמישהו סיפר לי באוטובוס בשבוע שעבר. אבל המהומה לא מוגבלת למקום אחד. קריאות כעס וקללות השתלטו על הטרמינל כולו. </p>
			<p class="text">"מה קרה?" אני שואלת את הוליס. </p>
			<p class="text">"אני לא בטוח..." הוא אומר ומותח את צווארו כדי לראות רחוק יותר. "שיט. טיסה התבטלה."</p>
			<p class="text">למה אנשים שמחכים לטיסות אחרות כועסים שהטיסה שלנו התבטלה? אה, רגע, האם ב"טיסה התבטלה" הוא התכוון רק לטיסה שלנו או לעוד טיסות? אני מביטה מעבר לכתף ומסתכלת מהחלון כדי לבדוק אם היה שינוי פתאומי כלשהו במזג האוויר, אבל חוץ מכמה שלוליות שנשארו מסופת הרעמים של אתמול בלילה, זה יום יבש של סוף חודש מאי. "למה?" אני שואלת, כאילו הוליס יודע משהו שאני לא יודעת על מה שקורה. </p>
			<p class="text">"אני לא יודע," הוא עונה ברוגז קל, ממשיך להסתכל לעבר מסך ההמראות והנחיתות שמול השער שלנו. "אבל נראה ש... רוב הטיסות בוטלו."</p>
			<p class="text">כל אנשי הצוות של חברת התעופה שהתכנסו מסביב לשולחן בשער שלנו התפזרו ונעמדו כמו שומרים ברחבי הטרמינל, מוכנים לקרב נגד הנוסעים הכועסים — לא סימן מבשר טובות. "אחר צהריים טובים," אומר קול של אישה במערכת הכריזה, שאני בקושי שומעת מעל לשאון האנשים. "הפסקת חשמל רב־מערכתית פגעה במערכת הכרטוס של כמה מחברות התעופה המובילות. למען הבטיחות שלכם, הטיסות שמושפעות מהתקלה קורקעו עד שהמערכות יחזרו לפעולה. על הנוסעים לפנות לנציגי שירות הלקוחות של חברות התעופה שלהם לגבי החזרים והזמנת טיסות חדשות."</p>
			<p class="text">התפרצות נוספת של קולות ממורמרים ממלאת את הטרמינל כשהכריזה נשמעת שוב. הוליס זורק את קופסת הסינבון הריקה לפח ליד המושב שלו בלי להרים את המבט מהטלפון. </p>
			<p class="text">הלב שלי מרפרף בחשש כשאני עוברת על האפשרויות שלי. הראשונה: להישאר פה ולקוות שהם יתקנו את הבעיה בקרוב או שאצליח למצוא מקום בטיסה שלא הושפעה מהמצב. לא מאוד סביר, לאור העובדה שזה סוף השבוע של יום הזיכרון, היה לי מספיק קשה להשיג גם את הטיסה הזאת בהתראה קצרה. אוקיי, אז מה האפשרות השנייה? רכבת? יכול להיות שהבעיה הזאת משפיעה גם על תנועת הרכבות? וכמה זמן בכלל לוקח להגיע מפה לפלורידה ברכבת? אפשרות שלישית: אני יכולה לנסות לתפוס אוטובוס. אני לא יודעת אם יש קו ישיר מוושינגטון די־סי למיאמי, אבל בטוח יש קו שנוסע דרומה, וזאת כבר תהיה התקדמות. אפשרות רביעית... </p>
			<p class="text">"טוב," אומר הוליס וחובט על ירכיו לפני שהוא קם. "אני אצא לדרך לפני שהנהירה הגדולה תתחיל." הוא בודק את השעון השחור שעל מפרק כף היד שלו. "אולי אני אצליח לעבור את וירג'יניה לפני שיגיע הזמן לארוחת הערב. טוב לראות אותך שוב, מיליסנט. בהצלחה עם כל המשלוח של הגברת המתה שלך." הוא ותיק הנסיעות שלו מתגלגלים משם לפני שהמוח שלי מצליח לעכל את דבריו. </p>
			<p class="text">"רגע!" אני לוקחת את תיק הגב ואוחזת בידית הטרולי. הצעדים שלי קצרים והטרולי מאיטה אותי, אבל אני בכל זאת מצליחה להשיג אותו כעבור כמה שערים משם. "יש לך מכונית?" אני מצליחה לשאול אף על פי שאני מתנשפת באופן מביך. </p>
			<p class="text">"כן."</p>
			<p class="text">"ואתה נוהג עד למיאמי?" אני מתקשה לעמוד בקצב. הוא כנראה באזור מטר שמונים ואני מטר חמישים וחמש ביום טוב. הרגליים הקצרצרות שלי צריכות לעשות שתי פסיעות על כל צעד אחד שלו והגוף שלי מתקומם נגד הפעילות האירובית שנכפתה עליו. </p>
			<p class="text">"אני לא חושב שיש לי ברירה אחרת," הוא אומר. "אני לא מתכוון לבזבז את החופשה המאוד מוגבלת שלי בציפייה שחברות התעופה יתקנו את השיט שלהן. על פי ציוצים של אנשים מתעשיית התעופה זה יכול לקחת שעות, אולי אפילו ימים. וגם אז עוד נצטרך להתמודד עם כל הבירוקרטיה בניסיון למצוא מקום בטיסה אחרת ועוד בסוף שבוע שיש בו חג, כשכל שאר האנשים גם ככה נלחמים על כמות מוגבלת של מקומות בטיסה? לא, נהיגה תהיה כאב הראש הכי קטן. וככה גם יהיה לי זמן לחשוב."</p>
			<p class="text">"אני יכולה לנסוע איתך?"</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">"תן לי לנסוע איתך," אני מתחננת. "בבקשה. אנחנו אפילו נוכל לנהוג בתורות."</p>
			<p class="text">הוא מנענע בראש. "אף אחד לא נוהג במכונית שלי חוץ ממני."</p>
			<p class="text">על פי מה שאני זוכרת, הוליס הוא מורה לאנגלית. או אולי הוא מרצה באחד הקולג'ים המקומיים? זה פרט שג'וש מתח עליו ביקורת מדי פעם אבל בסתר ליבו ממש קינא. בכל אופן, אני לא מאמינה שהוליס שוחה בכסף. "אני אשלם לך על הטרחה. רק תגיד כמה. באמת. אני ממש חייבת להגיע לפלורידה בהקדם האפשרי."</p>
			<p class="text">"מצטער. אין מספיק שבלולי קינמון בעולם."</p>
			<p class="text">"וואו. <span class="bold">וואו</span>." אני עוצרת ומניחה את הידיים על המותניים. </p>
			<p class="text">אני כמעט מצפה שהוא ימשיך ללכת וישאיר אותי מאחור בלי להקדיש לי מחשבה נוספת, אבל הוא עוצר. הוא מסתובב אליי ונאנח בקולניות. "תראי, אל תיקחי את זה אישית, מיליסנט. את חֶברה נעימה, אין לי ספק. אבל מבחינתי הנסיעה הזאת אמורה לשרת שתי מטרות: סקס מלוכלך והשראה. ואם את לא יכולה לענות על אחת מהדרישות או על שתיהן, התועלת שאני אפיק מהנוכחות שלך לא תצדיק את המטרד." הוא שולח יד וטופח לי על הראש. "מצטער, ילדונת. נסיעה טובה."</p>
			<p class="text">המחווה כל כך מתנשאת עד שאני רוצה לזנק על הגב שלו כשהוא מתרחק. להידבק אל הוליס הולנבק כמו עלוקה ולא להרפות ממנו עד שיסכים לקחת אותי איתו. אבל הלוגיסטיקה שכרוכה בזה בזמן שאני מחזיקה את תיק הגב ואת הטרולי מסובכת מדי, אז אני מרימה מבט אל השלט שמעל ראשי וצועדת לכיוון שאליו מצביע החץ שמפנה אל שירותי השכרת רכב. </p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 93.60 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 36.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
נוגע ללב קומדיה רומנטית רומנטיקה שמחממת את הלב קרבה מאולצת גראמפי וסאנשיין
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!