הדם הוא אהבה עיניים אפלות 2
ספר ההמשך ל”שמש שחורה”. הספר ממשיך את סיפורם של לנור ווריק ואבסולון סטאוויג בעולם אפל ומלא תהפוכות. לנור, שמגלה שהיא גם מכשפה וגם ערפדית, מתמודדת עם כוחות עוצמתיים המאיימים על חייה ועל אהבתה לסולון, הערפד האניגמטי שמדריך אותה בעולם החדש שלה. יחד הם יוצאים למסע מסוכן לפינלנד, בניסיון להביס אויבים רבי-עוצמה ולהגן על כל מה שיקר להם.

הספר משלב מתח, רומנטיקה ופנטזיה, ומציע חוויית קריאה חושנית ומרתקת. דרך עלילה סוחפת ודמויות מורכבות, ”דם הוא אהבה” לוקח את הקוראים למסע בין ערפילי מפרץ סן פרנסיסקו לרחובות האבן של הלסינקי, תוך שהוא בוחן את הגבולות בין אהבה, נאמנות וכוח.
שם: הדם הוא אהבה עיניים אפלות 2
מחבר/ת: קרינה היילי
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 012193257
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 102.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<h1 class="perek" lang="he-IL">1</h1>
<p class="tahatperek" lang="he-IL"></p>
<h3 class="down-tatle" lang="he-IL">לנור</h3>
<p class="down-tatle1" lang="he-IL">היום</p>
<p class="paragraph-no-hazaha">"סליחה, גברת. את<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
<p class="textindent"><span class="bold">כן בטח. רק שכחתי איך לנשום, זה</span><span class="no-break"><span class="bold"> הכול</span></span><span class="no-break">.</span></p>
<p class="textindent">אני מרימה את הראש ומביטה מעבר לכתף על האיש במעיל הכבד עם הזקן המוזנח והפנים של אדם שהחיים לא היטיבו עימו. הוא מתבונן בי בדאגה, שאני מתייחסת אליה ברצינות. אם הזר הזה דואג לי, אני כנראה באמת נראית<span class="no-break"> רע.</span></p>
<p class="textindent">אני מחייכת קצת, אבל רועדת כולי מבחוץ, צורחת מבפנים. "אני בסדר.<span class="no-break"> תודה."</span></p>
<p class="textindent">שקרים. הכול<span class="no-break"> שקרים.</span></p>
<p class="textindent">הוא מסתכל עליי עוד רגע, נשאר בצללים של הסמטה. אין לי מושג איך הגעתי קרוב כל כך לשכונת טנדרלוין. כנראה שוטטתי בלי לשים לב לאן אני הולכת. ברגע שיצאתי מהבית עברתי למצב חלום. לא היה אכפת לי לאן אני הולכת כל עוד אגיע למים. משום מה חשבתי שאם אראה את מפרץ סן־פרנסיסקו, הלב שלי יירגע והצלילות תחזור לראשי, ואיזכר שאני עדיין אותה לנור ווריק שהכרתי כל חיי. שאני עדיין אני, לא משנה מה אני עכשיו, לא משנה מה<span class="no-break"> עשיתי.</span></p>
<p class="textindent">אבל השיטוט שלי קירב אותי לאזורים בעיר שרוב האנשים יודעים שמוטב להתרחק מהם בעיקר בלילה. ועכשיו אני בעיצומו של התקף פניקה, משותקת, נשענת על קיר מלוכלך ומנסה לנשום. לא משנה שאני יכולה לשרוד בלי אוויר לפרקי זמן לא אנושיים הודות לערפדית שבי. לא משנה שאני בטוחה שיש כישוף שיכול להגן עליי מהתקפים כאלה, הודות למכשפה<span class="no-break"> שבי.</span></p>
<p class="textindent">לא, הדבר היחיד שמשנה כרגע הוא שאני מרגישה שאני עומדת למות. אין לי שום מחשבה הגיונית בראש, ואני מרגישה רק פחד, רק אימה חונקת ולוחצת שלעולם שוב לא אנשום נשימה עמוקה, שהלב שלי עומד לפרוץ מהגוף ושאני עומדת לקרוס על הרצפה המלאה במחטים. לא אכפת לי שאיזה הומלס רואה אותי מתחרפנת באמצע<span class="no-break"> הרחוב.</span></p>
<p class="textindent">טוב, קצת אכפת לי. מספיק כדי להסיח את דעתי, להסיט את מוקד תשומת הלב שלי אליו במקום. לא שאני ממש מפחדת ממנו, אבל בכל זאת, בת עשרים ואחת בשכונה הלא נכונה, לא שייכת, וברור שעובר עליי<span class="no-break"> משהו.</span></p>
<p class="textindent">אני מנסה להזדקף ולנתק את עצמי מהקיר ונתקפת סחרחורת. אני רוצה להוציא את הטלפון שלי, ללחוץ על אפליקציית החירום שיש לי ולתת לה להוציא אותי מזה, להזכיר לעצמי שהכול בראש שלי, אבל לא בא לי לנופף באייפון שלי במקום<span class="no-break"> הזה.</span></p>
<p class="textindent">"את בטוחה שאת בסדר?" האיש אומר ומתקרב אליי<span class="no-break"> לאט.</span></p>
<p class="textindent">אני מהנהנת במהירות, מהדקת את השפתיים. אני מרגישה שהפרעתי לו ושאני צריכה לפצות על כך. אני מחפשת בתיק הקטן שתלוי על הכתף שלי ואוספת מטבעות וכמה שטרות. אני לא בטוחה כמה יש לי, אבל מושיטה את היד אל האיש בצעד<span class="no-break"> לקראתו.</span></p>
<p class="textindent">"קח, אולי זה יעזור," אני<span class="no-break"> אומרת.</span></p>
<p class="textindent">האיש נראה מופתע ומושיט את ידו, ואני שומטת לתוכה את הכסף, בעיקר מטבעות רבע דולר ושטר אחד של חמישה<span class="no-break"> דולר.</span></p>
<p class="textindent">לפני שהוא מספיק להודות לי, אני מסתובבת על עקביי והולכת משם במהירות, מניחה לאדרנלין להוביל<span class="no-break"> אותי.</span></p>
<p class="textindent"><span class="bold">את רואה? את נושמת</span>, אני מזכירה לעצמי וחוזרת על המנטרות שאפליקציית החירום בדרך כלל אומרת לי. <span class="bold">תסמכי על הגוף שלך ותני לו לנשום במקומך. הגוף שלך שומר על חייך. וגם ממש קשה להרוג</span><span class="no-break"><span class="bold"> אותך</span></span><span class="no-break">.</span></p>
<p class="textindent">או־קיי, את הדבר האחרון אין באמת באפליקציה. אבל בגלל העובדה שקשה להרוג אותי, אני סובלת מהתקפי הפניקה האלה<span class="no-break"> מלכתחילה.</span></p>
<p class="textindent">אני מגיעה למרקט סטריט ומתעלמת מכל האורות, הקולות והאנשים, עד שאני ליד בניין המעבורת, נשענת על המעקה וצופה בגלים הכהים שמלחכים את המזח מתחת לשמי הלילה. למרות הצינה באוויר והקצף על המים, יש פה משהו מרגיע, כאילו המים לוקחים ממני את האנרגיות הרעות ומערבבים אותן עד שאני מתאזנת<span class="no-break"> קצת.</span></p>
<p class="textindent">האדרנלין מתחיל להתפוגג, כמו בלון שמאבד אוויר לאט. בעוד זמן קצר ארגיש תשישות רבה ואצטרך לקחת אוּבֶּר הביתה. אבל המחשבה על שהות במכונית של אדם זר עלולה גם היא לעורר התקף<span class="no-break"> פניקה.</span></p>
<p class="textindent">לפני חודש נחטפתי על ידי ערפד. תאמינו או לא, זאת הייתה הפעם השנייה שנחטפתי על ידי ערפד השנה. שמו היה יאניק, והוא תקף אותי לאור יום במכונית של אבא שלי בהייז ואלי. היינו במרחק רחובות אחדים בלבד מהבית של ההורים שלי כשזה קרה, תקועים בפקק תנועה, ואני לא יכולה להפסיק לראות את הפנים שלו. לא יכולה להפסיק לראות את יאניק מתקרב למכונית, ואת אבא שלי, החביב והנחמד, שואל אותו בתמימות למה התנועה עצרה, ואז יאניק כופף את הראש, כדי שאוכל לראות אותו<span class="no-break"> ו...</span></p>
<p class="textindent">העיניים שלו, עיניו השחורות, כתהום ללא תחתית, עיניים שרק רוע יכול להסתתר<span class="no-break"> מאחוריהן.</span></p>
<p class="textindent">זה מה שאני רואה בראש כל הזמן. יאניק תוקף את אבא שלי ואחר כך מתנפל עליי. אני מנסה להימלט ולא יכולה, וברגע הבא מאבדת הכרה. העולם בורח לי ומסתחרר. הכול שחור, ואני במקום של רשע<span class="no-break"> מוחלט.</span></p>
<p class="textindent">אחר כך הרגתי את יאניק באש, עם כוח שאני עדיין לא מבינה (ושלא הצלחתי לייצר מאז), אבל התחושה הראשונית, כשפחדתי שאבא שלי מת, כשהרגשתי חסרת תקווה, חסרת אונים ואבודה, היא הסיבה להתקפי הפניקה<span class="no-break"> החוזרים.</span></p>
<p class="textindent">והייתי בסדר. שהיתי שבועיים עם סולון בשלטר קוב, אחוזת החוף הרחוקה והמבודדת שלו צפונית לעיר. בזמן הזה התאוששתי, הנחתי לחיים האיטיים, לגלי הים ולזרועותיו של סולון להשיב את נפשי ואת גופי. כשחזרנו לעיר, עברתי רשמית לגור בחדר של סולון<span class="no-break"> ו...</span></p>
<p class="textindent">התקפי הפניקה התחילו. בהתחלה חזרו הסיוטים בלילות, חלומות קשים שהתעוררתי מהם שטופת זיעה. אחר כך הם התחילו לבוא אליי בהקיץ, כאילו אני חווה הכול מחדש כשאני<span class="no-break"> ערה.</span></p>
<p class="textindent">די לומר שלא הכול היה ורוד בחיי לאחרונה. לא רק שאני עדיין מנסה לעבד את מה שקרה לי, אני עדיין מתמודדת עם כל שאר הדברים שקרו בחודשים האחרונים. טראומה אחרי טראומה. זה התחיל כשסולון ועזרא חטפו אותי והחזיקו אותי במרתף שלהם. בהמשך גיליתי שאני ערפדית ועברתי את <span class="bold">השינוי</span>. אבל זה היה כלום לעומת התקרית שלי עם קוטל הערפדים אטלס פּוֹ, שהרג את חברתי הטובה אֶלי. אחר כך גיליתי שאני בתו של מכשף רע מפורסם בשם ג'רמיאס. ואז הייתה התקרית עם האקס שלי, מאט, שתקפתי אותו בצימאון דם פתאומי, וסולון נאלץ להרוג אותו. ובסוף, יאניק חטף אותי בשליחותו של סקארדה, מלך הערפדים האפל, אביו ואויבו המושבע של סולון. שרפתי את יאניק ואת משרתיו עטויי הגלימות של מסדר האופל. רצחתי את<span class="no-break"> כולם.</span></p>
<p class="textindent">אז כן, הצטבר הרבה זבל בתוכי, וזה נוסף על העובדה שהתברר לי שכל חיי היו שקר ושכל מה שהיה ידוע לי על העתיד שלי השתנה לנצח. את לא יכולה לגלות שאת חצי ערפדית וחצי מכשפה ולצפות שהכול יחזור להיות<span class="no-break"> כרגיל.</span></p>
<p class="textindent">אבל... אני רוצה שהכול יחזור להיות כרגיל. מאוד. אני אוהבת את סולון, באמת, ואני מחבבת את וולף ואת אמתיסט ואת איבון (עדיין לא סגורה על עזרא). אני אוהבת את ההרגשה של המשפחה שמצאתי בבית הזה, מפחיד ככל שהוא יכול להיות לפעמים. אבל אני מתגעגעת להורים שלי כפי שהכרתי אותם, לא כמכשף וכמכשפה ולא כאנשים שהרגו את ההורים הביולוגיים שלי. אני מתגעגעת לגור בדירת הקרקע בביתם, מתגעגעת לעלות לשתות את הקפה שלהם, מתגעגעת לשמוע את אבא שלי חופר על הזקן שלו. אני מתגעגעת לחרוש בערבים ספרי לימוד על אומנות מסופוטמיה העתיקה ולהשתכר עם אלי בקלויסטר בסופי שבוע. אני רוצה להתעורר עם הנגאובר וללכת מעבר לפינה לגלידת תות־בלסמי. אני מתגעגעת לקעקועים שלי. אני מתגעגעת להיות פאקינג בן אדם<span class="no-break"> נורמלי.</span></p>
<p class="textindent">וברגע אחד, הכול פשוט... נעלם. עוד לא היה לי זמן ממש לעכל את זה, ועכשיו, אחרי שחזרתי אל הבית, ושאני יודעת שההורים שלי בסדר, ואני מתחילה להתרגל לחיים החדשים שלי עם סולון — חיים שבהם אני חצי של הרבה דברים, אבל לא שום דבר שלם — אני מרגישה שאני לא עומדת<span class="no-break"> בקצב.</span></p>
<p class="textindent">וכאן נכנסים לתמונה התקפי הפניקה. היום אכלתי ארוחת ערב עם אמתיסט (כי הצד האנושי שולט בתיאבון שלי), בזמן שהערפדים ירדו לדארק אייז לשתות עם כמה חברים מוצצי דם. פתאום הרגשתי שהחדר סוגר עליי ושאני טובעת. אמרתי לאמתיסט שאני יוצאת להסתובב קצת, שאני צריכה אוויר צח וקצת זמן לבד, והיא נתנה לי ללכת בצייתנות. ידעתי רק שאולי אם אגיע למים, אם אגיע למפרץ, אצליח שוב<span class="no-break"> לנשום.</span></p>
<p class="textindent">אבל למרות הרצון שלי להיות לבד, אני יודעת שאני לא<span class="no-break"> לבד.</span></p>
<p class="textindent">אני יודעת את זה כי פתאום קר לי בגב. כאילו כנפי קרח נגעו בראש שלי, בכתפיים, בעמוד השדרה. זה סימן לנוכחות ערפד בקרבת מקום, אבל במקרה שלי אני יודעת בדיוק מי זה, כי שערות זרועותיי סומרות, ולא<span class="no-break"> מפחד.</span></p>
<p class="textindent">סולון.</p>
<p class="textindent">הערפד<span class="no-break"> שלי.</span></p>
<p class="textindent">"אני אמור להיפגע מהנטייה שלך לברוח ממני כל הזמן," קולו מהדהד, קריר כמו אוויר הים המסתלסל<span class="no-break"> סביבי.</span></p>
<p class="textindent">אני נאנחת, בוהה באורות הרחוקים על גשר המפרץ. "ואני אמורה להיעלב מהמנהג שלך להמשיך לעקוב אחריי לכל מקום." אני מסתובבת לאט ובוחנת את סולון. "אתה יודע שאנחנו בזוגיות, נכון? אתה לא צריך לעקוב<span class="no-break"> אחריי."</span></p>
<p class="textindent">הוא לא מחייך. לא ציפיתי לחיוך. אבל יש ניצוץ קלוש בעיניו הכחולות שאומדות אותי. אני אומדת אותו בחזרה. כרגיל, אני בהלם מיופיו העל־טבעי. אני יודעת שכל בחורה מאוהבת חושבת את זה על הגבר שלה, במיוחד כשהזוגיות עדיין חדשה מהניילונים, וזה גם מה שאנשים נוטים לחשוב כשהם מסתכלים על ערפדים, בעיקר אם הערפד נראה<span class="no-break"> כמוהו.</span></p>
<p class="textindent">מהמעיל האפור הארוך שלו ועד החליפה היקרה שמתחתיו (המדים הרגילים שלו לאירוח בדארק אייז), הוא נראה אסוף בטירוף, התגלמות של רמה גבוהה ושל כוח, עם רמז פראי לאלגנטיות בשפת הגוף, ליכולתו לתקוף את וריד הצוואר לפני שטרפו יספיק לפתוח את הפה ולצרוח. הגבות השחורות שלו מקושתות מעל עיניו, יוצרות צללים ומדגישות את הכחול במבטו האכזרי. שערו שחור, בינוני באורכו, תמיד נופל בצורה מושלמת סביב פניו, מדגיש את המצח הרחב, את האף המסותת, את הלסת החזקה והסנטר הבולט, ואת השפתיים המלאות שלו שיכולות לגרום לעיניי להתגלגל כשהוא משתמש<span class="no-break"> בהן.</span></p>
<p class="textindent">אבל עכשיו הוא שומר על מרחק. במובן מסוים קשה להאמין שהגבר הזה מאוהב בי. אני לא מתכוונת במובן של, <span class="bold">איך יכול להיות שהערפד ההורס, החכם, המדהים הזה שגילו מאות שנים יכול להתאהב בילדה קטנה ופשוטה מהמפרץ כמוני</span>. אני מתכוונת שלמרות הכרזתו שהוא אוהב אותי, הוא לא אחד כזה שיגיד את זה לעיתים קרובות. לא שציפיתי למבול של הצהרות אהבה בשבועות האחרונים, כי זה באמת לא הסגנון שלו, אבל עדיין... יש בינינו חומה שפשוט לא הייתה שם<span class="no-break"> קודם.</span></p>
<p class="textindent">או שאולי היא תמיד הייתה שם, וזה משהו שהוא צריך ממש למוטט, להתאמץ בשבילו. אולי ההתאהבות לא טבעית לו, אולי זה משהו שהוא צריך להמשיך לעבוד<span class="no-break"> עליו.</span></p>
<p class="textindent">הוא מרים את היד ונוקש באצבעו על הרקה. עיניו צורבות אותי. "את חושבת יותר מדי," הוא אומר בקול נמוך, במבטא הקל הזה שמזגזג בין בריטי<span class="no-break"> לאמריקני.</span></p>
<p class="textindent">"למה המבטא שלך בריטי?" אני שואלת אותו, ממהרת לשנות את המחשבות, לפני שהוא יספיק לקרוא אותן. הוא יכול לעשות את זה לפעמים, והדבר האחרון שאני רוצה שהוא ידע זה שאני מנסה לנתח אם הוא אוהב אותי או לא. הזוגיות שלנו חדשה, ואני בטוחה שהדבר האחרון שהוא רוצה זה לראות אותי מתלהבת ממנו יותר מדי. אלוהים, איזו דאגה<span class="no-break"> נורמלית.</span></p>
<p class="textindent">הוא מטה את הראש מעט לצד, כמו ציפור. עוף דורס. "המבטא<span class="no-break"> שלי?"</span></p>
<p class="textindent">"כן. חשבתי שהוא יהיה סקנדינבי או<span class="no-break"> משהו."</span></p>
<p class="textindent">"הייתי הרבה באנגליה," הוא אומר כעבור רגע. "סיפרתי לך את<span class="no-break"> זה."</span></p>
<p class="textindent">"כמה זמן זה הרבה זמן? כאילו, כמו שמדונה עברה ללונדון ואחרי חצי שנה היה לה מבטא<span class="no-break"> או..."</span></p>
<p class="textindent">"מאתיים שנה," הוא אומר בפשטות. "מספיק כדי לסגל מבטא." עיניו סורקות את הפנים שלי. "למה ברחת<span class="no-break"> ממני?"</span></p>
<p class="textindent">"לא ברחתי <span class="bold">ממך</span>," אני אומרת לו, משלבת את הזרועות בהתגוננות מצינת הערב ומשעינה את הגב על המעקה. "היית במועדון למטה. פשוט הייתי חייבת לצאת<span class="no-break"> מהבית."</span></p>
<p class="textindent">"היית צריכה להגיד לי שאת<span class="no-break"> הולכת."</span></p>
<p class="textindent">"אני לא מתכוונת להודיע לך בכל פעם שאני יוצאת מהבית," אני אומרת לו, אבל חלק מזה רק כי אני עקשנית. "אין לך אמון<span class="no-break"> בי?"</span></p>
<p class="textindent">"זה לא עניין של אמון,<span class="no-break"> יקירתי."</span></p>
<p class="textindent">"אז סתם רכושנות מסורתית?" הטון שלי כועס יותר מהדרוש. בסך הכול רציתי לשאוף קצת אוויר צח, לעזאזל. הזדמנות להיות לבד. אין לי רגע לבד בבית הזה, תמיד יש שם מישהו, ואפילו כשאין, הציורים על הקירות עוקבים אחריי או שאני מוקפת רוחות רפאים. נכון שאני לא יכולה לראות אותן, אבל אני יודעת שהן שם. זה בית אפוף תחושות<span class="no-break"> על־טבעיות.</span></p>
<p class="textindent">הוא בוחן אותי במבט יציב. "קצת, כן. אבל מן הסתם את לא יכולה לצפות ממני לא לדאוג<span class="no-break"> לך."</span></p>
<p class="textindent">"אין לך מה לדאוג," אני אומרת, אבל זה נשמע כמו שקר. וכדי להקליל אני מוסיפה, "ואל תקרא לי<span class="no-break"> מינה."</span></p>
<p class="textindent">המצח שלו מתכווץ. "סליחה? מי זאת<span class="no-break"> מינה?"</span></p>
<p class="textindent">"אז אתה מכור לרחוב סומסום, אבל אף פעם לא ראית 'טיסה<span class="no-break"> נעימה'?"</span></p>
<p class="textindent">הוא ממשיך להסתכל עליי בתמיהה, ואני ממש קרובה להסביר לו שהערפד האהוב עליו הוא קאונט פון קאונט מרחוב סומסום כשהוא מושך בכתפיים. "אולי יש לי כל הזמן שבעולם, אבל זה לא אומר שראיתי את כל הסרטים הידועים לאנושות. בלי קשר," הוא אומר, מתקרב אליי בצעדים מאיימים שמקפיצים פרפרים עם כנפי קרח לאורך עמוד השדרה שלי, "אולי ברחת מיאניק, אבל זה לא אומר שיהיה לך מזל בפעם<span class="no-break"> הבאה."</span></p>
<p class="textindent">אני מחבקת את עצמי מפני הצינה שבדבריו. "יופי של דרך לנסוך בי ביטחון,<span class="no-break"> סולון."</span></p>
<p class="textindent">"אז התפקיד שלי הוא לנסוך בך ביטחון?" הוא שואל בסקרנות, מחפש את התשובה<span class="no-break"> בפניי.</span></p>
<p class="textindent">אני פותחת את הפה וסוגרת אותו, מנסה למצוא את המילים. "זה לא התפקיד שלך, לא, אבל... אתה נותן לי ביטחון בכל זאת. וזה כן התפקיד שלך להדריך אותי ברזי הערפּדוּת, לא? הרי אתה חטפת<span class="no-break"> אותי."</span></p>
<p class="textindent">"את מתכוונת להזכיר לי שחטפתי אותך עד סוף הימים?" חיוך קטן עולה על<span class="no-break"> שפתיו.</span></p>
<p class="textindent">"לגמרי," אני אומרת לו. "עוד לא החזרתי לך. ואני לא זוכרת<span class="no-break"> התנצלות."</span></p>
<p class="textindent">"אמרתי שאני מצטער," הוא אומר ביובש. "וזאת לא סתם התנצלות, שתדעי לך. אם יש משהו שלמדתי עם השנים זה להתקמצן על התנצלויות. אנשים בימינו, בעיקר אנשים צעירים, בעיקר נשים, בעיקר <span class="bold">את</span>, מתנצלים הרבה יותר מדי. את צריכה לשמור על ההתנצלויות שלך ולשלוף אותן רק כשאת באמת מתכוונת וכשהן באמת<span class="no-break"> נחוצות."</span></p>
<p class="textindent">יש לסולון קטע כזה שהוא כאילו קצת <span class="bold">מסגביר</span>, אבל זה נובע פחות מהעובדה שהוא גבר ויותר מניסיון חיים של מאות שנים. אני קוראת לזה התנשאות ערפדית. וולף, שותפו לפשע במקבילה הערפדית לדירת שותפים, עושה את זה<span class="no-break"> הרבה.</span></p>
<p class="textindent">"חשבת פעם לכתוב ספר עזרה עצמית?" אני שואלת בחיוך כבוש. "משהו כמו 'ערפדים לא<span class="no-break"> מתנצלים'?"</span></p>
<p class="textindent">עיניו רוקדות. "כמו 'המדריך למת<span class="no-break"> הטרי'?"</span></p>
<p class="textindent">"אז את 'ביטלג'וס' כן ראית?" אני צוחקת ומסיטה את המבט. אני מנידה את הראש, וכל הרגשות מקודם חוזרים אליי בבת אחת. "אני לא רוצה שתדאג לי," אני אומרת ברצינות. "אבל אולי אתה צריך. פשוט... אני לא יודעת מה קורה<span class="no-break"> לי."</span></p>
<p class="textindent">"את עדיין בתוך <span class="bold">השינוי</span>," הוא אומר בעדינות שכמעט מפרקת אותי. "זה מה שקורה לך. את עדיין סובלת מ... איך אומרים, כאבי גדילה." הוא מתקרב עוד צעד, ועכשיו הוא ממש מולי, מתנועע בגמישות על־טבעית ומניח את ידו על הלחי שלי. העפעפיים שלי מרפרפים ונעצמים. "את מתאבלת, יקירתי. על אובדן החיים שהיו לך. על אובדן החברים שלך. זה נורמלי<span class="no-break"> לחלוטין."</span></p>
<p class="textindent">אני מצליחה להניד את הראש, עדיין בעיניים עצומות, והלב שלי חסום. "שום דבר פה לא נורמלי, סולון.<span class="no-break"> כלום."</span></p>
<p class="textindent">"להתאבל זה נורמלי," הוא אומר בשקט. "לבני אדם, לערפדים, לבעלי חיים. אבל הוא גורם קבוע בחיים של כולנו. ואת לא פטורה מזה. וככל שחיים יותר זמן, חווים יותר אבל. תאמיני לי, מוּנשיין, זאת רק ההתחלה<span class="no-break"> בשבילך."</span></p>
<p class="textindent">אני בולעת את הרוק ופוקחת עיניים. דמעות תלויות על הריסים שלי. "תודה על<span class="no-break"> העידוד."</span></p>
<p class="textindent">סרקזם הוא לא הצד החזק של סולון, למרות העובדה שהוא די רהוט בו. "אני רק אומר לך את האמת, כי האמת היא כל מה שאני<span class="no-break"> יודע."</span></p>
<p class="textindent">"אמר האיש שיש לו חדר סודי מלא<span class="no-break"> גולגולות."</span></p>
<p class="textindent">"חדר שהוא כבר לא כל כך סודי, נכון? אני כמו ספר פתוח איתך,<span class="no-break"> לנור."</span></p>
<p class="textindent">אני צוחקת בשקט, וידו נשמטת מהפנים שלי. "מה אתה אומר? אז תגיד לי מה קורה בינינו. למה הריחוק? חזרנו משלטר קוב לפני שבועיים, ו... ואני מרגישה שהכול כבר<span class="no-break"> משתנה."</span></p>
<p class="textindent">"כי הכול באמת משתנה," הוא אומר בהדגשה. "את משתנה. אנחנו משתנים. מה שבינינו משתנה כל שנייה כל יום. הקשר שלנו, הוא רק<span class="no-break"> מתחזק."</span></p>
<p class="textindent">"אז למה נדמה לי שאתה<span class="no-break"> מתרחק?"</span></p>
<p class="textindent">"את לא במיטה שלי כל<span class="no-break"> לילה?"</span></p>
<p class="textindent">"סקס הוא לא התשובה היחידה לכל<span class="no-break"> דבר."</span></p>
<p class="textindent">הוא מרים גבה. "אמרה האישה שמזיינת אותי כל<span class="no-break"> יום."</span></p>
<p class="textindent">הוולגריות תופסת אותי לא מוכנה. אני מתה על הרגעים שבהם הפסאדה שלו מתערערת, ורמז לחיית הפרא שבו<span class="no-break"> מבצבץ.</span></p>
<p class="textindent">"תקשיב," אני אומרת לו, מרגישה עוד רגשות מבעבעים אל פני השטח. אני פצצת זמן מהלכת כרגע. "אני פשוט... אני לא רוצה להעיק עליך. אבל אני כן צריכה חיזוק מסוים, בעיקר כשהעולם שלי מתהפך עליי פעמיים<span class="no-break"> בשבוע."</span></p>
<p class="textindent">"חיזוק<span class="no-break"> למה?"</span></p>
<p class="textindent">אני נועצת בו מבט. אלוהים, כמה סתום הוא יכול להיות לפעמים. נראה שגם חיים של מאות שנים לא מחכימות גברים לגבי<span class="no-break"> נשים.</span></p>
<p class="textindent">אני אוזרת את האומץ, שונאת את האילוץ להגיד את זה. "אני לא יודעת. לקשר שלנו. לעובדה שאני מאוהבת בך ולמרות האמירה שלך שזה הדדי, אני פשוט כבר לא יודעת. אני... אני פוחדת שאולי שינית את<span class="no-break"> דעתך."</span></p>
<p class="textindent">הוא ממצמץ לאט,<span class="no-break"> בתמיהה.</span></p>
<p class="textindent">אני נאנחת, משפילה את המבט לנעליים שלי, מרגישה את הלחיים<span class="no-break"> מסמיקות.</span></p>
<p class="textindent">"שיניתי את דעתי?" הוא חוזר על המילים<span class="no-break"> שלי.</span></p>
<p class="textindent">"לא משנה," אני אומרת לו מהר.<span class="no-break"> "עזוב."</span></p>
<p class="textindent">"אני אוהב אותך," הוא אומר בלהט ובמהירות, בקול סדוק, בעיניים שהופכות לפראיות. המילים היקרות מדליקות זיקוקים בגב שלי. "אבל זה חדש גם לי. לאהוב מישהי, לאהוב אותך. לא נולדתי לזה, את חייבת להאמין לי. הלב שלי לא בנוי לזה. אני חושב שזה נכון לכל הערפדים, בעיקר אלה שנולדו ממקומות אפלים כל<span class="no-break"> כך."</span></p>
<p class="textindent">הוא מושיט את היד ומרים את הסנטר שלי באצבעותיו, עד שאני פוגשת את עיניו. "את שלי לתמיד, לנור, וזה לעולם לא ישתנה. בבקשה, תסלחי לי אם אני לא מראה את זה, אם אני לא אומר את זה מספיק. אבל תדעי שאני מרגיש את זה. אני <span class="bold">מרגיש</span> את זה. הלב השחור שלי שייך רק לך,<span class="no-break"> יקירתי."</span></p>
<p class="textindent">הוא לוקח את ידי ומצמיד אותה אל החזה שלו. "הוא עושה כמיטב<span class="no-break"> יכולתו."</span></p>
<p class="textindent">פאק. מכובד משקל המילים ועד למבט העמוק שהוא נועץ בי, כאילו הוא שוחה במעמקי הנשמה שלי, אני מרגישה נורא שהטלתי בו ספק<span class="no-break"> בכלל.</span></p>
<p class="textindent">"מצטערת," אני אומרת.<span class="no-break"> "אני..."</span></p>
<p class="textindent">"ששש..." הוא קוטע אותי בנשיקה מהירה. "מה אמרתי על<span class="no-break"> התנצלויות?"</span></p>
<p class="textindent">וברגע הבא הוא מנשק אותי. השפתיים והלשון שלו אומרות לי יותר ממה שמילים יוכלו. גופי משתחרר על גופו מייד, וכל הפניקה, המתח והפחד שנשאתי בתוכי מתפוגגים. תאווה היא חומר בעירה מושלם, והיא מלבה את הלהבה עד שהוורידים שלי מתלהטים, העולם נשכח ואני הולכת לאיבוד במגע החושני והאיטי של הלשון שלו ובאחיזה האיתנה שלו בשיער<span class="no-break"> שלי.</span></p>
<p class="textindent">דמו זורם בתוכי, ודמי זורם בתוכו. אני אף פעם לא מרגישה ממש שלמה, עד שהגופים שלנו מתאחדים בדרך זו או אחרת. אמרתי שסקס הוא לא התשובה לכל דבר, ואני עדיין טוענת כך, אבל אין להתכחש לחיבור המגנטי בינינו. לפעמים אני מרגישה שזה יותר מדי עבור העולם<span class="no-break"> הזה.</span></p>
<p class="textindent">אני לא יודעת כמה זמן אנחנו עומדים ככה על המזח ומתנשקים. אני מרגישה כמו תיכוניסטית, שאני יכולה להתנשק איתו שעות, להיכנע להקנטות העצלות והרכות של<span class="no-break"> פיו.</span></p>
<p class="textindent">פתאום אני מרגישה רטיבות בשיער ומרימה את הראש אל השמיים. טיפת גשם גדולה נוחתת על המצח שלי. היו לנו יומיים של מזג אוויר חם בתחילת השבוע, אבל אני מניחה שזאת הייתה רק התחלה מדומה לקיץ,<span class="no-break"> כרגיל.</span></p>
<p class="textindent">"בואי," סולון אוחז בידי ושולח מבט אל העננים הקודרים. "כדאי שנחזור. השארתי את האורחים שלי<span class="no-break"> מחכים."</span></p>
<p class="textindent">אני נועצת בו מבט. "נטשת אותם כדי לחפש<span class="no-break"> אותי?"</span></p>
<p class="textindent">"ברור. את חשובה לי יותר מכל דבר אחר. הם לא." בזמן שהמילים האלה מחלחלות, הוא פונה ומניף את היד באוויר ויוצר להבות. אני מסתכלת מהר מסביב כדי לראות אם מישהו צופה בנו — אי אפשר לדעת. אני בטוחה שגבר עם מראה ערפדי שיוצר להבות באוויר יש מאין ימשוך תשומת לב אפילו בסן־פרנסיסקו הזורמת. "אף אחד לא יכול לראות," הוא מוסיף כשהוא מבחין בהבעת פניי. "הדלת בלתי נראית לאדם<span class="no-break"> הממוצע."</span></p>
<p class="textindent">"אבל אני בטוחה שאותו ממוצע יכול לראות אותנו נעלמים<span class="no-break"> פתאום."</span></p>
<p class="textindent">"אני נותן לאנשים לראות רק את מה שהם צריכים לראות," הוא נותן תשובה מעורפלת, לכן אני מניחה שזה קסם מושאל<span class="no-break"> כלשהו.</span></p>
<p class="textindent">"ובלי קשר," אני אומרת לו, "אני לא רוצה ללכת דרך המקום<span class="no-break"> הזה."</span></p>
<p class="textindent">"למה<span class="no-break"> לא?"</span></p>
<p class="textindent">"כי בפעמים האחרונות שניסיתי לעבור בשמש השחורה הרגשתי שמישהו צופה בי. עוקב אחריי שם. הפחיד אותי יותר מדי, והייתי חייבת<span class="no-break"> לצאת."</span></p>
<p class="textindent">"כן, זה בטח הייתי אני," הוא אומר לי בחיוך מהיר. "אז נעשה את זה בדרך המשעממת.<span class="no-break"> אובר."</span></p>
<p class="textindent">אני נושפת. "משעממת? שכחת שעזרא חטף אותי<span class="no-break"> באובר?"</span></p>
<p class="textindent">"עוד פעם את מעלה את זה?" הוא אומר, אבל לוקח את ידי ולוחץ עליה, כשאנחנו מתחילים ללכת<span class="no-break"> בגשם.</span></p>



</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 91.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 36.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
אירוטיקה עכשווית מיריבים לאוהבים ערפדים רומנטיקה אפלה רומנטיקה עכשווית רומנטיקה על טבעית רומנטיקת נקמה מכשפות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!