השקט שנשאר

אילם ומצולק, קיליאן פוסטר מסתגר בתוך עצמו עם מחברת הציור שלו לאחר טראומת ילדות. כשריילי אנדרסון מבחינה בו היא באה בעקבותיו, לא מודעת לקשר שיתפתח ביניהם בשבע השנים הבאות - ולשתיקה שאחריהן.

קרוע בין השנאה שבעבר שלו ובין ההבטחה שבעתידו, קיליאן חייב לבחור: לשנוא או לאהוב? לנקום או למחול? לשתוק או לדבר? החלטות שישפיעו לא רק עליו, וישברו את החיבור שלו לאהבה היחידה שקיליאן ידע כל חייו.

”השקט שנשאר” הוא סאגת חיים רומנטית מהפנטת.
שם: השקט שנשאר
מחבר/ת: לדי הרפר
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012193183

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 102.00

						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-5" class="ChapterSplit ParaOverride-3">1</h2>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer002" class="Object-Style-1">
					
				</div>
			</div>
			<h2 class="sub">ריילי</h2>
			<p class="firstspace">זיעה נטפה במורד הלחי שלי ונאספה בצווארון החולצה. החום היה כמעט בלתי נסבל, אבל לא רציתי להיכנס. אימא שוב הייתה בנסיעת עסקים — הפעם לשבוע שלם — ואבא היה תקוע מול הטלוויזיה וצפה בעוד משחק פוטבול. שנאתי כשאימא לא הייתה בבית, כי אבא שלי לא ממש ידע איך להתמודד איתי. לא הייתה לו שום בעיה למצוא חיבור עם אח שלי, אבל איתי לא היה לו מושג מה לעשות. ככה שבימי ראשון נהגתי לקחת ספר ולשבת בחצר האחורית מתחת לעץ. </p>
			<p class="text">הרמתי את בקבוק המים שלי אל שפתיי כשמשהו תפס את תשומת ליבי, ליד הגדר הגבוהה שהפרידה את הבתים בשכונה מהאזור המיוער שמאחוריה. היא עברה לאורך החצר הצדדית ובודדה אותנו מהבית השכן. הצעירה שגרה שם אירחה אנשים לעיתים קרובות, עובדה שגרמה להורים שלי להרגיש לא בנוח. אבל עכשיו היה מישהו בחצר האחורית שלה, טיפס על הגדר. </p>
			<p class="text">לא... לא סתם מישהו.</p>
			<p class="text">ילד. </p>
			<p class="text">היה לו שיער חלק כמו מקלות בצבע חול שנדבק למרכז האוזניים שלו. אבל לא יכולתי לראות את פניו. הוא עמד בגבו אליי כשטיפס וקפץ אל האזור המיוער. הטי־שירט השחורה שלו נעלמה במהירות. רגע אחד הוא היה שם ורגע אחר כך הוא נעלם. </p>
			<p class="text">הסתכלתי על הגדר ותהיתי אם גם אני יכולה לטפס וללכת בעקבותיו. הכרתי את כל התושבים בשכונה אבל אותו אף פעם לא ראיתי. העפתי מבט מעבר לכתף וחיכיתי רגע, רק כדי לוודא שאבא שלי או אחי לא עמדו לצאת מהבית. כאשר לא ראיתי תזוזה כלשהי מעבר לזגוגית של דלת ההזזה, קפצתי על רגליי ורצתי מהר עד כמה שיכולתי. בלי לחשוב פעמיים, התחלתי לטפס על לוחות העץ הגבוהים. </p>
			<p class="text">כשהגעתי למעלה הצצתי לקרקע וגיליתי שמהצד השני הגדר הרבה יותר גבוהה. אף פעם לא הייתי בצד הזה של היער ולשנייה שקלתי לחזור לחצר שלנו. חשבתי על הספר שהשארתי מתחת לעץ ועל אבא שלי שהיה עלול לצאת לחפש אותי. אבל אז נזכרתי בילד — ורציתי נואשות לגלות מאיפה הוא הגיע. </p>
			<p class="text">הסקרנות השתלטה עליי.</p>
			<p class="text">העברתי רגל אחת לצד השני, זחלתי בקצב של צב והשתמשתי ברווחים שבין לוחות העץ כדי לרדת אל הקרקע. כשעמדתי שוב על הרגליים העברתי מבט על העצים בתקווה שאראה את הילד עם השיער הבלונדיני והחולצה השחורה. </p>
			<p class="text">אבל הוא נעלם. </p>
			<p class="text">צעדתי בזהירות על האדמה הרכה, עמוק יותר אל בין העצים, והייתי שקטה ככל האפשר. לא רציתי ללכת רחוק מדי כי פחדתי שלא אצליח לחזור. מהצד הזה, לא זיהיתי אף אחד מהבתים, אז דאגתי לא להתרחק יותר מדי מהחצר האחורית שלנו. </p>
			<p class="text">הרגשתי כאילו חלפה שעה עד שהחלטתי להרים ידיים, כשבמציאות כנראה לא עברו יותר מחמש דקות. חשבתי שעדיף לחכות שהוא יחזור. הסתובבתי, הייתי מוכנה לחזור הביתה, ואז ראיתי אותו.</p>
			<p class="text">בעצם... הוא ראה אותי. </p>
			<p class="text">הוא עמד במרחק של חמישה מטרים ממני והסתכל עליי. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היו העיניים שלו — ירוק־ים, הצבע האהוב עליי, שקישטתי את כל החדר שלי בו — שהיו נעוצות בי, שלכדו את המבט שלי בשבי. לא יכולתי להפסיק להסתכל לתוך מבטו העז, המודאג כמעט. הוא נראה כאילו נתפס עושה משהו שאסור לו לעשות — כאילו נתפס עובר על החוק אפילו. </p>
			<p class="text">העפתי מבט מעבר לכתף כדי לוודא שאין מאחוריי אף אחד. כשראיתי שאיש לא עקב אחרינו, שאף אחד לא בא לחפש אותי, הסתובבתי אליו שוב וגיליתי שהוא הפנה לי את הגב. הוא התיישב על האדמה הקשה כשגבו מורכן לפנים וכתפיו שמוטות. שערו הארוך נתלה מול פניו ושמתי לב שהשיער על העורף שלו, מתחת למסך הבלונדיני הבהיר, נגזז קרוב לקרקפת. ראיתי ילדים עם תספורת כזאת אבל הם היו גדולים יותר, קרובים יותר לגיל של אחי — שש־עשרה. הילד הזה לא נראה עד כדי כך גדול. אבל גם לא חשבתי שהוא בגילי. </p>
			<p class="text">כפות רגליי נשאו אותי אליו. הגוף שלו התקשה רגע לפני שהתיישבתי, אבל התעלמתי מזה. כופפתי את הברכיים והצמדתי אותן לחזה וכרכתי את זרועותיי מסביב לשוקיים בלי להוריד ממנו את המבט. אבל הוא לא הסתכל עליי. הוא ישב בשיכול רגליים, מרפקים על ברכיו, כתפיו מכווצות, ראשו מורכן והשיער שלו מכסה את פניו כאילו לא רצה שיפריעו לו. פנקס נח על הרגליים שלו, הוא החזיק עט בין האצבעות אבל לא כתב שום דבר. רק ישב שם בשקט והעמיד פנים שאני לא שם.</p>
			<p class="text">״קוראים לי ריילי אנדרסון. איך קוראים לך?״ שאלתי בקול רועד. </p>
			<p class="text">היד שלו זזה, ולפני שהבנתי מה הוא עושה הוא הרים את המחברת, אבל עדיין לא הסתכל עליי. על הדף הריק, בדיו שחורה ובכתב מרושל, הופיע השם <span class="bold">קיליאן</span>. בהתחלה ראיתי רק את צירוף האותיות ״קיל״, שמשמעו ״להרוג״, וכמעט הפסקתי לנשום. אבל אז קראתי את המילה בלב כמה פעמים והבנתי שזה השם שלו.</p>
			<p class="text">הוא ענה לי. </p>
			<p class="text">״קיליאן,״ אמרתי בקול, כמעט בלחש. השם השאיר בפי טעם של שפה זרה שאף פעם לא השתמשתי בה, אבל בכל זאת ביטאתי אותו בקלות. ״זה שם ממש מגניב. בן כמה אתה?״ הוא שוב קשקש משהו על הנייר, פניו עדיין מוסתרות מעיניי. כשהרים את המחברת ראיתי שהוא שוב ענה לי. ״אחת־עשרה? אתה גדול ממני רק בשנה.״ התרגשות התפשטה בחזה שלי מהמחשבה שיש באזור ילד שקרוב אליי בגיל. ״באיזו כיתה אתה?״</p>
			<p class="text">הפעם, הוא לא טרח לכתוב ובמקום זה רק משך בכתפיו השמוטות. </p>
			<p class="text">״אתה לא יודע? אתה הולך לבית ספר?״</p>
			<p class="text"><span class="bold">מורה</span><span class="bold"> פרטי.</span></p>
			<p class="text">״אה. מגניב. הלוואי שהיה לי מורה פרטי. אני לא אוהבת ללכת לבית ספר.״ דממה השתררה בינינו וגרמה לי לשאול עוד שאלה. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהוא לא היה דברן גדול, אבל לא הייתה לו בעיה לענות כששאלו אותו שאלות. ״אתה גר פה בסביבה?״</p>
			<p class="text">הוא התאבן כל כך עד שחשבתי שהפסיק לנשום. אבל אז הוא הסתכל מעבר לכתף, הרחק ממני, והצביע על העצים. בחנתי את הגדר וחשבתי על הכיוון שהגעתי ממנו. כשהבנתי שהוא הצביע על האזור שליד הבית שלי, ניחשתי שהוא התכוון לבית של השכנה, זאת שתמיד אירחה אנשים.</p>
			<p class="text">״בבית של מיס ניוברי?״</p>
			<p class="text">הוא הנהן והמשיך לנעוץ מבט במחברת שלו. </p>
			<p class="text">״אתה מבקר אותה?״</p>
			<p class="text">השיער שלו עף לצדדים כשהניד בראשו לשלילה. </p>
			<p class="text">״אתה גר איתה? היא קרובת משפחה?״ לא זכרתי שיש לה ילדים ואם היו לה, הם אף פעם לא באו לבקר ובטח שלא גרו איתה. ידעתי במאה אחוז שאף פעם לא ראיתי את קיליאן שם.</p>
			<p class="text">הוא הנהן אבל לא המשיך להסביר. </p>
			<p class="text">השתתקתי ותהיתי אם חציתי גבול כשעקבתי אחריו. הוא לא דיבר איתי ולא נראה כאילו הוא רוצה להסתכל עליי. אבל לא נעלבתי בקלות ולא פחדתי להכיר אנשים חדשים. לפעמים רכשתי ככה חברים. ובפעמים אחרות הם לא רצו כל קשר אליי והייתי עוברת הלאה למישהו אחר. לא הייתה לי כוונה להניח לקיליאן עד שהוא יגיד לי ללכת.</p>
			<p class="text">״אתה ביישן? או שאתה פשוט לא אוהב לדבר?״</p>
			<p class="text"><span class="bold">לא יכול.</span></p>
			<p class="text">הסתכלתי על כתב היד המבולגן שלו, ראיתי כמה ארוך הקו שחוצה את האות <span class="bold">ל</span>. כשהוא משך את המחברת שלו בחזרה אל חיקו, הכישוף הוסר והחזיר אותי לתשובה שלו. ״אתה לא יכול לדבר? אתה יודע שפת סימנים?״</p>
			<p class="text">הסתכלתי על הנייר בתקווה שהוא יענה לי, אבל במקום לכתוב משהו הוא פנה להביט בי. הרמתי את המבט ועיניו שוב הפנטו אותי. הן האירו כמו זרקור, הירוק החיוור שלהן מעורבב במעט מאוד כחול. התחלתי לחייך כששמתי לב לזה, אבל ברגע שניסיתי לשנן את שאר תווי פניו כדי שאוכל לנצור אותם בזיכרוני, נשנקתי בתדהמה וכיסיתי את פי בקצות האצבעות. </p>
			<p class="text">הוא מייד סובב לי את הגב ושוב נסגר בפניי. </p>
			<p class="text"><span class="bold">לכי מפה.</span></p>
			<p class="text">״סליחה. לא התכוונתי לעשות את זה. בבקשה, תסתכל עליי שוב.״</p>
			<p class="text"><span class="bold">לא.</span></p>
			<p class="text">לא קמתי ללכת. במקום זה, הזזתי את התחת שלי על האדמה ורכנתי לעברו. פתחתי את פי כדי לדבר, אבל השתתקתי שנייה לפני שאמרתי משהו. היד שלו זזה במהירות, העט שלו חרט אותיות על הנייר בקצב מסחרר. </p>
			<p class="text"><span class="bold">אני מפחיד אותך?</span></p>
			<p class="text">״לא,״ לחשתי, וזאת הייתה האמת לאמיתה. נכון, התגובה שלי הייתה מוגזמת, אבל הוא לא הפחיד אותי. ״הופתעתי. אני מצטערת. לא התכוונתי לעשות את זה.״</p>
			<p class="text">הוא הרים את פניו באיטיות והסתכל לי בעיניים. בחנתי את תווי פניו בזהירות, את אפו הישר והצר, את הנחיריים שלו שנראו רק כשהרחיב אותם בשאיפת אוויר. השפה העליונה שלו הייתה דקה עם קשת עמוקה באמצעה, השפה התחתונה הייתה מלאה יותר והבריקה, הוא כנראה ליקק אותה לפני שפנה אליי. </p>
			<p class="text">אף פעם לא ראיתי בן <span class="bold">יפה</span> כל כך. </p>
			<p class="text">הסיבה שנשנקתי קודם הייתה הצלקות על לחייו. הן נמשכו מזוויות הפה שלו לעבר הלסת, כחמישה סנטימטרים מכל צד, יוצרות אשליה של חיוך. </p>
			<p class="text">האצבעות שלי התרוממו, כמעט מעצמן, עד שהיד שלו נכרכה מסביב למפרק כף היד שלי והזיזה אותה. מבטו קפץ בין העיניים שלי וירד לשנייה אל הפה שלי לפני שהוא הסיט אותו. אבל הוא המשיך להחזיק במפרק כף ידי. הוא משך את היד שלי והחזיק אותה על רגליו, ממש מעל למחברת. </p>
			<p class="text">״בגלל זה אתה לא יכול לדבר?״ הקול שלי היה צרוד, כאילו איכשהו חטפתי הצטננות בעשר הדקות האחרונות. כשהנהן, עלה בי צורך לשאול עוד שאלה, לחקור אותו כדי לקבל עוד תשובה. ״מתי זה קרה?״</p>
			<p class="text"><span class="bold">כשהייתי בן </span><span class="bold">שמונה.</span></p>
			<p class="text">התקרבתי והתיישבתי לידו כדי שאוכל לראות את התשובה, שנכתבה ליד המקום שבו נחה היד שלי. כשזזתי, הגוף שלו התכווץ במתח, אבל לא הנחתי לזה לעצור אותי. ״מה קרה?״ זה לא נראה כמו תאונה, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי מה היה יכול ליצור צלקות כאלה. </p>
			<p class="text">המשכתי להתרכז בעמוד הנייר, למרות שלא נראה כאילו הוא עומד לכתוב עוד משהו. ברגע שהרמתי את המבט והסתכלתי עליו שוב, הוא התחיל להזיז את העט. אבל לא כדי לכתוב במחברת. במקום זה, העור בגב כף ידי התחיל לעקצץ. כשהצצתי מעל לזרוע שלו כדי לבדוק מה קורה, ראיתי שהוא התחיל לצייר עליי משהו.</p>
			<p class="text">השענתי את הראש על הכתף שלו וצפיתי. הוא עצר לרגע, אבל כאשר שוב לא זזתי, הוא המשיך. קו אחרי קו, משיכה אחרי משיכה, הוא יצר פרח חי בדיו שחורה שהתחיל מהחיבור בין האגודל לאצבע. </p>
			<p class="text">כנראה השיחה שלנו הגיעה לסיומה. </p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 91.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 36.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מתאבקים שוברי לבבות רומנטיקה עכשווית אירוטיקה עכשווית גיבורות חזקות הזדמנות נוספת לאהבה מידידים לאוהבים משולש רומנטי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!