דם ואפר 1
ג’ניפר ל’ ארמנטראוט כאן עם סדרת הספרים שכבשה את העולם וממש עכשיו הגיעה גם אלינו!

פופי היא הנבחרת, הבתולה שנושאת עליה את עתיד הממלכה כולה. עליה להישאר טהורה ואסור לטמא אותה אפילו במחשבה. הוק, שומר זהוב עיניים שנשבע להגן עליה, מעורר בה רגשות רבים ושונים. האם תזנח את גורלה, בהינתן הפיתוי המתאים?
שם: דם ואפר 1
מחבר/ת: ג’ניפר ל.ארמנטראוט
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 012020102
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapter-no">1</p>
<p class="עימוד_indented-txt">"הם מצאו את פינלי הערב, סמוך ליער הדם, מת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הרמתי את מבטי מהקלפים שלי אל שלושת הגברים שישבו מסביב לשולחן בצבע הארגמן. הייתה סיבה לכך שבחרתי לשבת דווקא שם. אני... לא קלטתי מהם כל תחושה כשחלפתי בין השולחנות העמוסים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לא כאב פיזי או נפשי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בדרך כלל לא נהגתי לחטט בסבל של אנשים. מעשה כזה בלי סיבה הוא פולשני מדי, אבל בקהלים גדולים התקשיתי לשלוט בברז הרגש הפנימי שלי. תמיד היו אנשים שכאבם פילח אותי בעוצמה, כאב גולמי כל־כך, שייסוריהם כמו נעשו ישות עצמאית. במקרים האלה לא הייתי צריכה לאמץ את חושיי כדי להרגיש – פשוט לא הייתי מסוגלת להתעלם או להפנות את גבי אליהם. הם הקרינו את צערם סביב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הבעיה הייתה שנאסר עליי לעשות משהו חוץ מלהתעלם מזה. אסור היה לי לדבר על המתת שקיבלתי מהאלים, ובשום אופן לא לעבור משלב זיהוי הרגש לשלב הפעולה ולנסות לעשות משהו בעניין.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא שתמיד עשיתי מה שהייתי אמורה לעשות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ברור שלא.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קודם לכן, כשבחנתי את הגברים הללו כדי להימנע מקרבה לאנשים שנמצאים בכאב אדיר, הם עשו רושם סביר, וזה היה מפתיע בהתחשב בתחום עיסוקם. הם היו שומרי ה'מַעְלָה׳ – החומה ההררית שנבנתה מאבן גיר וברזל שנכרה בפסגות האליסיום. מאז תום מלחמת שני המלכים, לפני ארבע מאות שנים, ה'מעלה׳ הקיפה את כל מצדוניה, וכל עיר בממלכת סוליס הייתה מוגנת על ידי החומה. גרסאות קטנות יותר שלה הקיפו כפרים, מחנות אימונים, חוות ואזורי מרעה ואזורים נוספים עם אוכלוסייה מועטה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מתוקף תפקידם ראו השומרים על בסיס קבוע דברים איומים ונאלצו לפעול באופן שייסר את נפשם. לרוב, הפציעות שלהם לא הסתכמו בעור קרוע ובעצמות שבורות, אלא חדרו עמוק לנפש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הלילה הם השאירו בבית לא רק את הצער, אלא גם את השריון והמדים. במקומם הם לבשו חולצות רפויות ומכנסיים מעור סוס. ובכל זאת ידעתי שגם אחרי שעות העבודה הם יהיו ערניים לכל סימן של הערפל המבעית ולאֵימָה שהוא הביא עימו, ולאלו שפעלו נגד הממלכה. הם היו עדיין חמושים מכף רגל ועד ראש. </p>
<p class="עימוד_running-txt">גם אני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כנגד ירכי, בין קפלי הגלימה והשמלה שלבשתי תחתיה, החבאתי פגיון שניתן לי כמתנה ביום הולדתי השישה־עשר. להבו נותר קריר תמיד ועורי מעולם לא גרם לו להתחמם. הפגיון לא היה הנשק היחיד או הרצחני ביותר בבעלותי, אבל הוא היה האהוב עליי מכולם. הידית שלו מעוצבת מעצמות של זאבן נכחד – זן של יצורים שלא היו אדם וגם לא חיית טרף, אלא שניהם יחד – ולהבו שחושל מאבן דם היה חד באופן קטלני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ייתכן ששוב אמצא את עצמי עושה מעשה פזיז, לא הולם ואסור לגמרי, אבל לא הייתי טיפשה מספיק כדי להיכנס למקום כמו ׳הפנינה האדומה׳ ללא אמצעי הגנה, היכולת להשתמש בהם והתושייה לעשות זאת מבלי להסס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מת?" שאל השומר השני, בחור צעיר עם שיער חום ופנים עדינות. היה נדמה לי ששמו הוא אייריק, והוא לא היה מבוגר הרבה יותר משמונה־עשרה שנותיי. "לא סתם מת. פינלי היה מרוקן מדם, הבשר שלו נלעס כאילו כלבים פראיים תקפו אותו ואחר כך קרעו אותו לחתיכות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">מבטי, שהיה נעוץ בקלפים, התערפל וכדורי קרח קטנים התגבשו בתחתית בטני. כלבים פראיים לא עשו את זה. לא רק שלא היו כלבים פראיים ביער הדם – המקום היחיד בעולם שבו עצים דיממו והכתימו את הגזע והעלים באדום עמוק – היו שמועות על חיות אחרות, מכרסמי ענק ואוכלי נבלות, שטרפו את גופותיהם של אלו שהשתהו ביער זמן רב מדי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וברור לך מה זה אומר," אייריק המשיך. "הם בטוח קרובים. תקיפה תהיה–"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא נראה לי שכדאי לנהל את השיחה הזאת עכשיו," התערב שומר זקן. שמעתי עליו. פיליפס ראת'י. הוא היה שומר ותיק ב׳מעלה׳, תופעה שנדיר להיתקל בה. לשומרים לא הייתה בדרך כלל תוחלת חיים ארוכה. הוא הטה את ראשו לכיווני. "אתם בחברת גבירה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">גבירה?</p>
<p class="עימוד_running-txt">רק ה<span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נַעלות</span> נקראו גבירות. אני בשום פנים ואופן לא הייתי מישהי שמישהו, בייחוד אלו ששהו באותו הרגע בבניין, יצפה למצוא ב׳פנינה האדומה׳. אם היו חושפים את זהותי הייתי... ובכן, בצרות גדולות יותר מאי פעם, וצפויה לעונש רציני. </p>
<p class="עימוד_running-txt">עונש מהסוג שדוריאן טירמן, הדוכס של מצדוניה, ישמח להעניק לי. מהסוג שאיש סודו הקרוב, לורד ברנדול מָזִין, ישמח לקחת בו חלק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חרדה התפשטה בבטני כשהסתכלתי בשומר שחום העור. פיליפס לא יכול היה לדעת מי אני. עטיתי מסכה שמצאתי זרוקה בגני המלכה לפני עידנים, שהסתירה את המחצית העליונה של פניי. גופי כוסה בגלימת טופז כחולה פשוטה ש... אה... <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">שאלתי</span> מבריטה, אחת המשרתות שדיברה על ה׳פנינה האדומה׳ והאזנתי לה ללא ידיעתה. קיוויתי שבריטה לא תבחין בחסרון הגלימה לפני שאחזיר אותה, בבוקר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אפילו בלי המסכה אפשר היה לספור על כף יד אחת את מספר האנשים במצדוניה שראו את פניי בעבר, ואף אחד מהם לא היה צפוי להיות ב׳פנינה האדומה׳ באותו לילה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתור <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הבתולה</span><span class="CharOverride-7">, </span><span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הנבחרת</span>, תמיד נראיתי בפומבי כשרעלה מכסה את פניי ושערי, ורק החלק התחתון של פניי גלוי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">פקפקתי בכך שפיליפס יכול לזהות אותי על פי מבנה הלסת. אילו זיהה אותי, אף אחד מהאנשים שישבו סביב השולחן לא היה ממשיך לשבת בחיבוק ידיים. מזמן הייתי מובלת בחזרה אל הפטרונים שלי, הדוכס והדוכסית של מצדוניה, בתקיפות אך בעדינות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא הייתה סיבה לבהלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הכרחתי את השרירים בכתפיי ובצווארי להתרפות וחייכתי. "אני לא גבירה. אתם יותר ממוזמנים לדבר על מה שתרצו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"בכל מקרה, נושא מדכא פחות יהיה מבורך," השיב פיליפס ושלח מבט נוקב לעבר שני השומרים האחרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אייריק הרים את מבטו אליי. "קבלי את התנצלותי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אין סיבה להתנצל, אבל אני סולחת."</p>
<p class="עימוד_running-txt">השומר השלישי הרכין את סנטרו והמשיך לבהות בקלפיו בעקשנות, כשהוא ממלמל דברי התנצלות. לחייו הוורידו, וזה היה די מתוק בעיניי. השומרים שעבדו ב'מעלה' היו מיומנים בשימוש בנשק ובקרבות, כחלק ממשטר האימונים הנוקשה שלהם. כל מי ששרד את מסעו הראשון מחוץ ל'מעלה' חזה במראות קשים של אלימות, דם ומוות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ובכל זאת, האיש הזה הסמיק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כחכחתי בגרוני והתכוונתי להמשיך לשאול על מקום הימצאו של פינלי, בין שהיה שומר מה'מעלה' ובין ממחלקת הציד, מחלקה של הצבא שעסקה בשינוע מטיילים וסחורות במעבורת בין ערים שונות. הציידים בילו מחצית מהשנה מחוץ לחומה. הם אף פעם לא טיילו לבדם, כי זהו אחד העיסוקים המסוכנים ביותר. חלקם לא חזר מעולם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">לדאבוננו, חלק מאלו שהצליחו לשוב, לא חזרו אותם אנשים שהיו ערב יציאתם למשימה. הם הפיצו כאוס ומוות בכל מקום שבו דרכו רגליהם. </p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">המקוללים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">לא ניתן היה להמשיך בשיחה כל עוד פיליפס נוכח, ולכן לא ביטאתי בקול אף אחת מהשאלות שעמדו על קצה לשוני. אגלה בדרך כזו או אחרת אם היו איתו אנשים נוספים שנפצעו כתוצאה מהמפגש עם מה שככל הנראה הרג את פינלי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רק קיוויתי שלא צרחות האימה הן אלו שיגלו לי את התשובה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לאנשי מצדוניה לא היה שום מושג כמה מהאנשים שחזרו מעבר לגבולות החומה היו מקוללים. הם ראו רק חלק מהם פה ושם, ואף פעם לא מקרוב. אילו ידעו, חרדה ופחד היו מתפשטים בקרבם כמו אש בשדה קוצים. רוב העם אפילו לא התחיל להבין את הזוועות שהתרחשו מחוץ ל'מעלה'.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא כמוני וכמו אחי איאן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ולכן, כשהשיחה סביב השולחן חזרה לעסוק בדברים יום־יומיים, אילצתי את הקרביים הקפואים שלי להפשיר. אין־ספור חיים נמסרו ונלקחו לטובת המאמץ להשאיר את האנשים שבין כותלי ה'מעלה׳ בטוחים, אבל המאמץ נכשל – והמשיך להיכשל – לא רק פה, אלא בכל רחבי ממלכת סוליס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מוות...</p>
<p class="עימוד_running-txt">מוות <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">תמיד</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3"> </span>מצא את דרכו פנימה.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">עצרי</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">,</span> ציוויתי על עצמי, כשחרדה איימה להתפשט בתוכי. באותו לילה לא רציתי להתעסק בכל הדברים שהייתי מודעת להם, אף על פי שלא הייתי אמורה. רציתי רק לאפשר לעצמי לחיות, ולא להתהפך מצד לצד לבדי במיטה, בלי לעצום עין ובתחושת חוסר שליטה, כאילו... אין לי מושג מי אני, אלא רק <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">מה</span> אני.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שוב קיבלתי קלפים גרועים, ושיחקתי עם איאן מספיק פעמים כדי לדעת שאין אפשרות להתאושש מקלפים כמו אלה שהחזקתי. הכרזתי על פרישתי, והשומרים הנהנו כשקמתי מהשולחן. כל אחד מהם איחל לי לילה טוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חלפתי בין השולחנות ולקחתי כוס ארוכה וצרה של שמפניה שהוגשה בידי מלצר עם כפפות. ניסיתי לשחזר את ההתרגשות שזמזמה בי כשמיהרתי ברחובות מוקדם יותר הערב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">השתדלתי שלא להתעסק בענייניהם של אחרים, להתרחק מאנשים שהקרינו את הכאב שלהם כלפי חוץ ולרסן את חושיי, בזמן שסרקתי את החדר. לא הייתי צריכה לגעת במישהו כדי לדעת שהוא סובל. הייתי צריכה רק לראות אותו ולהתרכז. אלה אנשים שחוו סוג מסוים של כאב, וגם אם כלפי חוץ הצליחו לשמור על חזות מאופקת, מבחינתי זה לא שינה את היכולת להתמקד בהם ו<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לחוש</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3"> </span>את צערם. </p>
<p class="עימוד_running-txt">כאב פיזי היה כמעט תמיד חם, אבל כאב מהסוג הבלתי נראה?</p>
<p class="עימוד_running-txt">היה קר כקרח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שאגות ושריקות גסות קטעו את זרם מחשבותיי. אישה באדום ישבה על קצה השולחן הסמוך לשולחן שבדיוק עזבתי. היא לבשה שמלה פשוטה עשויה טלאים של סאטן ומלמלה אדומים, שבקושי כיסתה את ירכיה. אחד הגברים תפס באגרופו את החצאית השקופה הקטנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא סילקה את ידו בחיוך ערמומי ונשכבה לאחור, מפתלת את גופה בחושניות. התלתלים הבלונדינים העבים שלה נשפכו בין שאריות אסימוני משחק ומטבעות. "מי רוצה לזכות בי הלילה?" קולה היה עמוק ומעושן, והיא החליקה את ידיה לאורך מותני מחוך המלמלה שלה. "אני יכולה להבטיח לכם, בחורים, אני אחזיק מעמד יותר מכל שק זהב."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ומה אם יהיה תיקו?" שאל אחד הגברים. הגימור המשובח של מעילו רימז שהוא זבן מצליח או איש עסקים מסוג כלשהו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אז זה יהיה לילה הרבה יותר מעניין בשבילי," היא אמרה, מחליקה את ידה במורד בטנה, ואפילו נמוך יותר, בין ה– </p>
<p class="עימוד_running-txt">לחיי בערו. הסטתי את מבטי במהירות ולגמתי מהשמפניה המבעבעת. התמקדתי בזוהרה המהמם של נברשת בצבע ורוד עתיק. עשה רושם שהעסקים ב׳פנינה האדומה׳ הלכו טוב, ונראה שהבעלים מקושר מאוד. החשמל היה יקר, ונשלט ביד רמה בידי החצר המלכותית. תהיתי מי היו הלקוחות שאפשרו את המותרות האלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">משחק קלפים נוסף התנהל מתחת לנברשת. גם שם ישבו נשים ששערן היה קלוע בתסרוקות מורכבות שקושטו בקריסטלים, ובגדיהן נועזים פחות משל האישה באדום, משמעותית. שמלותיהן בהקו בגוונים של סגול וצהוב ובגווני פסטל של כחול ולילך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני הורשיתי ללבוש רק לבן, בין ששהיתי בחדרי ובין ששהיתי בציבור – דבר שלא קרה הרבה. לכן הייתי מוקסמת מהאופן בו הצבעים השונים החמיאו לצבע העור או השיער של האישה שלבשה אותם. תיארתי לעצמי שלרוב נראיתי כמו רוח רפאים לבנה שנודדת במסדרונותיה של טירת טירמן. </p>
<p class="עימוד_running-txt">גם הנשים הללו עטו מסכות שכיסו מחצית מפניהן, על מנת להגן על זהותן. תהיתי מי הן. נשים נשואות אמיצות שנשארו ללא השגחה פעם אחת יותר מדי? או אולי נשים צעירות שלא נישאו או שהתאלמנו? או משרתות שעבדו בעיר ויצאו לבלות? האם היו בקרב הנשים הללו או בקרב קהל האנשים סביב גבירות ולורדים לעתיד? האם הם הגיעו הנה מאותה הסיבה שאני הגעתי?</p>
<p class="עימוד_running-txt">שיעמום? סקרנות?</p>
<p class="עימוד_running-txt">בדידות?</p>
<p class="עימוד_running-txt">אם כך, אולי היינו דומים יותר משחשבתי, אף על פי שהם לא היו הבכורים, אלא שנִיים בסדר הלידה. בנים ובנות שניתנו לחצר המלכותית ביום הולדתם השלושה־עשר במסגרת נשף הפולחן השנתי. ואני... אני הייתי פֶּנֵלַפֵה מטירת טירמן, צאצאית של משפחת בלפור, חביבת המלכה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אני הייתי העלמה <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הבתולה</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הנבחרת</span>.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעוד פחות משנה, ביום הולדתי התשעה־עשר, אעבור טקס התעלות, כמו כל הגבירות והלורדים לעתיד. ההתעלות שלהם תהיה שונה משלי, אבל באופן כללי, זו תהיה ההתעלות הגדולה ביותר מאז ברכת האלים הראשונה, שניתנה אחרי מלחמת שני המלכים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">להם לא יקרה דבר אם ייתפסו, אבל אני... אצטרך להתמודד עם חוסר שביעות הרצון של הדוכס. לנוכח המחשבה התכווצו שפתיי בכעס והצטרפו לשאריות הגועל והבושה, שכבר הותירו את חותמם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">המחשבה על הדוכס עוררה בי חלחלה כשנזכרתי בידיו, שהכרתי טוב מדי, ובהשתוקקותו יוצאת הדופן לענישה. באותו רגע לא יכולתי לחשוב עליו או לדאוג בשל כללי המשמעת. אם הכללים עניינו אותי, עדיף היה לי לחזור לחדרי הבטוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כשהסטתי את מבטי מהשולחן שמתי לב למספר נשים מחייכות וצוחקות ברחבי החדר. הן לא היו צריכות להסתיר את זהותן ולא עטו מסכות. הן ישבו ליד השולחנות עם השומרים ואנשי העסקים, או עמדו בגומחות אפלות ודיברו עם נשים אחרות במסכות, עם גברים וגם עם העובדים של ה׳פנינה האדומה׳. הן לא פחדו להיראות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">יהיו מי שיהיו, חשקתי מאוד בחופש שלהן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זהו החופש שרדפתי אחריו באותו לילה, רעולת פנים ואנונימית, כדי שאף אחד, חוץ מהאלים, לא ידע לאן הלכתי. ובכל הנוגע לאלים, החלטתי מזמן שיש להם עניינים חשובים יותר לעסוק בהם מלִצְפות בי. אילו שמו לב אליי, כבר היו מחסלים אותי בשל כמה וכמה מעשים אסורים שעשיתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">באותו לילה יכולתי להיות <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">כל אחת.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">החופש שהעניקה לי האנונימיות היה משכר יותר משחשבתי, אפילו יותר מעשן זרעי הפרג הבוסריים שנפוץ ממקטורותיהם של המעשנים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">באותו לילה לא הייתי <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">ה</span><span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">בתולה</span>. לא הייתי פנלפה. הייתי רק פּוֹפּי,<span class="סטיילים-לעברית_foot-notes _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-001-backlink">*</span></span> שם חיבה שאימא העניקה לי, כינוי שרק אחי איאן ואנשים ספורים אחרים השתמשו בו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בתור פּוֹפּי, לא היו חוקים נוקשים לעקוב אחריהם או ציפיות של אחרים שאגשים, וגם לא התעלות עתידית שהתקרבה מהר יותר מהצפוי. לא היה פחד, לא עבר ולא עתיד. רק הזדמנות לחיות – אפילו קצת, במשך שעות ספורות לפחות – ולנסות לצבור חוויות רבות ככל האפשר לפני שיחזירו אותי לבירה, למלכה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לפני שיחזירו אותי לאלים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רעד מלווה בחוסר ודאות ובמעט אומללות חלף בעמוד השדרה שלי. הדחקתי את התחושות הללו, מסרבת להעניק להן מקום במחשבותיי. מילות קינה על העתיד הבלתי ניתן לשינוי לא יעזרו לאף אחד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חוץ מזה, איאן התעלה לפני שנתיים, ולפי המכתבים החודשיים שקיבלתי ממנו, הוא נשאר בדיוק אותו הדבר. ההבדל היחיד היה שבמקום לשמוע את קולו טווה עבורי סיפורים ואגדות, קראתי את מילותיו. רק בחודש שעבר הוא כתב על שני ילדים, אח ואחות, שצללו לתחתיתו של ים סטראוד והתחברו לבנֵי ים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חייכתי כשהרמתי את כוס השמפניה. לא היה לי מושג מאיפה הוא הביא את הסיפורים האלה. למיטב ידיעתי, היה בלתי אפשרי לשחות לתחתית ים סטראוד, ובנֵי ים לא היו קיימים. </p>
<p class="עימוד_running-txt">זמן קצר אחרי ההתעלות שלו, במצוות המלכה והמלך, הוא נישא לליידי קלודיה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">איאן אף פעם לא דיבר על אשתו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האם נישואיו היו מאושרים? חיוכי נמחה והשפלתי את מבטי אל המשקה המבעבע הוורדרד. לא הייתי בטוחה, כי הם בקושי הכירו לפני הנישואין. האם 'בקושי' הוא פרק זמן ארוך מספיק להכיר בן אדם שאתה אמור לבלות איתו את שארית חייך?</p>
<p class="עימוד_running-txt">וה<span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נעלים</span> חיו זמן רב, רב מאוד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היה מוזר לחשוב על איאן בתור <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נַעֲלֶה</span>. הוא לא היה השני בסדר הלידה, אבל מפני שהייתי <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הבתולה</span>, המלכה פנתה לאלים בבקשה לחרוג מהסדר הרגיל, והם הרשו לו להתעלות. לא הייתי מסוגלת להתמודד עם מה שאיאן עבר – להינשא לזר, ל<span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נעלה</span> אחר, אדם שהשתוקק ליופי מעבר לכל דבר, כי חינניות נחשבה אלוהית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אף על פי שהייתי <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הבתולה</span>, <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הנבחרת</span>, מעולם לא נחשבתי לאלוהית. לדברי הדוכס, לא הייתי יפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">טרגדיה</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אצבעותיי נמשכו כמו מעצמן אל התחרה המגרדת בצד שמאל של המסכה. שמטתי את ידי מייד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">איש שזיהיתי כשומר קם מהשולחן והסתובב לעבר אישה שלבשה מסכה לבנה, כמוני. הוא הושיט לה יד ודיבר בקול חלש מכדי שאצליח לשמוע, אבל היא השיבה בהינד ראש, חייכה והניחה את ידה בידו. היא קמה, ושמלתה בגוון הלילך השתרכה מאחוריה כשהוא הנחה אותה לעבר שתי הדלתות היחידות שהיו נגישות לאורחים. הדלת הימנית הובילה החוצה. השמאלית הובילה במעלה המדרגות לחדרים פרטיים שבהם עלולים להתרחש דברים מכל הסוגים, לפי בריטה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">השומר הוליך את האישה במסכה אל הדלת השמאלית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא שאל, והיא השיבה בחיוב. לא היה לי מושג מה הם יעשו למעלה, אבל יהיה הדבר אשר יהיה, הוא יקרה מרצון ומבחירה חופשית של שני הצדדים, בלי קשר לזמן שזה יימשך – שעות ספורות או חיים שלמים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">המשכתי להביט בדלת זמן רב אחרי שהיא נסגרה. הייתה סיבה נוספת לכך שהגעתי למקום הזה? אולי כדי... ליהנות ממישהו שאבחר בעצמי?</p>
<p class="עימוד_running-txt">אילו רציתי לעשות את זה, לא הייתה אמורה להיות שום בעיה. שמעתי שיחות בין גבירות לעתיד, שלא ציפו להישאר טהורות עד להתעלוּת. לפי מה שהן אמרו, היו... הרבה דברים מענגים שאישה יכולה לעשות ולהישאר טהורה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טהורה?</p>
<p class="עימוד_running-txt">שנאתי את המילה הזו, וגם את המשמעות שלה. כאילו הבתולין שלי, הם שקבעו עד כמה הייתי טובה ותמימה. איכשהו, קיומם או היעדרם היו חשובים יותר ממאות ההחלטות שקיבלתי באופן יום־יומי.</p>
<p class="עימוד_running-txt"> חלק ממני תהה מה האלים היו עושים אם הייתי מגיעה להתעלוּת בלי לשמור על בתוליי. האם הם היו פשוט מתעלמים מכל הישגיי או כישלונותיי רק מפני שאיבדתי את בתוליי?</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא הייתי בטוחה, אבל קיוויתי שזה לא המצב, ולא מפני שתכננתי לשכב עם מישהו באותו הרגע, או בשבוע שאחריו או... אי פעם, אבל רציתי להיות מסוגלת לבחור, גם אם לא הייתי בטוחה שאמצא את עצמי בסיטואציה שתאפשר זאת. ובכל זאת, תיארתי לעצמי שיהיו ב'פנינה האדומה' מתנדבים להוטים לבצע את הדברים ששמעתי את הגבירות לעתיד מדברות עליהם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הלב שלי פרפר בעצבנות בשעה שהכרחתי את עצמי ללגום מהשמפניה עוד קצת. הבועות המתוקות דגדגו במורד גרוני והקלו על תחושת היובש בפי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">למען האמת, את ההחלטה לצאת באותו לילה קיבלתי בלהט הרגע. ברוב הלילות לא נרדמתי עד שהשמש זרחה כמעט, וכשהצלחתי להירדם, התחרטתי על כך מייד. באותו שבוע התעוררתי בצרחות אֵימָה מסיוט שלוש פעמים. כשהחלומות הרעים שלי החמירו, ידעתי שמדובר באות מבשר רעות: כמו שיכולתי לחוש כאב, כך היו הצרחות שלי סימן אזהרה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נשמתי מספר נשימות קצרות והבטתי שוב למקום שבו ישבה האישה באדום קודם לכן, אבל היא כבר לא נמצאה ליד השולחן. היא הייתה בחיקו של הסוחר ששאל אותה מה יקרה אם יהיה תיקו. הוא בחן את קלפיו, אבל ידו הייתה היכן שהייתה ידה קודם לכן, תחובה עמוק בין ירכיה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אוי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נשכתי את שפתיי וניסיתי ללכת משם לפני שהפנים שלי יעלו בלהבות. עברתי למרחב נפרד של האולם, בו התנהל סבב נוסף של משחקים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היו שם שומרים נוספים, ואת חלקם אפילו זיהיתי ממשמר המלוכה, חיילים שבמקום לשמור על החומה, שמרו על <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נעלים</span>. ל<span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נעלים</span> היו שומרים אישיים, מפני שכבר התרחשו ניסיונות חטיפה של אנשי מלוכה תמורת כופר. בדרך כלל איש לא נפגע בצורה רצינית בסיטואציות האלה. אבל היו גם ניסיונות חטיפה אחרים שנבעו מסיבות אחרות, הרבה יותר אלימות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נעמדתי ליד אגרטל ובו עלים וניצנים אדומים, ולא הייתי בטוחה כיצד עליי להמשיך מכאן. יכולתי להצטרף למשחק קלפים נוסף או לפתוח בשיחה עם כל אחד מהאנשים שהשתהו ליד השולחנות, אבל לא הייתי מוצלחת במיוחד בשיחות חולין. לא היה לי ספק שאפלוט משפט מוזר או שאשאל שאלה מביכה, שאין לה שום קשר לשיחה. לכן, האופציה הזו ירדה מהשולחן. אולי הייתי צריכה לחזור לטירה, השעה ודאי כבר מאוחרת ו–</p>
<p class="עימוד_running-txt">איש זר עבר לידי בחטף, ותחושה מדגדגת התפשטה בעורפי והתעצמה יותר ויותר בכל שנייה שחלפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כאילו... כאילו מישהו צפה בי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">סרקתי את החדר. לא ראיתי שום סימן לכך שמישהו זיהה אותי, אבל הייתי בטוחה שאם אסתובב, מישהו יעמוד מאחוריי. התחושה הייתה חזקה עד כדי כך. אי־נוחות התמקמה בתחתית בטני. עמדתי לפנות לכניסה כשצלילים עדינים ורחוקים של כלי נגינה משכו את תשומת ליבי שמאלה. מבטי נעצר על הווילונות האדומים כדם, שנעו בעדינות בגלל תנועת האנשים במקום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">קפאתי והאזנתי לעלייה ולירידה במקצב, אליהן הצטרפו במהירות הלמות תוף כבדות. שכחתי שמישהו עקב אחריי. שכחתי הרבה דברים. המוזיקה כמו נגעה בגופי. מה בריטה, המשרתת, אמרה לגבי סוג הריקודים שרקדו ב'פנינה האדומה'? היא הנמיכה את קולה כשדיברה על זה, והשפחה שבריטה דיברה איתה נראתה המומה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">התקדמתי לאורך הקיר והתקרבתי לצמד הווילונות האדומים. כמעט הפרדתי ביניהם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא חושבת שאת רוצה ללכת לשם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">המומה הסתובבתי לעבר הקול. אישה עמדה מאחוריי – זיהיתי אותה מייד כאחת מהעובדות של ה'פנינה האדומה', לא מפני שהיא הייתה בחיקו של סוחר או איש עסקים כשהגעתי, אלא משום שהיא הייתה יפה במיוחד. שערה היה בצבע שחור עז, עבה ומתולתל. עורה היה בגוון חום עשיר. שמלתה השחורה הייתה חסרת שרוולים ועם מחשוף עמוק, והבד של השמלה נשפך בעדינות סביב גופה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"סליחה?" שמטתי את ידי לצד גופי, לא בטוחה מה עליי לומר. "למה שלא ארצה? הם רק רוקדים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"רק רוקדים?" מבטה רפרף אל מעבר לווילון. "יש אנשים שאומרים שריקוד הוא מעשה אהבה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני... לא שמעתי אף אחד אומר את זה." הסתכלתי באיטיות אחורה. מבעד לווילונות כמעט יכולתי לראות את הגופים המתפתלים בקצב המוזיקה, הנעים בחן מהפנט. היו אנשים שרקדו לבד, צללית גופם גלויה לעין, בעוד אחרים...</p>
<p class="עימוד_running-txt">שאפתי בחדות, ועיניי ננעצו באישה מולי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שפתיה האדומות התעקלו בחיוך. "זאת הפעם הראשונה שלך פה, נכון?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">פתחתי את פי כדי להכחיש את טענתה, אבל חום התפשט בצווארי וטיפס ללחיי. נחשפתי. "זה בולט כל־כך?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא צחקה בקול צרוד. "לא לרוב האנשים. אבל לי, כן. לא ראיתי אותך כאן קודם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"איך היית יודעת אם כן?" נגעתי במסכה כדי לוודא שהיא עדיין במקומה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"המסכה שלך בסדר גמור." ניצוץ ידעני ומוזר הופיע בעיניה הזהובות־חומות, לא בדיוק חומות־ירוקות. הזהב היה בהיר וחמים מדי בשביל זה. הן הזכירו לי מישהו אחר שלעיניו היה צבע עז של אבן סיטרין. "אני טובה בזיהוי פנים, גם אם הן מוסתרות למחצה וגם אם לא, ואת פנייך לא ראיתי פה קודם. זאת הפעם הראשונה שלך."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בכנות, לא היה לי מושג איך לענות על זה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וזאת גם הפעם הראשונה של 'הפנינה האדומה'," היא נשענה לכיווני ודיברה בקול חלש. "כי <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הבתולה</span> אף פעם לא עברה בין הדלתות הללו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">גל של הלם עבר בי, ואחיזתי בכוס השמפניה החלקלקה התהדקה. "אני לא יודעת על מה את מדברת, אני בת שנייה–"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"את כמו בת שנייה בסדר הלידה, אבל לא באופן שאת מתכוונת אליו," היא קטעה את דבריי ונגעה בעדינות בידי המכוסה בגלימה. "זה בסדר. את לא צריכה לפחד. הסוד שלך שמור עימי."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בהיתי בה במשך זמן מה, אולי אפילו דקה שלמה, לפני שהצלחתי להשתמש בלשון שלי. "אם זה נכון, למה שהסוד שלי יהיה שמור?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה שהוא לא יהיה?" היא השיבה. "מה יש לי להרוויח מכך שאספר למישהו?" </p>
<p class="עימוד_running-txt">"תוכלי לזכות בטובה מהדוכס והדוכסית." הלב שלי דפק במהירות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">חיוכה דעך ומבטה התקשח. "אין לי צורך בטובות מ<span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">ה</span><span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">נעלים</span>."</p>
<p class="עימוד_running-txt">על פי האופן שהיא אמרה זאת, אפשר היה לחשוב שמבחינתה ׳טובה׳ שוות ערך לערמת בוץ. כמעט האמנתי לה, אבל איש בממלכה לא יוותר על ההזדמנות לזכות בהערכתם של <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הנעלים</span>, אלא אם כן...</p>
<p class="עימוד_running-txt">אלא אם כן הם לא הכירו בזכותם לכתר של המלכה אַלִיאָנָה והמלך ג'לארה. אלא אם כן הם תמכו במי שכינה את עצמו הנסיך קסטיל, היורש החוקי של הממלכה. אבל הוא לא היה נסיך ולא יורש. הוא לא היה יותר מהשאריות של אטלנטיה, הממלכה המושחתת והמעוותת שנפלה בתום מלחמת שני המלכים. מפלצת שזרעה הרס ושפיכות דמים. התגלמות הרשע הטהור.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא היה העריץ האפל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ועל אף זאת, היו כאלה שתמכו בתביעתו לכס המלכות. בעבר, האפלים גרמו להפרעות בסדר היום באמצעות הפגנות ועצרות, ואפילו זה היה נדיר בצל העונש הכבד שהוטל על מי שרק נחשד בהיותו אפל. המשפטים לא היו ראויים להיקרא 'משפט'. לא היו הזדמנויות שניות ולא כליאה לטווח ארוך. גזר דין מוות היה מהיר ונחרץ.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל לאחרונה דברים השתנו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רבים האמינו שהאפלים אחראים למקרי מוות מסתוריים של שומרים מלכותיים. חלקם נפלו מה'מעלה׳, ללא הסבר ברור, בקרסודוניה, עיר הבירה. לעבר שניים נורו חיצים שפילחו את עורפיהם, בפנסדורת', עיירת חוף קטנה לחופי ים סטראוד, ליד הבירה. חלקם שהו בכפרים הקטנים בסביבה ונעלמו ללא שוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">רק לפני חודשים ספורים הסתיימה התקוממות אלימה בשפיכות דמים, ב'שלושת הנהרות', עיר מסחר שוקקת שנמצאת מאחורי יער הדם. אחוזת גולדקרסט, המאחז המלכותי ב'שלושת הנהרות', נשרפה עד היסוד, וגם המקדשים באזור. הדוכס אוורטון מת בשרפה עם רבים ממשרתיו ושומריו. דוכסית 'שלושת הנהרות' הצליחה לברוח בנס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האפלים לא היו רק אטלנטים שהתחבאו בין אנשי סוליס. בחלק מתומכיו של העריץ האפל לא זרמה אפילו טיפת דם אטלנטית אחת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מיקדתי את מבטי באישה היפה שמולי. יכול להיות שהיא אפלה? לא הצלחתי להבין איך אנשים תמכו בַּממלכה שנפלה, בלי קשר למידת אי שביעות רצונם או כמה היו חייהם קשים. האטלנטים, והעריץ האפל בראשם, היו אחראים לערפל ולְמה ששכן בתוכו. הם היו אחראים לקיומו של הדבר שככל הנראה הרג את פינלי. הוא היה גם אחראי למותם של רבים אחרים, כולל אימי ואבי, ואף הותיר את גופי מצולק ומבועת בגלל האֵימָה ששכנה בערפל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זנחתי את חששותיי לרגע ומיקדתי את חושיי כדי לבדוק אם יש באישה היפה כאב גדול, שחרג מהתחום הפיזי ונבע מאבל ומרירות. סוג הכאב הזה גרם לאנשים לעשות דברים נוראיים כדי לנסות להקל על הסבל. </p>
<p class="עימוד_running-txt">היא לא הקרינה שמץ של כאב כזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל מזה לא השתמע שהיא לא הייתה אפלה. </p>
<p class="עימוד_running-txt">ראשה של האישה נטה הצידה. "כמו שאמרתי, אין לך מה לדאוג לגביי. אבל לגביו – זה כבר סיפור אחר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לגביו?" חזרתי אחריה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא זזה הצידה כשהדלת הראשית נפתחה מאחוריה. משב רוח קריר בישר על בואם של לקוחות נוספים. בחור נכנס פנימה, ומאחוריו גבר מכובד עם שיער בלונדיני ופנים מצולקות ושזופות–</p>
<p class="עימוד_running-txt">עיניי התרחבו ותדהמה הכתה בי. ויקטֵר ווֹרדוֵול. מה הוא עשה ב'פנינה האדומה'?</p>
<p class="עימוד_running-txt">תמונתה של האישה עם השמלה הקצרה והשדיים החשופים למחצה עלתה בדמיוני, וחשבתי על הסיבה להיותי שם. עיניי התרחבו שוב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בשם כל האלים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא רציתי לחשוב על הסיבה לביקורו במקום. ויקטר היה חבר ותיק במשמר המלכותי, גבר בשלהי העשור הרביעי לחייו, אבל בשבילי הוא היה יותר מזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הפגיון שנקשר לירכי היה מתנה ממנו, והוא היה מי שהפר את המסורת ודאג שאדע לא רק איך להשתמש בו, אלא גם איך להניף חרב, לירות בחץ במטרה בעודי נסתרת מעין, ואפילו להפיל גבר שגודלו כפול ממני, ללא נשק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ויקטר היה כמו אב עבורי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא היה גם השומר האישי שלי מאז שהגעתי בצעירותי למצדוניה, אך הוא לא היה השומר היחיד שלי. הוא חלק את חובותיו עם ריילן קיל, שהחליף את הָאנֵס לאחר שזה מת בשנתו לפני קצת פחות משנה. מותו היה אובדן לא צפוי כי הָאנֵס היה בשנות השלושים המוקדמות לחייו. המרפאים האמינו שהוא מת בשל מחלת לב לא ידועה, ועדיין קשה היה להבין איך אדם שהלך לישון בריא לחלוטין לא התעורר בבוקר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ריילן לא ידע כמה מיומנת אני, אבל הוא ידע שאני יכולה להגן על עצמי עם פגיון. הוא לא ידע לאן ויקטר ואני הלכנו כשנעלמנו מדי פעם אל מחוץ לטירה. הוא היה נעים הליכות ורגוע, אבל לא היינו קרובים כמו שוויקטר ואני היינו. אם ריילן היה כאן, הייתי יכולה להתחמק החוצה בקלות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לעזאזל," קיללתי, פניתי הצידה ומשכתי את ברדס הגלימה מעל ראשי. צבע שערי הנחושתי משך את העין, אם כי ויקטר יזהה אותי גם אם שערי ופניי יוסתרו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היה לו חוש שישי שיש רק להורים, מעין גלאי שאומר להם מתי ילדיהם נמצאים בצרות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">העפתי מבט אל הכניסה ובטני התכווצה. הוא התיישב באחד השולחנות שפנו לדלת – היציאה היחידה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">האלים שנאו אותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">באמת, הם שנאו אותי. לא היה ספק שוויקטר יבחין בי, במוקדם או במאוחר. הוא לא ידווח עליי, אבל העדפתי לזחול לתוך חור מלא עכבישים מלנסות להסביר לו, מכל האנשים בעולם, למה הייתי ב'פנינה האדומה'. הוא יטיף לי בוודאות. לא כמו הדוכס שנהנה מנאומים מייגעים ועונשים אכזריים, אלא הטפה בטון מאוכזב, שתגרום לכל אדם להרגיש רע במשך שבועות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעיקר כי אותו אדם נתפס בשעת מעשה שמצדיק נזיפה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בכנות, לא רציתי לראות את הפנים של ויקטר כשהוא יבין שאני יודעת שהוא כאן. ניסיתי להציץ בחטף עוד פעם אחת ו–</p>
<p class="עימוד_running-txt">בשם האלים, אישה רכנה לידו, וידה נגעה בירכו!</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי צריכה לקרצף את המראה ממוחי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זאת סריה," האישה הסבירה. "ברגע שהוא מגיע, היא מייד מופיעה. אני מאמינה שהוא מוצא חן בעיניה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הסתכלתי באיטיות על האישה שעמדה לידי. "הוא מגיע לכאן בקביעות?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">צד אחד של שפתיה התעקל. "מספיק פעמים כדי לדעת מה קורה מאחורי הווילון האדום ו–"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה מספיק," חתכתי אותה. בשלב זה הייתי צריכה כבר לקרצף את המוח. "אני לא צריכה לשמוע יותר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">צחוקה היה עדין. "את נראית כמו מישהי שצריכה להסתתר. וכן, ב'פנינה האדומה' המראה הזה לא נדיר כל־כך." היא לקחה בזריזות את כוס השמפניה שלי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"תעלי למעלה, יש כרגע כמה חדרים פנויים. תנסי את הדלת השישית משמאל. תתחבאי שם. אבוא לעדכן אותך כשיהיה פה בטוח."</p>
<p class="עימוד_running-txt">חשד עלה בי כשמבטינו נפגשו, אבל אפשרתי לה לקחת את ידי ולהוביל אותי שמאלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"למה את עוזרת לי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא פתחה את הדלת. "כי לכל אחד מגיעה הזדמנות לחיות, אפילו קצת, כמה שעות לפחות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הפה שלי נפער כשהיא חזרה על הדברים שאותם חשבתי לעצמי דקות ספורות קודם לכן. עמדתי שם המומה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">היא קרצה לי וסגרה את הדלת מאחוריה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא יכול להיות שזה היה צירוף מקרים שהיא הבינה מי אני. היא גם חזרה על דברים שחשבתי. אין סיכוי. צחוק מריר נפלט מבין שפתיי. אולי האישה הזו אפלה, היא בוודאות לא מעריצה גדולה של <span class="סטיילים-לעברית_שונה _idGenCharOverride-1">הנעלים</span>, או שאולי היא נביאה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא ידעתי שעוד יש כאלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ועדיין, לא האמנתי שוויקטר כאן – שהוא הגיע לכאן בתכיפות גבוהה מספיק כדי שאחת מהנשים באדום תחבב אותו. לא הצלחתי להבין למה הופתעתי כל־כך. הרי לא נאסר על שומרים מלכותיים לחוות עונג או אפילו להתחתן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לחלקם היה אורח חיים מופקר... קצת, משום שחייהם היו בסכנה תמידית ולעיתים גם קצרים מדי. לוויקטר הייתה אישה שהלכה לעולמה הרבה לפני שהכרנו. היא מתה בזמן שילדה את התינוקת שלהם. הוא עדיין אהב את קמיליה שלו כמו שאהב אותה כשהייתה בחיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל לְמה שהתרחש במקום כזה לא היה שום קשר לאהבה, נכון? כולם הרגישו בודדים מדי פעם, בין שמושא אהבתם בהישג יד ובין שלא. </p>
<p class="עימוד_running-txt">המחשבה העציבה אותי קצת. הסתובבתי לאחור בחדר המדרגות הצר, שהיה מואר בפמוטי קיר, ונאנחתי בכבדות. "לְמה הכנסתי את עצמי?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">רק האלים ידעו, וכבר לא הייתה דרך חזרה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החלקתי את ידי לתוך קפלי הגלימה שלי, משאירה אותה קרובה לניצב הפגיון, כשטיפסתי במדרגות לקומה השנייה. המסדרון היה רחב ושקט באופן מפתיע. לא ידעתי למה לצפות, אבל חשבתי שאשמע... קולות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נענעתי את ראשי וספרתי עד שהגעתי לדלת השישית משמאל. ניסיתי לפתוח את הידית וגיליתי שהדלת אינה נעולה. התחלתי לפתוח את הדלת, אבל נעצרתי. לא ידעתי מה לעשות. כל דבר יכול היה לחכות לי מעבר לדלת הזו, כל אחד. האישה מלמטה–</p>
<p class="עימוד_running-txt">צחוק של גבר מילא את המסדרון, והדלת לידי נפתחה. נבהלתי, נכנסתי במהירות לחדר מולי וסגרתי את הדלת מאחוריי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בלב הולם הסתכלתי מסביב. שאפתי עמוק, מריחה את ריח הנרות. קינמון? היה גם משהו נוסף, שהזכיר לי תבלין עשיר ועץ אורן. התחלתי להסתוב–</p>
<p class="עימוד_running-txt">יד נכרכה סביב המותן שלי ומשכה אותי אחורה אל עבר גוף חזק וגברי. </p>
<p class="עימוד_running-txt">"לזה," לחש קול עמוק, "אני חייב להודות שלא ציפיתי."</p>
<p style="page-break-before: always"/>
<div id="footnote-001" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="עימוד_foot-notes">*<span class="CharOverride-9">	</span><span class="סטיילים-לאנגלית_english CharOverride-9" lang="en-US" xml:lang="en-US">Poppy</span><span class="CharOverride-9"> </span><span class="CharOverride-9">בלעז</span><span class="CharOverride-9">: </span><span class="CharOverride-9">פרג</span><span class="CharOverride-9">.</span></p>
</div>
</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
אנשי זאב אצולה בעירה איטית מיריבים לאוהבים ערפדים פנטזיה אירוטית פנטזיה רומנטית רומנטיקה אפלה נישואי נוחות alphaholes
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!