יד על הלב
זאק טרביס היה ילד צנום עם לב של זהב לפני שחייו התמלאו בהבזקי מצלמות, אלפי אוהדים ומיליונים בבנק, לפני שיצא בקלות רבה מדי מחייה של חברתו הטובה ביותר.

ביאנקה בראנן יודעת שבדרך כלל הזמן מרפא את הפצעים, לפעמים יש כאלה שלוקחים יותר זמן. כששיחת טלפון מאלצת אותה לחזור לחייו, היא בטוחה שהיא מוכנה לפגוש אותו שוב את שחקן הפוטבול זאק טרביס.

לפעמים אנחנו מספרים לעצמנו כאלה שקרים יפים…
שם: יד על הלב
מחבר/ת: מריאנה זפאטה
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012020100
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapter-no">1</p>
<p class="עימוד_indented-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">"השמועה התפשטה! שחקן ההגנה דמרקוס ויליאמס </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">חתם עם קבוצת ה'ת׳אנדר־בירדס' מאוקלהומה על חוזה לשנתיים בשווי </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">עשרים וחמישה מיליון דולר. המהלך קורה מספר שבועות אחרי שהארגון </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">הודיע על סיום החוזה של זאק טרביס לאחר חמש עונות </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">באוקלהומה סיטי. מייקל בי, האם טרביס סיים את דרכו בתור </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">קוורטרבק בהרכב הפותח ב־</span><span class="סטיילים-לאנגלית_eng-B _idGenCharOverride-2" lang="en-US" xml:lang="en-US">NFO</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הגבר הנאה בחליפה האפורה שעל מסך הטלוויזיה עטה הבעה זעופה לפני שרכן לעבר המצלמה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">"ראית </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">איך הוא שיחק בשתי העונות האחרונות? אני לא יודע למה </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">ה'ת'אנדר־בירדס' חיכו כל־כך הרבה זמן כדי לסלק אותו </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">מהקבוצה! אתם צוחקים עליי? בשלב הזה בקריירה שלו, הוא הצליח </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">להוביל את הקבוצה למשחקי הפלייאוף רק פעמיים! מה–"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"בלנקה, מה את עושה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">שיט.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הסטתי מייד את המבט מהכתוביות שהבזיקו בחלקו התחתון של מסך הטלוויזיה, שבו צפיתי ממרחק של כחמישה מטרים. בקושי הספקתי לחשוב על תירוץ, לפני שגבר מוכר במדי פוטבול בצבעי אפור, לבן וכתום משך את תשומת ליבי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אותו הגבר שתמיד משך את תשומת ליבי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מעבירה ערוץ," עניתי לאיש מעברו השני של הדלפק והרמתי את השלט שבידי כהוכחה.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">הוא שוב</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3"> קרא לי בלנקה?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">לא היה לי ספק שהבוס החדש שלי ניסה לתפוס אותי בחוסר מעש. הייתה לו נטייה להתגנב ולהגיח בהפתעה ברגעים הכי לא צפויים. למזלי, כנראה צפיתי בטלוויזיה פחות מדקה. מספיק זמן כדי להבין על מי דיברו הפרשנים ב׳ערוץ הספורט׳ ולשמוע את תחילת הדיון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הבוס שלי – או ליתר דיוק, אחד משלושת הבוסים החדשים – בהה בי באדישות ממקומו מעבר לדלפק. הוא בבירור חשב ששיקרתי או ניסה להבין איך להשתמש במצב כדי להשתלח בי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זו הייתה שיטת הפעולה שלו – והיא הייתה מוצלחת מאוד, לצערי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מוצלחת כל־כך שרוב עמיתיי לעבודה התפטרו במהלך החודש האחרון, מאז שהבעלים החדשים השתלטו באופן רשמי על מכון הכושר. מניאק 1,מניאק 2 והבחור ההגון, שלצערי אף פעם לא היה נוכח, אבל גם עלול היה להתגלות כמניאק, אם יבלה יותר מחמש דקות ב'בית מאיו'. כך כינינו אותם, או לפחות אלה מאיתנו שנותרו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טוב, אולי רק דיפָּה ואני כינינו אותם באופן הזה, אבל לא היינו היחידות שחשבו כך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אחד המתאמנים ביקש להחליף ערוץ," המשכתי לשקר בלי בושה, אבל הוא לא ידע זאת. וגם לא התכוונתי להרגיש רע בגלל השקר, במיוחד לנוכח העובדה שהוא המשיך לעוות את שמי אחרי תקופת היכרות ארוכה כל־כך. תיקנתי אותו עשר פעמים לפחות ואייתִּי את שמי פעמיים, אולי אפילו יותר. ב־י־א־נ־ק־ה מ־ר־י־ה ב־ר־א־נ־ן. ביאנקה – כי אחותי בחרה את השם. מריה – על שם סבתהּ של אימי. ובראנן מפני ש... זה היה שם משפחתו של אבי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"וקוראים לי ביאנקה. עם א'. לא עם ל'," תיקנתי את האיש ששילם לי משכורת, ונקשתי לשווא על תג השם התלוי על החזה שלי בצד שמאל, כשעל פניי חיוך מאולץ לגמרי. ובנימה הזו, רציתי שהוא ילך ויחזור למשרדו, לפני שימצא בעיה ויתחיל להתלונן.</p>
<p class="עימוד_running-txt">במחשבה שנייה, כבר למדתי שהוא תמיד מצא בעיות – בכל מקום. "אתה צריך משהו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">חוץ מחיים והחלפת אופי. ואולי גם מספר חוקנים, כדי להוציא את מה שנתקע לו בתחת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הבוס שלי נשען על הדלפק ובהה בי למשך שנייה נוספת, אותו הדלפק שבו התקבלתי לעבודה לפני כמעט שלוש שנים. נהניתי מאוד לעבוד בדלפק הקבלה של מכון הכושר, עד לפני חודש בדיוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא הייתי צריכה להתבונן בחזית הדלפק כדי לדעת שהמילים 'בית מאיו' התנוססו עליו. שמו של מכון הכושר המפורסם לא השתנה לאחר שהוא נמכר לפני מספר שבועות. שלושת המשקיעים – שאחד מהם היה גאנר, האיש שלא הצליח לזכור את שמי, גם אם חייו היו תלויים בכך – קנו את המותג ואת המורשת של מכון הכושר. 'בית מאיו' היה בבעלותה של משפחת דה־מאיו במשך יותר משבעים שנה, והתגלו בו עשרות ספורטאים נודעים – תחילה מתאבקים, ובהמשך גם ספורטאים בתחום אומנויות לחימה משולבות.</p>
<p class="עימוד_running-txt"> בעבר האווירה במקום הייתה נהדרת. מרבית חברי המכון היו נחמדים ואהבתי את עמיתיי לעבודה. גם בני משפחת דה־מאיו היו בעלים ומנהלים נהדרים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל יום אחד, באופן פתאומי לגמרי, מר דה־מאיו הודיע לנו שהוא מתכוון למכור את המכון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">זו הייתה תחילת הסוף. ביום שישי הראשון לאחר שהמכון נמכר רשמית, פקיד קבלה, שני אנשים שאיישו את בר המיצים ועוזר המנהל, התפטרו. בשבוע שלאחר מכן, התפטרו שני פקידי קבלה נוספים, עובדי התחזוקה וגם מנהל המכון שעבד בו שנתיים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעיקר בגלל האיש החביב הזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא היה בלתי נסבל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מתחתי חיוך רחב עוד יותר בזמן שחיכיתי שהבוס המטריד ביותר בעולם יגיד לי אם הוא רוצה משהו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">מפני ששנינו ידענו היטב שהוא לא רצה דבר. הוא פשוט התנהג כמו שמוק שתלטני שאהב להטריד את עובדיו, והפעם הגיע תורי. איזה כיף.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא," גאנר,<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span>מתאבק לשעבר בליגת ה־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">PFL</span>, השיב עם מבט ריקני ומעצבן בעיניו, ומייד תהיתי אם בזמנו הוא נעץ את המבט הזה ביריביו בזירה. חיפשתי עליו מידע ביום הראשון שבו הוא נזף בי על כך ששתיתי שייק פירות מאחורי דלפק הקבלה. "אני לא יודע איך התנהלתם כאן בעבר," הטיפוס הממורמר ניסה לומר לי יומיים אחרי שהתחיל לעבוד במקום, "אבל אסור להכניס אוכל ומשקאות מאחורי הדלפק, גם אם מדובר בשייק פירות מבר המיצים. ונגמרו ההנחות. את תשלמי את המחיר שרשום על הלוח, בדיוק כמו כולם."</p>
<p class="עימוד_running-txt">דבר ראשון, לא קיבלתי בכלל הנחה כשעמיתיי לעבודה הכינו בשבילי שייק פירות. שילמתי עליו מחיר מלא. קיבלתי הנחות רק כשאחד המנהלים או הבעלים הציעו אותן. דבר שני, לא שתיתי אותו מול הלקוחות. לגמתי מעת לעת מהשייק אחרי שאנשים באו והלכו. וגם זה, אחרי שהתיישבתי בשפיפה מאחורי הדלפק ורק משום שנאלצתי לפספס את ארוחת הצהריים. ולמה נאלצתי לפספס את ארוחת הצהריים? מפני שאחת העובדות התפטרה יום קודם, אחרי שגאנר השתלח בה על כך שביקשה לאחר לעבודה כדי לקחת את בנה לרופא.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני לא משלם לך כדי שתעמדי ותבהי בטלוויזיה, תזכרי את זה," האיש אמר בנימה שעוררה בי דחף לגלגל עיניים, אבל התאפקתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">תזכרי את זה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מניאק.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ידיי נקפצו לאגרופים באופן לא רצוני, ואזרתי את כל כוחי כדי לשמור על הבעה רגועה ועל מבט אדיש לפני שמתחתי על שפתיי חיוך עוקצני ואמרתי לבוס שלי בקול המתוק ביותר שקיים, "אני יודעת. אל תדאג."</p>
<p class="עימוד_running-txt">האפשרות שאבעט לו בתחת הייתה צריכה להדאיג אותו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעבר נהניתי מאוד מהעבודה. נהניתי לבלות עם עמיתיי ובעיקר עם חברי המכון, ולא היה לי מושג איך, לעזאזל, הגעתי למצב שבו ישבתי במכונית וחיכיתי עד השנייה האחרונה כדי להתחיל את המשמרת, והחזקתי את המפתחות ביד, דקה לפני סיומה. כך קרה לרוב. אפילו התחלתי לבדוק את סידור העבודה כדי להתכונן נפשית לימים שבהם גאנר אמור היה לעבוד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">גאנר המעצבן שוב נקש בפרקי אצבעותיו על הדלפק לפני שדחף אותו בידיו. התבוננתי בו בזמן שהקיף את הדלפק ופסע לעבר הדלת אשר הובילה למסדרון שחיבר בין מבנה המכון שבו עבדתי למבנה הסמוך, שאותו כינינו 'אגף אומנויות הלחימה', מכיוון שרוב המתאמנים שם היו מתאבקים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי חייבת לברוח.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ובבוא היום – בקרוב מאוד – תכננתי לעשות זאת.</p>
<p class="עימוד_running-txt">פשוט חיכיתי שדיפָּה תמצא עבודה אחרת כדי שלא ארגיש רע שנטשתי אותה עם המניאק הזה. דיברנו על הנושא פעם ביום לפחות, אבל היא המשיכה להתלבט לגבי ההתפטרות, אף שגם היא שנאה את גאנר. קיוויתי שבקרוב היא תקבל את ההחלטה הנכונה מפני שלא ידעתי כמה זמן אוכל להחזיק מעמד, אף על פי שעבדתי רק במשרה חלקית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי צריכה לדבר איתה על הנושא בדחיפות, שוב. אולי מחר בבוקר, כשהיא תגיע לדירה שלי כדי לעזור לי. נוכל לעיין במשרות הפנויות במהלך ההפסקה. כן, זו תוכנית מצוינת.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">על מה </span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">חשבתי לפני שהוא הסיח את דעתי?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מתכון. ניסיתי לחשוב על מתכון חדש, כשב־<span class="סטיילים-לאנגלית_english" lang="en-US" xml:lang="en-US">TSN</span> – ׳ערוץ הספורט׳ – הופיע גבר מוכר ומייד הושטתי יד אל השלט כדי להחליף ערוץ. חלפה שנייה עד ששוב הצלחתי להתרכז במתכון. הספקתי לחשוב רק על בננות ושוקולד לפני שנשאבתי לדברי הפרשנים, אף שידעתי שזו טעות. הם אף פעם לא אמרו דברים נחמדים.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא משנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעבר, הרגעים שבהם יכולתי סתם לעמוד ולחשוב היו החלק האהוב עליי בעבודה. בעבר יכולתי להמציא מתכונים חדשים ולשקול את היתרונות והחסרונות שלהם תוך כדי משמרת. אהבתי לצאת מהבית והכרתי חברים. נהניתי מכל רגע.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ואז הגיע גאנר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הטלפון שלי רטט ליד ישבני והבטתי סביב כדי לוודא שמניאק 1 לא חזר והסתתר מעבר לפינה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא לא חזר. הייתי כמעט בטוחה בכך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוצאתי את הטלפון והצצתי במסך בציפייה לראות הודעה מאחותי, כיוון שלא שמעתי ממנה כל היום.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ואכן, לא התאכזבתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">קוני אוהבת זרג: אני צריכה לעזור </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">לך למצוא דייט למסיבת הקינסניירה</span><span class="סטיילים-לעברית_foot-notes _idGenCharOverride-4"><span id="footnote-008-backlink">*</span></span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1"> של לולה?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">המסיבה הייתה אמורה להתקיים רק בעוד מספר חודשים, לא? ולמה בכלל צריך להביא דייט למסיבת יום הולדת של ילדה בת חמש־עשרה? נכון, הצד הזה של המשפחה בזבז בערך עשרים אלף דולר על המסיבה של בת הדודה מדרגה שנייה שלי. אחותי התקשרה כדי לספר לי כמה טיפשי מצידם לבזבז כל־כך הרבה כסף כשכולנו ידענו שהם לא יכלו להרשות זאת לעצמם. לכבוד יום הולדתה החמישה־עשר של קוני, הורינו קנו לה מכונית עתיקה שלא נסעה, והיא המשיכה להתבכיין על כך עד היום. לכבוד יום הולדתי החמישה־עשר, מאמא לופה, סבתי, נתנה לי כסף כדי שאסע לפארק שעשועים בסן־אנטוניו, ובן דודי בוגי התנדב לקחת אותי לשם. רציתי לנסוע ל'דיסני־וורלד' אבל למשפחתי לא היה כסף. הוריי אמרו שיום אחד הם ייקחו אותי לשם, אבל אני כבר בת עשרים ושבע, והם עדיין לא קיימו את ההבטחה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל השנה, סוף־סוף תכננתי לנסוע ל'דיסני־וורלד' והתרגשתי מאוד. זו הייתה מתנה לעצמי על כך ששרדתי את קוני והשטויות שלה. רציתי לחגוג את עתידי כשאני חובשת אוזני מיקי מאוס על הראש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הצצתי לצדדים כדי לוודא שגאנר המטרידן לא הופיע באורח פלא ושלחתי במהירות תגובה לאחותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">ביאנקה: אני אמורה להביא דייט?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כמעט הספקתי להכניס את הטלפון לכיס כשהוא שוב רטט עם הודעה נוספת. ולפני שהספקתי להביט במסך, התקבלה עוד הודעה. אבל ההודעות לא היו מאחותי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">שתיהן היו מבוגי.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">בוגי הוא מספר אחת: תתקשרי אליי כשתוכלי</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-1">בוגי הוא מספר אחת: בבקשה, בִּי</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">יכולתי לספור על אפס אצבעות את כמות הפעמים שבהן בן דודי – בן הדוד האהוב עליי, שהיה בעיקרון כמו אח בשבילי ואחד מחבריי הטובים, בדיוק כמו אחותי – ביקש ממני להתקשר אליו. הייתה לו אלרגיה לשיחות טלפון, ולעיתים נדירות מאוד הוא שלח לי הודעות טקסט בסופי שבוע, במיוחד כששוב הייתה לו בת זוג.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אם גאנר יתפוס אותי, הוא יכול לקפוץ לי, בן דודי היה זקוק לי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לחצתי על אייקון הטלפון שעל מסך ההודעה והצמדתי את הטלפון לאוזני. בוגי ענה אחרי הצלצול השני, מה שהבהיל אותי עוד יותר. יכולתי לספור על יד אחת גם את מספר הפעמים שהוא ענה לשיחות בצלצול הראשון. מי כמוני ידעה. אלפי פעמים ראיתי אותו בודק מי מתקשר ואחר כך מתלבט למשך עשרים שניות אם כדאי לענות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ביאנקה," בוגי לחש לפני שהספקתי לומר שלום או לשאול מה קרה. "פו־פו טרביס מאושפז בבית חולים."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"הו," הייתה המילה הראשונה שיצאה מפי, בעיקר מכיוון שמוחי עדיין היה טרוד במחשבות על הדייט שהייתי זקוקה לו, על המתכון שניסיתי להמציא, על הדחיפות להתפטר ועל העובדה שגאנר היה מניאק מוחלט. אבל התעשתּי במהירות ונזכרתי בשם שבוגי אמר. <span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">פו־פו טרביס?</span> מה היה הסיכוי? "אוי שיט. הוא בסדר?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">שוב הבטתי סביב. השטח היה פנוי, למזלי. הבחורה שעבדה בבר המיצים לידי התבוננה בי בחטף, לפני שהסיטה את מבטה במהירות. אף אחד לא רצה להיתפס. לא יכולתי להאשים אותה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא יודע," בן דודי, שהיה מבוגר ממני, אמר במהירות ושוב התרכזתי בשיחה, כיוון שנימת קולו הייתה מוטרדת ונשמע שהוא ניסה ללחוש. "לקחו אותו באמבולנס לפני כמה שעות. אומרים לנו שעושים לו בדיקות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"מצטערת, בוגי. מה אני יכולה לעשות?" שאלתי וחשבתי שאם אני ראיתי בפו־פו דמות סב, בן דודי ראה בו דמות אב – אומנם אבא שני, אבל עדיין אבא. ולמיטב ידיעתי, בוגי עדיין ביקר בביתו פעם בשבוע כדי לבדוק לשלומו – הוא עשה זאת מאז שחזר לאוסטין לפני זמן מה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני צריך שתעשי לי טובה," הוא השיב.</p>
<p class="עימוד_running-txt">התבוננתי בדלת הכניסה כשזוג חברי מועדון קבועים נכנס פנימה ופסע ישירות לדלפק הקבלה. חייכתי אל שניהם, הצמדתי את הטלפון לאוזן בעזרת כתפי וסרקתי את כרטיסי החבר שלהם. "כל מה שצריך." הייתי מוכנה לעשות הכול למענו או למען כל אחד מקרוביי, והיו לי הרבה כאלה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כולל פו־פו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לעולם לא אשכח כמה אדיב הוא היה כלפיי בילדותי. לא התראינו במשך תקופה ארוכה, אבל בפעם האחרונה שנפגשנו, הוא חיבק אותי בחום ושאל אלף שאלות על המתרחש בחיי מאז הפעם האחרונה שבה התראינו – שנה קודם. כשהייתי קטנה, הוא היה מוציא מטבעות מאחורי אוזניי. ביום הולדתי, הוא נתן לי תליון בצורת פלמינגו שהיה שייך לאשתו המנוחה. עדיין שמרתי את התליון בקופסת התכשיטים שלי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">תחושת אשמה כרסמה בבטני בזמן ששלחתי תפילה דוממת לשלומו. אם הוא יתאושש, אשתדל להיות אדם טוב יותר. אבקר אותו לעיתים קרובות יותר, אולי בכל פעם שאיפגש עם בוגי. לכל הפחות, אוכל להתקשר כדי לבדוק לשלומו. אוכל לשלוח לו מתנות. לפני תקופה קצרה, בוגי התלונן על כך שפו־פו עדיין ניסה לעשות יותר מדי לגילו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">" – תגידי לו."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"שיהיה לכם אימון מוצלח," לחשתי לחברי המועדון כשהרחקתי את הטלפון מפי. "מצטערת, בוגי. מה אמרת? אני מסיימת לעבוד רק בעוד עשרים דקות."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בן דודי חזר על דבריו. "זאק לא עונה לטלפון. אני ואימא שלו ניסינו להתקשר אליו, אבל הוא לא עונה. תוכלי ללכת אליו כדי לעדכן אותו?"</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">מה הוא אמר?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא רצה שאספר לזאק שסבו מאושפז בבית החולים?</p>
<p class="עימוד_running-txt">זאק טרביס, הקוורטרבק של ה'ת'אנדר־בירדס' מאוקלהומה? הבחור שעליו הפרשנים בטלוויזיה דיברו לפני כמה רגעים? הבחור שאת חייו הצלתי כשהיינו ילדים?</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">ברצינות, מה הסיכוי?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"בבקשה, בִּי. לא הייתי מבקש אם היה לי פתרון אחר."</p>
<p class="עימוד_running-txt">ידעתי זאת. בוגי ביקש טובות לעיתים נדירות. אבל כשהוא ביקש טובה, מובן שהיא הייתה מוכרחה להיות כזו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אבל הוא לא עונה לטלפון, וניסיתי להתקשר אליו במהלך השעה האחרונה. גם אימא שלו ניסתה, וכלום," בן דודי המשיך למלמל, נימה מתוחה ומודאגת ניכרה בכל מילה שאמר.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בעבר, הוא דיבר בנימה כזו כשמאמא לופה הייתה חולה. אבל הפעם המצב היה שונה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בן דודי רצה שאלך לספר לחברו הטוב שסבו מאושפז בבית החולים, מפני שאותו החבר לא ענה לטלפון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בקשה פשוטה והגיונית לגמרי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא הייתי אמורה להתרגש ממנה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">בן דודי רצה שאלך לחברו הטוב, שאותו הכרתי כמעט כל חיי, שבעבר אהב אותי והתייחס אליי כמו אל אחותו הקטנה, ואספר לו שסבו חלה, מפני שהוא לא ענה לטלפון. הוא היה חייב לדעת. מובן שהוא היה חייב לדעת. היה בכך היגיון.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא הייתה לי סיבה לסרב או אפילו להסס, לא סיבה אמיתית לפחות. נכון, לא התראינו ולא דיברנו כמעט עשר שנים, ולא מפני שרבנו או מפני שעשיתי מעשה מטופש ומביך.</p>
<p class="עימוד_running-txt">לא. לא הייתה סיבה אמיתית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">פשוט הייתי פחדנית.</p>
<p class="עימוד_running-txt">והוא... טוב, כבר לא הייתה לכך חשיבות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"ביאנקה?"</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני כאן," השבתי והתבוננתי בהשתקפותי במראה הארוכה שמולי, זו שהשתרעה על מרבית הקיר שמול דלפק הקבלה ובר המיצים, שם עמדתי במהלך כל היום. אפילו כששערי פזור, יכולתי לראות בקלות את העיגולים השחורים מתחת לעיניי. הלכתי לישון בשעה מאוחרת מפני שאתמול בלילה צפיתי בסדרה טורקית, ולא הצטערתי על כך לרגע. החברים במכון כבר התרגלו לראות אותי בעבודה אחרי שישנתי שלוש או ארבע שעות בלבד.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל...</p>
<p class="עימוד_running-txt">למה מכל הטובות שאפשר היה לבקש, הוא ביקש דווקא את הטובה הזו? בעצם, מפתיע שחלף כל־כך הרבה זמן עד שהגעתי למצב הזה, מצב שבו נאלצתי לראות את זאק. ידעתי שבבוא היום אראה אותו, פשוט קיוויתי שלא בקרוב. אולי בעשור הבא. מהרגע ששמעתי שזאק עבר להתגורר ביוסטון, ידעתי שסופי קרב. העובדה שבן דודי עבד מחוץ למדינה בשבועות האחרונים ולכן לא הזדמן לו לבקר בעיר, הייתה בגדר נס.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל באותו הרגע בוגי ביקש טובה.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">בזמנו, אני קיבלתי</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3"> את ההחלטות שלי והוא קיבל את שלו, לא הייתה בינינו</span><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3"> טינה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ופתאום מצאנו את עצמנו במצב הזה.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כל מה שהייתי צריכה לעשות היה למסור לו את החדשות. זה הכול. לא נורא.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החנקתי אנחה ועניתי לבן דודי את התשובה היחידה שיכולתי. "בטח, אין שום בעיה."</p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי שמחה מאוד לראות את זאק, בנסיבות אחרות. אשקר אם אגיד שלא ניסיתי לראות אותו במהלך עשר השנים האחרונות. פשוט אף פעם לא... הצלחתי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">טוב, אולי יכולתי להשתדל יותר. אולי אפילו יכולתי להשקיע מאמץ אמיתי. מפני שעמוק בפנים, הפחד השתלט עליי, במיוחד בכל הנוגע לזאק טרביס. הזמן ריפא פצעים רבים, אבל לא את כולם. לא את הפצעים הזעירים והעדינים, אלה שחדרו עמוק.</p>
<p class="עימוד_running-txt"> אבל חברו הטוב של בן דודי היה חייב לדעת שסבו מאושפז. ואם הוא לא ענה לטלפון, ואני גרתי בעיר שבה הוא התאמן בין העונות, כנראה זה היה גורל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">נזכרתי בשיחה שהתנהלה בין הפרשנים ב׳ערוץ הספורט׳ לפני דקות בודדות.</p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_sms _idGenCharOverride-3">נו, טוב.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הייתי מוכנה לעשות הכול למען האנשים שאהבתי, ואהבתי את פו־פו טרביס. אהבתי גם את זאק. למרות הכול, עדיין אהבתי אותו במובן מסוים, ונראה שההרגשה הזו לא תחלוף לעולם.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל גם אם לא הייתי אוהבת אותו, לא הייתי מסרבת לבוגי.</p>
<p class="עימוד_running-txt">"אני מסיימת לעבוד בקרוב. איפה אתה חושב שהוא נמצא?" הצלחתי לשאול, בעודי מתעלמת מפקעת החרדה והעצבים בבטני לנוכח העובדה שעמדתי לראות את זאק לאחר תקופה כה ארוכה, ודווקא באותו היום. אבל אולי הוא כבר ידע מה קורה. אולי הוא ידע שה'ת'אנדר־בירדס' חתמו על חוזה עם קוורטרבק חדש.</p>
<p class="עימוד_running-txt">כן, יכול להיות.</p>
<p class="עימוד_running-txt">ולמען האמת, המצב היה יכול להיות גרוע יותר. המפגש בינינו, כלומר. לפחות זאק מעולם לא גילה שהייתי מאוהבת בו.</p>
<p class="עימוד_running-txt">תודה לאל.</p>
<p class="עימוד_running-txt">הוא פשט שכח ממני.</p>
<p style="page-break-before: always"/>
<div id="footnote-008" class="_idFootnote" epub:type="footnote">
<p class="עימוד_foot-notes"><span class="סטיילים-לעברית_foot-notes _idGenCharOverride-4">*</span><span class="סטיילים-לעברית_foot-notes _idGenCharOverride-4">*</span>	'קינסניירה' הינו טקס בתרבות ההיספאנית המסמל התבגרות ונחגג ביום הולדת חמש־עשרה.</p>
</div>
</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
רומנטיקה מרגשת רומנטיקה ספורטיבית רומנטיקה עכשווית אהבת נעורים בעירה איטית הזדמנות נוספת לאהבה מידידים לאוהבים פער גילים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!