אדיקטד 8 לתדלק את הלהבות

אהבה, כוח ומשפחה מול כל העולם.
קונור קובלט הוא מיליארדר בלתי חדיר – עד שזה נוגע למשפחה שלו. כשהכוחות החיצוניים מאיימים על אהבתו לרוז ועל שלמות המשפחה, הוא מוכן לעשות הכול כדי להגן עליהם, גם אם המחיר יהיה כבד. לראשונה בחייו, הרגש מוביל אותו בהחלטות גורליות.

דרמה סוחפת בעולם של תהילה ותשוקה.
הספר השמיני בסדרת אדיקטד המצליחה מציע סיפור מלא תאווה, פפארצי, חברויות חזקות יותר מקשר דם וגברים ששווה למות למענם. סדרה ממכרת שכבשה את הרשתות החברתיות והפכה לתופעה עולמית!
שם: אדיקטד 8 לתדלק את הלהבות
מחבר/ת: כריסטה ובקה ריצ’י
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010506

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h1 id="_idParaDest-2" class="SHEM-PEREK" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">1</span></h1>
			<p class="TAT-PEREK" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">רוז</span></p>
			<p class="TAT-PEREK" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">אחת־עשרה שנים לאחר מכן</span></p>
			<p class="NO-HAZAHA" lang="he-IL"><span class="natoy" lang="he-IL">תצייתי להוראות של בעלך, רוז </span><span class="natoy" lang="he-IL">קובלט.</span></p>
			<p class="text" lang="he-IL">מי, מי דן אותי ללילה הזה? אני בעצמי. טעם חמצמץ מתפשט בפי. גם אני נושאת בחלק מהאשמה, אני מודה. סירבתי לתת לו לנהוג. חשבתי שאם אהיה מאחורי ההגה הוא יגיד לי לאן אנחנו נוסעים. עכשיו הוא נותן לי הוראות הכוונה, אבל לא חושף אף פרט מיותר. אני לא יודעת לאן אני נוסעת. אני נתונה לחסדיו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL"><span class="natoy" lang="he-IL">תצייתי להוראות של בעלך</span><span class="natoy" lang="he-IL"> מחוץ לחדר השינה.</span> אני מעדיפה להטביע את עצמי בלבה רותחת. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"תפני שמאלה ברמזור," אומר קונור, נוגע בשפתיו באצבעותיו. אני רואה את החיוך הזחוח שלו, שמנצנץ תחת האור הכחלחל של לוח המחוונים. אני מתפתה לעשות את ההיפך ולפנות פנייה חדה ימינה, אבל אני רוצה להגיע למקום שאנחנו נוסעים אליו. חשוב לי יותר להגיע ליעד הסופי מאשר להתחיל קרב חדש עם בעלי, אז אני בולעת את הגאווה שלי ופונה שמאלה. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מרגישה את השמחה לאיד שלו. "ככל שאתה ממשיך לחייך כאילו אני נותנת לך לזיין אותי בשירותים ציבוריים, ככה השחלות שלי קמלות ומתות," אני אומרת. "תחשוב על כל הילדים העתידיים שאתה הורג, ריצ'רד."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מותח את הזרוע ומניח אותה על גב המושב שלי. "אני עד כדי כך מדהים שהחיוך שלי יכול לפגוע בפוריות שלך?"</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"התכוונתי להעליב אותך," אני עוקצת.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מרים גבה. "זה החמיא לי, אבל זו אמירה שאין לה שחר."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אין לה שחר?" </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אמירה לא מבוססת, חסרת היגיון."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אני יודעת מה משמעות המשפט הזה, אני פשוט לא מאמינה שהשתמשת בו נגדי. אני רוצה לחתוך את הלשון שלך." אבל אולי הוא צודק. זאת לא הצהרה רציונלית, אבל קיוויתי שהשחלות שלי יהיו בצד שלי, לא בשלו. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"שכחת מה אני יכול לעשות לך עם הלשון שלי. תפני ימינה."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני פונה ימינה. "אני לא צריכה את הלשון שלך, יש לי דרכים אחרות לענג את עצמי." כשאני מאוננת זה לא מוצלח או טוב כמוהו, אבל אני נמנעת לחלק עוד מחמאה לגבר שמוצא מחמאות בעלבונות. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא טופח על המשענת באצבעות שלו. "ואפשר להפעיל את הדרכים האלה עם בטריות?" אני לא מכחישה את האמת. אגודלו נוגע בלחי שלי ואני קצת נרגעת. "לטיעון שלך אין ראיות, יקירתי. תפני שמאלה אחרי הרמזור הזה." </p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני עוצרת את הרכב. האור האדום של הרמזור בוהק ברחוב הנטוש. השעה היא עשר בלילה, ליל חג ההודיה. כולם בבתיהם, אוכלים פאי עם המשפחות שלהם, לא חוקרים את הכבישים המסתוריים של פילדלפיה כחלק ממשימה ביזארית. "לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת בפעם הרביעית.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"למגרש חניה," הוא עונה שוב.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"כבר חלפתי על פני שלושים כאלה." אני מחווה בראשי למגרש חניה ריק ליד תחנת דלק. "זה לא טוב מספיק?"</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"למגרש חניה ספציפי," קונור מתקן. הוא היה צריך לחפש את מגרש החניה הזה בגוגל. "אנחנו כמעט שם. את חושבת שהשחלות שלך ישרדו עד אז?" </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אתה מתכנן לעבר אותי במגרש חניה?" </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אני מתכנן לעבר אותך עוד שבע פעמים," הוא מצהיר, "אבל לא הלילה." הוא אוחז בפניי ואגודלו נוגע בשפה התחתונה שלי בתנועה מדויקת ואיטית.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא רוצה שמונה ילדים. אימפריה. כבר יש לנו ילדה אחת, אבל יש כל מיני תנאים שעדיין לא דנו בהם עד הסוף. זה יקרה בפעם אחרת, ביום אחר. יש לנו יותר מדי משברים שמטרידים אותנו, אין לנו מקום לעוד אחד. "אתה נהנה מזה יותר מדי," אני אומרת. אני אפילו לא יודעת על מה אני מדברת: על המשפחה העתידית שלנו, על יעד הנסיעה הזאת, או על העובדה שהוא מדליק אותי?</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"את זו שמתנשמת," אומר קונור באיפוק, אבל אני שומעת את ההומור בקולו. אנחנו נשואים כבר כמעט שנתיים וחצי ולמדתי את הדקויות בנימת הדיבור שלו. או שהוא החליט להסיר חלק מהתחפושת עבורי. אני רוצה להאמין שזה שילוב של השניים.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"הרמזור ירוק," הוא מודיע.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אחרי חמש דקות הוא מבקש ממני להאט ולפנות ימינה למגרש החניה. "ממש שם." הוא מחווה בראשו לאזור שמולנו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני נכנסת למגרש החניה הריק ובוחנת את הסביבה שלי. בחזית המגרש יש חנות בדים סגורה. הבניין חשוך. אני מחנה את ה'אסקלייד' שלי בשורה השלישית. שתיקה מכסה אותנו כמו שמיכה. קונור בוחן אותי בלי לדבר. אולי הוא חושב שאתחרט. לא אעשה את זה. "בוא פשוט נעשה את זה מהר." אני פותחת את החגורה. "לפני שמישהו ישים לב שהלכנו." חמקנו מבית ההורים שלי אחרי שאכלנו פאי תפוחים. השארתי את בתי בת החצי שנה בזרועותיה של אימא שלי. זה היה קשה יותר ממה שאנחנו עומדים לעשות.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני אוספת את שערי לקוקו בתנועות תקיפות לפני שאני מתמקדת בקונור. קמטי דאגה מופיעים על המצח שלו. ההנאה שלו התפוגגה. גם שלי. "מה עכשיו?" אני שואלת.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"את רוצה הוראות?" הוא נועץ בי מבט תקיף.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">עיניי רושפות, "כשזה נוגע לפין שלך, אני רוצה הוראות, כן." אני עדיין לא מומחית במציצות וכל העניין גורם לי לחרדה ומבוכה שאני כמעט לא מפגינה. למצוץ לו במגרש חניה — מעולם לא חשבתי שאעשה משהו ילדותי כל־כך, אבל כשאני נדרשת להגן על האנשים שאני אוהבת, רשימת הדברים שאני לא מוכנה לעשות מצטמצמת משמעותית.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא פותח את החגורה שלו. "תישעני על הדלת ותפשקי את הרגליים." </p>
			<p class="text" lang="he-IL">עיניי נפערות. "מה?"</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"תישעני על הדלת — "</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"שמעתי אותך בפעם הראשונה, אני פשוט..." אני מנידה בראש בבלבול. "קונור, הם ביקשו ממני לרדת לך." אם באמת נרצה, אוכל אפילו להעמיד פנים שירדתי לו. אנחנו פשוט צריכים להתנהג כאילו אנחנו עושים את זה קרוב לחלון.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מתקרב, אוחז בקרסוליי וחולץ את נעלי העקב הגבוהות שלי לפני שאני מספיקה להתווכח. ואז הוא מרים את רגליי על המושב כדי שאהיה חייבת להישען על הדלת כמו שהוא ביקש. התנועות הבטוחות והחזקות שלו גורמות לדם שלי לזרום מהר יותר בעורקיי. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מפשק את רגליי. אני מיישרת את שולי השמלה השחורה שלי כך שלא יהיה אפשר לראות את תחתוני התחרה השחורים שלי. העיניים הכחולות שלו בורקות מנחישות. הוא כורע על המושב ומכניס את ידו מתחת לשמלה, אצבעותיו מרפרפות על התחתונים שלי. "קונור," אני מזהירה. אם לא נעשה את זה כמו שצריך, כמו שהם רוצים, נדפוק את הכול על היום הראשון. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"איל ז'ו נוטרו ז'ו. און נו ז'ו פה לה לר." הם משחקים במשחק שלנו, אנחנו לא משחקים במשחק שלהם. הוא מוסיף בצרפתית, "אנסמבל." יחד.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">נעשה את זה יחד, או שלא נעשה את זה בכלל.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני אפילו יותר מאוהבת בו, כשאני עומדת לצידו וכובשת את העולם, מכפי שהייתי כשהתחריתי בו. הוא היה מוכן לעמוד לצידי ברגע שסיימתי את המכינה לקולג', אבל החלטתי לעצור את זה וללמוד בקולג' אחר. לא הייתי מוכנה למשהו עמוק יותר בינינו. נשארנו יריבים. הוא לא רצה לחכות שאסיים את התואר ונכנס לעולם המבוגרים. כשההזדמנות נפלה בחלקו, הוא הציע לי לצאת. התחתנו. ילדנו תינוקת. יחד אנחנו כוח טבע שאי אפשר להתעלם ממנו. זו לא הגאווה שלי שמדברת מגרוני, זאת האמת.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מהנהנת. "אנסמבל."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מנשק את הקרסול שלי, מרים את הרגל ומוריד ממני את התחתונים. אני ממשיכה למשוך בשמלה, לא בטוחה שאפשר לראות טוב מבעד לחלונות.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">קונור מניח את התחתונים שלי על לוח המחוונים ואז מניח את ידו על ידי, מכסה עוד מגופי. הוא מרים את רגל שמאל על כתפו, גופו מרחף מעל תיבת ההילוכים.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"תישעני לאחור ותעצמי עיניים."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני עושה את מה שהוא אומר לי. אפילו שאני לא בחדר השינה, זאת פעילות של חדר השינה ואני מעדיפה לא להיות בשליטה. אני נשענת על דלת המכונית ועוצמת עיניים, מנסה להימנע מלחשוב על מישהו שמחכה בחוץ. קונור מקרב אותי אליו כדי שהגב שלי יהיה בזווית טובה יותר ורק הכתפיים שלי נוגעות בידית הדלת. ברגע השקט הזה אני שומעת צפירה של מכונית, ועיניי נפקחות בפתאומיות. אני מנסה להזדקף ולהציץ מהשמשה. קונור אוחז בפניי, מסובב את ראשי אליו. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"תתמקדי בי. או שאת מעדיפה למצוץ לי?"</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אתה רוצה להתחלף?" אני מאתגרת אותו.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"את יודעת מה מרגיז בעיניי?" הוא שואל, הקול שלו מאופק, אבל אני שומעת את המתיחות במילים שלו. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">"הקול שלך," אני עוקצת.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מתאפק שלא לחייך. "כשעונים על שאלה בשאלה. הנה, ככה עונים על שאלות, רוז." אני מקשיבה לו בתשומת לב. "לא," הוא אומר, "אני לא רוצה להתחלף איתך. הם חושבים שאנחנו מריונטות שלהם. אנחנו נראה להם את החוטים, אבל תמיד נפעל בהתאם לתנאים שלנו. אבל הדבר החשוב מכול הוא שאת ממעיטה בחשיבותה של הלשון שלי. את עומדת לזכור, רוז, למה הלשון שלי חיונית לך," הוא לוחש. אני מרגישה את עצמי מתהדקת. "עכשיו תעצמי עיניים," הוא מצווה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני עוצמת עיניים שוב וידו מטיילת מהלסת לצווארי. הוא משאיר אותה שם וחונק אותי בדיוק בעוצמה הנכונה. כשהוא מנשק אותי שם למטה, אני רועדת ואוחזת בכיסא העור, החלק האחורי של ראשי מכה בחלון הזכוכית והידית ננעצת בכתפיי. הרגישות שבלשון שלו — היא טובה יותר מכל הצעצועים שלי. היא נוגעת בכל עצב. אני שומעת את עצמי מתנשפת ופוקחת עיניים רק כדי לראות את ראשו בין רגליי. אני אוחזת בידו הגדולה שעוטפת את צווארי. ואז הטלפון שלו מזמזם ליד תיבת ההילוכים. הוא מסיר את ידו מהישבן שלי כדי להחזיק אותו, אבל ממשיך לענג אותי כשהוא מעביר לי את הטלפון, מזכיר לי שאנחנו צוות. האצבעות על צווארי מתרופפות רק כדי שאוכל לסובב את ראשי. אני מקישה את הסיסמה שלו: 0610. הוא קיבל הודעה.</p>
			<p class="sms" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">לורן: לאן, לעזאזל, אתה ורוז נעלמתם?</span></p>
			<p class="text5" lang="he-IL">אני שונאת לחשוב על לורן בזמן שקונור ואני בסיטואציה הזאת. למעשה, לחשוב על לורן זו פעילות מהנה עבורי כמו שלהצית את עצמי זו פעילות מהנה עבורי. לא, ליתר דיוק, היא אפילו גרועה יותר.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אבל זה לא מדויק לגמרי, בהתחשב בזה שאנחנו שותפים עסקיים עכשיו. מעולם לא חשבתי שזה יקרה. אני לא מאושרת לגבי זה, אבל אני גם לא מאוכזבת. חוץ מקונור, מערכת היחסים שלי עם לורן היא המורכבת ביותר שיש לי. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">לפני שאני מספיקה לספר לקונור על ההודעה, הוא מקבל עוד אחת והפעם קשה לי לקרוא את המילים. קונור פתאום ממלא אותי עם אצבעותיו. יותר מדי תחושות עוצמתיות מציפות אותי. גופי שייך לו כרגע. הוא יכול לעשות לי כל מה שהוא ירצה ואתן לו. מרצון.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"בבקשה," אני מתחננת. פעם שנאתי את איך שהקול שלי נשמע כשאני איתו במיטה. כמה חלש ומתחנן הוא. עכשיו אני אוהבת את זה שאני יכולה להעניק לו את עצמי ככה. גם לי מותר להיות פגיעה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מכניס את אצבעותיו עמוק יותר בתוכי, בזמן שהוא מלטף את הדגדגן שלי בלשון שלו ואני מגיעה לפורקן מעוור. שפתיי נפערות. אבל שום רעש לא בוקע ממני. הנשימה שלי נעתקה עד כדי כך שאני לא מסוגלת לגנוח. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">קונור בוהה בי מסדירה את הנשימה שלי ונראה כאילו יעדיף לזיין אותי בבית שלנו מאשר לחזור לבית ההורים שלי. אם החברים והבת שלנו לא היו מחכים לנו, אז אולי זה היה אפשרי. אני בודקת את הטלפון שלו שוב.</p>
			<p class="sms" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">רייק: מה, לעזאזל, אתה עושה? סמנתה פתחה</span><span class="bold" lang=""> את האלבומים המשפחתיים. נהיה תקועים כאן עוד שלוש שעות מזדיינות</span><span class="bold" lang=""> אם לא תחזרו.</span></p>
			<p class="text5" lang="he-IL">"נראה שאנחנו מבוקשים."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אנחנו תמיד מבוקשים." הוא מושך בזרועי כדי שאזדקף על המושב. שפתיו מתקרבות לצווארי. "אנחנו המבוגרים ביותר, החכמים ביותר והאחראים ביותר מבין השותפים שלנו."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מפנה את ראשי כדי להגיד שהוא מתנשא ואולי לציין שהאגו שלו חונק אותי יותר מידו, אך ברגע שאני מתקרבת אליו הוא מנשק אותי, נושך את השפה שלי בעדינות לפני שהוא מרפה.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">האזור בין רגליי מתכווץ. אני פתאום נזכרת בכך שאני לא לובשת תחתונים, ואני יושבת על מושב מעור. אני מעיפה אותו ממני וחוטפת את התחתונים שלי מלוח המחוונים, מנסה להעריך את הנזק שעשיתי למושב העור היפהפה שלי.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"את לא עד כדי כך רטובה, רוז."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני חובטת בחזה שלו. "תשתוק."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא אוחז בידיי שוב ומרים אותי לחיקו כדי שאוכל לראות את המושב. אין כתמים, אבל אני תוהה אם כדאי לי לקחת את הרכב לניקוי —</p>
			<p class="text" lang="he-IL">"אשלח אותו לניקוי מחר," הוא אומר, מפיג את הדאגות שלי. אני מהנהנת והוא משחיל את רגליי בתחתונים, מלביש אותי. הוא רוכן ופותח את דלת הנוסע, יוצא ומניח אותי בכיסא שלו. כשהוא הולך סביב הרכב כדי להתיישב במושב הנהג, הטלפון הנייד שלו רוטט בכף ידי.</p>
			<p class="sms" lang="he-IL"><span class="bold" lang="">ו'־א</span><span class="bold" lang="">': יש לי את התמונה. תראו אותה מחר.</span></p>
			<p class="text5" lang="he-IL">"הם קיבלו את ההחלפה שלנו."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">זוויות הפה שלו מתרוממות. הוא היה בטוח שלא תהיה להם בעיה. הביטחון העצמי שלו בחיים ובבחירות שלו הוא יחיד במינו. הוא מתניע את המכונית ומחייך חיוך רחב יותר. "הבט כהבט פרח תמים, אולם היה הנחש שירבץ תחתיו."</p>
			<p class="text" lang="he-IL">אני מטה את ראשי כדי להביט בו. "מקבת'." </p>
			<p class="text" lang="he-IL">הוא מחייך חיוך של מיליון דולר. הלילה ניצחנו בסיבוב הראשון במשחק גדול יותר, או לפחות ככה אני מרגישה. בסופו של דבר, אנחנו עדיין חולקים מיטה עם התקשורת ואף אחד לא יודע על זה מלבד קונור ומלבדי. </p>
			<p class="text" lang="he-IL">אנשים נעזרים בקונור כדי שיתקן את הבעיות שלהם והוא לרוב מסרב אם זה לא מועיל לו. הוא לא מעוניין להסתכן, אבל יש יוצאים מן הכלל. ראיתי את זה קורה ביום ההוא, לפני שבועות. קונור נכנס לחדר השינה שלי ואמר שיש כתבה שהוא צריך לקבור ושהדרך היחידה לעשות את זה היא לעשות עסקה עם התקשורת. אם אני והוא ניתן לצהובונים תמונה שערורייתית מדי פעם, הם יסכימו לא לפרסם את הכתבה המפלילה. "זה קשור לג'יין?" שאלתי. הייתי מוכנה להבעיר את המשרדים של 'סלבריטי קראש' באש. קונור עצר אותי, והצלחתי לקרוא את המבט שלו. זה לא קשור לבת שלנו. הכתבה הזאת הייתה על מישהי אחרת. הוא הסביר לי ש'סלבריטי קראש' עמדו לפרסם כתבה על הבן של לילי ולורן על כך שבדיקת האבהות שלהם מזויפת. הראיה שלהם — צבע השיער של מקס, שלא תואם לזה של לורן, אלא לזה של רייק. ההשערות בכתבה שגויות, אבל הן היו מטלטלות את עולמם של לילי ולורן, ואחרי שהם נאבקו שנים רבות כל־כך, מגיע להם לחוות ניצחון. לבן שלהם לא מגיע לפקפק בזהות אבא שלו. אף פעם.</p>
			<p class="text" lang="he-IL">בפעם הראשונה, כנראה בכל החיים שלו, קונור בחר לעשות משהו שגבה ממנו מחיר ולא הניב לו שום תמורה. "אתה זוכר שביקשת ממני לעשות את זה איתך?" אני שואלת. הוא מהנהן. "אני חושבת שהתאהבתי בך מחדש," אני מתוודה. זה משהו שאני הייתי עושה בלי לחשוב פעמיים כדי להגן על האנשים שאני אוהבת. לפני שנים, קונור ואני היינו צוחקים על המילה אהבה, שהייתה חסרת משמעות בעיניו. עכשיו היא מכריעה את הבחירות שלו.</p>
		</div>
	

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

אירוטיקה עכשווית מיריבים לאוהבים רומנטיקה מרגשת סדרות איקוניות מיליונרים שוברי לבבות

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!