הנעלם 2 הנעלם האחרון

מותחן רומנטי עוצר נשימה על אהבה, סודות וסכנה – המשך מסעיר לדואט ”הנעלם”.
שירי יודעת שהלב שלה לא פנוי – ולכן בטוח. אבל כשהיא פוגשת את איתן, גבר מסתורי שנמצא בעיצומה של חקירה מסוכנת, היא נשאבת למערבולת של רגשות, סודות ואיומים. הוא לא מחפש אהבה, היא לא מחפשת הסתבכות – אבל לפעמים הלב לא שואל שאלות.

כשהעבר רודף, האמת מתעתעת והלב בוגד – האם אפשר לברוח מהגורל?
בין סמטאות פריז למבצעים מסווגים, שירי ואיתן מוצאים את עצמם בלב סיפור שבו כל צעד עלול להיות האחרון. ”הנעלם האחרון” הוא ספר שני בדואט מותח, רומנטי ומלא טוויסטים, מאת סופרת רבי המכר שרון צוהר – מושלם למי שאוהבים רומנים עם קצב מהיר, דמויות עמוקות ועלילה שלא מרפה.
שם: הנעלם 2 הנעלם האחרון
מחבר/ת: שרון צוהר
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: אירוטי/אופל
מק״ט: 012010465

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">איתן</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">זה יום שמש אביבי יפה באזור המארה בפריז, וגם דניאל ואני, כמו הרבה תיירים אחרים, יושבים בגבנו אל חלונות הזכוכית של אחד מבתי הקפה הטרנדיים ביותר בעיר, נהנים מהחום המפתיע יחסית לעונה ומהמאפים<span class="no-break"> הצרפתיים.</span></p>
			<p class="textindent">רק שדניאל ואני ממש לא כמו כל התיירים האחרים. אנחנו לא פה כדי לבלות וליהנות, ודניאל ואני לא זוג, אפילו שאנחנו מעמידים פנים<span class="no-break"> שכן.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו פה כדי לעקוב אחרי האיש שיושב ליד שולחן קטן בשורה הראשונה של השולחנות, רק מטר וחצי משפת המדרכה, וזה מה שאנחנו עושים כבר שבוע שלם. אנחנו לא יודעים מי הוא — זה כנראה מידע מסווג יותר מרמת הסיווג שלנו — ואנחנו לא מעורים בכל פרטי המבצע. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לעקוב אחריו,<span class="no-break"> ולדווח.</span></p>
			<p class="textindent">מכל התצפיות שלנו עליו במשך השבוע, יש דבר אחד שאני יודע בוודאות. הוא נמצא פה כי הוא מנהל מעקב משלו. אני לא יודע בדיוק מה הוא מחפש, אבל ברור שהוא לא פה לחופשה. הוא ביקר בבתי חולים, בבתי יתומים, במבנה העירייה. הוא ביקר אצל כל מיני אנשים בבתים שלהם וסייר בכל מיני מקומות. זה נראה כאילו הוא מנסה להתחקות אחר צעדיו של מישהו, בדיוק כמו שאנחנו עושים איתו, רק שלא ראינו מישהו מסוים שהוא עוקב <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>אחריו, לכן אנחנו מניחים שמידע זה מה שהוא מחפש, וזה גם מה שדיווחנו<span class="no-break"> לעמית.</span></p>
			<p class="textindent">על השולחן מולו יש כוס קפה וקרואסון, אבל הוא לא שותה או אוכל. אחרי שהמלצרית הניחה את ההזמנה מולו, הוא הנהן בתודה בלי להביט בה וחזר להתרכז במסך הנייד<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"מה נראה לך שהוא עושה עכשיו?" שואלת דניאל, מרימה את התיק הקטן שלה ומניחה אותו על השולחן לצידה, מחייכת אליי כאילו אנחנו סתם עוד בני זוג שיושבים יחד ורוחצים באווירה הפריזאית, בעוד המצב הוא הכי רחוק<span class="no-break"> מזה.</span></p>
			<p class="textindent">שורר בינינו מתח נוראי מאז אתמול בלילה. הטיימינג שלי היה הכי גרוע בעולם כשהחלטתי דווקא אתמול לספר לה מה אני מרגיש<span class="no-break"> כלפיה.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי אידיוט. איך קראתי את המפה לא נכון ככה? זה כל־כך לא מתאים לי, שבא לי לדפוק את הראש בקיר מרוב<span class="no-break"> עצבים.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה מהלך מטומטם, במיוחד מפני שדי הייתה לי הרגשה שהיא לא מרגישה כמוני, אבל כנראה הייתה לי תקווה שזה עדיין יכול להשתנות. חשבתי שאחרי שנבלה יותר זמן יחד, אחרי שנכיר יותר לעומק, אולי הדברים ישתנו, לא<span class="no-break"> יודע.</span></p>
			<p class="textindent">'האמת תשחרר אותך לחופשי', זו אמת לחיות לפיה, לא? שמעתי את המשפט הזה הרבה מאוד פעמים ובכל מיני<span class="no-break"> הקשרים.</span></p>
			<p class="textindent">זהו, שלא. זו ממש לא אמת לחיות לפיה, מבחינתי. האמת היא, שאנחנו מכירים כבר די הרבה זמן, לא יום או יומיים, והייתי צריך לדעת שהאמת לא תשחרר אותי וזה בולשיט גמור בכל הקשור אליי. המקצוע שלי הוא התעסקות בסודות עכשיו, איך זה שהחלטתי לשחרר את הסוד הכי גדול שלי אולי, ועוד בזמן הכי לא מתאים<span class="no-break"> בעולם?</span></p>
			<p class="textindent">וההבעה שהייתה לה על<span class="no-break"> הפנים...</span></p>
			<p class="textindent">בכל פעם שאני נזכר בה, אני רוצה לחפור לעצמי בור ולקפוץ ראש לתוכו. מעין צער מעורב ברחמים, הכי לא הבעה שגבר רוצה <span id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></span>לראות על הפנים של הבחורה שהוא מאוהב בה כבר<span class="no-break"> תקופה.</span></p>
			<p class="textindent">"זה מחמיא לי, איתן, באמת, אבל אני..." מילותיה נתקעו בגרונה והצוואר שלה הסמיק, וזה היה כל־כך לא אופייני לבחורה החזקה שאני מכיר, שהבנתי על המקום שבאמת עשיתי מהלך שהיה לגמרי לא צפוי מבחינתה, אבל ממש. באתי לה עם יציאה שהיא לא ידעה איך<span class="no-break"> להכיל.</span></p>
			<p class="textindent">ואז התחוור לי משהו שהיה מבחינתי אפילו עוד יותר גרוע מגילוי הלב המטומטם שלי; העובדה שדניאל לא חושבת עליי באותו<span class="no-break"> האופן.</span></p>
			<p class="textindent">יותר מזה, היא אפילו לא שקלה את<span class="no-break"> האפשרות.</span></p>
			<p class="textindent">בכל זאת, כמו האידיוט מלא התקווה שאני, אמרתי לה, "בחייך, לא יכול להיות שזה בא לך בהפתעה גמורה. אנחנו בכל זאת עובדים יחד בצמוד כבר<span class="no-break"> שנתיים."</span></p>
			<p class="textindent">"יכול להיות, אבל...<span class="no-break"> אבל..."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל מה?" אולי נשמעתי קצת יותר מדי תוקפני, אבל לא יכולתי לשלוט<span class="no-break"> בזה.</span></p>
			<p class="textindent">"אבל קיוויתי שאני טועה, שאני מפרשת את הסימנים לא נכון. איתן, אתה בחור מקסים, ואני ממש־ממש מחבבת אותך ונהנית לבלות איתך ולעבוד<span class="no-break"> איתך..."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל?" אמרתי, "אני שומע שם 'אבל', איפשהו." היא נאנחה והתיישבה בזהירות על המיטה לידי, כאילו אם המזרן יזוז אפילו קצת, זה לגמרי יגרום לי לאבד את<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">"אבל אני מאוהבת במישהו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אחר."</span></p>
			<p class="textindent">בום. זה היה כאילו היא החטיפה לי אגרוף לפנים. הייתה נימה של התנצלות בקול שלה, שהוציאה לי את כל האוויר מהמפרשים. הדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהגעתי לקו הסיום מאוחר מדי, שחשפתי בפניה את הרגשות שלי מאוחר מדי כי מישהו כבר הקדים אותי<span class="no-break"> אליה.</span></p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">בקורס שלנו היו ארבע נשים, כולל דניאל, אבל היא הייתה המיוחדת שבהן. את הקורס סיימו רק שתיים, את האחרת אני לא סובל. דניאל היא הבחורה הכי פייטרית, הכי מגניבה שאני מכיר, הכי חכמה, הכי יפה. היא קולטת מהר כל דבר ובעיקר מה שהדליק אותי אצלה זה שהיא באה לעבוד, לא לבזבז את הזמן. היא תמיד עניינית, מבצעת את כל הפקודות בשלמות ובדקדקנות, במשמעת צבאית כמעט, משהו שאני מתחבר אליו מאוד, ובכל התרגילים שביצענו בזוגות הכי נהניתי לעבוד איתה. ההרגשה הייתה הדדית, ידעתי את זה, מפני שכאשר התבקשנו למלא שאלונים בסוף הקורס עם מי היינו רוצים לעבוד, אני כתבתי את השם שלה והיא כתבה את השם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אף ששמתי עליה עין כבר בימי הקורס, לא הייתי היחיד שממש קיווה שיום אחד היא תסכים לצאת איתו לדייט. והם ניסו, כולם ניסו, והיא דחתה את כולם. ידעתי את זה כי הם דיברו על זה ולכן החלטתי שאני לא אזמין אותה לצאת. החלטתי שאני אהיה האחד הזה, יוצא הדופן הזה בין כל הגברים שמקיפים אותה, שלא מחזר אחריה, מפני שחשבתי שזה דווקא ימשוך אותה. מעין טקטיקה כזאת של לשחק אותה קשה להשגה. גם היה לי את היתרון בכך שבדרך כלל עבדנו יחד, לכן קיוויתי שהיא תכיר אותי לעומק ותבין שאני לא כמו כולם. היא גם תמיד אמרה שמעצבן אותה שהסוכנים האחרים מתעסקים בבולשיט במקום להתרכז בעבודה, וידעתי כמה היא מעריכה את העבודה שלי וקיוויתי, האמנתי, שמתוך ההערכה הזאת יתפתח בינינו משהו, באופן<span class="no-break"> טבעי.</span></p>
			<p class="textindent">אז מי זה, הגבר הזה שהיא מאוהבת בו? מי הספיק לכבוש את הלב שלה? את זה לא<span class="no-break"> ידעתי.</span></p>
			<p class="textindent">עד הבוקר,<span class="no-break"> הכוונה.</span></p>
			<p class="textindent">הבוקר גיליתי, ואני מזועזע כל־כך, שאני לא מסוגל אפילו לדבר איתה על<span class="no-break"> זה.</span></p>
			<p class="textindent">והיא ראתה אותי. היא ראתה אותי עומד במסדרון כשיצאה <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>מהחדר שלו, והיא יודעת שאני יודע, לכן היא לא מסוגלת להסתכל לי<span class="no-break"> בעיניים.</span></p>
			<p class="textindent">אחרי הדחייה הכואבת שספגתי אתמול בלילה, לא הצלחתי לישון. אחרי ההתפכחות הכואבת אפילו יותר שבאה הבוקר, אני עצבני ומתוח כמו גומייה שעומדת<span class="no-break"> להיקרע.</span></p>
			<p class="textindent">"איתן? מה אתה חושב שהוא עושה?" היא שואלת שוב, מסיבה את תשומת ליבי בחזרה אליה. "הוא שואל," היא אומרת, מרימה את היד האוחזת בטלפון שלה. "בדיוק קיבלתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הודעה."</span></p>
			<p class="textindent">אני סוגר את ידיי לאגרופים, מתפוצץ מרוב עצבים. אבל אני מסתיר את זה, חושק שיניים עד שהלסתות שלי כואבות. "הוא מתעסק בטלפון שלו. קורא משהו, כותב כמה הודעות. אני חושב שהוא סוף־סוף גילה מידע חשוב, אולי המידע שהוא רודף אחריו כל השבוע הזה. הוא תזזיתי. הוא נראה<span class="no-break"> נרגש."</span></p>
			<p class="textindent">היא מסובבת את ראשה ומציצה לעברו. "אני חושבת שאתה צודק." היא מרימה את הטלפון שלה וכותבת הודעה. "אני מעדכנת לגבי<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">האיש, שיושב במרחק של שני שולחנות מאיתנו, מסמן למלצרית להביא לו את<span class="no-break"> החשבון.</span></p>
			<p class="textindent">"מה קורה?" שואלת דניאל כשהיא סוף־סוף מרימה אליי עיניים ורואה כמה אני דרוך ומתוח, אבל הפעם לא רק בגללה, אלא גם בגלל זה שאנחנו עוקבים אחריו. היא לא מסובבת את ראשה שוב לכיוון, בכוונה משפילה את עיניה בחזרה אל הטלפון<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">"לפני רגע הוא סיים עוד שיחה בטלפון שלו, ואז הוא סימן למלצרית להביא לו את החשבון. נראה לי שהוא מתכוון ללכת." אני מחווה בעיניי לעבר הטלפון שבידה. "תכתבי לו שנראה שנהיה בתזוזה בדקות הקרובות, ובואי נתארגן כדי<span class="no-break"> ללכת."</span></p>
			<p class="textindent">דניאל מהנהנת ואגודליה מתרוצצים על המסך כשהיא כותבת הודעה<span class="no-break"> נוספת.</span></p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">אני ממשיך להביט לכיוון ורואה שהבחור מחליט לא לחכות למלצרית עד שתחזור עם החשבון. כנראה המידע שהוא גילה חשוב כל־כך, שהוא לא מוכן להתעכב פה אפילו רגע נוסף אחד. הוא קם על רגליו, לובש את המעיל, מכניס יד אל הכיס ושולף ממנו את ארנקו. "נראה שהוא אפילו לא מחכה לחשבון," אני אומר בשקט לדניאל וכבר מוציא את הארנק שלי, מושך ממנו כמה שטרות ומשאיר אותם על השולחן. "אין לנו זמן להתעכב, נצטרך לזוז אחריו<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent">דניאל מהנהנת ומציצה מזווית העין לעבר האיש. רגע לפני שהוא מתחיל ללכת, המלצרית מתקרבת אל השולחן ומעכבת אותו עוד כמה שניות, מגישה לו את החשבון. הוא מחייך, אומר לה תודה ומוסר לה את הכסף בלי להסתכל בפולדר שהיא נתנה לו או לבדוק את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">החשבון.</span></p>
			<p class="textindent">דניאל ואני קמים מהשולחן בדיוק כשחריקת צמיגים נוראית ונהמת מנוע זועמת נשמעים מעבר לפינה, וכל הראשים מסתובבים<span class="no-break"> לכיוון.</span></p>
			<p class="textindent">השתנקויות וקריאות בהלה נשמעות כאשר רכב 'בי־אם־וו' שחור מגיח לפתע מעבר לפינה, עולה על המדרכה ומתנגש בסטנד של חנות הפרחים הפינתית, מעיף זרי פרחים לכל עבר וממשיך לדהור<span class="no-break"> לכיווננו.</span></p>
			<p class="textindent">"דניאל!" אני צועק ומזנק לעברה, מנסה לתפוס בזרועה כאשר הרכב מאבד שליטה ומתנגש בעוצמה בשורת השולחנות הראשונה שבחזית בית הקפה. שולחנות וכיסאות עפים כאילו היו פינים של באולינג כשהרכב מתנגש חזיתית בגבר שעד עכשיו עקבנו אחריו, ובאנשים<span class="no-break"> נוספים.</span></p>
			<p class="textindent">כיסא מתעופף ופוגע בי, ואני עף לאחור על קיר הזכוכית של בית הקפה וחוטף מכה נוראית בגב ממסגרת הברזל של אחד החלונות, אך החלון לא מתנפץ, למזלי הרב. הנהג מסובב את ההגה בחזרה <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>ואני זוכה להצצה בפניו כשהוא ממשיך לנסוע על המדרכה, פוגע בשלוש מכונות לממכר עיתונים ובמדחנים של חניה, דורס עוד כמה אנשים מסכנים בדרך לפני שהוא מתיישר בחריקת צמיגים ונעלם בדהרה במורד הכביש. "דניאל..." אני לוחש והכול נעשה<span class="no-break"> שחור.</span></p>
			<p class="textindent">זמן מה לאחר מכן אני נמשך מתוך החושך כשמישהו רוכן מעליי ומדבר איתי, הבעת פניו מבוהלת. לרגע אני לא שומע אותו, רק מצליח להתמקד בפניו ולראות שהוא מזיז את השפתיים, ואז בבת אחת חוזרים אליי כל הקולות, קקופוניה של צעקות, ורעש של<span class="no-break"> סירנות.</span></p>
			<p class="textindent">"אדוני, אדוני, אתה בסדר? אתה צריך עזרה<span class="no-break"> לקום?"</span></p>
			<p class="textindent">אני הודף את האיש ממני וקם לאט על רגליי. משהו חם מכסה את פניי ונכנס לי לעין. אני מרים את ידי ומרגיש משהו דביק. נחתכתי מעל הגבה והדם נכנס לי לעין ומטפטף לי על החולצה, אבל אני מתעלם מזה כשההבנה של מה שקרה זה עתה מחלחלת<span class="no-break"> למוחי.</span></p>
			<p class="textindent">סביבי יש כאוס שלם, בית הקפה נראה כמו אזור לאחר פיגוע, שולחנות וכיסאות הפוכים ושבורים מפוזרים בכל עבר ואמבולנס יוצא לדרכו על הכביש ביבבה מחרישת אוזניים, ואחריו עוד אחד. אני מסתכל סביבי בטירוף על כל האנשים המבוהלים שמתגודדים על המדרכה, חלקם מציצים לתוך בית הקפה ומדברים זה עם זה בקולות מבוהלים, אחרים מקבלים טיפול בידי פרמדיקים ושוטרים, שזורמים בהמוניהם אל<span class="no-break"> האזור.</span></p>
			<p class="textindent">"אדוני — " אומר אחד הפרמדיקים בקול מודאג ומנסה לתפוס בידי. </p>
			<p class="textindent">אני דוחף אותו ממני ומציץ מתחת לשולחנות ובין כל האנשים, מחפש אותה, מחפש את השיער הארוך שלה, אבל אני לא רואה אותה והלב שלי פועם חזק כל־כך, שאני מפחד שאני עומד להתעלף שוב. "דניאל! דניאל!" אני צועק, רק מוסיף על הרעש שסביבי, על הסירנות של ניידות המשטרה ושל האמבולנסים שממשיכים <span id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></span>להגיע. הניידות חולפות במהירות ברחוב במרדף אחר הנהג הפוגע, והשוטרים שכבר נמצאים כאן מנסים להרחיק את הסקרנים מהאזור וכבר מגדרים אותו. אני מועד בין האנשים ונדחק לתוך ההמון, מחפש<span class="no-break"> אותה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מוצא את התיק האפור שלה זרוק על המדרכה ומרים אותו. "דניאל, דניאל!" אני מזדקף וצועק שוב, מרים את ראשי כמה שיותר מעל כל הקהל בניסיון לזהות אותה ומשחרר את עצמי מאחיזתו של שוטר שאומר משהו מהיר בצרפתית על כך שכדאי שאגש לאמבולנס כדי לקבל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">טיפול.</span></p>
			<p class="textindent">לפתע אני קולט את הנעליים של הבחורה ששוכבת על אלונקה בתוך אמבולנס שהפרמדיקים בדיוק עומדים לסגור את דלתותיו. "דניאל!" אני דוחף את השוטר ממני ורץ לעבר האמבולנס, הודף מדרכי עוד ועוד אנשים, אך לא מספיק להגיע בזמן כי הם כבר סגרו את הדלתות וממהרים להיכנס<span class="no-break"> לאמבולנס.</span></p>
			<p class="textindent">אני מספיק להציץ מבעד לחלונות האחוריים בזמן שנהג האמבולנס צופר כמה פעמים כדי להזהיר אנשים שיפנו עבורו את הדרך, ומה שאני רואה כמעט גומר אותי. מסכת חמצן מכסה פנים שאני לא מזהה, פנים מרוחות לחלוטין בדם. נראה שהיא נפגעה קשה מאוד, היא מכוסה עד הצוואר בשמיכה כסופה ומחוברת לאינפוזיה, צווארה נתון בסד גדול ולבן והראש שלה עטוף בתחבושות, והתחבושות עצמן כבר מוכתמות<span class="no-break"> בדם.</span></p>
			<p class="textindent">אלוהים אדירים. בהלה שולחת פרץ אדרנלין בגופי ואני דופק בכוח על דופן האמבולנס, אבל כבר מאוחר מדי, הוא יוצא אל הדרך ביללת סירנה רועמת. "לאן האמבולנס הזה נסע?" אני שואל בצרפתית את השוטרת שניגשת אליי עם פרמדיק, והוא כבר מרים את היד ומנסה בעדינות לבדוק את המצח שלי. "אל תיגע בי!" אני הודף את ידו ממני<span class="no-break"> בכוח.</span></p>
			<p class="textindent">"אדוני," אומרת השוטרת בעדינות, "אתה כנראה בהלם ממה <span id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></span>שקרה, תן לצוות הרפואי לטפל בך ותספר לי בדיוק מה<span class="no-break"> קרה."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא בהלם ממה שקרה, אני מבוהל עד מוות מזה שדניאל עלולה למות לי. "לא עד שתגידי לי לאן האמבולנס הזה נסע! אשתי נמצאת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בו!"</span></p>
			<p class="textindent">"אין בעיה," היא אומרת ברכות, אוחזת בזרועי בעדינות ומובילה אותי לשבת על כיסא הצמוד לקיר המסעדה בזמן שהפרמדיק מניח את התיק שלו לידי וכורע על ברכיו מולי, "תן לו לטפל לך בחתך המכוער הזה וספר לי כל מה שאתה יכול על מה שקרה, ואז אקח אותך אליה<span class="no-break"> בעצמי."</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 25.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מותחן רומנטי רומנטיקה עכשווית אירוטיקה עכשווית אירוטיקה ישראלית רומנטיקה ישראלית רומנטיקה אפלה

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!