גברי הדרום 3 הג’נטלמן הדרומי שלי

גרייסון מונטגומרי הוא איש עסקים יהיר ובוס חדש. ג’וליה, העובדת שלו, היא נשמה חופשייה עם תשוקה לעיצוב. הכימיה ביניהם פשוט מטורפת. למרות שהם מתווכחים כל היום על חוזים ועל עלויות, מאחורי דלתות סגורות, הגוף מדבר בשפה שאין לה מילים.

הסידור חסר המחויבות ביניהם מתאים לשניהם, עד שיום אחד היא מתעוררת עם בחילות שמסתבר שהן לא מהנגאובר. גרייסון דורש להיות מעורב בחיים שיצרו בטעות, והיא מתחילה לראות צד אחר שלו, צד ג’נטלמני יותר.

רומן עכשווי מלא בתשוקה, מתח והחלטות קשות.
זהו הספר השלישי בסדרת ”גברי הדרום”.
שם: גברי הדרום 3 הג’נטלמן הדרומי שלי
מחבר/ת: ג’סיקה פיטרסון
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010446

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak"></div>
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">ג'וליה</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">הטירה הייתה עצומה. מאיימת. בדיוק כמו הסקוטי שעמד מול שרלוט באולם הגדול, עיניו הכהות והמסתוריות משוטטות על הגוף שלה כאילו הייתה הרכוש<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא היה ברון חסר מוסר. רוצח, אם השמועות בלונדון היו נכונות. הוא היה גם בעלה<span class="no-break"> החדש.</span></p>
			<p class="textindent">הלורד שילב את זרועותיו על החזה בגודל חבית שלו. הוא היה לבוש אך ורק בחולצה ללא שרוולים ובחצאית סקוטית. הוא עמד בגבו אל האש שפצפצה באח והאירה את קווי המתאר של כתפיו<span class="no-break"> הרחבות.</span></p>
			<p class="textindent">עיניו ננעלו על עיניה. יהירות. קצת... להוטות. שרלוט זקפה את כתפיה והתכוננה<span class="no-break"> לקרב.</span></p>
			<p class="textindent">"את מבינה את התפקיד שלך כאשתי, כן?" הוא<span class="no-break"> שאל.</span></p>
			<p class="textindent">היא הנהנה קלות. "אני אמורה לספק לך<span class="no-break"> יורש."</span></p>
			<p class="textindent">"נתחיל הלילה. לכי<span class="no-break"> להתכונן."</span></p>
			<p class="textindent">ואז הוא הסתובב ויצא למסדרון. צעדיו הדהדו בחלל העצום והריק. גבר אחד, משרת? חדרן? ירה לעבר שרלוט מבט אוהד לפני שמיהר בעקבות האדון<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">היא רעדה, אך הצליחה להשאיר את הגב זקוף. היא לא תתכווץ בפחד, אפילו אם תהיה חייבת לשכב עם הבהמה הזאת<span class="no-break"> הלילה.</span></p>
			<p class="textindent">זה היה עניין עסקי, לא יותר מזה, הזכירה לעצמה. הוא היה זקוק ליורש, היא הייתה זקוקה לביטחון, ולא היה מקום בטוח יותר מהטירה הזאת ברמות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הסקוטיות.</span></p>
			<p class="textindent">זה מה שהרחיק את המפלצות של<span class="no-break"> העולם.</span></p>
			<p class="textindent">אבל מה לגבי המפלצות ששכנו בין הקירות האלה? מי יגן עליה<span class="no-break"> מפניהן?</span></p>
			<p class="textindent">היא תצטרך לבצע את התפקיד הזה<span class="no-break"> בעצמה.</span></p>
			<p class="kohavit"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">אני מחנה מול האסם ולוחצת על הכפתור במערכת הסטריאו ברכב, מכבה את הספר המוקלט, 'ההרפתקה שלי עם הפוחז'. זה הספר השלישי בסדרת הרומנים ההיסטוריים של החברה שלי, אוליביה, ועד כה זה תענוג<span class="no-break"> טהור</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">תמיד אהבתי רומנים. למעשה, אני אוהבת אותם כל־כך, שאני מלמדת שיעור עליהם באוניברסיטת צ'רלסטון. לאחרונה אני באובססיה על הז'אנר. רומנים רומנטיים הם בדיוק הנחמה שהייתי זקוקה לה לאחר מותו של אבי בשנה שעברה. אימי מתה שנתיים לפני כן. אני מתגעגעת להוריי יותר מכפי שאני יכולה לבטא במילים, והרומנים תמיד גורמים לי להרגיש לבד פחות. הם מעניקים לי<span class="no-break"> תקווה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אני יוצאת מהרכב ומבחינה ב'יוקון' גדולה ומבריקה החונה לידי. הדבר הזה נראה כאילו הוא יכול לאכול את ה'מיני קופר' שלי כחטיף. הכול בו צורח אגרסיביות, מהגלגלים הענקיים ועד <span id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak"></span>גריל הכרום<span class="no-break"> העצום.</span></p>
			<p class="textindent">הרכב בטח שייך למישהו מאחת מקרנות ההון־סיכון שמסייעות כלכלית לחוות רוג'רס, פרויקט עיצוב הפנים החדש שלי. עשיתי את התואר שלי באוניברסיטת ניו יורק, כך שנתקלתי בטיפוסים האלה של עולם הבנקאות. כולם עם חליפות מחויטות ואלגנטיות וצורך יומרני לבזבז כמויות מזעזעות של<span class="no-break"> כסף.</span></p>
			<p class="textindent">לפי המכונית המצועצעת, הבחור הזה לא שונה. כן, אני פרופסורית לרומנטיקה, אז אני מכירה היטב את הסכנה בשפיטת ספר לפי הכריכה שלו. אני לא מתכוונת ליפול לאותה מלכודת, אבל ברצינות, כמה גדול, מבריק ומצופה כרום הרכב שלך צריך<span class="no-break"> להיות?</span></p>
			<p class="textindent">אני בוחנת את האסם המט ליפול שמולי. המבנה בבלגן אטומי, מהצבע האדום המתקלף ועד לחורים שבגג. והוא גם מקסים לגמרי, מלא אופי והרבה היסטוריה שמתלווה אליו, אני מתארת לעצמי. טונות של פוטנציאל. בדיוק מסוג הפרויקטים שאני אוהבת, נכס היסטורי שאוכל לשפץ עם טוויסט מודרני. חלל שעליו אוכל להטביע את החותם<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">בהכשרתי אני פרופסורית לספרות של המאה העשרים (ורומנים!). הייתי מאוהבת באידאלים ובסגנון החיים הבוהמייני של גדולי הסופרים מאז שאני זוכרת את עצמי. בזמני הפנוי אני לוקחת על עצמי פרויקטים נבחרים של עיצוב פנים. אבא שלי היה ארכיטקט ושנינו חלקנו תשוקה לכל הדברים הקשורים לעיצוב. לעבוד על פרויקטים כאלה זו הדרך שלי להשאיר את אבא קרוב<span class="no-break"> לליבי.</span></p>
			<p class="textindent">הסכמתי לפרויקט המסוים הזה כי לוק, הבעלים, הוא החבר של גרייסי, החברה הכי טובה שלי. הוא אהב את עבודת העיצוב <span id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak"></span>שלי בבית הקפה שלה במרכז העיר, 'הולי סיטי רוסטרז'. אני הייתי הבחירה הראשונה שלו לעצב את שוק האיכרים ואת החנות שהוא מתכנן לבנות פה, בחווה שלו, באי וודמלו. הוא מגדל ירקות טריים ומשובחים וטוחן את הגריסים הכי טעימים באזור, ומתכנן למכור אותם באסם<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">לפני שזה יקרה, אנחנו צריכים להעניק למקום מתיחת פנים משמעותית. פה נכנסים אנשי הקרן הון־סיכון לתמונה. הם יספקו את הכסף, ואני אדאג לצד היצירתי של<span class="no-break"> הדברים.</span></p>
			<p class="textindent">דלת האסם, התלויה על צירי מתכת חלודים, פתוחה. אני תולה את תיק הבד על זרועי ונכנסת, ורואה את לוק עם עוד גבר עומדים באמצע החלל הפתוח. כרגיל, אני מאחרת בכמה<span class="no-break"> דקות.</span></p>
			<p class="textindent">"היי, ג'וליה!" לוק אומר, מעלה לעברי חיוך לפני שהוא מושך אותי לחיבוק. "מה<span class="no-break"> שלומך?"</span></p>
			<p class="textindent">"בסדר גמור," אני עונה ומחייכת. אחד הדברים הכי אהובים עליי בלוק זה המבטא הדרומי הכבד שלו. הוא אותנטי ומקסים, ואני בהחלט מבינה למה הוא משפיע על גרייסי כל־כך. "מתרגשת להתחיל פה, לוק. הנכס שלך<span class="no-break"> מהמם."</span></p>
			<p class="textindent">הוא זז לאחור ודוחף ידיים לכיסי מכנסי הג'ינס הדהויים שלו, מהנהן בגאווה. "תודה. גרייסי ואני עובדים קשה כדי להעניק לו<span class="no-break"> צורה."</span></p>
			<p class="textindent">העור שלי מעקצץ במודעות מוזרה וחמה. החום מהמבט של הגבר האחר, אני קולטת. אני מסובבת את הראש ומוצאת זוג עיניים כחולות כקרח מעוטרות בריסים ארוכים וכהים נעולות על<span class="no-break"> פניי.</span></p>
			<p class="textindent">"אתם מכירים זה את זה, נכון?" לוק אומר. "ג'וליה, זה גרייסון<span class="no-break"> מונטגומרי."</span></p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"התכתבנו במיילים," אני עונה, "אבל לא ממש<span class="no-break"> נפגשנו."</span></p>
			<p class="textindent">גרייסון ואחיו פורד הם החברים המייסדים של קרן הון־סיכון פה בצ'רלסטון. הם מגייסים כסף פרטי כדי להשקיע בסצנת האירוח הפורחת בעיר. מסעדות, ברים, בתי קפה כמו של גרייסי, שווקים, מלונות — 'מונטגומרי פרטנרס' מעורבים בכל דבר. עבדתי איתם בעבר, כשהם עזרו לגרייסי להגשים את החלום שלה להרחיב את 'הולי סיטי רוסטרז'. פורד היה איש הקשר שלי בפרויקט ההוא, אף פעם לא ראיתי את גרייסון פנים מול<span class="no-break"> פנים.</span></p>
			<p class="textindent">"גרייסון מונטגומרי," הגבר אומר, מושיט<span class="no-break"> יד.</span></p>
			<p class="textindent">אני לוחצת אותה בנחישות. היא עצומה וחמה ועוטפת את שלי. "אני ג'וליה לסיטר. אין לי שם חברה מהודר, אבל אני פה כדי לעצב את החנות החדשה של<span class="no-break"> לוק."</span></p>
			<p class="textindent">אחיזתו של גרייסון נחושה. לא מספיק כדי להכאיב, רק מספיק כדי לגרום לדופק שלי לזנק. והעובדה שהוא חתיך ברמות לא עוזרת במיוחד. הוא גבוה, כהה, התגלמות החתיכות. שיער חום מסורק בקפידה עם שביל באמצע. זיפים מתוחזקים באותה צורה קפדנית, מגולחים קרוב מאוד ללסת המרובעת שלו. עיניים מהפנטות וכתפיים של סופרמן שנמתחות בתוך ז'קט החליפה המעוצב. גרייסון לבוש במה שאני קוראת לו חליפת כוח של גבר דרומי. נעלי 'גוצ'י'. חולצה מעוצבת עם צווארון ועניבה של 'פרגמו'. חגורה מבריקה מעור תנין, שעל אבזם הכסף שלה חרוטות ראשי התיבות של שמו. לא שונה כל־כך מאותם טיפוסים בנקאיים יהירים שהכרתי בניו<span class="no-break"> יורק.</span></p>
			<p class="textindent">אני בכפכפי פלטפורמה ובשמלה ארוכה ופרחונית. שערי בלגן מקורזל ופרוע הודות ללחות הקבועה של צ'רלסטון. ערמה של צמידים לא תואמים על זרוע אחת, ותיק בד עם הלוגו 'חדר משלך' של ווירג'יניה וולף תלוי על<span class="no-break"> האחרת.</span></p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">גרייסון עדיין מסתכל עליי. מה קורה פה, תחרות נעיצת מבטים או<span class="no-break"> משהו?</span></p>
			<p class="textindent">"אז את המעצבת שחרגה בחמישה־עשר אלף דולר מהתקציב בפרויקט של 'הולי סיטי רוסטרז'," הוא אומר. "זה לא יקרה פה. אני אפקח אישית על כל פרט, עד למטר האחרון של הדלפק,<span class="no-break"> מובן?"</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודעת אם לצחוק או להגיב בתשובה עוקצנית ומתחכמת. אני הולכת על התגובה העוקצנית. "אתה מתכוון לפרויקט שהופיע בכל הפרסומים המקומיים והארציים? זה שזכה בפרס יוקרתי לעיצוב? שעולה ברשתות החברתיות לעיתים קרובות כל־כך, שהוביל לעלייה מטורפת כל־כך בקונים, שגרייסי ג'קסון שוקלת לפתוח עוד סניף של 'הולי סיטי רוסטרז'? אתה מדבר על הפרויקט ההוא, גרייסון?" אני שונאת את השם שלו. כמו של סנוב בפנימייה<span class="no-break"> פרטית.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מטה את ראשו. הקרח שבעיניו נוצץ מסקרנות. מחום. כאילו עוררתי את הסקרנות שלו ועצבנתי אותו,<span class="no-break"> בו־זמנית</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"על זה בדיוק אני מדבר,<span class="no-break"> ג'וליה."</span></p>
			<p class="textindent">המילים שלו נוטפות מבטא של ג'נטלמן דרומי. חשמל מפלח לי את עמוד השדרה. נראה שאני אוהבת לשמוע אותו אומר את השם שלי בקול מהדהד ועמוק. "אז ראית ממקור ראשון למה עבודה איכותית ומקצועית וחומרים על־זמניים חשובים. חשוב שנשמר את ההיסטוריה של מקומות כמו זה," אני מנופפת לחלל הפנימי והמעופש של האסם, "כדי שנשמר גם את הסיפורים<span class="no-break"> שלהם."</span></p>
			<p class="textindent">גרייסון משחרר סוף־סוף את<span class="no-break"> ידי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"זה חשוב שנרוויח מזה, נקודה. אף אחד לא יתייחס בכלל לסיפורים האלה שלך אם העסק מתחת לקו האדום עוד לפני שהוא נפתח. יש לנו תקציב ואת תדבקי בו. אני רוצה לראות <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>את חוות רוג'רס מצליחה בדיוק כמוך,<span class="no-break"> ג'וליה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">עיניו רושפות. הומור? כמעט כאילו הוא יודע כמה אני אוהבת לשמוע אותו אומר את השם<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">או־קיי, הבחור הזה נפוח מחשיבות עצמית, אין ספק. אבל ככל הנראה, הוא גם חכם. חכם וחד. חשמל מפצפץ בינינו כשאני מחזיקה במבטו. הוא מתנשא מעליי, גבוה בלפחות שלושים סנטימטרים ממני ורחב פי שניים. "אלה לא הסיפורים שלי," אני אומרת, "הם שייכים לכולם. והעסק הזה ישקע אם לא נבדיל אותו מאחרים באזור, ואת זה נעשה כשניצור לא רק שוק חקלאים, אלא יעד שיש לו כבוד אמיתי<span class="no-break"> להיסטוריה."</span></p>
			<p class="textindent">"רווח," הוא אומר, משלב את<span class="no-break"> זרועותיו.</span></p>
			<p class="textindent">"שימור." אני משלבת זרועות כמוהו רק כדי לעצבן אותו. "הזמן והכסף הנוספים תמיד שווים את זה בטווח<span class="no-break"> הארוך."</span></p>
			<p class="textindent">המבט שלו זז לזרועותיי. "מתי בפעם האחרונה הסתכלת על דוח רווח<span class="no-break"> והפסד?"</span></p>
			<p class="textindent">"מתי בפעם האחרונה החמדנות שלך לא מצצה את החיים ממבנה היסטורי יקר<span class="no-break"> ערך?"</span></p>
			<p class="textindent">"ג'וליה, זה אסם." הוא מסתכל על לוק. "בלי להעליב. אבל בואו לא נשכח שנמכור גריסים ותוצרים אורגניים פה. זה לא<span class="no-break"> ה'הרודס'."</span></p>
			<p class="textindent">"לא, זה לא. זה אסם שאני מתכוונת להפוך לשוק איכרים ולמקום המפגש הכי מפורסם בדרום," אני עונה ופוסעת צעד<span class="no-break"> קדימה.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו," הוא מתקן אותי. הוא לא זז קדימה, אבל הוא כן רוכן קדימה לעברי. מספיק כדי שאראה את הסומק הוורוד מזדחל במעלה צווארו. "אנחנו נעשה את זה. מאיפה את חושבת שהכסף לעבודה הזאת<span class="no-break"> מגיע?"</span></p>
			<p class="textindent">"אם נעשה את השיפוץ נכון, נוכל להשכיר את האסם <span id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak"></span>לאירועים — חתונות, ארוחות ערב מיוחדות, קונצרטים. זה נראה בלגן עכשיו, אבל אם היה לך דמיון כלשהו, היית יכול לראות את האפשרויות." אני לא מציינת שכבר סגרתי חתונה בחלל הזה. אוליביה והארוס שלה, אלי, אמרו שישמחו לערוך את קבלת הפנים שלהם<span class="no-break"> פה.</span></p>
			<p class="textindent">עיניו של גרייסון מרפרפות מטה, ואז עולות בחזרה. "יש לי הרבה<span class="no-break"> דמיון</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אני בספק. "למה אתה מעורב כל־כך לפתע?" אני שואלת, "לא היית בסביבה בפרויקט של 'הולי סיטי<span class="no-break"> רוסטרז'."</span></p>
			<p class="textindent">"פשוט מאוד. ניהלנו עוד שישה פרויקטים אז, לכן פורד ניהל את הפרויקט של 'הולי סיטי רוסטרז'. אני אהיה איש הקשר שלך בפרויקט הזה. אני יכול להתערב ולתפוס פיקוד בעת<span class="no-break"> הצורך."</span></p>
			<p class="textindent">"אני בטוחה. אפילו שאני בספק שזו תהיה חוויה מספקת לכל המעורבים כמו שאתה חושב שהיא<span class="no-break"> תהיה."</span></p>
			<p class="textindent">"זה מה שאני עושה<span class="no-break"> לפרנסתי."</span></p>
			<p class="textindent">"מתנשא?"</p>
			<p class="textindent">הוא מגחך. "מספק." אני קולטת ניחוח מהאפטרשייב שלו. מעושן. ברגמוט, אולי? "אני טוב מאוד<span class="no-break"> בזה."</span></p>
			<p class="textindent">"אתה יודע שכשאתה משלם לאנשים להגיד לך את הדברים האלה זה לא נחשב,<span class="no-break"> נכון?"</span></p>
			<p class="textindent">"למעשה, ג'וליה, רוב האנשים משלמים לי. ממש ככה. גייסתי מאה ושבעים וחמישה מיליון דולר ממשקיעים רק<span class="no-break"> השנה."</span></p>
			<p class="textindent">שיט, הוא טוב בזה. בוויכוחים. בעקיצות. בלהשוויץ כמה כסף יש לו. יהיר כל־כך. אבל לעזאזל, החיוך השחצן הזה שלו מרושע לגמרי. הפרופסור לספרות שבי מעריכה נבל טוב. גבר עם<span class="no-break"> סיפור.</span></p>
			<p class="textindent">חמימות נקוות בין רגליי כשאני חושבת על השימוש החוזר והמכוון שלו בשם שלי. כאילו הוא מתאמן עליו, מנסה להגיד אותו <span id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak"></span>בדיוק כמו שצריך כדי שכשהוא ינהם 'ג'וליה' וימשוך בשערי באגרוף שלו כשיחדור אליי מאחור בכוח, אגמור רק מהצליל<span class="no-break"> המחוספס.</span></p>
			<p class="textindent">אני ממצמצת. זו הייתה חתיכת פנטזיה מפורטת. היא מוצאת חן בעיניי. יותר<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">לא הזדיינתי כבר... וואו, כבר שישה חודשים? אולי בגלל זה אני מרוגשת כל־כך לפתע. היו לי זיונים קבועים במשך תקופה, אבל ברגע שהם נמאסו לא היה לי חשק לצאת לדייטים או לפגוש אנשים חדשים. לא אחרי שאיבדתי את מה שנותר מהמשפחה<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">עכשיו אני מרגישה את אותו עקצוץ של עניין שוב וזה פשוט מושלם, לאור העובדה שהבחור הזה הוא הבוס החדש שלי, גם אם<span class="no-break"> זמני.</span></p>
			<p class="textindent">אה, ומניאק. וממש לא הטיפוס שלי. אני בדרך כלל הולכת על בחורים אינטלקטואלים, בוהמיינים, נשמות חופשיות כמוני, ועדיף עם מבטא זר וחיבה<span class="no-break"> לשירה.</span></p>
			<p class="textindent">"חבר'ה, בבקשה." לוק פוסע קדימה ומרים את ידיו. "בבקשה, אל תכריחו אותי לקרוא<span class="no-break"> לרשויות."</span></p>
			<p class="textindent">גרייסון ממצמץ, מכבה את החום ואת ההומור בעיניו באותה המהירות שבה הופיעו. הבטן שלי צונחת. הוא מרים את הזרוע ובודק מה השעה ב'רולקס' העצום שעל מפרק כף<span class="no-break"> ידו.</span></p>
			<p class="textindent">"יש לי עוד פגישה. יש לכם את התקציב ואת לוחות הזמנים. ג'וליה, בבקשה תגיבי למייל ששלחתי לך הבוקר. המשקיעים שלי מצפים לקבל את תוכניות העיצוב החדש של<span class="no-break"> האסם</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">ללא מבט נוסף לעברי הוא יוצא מהאסם כאילו הוא לא יכול לחכות עוד רגע עד שיעזוב. הוא חם וקר. כן, יש שם בהחלט סיפור, אחד שאני לפתע סקרנית לדעת<span class="no-break"> אותו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לוק שורק שריקה שקטה לצידי. "את יכולה להחזיר למקום את אקדחי הדו־קרב עכשיו." הוא יורה לעברי מבט. "את<span class="no-break"> בסדר?"</span></p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">"אני בסדר גמור. הבחור הזה פשוט..." חצוף. בוטה. מרתק. "שמוק<span class="no-break"> רציני</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא חולק עלייך, אבל עשיתי את המחקר שלי, והוא הכי טוב שיש. רק תבטיחי לי שהפרויקט הזה לא יסתיים ברצח, בסדר? קשה לי להחליט בין שימור ורווח, אבל אני יודע שרצח בהחלט לא מועיל<span class="no-break"> לעסקים."</span></p>
			<p class="textindent">אני מחייכת ודוחפת אותו בעזרת הכתף שלי. "מבטיחה. בדיוק כמו שאני מבטיחה להגשים את החלום שלך למקום<span class="no-break"> הזה."</span></p>
			<p class="textindent">"גם את הכי טובה שיש," הוא אומר. "ואם יש מישהו שלא ייתן לגרייסון להתעמר בו, זו<span class="no-break"> את."</span></p>
			<p class="textindent">"זו המחמאה הכי טובה בעולם.<span class="no-break"> תודה."</span></p>
			<p class="textindent">"תודה על העזרה שלך. נתראה מאוחר יותר,<span class="no-break"> ג'וליה."</span></p>
			<p class="textindent">"נתראה."</p>
			<p class="textindent">בנסיעה הביתה אני מקשיבה ל'ההרפתקה שלי עם<span class="no-break"> הפוחז'.</span></p>
			<p class="kohavit"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">קאלום לא ציפה ליותר מדי מהכלה שלו. הוא בהחלט לא ציפה למצוא אותה מחכה לו בחולצה שקופה, כשהיא נראית עדינה, שברירית ומגרה כל־כך, שהדם שלו שאג. היא ישבה ליד האח בחדרה עם ספר ביד. כשכחכח בגרונו, מכריז על כניסתו, היא סובבה את ראשה ופגשה במבטו. לא היה שום דבר שברירי במבט שבאותן עיניים כחולות. הן היו כפלדה. נחושות.<span class="no-break"> אמיצות.</span></p>
			<p class="textindent">היא הורידה את הספר שלה ונעמדה, מצמידה את הבד לגופה. הפטמות שלה היו בליטות זקורות וקשות, וברורות ביותר דרך החולצה הדקה. באותה השנייה עמד לו, חזק כל־כך שזה כאב. זה עצבן אותו. "את מתגרה בי?" הוא<span class="no-break"> נהם.</span></p>
			<div id="page15" role="doc-pagebreak" aria-label="15" epub:type="pagebreak"></div>
			<p class="textindent">החוצפנית הקטנה אפילו לא מצמצה. "זו לא<span class="no-break"> </span><span class="no-break">המטרה?"</span></p>
			<p class="textindent">"את לא פוחדת?" הוא יצא מהצללים לתוך האור של האש. היא לא נרתעה. בקושי הזיזה שריר. לא התגובה הרגילה לנוכחות שלו שהוא היה<span class="no-break"> רגיל.</span></p>
			<p class="textindent">"אנחנו מתכוונים להמשיך לשאול זה את זה שאלות שלא מצריכות<span class="no-break"> תשובה?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא יחייך. הוא לא. "את צריכה לפחד," הוא<span class="no-break"> אמר.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא." עיניה רשפו. "תעניש אותי על<span class="no-break"> זה?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא יעניש אותה ועוד איך. יעניש אותה בכך שיגרום לה להיות חרמנית ומשתוקקת כמו שהוא היה. יעניש אותה בכך שיגרום לה לרעוד ולגנוח, בכך שיגרום לה להכניס את איברו לפיה כשהיא על<span class="no-break"> הברכיים.</span></p>
			<p class="textindent">קאלום הושיט יד ואחז בשד שלה. הנשימה שלה נתקעה כשהעביר את האגודל על הפטמה שלה. "אעניש בהחלט," הוא אמר. הוא אסף את החולצה באגרופו והרים אותה מעל<span class="no-break"> ראשה.</span></p>
			<p class="textindent">הרשף שבעיניה בער חזק<span class="no-break"> יותר.</span></p>
			<p class="kohavit"><span class="bold _idGenCharOverride-3"></span></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">וואו. אין כמו דינמיקה כוחנית במשחק מקדים כדי לגרום לי להתחרמן<span class="no-break"> ולהשתוקק.</span></p>
			<p class="textindent">רק כשאני מושיטה יד אל בין רגליי מאוחר יותר בלילה, במיטה, אני לא מדמיינת שזה קאלום, הסקוטי הכועס, שנוגע בי. אני מדמיינת שזה גרייסון, היזם השחצן מהקרן הון־סיכון. הוא יגיד את השם שלי. ימשוך לי<span class="no-break"> בשיער.</span></p>
			<p class="textindent">ואז הוא יגרום לי<span class="no-break"> לגמור.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

מיריבים לאוהבים רומנטיקה בעבודה רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה עכשווית קרבה מאולצת alphaholes אירוטיקה עכשווית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!