בדרך שלה 1 דואט בדרך שלהם

גבריאל מלכה הוא השם הכי חם בעולם הכדורגל הישראלי, ועם הטייטל הזה מגיעים גם אלכוהול, מסיבות, מועדונים ובחורות. אלא שבניו התאומים יתומים מאם מרגע לידתם.

תום אייזנברג, בחורה תמימה וחסרת ניסיון, מתקבלת לעבודה כאומנת לבניו של גבריאל מלכה ונחשפת לא רק לאורח חייו המפואר אך חסר התוכן של כוכב הכדורגל, אלא גם לגישתו הבלתי סלחנית, חסרת הפשרות והרחמים. האם ניתן ללמוד לאהוב מחדש?

דנה מילשטיין האגדית פרצה לחיינו דרך הסיפורים שכתבה באתר Wattpad. סיפוריה זכו למיליוני צפיות בזכות כתיבתה הסוחפת והמטריפה.
שם: בדרך שלה 1 דואט בדרך שלהם
מחבר/ת: דנה מילשטיין
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010414

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">שבועיים קודם</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> לכן</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">אישה נאת מראה מקבלת את פניי, פותחת עבורי את דלת העץ הכבדה. לעיניי נגלה בית משפחת מלכה, שנראה בעצם כמו ארמון. היא נראית בשנות השישים לחייה, אך מלאת מרץ כמו בחורה בגילי. למען האמת, נראה שיש לה יותר אנרגיה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ממני.</span></p>
			<p class="textindent">היא מובילה אותי לחדר ומחווה לעבר אחד הכיסאות. "את יכולה לשבת, אדון מלכה מייד יגיע," היא אומרת בחיוך<span class="no-break"> חם.</span></p>
			<p class="textindent">אף פעם לא הייתי מהילדות הקטנות שהתחפשו לנסיכות וחלמו לבקר בארמון כמו בסיפורים. הייתי טום בוי, ככה זה כשאת גדלה רק עם אבא. העדפתי כדורים על פני בובות וקשקוש על קירות היה מדליק יותר מלצבוע בתוך הקווים. והנה, בגיל עשרים וחמש אני זוכה לראות ארמון במו<span class="no-break"> עיניי.</span></p>
			<p class="textindent">אני תופסת את מקומי על אחת משתי הכורסאות המפוארות ועיניי לא מפסיקות לנוע לכל הכיוונים, בוחנות כל מטר במקום העצום<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">אני כמעט מסתנוורת מהמטרים הבלתי נגמרים של השיש הנוצץ, שמרצפים את כל שטחו העצום של הבית, אם בכלל אפשר לקרוא לו<span class="no-break"> כך.</span></p>
			<p class="textindent">מבואת הכניסה מאובזרת בשידת זכוכית שמעליה תלויה מראה יוקרתית, מקושטת בקריסטלים. בקצה המסדרון אני רואה את המטבח, ארונות שחורים וממורקים ומשטחי שיש לבן ומבריק. במרכז המטבח ניצב אי מרשים שלצידו כיסאות מוזהבים. הקירות הם חלונות גבוהים, מהתקרה הגבוהה אל רצפת השיש<span class="no-break"> המבריקה.</span></p>
			<p class="textindent">אומנם הבית נראה כמו ארמון, אך אני לא מתחברת לסגנון. הכול מבריק ונוצץ, אבל אין פה חמימות של בית. הוא מנקר עיניים, אך לא עושה לי כלום<span class="no-break"> בלב.</span></p>
			<p class="textindent">צעדים נשמעים מכיוון גרם המדרגות רחב הידיים. גבר יורד במדרגות ומתקרב אליי, חזותו המרשימה והבעת פניו הבטוחה מבהירה לי שהוא בעליו של הבית הזה. אי אפשר לפספס את נוכחותו בחדר. חזהו רחב, כתפיו חסונות. בגדיו השחורים נצמדים לשריריו המפוסלים. שערו בצבע הפחם מסודר בקפידה על ראשו כאילו שום דבר לא יצליח להזיז ולו שערה אחת. גם בנוכחותו, כמו בבגדיו, יש משהו אפל. רק זוג עיניים ירוקות נוצצות במסתוריות, מפירות משהו מהאפלה שהוא<span class="no-break"> משדר.</span></p>
			<p class="textindent">"פאולה, תודה. את חופשייה<span class="no-break"> ללכת."</span></p>
			<p class="textindent">הוא עוצר מטרים ספורים ממני. גל ריח גברי וכבד במיוחד ממלא את אפי ועורי סומר. הוא משלב את זרועותיו על חזהו המרשים, על מפרק כף ידו נוצץ שעון מוכסף שמצליח להפגין נוכחות אפילו על ידו הרחבה. הנוכחות הגברית שלו בשילוב ריחו החזק מעבירים בי<span class="no-break"> אי־נוחות.</span></p>
			<p class="textindent">"תום, נכון?" עיניו הירוקות והקרות לא מביעות דבר. אני רק מהנהנת. יש משהו מזלזל בדיבורו. אני מרגישה כאילו קשה לו בכלל לפנות לבת אדם פשוטה כמוני. "אני גבריאל מלכה. בואי<span class="no-break"> אחריי."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מסתובב באלגנטיות, ובגב זקוף מתחיל לצעוד כשאני משתרכת אחריו. נעלי השפיץ שלו משמיעות נקישות על רצפת השיש כשהוא מוביל אותי במסדרונות הארוכים של הבית המפלצתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מתקתק כמה דברים בנייד שלו במסע שלנו ליעד, ואני מנצלת את ההזדמנות כדי לבחון את המסדרונות הארוכים. כשאנחנו מגיעים לדלת האחרונה במסדרון, הוא פותח אותה ומניח לי להיכנס<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ראשונה.</span></p>
			<p class="textindent">במרכז החדר ניצב שולחן עץ מהגוני כהה, מצידו האחד כיסא עור כהה ומצידו האחר כיסא מנהלים, גם הוא מרופד בעור שחור ומבריק. עגלת משקאות ניצבת מימין לשולחן, ומשמאלו ספרייה מרשימה, עמוסה בקלסרים ומעוטרת בפסלים מוזהבים, בגביעי זהב<span class="no-break"> ובמדליות.</span></p>
			<p class="textindent">"שבי בבקשה," הוא מורה בקרירות ותופס את מקומו על כיסא המנהלים היוקרתי שלו. "תרצי לשתות משהו, תום? אני יכול לקרוא לך תום, נכון? או שאת מעדיפה<span class="no-break"> גברת..."</span></p>
			<p class="textindent">הוא נתקע, כמובן. כנראה אפילו לא זוכר את שם משפחתי. "אייזנברג, אבל תום זה בסדר." יופי, <span class="italic _idGenCharOverride-2">תום, לפחות את מצליחה להוציא משהו מהפה הביישן </span><span class="italic _idGenCharOverride-2">שלך</span>. אוף, הלוואי שיכולתי להיות ביישנית פחות, כמו בת הדודה שלי, אוֹרי. היא קברה את הטקט שלה אי שם במצולות<span class="no-break"> הים.</span></p>
			<p class="textindent">"תום זה לא שם של<span class="no-break"> בן?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא צוחק ביהירות, חושף את שיניו הצחורות והמושלמות רגע לפני שמבטו נוטש אותי לטובת מסך המחשב. אני מושכת בכתפי, לא בטוחה בכלל שהוא רואה אותי. הוא קם מכיסאו לאחר שהקליד כמה דברים במחשב, עוקף את השולחן ונעמד ליד עגלת המשקאות העמוסה בכל<span class="no-break"> </span><span class="no-break">טוב.</span></p>
			<p class="textindent">"אז תרצי לשתות<span class="no-break"> משהו?"</span></p>
			<p class="textindent">"לא, אני בסדר. תודה<span class="no-break"> רבה."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מוזג לכוס זכוכית נמוכה משקה בעל גוון כתום ואז שב ומתיישב מולי. כשהוא מניח את ידו בביטחון על השולחן, שעונו המסיבי זוהר ומקרין<span class="no-break"> יוהרה.</span></p>
			<p class="textindent">"קראתי את קורות החיים שלך, תום," הוא אומר בסמכותיות, לא טורח לומר לי 'ברוכה הבאה'. "את היום ממלצרת, אני צודק?" אני מהנהנת. "למה החלטת שאת רוצה לעבוד עם ילדים?" הוא משלב את אצבעותיו ורוכן לכיווני, מצפה<span class="no-break"> לתשובה.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתפתלת על הכיסא. איך אגיד לו שהסיבה העיקרית לנוכחותי כאן היא הצורך הנואש שלי בכסף, ולא אהבתי הגדולה<span class="no-break"> לילדים?</span></p>
			<p class="textindent">"תמיד אהבתי ילדים. כשהייתי צעירה יותר שמרתי על ילדי השכנים. הם גדלו וכבר לא צריכים אותי היום." אני מושכת בכתפיי, רואה על פניו שהתשובה לא מספקת אותו. "שמעתי מקרובה שלי על התנאים וזה נראה לי<span class="no-break"> מתאים."</span></p>
			<p class="textindent">"אם הקרובה שלך סיפרה לך על התנאים, את יודעת שהשכר שאני מציע גבוה," הוא אומר, מוציא את המרצע מן השק ללא שמץ של מבוכה, "אבל אני דורש הרבה<span class="no-break"> עבורו."</span></p>
			<p class="textindent"> אני מתיישרת על הכיסא. "אני לא מפחדת לעבוד<span class="no-break"> קשה."</span></p>
			<p class="textindent">"אין לי הרבה זמן, אז אספר לך על מהות העבודה בקצרה. הבית מתנהל כמו מפעל. לכל אחד יש תפקיד, כל אחד יודע מה הוא צריך לעשות, ושהוא צריך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר." נימת איום נשמעת בקולו. "הילדים שלי, יולי וליאו, לומדים בכיתה א'. ליאו עדין וביישן, ויולי תנסה לסובב אותך על האצבע הקטנה שלה. יש להם לוח זמנים מסודר. יולי מתאמנת בבלט וליאו משחק בליגה הצעירה. אני מצפה שהם ילכו לישון בזמן ויקומו בזמן. הכול צריך לתקתק." הוא מניע את ידו כדי שהשעון שגלש מטה ישוב למקומו וגומע מהמשקה שלו. "למטפלת יש ערב חופשי פעם בשבוע, וסוף שבוע חופשי פעם בחודש. בשאר הזמן אני צריך שהיא תהיה פה, בלי הנחות. אני נעדר הרבה ואני צריך לדעת שהילדים שלי מטופלים בהיעדרי. זה משהו שאת חושבת שתוכלי לעמוד בו?" הוא מתרווח לאחור על כסאו רגע לפני שלוגם מהמשקה<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"כן," אני פולטת מבין שפתיי בביישנות המעצבנת שלי. מילתי הבודדת נשמעת כמעט מגוחכת לנוכח שטף המילים<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"כמה דגשים חשובים לפני שתפגשי את הילדים. תפקידה של המטפלת לטפל ביולי ובליאו, אבל שיטת החינוך וההחלטות לגביהם הם שלי." הוא מלקק את שפתו. "הם הדבר הכי יקר שיש לי." אני לא עונה, לא יודעת אם להתייחס לכך בתור רגישות או שתלטנות. "אני אדם עסוק," הוא מוסיף, "אם אחליט שאת מתאימה, פאולה, מנהלת משק הבית שלי, תהיה זו שתעביר לך חפיפה מסודרת. יש לך שאלות, או שהכול<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ברור?"</span></p>
			<p class="textindent">"הכול<span class="no-break"> ברור."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מהנהן. "בואי נצא לחצר, אני רוצה שתפגשי את<span class="no-break"> הילדים."</span></p>
			<p class="textindent">הוא נעמד ואני אחריו. בלי להגיד כל מילה נוספת הוא מתקדם אל עבר היציאה מהחדר. "יולי, ליאו!" הוא צועק כשאנחנו יוצאים אל האוויר הפתוח. כר דשא ירוק ורענן נפרש לפנינו. שני שערי כדורגל קטנים ניצבים משני צידי החצר וביניהם מתרוצצים שני ילדים זהובי שיער. הקטנים עוצרים במקומותיהם ומסתובבים לאחור, עיניהם הסקרניות בוחנות אותי. הילדה רצה אל אביה ואילו אחיה עומד<span class="no-break"> במקומו.</span></p>
			<p class="textindent">"מי זו, אבא?" היא שואלת, שולחת את ידיה קדימה. גבריאל מרים אותה בידיו ונראה שמעטה הקשיחות שלו נסדק<span class="no-break"> מעט.</span></p>
			<p class="textindent">"יולי, זה לא מנומס, את יכולה לשאול אותה בעצמך." הוא מסתובב מעט כך שפניה יהיו מול<span class="no-break"> פניי.</span></p>
			<p class="textindent">"מי את?" היא שואלת בישירות ובתמימות האופיינית לילדים. אביה בוחן אותי במבטו ואני מבינה שאפילו תשובה פשוטה כזאת נתונה לבחינה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"אני תום." אני מחייכת אליה. "אני פה כדי להכיר אתכם, אולי אהיה המטפלת<span class="no-break"> שלכם."</span></p>
			<p class="textindent">"כמו<span class="no-break"> אוולין?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מרימה את מבטה לאביה והוא מהנהן. "עכשיו לכי לליאו ותראו לתום איך אתם בועטים לשער." הוא מוריד אותה לקרקע ונוגע בגבה. "תשתפי גם את אחיך." הוא מביט בה במבט מזהיר, ובלי לשים לב לכך, אני נזהרת<span class="no-break"> בעצמי.</span></p>
			<p class="textindent">"בואי!" היא קוראת לי, מובילה אותי למגרש שיצרו לעצמם באמצע החצר. אין ספק שהיא ירשה מאביה את הכריזמה. "ליאו, היא באה לשחק איתנו. קוראים לך תום, נכון?" היא מצפה<span class="no-break"> לאישור.</span></p>
			<p class="textindent">"את צודקת, נעים מאוד, ליאו." בניגוד לאחותו מלאת הביטחון, הוא די שקט. הוא מהנהן ומכרסם את קצה ציפורנו. "קדימה, שנשחק?" אני מציעה בחיוך. אביהם בוחן אותנו מרחוק בקשיחות, לא מזיז את עיניו מאיתנו ולו לשנייה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אחת.</span></p>
			<p class="textindent">"כן. את תעמדי בשער, ליאו ואני נבעט." היא קורצת לאחיה וזוכה ממנו לחיוך. נראה שחסכתי לאחד מהם את הצורך לקחת את התפקיד הנחשק<span class="no-break"> פחות.</span></p>
			<p class="textindent">"אז אני מבינה שאני השוערת?" אני מוחאת כף ומתמקמת<span class="no-break"> בשער.</span></p>
			<p class="textindent">"כן!" הקטן קורא בהתרגשות. "את מבינה בכדורגל? אבא שלי חלוץ!" הוא מספר לי<span class="no-break"> בגאווה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא מבינה הרבה," אני אומרת. 'שוער' ו'חלוץ' הם המושגים היחידים שאני מכירה. אנחנו משחקים דקות ארוכות, התאומים בועטים במיומנות לשער ואני לא מצליחה לשמור על השער טוב מספיק, כל הכדורים חולפים על<span class="no-break"> פניי.</span></p>
			<p class="textindent">אין ספק שיש להם גנים של כדורגלן. בשער השמיני שיולי מצליחה להבקיע, אני מרימה את מבטי אל גבריאל, פניו המשועשעות מגבירות את מבוכתי. כשמגיע שוב תורה של יולי לבעוט, היא מתיישבת על הדשא בדרמטיות ומנגבת זיעה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ממצחה.</span></p>
			<p class="textindent">"התעייפתי."</p>
			<p class="textindent">אני מחייכת בליבי. מעולם לא חשבתי שלהפסיד לילדים בני שש בכדורגל יהיה כזה מביך. "גם אני." אני מצטרפת אליה ומתיישבת לידה. ליאו מתיישב<span class="no-break"> לצידנו.</span></p>
			<p class="textindent">"בת כמה את?" היא ממהרת<span class="no-break"> לשאול.</span></p>
			<p class="textindent">"עשרים<span class="no-break"> וחמש."</span></p>
			<p class="textindent">"זה אומר שאת גדולה מאיתנו בתשע־עשרה שנים, נכון?" ליאו מצטרף<span class="no-break"> לשיחה.</span></p>
			<p class="textindent">"נכון!" אני מתרשמת מהיכולות המתמטיות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"אוולין הייתה זקנה יותר ממך. בגלל זה אבא לא רצה אותה." היא מסתכלת על<span class="no-break"> ליאו.</span></p>
			<p class="textindent">"לא נכון, יולי. שמעתי שהוא אמר לפאולה שהוא לא רוצה אותה כי היא דיברה בטלפון ונתנה לנו לראות הרבה טלוויזיה," ליאו מתקן אותה בנחת. אני נלחצת, הציפיות שלו באמת<span class="no-break"> גבוהות.</span></p>
			<p class="textindent">"וגם כי היא הייתה זקנה," היא מתעקשת, "אבל אהבתי אותה, היא הביאה לי הרבה עוגיות." היא<span class="no-break"> מחייכת.</span></p>
			<p class="textindent">"ילדים, תגידו יפה תודה לתום, אני צריך לדבר איתה עכשיו<span class="no-break"> לבד."</span></p>
			<p class="textindent">הייתי כה שקועה בשיחה עם הילדים עד שלא שמתי לב שגבריאל נטש את עמדת הצפייה שלו וכעת הוא ממש כאן, מסוכך עלינו בגופו החסון. "תחזרו להתאמן בבעיטות, תכף אצטרף<span class="no-break"> אליכם."</span></p>
			<p class="textindent">הוא פורע את שערו של בנו ואני מבינה שלא רק שיש לו ציפיות גבוהות מהמטפלות של הילדים שלו, אלא גם מהילדים<span class="no-break"> בעצמם.</span></p>
			<p class="textindent">"איך היה לך?" הוא שואל בישירות ברגע שאנחנו נכנסים למשרד<span class="no-break"> שלו.</span></p>
			<p class="textindent">"הם<span class="no-break"> מקסימים."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מהנהן כשמבטו קבוע בנקודה דמיונית בקיר ולא מגיב על המחמאה. "אשלח את החוזה למייל שכתבת בקורות החיים שלך. תעברי עליו בעיון ותעדכני אותי אם התנאים נראים לך. למען ההגינות, אומר כבר עכשיו שאני עורך ראיונות נוספים. אצור איתך קשר בעוד כמה ימים אם אחליט שאת מתאימה, ואם גם את תהיי מעוניינת בעבודה, נתקדם משם." הוא מתקתק במחשב ורק לאחר כמה שניות של שתיקה מצידי, הוא מרים את מבטו אליי. "למה את נראית לחוצה? החוזה הוא למשרה של מטפלת, לא של<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שוערת."</span></p>
			<p class="textindent">חיוך קל נמתח על שפתיו ומבוכה שוטפת אותי שוב.<span class="no-break"> "</span><span class="no-break">תודה."</span></p>
			<p class="textindent">"תום, תחשבי טוב לפני שתודיעי לי סופית אם את מעוניינת בעבודה. כבר היו לי כמה מטפלות שלא עמדו בלחץ, אני לא רוצה להמשיך להחליף מטפלות, אני לא יכול לעשות את זה שוב<span class="no-break"> לילדים."</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן."</p>
			<p class="textindent">הוא מהנהן ובבוטות כמעט כואבת חוזר למסך המחשב, מבהיר לי שסיימנו. אני מבינה את הרמז הגס, קמה ממקומי ונעה לעבר<span class="no-break"> הדלת.</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

דואט בדרך שלהם 1

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

דואט בדרך שלהם 1

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה