הרופא עם הזקן 6 האחים וינסטון 6

”הרופא עם הזקן” הוא רוסקו וינסטון, שאהובת נעוריו חזרה לעיר במפתיע. ניכר שהיא זקוקה למשהו ממנו, מכיוון שהיא צצה בכל מקום שבו הוא נמצא. האם להבה שנקברה כל כך עמוק יכולה להתחיל לבעור שוב?

סדרת הקומדיות הרומנטיות ”האחים ווינסטון” מיועדת לכל מי שרוצה לקרוא ספרים עם הרבה הומור, הרבה אהבה והמון זקן.
שם: הרופא עם הזקן 6 האחים וינסטון 6
מחבר/ת: פני ריד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010389

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">"העבר פועם בתוכי כמו לב</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> שני."</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">ג'ון</span><span class="bold _idGenCharOverride-3"> באנוויל,</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> 'הים'</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"> </h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">רוסקו</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">לרוב האנשים יש בערך אחד־עשר או שנים־עשר סיפורים, זה הכול. כשהייתי ילד נהגתי לחשוב שמבוגרים פשוט נוטים לשכחה. כשהייתי בן עשר אנשים בקושי בני שלושים וחמש נראו לי אנשים מבוגרים מאוד, אבל כשהתבגרתי הבנתי שאנשים בכל הגילים נוטים לשכוח דברים. לא אני, אבל אנשים אחרים. הבנתי גם שאף אחד לא רוצה שיגידו לו שהוא חוזר על עצמו, שהוא חולק את אותם הסיפורים ואת אותן האנקדוטות בפעם השביעית, השמינית או העשרים. אנשים שונאים את זה, ושונאים את זה אפילו יותר אם זכרת את הסיפור שלהם טוב יותר<span class="no-break"> מהם.</span></p>
			<p class="textindent">בכל פעם שהזכרתי למישהו שהוא כבר סיפר לי סיפור מסוים, בתאריך ובשעה כאלה ואחרים, או שניסיתי לתקן את זכרונו, הוא היה עצבני ומתוסכל כאילו זו אשמתי שיש לי זיכרון טוב, ולא אשמתו על כך שיש לו זיכרון<span class="no-break"> גרוע.</span></p>
			<p class="textindent">למדתי לסתום את הפה. נתתי לאנשים לספר לי את הסיפורים שלהם שוב ושוב, מעמיד פנים בכל פעם כאילו זו הפעם הראשונה. זו הייתה מיומנות ששכללתי, והייתי שחקן ממש טוב. הזכרתי לעצמי ששקר לבן נבע מכורח, לא מרוע. באמת ובתמים לא רציתי להיות גועלי או לעצבן<span class="no-break"> אנשים.</span></p>
			<p class="textindent">זו, אני מניח, הייתה הסיבה העיקרית לכך שנמנעתי מחברתם של אנשים, ואם הייתי צריך להיות בקרבת אנשים, העדפתי את חברתם של אנשים זרים על פני זו של מכרים ותיקים כי הסיפורים של אנשים זרים תמיד היו חדשים, ואת חברתם של בני המשפחה שלי העדפתי על פני כל השאר כי אהבתי את בני המשפחה שלי, והסיפורים שלהם כמעט אף פעם לא נמאסו עליי. גם אם לא הייתי במצב רוח לסיפור מוכר נוסף והתלוננתי, הם לא התרגזו כי הם היו חייבים לאהוב אותי ויהי<span class="no-break"> מה.</span></p>
			<p class="textindent">כשהייתי בן שבע־עשרה בערך הבנתי שהזיכרון שלי די יוצא דופן, מפני שאני לעולם לא שוכח סיפור שסיפרו לי. בזה היה טמון הנטל של זיכרון מעל הממוצע, והסיבה לכך שהייתי די בררן ביצירת זיכרונות. לא יכולתי להחליט אילו סיפורים לזכור. הסיפורים אף פעם לא נמוגו וזכרתי את כולם. היו לי הרבה סיפורים, כאלה שאף פעם לא סיפרתי, אפילו שהם היו עשויים להגדיר את מי שאני, והיו רבים שהייתי מעדיף לשכוח ולא<span class="no-break"> יכולתי.</span></p>
			<p class="textindent">לכן, כשישבתי במכונית שלי והבטתי מבעד לשמשה הקדמית שלי לתוך הדיינר הקטן שבצד הדרך, התלבטתי מה<span class="no-break"> לעשות.</span></p>
			<p class="textindent">סימון פייטון לא הייתה אמורה להיות ב'דייזיז נאט האוס'. זה היה יום חמישי האחרון של החודש. סימון לא הייתה בבית בימי חמישי, ואף פעם לא בשבוע האחרון של<span class="no-break"> החודש.</span></p>
			<p class="textindent">כבר חמש שנים, ארבעה חודשים ושנים־עשר ימים שסימון תמיד הגיעה ביום שישי הראשון של החודש. הטיסה שלה תמיד נחתה בחמש ושש־עשרה דקות אחר הצהריים בנמל התעופה של נוקסוויל, מה שאמר שהיה בטוח עבורי לאכול ארוחת ערב ב'דייזיז' עד השעה שש, בערך. ידעתי שעליי להתרחק מהדיינר מאותו הרגע ועד שסימון תעלה על טיסה בחזרה לוושינגטון הבירה ביום ראשון<span class="no-break"> בלילה.</span></p>
			<p class="textindent">בלי דונאטס בסוף השבוע הראשון של כל חודש היה מחיר קטן לשלם כדי להימנע מליצור עוד זיכרונות עם סימון פייטון, אבל הנה היא הייתה, ביום חמישי. יום חמישי האחרון<span class="no-break"> בחודש.</span></p>
			<p class="textindent">מתסכל.</p>
			<p class="textindent">גירדתי את צווארי. אי שם בקרבת מקום, מנוע של אופנוע התקרב ואז נפסק בפתאומיות. עדיין לא כיביתי את מנוע המכונית שלי כי עדיין לא החלטתי אם להישאר או לנסוע. השאלה הייתה, עד כמה רציתי<span class="no-break"> דונאט?</span></p>
			<p class="textindent">מאוד.</p>
			<p class="textindent">זה עתה ביליתי ארבע שעות על הכביש כשכמה מחשבות שחוזרות על עצמן מעסיקות את מוחי, והרווחת בהן הייתה כמה נחמד יהיה לפנק את עצמי בדונאט משובח מ'דייזיז' ברגע שאגיע לגרין ואלי. למעשה, הרגשתי רצון לפנק את כולם. התכנון היה לאסוף שלושה תריסרים לארוחת הבוקר שלמחרת, ולחלוק אותם עם כל דיירי<span class="no-break"> הבית.</span></p>
			<p class="textindent">הם בטוח יופתעו. רק בחודש שעבר קליטוס נזף בי על כך שמעולם לא חשבתי על אף אחד מלבד על עצמי, הכול מפני שהוצאתי את הכביסה שלו ממכונת הכביסה ולא הכנסתי אותה לאחר מכן<span class="no-break"> למייבש.</span></p>
			<p class="textindent">קודם כול, המגבות שהיו במייבש לא היו יבשות לחלוטין, אז במקום להעביר את הבגדים הרטובים שלו פנימה, הפעלתי מחדש את המייבש. כשהמגבות היו יבשות, הייתי צריך לייבש את בגדי לפני בגדיו אם רציתי לצאת לדרך לפני השקיעה. ייאמר לזכותי, אמרתי לו כשיצאתי מהבית שהוא צריך לשים את הבגדים שלו במייבש. הייתי בסדר,<span class="no-break"> לא?</span></p>
			<p class="textindent">הוא לא חשב ככה והתקשר אליי שבע־עשרה פעמים לאחר מכן, פעם אחת על כל פריט לבוש שהיה לו במכונת הכביסה, כדי להשאיר הודעה המפרטת עד כמה כל פריט מסריח עכשיו. בקיצור, קליטוס הגיב בצורה מוגזמת, כפי שנטה<span class="no-break"> לעשות.</span></p>
			<p class="textindent">מגלגל את עיניי, החזרתי את תשומת ליבי לילדה היפה שמזגה קפה לגאריסון טיילר ולג'ף טמפלר, שישבו ליד הדלפק. היא חייכה אליהם והמראה גרם לי לחרוק שיניים בגלל העקצוץ שחשתי<span class="no-break"> בחזי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קרעתי את עיניי ממנה והודיתי בפני עצמי שסימון כבר לא הייתה ילדה. היא לא הייתה ילדה כבר די הרבה זמן, אבל פספסתי את זה. מעולם לא עשיתי את זה. מעולם לא חיפשתי לראות אותה, ובוודאי מעולם לא התבוננתי בה כמו סוטה בעודי יושב במכוניתי החשוכה מול חלונות הדיינר אחרי השקיעה. נמנעתי ממנה כמו שאחי, קליטוס, נמנע מאנשים טיפשים. לא ידעתי מה קורה איתה מאז שהפסקתי להתעדכן כשמלאו לנו שש־עשרה, לפני עשר שנים, ולא היו לי תוכניות להדביק את הפער<span class="no-break"> עכשיו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אולי...</p>
			<p class="textindent">אולי אוכל להתנהג כאילו אני ממהר. אולי אוכל להעמיד פנים שאני בשיחת טלפון חשובה, שתהפוך כל אינטראקציה, גם הקצרה ביותר, בלתי אפשרית. אולי אוכל להזמין, לברוח החוצה כאילו אני צריך לבדוק משהו ולחזור כשאראה שההזמנה שלי<span class="no-break"> מוכנה.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-3">או שאולי</span><span class="italic _idGenCharOverride-3"> כדאי שאתגבר על זה</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> כבר.</span></span></p>
			<p class="textindent">כיביתי את המנוע וגיבשתי אסטרטגיה. אכנס, אעמיד פנים שאני בטלפון, אזמין תוך כדי שימוש בכמה שפחות מילים, אלך לחלק האחורי של הדיינר כדי להיות מנומס ולא כמו אחד המעצבנים האלה שמדברים בציבור באמצע מסעדה, ואחכה שם עד שההזמנה שלי תהיה מוכנה. ואז אניח שטר של עשרים על הדלפק ואלך, כל הזמן עדיין מעמיד פנים שאני מדבר<span class="no-break"> בטלפון.</span></p>
			<p class="textindent">מושלם.</p>
			<p class="textindent">הנחתי את ידי על הידית, אך התמהמהתי. פתחתי את הדלת, שקלתי מחדש, ובסופו של דבר יצאתי מהמכונית. התמהמהתי שוב, וסגרתי את הדלת מאחוריי בזמן ששלחתי יד לכיסי האחורי והוצאתי את הטלפון. הבטתי<span class="no-break"> במסך.</span></p>
			<p class="textindent">בעצם, היה לי רעיון טוב יותר. אתקשר לאחותי, אשלי. אגרום לה להישאר על הקו איתי עד שהדונאטס יהיו בידיי ואהיה בדרך חזרה החוצה. כן, אחותי תבין, היא לא תקניט אותי אם אסביר לה למה התקשרתי. היא הייתה הכי<span class="no-break"> טובה.</span></p>
			<p class="textindent">כן, זו הייתה תוכנית<span class="no-break"> טובה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">החלקתי את האגודל על המסך, לחצתי על אנשי הקשר, ניווטתי לשיחות האחרונות שבוצעו ועמדתי ללחוץ על שמה של אחותי כששמעתי צעדים מתקרבים מאחוריי על מגרש<span class="no-break"> החצץ.</span></p>
			<p class="textindent">העפתי מבט מעבר לכתפי בהיסח הדעת והיד שאחזה בטלפון נשמטה לצידי. זה היה אבא שלי. הוא היה במרחק של עשרים מטרים ממני. מזג האוויר היה קר ואפרפר, והירח הציץ מבעד לעצי האלון הגבוהים שמסביב והציע מעט תאורה. יכולתי לראות אותו בסדר<span class="no-break"> גמור.</span></p>
			<p class="textindent">לא הכרתי אותו היטב, אבל הייתי מזהה את האיש בכל מקום. גם אם פניו לא היו גלויות, זיהיתי את ההליכה שלו, את האופן שבו הוא נע, דומה כל־כך להליכתו של אחי הבכור,<span class="no-break"> ג'תרו.</span></p>
			<p class="textindent">כרגע, התפלאתי עד כמה חסר גיל הוא נראה. הוא נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. שערו היה זרוע שיבה, אבל הוא עדיין היה גבוה ורזה וחזק, ונראה צעיר מגילו בעשרים שנה. פניו היו כמעט נקיות מקמטים, מלבד קמטי הצחוק העמוקים סביב עיניו הכחולות<span class="no-break"> ופיו.</span></p>
			<p class="textindent">הדהים אותי לראות כמה הייתי דומה לו. אבא חייך אליי את החיוך שלי. לרגע הטרידה אותי הרגשה שאני צופה בעצמי. התקשחתי מפני שהוא נע היישר אליי, פוגש אותי איפה שעמדתי, פעור פה ליד דלת המכונית שלי. הוא התכוון לדבר איתי, מה שגרם לי לתהות<span class="no-break"> למה</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">לא ראיתי את אבא מאז ההלוויה של אימי, ואז הוא נדחף למושב האחורי של ניידת משטרה, לאחר שניסה לחטוף את אשלי ואת בילי. לפני כן, הוא הופיע בבית המשפחה שלנו בשעת דמדומים יום אחרי מותה של אימא והשמיע איומים ודרישות. בפעם שלפני כן הוא אסף אותי מבית הספר באופן בלתי צפוי — הוא מעולם לא אסף אותי מבית הספר — ושמחתי לראות אותו. הוא שאל אותי שאלות עליי, על בית הספר, על בנות, על אימא ומה<span class="no-break"> שלומה.</span></p>
			<p class="textindent">חשבתי שזה היום הכי טוב בחיי, עד שהוא הוריד אותי באמצע שדה הוק, חייך את החיוך שלו ואמר לי למצוא את הדרך הביתה, אם אני יכול. הייתי צריך להוכיח לו שאני אדם שראוי לשאת את<span class="no-break"> שמו.</span></p>
			<p class="textindent">הייתי בן<span class="no-break"> שתים־עשרה.</span></p>
			<p class="textindent">והנה הוא עכשיו, מתקרב בצעדים חלקים ולא נמהרים, מביט בי כאילו הוא מכיר אותי טוב יותר ממה שהכרתי את<span class="no-break"> עצמי.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-3">למה הוא</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> חייך?</span></span></p>
			<p class="textindent">יכולתי רק לחכות, מבולבל מהגישה שלו. אבל כן הצלחתי לסגור את פי. שמעתי את קליטוס בראשי אומר <span class="italic _idGenCharOverride-3">תסגור את הפה שלך, אף אחד</span><span class="italic _idGenCharOverride-3"> לא רוצה לראות את השקדים</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> שלך.</span></span></p>
			<p class="textindent">דארל וינסטון האט את צעדיו נעצר לגמרי במרחק של כחמישה מטרים ממני. עיניו נעו עליי במבט<span class="no-break"> מוזר.</span></p>
			<p class="textindent"> "בן," הוא אמר בחום, "איזו הפתעה<span class="no-break"> נחמדה</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">קולו הדהים אותי. הוא היה עמוק כמו של בילי, אבל מחוספס, כנראה משנים של סיגריות ונשימת אדי אופנועים. "באמת?" שאלתי, קולי צרוד מרוב תדהמה. הוא היה האדם האחרון שציפיתי לראות אי<span class="no-break"> פעם.</span></p>
			<p class="textindent">"מובן שנחמד לראות אותך." החיוך שלו התרחב ועיניו נצצו במה שנראה כמו שעשוע. "מה שלומך?" הוא שאל בנימה מהולה בכנות ובעניין שגרמו לי<span class="no-break"> למצמץ.</span></p>
			<p class="textindent">הרמתי את הסנטר ושילבתי את זרועותיי. זה היה אינסטינקטיבי, תנוחת הגנה, כאילו יכולתי להגן על עצמי מפני הפגנת הכנות שלו. הכנות לא הייתה אמיתית. כמו שאמרתי, לא הכרתי את אבא שלי טוב, אבל ידעתי מתי מישהו מזייף כנות. "מה אתה רוצה?" שאלתי, הרוגז מאפיל על הפתעתי, ולא התאמצתי להפגין<span class="no-break"> נימוס.</span></p>
			<p class="textindent">הוא עדיין נראה משועשע. "אתה נכנס?" הוא החווה אל הדיינר. "תן לי להזמין אותך לארוחת<span class="no-break"> ערב."</span></p>
			<p class="textindent">האף שלי התקמט בלעג.<span class="no-break"> "לא."</span></p>
			<p class="textindent">"לא?" הוא צחק, כאילו היה לו עסק עם פעוט מקסים, כזה שהייתה לו אליו חיבה ארוכת שנים. "בחייך, רוסקו. לא ראיתי אותך... כמה זמן עבר? שלוש<span class="no-break"> שנים?"</span></p>
			<p class="textindent">"שש שנים וארבעה חודשים." ועשרים ושניים<span class="no-break"> ימים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא חייך חיוך מלא, נראה מרוצה כאילו הסיק יותר מדי מהעובדה שזכרתי בדיוק כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שהתראינו. זה לא היה יוצא דופן. זכרתי את התאריך ואת השעה של כל אחד מהמפגשים האחרונים שלי עם כל אדם שפגשתי, הוא לא היה מיוחד בהקשר<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">אבי צחק. "כן, אני רואה שבכלל לא התגעגעת לזקן<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">הסתכלתי הצידה, נחוש להפנות את מבטי לכל מקום מלבד אל האיש הזה, שאם להאמין לסיפורים ששמעתי לאורך השנים, הרס את משפחתי בכל הדרכים<span class="no-break"> החשובות</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">ואז הבחנתי בסימון פייטון. היא כבר לא הייתה בדיינר, מחייכת לאנשים ומוזגת קפה. עכשיו עיניה היו נשואות אליי כשעמדה לרדת מהמדרכה אל מגרש החצץ. קפאתי לשבריר שנייה לפני שהחזרתי את תשומת ליבי<span class="no-break"> לאבי.</span></p>
			<p class="textindent">משהו בהבעה שלי כנראה תפס את תשומת ליבו כי עכשיו הוא הסתכל מעבר לכתפו. הוא הסתובב והביט בה מתקרבת ואז הסתובב כדי להביט בי שוב, חיוך זחוח על<span class="no-break"> שפתיו.</span></p>
			<p class="textindent">"נו, תראה מי זו," הוא אמר, כאילו ההופעה הפתאומית של סימון והתגובה שלי אליה גם שעשעו<span class="no-break"> אותו.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-3">הייתי</span><span class="italic _idGenCharOverride-3"> צריך</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> לעזוב</span></span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אבל לא היה סיכוי שזה יקרה. לא כשדארל היה שם, לא כשסימון הייתה לגמרי לבד. טוב, טכנית, היא לא הייתה לגמרי לבד. גאריסון וג'ף עדיין היו בדיינר, אבל באותה מידה היא גם יכלה להיות<span class="no-break"> לבד.</span></p>
			<p class="textindent">ניסיתי לומר לעצמי שהייתי מתנהג בצורה דומה עם כל אדם, אבל זה היה שקר גס. לא הייתי סובל את חברתו של אבי למען רבים, וסימון כנראה הייתה קרובה לראש הרשימה הזאת. גם אם היא הייתה מוקפת על ידי כוח משטרתי, לא היה סיכוי שאעזוב אותה עם<span class="no-break"> אבי.</span></p>
			<p class="textindent">הגיחוך של דארל נשמע היטב כשבחן את פניי בגלוי. "נראה שהילדה שלך כולה<span class="no-break"> בוגרת."</span></p>
			<p class="textindent">לא היה אפשר לטעות בטון שלו. צמא לאלימות שמעולם לא חוויתי התפוצץ בבטני והלם שטף את ורידיי. פתחתי את פי כדי להגיב, אולי כדי לאיים עליו. לפני שהספקתי סימון קראה, "רוסקו? רוסקו וינסטון? חשבתי שזה<span class="no-break"> אתה."</span></p>
			<p class="textindent">לא הסתכלתי עליה, תשומת ליבי התמקדה אך ורק באיום שמולי. עיניי הצטמצמו כשאבי ענה<span class="no-break"> בשבילי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, יקירתי. זה רוסקו אורוול<span class="no-break"> וינסטון."</span></p>
			<p class="textindent">דארל פנה אליה שוב. הסתכלתי בפרופיל שלו כשפיו התרחב לחיוך<span class="no-break"> מלא.</span></p>
			<p class="textindent">"והאם זה... זה מר וינסטון?" היא שאלה, נשמעה מרוצה מהאפשרות. לא האמנתי למשמע אוזניי. קודם כול, סימון שנאה את אבא שלי. היא תמיד אמרה את זה כשהיינו ילדים. שנית, האופן שבו היא דיברה היה... מוזר. כאילו, היא אמרה את זה במבטא מודגש. היה לי ספק אם אבי הבחין בהבדל, אבל אני בהחלט<span class="no-break"> הבחנתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היה לי מבטא דרומי, וכך גם לאימא של סימון, דייזי, ולסבה, השופט, אבל לסימון לא היה מבטא וגם לא לאבא שלה, לאחותה או לאחיה. הם תמיד נשמעו כמו<span class="no-break"> יאנקים.</span></p>
			<p class="textindent">דארל הטה את ראשו לכיוונה. "שלום, מיס<span class="no-break"> סימון."</span></p>
			<p class="textindent">כך הוא קרא לה כשהיינו ילדים, כשהוא הגיע במפתיע והיא הייתה אצלי בבית. הוא תמיד אמר את זה באווירה של שעשוע וכבוד מדומה. זה לא הקסים אותה אז, אבל עכשיו היא צחקה קלות, הצליל גורם לזעפי<span class="no-break"> להעמיק.</span></p>
			<p class="textindent">"ובכן, מר וינסטון, תראה אותך. הרבה זמן לא התראינו," היא אמרה, משווה את הטון שלה לזה של אבי ומושיטה את ידה ללחיצה. הוא תפס בידה, אך במקום ללחוץ אותה, החזיק את אצבעותיה בין כפות ידיו, כאילו ידה הייתה דבר יקר. קולו אימץ תכונה עדינה ואינטימית, כזאת שגרמה לי לאגרף את<span class="no-break"> ידי.</span></p>
			<p class="textindent">"בדיוק אמרתי לבן שלי שאני לא מאמין כמה גדלת. בת כמה את<span class="no-break"> עכשיו?"</span></p>
			<p class="textindent">"בגיל של רוסקו." התשובה שלה נשאה חיוך כשהשתחררה מאחיזתו ופנתה אליי בהיסוס, אבל לא הסתכלתי עליה. עיניי היו נעוצות באבי, לא פוסחות על האופן שבו מבטו הושפל אל רגליה. נלחמתי בדחף לנקר את עיניו כשהיא צעדה קדימה אל המרחב שלי. היא החליקה את זרועותיה סביבי, ותפסה אותי לא<span class="no-break"> מוכן.</span></p>
			<p class="textindent">בלי לחשוב על זה הרבה כרכתי את זרועותיי סביבה בעודי כועס עדיין על אבי ואומר לעצמי שנוכחותו ושנאתי המתמשכת כלפיו יספיקו כדי למנוע מהחיבוק המהיר הזה להפוך למשהו מסובך, כמו כל־כך הרבה רגעים אחרים שהיו קשורים באישה<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">ידעתי שלא יהיה כדאי לבחון את גופה. העברתי את חיי הבוגרים במחשבות עליה, אפילו שנמנעתי מכל חדשות עליה. לא יכולתי לעשות שום דבר עכשיו אלא לחשוב עליה, למרות כוונותיי הטובות<span class="no-break"> ביותר.</span></p>
			<p class="textindent">אלא שזה לא הסתיים בחיבוק מהיר. סימון שאפה נשימה חדה בזמן שהגופים שלנו נפגשו ואז חיבקה אותי במשך זמן ממושך, משבשת את מחשבותיי.<span class="no-break"> מצמצתי</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-3">היא הריחה כמו יסמין</span><span class="no-break"><span class="italic _idGenCharOverride-3"> חצות.</span></span></p>
			<p class="textindent">לא היה כזה דבר, יסמין חצות, אבל היה דבר כזה ניחוח של יסמין באמצע הלילה, וזה היה הריח שלה. עצמתי את עיניי, עושה כמיטב יכולתי לא לזכור איך הייתה ההרגשה להחזיק בה בזרועותיי. לא לזכור איך היא נלחצה קרוב, איך היא התאימה, איך הייתה רכה ומוצקה כאחד. לא לזכור כמה חמה הייתה או איך הרגשתי כשלחייה ושפתייה נגעו בעור<span class="no-break"> צווארי.</span></p>
			<p class="textindent">וידעתי שלא היה שום סיכוי שלא אזכור. פאק, נדפקתי<span class="no-break"> כל־כך.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

רומנטיקה בעיירה קטנה רופאים שוברי לבבות מידידים לאוהבים הזדמנות נוספת לאהבה אהבת נעורים קומדיה רומנטית

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!