משהו לא צפוי 2 אהבה בחלקים 2

בשבילה הוא האביר על האאודי השחורה. בשבילו היא עושה טעות ענקית ומאמינה בו.

הוא שומר בקנאות על מוניטין מפוקפק, לא עושה או מבקש טובות, לא בוטח באיש ואף פעם לא נשאר לישון. ובכל זאת הוא נרתם לעזור לה שוב ושוב, מסכן עבורה את כל מה שחשוב לו ומפר את החוקים והעקרונות של עצמו. האם האמון שלה יהפוך אותו לאדם טוב יותר?

תגיות: סודות מהעבר,רומנטיקה ישראלית,רומנטיקה ספורטיבית,פלייבוי
שם: משהו לא צפוי 2 אהבה בחלקים 2
מחבר/ת: סנדרה הבה
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010365

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL">פרק<span class="no-break"> </span><span class="no-break">1</span></h1>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">לני</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">בכל פעם שאני מגיעה לתל אביב מתחזקת בי ההחלטה להישאר לגור בירושלים לנצח. בסך הכול ארבעים דקות נסיעה מפרידות בין ירושלים לתל אביב, אבל מבחינתי זה עולם אחר. התנועה הסואנת, האווירה הקדחתנית, והחניה, אלוהים אדירים, החניה, שכל מי שמוצא ולו חצי מטר פנוי, מסתער עליו כעל מוצא שלל רב — כל אלה הופכים כל ביקור שלי ב'עיר ללא הפסקה' למאתגר במיוחד. זה לא שאני לא רואה ומבינה את היתרונות של תל אביב. כשהכול זמין 24/7 והיא למעשה הלב הפועם של עולם העסקים של ישראל, אין ספק שתל אביב היא <span class="bold _idGenCharOverride-2">המקום</span> שבו הכול<span class="no-break"> קורה.</span></p>
			<p class="textindent">אבל אני, ירושלמית שלא נולדה וגדלה בירושלים, ובכל זאת מחוברת אליה כאילו לא גדלתי מעולם במקום אחר, ומתקשה לוותר על הזמן המיוחד של ירושלים. כשהתנועה הסואנת מאיטה, כשמגיע הזמן להפריד בין ההמולה של היום יום ובין סוף השבוע, וכולם מנסים להניח ולו רק לרגע למרוץ ולתלאות היום, והתנועה נוהרת לשוק מחנה יהודה, או לאין־ספור המרכולים הפזורים ברחבי העיר, כדי להתחיל להתכונן לקראת השבת, דתיים וחילוניים כאחד. זה האות של כולנו להירגע, לנוח ולחדש כוחות כדי להתכונן לשבוע הבא. מבחינתי זה הייחוד של ירושלים. סבתא שלי אומרת שכך היה מאז ומתמיד, דור שלישי של ירושלמים שחווים את אותה החוויה. אז אומנם לא נולדתי בירושלים, אבל אני חיה כאן כבר עשר שנים והתאהבתי בה מרגע שאורית אחותי ואני עברנו לגור עם סבתא וסבא<span class="no-break"> שלי.</span></p>
			<p class="textindent">אני סורקת את רחוב הברזל בניסיון נואש לאתר מקום חניה. בלית ברירה אני נכנסת לחניון הקרוב. זה יעלה לי המון כסף שאין לי יכולת להוציא בתקופה הזאת, אבל חבל על הזמן שאני מבזבזת. הפגישה שאאחר אליה, אם אמשיך להסתובב פה בניסיון חסר תועלת למצוא מקום חניה, חשובה יותר, ואם היא תצליח, היא גם תכניס לי לא מעט כסף. אני לוקחת את הכרטיס של החניון ומסתחררת מטה על מסלול החניה עד לקומה הנמוכה ביותר. לצערי אני מבינה שאצטרך להשתמש במעלית כדי לצאת לרחוב. אני <span class="bold _idGenCharOverride-2">שונאת</span> מעליות. לא מסוגלת להיות בחלל הסגור הקטן הזה, תלויה בחסדיהם של כמה כבלים בין שמיים<span class="no-break"> לארץ.</span></p>
			<p class="textindent">אני לוקחת את תיק הגב שלי ויוצאת מהמכונית. חגורת הבטיחות נמתחת מעט, נתקעת בדלת והיא לא נסגרת, אני דוחפת אותה פנימה וטורקת את הדלת, מרגישה איך העצבים שלי נמתחים עד לקצה. אני ממהרת לתא המטען ושולפת עגלה מתקפלת ושלושה ארגזי קרטון מלאים באריזות קטנות של מנות המיועדות לטעימות. אני מניחה אותם בזהירות על רצפת הבטון, סוגרת את תא המטען, מוודאה שהמכונית נעולה, מעמיסה אותם על העגלה והולכת לכיוון המעלית. כשהמעלית מגיעה אני מגלה שמדובר במעלית מיושנת וקטנה עם דלת ברזל לבנה וחלל צר מדי, ומחליטה שאין שום סיכוי בעולם שאני נכנסת לצינוק הזה. אני מסתובבת ומחליטה לעלות את כל קומות החניון<span class="no-break"> ברגל.</span></p>
			<p class="textindent">הסיפור הזה גוזל ממני עוד עשר דקות יקרות, וכשאני מגיעה סוף סוף לבניין המפואר אני מגלה, אחרי בירור קצר עם המאבטח, שחברת 'טק־און סיסטמס' ממוקמת בקומה העשירית ומחכה לי נסיעה נוספת במעלית לקומה הבלתי אפשרית הזאת. זיעה קרה מתחילה לטייל במורד גבי.<span class="no-break"> לעזאזל.</span></p>
			<p class="textindent">אני נעמדת מול המעליות, לוחצת על הכפתור וממתינה שהדלת של אחת מהן תיפתח. הדלת נפתחת, אך אני נותרת קפואה מולה. היא נסגרת וממשיכה בנסיעה מעלה. אני לוחצת שוב ואחרי כמה רגעים מגיעה מעלית שנייה מקומת החניון. הדלת נפתחת ושני גברים בתוכה. הם מפסיקים לדבר כשהם מבחינים שאני לא מראה שום סימן שאני מתכוונת להיכנס, מסתכלים עליי וממתינים. הדלת כמעט נסגרת, אך אחד מהם מושיט את ידו לעבר הפתח ומונע ממנה<span class="no-break"> להיסגר.</span></p>
			<p class="textindent">"את עולה?" אני מהנהנת חצי הנהון לא מחייב, אבל לא זזה. הוא מפנה את מבטו לגבר השני שנשען עכשיו על קיר המעלית ומסתכל עליי במבט שאני יכולה להגדיר<span class="no-break"> כביקורתי.</span></p>
			<p class="textindent">"מפחדת ממעליות?" הוא שואל, רמז לחיוך על שפתיו. "גם אנחנו עולים, אין מה<span class="no-break"> לפחד."</span></p>
			<p class="textindent">למרות המתח האיום שחונק אותי אני לא מפספסת את המראה שלו. פיק ברכיים. נשבעת שראיתי מישהו דומה לו באיזה סרטון טיקטוק, מאלה שאת שואלת את עצמך לאיזו יבשת אני צריכה לעבור כדי למצוא כמוהו. הוא מתרחק מהקיר, יוצא מהמעלית ומנסה לדחוף פנימה את העגלה שאני אוחזת בכוח רב. כשהוא רואה שאני לא משחררת את האחיזה הוא מניח את ידיו בעדינות על ידיי, משחרר את העגלה ודוחף אותה לתוך המעלית. אני נכנסת<span class="no-break"> אחריו.</span></p>
			<p class="textindent">"לאיזו קומה את צריכה?" הגבר הראשון<span class="no-break"> שואל.</span></p>
			<p class="textindent">"עשירית," אני אומרת במבוכה שמתחלפת במהרה לחרדה כשדלתות המעלית נסגרות אחריי. אני שואפת עמוק ומרגישה שהחלל הקטן כולא אותי בתוכו ושהחמצן<span class="no-break"> נגמר.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יודעת אם הגבר שלקח ממני את העגלה מבחין במצוקה שלי. הוא רק אומר בקלילות, "גם אנחנו לאותה קומה. זו מעלית מהירה, עוד שנייה נגיע." הנסיעה באמת מהירה ואחרי כמה שניות המעלית נעצרת והדלתות נפתחות. אני נושפת בהקלה ויוצאת מהר. הוא דוחף את העגלה מחוץ למעלית. "זהו, עבר. תחפשי אותנו כשתרצי לרדת." הוא מבזיק לעברי חיוך מבעיר תחתונים, שחושף טור שיניים לבנות וגומה<span class="no-break"> אחת.</span></p>
			<p class="textindent">שניהם נעמדים לידי מול דלתות הזכוכית בכניסה למשרדים שאליהם<span class="no-break"> הוזמנתי.</span></p>
			<p class="textindent">מזכירה צעירה, יפהפייה וחייכנית פותחת בלחיצת כפתור את דלתות הזכוכית בכניסה למשרד וניגשת אלינו. "היי אוהד, ירדן. מה נשמע?" ואז היא מפנה את מבטה אליי, "אני נועם, את בטח<span class="no-break"> לני?"</span></p>
			<p class="textindent">"כן," אני מתנשפת. "אני מתנצלת, לא מצאתי חניה, וגם... יש לי איזה עניין עם<span class="no-break"> מעליות."</span></p>
			<p class="textindent">"זה בסדר, את לא מאחרת. אבל למה לא ביקשת שנארגן לך חניה<span class="no-break"> פה</span><span class="no-break">?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מפנה אליה את ראשי בחדות. "ביקשתי. אבל מי שתיאמה איתי את התאריך אמרה שאי אפשר לאשר<span class="no-break"> חניה."</span></p>
			<p class="textindent">היא מגלגלת עיניים, מעקמת את אפה ואפילו לא מנסה להסתיר את זה. "אני מבינה שדיברת עם איילה. טוב, נתעלם מזה, נארגן לך חניה בפעם<span class="no-break"> הבאה."</span></p>
			<p class="textindent">"את מקדימה את המאוחר, בואי נראה, קודם שיאהבו את מה שאני<span class="no-break"> מציעה."</span></p>
			<p class="textindent">"הצצתי בדף האינסטגרם שלך, הם <span class="bold _idGenCharOverride-2">יאהבו</span>," היא אומרת בחיוך רחב ובביטחון רב יותר ממה שאני מרגישה. "בואי איתי, תפרסי את הדברים שהבאת, תכף אֵלִיה תגיע לטעימות עם המנכ"ל הישראלי שלנו." אני הולכת אחריה, דוחפת לפניי את העגלה עם הארגזים המלאים בכל טוב. היא פותחת את הדלת לחדר ישיבות מפואר. "תרגישי בנוח. את רוצה לשתות משהו? יש לנו פה כמעט כל מה<span class="no-break"> שתרצי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"כמה זמן יש<span class="no-break"> לי?"</span></p>
			<p class="textindent">"חצי<span class="no-break"> שעה."</span></p>
			<p class="textindent">"אשמח, תוכלי לכוון אותי<span class="no-break"> למטבחון?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מחייכת. "כן, בואי ל'מטבחון'." שני הגברים נשארים לעמוד בכניסה למשרד. היא מחזירה את תשומת ליבה אליהם. "קרציות, בואו. אליה בישיבה עם יוסי ואחר כך צריכה להיפגש עם לני. תכינו משהו לשתות ותחכו לה, בלי רעש ובלבולי מוח," היא<span class="no-break"> מזהירה.</span></p>
			<p class="textindent">"אנ'לא יודע על מה את מדברת," הגבר ההורס עונה לה, החיוך שלו מסגיר שהוא<span class="no-break"> יודע.</span></p>
			<p class="textindent">"כן, ברור שאתה לא יודע.<span class="no-break"> בואו."</span></p>
			<p class="textindent">אני הולכת אחריה, וגם שני הגברים. אנחנו מגיעים לחדר מרווח, שנראה יותר כמו לובי קטן של בית מלון מאשר מטבחון במקום עבודה, ומגלה שהיא לא הגזימה כשאמרה שיש להם כמעט כל מה שארצה. אני לא יכולה להתנגד להתמכרות שלי לקפה קר אז אני ממלאה כוס גדולה בקוביות קרח ומשתמשת במכונת הקפה. הניחוח הארומטי והממכר של הקפה מספיק כדי לעזור לי לחזור לעצמי. אני לוקחת את הכוס איתי וחוזרת לחדר הישיבות, פותחת את הקרטונים ומוציאה את הקופסאות הרבות שאבטחתי בתוך הארגזים. כל קופסה סגורה במכסה שקוף, כך אפשר לראות את המאכלים ועדיין טריותם נשמרת. כשאני מסיימת לפרוס הכול על השולחן נשמעים צעדים ונועם מגיעה עם אישה צעירה וגבר בגיל<span class="no-break"> העמידה.</span></p>
			<p class="textindent">"יוסי, אליה, זו לני אלון," נועם מציגה אותי. "ואחרי כל ההצעות שבחנתי, אני חושבת שיש לנו<span class="no-break"> מנצחת</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"נעים מאוד," אני מחייכת במבוכה. "אני אשמח שנתחיל קודם<span class="no-break"> בטעימות</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">נועם קורצת לי, לוחשת "בהצלחה" ויוצאת. יוסי ואליה מסתובבים סביב השולחן ובוחנים את המבחר הפרוס<span class="no-break"> עליו.</span></p>
			<p class="textindent">"הבאת כמות מרשימה של<span class="no-break"> רעיונות."</span></p>
			<p class="textindent">"כן, אני תמיד מעדיפה להשאיר את ההחלטה ללקוח. מניסיוני, לפעמים הבחירה רק על פי תמונות לא תמיד תואמת את<span class="no-break"> הציפיות."</span></p>
			<p class="textindent">הם לוקחים מעט מכל מנה, מניחים בצלוחיות, טועמים ומצופפים לצד אחד של השולחן מבחר כלל לא קטן של מנות. כשהם מסיימים אליה מסתכלת עליי בחיוך. "כל מה שהנחנו בצד ימין של השולחן, זאת הבחירה שלנו, כמובן בתוספת מגשי<span class="no-break"> פירות</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אני מחייכת בשמחה. "אשלח הצעת<span class="no-break"> מחיר."</span></p>
			<p class="textindent">"אין צורך, אין מגבלת תקציב. תסגרי את כל ענייני התשלום, תאריכים וכמויות מול נועם," יוסי אומר בענייניות. "שיהיה יום<span class="no-break"> טוב."</span></p>
			<p class="textindent">"בהצלחה," אליה אומרת. "את מוכשרת, הכול פשוט<span class="no-break"> טעים."</span></p>
			<p class="textindent">הם יוצאים מחדר הישיבות ואני מתחילה לקפוץ בהתרגשות. שלוש ארוחות ערב גדולות, תקציב פתוח ויד חופשית. חלום. אני שומעת צחוק עדין מאחוריי ומסתובבת<span class="no-break"> במבוכה.</span></p>
			<p class="textindent">"אמרתי לך שהעבודה שלך," נועם אומרת ומושיטה את ידה באוויר<span class="no-break"> ל'כ</span><span class="no-break">ִּיף'.</span></p>
			<p class="textindent">במקום להושיט את ידי בחזרה אני עושה את הדבר הכי לא מקצועי שיש ומחבקת אותה בהתרגשות. אני מתרחקת במבוכה. "לדעתי את כל מה שיש פה אפשר לקחת למטבחון שלכם." אני מצלמת לי את כל האריזות שאליה ויוסי ביקשו להזמין לארוחות החגיגיות שלהם ומתחילה לסגור אותן במכסים<span class="no-break"> השקופים.</span></p>
			<p class="textindent">"זה רעיון מעולה," נועם מניחה כל אריזה שסגרתי על העגלה שלי. "יש לי את הטלפון שלך, אז נתעדכן בנוגע לתאריכים. תצפי להמון עבודה אחר כך כי אני בטוחה שכולם יבקשו להזמין אותך<span class="no-break"> אליהם."</span></p>
			<p class="textindent">"כל מי שירצה להזמין אותי, שיזמין. אני מוכנה להגיע לכל מקום בארץ, העיקר שלא אצטרך לעלות<span class="no-break"> במעלית."</span></p>
			<p class="textindent">היא נעצרת בין השולחן ובין העגלה. "מה העניין עם<span class="no-break"> מעליות?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מושכת בכתפיי, מנסה להמעיט מהעניין. "זה טיפשי, נתקעתי פעם במעלית בקניון, כשהייתי קטנה, לקח כמעט שעתיים עד שהצליחו להוציא אותי משם ומאז יש לי פחד פסיכי ממעליות. אני לא מצליחה להתגבר על זה." זאת התשובה שאני נותנת לכל מי ששואל, אבל יש לי הרגשה שהרגלתי את עצמי לומר את זה ואולי התחלתי להאמין בזה, כאילו אני מפחדת באמת להתעמק<span class="no-break"> בזה.</span></p>
			<p class="textindent">היא מחייכת בהבנה. "אז איך עלית<span class="no-break"> לכאן?"</span></p>
			<p class="textindent">"שני הגברים האלה שנכנסו איתי קלטו שאני לא מסוגלת להיכנס למעלית ואחד מהם לקח ממני את העגלה ועזר לי<span class="no-break"> להתגבר."</span></p>
			<p class="textindent">"ירדן ואוהד. את לא מכירה<span class="no-break"> אותם?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני צריכה<span class="no-break"> להכיר?"</span></p>
			<p class="textindent">"שחקני כדורגל, סלבים כאלה, חמודים לאללה. אוהד הוא בעלה של אליה שפגשת<span class="no-break"> מקודם."</span></p>
			<p class="textindent">"אההה, טוב, אני לא כזה מבינה<span class="no-break"> בכדורגל."</span></p>
			<p class="textindent">"איך יכול להיות?" קול גברי נשמע מאחורינו. אני מסתובבת ורואה את הגבר שעזר לי להיכנס למעלית. "אני ירדן לוי." הוא מתקרב אליי בחיוך, "מה יש לך טעים<span class="no-break"> פה?"</span></p>
			<p class="textindent">"תתרחק ממנה, ירדן, ואם בא לך לאכול משהו, בוא למטבחון. אני צריכה שחדר הישיבות יהיה פנוי, תכף יש פה ישיבה<span class="no-break"> גדולה."</span></p>
			<p class="textindent">אני מניחה את האריזה האחרונה על העגלה, לוקחת את תיק הגב שלי ודוחפת אותה מחוץ לחדר הישיבות עד למטבחון. הם באים אחריי ושניהם עוזרים לי לערום את כל האריזות על אחד השולחנות. הם מפטפטים ולפי השיחה ביניהם נראה שהם מכירים זה את זה זמן מה. אני בוחנת אותו מזווית עיניי. הוא חתיך להתעלף, חתיך של פרסומות לחדרי כושר, חתיך של מודעות ענק מעל איילון, חתיך של לקרוע את הסדינים, חתיך<span class="no-break"> —</span></p>
			<p class="textindent">"את צריכה תגבורת למעלית?" ירדן מחייך אליי חיוך שממס<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">"האמת, כן. כלומר, אני יכולה לרדת במדרגות, זה מה שאני עושה במצבים<span class="no-break"> כאלה."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל מה עם העגלה<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני מכניסה אותה למעלית, לוחצת על הכניסה ורצה מהר מהר<span class="no-break"> במדרגות."</span></p>
			<p class="textindent">"אוקיי, אז אל תרוצי מהר מהר במדרגות. אני ארד איתך. נועם, תגידי לאוהד שאני חוזר בעוד כמה<span class="no-break"> דקות."</span></p>
			<p class="textindent">"אין בעיה." היא מחבקת אותי בחיבה. "אנחנו נדבר, תתכונני לכמה ימים עמוסים במיוחד בתחילת החודש<span class="no-break"> הבא."</span></p>
			<p class="textindent">ירדן דוחף את העגלה שלי ואנחנו יוצאים וממתינים מול המעלית. "תודה, ירדן<span class="no-break"> לוי</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מבזיק אליי את החיוך ההורס שלו, "אין בעד מה,<span class="no-break"> לני..."</span></p>
			<p class="textindent">"אלון. לני אלון." דלת המעלית נפתחת והוא מניח את ידו בעדינות על גבי ומנחה אותי קדימה. אני נושמת עמוק ונכנסת למעלית. "סך הכול כמה שניות. זהו," אני ממלמלת כדי לשכנע את<span class="no-break"> עצמי.</span></p>
			<p class="textindent">"זה באמת כמה שניות. אני איתך." הוא מבטיח ונכנס אחריי. אני עוצמת את עיניי ומחכה שהשניות הספורות יעברו, וכשהדלתות נפתחות אני נמלטת החוצה. הוא דוחף את העגלה ונעמד מולי. "את יכולה<span class="no-break"> להירגע."</span></p>
			<p class="textindent">"סליחה, אני פשוט באמת מפחדת, ושוב תודה<span class="no-break"> רבה."</span></p>
			<p class="textindent">"הכול טוב. אז," הוא אומר, נראה שהוא מתלבט לרגע והלב שלי קופץ בהתרגשות. אני בטוחה שיבקש את מספר הטלפון שלי, אבל אז הטלפון שלו מצפצף והרגע נקטע. הוא ממקד את מבטו בצג וברגע אחד החיוך שעל פניו נמחק וההבעה שלו נעשית קפואה. "בהצלחה," הוא אומר בקרירות ונבלע בחזרה<span class="no-break"> במעלית.</span></p>
			<p class="textindent _idGenParaOverride-1">אני בולעת את האכזבה ובכתפיים שמוטות יוצאת מהבניין בדרך לחניון ובחזרה<span class="no-break"> לירושלים.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

סודות מהעבר רומנטיקה ישראלית רומנטיקה ספורטיבית פלייבוי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!