האציל תהילה ודם 3
ספר חדש לסופרת רבי המכר הרומנטיים עדן בל. רומן היסטורי מסעיר וסוער, על זמנים שבהם החזקים שלטו והחלשים נאלצו להתאים את עצמם או למות. אבל התשוקה הבוערת בין הגיבורים בספר – אביגיל וקסיאן, מלמדת אותנו שלפעמים זה שנחשב חלש הוא דווקא החזק.
שם: האציל תהילה ודם 3
מחבר/ת: עדן בל
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010361
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold CharOverride-1">1</span></h1>
			<p class="tahatperek ParaOverride-1" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold CharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle ParaOverride-2 sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold CharOverride-1">אביגיל</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">"אָנְקִילֵה! אנקילה פוּלְקָרַה! שפחות יפות וטובות למכירה!" צועק סוחר העבדים עד שווריד מתעבה בגרונו, ומצלצל בפעמון. הצלצולים נבלעים בכאוס. פרשים דוהרים, המונים עוברים ושבים וסוחרים בדוכנים סמוכים צורחים. מעל ראשי השמש זועפת במרכז השמיים, צולה כל חי ודומם שלא מוצא צל תחת יריעות הבד<span class="no-break"> המעופשות.</span></p>
			<p class="textindent">לרוע מזלי, קרע גדול בסכך מאפשר לה לצלות גם אותי, על אף הצעיף המונח על שערי וסביב צווארי. אגלי זיעה מתאספים על מצחי וצחנת הדגים הנוראית משוק הדגים הסמוך מעלה טעם חמוץ בפי. למרות חוסר הנוחות אני לא מעיזה לזוז, אפילו לא<span class="no-break"> להתגרד.</span></p>
			<p class="textindent">"שפחות יפהפיות! בואו<span class="no-break"> לראות!"</span></p>
			<p class="textindent">אציל בטוגה לבנה שקצותיה ארגמן חולף על פנינו והרוכל צועק חזק יותר. הוא עושה את זה בכל פעם שהוא רואה גבר מהמעמד העליון, שאליו הגבר הזה משתייך, על פי שולי<span class="no-break"> הארגמן.</span></p>
			<p class="textindent">אני עוצרת את נשימתי ושומרת על ראש מושפל, בליבי קוראת קריאת 'שמע'. אומנם הסוחר מקפיד לפאר באוזנינו את האדונים הרומאים, על כמה נהדרים ואדיבים הם עם שפחותיהם, בתנאי שהן צייתניות וטובות, כמובן, אך אני לא מאמינה לשכנועיו החלולים. הוא רק רוצה שנציית בלי להתפרע כי אם יצטרך להעניש אותנו על התפרעות, יפגום בנו פיזית ואז הערך שלנו<span class="no-break"> ירד.</span></p>
			<p class="textindent">זה כל מה שאנחנו עבורו, חפצים מדברים למכירה. אני לא טיפשה להאמין לגיבובי השטויות שהוא פולט, ראיתי במו עיניי את הזוועות שהרומאים ביצעו בירושלים. ימי התופת של החורבן נראים רחוקים, אף שחלפו רק כמה חודשים, אך הזיכרונות עדיין חיים בעיני רוחי, כאילו נקרעתי מאדמתי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אתמול.</span></p>
			<p class="textindent">למרות ניסיונותיי לא לזוז, מפרקי כפות ידיי שורפים מהשפשוף המתמיד בקרש העץ, שבו נוסרו שני חורים כדי לאפשר לסוחר לאסור את ידיי כאחרונת<span class="no-break"> הבהמות.</span></p>
			<p class="textindent">הגבר חולף על פנינו בלי להביט בנו כלל. הסוחר מקלל מתחת לאפו. "שפחות בזיל הזול! לא תמצאו בכזה<span class="no-break"> מחיר!"</span></p>
			<p class="textindent">שני גברים הפוסעים על השביל מאיטים את צעדיהם ומסיטים לעברנו את מבטיהם. אני ממהרת להשפיל את מבטי ולקבור את פניי בצעיף, ליבי הולם ברקותיי. מגפיהם הולכים ומתקרבים ואני מתאפקת בכל כוחי לא להירתע או להיאבק בשרשרות ובקולר שכובלים אותי<span class="no-break"> לכלוב.</span></p>
			<p class="textindent">"מכובדיי." הסוחר משלב את אצבעותיו אלה באלה בחיוך מדושן עונג. "בואו, תתקרבו, תתרשמו מהסחורה. אולי תעניין אתכם זהובת השיער הסורית היפהפייה כאן מימין." הוא מחווה בידו לעבר הנערה הקרובה ביותר אליי. היא נרעדת בשמלתה המרופטת והמטונפת, שהיא תמונת מראה לזו שאני לובשת על גופי. "כמה יפה היא. כמו ונוס, הא? ארבעה מטבעות זהב והיא שלכם." הוא נעמד<span class="no-break"> מאחוריהם.</span></p>
			<p class="textindent">אחד מהם, הגדול יותר, מתקרב עוד צעד, והנערה נרתעת ופולטת אנקה חנוקה. מגפי העור החומים והגדולים שלו נעצרים קרוב כל־כך, שעצביי<span class="no-break"> נמרטים.</span></p>
			<p class="textindent">הוא מניח יד על חגורת כלי הנשק שלו. חרב ארוכה בעלת ניצב מוזהב וכמה פגיונות פלדה משובצים באבני חן תלויים עליה ומשקפים את זוהר השמש. במשך רגע ארוך כנצח הגבר עומד כך, עד שפתאום הוא פוסע לעברי, כאילו מצליח לשמוע את תפילותיי ולהפוך אותן ללעג ולקלס. קול מגפיו מתפצח על החצץ ומבריח את הדם מפניי לכפות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">רגליי.</span></p>
			<p class="textindent">"אַנְקִילָה," הוא אומר לי, קולו רך וקפוא. אני לא מצליחה להגיב, משותקת<span class="no-break"> לחלוטין.</span></p>
			<p class="textindent">"את חירשת?" גוער בי הסוחר, "תרימי את הראש כשהאדון מדבר<span class="no-break"> איתך!"</span></p>
			<p class="textindent">ידו של הגבר נשלחת אל פניי. אני אוספת אוויר מלוא ריאותיי וזוקפת את ראשי רגע לפני שהוא מספיק לגעת בי. עיניים כחולות ננעצות בי כנטיפי קרח משוננים. הוא מרהיב כמו חלום עמוק ואפל. שערו כהה ותווי פניו המחוספסים משורטטים עד הפרט האחרון, נראים כאילו אומן חצב אותם<span class="no-break"> באזמל.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נמשכות לפגם הבוטה והמחריד בצווארו. צלקות לבנות משסעות את עורו לאורך צווארו ונעלמות מתחת לצווארון הבגד שלו. החלום המרהיב והאפל מתנפץ לכדי חלום בלהות. חושיי זועקים. אני מועדת לאחור ביבבה, גופי מתקפל כולו והצעיף שעל ראשי נופל על עיניי. בצעד הבא גבי נתקל בסורגי הכלוב ונשימתי נהדפת<span class="no-break"> החוצה.</span></p>
			<p class="textindent">"מה את עושה, שפחה טיפשה! תעמדי זקוף ותני לאדון המכובד לבחון אותך. מהר, לפני שאצליף בך!" הסוחר נובח. הזר מרים את ידו לעבר הסוחר בלי לנתק ממני את מבטו. הסוחר<span class="no-break"> משתתק.</span></p>
			<p class="textindent">"בואי אליי," הוא פוקד בקול עמוק כערפילי<span class="no-break"> לילה.</span></p>
			<p class="textindent">רגליי רועדות, אני לא מצליחה לגרום להן לנוע. במקום זאת אני ממשיכה לבהות בו כאחוזת כישוף. כישוף מגיהינום. שפתיו מפתות כמו חטאיו של השטן. אף שהוא נמנה בבירור על מעמד האצולה, מבנה גופו גדול ורחב, כמו של<span class="no-break"> החיילים.</span></p>
			<p class="textindent">"קסיאן, אתה מפחיד אותה למוות. היא עוד תשתין על עצמה," הגבר השני אומר בחומרה ומתקרב אלינו. הוא נראה נעים יותר. שערו מתולתל בגווני חיטה, מבנה גופו מפלצתי פחות ואין שום צלקות על גופו או על פניו, ככל שבגדיו מאפשרים לי לראות. עיניו כחולות, אך פרט לצבען, הן אינן מזכירות כלל את עיניו של האכזר. הן חמימות ושלוות כמו מי הים התיכון<span class="no-break"> בקיץ.</span></p>
			<p class="textindent">"זוז אחורה, פלוריאן. אל<span class="no-break"> תתערב."</span></p>
			<p class="textindent">האכזר מניח את ידו על חזו של האחר. אני מסרבת לחשוב עליו כעל קסיאן. עיניו מבטיחות לי שלא משנה מה שמו, במהותו הוא אכזר ותו<span class="no-break"> לא.</span></p>
			<p class="textindent">"לא, אתה מפחיד אותה. בואי לכאן, אנקילה." פלוריאן מתנגד לאחיזתו ונעמד מולי. "אל תפחדי, לא אפגע<span class="no-break"> בך."</span></p>
			<p class="textindent">אני לא מאמינה לו, אך ברור לי שאם לא אציית יעשו לי מה שעשו לשפחה הקודמת, כשסירבה בתוקף להימכר. קשרו אותה לכיסא עץ, דחפו את רגליה למדורה ושרפו את כפות רגליה. צרחותיה עדיין מפלחות את ראשי וזכר הריח השרוף מעלה בי רצון<span class="no-break"> להקיא.</span></p>
			<p class="textindent">אני מתעשתת ופוסעת במהירות לעבר סורגי הכלוב. אני זוקפת את ראשי, אך הצעיף המלופף סביב צווארי מסתיר את פניי, פרט לעיניי. האכזר<span class="no-break"> קופא.</span></p>
			<p class="textindent">"יפהפייה חלומית, מה?" סוחר העבדים מחייך מאוזן לאוזן. לסתו של האכזר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מתהדקת.</span></p>
			<p class="textindent">"איך קוראים לך?" פלוריאן שואל<span class="no-break"> ברכות.</span></p>
			<p class="textindent">"שמה אביגיל. ילדה מתוקה וצייתנית שהגיעה אלינו מהמזרח," הסוחר משיב בשמי ומנשק את קצות<span class="no-break"> אצבעותיו.</span></p>
			<p class="textindent">פלוריאן מפנה את ראשו בחדות לסוחר. "מה המחיר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">שלה?"</span></p>
			<p class="textindent">בבקשה,<span class="no-break"> לא!</span></p>
			<p class="textindent">"שש מטבעות<span class="no-break"> זהב."</span></p>
			<p class="textindent">"אקח<span class="no-break"> אותה."</span></p>
			<p class="textindent">"ארבעים," מציע<span class="no-break"> </span><span class="no-break">האכזר.</span></p>
			<p class="textindent">"סלח לי, אדוני?" הסוחר מכחכח<span class="no-break"> בגרונו.</span></p>
			<p class="textindent">"ארבעים מטבעות זהב, זה מה שאני אשלם לך תמורתה. תמסור לי<span class="no-break"> אותה."</span></p>
			<p class="textindent">שפתיי רועדות ושיניי<span class="no-break"> נוקשות.</span></p>
			<p class="textindent">"ארבעים?! השתגעת, קאס?" פלוריאן מנער את כתפו של האכזר, אך זה מתעלם ממנו<span class="no-break"> לחלוטין.</span></p>
			<p class="textindent">"קדימה, סוחר, תן לי אותה, אין לי זמן<span class="no-break"> לבזבז."</span></p>
			<p class="textindent">מעטה מחניק יורד עליי כשהסוחר פותח את השער, משחרר את השרשרת שלי מהכלוב ומושך אותי החוצה באלימות כשידיי אסורות<span class="no-break"> בקרש.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תיגע בה," האכזר נוהם מבין שיניו ומצליח להקפיא את<span class="no-break"> דמי.</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן, אדון ואלור." הוא משחרר אותי<span class="no-break"> מאחיזתו.</span></p>
			<p class="textindent">ואלור. השם מוכר לי, אך אני לא יכולה להיזכר מאיפה. האכזר משחרר מחגורתו שקיק מטבעות וזורק אותו לידיו של הסוחר. הסוחר מציץ לתוך השקיק ומתאפק שלא לפרוץ<span class="no-break"> בצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"אתה מטורף, קאס. היית יכול לקנות עשר שפחות בכסף הזה," פלוריאן מזדעזע, "מה מיוחד בה<span class="no-break"> כל־כך?"</span></p>
			<p class="textindent">"זה לא עניינך. אם הייתי מעוניין בדעה שלך, הייתי שואל." עיניו הקרות של האכזר מטיילות ללא הרף על הצעיף המסתיר את<span class="no-break"> פניי.</span></p>
			<p class="textindent">"מצב הרוח שלך מסריח כמו הדגים," פלוריאן מסנן ומשלב את זרועותיו, עיניו עליי. אני מרגישה כמו חיית השעשועים<span class="no-break"> שלהם.</span></p>
			<p class="textindent">"תרצה שאוריד את כיסוי הראש שלה עבורך, מר ואלור?" הסוחר מעלים את שקיק המטבעות לתוך כיס<span class="no-break"> בבגדיו.</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">"לא תרצה לראות את האישה<span class="no-break"> שקנית?"</span></p>
			<p class="textindent">"אראה אותה." עיניו חופרות בור בנשמתי. "בפרטיות<span class="no-break"> </span><span class="no-break">ביתי."</span></p>
			<p class="textindent">אני נואשת לברוח על נפשי, אבל הוא תופס בשרשרת המחוברת לקולר ומושך אותי לעברו. "שלי," הוא לוחש לעיניי וליבי מגיב בחייתיות. "את שלי מעכשיו ועד שליבך הדוהר יפסיק לפעום." חום ורטיבות נקווים בעיניי. "אני ברור,<span class="no-break"> אביגיל?"</span></p>
			<p class="textindent">האופן שבו הוא הוגה את שמי מרטיט את מעיי. פלוריאן מתקרב אלינו. "די להפחיד אותה,<span class="no-break"> קאס."</span></p>
			<p class="textindent">"אל תתערב, בן<span class="no-break"> דוד."</span></p>
			<p class="textindent">"אני חייב להתערב! זוכר מה קרה בפעם האחרונה שלקחת שפחה? שאזכיר<span class="no-break"> לך?"</span></p>
			<p class="textindent">"לך הביתה, פלור." האכזר מושך אותי בקולר הרחק מהכלוב. זעם והשפלה נוגסים בעצמותיי. אני לא בהמת<span class="no-break"> משא.</span></p>
			<p class="textindent">"זה רעיון רע, קאס, ואתה יודע את זה!" פלוריאן מתריע<span class="no-break"> מאחורינו.</span></p>
			<p class="textindent">האכזר לא עוצר כדי להתייחס כלל. ייאוש מכרסם בליבי ופתאום הגעגוע הביתה הופך בלתי נסבל. אני רוצה לחזור לירושלים בדרך קסם ולמצוא שם את משפחתי האהובה, כאילו לא נטבחו כמו חיות. כאילו כל מה שקרה היה רק סיוט שאני לא מצליחה להתעורר<span class="no-break"> ממנו.</span></p>
			<p class="textindent">אבל זה לא היה סיוט. הרומאים פילחו את ליבו הפועם של אבא שלי כששכב פצוע קשה ולא יכול היה לעשות דבר חוץ מלמות. את אחותי טליה הם הכו בראש חזק כל־כך שידעתי שכל תקווה לכך ששרדה היא אשליה. חלום שלא יוכל<span class="no-break"> להיות.</span></p>
			<p class="textindent">אחותי הקטנה, אדווה, פחדה כל־כך, שלא הפסיקה לבכות ולהשתולל כשלקחו אותנו. חיילי הלגיון לא רצו לשמוע אותה בוכה, אז אחד מהם תקע חרב בפיה בעודה צורחת. היא נפלה לאדמה כמו בובת סמרטוטים, עיניה פעורות ולא רואות<span class="no-break"> דבר.</span></p>
			<p class="textindent">את הראל, אחי הקטן והכתר לראשנו כמשפחה, הם הפרידו מעליי בכוח הזרוע והבטיחו שלעולם לא אראה אותו<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">פשוט ככה, המשפחה שלי נמחקה. אני נאבקת בדמעות, שומרת אותן במעמקי עיניי. האכזר מושך בי מצווארי ולא מאט עד שאנחנו מגיעים לשוק הבדים. הוא מתקרב לסוס הקשור מאחורי הדוכן הגדול ביותר, בסמוך לבית אריגה עצום<span class="no-break"> ומפואר.</span></p>
			<p class="textindent">"נרכב<span class="no-break"> לאחוזה."</span></p>
			<p class="textindent">ידיו נשלחות למותניי. אני נרתעת בלי שליטה, מותירה אותו מופתע. "אם מקובל עליך, אדוני, אעלה בכוחות עצמי." עיניי נעוצות<span class="no-break"> בנעליי.</span></p>
			<p class="textindent">"לא תצליחי לטפס על הסוס בידיים<span class="no-break"> קשורות."</span></p>
			<p class="textindent">"אוכל<span class="no-break"> לנסות."</span></p>
			<p class="textindent">הוא שותק לרגע ובוחן אותי. אני יכולה לחוש בעיניו מטיילות עליי, אף שאני לא רואה אותו עושה<span class="no-break"> זאת.</span></p>
			<p class="textindent">"קדימה," הוא<span class="no-break"> אומר.</span></p>
			<p class="textindent">אני שולחת רגל לאוכף ומנסה לטפס, אך לא מצליחה להיאחז בגופו של הסוס בידיים כבולות. אני מנסה להיאחז בסוס בזרועי, אך מחליקה. האכזר מתרחק. עיניי עוקבות אחריו. הוא לוקח סלסילה ריקה מאחד הרוכלים, ואז חוזר ומציב אותה הפוכה<span class="no-break"> מולי.</span></p>
			<p class="textindent">אני מביטה בו בדממה, כאילו מצפה שהסלסילה תיפתח באמצע ותיקח אותי היישר אל השאול. כשזה לא קורה, אני ממלמלת תודה ומטפסת על הסוס. הוא מתיישב מאחוריי, גופו הגדול גורם לי להיצמד נואשות לצוואר הבהמה רק כדי לא לגעת בו<span class="no-break"> בטעות.</span></p>
			<p class="textindent">עיניי נעצמות. אני מנסה להתעלם מחום גופו הבוער ככבשן. אני מנסה לנתק את הפחד המשתולל בליבי ולוחשת בלי קול 'שיר<span class="no-break"> למעלות'.</span></p>
			<p class="textindent">עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם<span class="no-break"> </span><span class="no-break">וָאָרֶץ:</span></p>
			<p class="textindent">אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם<span class="no-break"> שֹׁמְרֶךָ:</span></p>
			<p class="textindent">הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר<span class="no-break"> יִשְׂרָאֵל:</span></p>
			<p class="textindent">אני נאחזת בתפילה, מסרבת להרפות מאמונתי. אין יום שבו אני לא מתפללת, אבל תפילותיי לא נענות. למרות זאת, אמונתי לא נשברת. אני יודעת שאלוהים שומע אותי, גם אם אני לא יודעת מה התוכניות שלו<span class="no-break"> לגביי.</span></p>
			<p class="textindent">הסוס דוהר בדרך ראשית בבירת הכובשים שהחריבו את עולמי, ואני לא מצליחה להתעלם מהיופי הקורן מכל מבנה, מכל פסל ומכל עמוד. ההוד וההדר מעוררים בי תחושת ניכור קשה, הם עומדים בניגוד מוחלט לצנעת ביתי. מתחת ליופי, בתשתיות המבנים זורמים נהרות של דם שהרומאים שפכו במסעות הכיבוש שלהם, בדרכם לשלוט בעולם. הגעגוע הביתה מנסר, כואב מאי<span class="no-break"> </span><span class="no-break">פעם.</span></p>
			<p class="textindent">זמן קצר אחר כך אנחנו מגיעים לאחוזה לבנה, מפוארת ועצומה בגודלה בגבעת פלטין, שעליה שמעתי אין־ספור סיפורים בחיי. אף פעם לא חשבתי שאחיה כדי לראות את המקום בעצמי, ואני ממצמצת כדי לוודא שהמראה<span class="no-break"> אמיתי.</span></p>
			<p class="textindent">השכונה העשירה והמפורסמת ביותר באימפריה הרומית לא נעלמה גם לאחר המצמוצים. אנחנו חוצים את המדשאות ומגיעים לחלק האחורי של האחוזה. נער אורווה צעיר, אולי בן אחת־עשרה, ניגש ולוקח את המושכות. האכזר מזנק מהסוס בתנועה קלה, בהתחשב בגודל גופו, ומושיט לי את ידו. אני נרתעת, מבועתת, מביטה בה כאילו נחש קוברה יצא מתוכה ויכיש<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">"אני עד כדי כך מפחיד?" הוא שואל בשקט, שפתיו<span class="no-break"> נמתחות.</span></p>
			<p class="textindent">"בכלל לא,<span class="no-break"> אדוני."</span></p>
			<p class="textindent">הוא מלקק את שפתיו, כמעט כאילו הוא טועם את דבריי על לשונו. "את פוחדת, פרח קטן, אל תטרחי לשקר. זה לא דבר רע, לפחד ממני. סימן שהחושים שלך בריאים." אימתי מטפסת עוד כמה שלבים.<span class="no-break"> "רדי."</span></p>
			<p class="textindent">בחוסר ברירה אני מעבירה את הרגל ומתנודדת. הקרקע נראית רחוקה מרחק אוקיינוס<span class="no-break"> ממני.</span></p>
			<p class="textindent">"תקפצי, את<span class="no-break"> יכולה?"</span></p>
			<p class="textindent">אני נדה בראשי. לא אוכל לרדת עם ידיים כבולות בלי להתהפך וליפול על הראש. ברור לי שהוא ייגע בי שוב כדי להוריד אותי וזה הורג אותי. זיכרונות של ידיים רעות המבקשות לפגוע בי צפים ועולים. בעיקר העונש שהטילו עליי בפעם האחרונה, אחרי שהקאתי על נעליו של אחד משוביי. אני מצטמררת, אך לפני שהצמרמורת חולפת, ידיו השריריות של האכזר עוקרות אותי מהסוס ומניחות אותי לעמידה על הארץ. בלי התראה הוא מושך בקולר ומטיח אותי על ערמת<span class="no-break"> חציר.</span></p>
			<p class="textindent">"תראי לי את הפנים שלך.<span class="no-break"> עכשיו."</span></p>
			<p class="textindent">ליבי דופק.<span class="no-break"> "ל־למה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני חייב לראות אותך, אביגיל. תורידי את הצעיף מפנייך או שאקרע<span class="no-break"> אותו."</span></p>
			<p class="textindent">השפלה צורבת בבשרי. "אעשה מה שתרצה, רק בבקשה, אל תחשוף<span class="no-break"> </span><span class="no-break">אותי."</span></p>
			<p class="textindent">"אני מתאפק לא לתלוש ממך את הבד בכוח. הידיים שלי צורבות מהצורך. תעשי מה<span class="no-break"> שאמרתי."</span></p>
			<p class="textindent">ידיו נקפצות. אני עוצרת את הנשימה ומתכווצת, מצפה לאגרוף. כשהוא לא מגיע, אני אוספת נשימה רעועה ונאבקת להתעשת. אין לי ברירה אלא לגלות לו את פניי. במרירות, אני מושכת את הכיסוי<span class="no-break"> מעליי.</span></p>
			<p class="textindent">אצבע עדינה להפליא נחה תחת סנטרי וזוקפת את ראשי. עיניי מתנגשות בקרחונים כחולים, משוננים היטב. הם ננעצים ישירות בגולגולתי. העוצמה מזעזעת אותי. "מ־מה?" שפתיי בקושי הוגות את המילה. יש לי משהו על<span class="no-break"> </span><span class="no-break">הפנים?</span></p>
			<p class="textindent">הוא נד בראשו, פותח את פיו ואז סוגר. הוא מחפש את המילים, סוקר אותי ללא הרף, עיניו מטיילות ולומדות כל תו ותו בפניי. הוא מתעכב על שפתיי ואז מביט<span class="no-break"> </span><span class="no-break">בעיניי.</span></p>
			<p class="textindent">למה הוא נראה המום? אני לא בטוחה אם המראה שלי מוצא חן בעיניו או לא, וזה לא עוזר לעצביי המרוטים. אצבעותיו מלטפות את הקולר שעל צווארי, ואפילו שהוא לא נוגע בי, עורי<span class="no-break"> רותח.</span></p>
			<p class="textindent">"את יפהפייה, אביגיל." אני נצמדת לקש הדוקרני ומתנשמת בכבדות. "היה לי ברור שאת יפהפייה רק ממראה עיני החתול הירוקות שלך, אבל לא שיערתי שתיראי ככה." הוא מניח זרוע מעל ראשי ורוכן<span class="no-break"> אליי.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא יכולה לנשום. "אין שום דבר מיוחד בעיניים<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"אין שום דבר רגיל בעיניים שלך. הן כמו אבן חן נדירה, כזו שדי לראות רק פעם אחת כדי שתיצרב לנצח<span class="no-break"> בזיכרון."</span></p>
			<p class="textindent">ליבי מחסיר פעימה. איך משפט יפה כל־כך יכול לבקוע מפיו של גבר אכזר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">כל־כך?</span></p>
			<p class="textindent">"בת כמה<span class="no-break"> את?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא קרוב מדי, אני לא יכולה להתרכז, אבל מאלצת את עצמי. "שבע־עשרה." קולי<span class="no-break"> רועד.</span></p>
			<p class="textindent">"לעזאזל." הוא מסב את מבטו ונראה נסער. "את בתולה?" הוא משיב את עיניו ואוחז בעיניי. גל חום שזור באימה חולף<span class="no-break"> בי.</span></p>
			<p class="textindent">"כן."</p>
			<p class="textindent">"ויהודייה?"</p>
			<p class="textindent">השאלה פוגעת בי כמו הצלפה. אני מנסה לפסוע לאחור כאילו ערמת החציר תחליט לזוז לאנשהו, אבל הוא מושך אותי אליו מהשרשרת, לא מתיר לי<span class="no-break"> להתרחק.</span></p>
			<p class="textindent">"אל תנסי לשקר לי," הוא לוחש, נשימותיו נוחתות ברכות על עורי. אני בולעת את<span class="no-break"> </span><span class="no-break">רוקי.</span></p>
			<p class="textindent">"תפגע בי אם אענה לך את האמת?" דמעות נקוות בעיניי. אני לא רוצה עוד כאב, ההצלפה שחטפתי אתמול כשהיססתי להסיר את הצעיף מעל פניי ולהיחשף בפני השומרים בכניסה לרומא עוד בוער<span class="no-break"> בגבי.</span></p>
			<p class="textindent">"לא, לא אפגע<span class="no-break"> בך."</span></p>
			<p class="textindent">"לא?" שביב של תקווה זורח<span class="no-break"> בליבי.</span></p>
			<p class="textindent">"פשוט תעני לי, אביגיל. את<span class="no-break"> יהודייה?"</span></p>
			<p class="textindent">נראה שהשאלה מעוררת בו איזה יצר או<span class="no-break"> שד.</span></p>
			<p class="textindent">"לא."</p>
			<p class="textindent">הוא צוחק צחוק קר וקרביי מפרפרים. "כן, את כן." הוא רוכן לעברי. "אביגיל זה שם עברי." אין לי מושג איך הוא יודע, אבל היסטריה עומדת כצל מאחוריי ומאיימת לבלוע<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה, אל תמיר<span class="no-break"> אותי!"</span></p>
			<p class="textindent">"להמיר אותך?" הוא מתפלא. "להמיר אותך זה כמו להמיר אבן חן נדירה לחצץ. לא נשארו הרבה מכן אחרי המרד<span class="no-break"> הגדול."</span></p>
			<p class="textindent">אזכור המרד כמעט משחרר את שטף הדמעות שמעוורות את עיניי. אני ממצמצת אותן. "זה אומר שתניח לי לקיים את אמונתי?" קולי כמעט לא<span class="no-break"> נשמע.</span></p>
			<p class="textindent">"כן." זה טוב מכדי להיות אמיתי! "בתנאי אחד." הוא תופס בעורפי, שפתיו קרבות אליי באיטיות. "תהיי הסְקוֹרְטוּם<span class="no-break"> שלי."</span></p>
			<p class="textindent">"סקורטום?" גופי מתפתל באחיזתו. מעולם לא שמעתי את המילה<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">צל של חיוך קר מעקל את קצות שפתיו. "אל תגידי לי שאת לא יודעת מה<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אבל אני... אני באמת לא יודעת." אני זעה<span class="no-break"> באי־נוחות.</span></p>
			<p class="textindent">"לא יכול להיות שאת עד כדי כך<span class="no-break"> </span><span class="no-break">תמימה."</span></p>
			<p class="textindent">"מי אמר שאני<span class="no-break"> תמימה?"</span></p>
			<p class="textindent">"הפרצוף<span class="no-break"> שלך."</span></p>
			<p class="textindent">הפרצוף<span class="no-break"> שלי?</span></p>
			<p class="textindent">"והעובדה שאת לא יודעת על מה אני<span class="no-break"> מדבר."</span></p>
			<p class="textindent">"אז תסביר לי. זה כמו אנקילה? כי אני מוכנה לטפל במשק הבית שלך. אני מוכנה לעשות הכול כדי לשמר את היהדות שלי, רק תגיד לי מה אני צריכה לעשות. תגיד לי מה זה<span class="no-break"> </span><span class="no-break">סקורטום."</span></p>
			<p class="textindent">הוא רוכן אליי עוד קצת, יפה כל־כך שזה כואב. "שפחת מין." שפתיו הוגות את המילים<span class="no-break"> באיטיות.</span></p>
			<p class="textindent">"לא!" אני מנסה להרחיק אותו מעליי בכל כוחי, אבל הוא מושך בשרשרת והתנופה מעיפה אותי אל הרצפה. ידיי בקושי בולמות את הנפילה. "לא אהיה הזונה שלך! אתה<span class="no-break"> חולה!"</span></p>
			<p class="textindent">הוא מתיישב על עקביו מולי ובוחן אותי בשלווה. "לא אשאיר לך ברירה, פרח מדבר." אצבעותיו מלטפות את לחיי. "כך או כך תהיי שלי, מרצון או בניגוד<span class="no-break"> לרצונך."</span></p>
			<p class="textindent">"אז תצטרך לכפות עליי כי אני לעולם לא אסכים להיות הזונה שלך," אני מסננת מבעד לשיניי, דמעה בורחת מעיני ואחריה עוד אחת. ידו נחה כולה על לחיי, בוערת,<span class="no-break"> </span><span class="no-break">מחוספסת.</span></p>
			<p class="textindent">"אין משמעות להסכמה שלך, קטנטונת. אני האדון שלך, החיים שלך שייכים לי. בואי לחדרי הלילה." הוא מתקרב ואפו מרחף במרחק נגיעה<span class="no-break"> משפתיי.</span></p>
			<p class="textindent">"בבקשה," אני<span class="no-break"> מתחננת.</span></p>
			<p class="textindent">"אין טעם להתחנן. איבדתי את היכולת לרחם לפני שנים. תגיעי לחדרי הלילה או שאגרור אותך מהקולר, ולא אהיה עדין, תהיי בטוחה." הוא מתרומם על רגליו ומקליק באצבעותיו למשרתת, וזו ממהרת לעברנו בשביל האבנים החוצה את גינות הנוי, כאילו חיכתה לציווי כל חייה. "אווה, קחי אותה לחדרה. תדאגי שתאכל היטב, שתתרחץ ושתלבש שמלה יפה. תכיני אותה<span class="no-break"> ללילה."</span></p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
סופרות ישראליות רומנטיקה היסטורית alphaholes אצולה גראמפי וסאנשיין
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!