בשם האהבה 2 תגיד שאני שלך

רמינגטון

הייתי שיכור בלילה שבו הצעתי לרובי בנקס המהממת סכום מטורף כדי להיות האומנת של בתי - אין לי זמן לחשוב על הבחורה הסקסית שישנה במורד המסדרון מחדרי. אסור לי לחשוב על זה.

רובי

כשרמינגטון קי המרוחק, המהורהר והסקסי להחריד הופיע באותו לילה בבר, הסכמתי אפילו שידעתי שזו תהיה טעות נוראית. הרי לעזור לאדם במצוקה זה הדבר הנכון לעשות, לא?
שם: בשם האהבה 2 תגיד שאני שלך
מחבר/ת: טיה לואיז
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 012010351

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1">פרולוג</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-1"></span></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">רובי</span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-3">כיתה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-3"> ה'</span></span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">ידוע ומוסכם על כולם שילדות קטנות יודעות עד כיתה ה' אם הן ביצ'יות או<span class="no-break"> לא.</span></p>
			<p class="textindent">או־קיי, המצאתי את זה על סמך ההקדמה ל'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן. אני לא יודעת אם זו אמת אוניברסלית או לא, אבל באוקוויל, העיירה שבה אני גרה לא רחוק מצ'רלסטון, היום שבו סרינה וייטהד התבררה כמלכת הביצ'יות של שכבת כיתה ה' היה ברור<span class="no-break"> מאוד.</span></p>
			<p class="textindent">הרבה משפחות היגרו לאוקוויל מצ'רלסטון בגלל בתי הספר והרגשת הביטחון האישי, אז התחלנו לפגוש הרבה בנות חדשות. את סרינה הכרנו עוד<span class="no-break"> בגן.</span></p>
			<p class="textindent">"אימא שלי אומרת שבחרו באבא שלך בתור התלמיד הכי חתיך בתיכון." הקול שלה מגיע מאחורי הכתף השמאלית שלי. "חבל שאת לא דומה<span class="no-break"> לו."</span></p>
			<p class="textindent">היא צודקת. אבא שלי, קנת' בנקס, נוירוכירורג ידוע מאוד בצ'רלסטון, גבוה, בעל שיער חום בהיר ועיניים כחולות ועזות<span class="no-break"> הבעה.</span></p>
			<p class="textindent">אני צועדת לאחור, מחליקה את האצבע לאורך הגבה הבהירה שממסגרת את עינו, חושבת איך הן היו נראות מאוכזבות גם אם היו שחורות כפחם. "אימא שלי נבחרה כנערה הכי יפה בשכבה<span class="no-break"> שלה."</span></p>
			<p class="textindent">"איפה זה היה? ב'אקדמיה למניקור' של סוזי וונג?" סרינה<span class="no-break"> צוחקת.</span></p>
			<p class="textindent">אני מסתובבת לעמוד מולה. ביצ'יות לא מפחידות אותי. "באוניברסיטת 'קלמסון'. היא עשתה תואר בראיית חשבון." אני לא מזכירה את העובדה שלאחר שהיא פגשה את אבי היא ויתרה על הכול כדי להישאר בבית ולגדל את הבת שלה, הידועה גם בתור<span class="no-break"> 'אני'.</span></p>
			<p class="textindent">"את ממש טובה<span class="no-break"> בפורטרטים."</span></p>
			<p class="textindent">הקול של החברה הכי טובה שלי, דרו, הוא הפרעה מתוקה, והלחץ בחזה שלי נרגע. "אני יורדת יותר מדי לפרטים." אני הודפת את כתפה בכתפי ומדברת בשקט. "הטכניקה שלך טובה —<span class="no-break"> "</span></p>
			<p class="textindent">"הפורטרטים שלי אף פעם לא דומים לאנשים שאותם אני<span class="no-break"> מציירת."</span></p>
			<p class="textindent">סרינה עדיין לא סיימה. "איזה זוג משמיים," היא מתלוצצת, "הנסיכה שנפלה מגדולתה ובתה של<span class="no-break"> הגיישה."</span></p>
			<p class="textindent">שרירי הלסת שלי מתהדקים ואני מסתובבת במהירות ונעמדת ממש מול הפנים שלה. "כדאי שתשמרי על הפה שלך, סרינה<span class="no-break"> וייטהד."</span></p>
			<p class="textindent">"למה, מוח־בננה?" עיניה מהבהבות, אבל אני לא<span class="no-break"> נרתעת.</span></p>
			<p class="textindent">"בני המשפחה שלי מאסטרים בקונג־פו באק־מיי. אני משכללת את טכניקת 'חמש אצבעות' ו'הלב המתפוצץ' מאז הייתי בת<span class="no-break"> שבע."</span></p>
			<p class="textindent">עיניה הירוקות של סרינה מתכווצות מעט. "מה זה,<span class="no-break"> לעזאזל?"</span></p>
			<p class="textindent">"אם תעצבני אותי, אני אראה<span class="no-break"> לך."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אומר לגברת יוז שאיימת<span class="no-break"> עליי."</span></p>
			<p class="textindent">"אני אומר לגברת יוז שאת בריונית עם פה<span class="no-break"> מגעיל."</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מביטות זו בזו כשהשעון שעל הקיר מתקתק. אחת... שתיים... שלוש. ואז הקול של המורה שלנו קוטע את קרב<span class="no-break"> המבטים.</span></p>
			<p class="textindent">"בנות, מה קורה פה?" גברת יוז מניחה את ידה על כתפי, וסרינה מתרחקת לשולחן שלה<span class="no-break"> בכיתה.</span></p>
			<p class="textindent">דרו מתערבת. "בדיוק אורזות את הדברים שלנו, גברת<span class="no-break"> יוז."</span></p>
			<p class="textindent">המורה מתנשפת ומניחה יד על החזה שלה. "רובי, הדיוקן הזה של אבא שלך יוצא מן הכלל. הדמיון מדהים. את חייבת לקחת את זה הביתה ולהראות לו<span class="no-break"> הערב</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"לא." הביטחון שלי מתפוגג. "אבא שלי לא ממש מתעניין<span class="no-break"> באומנות</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">או בכל דבר אחר שאני<span class="no-break"> עושה.</span></p>
			<p class="textindent">"שטויות!" היא מסתובבת לכיוון השולחן שלה. "אשלח להורייך פתק. אמליץ עלייך למגמת האומנות בתיכון 'אוקוויל'. יש לך פוטנציאל<span class="no-break"> אמיתי!"</span></p>
			<p class="textindent">אין טעם להתווכח. ניסיתי להסביר למורים בעבר, והם לא מאמינים לי. כולם חושבים שאבא הוא איזה נדבן תרבותי כי הוא גדל בעיר, ובית החולים הכללי של צ'רלסטון קרא לאגף הניתוחים לילדים על שמו. אולי הם אפילו חושבים ככה מפני שהוא התחתן עם אימא שלי. האמת היא שהוא סתם אידיוט שאף פעם לא נמצא בסביבה. "בטח." אני מחייכת<span class="no-break"> ומהנהנת.</span></p>
			<p class="textindent">כשאני פוגשת בעיניה של דרו, החיוך שלה עצוב. "כדאי לך ללכת ללמוד במגמת אומנות. באמת מגיע<span class="no-break"> לך."</span></p>
			<p class="textindent">"שתינו יודעות שזה לא<span class="no-break"> יקרה."</span></p>
			<p class="textindent">הפעמון מצלצל כשאנחנו מסיימות לאסוף את הספרים שלנו. סרינה מביטה בי מהצד השני של הכיתה, אבל יש לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם<span class="no-break"> כרגע</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מאסטרים בקונג־פו? טכניקות 'חמש אצבעות' ו'הלב המתפוצץ'?" דרו לוחשת. שתינו מתחילות<span class="no-break"> לצחוק.</span></p>
			<p class="textindent">"היא כנראה אף פעם לא ראתה את הסרט 'קיל<span class="no-break"> ביל'."</span></p>
			<p class="textindent">"או את 'העולם המופלא של<span class="no-break"> גאמבול'."</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מחליקות כיף, ואני הולכת אחריה<span class="no-break"> לדלת.</span></p>
			<p class="textindent">"רובי, חכי!" גברת יוז ממהרת לתת לי מעטפה. "אני רוצה שתמסרי את זה להורים שלך הערב. תני להם לחתום על<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"כן, המורה." גוש מתהדק בגרוני. הלוואי שאנשים לא יקפצו למסקנות, אלא אם כן הם צריכים לשמור על<span class="no-break"> כושר.</span></p>
			<p class="textindent">דרו ואני הולכות בדרך הקבועה שלנו הביתה מבית הספר. אנחנו גרות באותה שכונה, אבל יזמים המשיכו לבנות כל־כך הרבה מבנים, שהשכונה נראית יותר כמו שלוש שכונות המחוברות זו לזו ברחובות ארוכים<span class="no-break"> ומפותלים.</span></p>
			<p class="textindent">האחוזה ההיסטורית של המשפחה שלה נמצאת בחלק העתיק ביותר של אוקוויל. היא הייתה אחת האחוזות הראשונות שנבנו כאן. הבית של המשפחה שלי נמצא בחלק החדש יותר של העיירה. זו לא אחוזה, אבל הבית עדיין די<span class="no-break"> גדול.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מגיעות לצומת והיא מהססת, מביטה לכיוון ביתה. מאז מותה של אימה, אבא שלה רק שותה ואחיה, דני, מסתבך כל הזמן<span class="no-break"> בשטויות.</span></p>
			<p class="textindent">"אם אבא שלך שונא אומנות כל־כך, למה בחרת בו בשביל הפורטרט<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">"תסביך אב," אני מתבדחת, בועטת בדשא בקצה נעלי. אף אחת מאיתנו לא באמת רוצה ללכת<span class="no-break"> הביתה.</span></p>
			<p class="textindent">"ברצינות?"</p>
			<p class="textindent">"לא יודעת. הפנים שלו היו בראש שלי." אני פוזלת לעברה. "למה בחרת<span class="no-break"> בדני?"</span></p>
			<p class="textindent">היא מושכת בכתפיה. "אותה<span class="no-break"> סיבה."</span></p>
			<p class="textindent">היא פותחת את תיק העבודות הגדול שלה, ושתינו מביטות בדיוקן שהיא ציירה. זה לא דומה לדני בכלל, זה דומה יותר לחבר הכי טוב שלו, גריי. העיניים שלנו נפגשות, ואני צוחקת. "אלה הפנים שנמצאות בראש<span class="no-break"> שלך?"</span></p>
			<p class="textindent">הלחיים מסמיקות. היא לא צריכה לענות לי. דרו ואני מכירות זו את זו טוב יותר מכל אחד אחר בעיירה הזאת. "נתראה מחר,<span class="no-break"> דרו־פוק</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">"אל תקראי לי ככה,<span class="no-break"> מוח־בננה."</span></p>
			<p class="textindent">אני נותנת לה דחיפה, והיא תוקעת לי מרפק בצלעות. ההיאבקות הופכת לחיבוק קצר.<span class="no-break"> "בהצלחה."</span></p>
			<p class="textindent">"גם לך." היא מנופפת וצועדת לעבר ביתה. אני תוהה אם אבא שיכור עדיף על אבא נפקד או גרוע יותר. כך או כך, אני לא יכולה לדחות את הבלתי נמנע. אבא תקוע בבית החולים ושוב לא יגיע בזמן לארוחת הערב. אימא ואני יושבות יחד ואוכלות קימצ'י וכיסונים חריפים בעזרת מקלות אכילה בזמן שהיא מספרת לי על אודות אירועי היום<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">שמלת הבז' המסודרת שלה נעצרת בברכיה, וחגורה שחורה ודקה כרוכה סביב מותניה. שערה הכהה מוחלק לאחור ואסוף בפקעת נמוכה על העורף, והיא נועלת נעלי עקב נמוכות, שחורות וסולידיות. שרשרת פנינים כרוכה סביב צווארה ושפתיה משוחות בגוון ורוד. העור של אימא<span class="no-break"> מושלם</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">היא הדוגמה מספר אחת למזכירת כנסייה בעיירה<span class="no-break"> קטנה.</span></p>
			<p class="textindent">אני לבושה במכנסי ג'ינס קרועים ובחולצת טי עם הדפס, ויש לי תספורת קארה עד הכתפיים. אני דומה לה יותר, אבל הודות לאבא שלי שערי קצת גלי, ועיניי הכהות מעט עגולות יותר. ברור שאני חצי קוריאנית, אבל אני מעריכה את הבונוסים הקטנים שקיבלתי מהאיש שאיתו אין לי שום דבר<span class="no-break"> במשותף.</span></p>
			<p class="textindent">אנחנו מסיימות לאכול ואימא הולכת לבר שמפריד בין המטבח לפינת האוכל. "מה זה?" היא מרימה את המעטפה שהשארתי<span class="no-break"> שם.</span></p>
			<p class="textindent">"גברת יוז רוצה שתחתמי ושאחזיר לה את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">אימא פותחת את המכתב, עיניה סורקות במהירות את הדף. "זה אומר שתעזבי את בית הספר מוקדם יותר כדי לצייר ציורים?" מצחה מתקמט. "מה עם שיעורי המדעים? המתמטיקה? אם כבר לצאת מבית הספר מוקדם, עדיף שזה יהיה כדי ללמוד הנהלת<span class="no-break"> חשבונות."</span></p>
			<p class="textindent">"זו רק המלצה, אימא. אני לא חייבת לעשות את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">"אבא שלך לא יאהב את<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent"><span class="italic _idGenCharOverride-3">מה את אומרת.</span> אני לא אומרת את זה בקול רם, כמובן. אני לא רוצה שהיא תשטוף לי את הפה בסבון<span class="no-break"> שוב.</span></p>
			<p class="textindent">"מה אני לא אוהב?" הקול החמור של אבא מקפיץ<span class="no-break"> אותי.</span></p>
			<p class="textindent">גם אימא קופצת. "קנת'! ברוך הבא הביתה." היא ניגשת כדי לתת לו נשיקה על הלחי. "שמרתי לך אוכל.<span class="no-break"> שב."</span></p>
			<p class="textindent">הוא הולך לבר שליד החלון וקרח מצלצל בכוס הקריסטל כשהוא מוזג את מנת הוויסקי היומית שלו.<span class="no-break"> "רובי?"</span></p>
			<p class="textindent">הבטן שלי מתכווצת. "כן,<span class="no-break"> אדוני?"</span></p>
			<p class="textindent">"על מה אימא שלך<span class="no-break"> דיברה?"</span></p>
			<p class="textindent">עיניו ננעצות בי, ואני תוהה איך הוא יכול להקפיא אותי רק במבט. "הייתה לנו מטלת אומנות בבית הספר והמורה שלי שלחה הביתה פתק." המצח שלו מתקמט וקרביי הקפואים מתפצלים ברסיסים<span class="no-break"> כואבים</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"נזיפה?"</p>
			<p class="textindent">"המלצה," אני אומרת מהר, "היא רוצה שאשתתף בתוכנית לאומנות. אמרתי לה שאני לא<span class="no-break"> מעוניינת."</span></p>
			<p class="textindent">הוא ניגש למכתב שאימא השאירה על השולחן וסורק אותו אפילו מהר יותר ממנה. "אומנות." האף שלו מתקמט. "מה נכנס במורים האלה? איזה סוג של עבודה היית מקבלת עם תואר<span class="no-break"> באומנות?"</span></p>
			<p class="textindent">אני בולעת את הכאב בגרון ומהנהנת. "אני יודעת, נכון?" קולי נשמע קטן<span class="no-break"> מדי.</span></p>
			<p class="textindent">"מה זה?" הוא קורא בקול רם, "ראה דיוקן? איזה<span class="no-break"> דיוקן?"</span></p>
			<p class="textindent">"זה שום דבר." אני נעמדת ומרימה את צלחתי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להמשיך בשיחה<span class="no-break"> הזאת.</span></p>
			<p class="textindent">"רובי, איזה<span class="no-break"> דיוקן?"</span></p>
			<p class="textindent">אני מניחה את הצלחת במטבח והולכת למקום שבו השארתי את תיק בית הספר, במבואה של הבית. תיקיית האומנות שלי נמצאת שם, שעונה על הקיר מאחורי מעילי הגשם. אני מוציאה ונושאת אותה לחדר האוכל, שם הוא יושב עכשיו בראש השולחן, מחזיק בכוס הוויסקי<span class="no-break"> שלו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">אימי עומדת מאחורי כתפו הימנית ומניחה לפניו צלחת ועליה אוכל מהביל. "זה כלום, באמת." אני מושיטה לו את התיקייה. הוא לוקח אותה ונשימתי דוממת. יש לי<span class="no-break"> בחילה.</span></p>
			<p class="textindent">מה אבא יראה כשיסתכל על הפורטרט שציירתי? האם יראה את הכעס ואת חוסר ההסכמה שתמיד מביט בי בחזרה? או שזה יעשה משהו לליבו, ישבור את חומת האבן שסביבו? או שהוא יראה רק את מה שהוא רואה כל יום במראה? האם אכזבה ותסכול הם הדרכים שבהן הוא רואה את<span class="no-break"> העולם?</span></p>
			<p class="textindent">הכריכה החומה נפתחת והבעת פניו לא משתנה כשהוא בוחן את הקווים וההצללות, את החלל החיובי והשלילי. ידיי המלוכדות נלחצות חזק יותר. אני לא רוצה שהוא יחפור לעומק, יהפוך את הדף ויראה את הניסיונות שלי להעתיק את קלימט ואת<span class="no-break"> דגה.</span></p>
			<p class="textindent">האמת היא שאני מסכימה עם גברת יוז. אני גאה באומנות שלי. הדיוקן של אבי דומה לו מאוד, גם אם הוא מרוחק וקר. כשאני מציירת אני מרגישה שאני חיה, וככל שאני עובדת קשה יותר על הציור, כך הוא יוצא קרוב יותר למה שקיוויתי שהוא יצא. זה מרגש<span class="no-break"> ומספק.</span></p>
			<p class="textindent">אני לא רוצה שהוא ייקח ממני את מה שאני אוהבת ויהרוג אותו. הוא סוגר את התיקייה ומשליך אותה הצידה. "תואר חסר<span class="no-break"> תועלת."</span></p>
			<p class="textindent">"אמרתי לה שאני לא מעוניינת." אני מדברת בשקט, בכניעה. הוא שונא את הציור. עיניו לא עוזבות את צלחתו. אני מתבוננת בו כשהוא חותך כופתה דביקה ומכניס אותה לפיו במזלג. אבי מסרב להשתמש במקלות<span class="no-break"> אכילה.</span></p>
			<p class="textindent">"זה<span class="no-break"> הכול</span><span class="no-break">."</span></p>
			<p class="textindent">אבי פוטר אותי מעליו, והחלומות האומנותיים שלי מתפוגגים כמו הדיוקן שבתוך התיקייה. כמו המכתב, שאני לא מחזירה למורה אף<span class="no-break"> פעם</span><span class="no-break">.</span></p>
		</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

רומנטיקה בעבודה רומנטיקה בעיירה קטנה רומנטיקה מרגשת רומנטיקה עכשווית מיליונרים שוברי לבבות

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!