ארנב לבן העלייה 1 ממליך המלכים 1

ויליאם יריב חזק, אבל הוא לא מביא בחשבון שני דברים:

1. הכוח העצום שלו מבוסס רבות על הפחד שהוא משליט על כולם בסביבתו - ואני לא מפחדת ממנו.

2. אני מכירה אותו - את מהלכיו, את החוזקות שלו, את החולשה שלו - חולשה שאני יצרתי.

בסופו של דבר אני זו שתלמד אותו לקח - הוא ידע מה זה אומר לאבד את היקר לו מכול.

ויליאם רונהארט

מעולם לא נאלצתי להתמודד עם אויבת כמו קרינה אשוורת’, לצאת לקרב נגד האישה שהחזיקה את ליבי בידיה, אבל אם היא תסובב לי את היד, לא תהיה לי ברירה אלא להראות לה בדיוק למה מכנים אותי ”ממליך המלכים”.
שם: ארנב לבן העלייה 1 ממליך המלכים 1
מחבר/ת: לונדון מילר
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/ פשע-מאפיה
מק״ט: 012010331

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

					
		<div class="_idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
			<h1 class="perek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-6">1</span></h1>
			<p class="tahatperek" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"></p>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">שדה</span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-2"> פרגים</span></span></h3>
			<h3 class="down-tatle sigil_not_in_toc" lang="he-IL" xml:lang="he-IL"><span class="bold _idGenCharOverride-2">קרינה</span></h3>
			<p class="paragraph-no-hazaha">ניו יורק לא הייתה סתם מקום, היא הייתה הלך רוח. קרינה אשוורת' הכירה רק את מה שראתה בסרטים או קראה עליו בספרים. כשישבה במטוס, לפני שנה כמעט, והביטה מטה בעננים שמתחת לכנפיו, ציפתה למצוא עיר סואנת, עיר בשלה, עמוסה וידויים אכזריים ואין־סוף סודות עם יותר בניינים מאשר פארקים ואווירה שמשדרת שאדם צריך להיות בעל חוסן נפשי כדי לעמוד בברוטליות<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">היא הייתה שונה במידה רבה מהעיירה בצל רכס הגבעות המכוסה עצים שבה גדלה. לא משנה לאן עברה, והיא עברה לא מעט במהלך שנות התבגרותה, אימה מעולם לא הסכימה להתפשר על בית ללא גינה, עם מספיק צמחייה סביב כך שתמיד ייראה מושלם באביב, ולא משנה אם הבית עצמו היה קטן או<span class="no-break"> גדול.</span></p>
			<p class="textindent">היא ידעה שהחיים בעיר הגדולה יהיו שונים מכל מה שהכירה, וקיבלה את הידיעה בברכה. היא ציפתה לכך מהרגע שהאפשרות<span class="no-break"> עלתה.</span></p>
			<p class="textindent">אחרי שבילתה כמעט חצי יום במטוס וישנה מעט מאוד, חצתה את נמל התעופה 'קנדי' עם שתי מזוודות וכוכבים בעיניים. היא הייתה להוטה לראות את העיר שאחותה, אַילה, דיברה עליה הרבה כל־כך, מפני שבשונה ממנה, אַילה באמת יצאה אל מחוץ לגבולות העיירה שבה גדלו. מלונדון למלבורן, היא חצתה את הכדור לקליפורניה ואז עלתה לקנדה ומעבר לה. כאשר הגיעה לניו יורק, הרגישה כאילו נכנסה אל עולם חדש<span class="no-break"> לחלוטין.</span></p>
			<p class="textindent">אף שחששה לגבי ההשתלבות שלה בקרב ים הזרים שהקיפו אותה, הרגישה גם גרעין של התרגשות בנוגע לעובדה שהייתה אלמונית לחלוטין עבור מי שסבב אותה. היא הייתה יכולה להיות כל מי שתרצה להיות, ואיש לא ידע מי הייתה באמת ולאיזו משפחה היא השתייכה, וזה בדיוק מה שהיא<span class="no-break"> רצתה.</span></p>
			<p class="textindent">לא היה אכפת לה לעבור לגור בדירת חדר שגודלה כגודל קופסת נעליים. זאת הייתה הדירה שלה, וההתרגשות שלה על כך שהייתה רחוקה מהבית הכפילה את עצמה כאשר השיגה את העבודה<span class="no-break"> בעיתון.</span></p>
			<p class="textindent">אם אחד־עשר חודשים כעיתונאית ב'גאזט' לימדו אותה משהו, זה שמעבר לזוהר ולקסם שבהם הייתה ידועה ניו יורק, רוב הימים בה היו משעממים באופן יוצא מן<span class="no-break"> הכלל</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">כשלא ישבה לבד לצד שולחן עבודה עמוס מאמרים שהמתינו לעריכה ולהגהה לפני שיעברו לאישורה הסופי של קמילה, הייתה בבית ועבדה על הפרויקט הסודי<span class="no-break"> שלה.</span></p>
			<p class="textindent">לא משנה באיזה מהדברים הייתה עסוקה, בכל מקרה ישבה מול מסך, כשהסמן המהבהב מזכיר לה התחלה<span class="no-break"> חדשה.</span></p>
			<p class="textindent">בחודשי העבודה הראשונים שלה בעיתון כתבה בעיקר על אנשי החברה הגבוהה שחיו באפר איסט סייד. השערוריות השוליות שלהם לא הגיעו לעמוד הראשון, אבל עדיין היו ראויות למקום<span class="no-break"> בעיתון.</span></p>
			<p class="textindent">לא היה לה אכפת, אף שדברים מהסוג הזה לא עניינו אותה. היא ידעה שזה מפני שהיא חדשה ושלכולם יצא לכתוב כתבה או שתיים שהיו בעיניהם מעיקות ולא מעניינות. היה עליה להוכיח את עצמה, להראות למה היא מסוגלת כשנותנים לה דף חלק ונושא. רק לעיתים רחוקות נתקלה בסיפורים שהוכיחו עצמם חדשותיים, ובכל זאת שמחה עליהם כי אם זה לא היה קורה, הייתה בוודאי כותבת על מה שנשים עשירות מעדיפות לאכול לארוחת ערב במקום על משהו<span class="no-break"> מסעיר.</span></p>
			<p class="textindent">אלא שעברו כבר חודשיים מאז זכתה להזדמנות הגדולה שלה. חודשיים מאז קרה משהו שהיה שווה את השעות הנוספות ואת הלילות נטולי השינה. כעת מצאה את עצמה בוהה בטלפון שעל שולחן העבודה, מייחלת לכך שיצלצל, מצפה למידע או לרמז כלשהו שיגרום לה לקום מהכיסא ובאמת לעשות<span class="no-break"> משהו</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">קרינה חגה על הכיסא המשרדי השחור שהיה נוח מכפי שנראה לה בהתחלה. היא הרימה את רגליה על משטח השולחן ובדקה בשעונה מה<span class="no-break"> השעה.</span></p>
			<p class="textindent">השעה הייתה רק עשר בבוקר, אף שהרגישה כאילו השעה הייתה מאוחרת בהרבה שכן התעוררה בחמש ורבע. לרגע שקלה לקפל את הדברים שלה ולהמשיך לעבוד מהבית. מזון מהיר שמנוני והפיג'מה האהובה עליה קראו<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">"אשוורת'!"</p>
			<p class="textindent">קרינה הזדקפה. קמילה עמדה בפתח משרדה, לבושה כמנהגה בשמלה אדומה, שבלטה על רקע הרהיטים בגוון שחור ולבן שמאחוריה. היא סימנה באצבעותיה לקרינה להצטרף אליה לפני שנעלמה בחזרה אל מאחורי<span class="no-break"> שולחנה.</span></p>
			<p class="textindent">"נראה לי שהסתבכת בצרות," לחשה סמנת'ה, חברתה ושכנתה למשרד, מטה את ראשה לכיוונה של<span class="no-break"> קמילה.</span></p>
			<p class="textindent">בהתחשב בזמן שהשקיעה בעבודה והזמן שנדרש להסתגלות לחיים בעיר חדשה, שהיו שונים מאוד מהחיים באחוזה הכפרית הקטנה שבה גדלה, לקרינה לא נשאר זמן לצאת ולחוות את העיר. העובדה שעבדה איתה בחורה בת גילה הוכיחה את עצמה מועילה מאוד בתחום<span class="no-break"> הזה.</span></p>
			<p class="textindent">נדרשו רק ימים ספורים ואהבה משותפת לקפה של הבוקר כדי שיפתחו בשיחה הראשונה שלהן ופחות מיממה נוספת כדי שיחליפו מספרי<span class="no-break"> טלפון.</span></p>
			<p class="textindent">כעת אפשר היה לומר שהיא הייתה האדם הקרוב ביותר לקרינה בעיר, אף שלעיתים נדירות בלבד בילו יחד מחוץ למשרד. זה משהו שהיא הייתה צריכה לעבוד עליו. הסיבה העיקרית לכך שרצתה להגיע לכאן מלכתחילה הייתה שרצתה לצאת מאזור הנוחות שלה, לחוות חיים שהיו זרים לה אם הייתה נכנעת לרצונה של<span class="no-break"> אימה.</span></p>
			<p class="textindent">'ציפיות' יהיה מתאים יותר<span class="no-break"> לומר</span><span class="no-break">.</span></p>
			<p class="textindent">"מה שזה לא יהיה," רטנה קרינה כשנעמדה, "אני מפילה עלייך את האשמה." קרינה נעצה את העט בפקעת שערה וחצתה את המשרד, מנסה לשער על מה קמילה רוצה לדבר איתה, אבל הסקרנות פיזרה את מחשבותיה. אם היה עליה להמר, הייתה אומרת שזה קשור למאמר פוטנציאלי. בוודאי לא משהו שקשור אליה או לשקרים שסיפרה כדי להשיג את העבודה, אף שפחד התעורר בה בכל פעם שנקראה למשרדה של העורכת<span class="no-break"> לשיחה.</span></p>
			<p class="textindent">קמילה שוחחה בטלפון כשקרינה נכנסה, מהנהנת למה שזה לא יהיה שאמרו לה מעבר לקו ומשרבטת דברים בפנקס. קרינה לא הפריעה והמתינה בדממה עד שהבוסית שלה סיימה את השיחה וניתקה את הטלפון. כשהרימה את מבטה, הבעת פניה הייתה שילוב של סקרנות ושל משהו נוסף שקרינה לא הצליחה לשים עליו את<span class="no-break"> האצבע.</span></p>
			<p class="textindent">אף שזאת הייתה העבודה האמיתית הראשונה שלה וניסיונה בשוק העבודה היה מועט, קרינה הייתה בטוחה שקמילה לא דומה בדבר לאף בוסית אחרת. מעבר לכך שאדום היה סימן ההיכר שלה והיא לבשה אדום בכל יום, היה גם האופן שבו נשאה את גופה. הליכתה הזקופה, כשכתפיה משוכות לאחור וראשה מורם, תמיד שידרה ביטחון. אדם שהיה מסתכל עליה לא יכול היה לנחש שהיא מתקרבת לסוף שנות החמישים שלה, או שהייתה העורכת הראשית בעיתון<span class="no-break"> מקומי.</span></p>
			<p class="textindent">היא יכלה להיות עורכת באחד הירחונים המבריקים שקרינה אהבה לעלעל בהם כאשר ביקרה בחנות המכולת, או אימו של אחד מאנשי החברה הגבוהה שעליהם כתבה. מילותיה של אימה תמיד הדהדו בתודעתה. 'התלבשי כאילו את רוצה לכבוש את<span class="no-break"> העולם'.</span></p>
			<p class="textindent">מילות חוכמה<span class="no-break"> לחיים.</span></p>
			<p class="textindent">"יש לי סיפור בשבילך," אמרה קמילה, תלשה את הדף שעליו כתבה בפנקסה והחליקה אותו לעברו השני של השולחן. "את יודעת איפה נמצא בניין 'תעשיות<span class="no-break"> פקסטון'?"</span></p>
			<p class="textindent">"הבניין הראוותני העצום ליד 'טיימס סקוור'?" שאלה קרינה, "כן, אני מכירה אותו." וגם את המנכ"ל שעל שמו נקרא הבניין. הבוקר שלה החל להשתפר. "מה קורה שם?" היא שאלה וקראה בחטף את הפתק שהגישה לה קמילה. "רגע... מישהו מצא<span class="no-break"> גופה?"</span></p>
			<p class="textindent">"המשטרה הגיעה לפני רבע שעה, אז אני צריכה שתגיעי לשם עכשיו. דווחי לי על כל דבר שתצליחי<span class="no-break"> לברר."</span></p>
			<p class="textindent">"כמובן."</p>
			<p class="textindent">"יפה.<span class="no-break"> וקרינה?"</span></p>
			<p class="textindent">היא סובבה את גבה בכוונה לצאת מהמשרד ולאסוף את מעילה לפני שתזמין מונית, אבל נעצרה ופנתה להסתכל על קמילה שמיקדה בה את<span class="no-break"> מבטה.</span></p>
			<p class="textindent">"אני מאמינה שאת מסוגלת להתמודד עם<span class="no-break"> זה."</span></p>
			<p class="textindent">זה היה חלק מהעבודה. יותר מזה, זאת הייתה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, להראות שהיא יכולה לעשות יותר, לקחת על עצמה את הסיפורים החשובים. "לא אאכזב<span class="no-break"> אותך."</span></p>
			<p class="kohavit"></p>
			<p class="paragraph-no-hazaha">ים של אורות כחולים ואדומים היה הדבר היחיד שקרינה הצליחה לראות כאשר יצאה מהמונית. סרט משטרתי צהוב נמתח מבניין אחד לבניין הסמוך והפריד בין השוטרים לקהל הקטן של עוברי אורח ועיתונאים שבחנו אותם בעיניים סקרניות בזמן שעבדו. כמה מהם צילמו תמונות, סימן מדאיג<span class="no-break"> כשלעצמו.</span></p>
			<p class="textindent">שוטר במדים עמד לפני הסרט כשידיו חבוקות לפני גופו וארשת פניו חמורה. קראו לו פינקרטון. הוא היה אחד משני השוטרים שעצרו את רבקה מק'רלף, בחורה עשירה מאפר וסט סייד, לפני כחודש. כשהוא והשותף שלו באותה התקופה עצרו אותה ופתחו לה תיק פלילי בגין נהיגה תחת השפעה, הוא היה טירון עם ניסיון של פחות משנה בעבודה. אביה של רבקה ניסה לגרום לפיטוריו כי האמין שחרג מתפקידו, ומעולם לא הכיר בעובדה שריכוז האלכוהול בדמה של בתו אכן היה הרבה מעבר למותר ושהייתה בת שש־עשרה בלבד, אבל כשמאמרה של קרינה בנושא פורסם ומשך תשומת לב ציבורית רבה, האב נסוג בשקט ופינקרטון הורשה להישאר בתפקידו. בעקבות המקרה, הוא אמר שהוא חייב<span class="no-break"> לה.</span></p>
			<p class="textindent">'תדאגי למצוא חברים בכל מקום', אחת מעשרת הדיברות שאחותה, אַילה, חיה<span class="no-break"> לפיהן.</span></p>
			<p class="textindent">היא תחבה את ידה לתיק והרגישה את המתכת הקרירה ואת העור שהרכיבו את המצלמה שלקחה איתה. קמילה לא הייתה זקוקה לצילומים שכן היה צלם במערכת, אבל לאחרונה התחילה לקחת אותה איתה לכל מקום. היא רצתה ללכוד את הזירה בעצמה ולבחון אותה אחר כך כדי לראות מה פספסה בפעם הראשונה. נדרש לה מאמץ מסוים להתקדם אל השורה הראשונה של המשקיפים, שפינו לה דרך בנימוס כאשר ראו את התג התלוי על צווארה, אבל שלא כמו כמה מהעיתונאים האחרים שעבדו לצידה, היא לא ניסתה לחצות את הסרט כדי להשיג תצלום בלעדי שימכור עיתונים ויחולל באז תקשורתי. זה רק הקשה על עבודת השוטרים ששמרו על<span class="no-break"> הסרט.</span></p>
			<p class="textindent">היא אהבה להגדיר את עצמה כזהירה מאוד. היא שיחקה לפי החוקים ובגלל זה, כך חשבה, סימן לה פינקרטון בעדינות בראשו כאשר הבחין בה ופסע שני צעדים מוצנעים שמאלה, חוסם את זווית הצילום של אחד ובכך נותן לה זווית טובה יותר למה שהתרחש<span class="no-break"> מאחוריו.</span></p>
			<p class="textindent">בתחילה הצליחה לראות רק את ים האדום והירוק של פרחי הפרג עוצרי הנשימה באור השמש הבהיר. הם נעו בעדינות ברוח הנושבת, יפהפיים אם לא בלתי אפשריים. זאת לא הייתה עונת הפרג, אם איננה טועה, אבל איכשהו לוויליאם פקסטון היה שדה מלא בהם מחוץ לבניין שלו. היא יכלה רק לשער כמה עלה לו לייבא ולתחזק<span class="no-break"> אותם.</span></p>
			<p class="textindent">היא הביטה דרך העינית וצילמה כמה תמונות של הבלשים משוחחים ביניהם, את הפתולוג שעמד בצד וכתב משהו על לוח כתיבה ואת השיחה השקטה אך אינטנסיבית בין בלש שלא זיהתה ומאבטח. רק כאשר כיוונה את המצלמה שלה למטה, היססה לפני שלחצה על הכפתור. היא לא יכלה לראות את הגופה, כיוון שהייתה מכוסה כולה בבד לבן שלאורכו נפרש שק גופה שחור. העובדה שזהותה של האישה הוסתרה על ידי הבד ושלקרינה לא היה מושג מי הייתה, לא הייתה משמעותית. המראה בכל זאת סימר את השערות שעל<span class="no-break"> עורפה.</span></p>
			<p class="textindent">היא בלעה רוק ונזכרה בפעם האחרונה שבה ראתה גופה. אפילו עכשיו, יכלה כמעט לחוש את הצינה בפניה, את הכאב בקצות אצבעותיה, איך לא הצליחה לנשום לפני שצעדה לכיוון מעטה השלג שהוכתם<span class="no-break"> בדם.</span></p>
			<p class="textindent">היא הנידה בראשה כדי לסלק את המחשבה והכריחה את עצמה להתמקד במשימה שלפניה במקום בזיכרון רחוק. כאשר הפתולוג נתן אישור לפנות את הגופה, היא הכניסה את המצלמה. היא חיכתה שהקהל יתחיל להתפזר לפני שניגשה אל פינקרטון. אחרי שווידאה שהטלפון שאחזה בידה גלוי לעין כול, נעמדה מחוץ לשדה הראייה של השוטרים האחרים ושאלה, "מה אתה יכול לספר<span class="no-break"> </span><span class="no-break">לי?"</span></p>
			<p class="textindent">פניו של פינקרטון היו חתומות והיא חשבה שאולי שלא שמע אותה עד שלחש, "אין הרבה מה לספר. לא היה עליה שום דבר שיאפשר לנו לזהות אותה. שמעתי את פיטרסון אומרת שהקורבן לבשה 'פרל'. 'לה<span class="no-break"> פרל'?"</span></p>
			<p class="textindent">פיטרסון הייתה הבלשית היחידה, ועמדה לצד הבלשים. "'לה פרלה'," תיקנה אותו קרינה וחשבה על מחירם של פריטי המותג. אין תעודת זהות. יש הלבשה תחתונה יוקרתית. "אתה זוכר מה היא<span class="no-break"> לבשה?"</span></p>
			<p class="textindent">"שמלה שחורה. נעלי<span class="no-break"> עקב."</span></p>
			<p class="textindent">נערת ליווי, אולי? "מה הדיווח<span class="no-break"> הראשוני?"</span></p>
			<p class="textindent">הוא כחכח בגרונו והביט רחוק. "לא<span class="no-break"> לציטוט?"</span></p>
			<p class="textindent">"בשבילך, ברור." מה שזה לא יהיה שיאמר לה, היא תגלה בעצמה בכל<span class="no-break"> מקרה.</span></p>
			<p class="textindent">"הם חושבים שאולי קפצה," הוא אמר, נימה של רחמים בקולו, "אבל יש עליה כמה חבורות, אז הפתולוג יערוך בדיקה<span class="no-break"> יסודית."</span></p>
			<p class="textindent">"והיא קפצה מהבניין של פקסטון?" היא שאלה בעיקר את עצמה ומתחה את צווארה כדי להביט בגג הבניין. הוא לא נמנה על הבניינים הגבוהים ביותר בעיר, אבל הגג בכל זאת נראה לה רחוק למדי. "היו<span class="no-break"> </span><span class="no-break">עדים?"</span></p>
			<p class="textindent">"איש לא ראה אותה נכנסת, אבל כשפקסטון הגיע בשעה שמונה, היא כבר הייתה<span class="no-break"> שם."</span></p>
			<p class="textindent">המידע הזה הספיק כדי לגרום לה למצמץ פעמיים. "המנכ"ל מצא<span class="no-break"> אותה?"</span></p>
			<p class="textindent">"אני לא בטוח בפרטים. זה היה המנכ"ל או אחד המאבטחים שמסתובבים איתו. בכל מקרה, הוא היה<span class="no-break"> כאן."</span></p>
			<p class="textindent">מעניין. לא בכל יום מנכ"ל מיליארדר נתקל בגופה, ואף שלא יכלה להיות בטוחה, היא שמעה את שמו של פקסטון לאחרונה. עם זאת, שככל שהתאמצה, לא הצליחה לזכור<span class="no-break"> איפה.</span></p>
			<p class="textindent _idGenParaOverride-1">אבל היא<span class="no-break"> תגלה.</span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 35.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

לפי נושאים

מותחן רומנטי מיריבים לאוהבים מתח ופשע אירוטי רומנטיקה אפלה רומנטיקה במאפיה רומנטיקה עכשווית רומנטיקת נקמה גיבורות חזקות סודות מהעבר alphaholes

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!