שמש 1 אהבה מתורגמת 1

1

טרנט

אגדה

"אין מוות, טרנט. אנחנו יצורים אוניברסליים. ישנה רק מודעות אחת. אתה לא מרגיש אותן? את כל האנרגיות הטובות?" קולה המתוק כדבש של דני עלה, מתפשט ונוגע בנקודה עמוקה כלשהי בתוכי.

כרגיל.

וכרגיל, לא עשיתי שום דבר לגבי זה, אפילו שרציתי.

חרקתי את שיניי, שאפתי שאיפה עמוקה והחזקתי אותה. היא הייתה ממש פה, לידי, אבל לא שלי כדי לגעת בה. תזכור את זה.

הנחל נצץ תחתנו, זורם בצילם של העצים. וכאילו ניסתה להדגים בדיוק עד כמה היא הרגישה את קצבו של היקום, היא נעצרה ממש מולי, במרכזו של בול העץ הרחב ששימש בתור גשר, עצמה את עיניה והרימה את כפות ידיה הפתוחות לעבר צמרות העצים המתנשאים תוך שהיא שומרת על שיווי משקל.

הלכתי אחריה, מוודא שלא אתקל בה והודף את הדחף לאחוז במותניה כדי לשמור על שיווי משקל.

הייתי בן שמונה־עשרה, ואין סיכוי שהייתי מעז. היא הייתה בת עשרים ושתיים... אלה, עדינה מדי, יקרה מדי. דמות להעריץ מרחוק, אפילו כשהייתי קרוב כל־כך.

אך היא תמיד הקסימה אותי. ברור שהיא לא יכלה להתמודד עם המוות כמו שכולם יכלו. ברור שהיא לא יכלה פשוט לבכות ולהתכרבל לתוך עצמה כמו תשעים אחוז מהאוכלוסייה. ברור שהיא הייתה צריכה לעכל את הדברים בדרך הבוהמיינית שלה.

וברור שהיה חייב להיות לה ריח של בושם אקזוטי. כמו צ'אי1; מתוק ובו־זמנית גם מפתה.

ידעתי מהרגע שבו תפסתי אותה מטיילת בכתפיים שפופות ובזרועות רפויות שהמילים שלה, שנאמרו באדישות, היו מסכה אמיצה שהסוותה את הצער. שאורה הבליח למרות הכאב.

"עוד תגרמי לו לגלגל את העיניים שלו לאחור עד כדי כך שהוא יוכל לראות את המוח שלו." דיגן, אחיה הצעיר והחבר הכי טוב שלי מאז היינו בני שמונה, הרים מקל וזרק אותו לתוך השיחים, ואז נעמד על גזע העץ הבלוי והיה האחרון שחצה את הנחל.

שערה הבלונדיני של דני, שהיה כמעט לבן ונראה כמו צמר גפן מתוק, וגופה העדין היו משום ניגוד מוחלט לשערו המזדקר והשחור של דיגן ולגופו השזוף והחסון. היופי שלה רדף אותי רוב חיי. עיני הקריסטל הכחולות והבוהקות שלה, שהיו מאופרות, גרמו לי לעיתים קרובות לשכוח את מה שאמרתי, והחצאיות המתנפנפות בסגנון צועני שהיא לבשה הסיחו את דעתי לחלוטין, ובמיוחד ביום כמו היום, כשזכיתי להצצה אל רגליה הדקיקות תחת אור השמש ודמיינתי את היופי שנמצא תחת בגדיה, יופי שהייתי יכול לחקור אם הייתי מקבל אישור לכך.

היא פקחה את עיניה וחייכה אליי כשנעצרה על גשר העץ, עיניה ננעלות על שלי. "אה, טרנט מבין אותי, נכון?" הרעד בחיוכה חשף את חוסר הביטחון שלה.

הנהנתי כדי להרגיע אותה. "כן." באותו רגע הייתי מסכים עם כל מה שהיא הייתה אומרת. היא הסתובבה, מרוצה, ורקדה את המשך דרכה על הגשר. עמדתי באמצע, מרותק, והתבוננתי בה מתנועעת. היא אולי הייתה גדולה ממני רק בארבע שנים, אך היא תמיד תהיה בלתי מושגת.

הייתי מהופנט מעד כמה שהיא זהרה תחת האור הזהוב; תנועת בגדיה, האור בשערה, הבוהק של עורה. היא תמיד נצצה, רק מעצם קיומה. אפילו ברגעים האפלים שלה, האור שלה הצליח לחדור.

ואז התעשתּי ונזכרתי לסיים לחצות את הנהר.

היו לה בדרך כלל אמירות טיפשיות של נערה היפית. באמת שלא היה לי מושג על מה היא דיברה. "רגע, מה לא בסדר בטקס שמטרתו להוקיר מישהו שמת? זה מכובד ביותר," אמרתי.

"כשכל האנשים האלה שלא מכירים אותך ניגשים אליך ואומרים לך מלא שטויות שהם לא מתכוונים אליהן? להכריח את כל האנשים האלה לבכות? לא. זה לא בשבילי," היא אמרה במתינות. היא דילגה כמו שֵׁדָה קטנה, ונעצרה כדי להשתהות מול פטרייה אדומה בעלת נקודות לבנות שנראתה כאילו נלקחה מתוך אגדה. "אני לא אומרת שזה לא בסדר לקיים טקס. אני רק לא אוהבת את האופן שבו אנחנו מקיימים אותו. אני לא צריכה בחיי כנסים מהסוג הזה."

"או כל סוג של כנס," דיגן הוסיף. "חוץ מהכנס הבינלאומי של ילדי הפרחים."

עכשיו היה תורה לגלגל עיניים, ואז היא עצרה כדי להתפעל מדורבנית2 כחולה-סגולה.

לאחר שדיגן חצה את הנחל המשכנו לטייל ביער 'סקוויה' השופע והערפילי הממוקם במחוז מארין שבצפון סן פרנסיסקו. השביל הטחוב היה מכוסה מחטים של עצי סקוויה שהשקיטו את הצעדים שלנו לכדי רשרוש מעומעם. לחשנו במשך כל היום כמעט כדי לא להפריע לעצים העתיקים והמלכותיים שהתנשאו מעלינו.

היא הביטה קדימה. "אני מתגעגעת אליו. לאבא, אני מתכוונת. לזמנים שנהגנו לבקר פה יחד בבקרים בסופי שבוע. היינו ילדים, והוא היה מחזיק לי את היד, מצביע ומציין את שמותיהם של כל הצמחים והפרחים השונים." השפה התחתונה שלה השתרבבה ורעדה ועיניה התמלאו דמעות, אך היא שאפה אוויר ושלטה ברגשות שלה, כמו שעשתה תמיד. "אני אוהבת אותו. זה שאני לא אוהבת הלוויות לא אומר שלא נשבר לי הלב. כי הוא נשבר. אני רק לא אוהבת טקסים מסורתיים."

"מה לא בסדר עם מסורת?" שאלתי.

דני דיברה בעדינות, אך בנחישות, "'ההיפך מאהבה זה לא שנאה, זה קונפורמיזם׳. מישהו אמר את זה. אני לא בטוחה מי. אבל זה נכון, אתה יודע? אתה יכול לאהוב ולשנוא באותה תשוקה, אבל אם אתה מתאים את עצמך לכולם, אתה פשוט נכנע. אתה אפילו לא מנסה. אני לא מתכוונת לערוך לאבא שלי הלוויה רק משום שזה מה שאמורים לעשות. אמצא דרך טובה יותר להוקיר את חייו. לעשות את מה שאחרים עושים בלי לחשוב זה פשוט לא הקטע שלי."

"מה הקטע שלך?" לא יכולתי שלא לשאול.

"לחיות את החיים, כמובן. להרגיש את הוויברציות העמוקות של היקום. ללמד אחרים לעשות את אותו הדבר. לעזור לאנשים להבין את זה."

"אז את בעצם אומרת שלא לערוך לך הלוויה?" דיגן שאל.

היא העבירה את אצבעותיה על שיח שרך שצמח בצד השביל. "בדיוק. וגם בלי חתונה."

"רשמתי לעצמי," אמרתי והמשכתי ללכת, מניד בראשי לעצמי.

לאחר שצעדנו כקילומטר וחצי במורד השביל הגענו שוב לתחילת המסלול. משכתי את דיגן הצידה והנחתי את ידי על כתפו בזמן שדני מילאה את בקבוק המים שלה בברזייה. "תקשיב. אני ממש מצטער על כך שאבא שלך מת."

הוא הטה את סנטרו בהבעת תודה. "ברגע זה אני די חסר רגש לגבי זה, אבל אני בטוח שזה ינחת עליי. כנראה על המטוס, כשנטוס מפה. הגיע הזמן, אתה יודע, אבל עדיין, לא באמת הייתי מוכן. כשאתה מביא לעולם ילדים בגיל מבוגר יותר... טוב, אני מניח שזה צפוי..." הוא לא המשיך, אלא מצמץ והסתכל הצידה, לעבר החניון, כדי להסתיר דמעה שזלגה מעינו.

"אני מבין את זה," אמרתי ולחצתי על כתפו, "ועדיין, אני מצטער."

הוא בעט בשלט הכניסה ומלמל, "תודה."

"אתה חושב שדני תהיה בסדר לבדה?"

הוא כיווץ את שפתיו. "אני לא יודע. היא מעמידה פנים שהכול בסדר, אבל אנחנו יודעים שלא."

הנהנתי. "מה היא מתכוונת לעשות עכשיו?"

"מכיוון שנותרו לה עוד כמה שבועות כ'חשופית-בננה' עד לסיום הלימודים, היא כנראה תסיים אותם ואז תטייל." דני למדה לתואר בספרדית באוניברסיטת סנטה קרוז, שהקמע שלה דמה מאוד לחשופית-בננה. "אתה יודע שבכל קיץ היא בילתה בבית ספר אחר בדרום אמריקה ולימדה אנגלית? אני חושב שהיא תעשה את זה. לפחות למשך זמן מה."

"אתה חושב?"

"כן. אני משוכנע שהיא תתחרט על מכירת הבית ותחזור לפה מתישהו. היא כל הזמן פולטת את השטויות הנון־קונפורמיסטיות3 האלה, אבל אתה יודע כמוני שמתחת לכל זה, היא ממש לא כזאת."

הצרתי את עיניי. לא רציתי להתווכח איתו, בטח שלא אחרי הבוקר שעברנו בבית ההלוויות, כשהייתי צריך לצפות בהם חותמים על הניירות המאשרים את שריפת גופתו של אביהם.

"אתה עומד לפספס את טקס הסיום שלה?" שאלתי.

"כן, וזה מעציב אותי. הטירונות תתחיל שבוע לפני כן." זה אמר שגם אני אפספס את הטקס.

"אתם צריכים עזרה כלשהי עם כל הסידורים הקשורים במותו של אבא שלכם?"

"לא. הבית כבר בנאמנות. קיבלנו שלוש הצעות ביום שפרסמנו אותו למכירה."

"וואו, הבית הזה. ביליתי את הילדות שלי אצלכם, אתה יודע?" הבית של דיגן ודני לא היה עצום ממדים או משהו, סתם בית בשורה של בתים שנבנו בשנת אלף תשע מאות ושישים. הבית ממוקם ממש מול הבית שלי, והכרתי בו כל מחבוא וכל מקום שאפשר היה לשחק בו. אכלתי שם אין־ספור ארוחות. הוא הפך עבורי לבית שני.

"אני יודע. גם אני אתגעגע אליו." הוא שפשף את קצה הנעל שלו בסלע.

"כמה קערות 'קוקו־פופס4 ' אכלת שם?"

"ובכן," הוא אמר, מעמיד פנים שהוא מחשב, "אם מישהו אוכל שתי קופסאות ביום במשך כל החיים, זה מגיע לאחת־עשרה מיליארד קערות."

צחקתי ודחפתי אותו בהומור. לחבר הכי טוב שלי הייתה התמכרות לקורנפלקס יבש. אנשים אחרים העדיפו סמים בעוד הוא העדיף כל דבר שיוצר על ידי 'קלוג'ס' או 'ג'נרל מילז', ואפילו את דגני הבוקר הפשוטים ההם במדף התחתון בסופר; כמה שיותר סוכר ככה טוב יותר. בוקר, צהריים וערב, לא משנה איזו ארוחה, הבחור אכל אך ורק קורנפלקס יבש בשמונה־עשרה השנים האחרונות. אימא שלו נהגה להחליף את מילות השיר 'נערה חומרנית' של מדונה במילים 'נער דגני הבוקר'.

כי אתה יודע שאנחנו חיים בעולם של קורנפלקס, ואתה נער דגני הבוקר.

החבר הכי טוב והעדין שלי כבר סבל אבדות רבות מדי משום שאימו נפטרה ממחלת דם נדירה כשהוא היה בן חמש־עשרה. היה להם יותר זמן איתה משהם ציפו, אך זה היה לא מספיק. לאחר מותה הוא ודני התרגלו להסתיר את הצער שלהם.

נאבקתי למצוא מילים כי רציתי להגיד יותר, אבל כל מה שהצלחתי לומר היה, "אני עדיין לא מאמין שהבית הזה כבר לא יהיה. אתה תמיד יכול לבוא אליי, אתה יודע, להשתמש בכתובת של הוריי בתור הכתובת הקבועה שלך."

חיוך רפה האיר את פניו. "אני מעריך את זה. נהיה בבסיס לפני שהבית יימכר."

"צנחנים." הושטתי אגרוף.

"צנחנים." הוא הטיח את אגרופו בשלי בהתלהבות.

כשהמשכנו במעלה השביל חשבתי על הטירונות, מרגיש כאילו פיצים קטנים מקפצים לי בבטן. דיגן ואני התגייסנו לצבא והיינו אמורים להגיע יחד לפורט בנינג, ג'ורג'יה. אני כבר ארזתי את התיק שלי, אפילו שנותרו עוד כמה ימים עד לרגע שבו יהיה עלינו לעזוב. כשאעלה על המטוס בדרכי חזרה אוכל לחזור הביתה ולישון אצל ההורים שלי עד שאחליט לאן ללכת מפה, אולי אפילו לקולג', והוא? מאחר שהבית שלו נמכר ואחותו טיילה ברחבי העולם, הוא לא יוכל לחזור הביתה לעולם.

וואו.

דיגן גרר את רגליו על השביל, צעדיו כבדים. נקרעתי בין הרצון לקחת אותו לאנשהו כדי להשכיח ממנו את כל השינויים האלה, או כדי לדבר על כל דבר אחר מלבד מה שקורה. והעצבים שלי היו מתוחים כשחשבתי על לעזוב. כל חיי רציתי להיות חייל. כמו הדודים שלי. אבא שלי שירת בצבא, ועכשיו הגיע תורי. כמעט לא הצלחתי לעמוד בשקט במקומי כשחשבתי על כך.

הצטרפנו לדני ונכנסנו ל'סובארו' הכסופה והישנה שלה, שהייתה גרוטאה. דאגתי לשבת תמיד מאחורה כי אז יכולתי להתבונן בה בלי להרגיש כמו סוטה. "אתם רעבים?"

"גוועים ברעב," דיגן אמר בהתבכיינות מעושה.

דני ירתה לעברו מבט מקניט והתניעה את הרכב. "הוא מתעלף אם הוא לא אוכל את הקורנפלקס שלו במשך ארבע שעות שלמות."

"זה נכון," הוא הודה.

"בואו נראה מה נוכל למצוא בדרך הביתה." דני החלה לנסוע ונראה שהיא מתייחסת יותר לנופים מאשר לעיקולים בכביש. טיפוסי לדני, שחיה את הרגע ולעזאזל עם התוצאות. לאחר קילומטרים של נסיעה מורטת עצבים הבחנו במבשלה על החוף.

"אם נאכיל אותך בפיצה, זה יזעזע לך את המערכת?"

"לא, זה בסדר." דיגן גיחך.

דני הסכימה. "נשמע מעולה."

החנינו ונכנסנו, מנסים להסתגל לאורות ולרעש.

לצערנו הרב היה זה ערב קריוקי. גילינו כמה גרוע השיר 'רפסודיה בוהמית' נשמע כששרו אותו תריסר נשים שיכורות. לאחר השקט המקודש של היער, הקריוקי היה עבורי טמא במיוחד.

למרבה המזל שלושתנו אהבנו פיצה פפרוני. כמעט ציפיתי שדני תבקש טופו אורגני על הפיצה או משהו דבילי מהסוג הזה, אך היא הסכימה בקלות והתיישבה ליד דיגן ומולי. במשך הארוחה היא הפכה שקטה יותר ויותר, משחקת בעטיפת הקשית שנעוצה ב'קולה' שלה ולא אומרת דבר.

האם הצער החל להראות את אותותיו?

כנראה.

היא השתופפה במקומה, מבטה מרוחק, ועדיין יכולתי פשוט להושיט את ידי ולגעת בה, אם היה לי את האומץ. היא גלגלה את העטיפה באצבעות מיומנות ואז הניחה אותה והחלה לשחק בעגילים שלה.

ואז היא נאנחה והביטה הצידה.

היא הייתה יפהפייה, ורציתי אותה זמן רב מדי. רציתי לנשק אותה, להגיד לה כמה חיבבתי אותה.

האם אוכל לסבול לא לראות אותה בעתיד הקרוב?

שיט. לא.

האדרנלין התפשט במהירות בגופי. הייתי חייב לפעול, לעשות משהו. לעזאזל עם הבולשיט הפסיבי הזה. נמאס לי להחזיק את עצמי. היא הייתה חייבת לדעת כמה חיבבתי אותה. ממש הרבה. ממש־ממש הרבה.

לא ידעתי מתי אי פעם יזדמן לי לגלות לה אם לא אעשה זאת עכשיו. לא רציתי להיות פטליסט5, אבל אם עמדתי לנסוע למזרח התיכון, ובכן, היה סיכוי שלא אחזור. לא לחוות את החיים במלואם ולנצל כל רגע זה גרוע יותר ממוות, ממש כמו לא לדעת לעולם איזה טעם יש לה.

במשך כל הארוחה חיכיתי להזדמנות שלי, לכוד בתוך התא ומשפשף ללא הרף את ידיי במכנסיי.

"אתה בסדר, גבר?" דיגן שאל.

"אני בסדר," אמרתי, מעביר בשערי את כפות ידיי המזיעות.

ואז הפלתי את הכוס הריקה של דיגן.

"תירגע, גבר." הוא קם על רגליו. "עוד מישהו רוצה למלא שוב את הכוס שלו?"

הושטתי לו את שלי. "אתה יכול להביא לי קולה?"

דני הושיטה לדיגן את הכוס שלה למילוי חוזר ויצאה מהתא בעקבותיו. "אני הולכת לשירותים."

הזדמנות.

"גם אני," אמרתי לדיגן כאשר הוא ניגש למלא את הכוסות שלנו.

לעזאזל עם זה.

קמתי והלכתי אחריה לחדר האחורי, שהיה אולם משחקים, וחיכיתי שהיא תצא מהשירותים.

הדלת נפתחה.

הסתכלתי עליה וחייכתי. היא בחנה אותי, אבל כבר לא נראתה כנועה, ידה הייתה מונחת על מותנה והיא נעה בעצבנות, אבל עדיין חייכה. יצור קטנטן.

היא נשכה את השפה היפה שלה ושאלה בקול רועד, "אתה באמת יוצא למלחמה?" חולצת הטי הלבנה שלה, שהייתה קרועה באופן מכוון ואומנותי, החליקה במורד כתפה. השפה שלה רעדה. ואז היא זקפה את גבה וסידרה את החולצה שלה, מדחיקה את אותו מפגן קטנטן של רגש, שהיה טיפוסי לגמרי לדני. הכול היה תמיד שמח־שמח, מאושר־מאושר, כאילו מעולם לא היו בעיות.

נשענתי על הקיר לידה. נשימתה נעתקה כשהתקרבתי אליה ועיניה נפקחו לרווחה. זמר קריוקי אחר שר לא רע את השיר 'We Can't Stop' של מיילי סיירוס. השיר האהוב עליי.

"כן."

"אני לא מרוצה מזה," היא אמרה, ידה רועדת קלות. כתפיה התיישרו. "אני פשוט לא בקטע של צבא. אני לא חושבת שאנחנו צריכים צבא, למען האמת. אני חושבת שכולם צריכים פשוט להחזיר את כלי הנשק שלהם."

אז מה היא חשבה עליי? לא יכולתי לדמיין לעצמי חיים נטולי הגנה איתנה. בהיתי בה בפה פעור, נחרד. "מה? את משוגעת. בלי צבא חזק, אין שום ביטחון. אני לא מרגיש מוגן בכלל, אלא אם כן אנחנו טובים יותר וחזקים יותר בכל תחום. זו ההגנה היחידה."

היא נשענה על הקיר והרימה את קצות אצבעותיה לפיה. "אנחנו מגזימים עם ההגנה. אני לא רוצה שהפחד ישלוט בי כי כולנו בני אדם. אנחנו לא צריכים לירות זה בזה. אנחנו רק צריכים להבין זה את זה. אני מרגישה מוגנת רק כשאני משוחררת מהפחד, לא מרוכזת בו."

איכשהו ידעתי שהיא אומרת לי את האמת הנוראית; שהיו לנו חילוקי דעות מהותיים באופן שבו ראינו את העולם. לא משנה כמה חיבבתי אותה, האמונה הבסיסית הזאת תפריד בינינו.

רציתי להכניס אותה לכלוב ולשמור עליה, והיא הרגישה בטוחה רק כשלא היו שום כלובים בסביבה. האם היא תרצה להיות איתי אי פעם? האם מחשבותיי המשתוקקות על אודותיה היו מטומטמות?

אבל לא היה זה סוג הוויכוחים שהיינו צריכים לנהל. לא ברגע זה. לא כשדיגן ואני עמדנו לעזוב כדי להתגייס לצבא. לא כשלא אראה אותה שוב במשך זמן רב מאוד.

היא הביטה סביב החדר, משרבבת את השפה התחתונה שלה, ואז המשיכה, "אז למרות העובדה שזה לא מוצא חן בעיניי, אתה עדיין מתכוון לקחת איתך את אחי הקטן?"

הנימה הקלילה שלה גילתה לי שבאמת לא היינו צריכים לנהל את המריבה הזאת עכשיו. שאולי הכול נותר כמו תמיד. כי אפילו שהיא ואני לא דיברנו על זה בכלל, מאז ומעולם אחיה ואני תכננו להתגייס, והיא ידעה את זה.

לסיים את התיכון, להתגייס לצבא, לטייל בעולם, להיות קשוחים. פשוט.

בחיוך קטן ובמעין משיכת כתף עניתי, "אין שום סיבה שלא נעשה את זה."

אבל טעיתי. הייתה לי סיבה לא ללכת, והיא עמדה מולי, קרובה כל־כך, מקסימה כל־כך. קווצות קטנות משערה נפלו על עיניה היפהפיות והיא הרימה אותן אליי. היא הקרינה חום ומתיקות. רציתי לגעת בה, לטעום אותה. רציתי כל־כך. המילים שלה נאמרו בשקט, ונשימתה כמעט לא נשמעה כשנפלטה מבין שפתיה, "ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לעצור אותך?"

השֵׁדָה הזאת עמדה להרוס אותי. לא יכולתי להיות קרוב כל־כך אליה. לאחר שביליתי את כל שנות ההתבגרות שלי בהשתוקקות לאחותו הגדולה של החבר הכי טוב שלי, היה לי קשה לעמוד סנטימטרים ספורים ממנה. לא יכולתי להגיד שום דבר למעט, "נכון."

המילים הבאות שלה נאמרו בשקט רב כל־כך, שבקושי הצלחתי לשמוע אותן. הייתי חייב לרכון קרוב יותר, עד ששפתיה התחככו באוזני, והיה זה כמו נשיקת פרפר או רפרוף כנף של ציפור. עדין ורך כל־כך.

אחרי כל השנים האלה.

וזה לא שדמיינתי את זה.

היא חיבבה אותי גם כן.

כשחיוך על פניה, היא העבירה את אצבעה במעלה זרועי. המגע שלה הדהד בגופי, גורם לעורי לבעור. אפילו שהייתי קרוב אליה בעבר, ופנטזתי עליה במשך שנים, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא הראתה לי שהיא ראתה בי יותר מאשר רק חבר של אחיה. שהייתי יותר מאשר רק ילד.

ברור שכבר לא הייתי ילד.

"אתה צריך משהו לפני שאתה הולך?" היא שאלה.

וידעתי. פשוט ידעתי.

זו הייתה הזמנה.

"כן, ועוד איך." עיניה אורו כשנשענתי לעברה ושפתינו נפגשו. נישקתי אותה ליד הפינבול6 של 'מלחמת הכוכבים'. נישקתי אותה כמו שתמיד רציתי לנשק אותה, כמו שצריך היה לנשק אותה.

לשון, שפתיים, שיניים. שלי.

שפתינו התמזגו אלו עם אלו ונצמדו חזק באופן שהכאיב לי בלב. זה היה מגע שהשתוקקתי לו זמן רב כל־כך. שפתיה העסיסיות נצמדו לשלי. לשונותינו רקדו יחד, והיה להן טעם של בזיליקום ושל פרמז'ן ושל משקה דביק.

התעלמתי מהעובדה שהיינו במקום ציבורי והרמתי אותה לכדי ישיבה על שולחן המשחק. היא הרימה את החצאית שלה, כרכה את רגליה סביבי בחוזקה והעבירה את ידיה במעלה ובמורד גבי, מושכת אותי אליה.

חולצת הטי שלה החליקה שוב מכתפה.

הזין שלי התקשה לגמרי. רציתי אותה. תמיד רציתי אותה. החזקתי אותה חזק כל־כך, נואש, אחת מידיי על העורף שלה והאחרת מצמידה את מותניה לשלי. נצמדתי אליה, משתוקק לחיכוך ולתענוג שהחום שלה הסב לי. ידעתי שהיא יכולה להרגיש את הזקפה העוצמתית שלי, והיא אחזה בישבני ומשכה אותי קרוב יותר אליה, מחזיקה בי כאילו לא רצתה לשחרר אותי.

שפתינו התנתקו והיא מצצה את דרכה מטה, אל הלסת שלי ואל צווארי. גנחתי ונישקתי את אוזנה בעוד ידיה נאחזו בשערי. השיער שלי יגולח בשבוע הבא, אך ברגע זה היה מספיק ממנו כדי לאחוז בו.

ידעתי. ידעתי שהייתה בינינו משיכה שאף אחד מאיתנו לא רצה להודות בה. התגובה שלה הוכיחה זאת ועכשיו, בשם אלוהים, הייתי חייב לעזוב.

הנשיקה הזאת הייתה פרידה בזמן שמעולם לא אמרנו שלום.

והנשיקה שלי אמרה שאני מצטער על מותו של אביה ושאני מצטער על שעמדתי לקחת מפה גם את אחיה.

"אני מצטער שלא עשיתי את זה מוקדם יותר." המילים נפלטו מפי כששחררתי אותה.

היא החליקה מהפינבול, עיניה ההמומות בוהות בי, שפתיה נפוחות ונשימתה מקוטעת. "הלוואי שהנשיקה הראשונה שלנו לא הייתה נשיקת פרידה."

ולפני שהצלחתי לענות דיגן מצא אותנו והתקרב אלינו, מחזיק את המשקאות שלנו. למזלנו התנתקנו זה מזה, אך ככל הנראה נראינו אשמים. עיניו בהקו, אך הוא לא הגיב, אף על פי שהייתי בטוח שהוא ניחש. למען האמת אני בטוח שהוא ידע. סיבה אחת מיני רבות שבגללן הוא היה החבר הכי טוב שלי.

"תשמרו זה על זה, בסדר, חבר'ה?" דני ביקשה. "כשתהיו שם, תשמרו זה על זה. וכשתסיימו, תחזרו הביתה בחתיכה אחת." עיניה עברו ממני אליו, ואז בחזרה אליי.

"אין בעיה." רציתי לגעת בה שוב, אך לא יכולתי, ולא נותר לי אלא לקוות שהיא הבינה את מה שאמרתי בעזרת העיניים שלי.

"אני מבטיח," דיגן אמר, מחייך.

היא חייכה, לגמה לגימה מהמשקה שדיגן הושיט לה ואז הצביעה על תא הצילום שבאולם המשחקים ואמרה, "בואו נצטלם."

וכשעמדתי מאחוריהם על הספסל מול המצלמה חשבתי שלנשק את דני פעם אחת זה לא מספיק, אבל ידעתי שאצטרך להסתפק בזה למשך ארבע השנים הבאות.

 

תה. פרח ממשפחת הנוריתיים. נון־קונפורמיסט הוא אדם שהולך נגד הזרם ולא מוכן להיכנע ללחץ חברתי או לנורמות ולמסורות חברתיות. סוג של דגני בוקר. אדם המאמין שגורלו נקבע מראש ואין טעם לנסות להימלט ממנו או לשנותו. משחק שולחני אלקטרוני-מכני שבו משתתף שחקן אחד בלבד.