אמא הודו אבא ישראל

כותבות מבחר
אנו קבוצה של נשים (וגם גברים), שכתבה סיפורים אמיתיים על מה שהיה, ועל מה שמעולם לא סופר בקהילתנו. הספר שלנו “אמא הודו, אבא ישראל” מביא את הקסם והססגוניות שהיו בחברה שלנו, וגם את האכזריות שפגשנו בחיינו. כתבנו בכנות, לא התביישנו לספר על האופן שבו לא פעם הגברים ניצלו ודיכאו את הנשים, אבל גם לא הסתרנו את הרוע של הנשים, כשהיה. חמישים הסיפורים פורשים בצבעוניות נועזת את דמותה של האישה והאנשים מקהילת בני ישראל ויהודי קוצ’ין מהודו.
שם: אמא הודו אבא ישראל
מחבר/ת: כותבות מבחר
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 012000746
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				  <div>
    <h3 id="_idParaDest-9">בין מולדת למולדת</h3>

    <h4>> אילנה שזור</h4>

    <h4></h4>

    <h5><span class="smallerbold">שישים פתקים בקלפי שווים 300 עופות</span></h5>

    <p class="first">הסיפור על ילדותי המוקדמת זכור לי בתמונות שחור-לבן.</p>

    <p>שרהל'ה אחותי ומוני אחי ישובים על מחצלת בכניסה לבית הקודח מחום. אמא מספרת סיפורים ואני בחיקה. גחליליות הובילו פסי אור כשאמא דקלמה שירי חרוז ושיחקה דמויות שקמו לתחיה בסיפורים. הדממה הכללית מסביב הופרעה רק על ידי תן מיילל מגבעת עצי הזית הזנוחה.</p>

    <p>בעוד אני מקשיבה לסיפורים בפעם הראשונה בחיי, אחיי כבר הכירו אותם מילדותם המוקדמת בהודו. אם לא הבנתי, הם שימשו לי מתווכים בין השפות.</p>

    <p>עברו שישים שנה והקול המשתחזר של אמי חוזר אליי, מחקה את הארנב המאיים על האריה: "סוסונברי, ווהאגה צ'ה האט פאי טורין! סוסונברי!" (לאריה אשבור את הידיים והרגליים!) לא ברור מה היה הסוסנברי, אבל האריה באותו סיפור ברח גם ברח מהארנב הפיקח.</p>

    <p>סיפורים היו חלק יומיומי מעולמנו, עד שערב אחד ביקשו אחיי לשמוע סיפור בעברית. למרות שכבר שלטה בעברית, אמא לא יכלה לתרגם את החרוזים, המקצבים וההומור. הללו נעלמו בין השפות. כשניסתה בעברית, המבטא ההודי שלה הצחיק אותנו והביך אותה.</p>

    <p>וכך הפסיקה לספר סיפורים.</p>

    <p>המעבר מהסיפורים בעל פה לקריאה זכור לי כצמצום הדמיון, אבל במהרה נסחפתי. ברגע שהייתה אפשרות התחילה אמי לרכוש לנו ספרים, לא צעצועים. הספרים היו מסודרים בספרייה החדשה שאבא קנה מרמלה. במדף אחד, גבוה ומוגן בזכוכית על דלת העץ, נשמרו ספרי התפילה הקטנים.</p>

    <p>במדפים התחתונים נחו ספרי ילדים מאוירים, סדרת "אלף לילה ולילה", "מאה סיפורים נפלאים" וסיפורי אנדרסן. עם הזמן הצטרפו אנציקלופדיית תרבות, והאנציקלופדיה העברית החדשה שמעולם לא הושלמה.</p>

    <p>ומעליהם, מלכותיים ורציניים, ניצבו ספרים כהים שעל כריכתם אותיות זהב.</p>

    <p>היו אלה ספרים משנות השלושים, מהדורות אנגליות לספריהם של ג'ין אוסטין ואמילי ברונטה, שאמא אהבה ולמדה בהודו. אבל אחרי שהגיעו נותרו כקישוט קפוא ברום הספרייה. אמא העדיפה את החוברות ההודיות שהגיעו באוניות.</p>

    <p>כשהתחלתי לקרוא השתוקקתי להגיע לזמן מנוחת הצהרים, שעה קדושה שהשליטה אמי בביתנו, אחרי ולפני מטלות הבית והמשק, ברקע מוזיקה עברית שהתנגנה מרדיו "קול ישראל". אחת לשבוע קמנו מוקדם יותר, ויצאנו לסיים את מטלות העבודה בלול כדי להאזין לתוכנית השבועית "מצלילי המזרח" אולי ישמיעו שיר הודי?! מהצלילים הראשונים נולד בי געגוע לצליל ההודי שהיה בתת מודע. אומנם נהניתי משירי הבוסתן הספרדי ונהניתי מהפרברים אבל יותר מכל, היה הצליל ההודי מרעיד את ליבי ושיר אחד בשבוע שמר על חוט הקשר.</p>

    <p>אבא לא היה דברן גדול, לפעמים הספיקה לו מילה, כמו שקרה כאשר חזר מישיבה חשובה כלשהי וסיכם אותה במילה אחת: "פרוטקציה". התמיה אותי לשמוע ממנו שהקיבוצים הסמוכים למושבנו מסרבים לקבל אותנו לבתי הספר שלהם. לא הבנתי איך אלו שנחשבו למלח הארץ, האנשים הערכיים של המדינה הצעירה, דוחים אותנו, זה היה מבלבל.</p>

    <h4><span class="regularbold"></span></h4>

    <h5><span class="smallerbold">החבורה – אבן היסוד באמונה באדם</span></h5>

    <p>ערב אחד ביקשה אמא ממוֹני לספר את הסיפור החדש שקרא, ובמקום לספר אמר: "הסיפור זרח מפרחוני", במקום הביטוי בעברית "פרח מזיכרוני". הצטרפתי לצחוק של שרהל'ה. אמא קצת צחקה וניסתה למצוא פתגם מקביל בהודית, מבלי להבחין שמוני מלהטט בעברית. גם אם מצאה פתגם, לא הצליחה לתרגם וגם אם הצליחה, לא הצלחנו להבין וצחוק ולעג התערבבו להכאיב.</p>

    <p>אנחנו, הילדים, שאפנו להיות ישראלים, למחוק את כל שהיה "גלותי" בעינינו ולהיות מה שהגדרנו בתמימות –"מודרניות". היום זה נראה לי דיכוי תרבותי וגסות רוח. אמי הייתה תלמידה מצטיינת בסנסקריט ושלטה במראטהית, הינדית ואנגלית על בוריין. בישראל היא נחשבה אנאלפביתית. לא היה מעליב מזה עבורה. אין ספור פעמים הייתה קוראת: " אבל גם אנחנו למדנו!" קריאתה נישאה לחלל הבית ונשארה שם, כי אמי מעולם לא יצאה החוצה.</p>

    <p>אבא מנחם לא היה איתנו כששמענו את הסיפורים. הוא יצא לישיבות מזכירות המושב שנמשכו אל תוך הלילה והתנדב, או אולי התנודב, גם לאספות הכלליות של חברי המושב שלא פעם היו קשות ואפילו אלימות. הוא חזר מהן תמיד עם כאב ראש נוראי.</p>

    <p>שני בתים מאיתנו, היו נונה ואשתו השתקנית, שסיפרו שבמצרים הייתה מורה, לשים יחד בצק, מתפיחים, משהים ומרדדים במערוך, אחת אחת, פיתות מצריות גדולות שריחן אפף את המשק. חיים בנם, שהיה בכיתתו של מוני, עבר כל בוקר עם חמור ועגלה עמוסת פיתות שנשלחו לרמלה, ובדיוק בחמישה לשבע היה עוצר בפתח ביתנו ופונה בדקלום קבוע אל מוני, שנחפז אליו בכותונת הפסים. "קאי פייג'ה?" (מה אתה רוצה?), ומוני היה עונה: "שתיים פיתות". בסדר הזה ובשיבוש הלשון הזה. כשגדלתי קצת ומוני אושפז תכופות, יצאתי במקומו אל עגלת הפיתות, אבל אליי חיים נונה פנה בעברית, במבטא ערבי קל ובכך הטביע בי את המפגש הבינ-תרבותי.</p>

    <p>אני נולדתי בישראל. לא בהודו. הייתי ה"סברה", הלאומיות בסמליותה שנולדה ראשונה במולדת החדשה. האמנתי שזה עושה אותי ישראלית "אמיתית". אלא שבאופן מדאיג, כך סיפרה אמי, התחלתי לדבר רק אחרי גיל שלוש. בהחלט באיחור. בדיעבד אין זה מפתיע: מהוריי שמעתי מראטהי ואנגלית, מאחיי שמעתי עברית שלמדו אחרי שנתיים בקיבוץ יגור, ומה"באזו וואלי" פורטונה, השכנה המצרייה מהבית הסמוך, שמעתי ערבית.</p>

    <p>כשאמא אושפזה חודשים ארוכים בבית החולים פורטונה טיפלה בי, בערבית.</p>

    <p>הרווחה הכלכלית הגיעה כשאבי וחבריו הנבחרים "סידרו" את הבחירות במושב לטובת מפא"י, ששלטה בישראל בשלושה העשורים הראשונים. אבא נבחר, יחד עם עוד שניים מחברי המושב, להוביל את המושב. הוא היה נציג העדה ההודית, ולצדו היו נציג מהעדה המצרית ונציג מהעדה המרוקאית. הוא סיפר זאת רק אחרי שיצא לפנסיה ונימק את מעללי ה"נבחרים" בכך שקיבלו הבטחה מנציג תנועת המושבים בנוסח: "אם יהיו 60 פתקים של מפא"י בקלפי – כל אחד מכם יקבל לול עם 300 עופות". לדעתי היו כמעט 100% קולות למפלגת השלטון. עם השנים וקריאת העדויות על העליות של יהודי ערב והמזרח בשנות החמישים, הבנתי שחלוקת יישובי העולים הייתה לפי מפתח מפלגתי, וכל העולים החדשים והתמימים הופלו כלכלית כדי שיצביעו "נכון". אבי, שהיה מסורתי בגישתו בהודו, אימץ באמת ובתמים את ערכי העבודה והשוויון, בנפשו היה ליברל, בשפה המזרחית הוא נקרא: מסורתי. מעבר לכך, הוא היה מעשי. לכן העדיף לספוג השפלות ולהיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים. משעשע, כי אני נהייתי ההפך.</p>

    <p> </p>

    <p>קיר הצרכנייה שנעטף בכרזות א"ת מהתחלה ועד לאינסוף, קולף ונצבע מחדש בלבן. בקיץ היה למסך הקולנוע שלנו, עליו הוקרנו סרטים שהביא אבי מתל אביב. כל המושב הגיע עם כיסאות, ספסלים וארגזי ירקות מעץ כדי לראות סרטים. כולם בכו ושרו יחדיו, לפעמים. ולפעמים הלכו מכות. אם המכות היו בין הנערים בתוך העדה, זו לא הייתה בעיה, אבל מכות בין העדות גלשו לקטטה בין המבוגרים. ההודים בדרך כלל לא היו מעורבים. היו שראו בנו פחדנים, לנו זה נראה חכם להתחמק מריבים.</p>

    <p>בערבי הקולנוע הייתה הפעלת המקרנה של הסרט פועלת כקסם להשבת הסדר בקהל שהיה במתח, איזה סרט יהיה השבוע? הודי, מצרי או סרט מלחמה אמריקאי?</p>

    <p>אמא ישבה עם חברותיה המשכילות, המצריות והמרוקאיות ונהנתה לראותן מזילות דמעה על גורל הרקדנית בסרט. אבא עמד עם חבריו הנבחרים סמוך למקרנה, צוחק וזורח עם כל שיר. כולם אהבו את הסרטים ההודיים ואת ראג' קאפור ונרגיס והתחילו לכנות אותנו "איצ'יקדנה", ייתכן אפילו שבחיבה. אירוני, כי בהודית השיר מדבר על התלכדות חברתית, אבל בעברית, "איצ'יקדנה" הוא תיוג ה"הודים" בישראל, הדרה.</p>

    <p>עברתי מבחן ונשלחתי כמובן מאליו לבית הספר התיכון המקצועי ה"טוב" – עמל א' רמלה. למדתי לבורנטיקה. מהר מאוד הלכתי לאיבוד ביסודות הכימיה, אבל כתבתי חיבורים מעניינים ופרחתי בשיעורי הספרות. אלא שאפשרויות הלימוד ברמלה היו מוגבלות, והתיכון היה מה שהיה ולא מה שהתאים לי.</p>

    <p>נזרקתי משם עם ארבעה שליליים אדומים.</p>

    <p>דבר כמו זה הוביל את הצעירים בדרך כלל לעבודה. אבל לי היה ברור שהלימודים חשובים. הלכתי להיות ראשת השועלות בבית הספר ל"מופרעות", בתיכון הפרטי מ.מ.מ שהיה בסמוך לגטו רמלה. שם למדנו, אם בכלל, פקידות והנהלת חשבונות. רוב היום תקתקנו במכונות כתיבה ישנות טיכו, כלשון אותם ימים. זה בהחלט סייע לי להתמודד עם הבאת הסיפורים הכתובים בכתבי יד למקלדת. זו שהצליחה לקלוט את חוקי החובה והזכות בניהול חשבונות נחשבה מצטיינת. כיף להצטיין, גם כשועלה.</p>

    <p>התאהבתי באווירה התוססת ובחירות האישית שמצאתי בין הבנות. המבנה הערבי בעל התקרה הגבוהה והחלונות הארוכים עורר בי חידות היסטוריות. שלוש או ארבע מעשרים פלוס התלמידות שהיינו בכיתה היו ממוצא מזרח-אירופי, פרידה הייתה ממש מהשואה וסבלה מחיים עם אמא מיוסרת. ריחמנו עליה ועטפנו אותה בחיבה עד שהייתה חלק מאיתנו והתחילה לצחוק. לא היה לנו מושג מהי "בגרות", אבל הבטיחו לנו שתהיה לנו "בגרות מקצועית"...</p>

    <p>הרבה עבודה בעיניים, יזמות של איש עסקים לדרישות השוק וכיתה עם חוויות "הברזה" מהשיעורים לשוטטות בשוק של רמלה או ברובע הארמני במזרח ירושלים.</p>

    <p>את כובע ה"מופרעות" חבשו נערות דומות לי, אבל ממרוקו, תימן, טורקיה, מצרים, פרס, והייתה אחת שהייתה חצי-חצי, חצי פולנייה חצי ספרדייה. היו גם כמה ערביות נוצריות ומוסלמיות, וגם אתי דיקטיניאן הארמנית, שדיברה ארבע שפות. במהלך השנתיים שלמדנו יחד חזרתי ושאלתי אותה, "אבל מה זה ארמנית? אין מדינה כזו והשפה נשמעת תורכית, אז מה את?" אתי הייתה מסבירה ואחרי איזה זמן שוב הייתי חוזרת לשאול, "אבל, אתי, מה זה ארמנית?"</p>

    <p>כשקמה מדינת ארמניה, עשרות שנים אחרי, תהיתי לגביה, האם בחרה בה למולדתה? אתי לא סיפרה לנו שסביה הגיעו לאזור אחרי טבח הטורקים בארמנים בתחילת המאה. אולי היא עצמה לא הכירה את הסיפור, מי יודע.</p>

    <p>כשנחשפתי לכך בשיחות בקמפוס של אוניברסיטת חיפה – בכל זאת, אי אפשר להעלים מיליון נרצחים מההיסטוריה – נדהמתי. אתי דיקטיניאן לא סיפרה לנו כלום. כנראה שכך שורדים טבח-עם.</p>

    <p>לאחרונה פגשתי ברמלה את פאודה, חברתי לספסל הלימודים, ששם החיבה שלה בפינו היה פאני. לקח לי כמה שניות לראות בין שכבות החזות הדתית והזמן את הנערה שהייתה חברתי הטובה. בנותיה הפכו דתיות ואחריהן היא הפכה דתייה. שיערה היה אסוף עתה תחת מטפחת הדוקה. הייתה לה קריירה מוצלחת במשרד ממשלתי, אבל היא ראתה שקידומה נעצר בשיטתיות והתעמתה על כך והצליחה לכופף את המערכת. כמובן ששמחתי שהצליחה בתביעה נגד האפליה שעברה בעבודה. עתה היא מנהלת בשכר מינימום עמותה דתית שמטפלת במשפחות מוסלמיות במצוקה. סיפרתי לה שאני חולמת לכתוב על התקופה שלנו והיא ביקשה שלא אפרסם את שמה בספר ואמרה לי שאני לא השתנתי, אני הרגשתי אחרת אבל ידעתי שהיא צודקת.</p>

    <p>פאני הייתה איתנו כשיצאנו לסמינר בבאר שבע. מופרעות-מופרעות, אבל ציונות כדאי להרביץ בכולם. בערב, אחרי הרצאות מתישות, סוף סוף יכולנו להיות עם עצמנו בחדר. נדחסנו על המיטות הדו-קומתיות ועל החלון כששוש ואילנה התימניות התחילו לשיר "חנהל'ה התבלבלה", כולנו נסחפנו בכפיים. צחקנו ארוכות בקטעים הגסים של השיר שהמיר עצמו מהמקור האשכנזי לסגנון החפלתי ההולל.</p>

    <p>שוש גבאי חבשה פאה נוכרית שטינית חלקה, הוציאה דרבוקה והחלה לתופף. שושה נונה קשרה על ישבנה צעיף אדום ופצחה בריקוד, בעוד כולנו מוחאות כף ושרות "שמחה גדולה הלילה". אחרי פיוטים והדגמה של האחיות בצעד תימני, שוש גבאי החזירה את הקצב ושושה משכה בידה של פאני שישבה עמוק בתוך חבורת הביישניות. היא ניסתה לכרוך סביב ישבנה את המטפחת האדומה, אבל פאני סירבה וניסתה להסירה, וכששוש והדרבוקה הרקיעו ב"סמרה יא סמרה" השחורה, הן הבריחו את פאני שוב לשורות האחוריות. מנוחה שבת השתלטה על הדרבוקה בקצב של שוברת כללים, ושוש גבאי לקחה את ההובלה בנענועים ונפנפה בשדיה בפראות שהביכה את האגף הביישן. אבל שושה נונה ידעה מה נכון ושלפה במשיכה תקיפה את פאני ממעמקי הפינה וכרכה את המטפחת על ישבנה. שוש החזירה את הקצב והכתה בדרבוקת החרס כשפאני נכנעה למחיאות הכפיים של הקהל, הנמיכה מעט את הקשירה האדומה והידקה את המטפחת על מכנסי הג'ינס ופצחה בריקוד. מחיאות הכפיים כבר הרעידו את הקירות והרגליים את רצפת האכסניה כשפאני רקדה בחן ובגלים עדינים ומדויקים במרכז המעגל. פאני רקדה ריקוד ערבי, אבל לא ניסתה לפתות. זה היה נפלא.</p>

    <p>אחרי מאמצים רבים נפתחה הדלת והכפיים, השמחה והצחוק פסקו. המדריך הגיע עם כובע הטמבל שחבש גם בערב. כמובן שזה הפיל את כולנו מצחוק. הוא נדהם לראות את התסיסה וניסה לשאול מדוע לא הגענו לפעילות הערב. אבל לא היה עם לדבר. החבורה העליזה פינתה לו מקום מרכזי והוא התבקש לבחור שיר. כשפתח ב"הו ואניה תי ואניה" ניסתה שוש ללוותו בתיפוף אבל במהרה נסחפה וסחפה לקצב השמחה שלנו שהתגבר על ואניה וצרותיו.</p>

    <p>גם היום ברור לי שהחבורה הזו, של הצעירות מכל העדות, הדתות הצבעים והלאומים, הייתה אבן יסוד באמונה שלי באדם. אשריי.</p>

    <p>מתיכון מ.מ.מ. היה אפשר בקלות לברוח ליריד הספר בתל אביב. טוביה, חצי ממספר הבנים שהיו בכיתה, הוכיח מאה אחוזי הצלחה בסחיבת ספרים מהדוכנים. יכולתי להצביע והוא דאג שהספר יגיע לתיקי. כך הגעתי ל"תמצית החיים" של לאה גולדברג ובו שברי שירים ומלנכוליה. סמוך לדוכן הסתובבו ילדי פרחים אמריקאים וחילקו חוברות באנגלית של הארי קרישנה. כשאמי ראתה במקרה שאני קוראת על הגורו שכבש את אמריקה, היא התפלאה שזה מעניין אותי. היא רק אמרה, "זה לא בשבילנו". לא התעמקתי בחוברת כי סלדתי מתעמולה דתית.</p>

    <p>להפתעתי, מספר חודשים אחר כך כשאמא נסעה למפגש חובבי שפת המראטהי, המייבולי, קיבלתי ממנה את הספר האחרון שהעניקה לי, "בהגווד גיתא", בתרגום של דוקטור אולסוונגר. היא סיפרה שקראה אותו בסנסקריט. לראשונה שמעתי על אולסוונגר הנערץ. קראתי קצת, לא הבנתי דבר בגלל העברית הארכאית, עדיין לא, אבל הרגשתי שקיבלתי מאמי ספר בעל ערך שעוד אבין, בדומה לספר הקבלה בתרבות היהודית.</p>

    <p>במ.מ.מ. למדנו הקלדה עיוורת, כלכלה, ועל היסטוריה של עם ישראל באירופה. שום דבר על יהודים מארצות המזרח וכמובן לא על הודו. בשיעורי חיבור השקעתי והמורות התפעלו מהסוגיות החשובות שהעליתי: "האם אנו אוכלים כדי לחיות או חיים כדי לאכול?"</p>

    <p>בהפסקה התווכחנו בצעקות ובהתרגזויות על זמרים ועל תקליטים ועל בנים. אבא כבר ראה אותי משתלבת במועצה האזורית, מרכז הפוליטיקה החדשה. לא יכולתי לדמיין את עצמי עובדת במשרד שמונה שעות משמימות, רציתי לעוף החוצה, אבל עדיין לא ידעתי כיצד.</p>

    <p>ביציאה ממושב מצליח הוצב תמרור "עצור". כך נעצרתי גם אני על ידיי הוריי כשרציתי להיות כמו כל ישראלית, לצאת לפעילות נוער, לפגוש חברות, ללכת לדיסקוטקים החדשים ברמלה או להתכתב עם חייל ששירת בתעלת סואץ. אוי, כמה צעקות והפחדות חטפתי כשגילו את המכתב. התביישתי בשמרנות שלהם, רציתי חופש לעשות כרצוני.</p>

    <p>בדרך חזרה מבית הספר התיכון, פגשתי בצומת "עצור" את שלמה סוגבקר, שהצליח לברוח מהצבא. בן דודני, שהיה גדול ממני, הפתיע אותי כי אימץ מבטא מרוקאי. אני דיכאתי את הרי"ש המדויקת והחלפתי אותה ברי"ש האופנתית שנמרחה על הלשון כמו חמאה צרפתית. רציתי להיות הכי נכונה, גם בדרך הלא נכונה. על הר'ה ההודית אין בכלל מה לדבר, זו הפכה למקור הלצה ישראלי.</p>

    <p>היה קשה לי לשמוע את התעתוע המרוקאי-הודי של שלמה. היה יותר הגיוני שידבר במבטא הודי, הרי הגיע לארץ כנער. שלמה סיפר שהוא עומד להתחתן עם זהבה, מרוקאית יפהפייה בת 17, אבל ההורים שלה לא רוצים אותו. כיוון שלימודים לא היו חובה באותן שנים, ועבודה לא תמיד הייתה בנמצא, הוא העביר ימיו, כמו רוב הצעירים ברמלה, על הברזלים. ידעתי שמכנים אותו ערס. עלינו על העגלה של ימין כהן וכל הדרך פטפטנו על הבחירות הקרבות. ימין כהן אמר שהוא מצביע ליכוד. ממש לא האמנו לו.</p>

    <p>באותה שנה שוב כוסה קיר הצרכנייה בשלטי בחירות, אלא שהפעם המושב התעורר בוקר אחד לאירוע ראשון מסוגו: שלטי א"ת נעלמו ואת מקומם תפסו שלטי מחל-מחל-מחל. מעולם לא נראתה תעוזה כזו במושב מצליח, היה ברור שקם דור צעיר המנסה לבעוט בדור הישן.</p>

    <p>אחרי התפילה בשישי בערב מוני סיפר שהרשם ברבנות אמר לשלמה שיביא רישום של נישואי סבו. שלמה התפרץ, אחז בזקנו של הרשם, ניער אותו וציווה, "תרשום!" והוא רשם. כולנו צחקו למרות שביני לביני זה נראה קצת אלים. כל הזמן היו שמועות באוויר כל הזמן על הספק, כי יותר ויותר אנשים בחרו בנישואין בין-עדתיים והאהבה פרחה. אבא הזכיר את ההפגנה של אייזיק דיווקר, אמא נעצה בו מבט וכששאלנו, "מי?" הוא ענה: "לא משנה. זה לא חשוב עכשיו".</p>

    <p>בשנה האחרונה בתיכון הוציאו אותנו לסמינר חשוב בנס הרים, שם לימד אותנו מישאל אהבת הארץ. בשיא הסמינר פנה אלינו ושאל, "מה עושה אותנו שונים מאמריקה?"</p>

    <p>איש לא ידע. כולם ידעו שאמריקה היא הכי חדשנית והכי עשירה והכי מנצחת, במה אנו טובים ממנה? כל הניחושים לא עזרו, אחרי דקות ארוכות הוא נתן את התשובה, "יש אצלנו עזרה הדדית. כשאדם נופל ברחוב, יהודי תמיד ייגש להושיט יד". אכן, באמריקה זה לא היה דבר מקובל, לפחות לפי מה שנכתב בעיתונים. אז לא היה לי ספק, יש לנו איכות שעולה על כולם. אנו עם סגולה.</p>

    <p>חזרתי הביתה, עדיין נרגשת מהגילויים החשובים, ועזרתי לאמא להכין אורז. במים צפו לכלוכים שנראו ממש חיים. זעמתי, התקשרתי למועצה בדרישה לטפל בעניין בדחיפות, אבל פקידה אדישה הסתפקה בתשובות סתמיות. אמא אמרה:</p>

    <p>"אם המים כאן מזוהמים כמו המים שם, בשביל מה באנו לשתות פה?"</p>

    <p>לא הייתה לי תשובה בשבילה, אפילו לא העליתי בדעתי את השאלה.</p>

    <p> </p>

    <h4>*</h4>

    <p> </p>

    <p>הצבא שבר את הוריי, הם לא יכלו להתנגד להתגייסותי. שירתי תקופת מה כמורה חיילת, כנראה הרשמתי את שמונת המראיינים שאהבו שכתבתי שיש לי רצון לתת. אבל במהרה פרשתי מהתמודדות עם נוער במצוקה והועברתי למפקדת הקצח"ר – קצין צנחנים ראשי. זו נחשבה ליחידת עילית לוחמת ומדי החיל היו סקסיים, גם אם לא אמרתי זאת לעצמי. במפקדה בה שירתי התברר לי שהסדר המובהק של הכוחות צבוע שחור לבן. רוב החיילים והחיילות מארצות המזרח היו בדרגות נמוכות, אפסנאות, מחנה ומטבח, תחת מרות רס"ר אלפנדרי.</p>

    <p>יום אחד שקעתי ב"הגלגול" של קפקא, אבל רס"ר אלפנדרי ביקש קפה, ועוד קפה יותר חזק ועוד אחד... אחרי ששוב התאכזב, קרא לדודי שיכין את הקפה כמו שצריך ואני חזרתי כאילו מבוישת אל השולחן כדי לגלות שהגלגול שלי נעלם. מסתבר שהיו עוד קפקאים במשרד המחנה, סמויים.</p>

    <p>הסיעו אותנו לסיור בירושלים ששיאו היה ביקור בכנסת ומפגש עם שלושה חברי כנסת, גברים כמובן. שריד, אולמרט וח"כ דתי לאומי עם מבטא אמריקאי, הדור החדש של הפוליטיקה בישראל. הם התחרו וניגחו זה את זה כדי לכבוש את ליבנו. חבר הכנסת הדתי סיפר כי המגזר שלו תורם לעיירות הפיתוח ובנה שכונה דתית בחצור הגלילית. שמחה בת דודי הייתה מחצור הגלילית והיא כבר סיפרה לי על תחושות הניתוק שחוותה עם הקמת השכונה. כשהגענו לשלב שאלות מהקהל, קמתי – אינני יודעת כיצד אזרתי אומץ לומר את האמת שהכרתי בפני סגן מפקד הצנחנים, הסגל ומאה חיילים וחיילות – וממקומי כפקידת משרד המחנה העמדתי את הדברים על דיוקם. "אומנם נכון שנבנתה שכונה, אך היא לא תורמת לחצור הגלילית, השכונה נפרדת לחלוטין ולה בית ספר אליו לא יכולים להתקבל ילדי הוותיקים". קולר, סגן מפקד הצנחנים, הזמין אותי לשיחה ונעץ בי מבט ירוק ומשתומם כשגילה שיש הודים בישראל. הוא לא נזף בי, אבל יראתי מהמעמד.</p>

    <p>השירות כפקידת מפקדת הצנחנים לא כלל תעסוקה מרובה, אבל לא העזתי לפרוץ את המסגרת. בין סחיבת ה"ריקשה" של הרס"ר לסיבוב במחנה לבין ביקור אצל חברותיי במחסן או במטבח קראתי את "סידהרתא" ושקלתי פרישה לנזירות. התחלתי לאהוב להיות לבד וניסיתי להתמודד עם הפחד מהלבד. אבל אחרי שקראתי את "החיים כמשל", שהילך עליי קסם והיה הישראליות החדשה, החלטתי לדחות את הנזירות לשלב אחר ולצאת לחקור את החיים.</p>

    <p>למותר לומר שבין ספריי הרבים לא נמצא ולוּ ספר אחד מהודו, לא בעברית ולא בשום שפה אחרת.</p>

    <p>בסוף שנות השבעים כבתה מקרנת הקולנוע האחרונה ברמלה וספריית העץ הפשוטה פינתה מקומה לספריית פורמייקה שחורה שהכילה מאות קלטות וידיאו שננעלו אחרי דלתות מראה כהות.</p>

    <p>למרות שאבי לא דיבר הודית משך ארבעים שנה, וסירב בתוקף לחזור לבקר בהודו, ברגע שהתאפשר לו הוא אסף מאות סרטי וידיאו, מיין וקטלג וכאילו ייסד את סניף בוליווד במושב מצליח. לצד הקלטות עם התרגום או בלי התרגום לעברית, עמדו בובות חרס שאמא הביאה מביקורה בהודו, ושיירת פילים משנהב ניצבה קפואה במרכז הספרייה. עידן הווידיאו החזיר את אבא לשפה ולתרבות שעזב וחִיָה מחדש. אחרי שהיה בטוח שאין טעם לזכור, העניקה לו הטכנולוגיה את עברו בצבעים ובקולות ורננה את לבו. כשרצה לומר לנו משהו היה בוחר סרט מתאים ומקרין לנו. כדי ללמדנו שהרגיש בודד ושהוא מצפה מאיתנו להיות איתו, היה מחייב אותנו לראות סרט הודי שנמשך שעות ועסק בהזנחת הורים.</p>

    <p>וכך, בין שם לכאן, הוא המשיך את המסורת ההודית והוריש את עיקר רכושו לבניו. הוא לא סבר שהבנות שוות זכויות. עם כל אהדתו לקידמה, הפטריארכיה ההודית הייתה חזקה יותר. הוא היה דור מדבר, אך תמוה שגם בניו העדיפו העדפות מפלות כלפי אחיותיהם.</p>

    <p> </p>

    <h4>*</h4>

    <p> </p>

    <p>בגרתי, עזבתי את המושב וחייתי בתל אביב במשך שלושה עשורים. בין התפרנסות לשאיפה לשנות את המציאות, עצרתי לפעמים לשקט. בדממה שנוצרה הקשבתי לעצמי והמשכתי לשאוף למה שהרבה אנשים כבר שכחו, מציאות יותר טובה.</p>

    <p>תל אביב הפכה למטרופולין עם אווירה בינלאומית ופתיחות, מפתחת שפה רחוקה מהפריפריה. צברתי ניסיון עשיר ומגוון בעבודתי עם קבוצות שונות שעסקו בסוגיות בוערות בהוויה הישראלית: יחסי דתיים חילוניים, יחסי יהודים ערבים, יחסי אשכנזים מזרחים, העצמת נשים מוחלשות, פמיניזם מזרחי – כולם מעשירים אך אני המשכתי לחפש תשובות מהותיות, משמעותיות, לשאלות שתמיד העסיקו אותי. למה יש סבל בעולם? האם אפשר לקיים חיים לא אלימים בחברה אנושית?</p>

    <p>יצרתי סרטי וידיאו, בעיקר תיעודיים, והתנסיתי בחוויות יצירה מלבבות, אך עדיין לא מצאתי את השפה שלי.</p>

    <p> </p>

    <p>אחרי מסע של שלושה עשורים חיכתה לי הציפור הכחולה בפתח הבית. זו הייתה קבוצת הזהות הראשונית שלי: הנשים ההודיות מהבני ישראל.</p>

    <p>סיפור הציפור הכחולה שלי מתחיל בהזדמנות שקיבלתי לתפקיד נדיר, לנהל בית ספר לנשים. יוזמה עצמאית ורעננה של הפמיניזם הלבן בישראל, בעיקר נשים אנגלו-סכסיות. בית הספר לנשים הוקם על ידן כדי להביא ידע ולקדם מעורבות של נשים מהפריפריה בציבוריות הישראלית. המקימות בחרו בי כמנהלת שותפה בבית הספר, ואני בחרתי בעיר רמלה להיות כר הפעילות של הפרויקט, רמלה, כידוע, היא אהבה ישנה שלי. שותפתי לניהול בחרה באזור ואדי ערה, גם פריפריה זנוחה. הצענו קורסי מחשבים בסיסיים ותוכנית העצמה נשית. כשגייסתי את התלמידות לקורס טענתי בפניהן שעולם המחשבים הוא גרסה עכשווית של המצאת הגלגל והמצאת הדפוס עבור הקידמה האנושית. כך נולדה "קבוצת המספרות" שהחלה בתוכנית העצמה, אותה הנחתה יונית מנצור שחר הנפלאה. בתום שנתיים של עבודתה היו נשים מהקבוצה שאמרו לה: "את ממש הודית למרות שאת תימנייה".</p>

    <p>כמה מהנשים המבוגרות בקבוצה הזכירו לי את אמי, שפחדה מבחירותיי, שכעסה על בריחותיי ובו-בזמן הייתה זו שאפשרה לי להשתחרר מהמסגרות הישנות. היא עצמה לא פרצה מעולם את פתח הדלת והמשיכה להיות כלואה בביתה. כמיהותיה הלכו ודעכו אחרי מותו של מוני, ואם עדיין היו לה ציפיות הן לא מומשו. תמיד טענה שאבא אוסר עליה, ואכן הייתה אמת בדבריה, אבל הפחד, זה שנשתל כה עמוק בליבה, בילדותה, המשיך להגביל את חייה. היא ניצחה את אבי בחריפות לשונה, והוא ניצח אותה בקבירת החלומות.</p>

    <p>היא לא זכתה ללמוד מחשבים ולגלות את עולם המרשתת האינסופי. היא כל כך האמינה בקידמה וברפואה קונבנציונלית, שבסוף ימיה החזיקה עשרות תרופות בקופסה גדולה ונפטרה מהרעלה. אבי, שמעולם לא הלך לרופא וכמעט לא היה חולה, האמין שבריאות היא עניין של אמונה. הוא נפטר עשרים שנה אחריה. רק אחרי מותו הגיעו נשים וגברים מהמושב, שהיו פעם הילדים שראו סרטים על קיר הצרכנייה, וסיפרו שקיבלו ממנו באותן שנים, בגדים חדשים ונעליים כשלא היה להוריהם דבר. אחר בא ואמר שהלווה לו כספים בשעת מצוקה וסירב לקבל חזרה. החמלה של אבי, שתמיד הייתה, ממשיכה את הסיפור שלו אחרי מותו.</p>

    <p>"הקבוצה ההודית", שנולדה בבית הספר לנשים שניהלתי בשיתוף ברמלה לוד, הפכה למסע הגילוי וההארה שלי להבנת הוריי, הבנת עצמי כבני ישראלית שורשית. התרבות האדירה שהוריי ניסו להשאיר מאחור, אבל הייתה טבועה בליבי, התחדשה בתמיכת הקבוצה החמה הזו, שלמרות שלא כולן רצו ללכת את כל הדרך, הצלחנו ליצור מציאות חדשה.</p>

    <p>ההזדמנות נוצרה בזכות האמצעים הטכנולוגיים, שפע תרבותי, מידעי ורישות חברתי. האפשרויות האינסופיות והדרכים "לתפוס את העתיד" נותנות הרגשה של כתיבת היסטוריה עממית. הצורך לשמר ולהנציח את הסיפורים שהנשים והאנשים סיפרו לנו "כדי שיזכרו אותנו" הוא שתרם ליצירת הספר הזה.</p>

    <p>התשובות שמצאתי במסע איסוף הסיפורים, הכתיבה והתובנה נשתלו בי לאורך חיי ועיצבו את הספר של הנשים מהודו בישראל באהבה ובצבע.</p>

    <p>את דמות ה"סברה" שעליה גדלתי החליפה דמות ה"יאפי" השאובה מהתעתיק באנגלית, כפי שאוהב המיינסטרים הישראלי. ומעבר לו, על הברזלים פורחות קללות עסיסיות בערבית לצד עיקשות לחיי תרבות ונראות של יוצאי ערב המודעים לשורשיהם. בין גיבוש זהות ישראלית ממוערבת או ממוזרחת לבין תרבות הפיוז'ין הרב-שפתית, נשמר צליל הודי בני ישראלי, צנוע ועמוק, שאותו אנו משמיעות כאן.</p>

    <p>הישראלים, כך מסתבר, מזמן כבר לא עוסקים באיכויות ובמהויות של החברה החדשה והטובה יותר שביקשו לבנות מלכתחילה. בעת הזו מגיעה אנוכי, ילידת שנות החמישים, מעולם שהיה שחור לבן, כדי לספר את סיפורינו בשלל צבעים.</p>

    <p> </p>
  </div>
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 19.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!