רוחות בירושלים

רסל דיקשטיין

צעירה שעברה לגור ברחוב, מושבניק המשתוקק למקום של כבוד בבית הכנסת, ילד מחונן שמסתיר סוד גדול וילדה שהלכה לאיבוד בבית הקברות, הם חלק מגיבורי אסופת הסיפורים “רוחות בירושלים”.

באמצעות סוריאליזם קל, שפה מינימליסטית או מצבים אבסורדיים, מציבה רסל דיקשטיין זרקור על טיפוסים הנבלעים במיינסטרים או נדחקים לשולי החברה.

רסל דיקשטיין, עורכת, כותבת וחולמת. בשנת 2016 עלה לבמה מחזה פרי עטה, “כוונות טובות”. “רוחות בירושלים” הוא ספרה הראשון.
שם: רוחות בירושלים
מחבר/ת: רסל דיקשטיין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 012000728

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

				  <div>
    <h3 id="_idParaDest-8"><span class="regularbold">רוחות בירושלים</span></h3>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular regularbold">מוקדש לאלו שלא הצליחו. שרצו לבחור ולא עמדו במחיר. שנעלמו</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">כמה דקות לאחר מכן ירדה עצבות על ירושלים.</span></span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">פנסי</span> <span class="regularitalic">הרחוב הבהבו ועצבנו את עוברי האורח, הרמזורים כבו בפתאומיות ונדלקו</span> <span class="regularitalic">שוב באור סגול. הנהגים עצרו מבולבלים ורגע אחרי החלו לצפור</span> <span class="regularitalic">כמו להקה של עורבים מוטרפים.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">בשכונה שבה גדלת, וממנה נודית,</span> <span class="regularitalic">חלבן של עשרות אימהות פסק. לשווא מצצו התינוקות פטמות יבשות.</span> <span class="regularitalic">חלונות בית הכנסת הגדול נסדקו ומבעד לדלת פרצה רוח שסחפה</span> <span class="regularitalic">את כל ספרי הקודש לריקוד נוגה. הללו חגו במעגלים כמה</span> <span class="regularitalic">מטרים מעל הרצפה ונחתו מרוטים בערמה גדולה.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">בסמטאות העמוסות אנשים,</span> <span class="regularitalic">נשים, עגלות ופשקווילים, רוחות עזות העיפו מראשי הגברים את כובעיהם</span> <span class="regularitalic">השונים ומראשי הנשים — מטפחות ופאות בשלל סגנונות. הכול אחזו בראשיהם</span> <span class="regularitalic">המגולים ואצו, נחפזים ומבוהלים, להשיב לעצמם את יראת השמים שהוסרה.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">הגדילה לעשות אותה רוח ופשטה לחלוטין מגופו של האדמו"ר</span> <span class="regularitalic">את הקפטן, אותו מעיל ארוך שעבר אליו בירושה, והעיפה את</span> <span class="regularitalic">הירמולקה הענקית מראשו, חושפת קרחת מבריקה.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">בבית התמחוי המפורסם הופסק</span> <span class="regularitalic">באחת ביקורו של הנדיב הידוע, הוא חש ברע וביקש להתפנות</span> <span class="regularitalic">לבית החולים. אנשים ייללו מרעב. בבית החולים לא הפסיקו להתפלל.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">ובבית הורייך, הבית שאהבת, ששימשת בו מה שאבא קרא "אימא'</span><span class="regularitalic">לה קטנה" קרסו כל המסמרים הנושאים ברוב פאר תמונות רבנים</span> <span class="regularitalic">חשובים. הקירות נסדקו, ובמטבח, שהיה הממלכה שלך, נקוו שלוליות דם</span> <span class="regularitalic">קטנות. אמך רצה עם מטליות, מנסה לשווא להסיר את הכתמים.</span> <span class="regularitalic">אחייך הקטנים התחבאו באוהל משמיכות.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="regularitalic">הרחק משם, בצד האפל של</span> <span class="regularitalic">העיר, כמה ציפורים התרסקו לתוך עמודי חשמל, ולניידת המתנדבים שעשתה</span> <span class="regularitalic">דרכה למדרכת הנערים העוזבים והעזובים אירע פנצ'ר. ארבעת הגלגלים</span> <span class="regularitalic">התפוצצו בקול יפחה. ברדיו המקומי הופסק ריאיון עם הזמיר התורן</span><span class="regularitalic">, לטובת יבבת כינורות.</span></span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    המדריכה כינסה אותנו לחדר התאספויות — חדר שהחל מהשעה חמישה לשמונה בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים שימש כיתת לימוד לבנות כיתה ט'. לפני ואחרי השעות הללו זהו חדר שבו נאספות בנות הקבוצה לברכות הבוקר, קריאת שמע שעל המיטה ואיגרת הרמב"ן.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    מפעם לפעם, כשנחה הרוח על המדריכה — עושים פעילות.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    פעילות, כלומר הקראה מרגשת של טקסט (בעל מוסר השכל, תמיד עם מוסר השכל) מתוך בריסטול דמוי קלף השרוף בקצותיו.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    “אולי אתן צעירות מדי," אמרה המדריכה בפנים רציניות מאוד, "אבל אני מקווה שתוכלנה להבין, להפנים ובעיקר להפיק את הלקח הנכון מהמכתב המזעזע שאקריא לכן.״</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    והיא הקריאה.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    היה זה מכתב התאבדות מפורסם שכתבה ילדה שעזבה את הקהילה. והיא, אותה ילדה, לא הצליחה לסרוג בעצמה משהו מחמם ואמתי להתכסות בו אחרי שאביה ואמה נטשוה ואדוניי לא אספה, לא הוא ולא אף אחד אחר.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אז היא עזבה.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אחרי ההקראה המרגשת נפתח דיון. רוב הבנות היו נסערות וקיבלו על עצמן להתחזק בתורה ובאמונה. מה גם שאותה בחורה הביעה במכתבה התנצלות על הפגיעה בהוריה, היה ברור מתוך הכתוב שהיא מתחרטת על הפניית העורף.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    ההורים שלה הרגו אותה, חשבתי ולא העזתי להגיד.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    קטעתי את עצמי מהסיטואציה, דמיינתי את רגעיה האחרונים של הילדה.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    הבנה אכזרית שאת לעצמך, שהחברה שמאסת בה — מאסה בך. שהציפיות שלך מהחברה האחרת, שנצצה באלפי אורות של פתיחות ושל חופש, התרסקו אל מול קיר קרח אטום.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אני לא מצפה.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    תחושת מחנק חוסמת לי את קנה הנשימה. אני ברחוב<span class="apple-converted-space">,</span> אין לי אוויר.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אני מתיישבת בישיבה מזרחית, מנסה לנשום אבל הגוש חוסם לי את הקנה. אני מעווה את הפרצוף מתוך תקווה למסמס אותו, נשענת לאחור על התיק שלי.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    עזבתי את דירת השותפים הקטנה והמסריחה לפני שבועיים. בעל הבית הודיע שהוא לא מוכן לספוג שוב את העמלות של הצ'קים שלי שחוזרים, הוא יודע שבסוף אחזיר לו הכול, אבל עם כל הכבוד — זה לא מתאים ואולי כדאי לי ללכת להוסטל או משהו.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אתמול שוב ניסיתי להתקשר. האצבעות רעדו על משטח המתכת של הטלפון הציבורי. אני מכירה את מספר הטלפון, יכולה לדקלם אותו מתוך שינה, אבל לא הפעם. טעיתי חמש פעמים עד ששמעתי את אחותי הקטנה, זו שהייתי הראשונה לחבק אחרי שיצאה מהבטן של אימא. אבא לא היה בלידה, כולם העדיפו שיישאר בבית הכנסת ויגיד תהילים. אני ישבתי בחדר ההמתנה, וברגע שהאחות שרבבה ראשה ואמרה, "מזל טוב" — זינקתי לחדר וחיבקתי את הבובה הוורודה. כשגדלה, לימדתי אותה לצייר ראש של אפרוח מגיח מביצה, להכין פיתה-פיצה ולקפוץ הפוך בחבל.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    היא שמעה את הקול שלי ומיד ניתקה. הספקתי רק לומר: "מרימי שלי, מה-". ה-טווווווו נשאר לי באוזן דקות ארוכות. דפקתי את השפופרת על משטח המתכת, דפקתי אותה על הראש שלי.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    יש לי חבילת ופלים ובקבוק מים. ארוחת הערב שלי. המוצרים שהצלחתי להבריח מהסופר לפני שפתחו עליי עיניים.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אני מכניסה ופל אחד לפה ושותה מיד מים, שהעזובים סביבי לא ישמעו את קולות הכרסום ויבקשו גם.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אני מתקשה לנשום ולמצוא עבודה מסודרת.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    בערב תעבור הניידת של המתנדבים, הם יביאו לנו מיץ בטעם פטל וידברו על לימודים ועל חוות סוסים ועל קומונה, ואחד עם אומץ יזכיר גם את צה"ל.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    לעזאזל, כל האופציות כרוכות בהיתקלות עם בני אדם.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אני לא יכולה, אני לא הם. אני לא רוצה.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    אני קמה והולכת לכיוון כביש בגין.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    המחשבות מדהירות אותי למכתב של הילדה ההיא, המכתב שהקריאה המדריכה בכיתה ט'.</span></p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    לא רוצה יותר, אני חושבת לעצמי — רגע לפני שאני מתפוצצת לקרעים מתחת לגלגלי משאית.</span></p>

    <p> </p>

    <p dir="rtl"><span class="regular">    <span class="smaller">(פורסם לראשונה באסופה "</span><span class="smaller">תן" בעריכת נועה לקס ותמי לבנת-מלכה, 2016)</span></span></p>
  </div>

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 18.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!