חיוך של פירומן

קובץ של עשרה סיפורים, באורכים שונים.

הסיפור המרכזי (“תאומים”) מתאר את מערכת היחסים המורכבת של תאומים המתחרים ביניהם בשחייה ובתחומים נוספים בחיים.

עוד סיפורים:

“קניתם לי” – מניפסט על אופנוענות.

“שיניים עקומות” – תיאור הומוריסטי ונוקב על טיפול שיניים ועל החברה שבה אנו חיים.

“לו הייתי” – מה יכול לעבור במוחו של אדם שנמצא ברכבת דוהרת לעבר מחנה השמדה בתקופת השואה?

“חיוך של פירומן” – סיפורו של צלם עיתונות המחפש אחר ה”פריים” המושלם.

“אמן” – צייר ישראלי מוצא עצמו בטירה מפוארת בצרפת. מצייר ומגלה עולמות.

“טעימה קטנה” – סיפורם של העובדים הלא-מוערכים במסעדת יוקרה.

“חתול שחור” – הצצה לעולמו של ילד יתום וחברותו עם זקן מסתורי.

“הדרך למטה” – סיפורו של אדם המסרב להתבגר וחיפושיו אחר מקומו בעולם התעסוקה.

“החיים שלאחר המוות” – סיפור המתבסס על חוויה אישית של המחבר בעבודה מיוחדת במינה.
שם: חיוך של פירומן
מחבר/ת: עמרי ברין
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
הוצאה לאור: איפאבליש
מק״ט: 012000706

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

				  
		<div>
			<h3 id="_idParaDest-5"><span class="regularbold">תאומים</span></h3>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אומרים שחמש דקות מספיקות. רק חמש דקות ללא חמצן, והאיבר החשוב ביותר בגוף האדם נפגע. תאים מתים, תפקודים ניזוקים. הזיכרון.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">שמי מאור. הסיפור שלפניכם הוא שלי, אבל לא שלי בלעדית. למה אני מתכוון? בורכתי באח תאום. עשרים דקות הפרידו בינינו בלידה. עשרים דקות. זה כל מה שהפריד ביני לבין מתן. הורינו החליטו על שמותינו, לפי סדר הולדתנו, כך שיכולתי יפה מאוד להיקרא אני בשם: מתן. יותר נכון לומר, שהסיפור הזה – שלנו, שלי ושל מתן. אני המספר, ולכן הוא שלי, והוא גם של מתן מכיוון שלא היה לי מה לספר לולא היו קורים לו המאורעות הבאים:</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">תחרות, לפי דעתי, היא זו שמניעה את האנושות קדימה. רצונו של האדם להיות הטוב ביותר, בכל פעילות. את יצר התחרות אפשר לקשר לאבולוציה, שכן מבין האנשים הקדמונים אלו שהיו מסוגלים לרוץ מהר יותר, אלו שפיתחו כלי נשק טובים יותר, אלו שצדו טוב יותר, אלו שהביאו ציד למאורה, הם אלו ששרדו בסופו של דבר והעבירו את תורשתם הלאה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מאיזה גיל מתחילים להתחרות? זה ידוע, מגיל צעיר. גוזל שלא מתגושש עם אחיו, גוזל שלא משמיע קולו, ובקול, מול אמו, לא יקבל את תשומת לבה ואת התולעת שבמקורהּ. הוא יפסיד לבסוף במשחק, משחק החיים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">וכך התחילה התחרות שלנו, שלי ושל מתן. בלידה. ובאותו הסיבוב – מתן ניצח. הוא רצה, כנראה יותר ממני, לראות ראשון את העולם, ולכן הוא אחי הגדול.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אני מרגיש אשמה. אני מרגיש אשמה משום שאני מקנא באחי, אבל אני לא שונא אותו. בהיותנו תאומים זהים, יש לנו בדיוק אותם גנים, וזה אומר שאם אני שונא אותו אז, במידה מסוימת, אני שונא גם את עצמי, וזה כמובן לא נכון. כמו כן, אם יהיו לנו אי-פעם ילדים, הם יהיו כמו של כל אחד מאתנו.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">למרות הגנים, מתן ואני טיפוסים שונים לגמרי. מתן בעל ביטחון עצמי, ואני ביישן. הוא חברותי, ואני נחבא אל הכלים. הוא אומר את שהוא חושב, ואני שומר את מחשבותיי לעצמי. הוא נחרץ ואני הססן.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מאז שנולדנו מתן היה 'ילד של אבא', ואני 'ילד של אימא'. כשהיה פורץ איזשהו סכסוך בינינו, אתם יכולים לשער למי כל אחד מאתנו פנה כדי לקבל קצת תמיכה. "אימא! מתן הרביץ לי חזק באף", "אבא! מאור עשה לי פרצוף." וכולי וכולי. </span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אהבתי שאימא הייתה כמעט תמיד לצדי, אבל רציתי שגם אבא יהיה. כבר מילדות הרגשתי שמשהו במתן מפריע לי. זאת לא הייתה התחרות בינינו. אתם מבינים? בעיניי, תחרות בין אחים היא דבר חיובי. תחרות עוזרת, במידה מסוימת, להתפתחות של ילדים במובן המוטורי ומחזקת אותם פיזית. נוסף לזה, לעניות דעתי, זה גם בריא לנפש. אבל מתן לא ידע להפסיד. וזו, לדעתי, תכונה רעה. אם אתה לא יודע להפסיד, אתה גם לא יודע לנצח. העניין התבהר לי דרך סיפור מסיפוריה המעניינים של אימא על ילדותינו:</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אבא התעתד לחזור הביתה מאחד ממסעות העבודה הארוכים שלו בחו"ל.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">באותו היום, מתן, שכבר הראה סימנים ברורים של געגועים לאבא, ישב על הרצפה, ליד הדלת, מוצץ בפיו, דרוך כולו ומצפה לכניסתו של אבא. בטלוויזיה התחיל להתנגן קליפ של שיר מהשירים האהובים על מתן (בר-בא-אבא). מתן רותק לקליפ והיה מרוכז בו כל כך עד שלא הבחין שדלת הבית נפתחה ואבא נכנס. אני, לעומת זאת, הבחנתי בכך. קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ תוך שאני צועק: "אבא! אבא!"</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">או-אז מתן ניעור מריכוזו במתחולל על המרקע, תפס בי, בחיתול, עד שזה נקרע, אחז ברגלי והפילני בקלות לרצפה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אני, עירום וכאוב, פרצתי בבכי מר. והוא המשיך, מאושר, כאילו כלום לא קרה, בדרכו לרגלו של אבא שהזדעזע מהמתרחש לנגד עיניו.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">כך ניצח מתן בתחרות השנייה בילדותנו. ולא בפעם האחרונה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מים, בלעדיהם אין חיים. שבעים אחוזים מכדור הארץ מכוסים בהם. בַּיַמות ובַימים. שם שוחים להם, כבר מיליוני שנים, מיני סוגים של דגים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מתן ואני רצינו להיות 'כמו דג במים' בכל המובנים. לשחות לצדם, לשחות כמוהם, לחזור למקורות.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">התחלנו בזעיר אנפין, בבריכה, כמובן, כמו כל הזאטוטים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">כבר מההתחלה הרגשנו במים כמו בסביבתנו הטבעית.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">לא עבר זמן רב מאז שנכנסנו למים ועד שלמדנו לשחות.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אולי אתם יודעים זאת, ואולי לא, אם לוקחים זאטוט וזורקים אותו למים – הוא לא יטבע. בזאת אנחנו כולנו דומים לדגים. עניין זה מפליא אותי בכל פעם שאני מהרהר בו.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מין אינסטינקט מופלא שכזה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">וכך גילינו, מתן ואני, את עולם המים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אני יודע שזו שיטה אכזרית, לזרוק ילד קטן למים, אבל זה עזר לנו בעולם התחרותי שאליו כיוון אותנו אבא. בו תלויה האשמה, אך גם הישועה. השיטה שלו העניקה לנו יתרון משמעותי מול שאר השחיינים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אנחנו התחלנו לשחות כשלוש שנים לפני כולם. אך היו עוד יתרונות שעמדו לזכותנו. היינו חרוצים יותר, תחרותיים יותר. ובסופו של דבר, הטכניקה שלנו, יחד עם שאר היתרונות, העלתה אותנו על מסלול הניצחון. </span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אף שמגיל צעיר (תקרית החיתול) היו סימנים שליליים באשר ליחסים בינינו, מתן היה אח טוב. אח ראוי. כשהייתי זקוק לו ­– הוא עמד לצדי, תמיד: בגן, ביסודי, בתיכון, בחיים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">והחיים אינם קלים לשחיינים, על זה אני מוכן לחתום לכם. אמנם מתחילים את הקריירה התחרותית באופן מתון ולא תובעני, כיוון שצריך לתת לגוף הרך להתפתח בדרכו הטבעית, אך מגיל ארבע-עשרה מעלים כמה הילוכים. האימונים הופכים למפרכים יותר ויותר עד שמגיעים לחמישה אימונים, מדי שבוע! חלוקת שעות האימונים באותה נקודת זמן הייתה: שלוש שעות שחייה בבריכה, שעתיים אימון בחדר הכושר.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מתן היה בעל מוטיבציה רבה משלי. הראשון לקפוץ למים והאחרון לצאת מהם. הוא היה הקטר ברכבת שלנו, ועל כך עליי להודות לו, ואפילו רבות. </span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אני זוכר את התחרות הראשונה שלנו כאילו התרחשה אתמול. זה היה ביום סתווי ומקסים, בשעת אחר-צהריים מאוחרת.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">הטמפרטורה הייתה מתאימה, לא חם מדי, ולא קר מדי. הבריכה הייתה ממוקמת תחת כיפת השמיים. השמש האירה על המים, והם נצנצו בחזרה לעיניי. שום דבר לא בישר על הפיאסקו שעתיד לקרות. </span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"מאור, מה יש לך?" שאל אותי מתן, כשהבחין בי עומד על יד הבריכה, שקוע בחלומות בהקיץ.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"בוא, אנחנו צריכים להחליף בגדים. התחרות עוד מעט מתחילה," אמר.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">רק כאשר הלכנו לכיוון המלתחות וראינו את המתחרים האחרים, שנאספו מכל קצות העיר, הרגשתי, אחרי שמונה שנות אימון, את השפעותיו של ההורמון הזה – אדרנלין. הוא התחיל לזרום בעורקיי ולתת בי את אותותיו. אך השפעתו המרובה עליי ערפלה את חושיי והחלישה את דעתי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">סקרתי את המתחרים, אחד אחד, ותהיתי לעצמי: האם אני מוכן לתחרות?</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מהתרשמותי, מתחריי נראו לי ראויים ממני. נעלתי מבטי על אחד מהם שאף שלא היה מוכר לי, חשבתי שהוא ראוי לניצחון שכן הוא נראה כל כך בטוח בעצמו וכל כך שלֵו. הימרתי עליו יותר מאשר על עצמי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">המקצה הראשון התנהל, לתחושתי, באטיות. השחיינים צריכים להסתדר על הרמפות, לחכות לשריקה, ולשחות הלוך ושוב – חמישים מטר, תוך דקה וחצי. הרגשתי שהזמן מזדחל לו ושהשחיינים שוחים בהילוך אטי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">כשהגיע תורנו במקצה השני, מתן עלה ראשון על הרמפה שלו – במסלול האחרון, המסלול השמיני, ואני לרמפה במסלול השישי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">לא הכרתי את המתחרים במסלולים שמצדדי. הרגשתי שלִבי פועם בחזקה. לשווא חיפשתי בעיניי את אימא ואבא בין האנשים שבקהל. העפתי מבט ימינה בכוונה ללכוד את מבטו של אחי, לקבל איזשהו סימן של עידוד, אבל הוא הוסתר על-ידי המתחרה שחצץ בינינו. ואז זה קרה. נתפסתי לחלוטין לא מוכן. אפילו לא שמעתי את שריקה. הכול נגמר בטרם התחיל. קפצתי למים אחרון, בפער גדול מן האחרים – פער שלא היה ניתן למחיקה. המקצה שלנו היה ככל המקצים – הלוך ושוב בלבד, לאורך חמישים מטר. לא היה לי כל סיכוי, והכול נגמר כל כך מהר. רק בשובי הביתה התחלתי לעכל את ניסיוני הראשון והכושל בעולם השחייה התחרותית. סיימתי אחרון. אם אתם מעוניינים לדעת לאיזה מקום הגיע מתן – הוא ניצח במקצה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מאותו יום הדביקו לי הילדים את הכינוי: "מאור בעננים", אך אני חשבתי על כינוי טוב מזה: "מאור ראש באדמה", כי שם רציתי לטמון את ראשי כדי שלא להראות את פרצופי המאדים מבושה וכדי שלא לשמוע את הצחקוקים של שאר הילדים. </span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">בשנים שלאחר מכן התקבע דפוס קבוע בכל הנוגע לתחרות שהייתה ביני לבין מתן. הוא היה המנצח. הוא ניצח אותי באימונים וניצח אותי בתחרויות. הוא פשוט היה טוב ממני. אבל לי זה לא שינה כל כך. לא חשבתי על ניצחונות כל הזמן. יש גם דברים אחרים שחשובים לא פחות, למשל, לימודים או חשיבה על העתיד. וכך, בעצתה של אימא, התרכזתי בלימודיי. תמיד הייתי טוב במספרים וחשבתי להשקיע בלימודי מתמטיקה כדי ללמוד חשבונאות בהמשך. אז לא יכולתי לנחש את שצופן העתיד. השחייה – הייתה בשבילי תחביב בלבד.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">הזמן חלף ודברים השתנו. מתן נעשה, באופן מופגן, בטוח בעצמו יותר ויותר וליהיר. איני יכול לומר מתי בדיוק חל השינוי, אך ככל שעבר הזמן מתן חדל להיות "מתן הכול יכול", "מתן הגדול". התחלתי להשתוות אליו במהירות השחייה. שחייה, כידוע, היא תחום טכני מאוד. מי שחסרות לו יכולת לימוד ויכולת שיפור טכניקת השחייה שלו, נשאר מאחור. מתן לא נעדר יכולת לימוד, אלא שבגלל אופיו הוא לא הקשיב למאמן וסמך על עצמו. עובדה זו החלה להשפיע עליו ובאחד הימים הבנתי עד כמה. הינו אז בשנות ההתבגרות המאוחרות שלנו. לאחר אימון כושר, בעודנו מתנגבים לאחר שסיימנו מקלחת חמה, פנה אליי ואמר: אני ואתה, מאור, אנחנו שני אנשים שונים."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"במה אנחנו שונים?" שאלתי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"אני יכול לדמות אותך לדולפין. תחילה היית בים, לאחר מכן החלטת לצאת ולכבוש את היבשות, ומסיבות השמורות לך חזרת למים. אני, לעומת זאת, כמו דג: איני מכיר עולם אחר פרט לים. המים הם סביבתי הטבעית והיחידה."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">בדברים אלה הוא רמז שאני מסוגל להצליח גם בשחייה וגם בלימודים. באותם ימים מתן היה הטוב בקבוצת השחייה שלנו ואני החלטתי 'להוריד הילוך' ולהישאר שני לו. רציתי בכך כיוון שכאשר הוא היה מאושר – הייתי מרוצה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">יום אחד, בשעה שמשפחתנו הסבה לשולחן ואכלה ארוחה טובה, הטילה אימא פצצה: "בנים יקרים," אמרה, "לאבא ולי יש חדשות משמחות: בקרוב תצטרף למשפחה חברה חדשה, תינוקת."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">מתן ואני נותרנו פעורי פה, מופתעים לגמרי. "מה אתם אומרים, בנים?" שאל אבא.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"יפה, אימא. יפה," אמרתי. "מתי יתרחש המאורע?"</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"עוד כחמישה חודשים," אמר אבא. "ולכם יש מחויבות לעזור לאמכם ככל האפשר, משום שאני, כמו שאתם יודעים, נאלץ לנסוע לעתים תכופות ולזמן ממושך בהתאם לדרישות העבודה."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"מה לגבי השחייה?" שאל מתן בבהלה, כמו ניעור ממחשבותיו.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אבא הישיר מבטו אליו, מהורהר. חשתי בפחדו של אחי מהתשובה הצפויה, ולפני שנענה קטעתי את מחשבותיו של אבא ואמרתי: "אני לוקח על עצמי את מלוא האחריות לעניין."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"מה?" שאל אבא.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"אני אעזור לאימא," אמרתי. "אעזור בשמחה."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"אתה בטוח, מאור?" שאל אבא.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">הנהנתי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"בסדר, אם כך העניין סגור," אמר אבא והוסיף: "אנחנו לא דורשים ממך להפסיק לשחות לגמרי. אנחנו רק מצפים שתעזור לאימא, פה ושם, כשהיא תבקש ממך."</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">לילי נולדה בקיץ. אבא היה עם אימא בזמן הלידה, אך לאחר מכן כמו נעלם. איני יודע אם אבא הבחין בכך, אבל אימא חזרה הביתה – בן אדם אחר, כאילו לא הכרתיה כלל: היא הייתה מדוכאת. תחילה לא הבנתי מהן המשמעויות של שינוי זה, אך לאחר זמן לא רב, שבו ניקיתי אחר לילי, נשלחתי לסופר לקנות מצרכים לתינוקות, ובסופו של דבר, משום שאימא הייתה 'גמורה' לחלוטין, ונאלצתי גם להאכיל את התינוקת, הבנתי שעליי למלא את תפקידה של אמי ולשמש באופן מעשי: <span class="regularbold">אימא של לילי</span> וגם להיות לה כאב. ומה עם מתן? הוא היה שקוע כולו בעולם המים שלו. לא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנו, כמה פעמים התחננתי לעזרה. הוא פשוט סרב וסרב.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"יש תחרות ארצית ממש 'מעבר לפינה', ועליי להשקיע את כל כולי באימונים. להזכירך, אתה זה שהתנדבת לעזור עם לילי, נכון?"</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"כן אני גם זוכר את התודה שקיבלתי ממך, <span class="regularbold">להזכירך</span>, שום תודה!" ייללתי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"מצטער, מאור," אמר בדרכו החוצה לאימון הבא, נוטש אותי לגורלי. היו אלה החודשים המרירים בחיי. טיפול בתינוק הוא עניין תובעני עד מאוד ויכול להתיש אדם בוגר בקלות, שלא לדבר על נער מתבגר, כפי שהייתי באותו זמן. נוכחותו המחזקת של אבא הייתה באותה עת דבר שנשכח מהזיכרון. כמעט היסטוריה. ואני, אט אט, בלב כבד, התחלתי לוותר סופית על קריירת השחייה שלי. אימא הבחינה במתרחש אך לא התערבה. כך עברו הימים והפכו לשבועות, ושבועות לחודשים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">עד שיום אחד צלצל הטלפון. הרמתי את השפופרת ומצדו האחר של הקו נשמע קול מוכר, קול שנתן לי תקווה.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"שלום, מאור. אני יודע מה אתה חושב עליי כרגע ואני יודע שבעיניך לא הייתי אבא טוב. יש לך את כל הסיבות להיות מרוגז, ובמובן מסוים אתה צודק. אני מבטיח שלעולם לא אנטוש אתכם שוב. אך עליך להבין שהדברים אינם פשוטים כפי שהם נראים. כמפרנס היחיד מוטלת עליי אחריות כלכלית כלפי המשפחה. עליי להביא כסף הביתה. אני רוצה שתבין כי כל הזמן הזה שבו נעדרתי מהבית נוצל על ידי אך ורק לצורך עבודה. אתה מאמין לי?"</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"כן," עניתי בקול עמום.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אבא ביקש לדבר עם אימא ואני הבאתי למיטתה את השפופרת ויצאתי מחדרה. למחרת חזר אבא הביתה והעניינים התחילו לחזור לקדמותם. בעזרתנו יצאה אימא מהמיטה. התבוננתי בה כשהרימה את לילי הקטנה, ובפעם הראשונה זה זמן עלה חיוך קטן על שפתיה. באותם ימים לילי התחילה לזחול ולבדוק את סביבתה. ככל שלילי התקדמה, או נכון יותר לומר, התפתחה – כך נסוגותי. המראה החיצוני שלי השתנה: קילוגרמים רבים של שומן נוספו לגופי, בעיקר במותניים. הרגשתי כמו חבית גדולה ועגלגלה, ובהחלט נראיתי אחת כזו. אך הגרוע מכול היה מצבי הנפשי. כל החשק עזב אותי, החשק לחזור ולהיות האדם שהייתי לפני שלילי נולדה. מצבי היה קשור גם אליה (ללילי) כיוון שנקשרתי, בדרך זו או אחרת, לפעוטה. וכשאבא חזר, הבנתי את מקומי במשפחה: תפקידי כאם וכאב הסתיים, חזרתי להיות לה אח בלבד.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">אימא יצאה מהמיטה ואני מצאתי את עצמי בתוך המיטה. מי שהכניס אותי אליה היה כנראה אותו שֵד שתקף את אימא – שד הדיכאון. היא גירשה אותו מתוכה והוא מצא לו קרבן חדש. לבית הספר היה עליי ללכת אף שכלל לא רציתי. הכול נראה לי חשוך, אפל, ללא כל תקווה. דבר לא עלה בידי, לא היחסים עם הילדים האחרים, שמאסו בפניי הנפולות, ולא היחסים עם מתן – וכל זאת מסיבות שאינן באשמתי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">באותה תקופה אפלה, בשובי הביתה מבית הספר רציתי דבר אחד בלבד, את מיטתי. בסביבתי ניסו, כמובן, למשוך אותי החוצה ולהקים אותי על רגליי, אבל אני הייתי שקוע עמוק במחשבותיי הדיכאוניות. יותר מכול השפיעו על מצבי יחסיי המעורערים עם מתן. הוא אכזב אותי קשות. כאילו שהקטר התנתק מקרונות הרכבת, אך הנהג לא הביט לאחור אפילו פעם אחת כדי לבדוק מה מצבה של הרכבת.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">וכך הן התחילו לפגוע בי כמו דקירות קטנות בלב, זו אחר זו. אתם מכירים אותן בשמן – מדליות. לא נפגעתי משום שחשבתי שכל אחת מהן יכולה הייתה, בנקל, להיות שלי, איני חמדן. מה שפגע בי הייתה העובדה שהקרבתי תחביב שהיה יקר לי בתמורה לידידות, לאהבה. חרון עלה בי כשמתן החליט לתלות את אוצרותיו על הקיר בחדרנו המשותף במקום שאוכל לראותן בקלות בעודי שוכב במיטתי. היו אז ארבע מדליות: אחת מארד, שתיים מכסף, ואחת מזהב, שסנוורה את עיניי יותר מכולן. השתוקקתי לקחת אחת מהן, את זו שסנוורה אותי ולחנוק אותו באמצעותה. מובן שלא עשיתי זאת, איני אדם אלים, אך בתוכי החלטתי שמעתה אין יותר 'אנחנו', מעכשיו מאור ומתן הם שני ישויות נפרדות. אנחנו יחידים.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">כשהכול הפך כבד מנשוא, ונראה היה שמצבי הגיע למבוי סתום ומשהו נורא עלול להתרחש, חשבתי: מה ביכולתי לעשות כדי להציל את עצמי?</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">עלה בי, כמובן, הרעיון לחזור לשחייה. אך עד מהרה וויתרתי עליו. נפשית, לא הייתי מוכן לכך, זה תובעני מדי. ואז, יום אחד, נכנסה אימא לחדרי. כשמאורע כזה מתרחש אני יודע שיש דבר-מה חשוב בפיה. "מאור, מתוק שלי, לילי גדולה מספיק ואינה דורשת עוד השגחה צמודה, אתה ודאי מבחין זאת בעצמך, נכון?"</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"נכון." אמרתי.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">"עכשיו, כשהמשפחה גדלה, ולאבא אין די הכנסות מהעבודה, עליי לתרום את חלקי בפרנסת המשפחה," המשיכה, "אני מתחילה לעבוד בעבודה חדשה כבר בתחילת השבוע הקרוב. אינך צריך לדאוג ללילי. מצאתי עבורה שמרטפית. אתם תפגשו מחר." ויצאה מחדרי בלי לפרט או להסביר.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">נשארתי לשכב במיטה. באותו הזמן לא ידעתי שהכול תוכנן מראש.</span></p>
			<p dir="rtl"><span class="regular">יום ראשון הגיע ואתו המתח והציפייה. מי האדם שעתיד להיכנס בדלת? איש או אישה? צעיר או צעירה? מבוגר או מבוגרת? לא ידעתי למה לצפות. גם לילי הייתה במתח.</span></p>
			

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 20.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות