מחלה היא יצירה

מחלה היא יצירה

כשמתייחסים בני האדם אל מחלות, מתייחסים הם אל תופעה, ואין הם מתייחסים אל מחלות כאל יצירה.

ירימו בני האדם גבה וישאלו במה דברים אמורים, האם לא חרגנו מגבול הטעם הטוב? ונשיב אנו כי אין אנו חורגים מגבול הטעם הטוב.

מחלה הינה יצירה.

ועל בני האדם להבין מדוע זה יוצרים הם יצירה הקרויה בפיהם מחלה, בנאמנות, בנחישות ובהתמדה. הרי חיים בני האדם בעולם החומר. הווה אומר כי מלכתחילה עושה נשמה מסע אשר אין הוא קל.

בין ידיה של הנשמה כלי רב עוצמה - מחשבה.

כשהחומר נוטל הנהגה בלעדית על התנהלות האדם, מבלי להכיר בנחיצות השילוב עם הנשמה למען כינון "מחשבה יוצרת", עלול להיווצר קונפליקט שמהותו מחלה.

ונבקש אנו כי יעשו בני האדם הבדל גדול וניכר בין חשיבה לבין מחשבה. החשיבה הינה כלי המצוי בשכלכם. זוהי הלוגיקה, זהו ההיגיון, זוהי ההבנה, ואילו מחשבה הינה כלי יוצר רב עוצמה, בעל המהירות הגבוהה ביותר ברחבי הקוסמוס. "מחשבה יוצרת", מהירה אף יותר ממהירות האור, ובגוף חומר אמורים לחיות תחת קורת גג אחת מחשבה וחשיבה גם יחד. אם כך תשאלו - מדוע זה על נשמה, על רב יכולותיה, כוחותיה ועוצמותיה, לחבור אל חומר? מכיוון שללא החומר לא תתקיים החוויה.

ללא החומר אין הנשמה חווה אהבה, כעס, עצב, צער, שמחה, אושר, נינוחות, שלווה, תסכול, אכזבה, ניצחון והצלחה. לכן חוברת נשמה אל גוף חומר, על–מנת לחוות רגשותיה יחד עם היותה חווה מחשבותיה.

מתוך כך הרי משרגשות נחווים, אין הם נחווים אך ורק על– ידי נשמה, אלא מקבלים הם פרשנות על–ידי שכל וחשיבה - היבטים הגיוניים ולוגיים הבאים לפרש משמעויות רגשיות כאלה ואחרות. הקשר בין שכל לבין רגש, מהווה במהותו את השילוב אותו חיים בני האדם, בכללותם.

הרגש אומר כך והשכל אומר אחרת.

הרגש רוצה, והשכל מסרב. השכל דורש והרגש מעכב. ובשל קונפליקט זה, בשל דרכו של בן האדם לנתח הגיונית את כל המתקיים בקרבו, נוצר פער בין הרגשה ובין הבנה, ומתוך פער זה נולדות מחלות.

השכל מנתח ונעזר בלוגיקה ובהסברים דקדקניים ומחושבים, ואילו הרגש זקוק למרחב, לפריצה, להתלהבות, לזרימה ולרצף. משהשכל מתעקש שוב ושוב על עקרונותיו ובעיקר על חוקיו, נוצרת מחלה. המחלה מסמלת את מהותו של קונפליקט בין שתי ממלכות: ממלכת החומר - השכל, וממלכת הנשמה - הרגש.

עליכם לזכור כי מחלות הינן אופציה למימוש בעבור נשמה עוד בטרם ירדה אל גוף חומר. יחד עם זאת, אלה הם נתיבים, אשר הוכתבו מלכתחילה כתזכורת בעבור בני האדם, על– מנת יבינו כי אין הם צועדים בנתיבים אותם שרטטה נשמה בדייקנות רבה, אל הווייתם. לכן נאמר אנו, מחלות הינן יצירה.

כל מחלה - יצירה רבת הוד, מוקפדת. מכיוון שבוחרים בני האדם, ליצור מחלות על–מנת להאיר (ולהעיר) את עיניהם בעבור דרכם.

והנה אוחזים בני האדם בין ידיהם אבסורד. על–פי ראייתם, יוצרים בני האדם מחלות "לא במתכוון", "לא ברצון", לא "בחדוות יצירה". על–פי ראייתנו, משקיעים בני האדם ביצירת מחלות, חשיבה ויצירה כבמלאכת מחשבת. אין הם מבינים כי את זה, הכוח היוצר, יש להשקיע ביצירת חיים מלאים ומספקים. לכן נאמר אנו שוב ושוב: היצירה הגדולה ביותר בעבור בני האדם הינה יצירת חיים מספקים ואהובים.

לכן על בני האדם לתת דעתם על כל המתרחש ומתחולל ברגשותיהם. מכיוון שבאמצעות רגשותיהם, בין אם הם מתייחסים אליהם ובין אם מתעלמים מהם, יוצרים הם את עולמם הפנימי הניבט אליהם במראה. והנה, בשל מראה, הניבטת אל מול פניהם של בני האדם בגוף חומר בעבור רגשותיהם, חווים בני האדם את אשר מגדירים הם כנורא מכל - פחד.

הפחד להיחשף. הפחד להרגיש. הפחד לחוות. הפחד לכאוב. הפחד להתעצב. הפחד להיפגע. הפחד להינטש. הפחד למות. ובעיקר - הפחד לחיות. מכיוון שהחיים בתפישׂתם של בני האדם - סכנה הם. והשכל שם ידו בקלחת ובוחש. בשל תפישׂותיו, הווה אומר הבנותיו, ראייתו ופרשנותו הלוגית את הרגשות, מאדיר הוא את הפחד לכדי אמנות. בכך חווים בני האדם חוסר אמונה, חוסר אמון, חשדנות. בכך מעדיפים הם לאחוז בין ידיהם כוחנות, בכך חווים בני האדם את חייהם תחת איום. איום על קיומם. איום על עצמאותם. איום על דרכם. איום על בחירותיהם. והנה הפער עליו דיברתי אשר ממנו צומחות, גדלות, ומתפתחות מחלות.

הנה מחלה כיצירה.

בשל זאת, נאמר שמחלות בגוף הפיזי נוצרות בשל חוסר איזון בין רגש למחשבה.

אלה הבוחרים לשתות כל יום לשוכרה, עושים זאת בשל נטייתם אל צד הרגש ובכך מסכנים את כבדם. אדם המנהל בליבו פנקס חשבונאות ומטה את הכף אל צד החשיבה, יכול להוביל את ליבו להתקף.

אדם המשתמש בשכלו על–מנת לנטרל רגשותיו, על–מנת לאחוז ידיעה בוטחת בחיים, הווה אומר:"נגעתי, ראיתי, קיימתי, האמנתי," יכול להוביל עצמו לאירוע מוחי.

בשל זאת דוברים אנו על איזון.

על בני האדם ללמוד לאזן בין רגשותיהם לחשיבתם.

על בני האדם ללמוד להשתחרר מתחושת עליונות, משתלטנות, מכוחנות, מחוקים הגורמים לצייקנות, על–מנת לחיות ברוחב לב, באהבה, בקבלה ונתינה לעצמם, מבלי לעשות השוואות עם זולתם. כל אדם הינו אינדיבידואל אשר לו דרכו הייחודית.

אם כן, מדוע זה מקנאים בני האדם בזולתם?

בידיו של כל בן אדם מצויה יצירתיות, מצויה אמונה. מצוי כוח. מצויה עוצמה. ועל בני האדם להשתמש במהויות אלה, על–מנת ליצור את עולמם הפנימי, הרגשי, החווייתי והשכלי.

זוהי נקודת המוצא אותה מבקשים אנו להציג בפני בני האדם על–מנת יבינו הם כי כל מחלה הינה יצירה אותה יצרו הם במו ידיהם. לא יד אלוהים נשלחת על–מנת להעניש, לא שליחיה של האלוהות הבוחנים את בני האדם תחת זכוכית מגדלת. בוודאי לא גיהינום או גן עדן. זוהי יצירה פרטית אישית ואינטימית אשר בחרה להתממש באמצעות מחלה, במקום להתממש באמצעות יצירת חיים מספקים ואהובים. כשיבינו בני האדם כי פועלים הם בניגוד לעצמם, כשיבינו כי חיים הם תחת עקרונות, מגבלות והתניות, יוכלו הם לשנות דרכם, ולהפוך חייהם, כמו הופכים הם שממה לגן פורח. על בני האדם לזכור כי לא באו לעולם כדי לחיות משוואות והשוואות, אלא את עצמם בלבד. ועל–כן, על כל אחד לטפח ייחודו ודרכו בעולם החומר, על–מנת יוכלו בני האדם לחבור אל זו העת, בה מחלות אינן מתקיימות יותר, מכיוון שחיים בני האדם בעולם של שלום, של אחווה. של רעות, של אחדות ושל אהבה.

מסר זה מבקשים אנו להעביר לכל אלה המיושבים בכדור ארץ זה.