השלמות הסדוקה

 

על שפת התהום ובחזרה

פקחתי עיניים אט־אט. כמו נולדת מחדש, ואולי כמי שמתה כבר. לא ידעתי לאיזה עולם הגעתי: לעולם הזה? לעולם הבא? למעבר שביניהם? הראש שיתף פעולה והגיב. שאר הגוף סירב לנוע, מסמן שאולי אכן הגעתי לתחנה הסופית, תחנת העולם הבא, ואני מזומנת לרדת בה. ראשי צווח וזעק, מעיד על כך שהוא חי וקיים. כאבים התגלגלו ממנו ואליו כענני גשם כבדים ונוכחים עד ש"עֹשה מלאכיו רוחות"1 השיב אותם ממני ואליי. הסבתי את ראשי הכבד בגניחה, ומיד גהרו עליי פנים. פנים חדשות אך מוכרות. פנים בלתי צפויות. פנים שהשיבו אותי אל מציאות חדשה ובלתי ידועה. מציאות שעדיין לא הכרתי.

פרופ' חזקיה ישב דרוך לצד מיטתי על כיסא גבוה ללא משענת. "מה אתה עושה פה?" שאלתי בלשון מתלעלעת. "מחכה לך שתתעוררי", ענה. שעון הגיח אל מרחב הראייה שלי, 03:24 לפנות בוקר. "למה אתה כאן בשעה כזאת?" הפטרתי בקול חלוש. "השעות הראשונות אחרי הניתוח בלילה הארוך הזה הן השעות הקריטיות. ידעתי שאם יקרה משהו לא צפוי, צריך יהיה לטפל בו מיד. אילו לא הייתי יושב ממש כאן ועוקב אחרייך, לא הייתי מגיע מספיק מהר כדי לנסות להציל את חייך".

הוכנסתי לחדר הניתוח בתשעה באב לקראת שתיים בצוהריים. ידעתי שפרופ' חזקיה לא ישן כל הלילה שקדם לניתוח, ליל תשעה באב. לאחר הניתוח המורכב והמסוכן לא הועברתי לטיפול נמרץ נוירוכירורגי, אלא הושארתי בחדר ההתאוששות הסמוך לחדר הניתוח. "למה?" שאלתי. "אם נצטרך להתערב, זה חייב להיעשות מהר ככל האפשר. כל דקת איחור יכולה לעלות לך בחייך". פרופ' חזקיה שמר את משמרתי ישוב על הכיסא הצר ונטול המשענת שהחזיק אותו ער. כשסיימנו את הדיאלוג הקצר, דעכתי חזרה אל קונכיית ה"אין". שקעתי אל תוכי. פניו הדואגות נלכדו בקונכיית האין שלי כפני מאמין בוטחות ומלאות הודיה, וקולו בעברית שקטה ליווה אותי בשקיעתי אל החלום.

מדוע ואיך הגעתי לכאן? הכול חזר אליי, כאילו החזיר מישהו את השעון אחורה.

היה זה בוקרו של שבוע חדש, השבוע שחל בו צום תשעה באב. בחדר החשוך עדיין סיים שלמה להתלבש כדי לצאת מוקדם לעבודתו בתל אביב.

"איך את מרגישה? איך הראש שלך?" שאל שלמה.

"עדיין כואב", עניתי, "אבל לא בלתי נסבל".

"אני מבקש שתלכי לד"ר לבנון בדרך לעבודה. הוא מתחיל מוקדם. לכי למרפאה שלו לפני שעות הקבלה ונסי להיכנס אליו לפני המטופלים".

שלמה יצא לעבודה בעת שהייתי עדיין במיטה, וזה לא היה מראה רגיל. הראש היה כבד וביקש שלא לזוז, וגופי פשוט נענה לו. התנהלתי באיטיות שאיננה אופיינית לי, כך הראש כאב פחות. נסעתי למרפאת הרופאים במודיעין. כשנכנסתי, דלתו של ד"ר לבנון הייתה פתוחה. הוא זיהה אותי ובפליאה הזמין אותי להיכנס.

"מה מביא אותך אליי כל כך מוקדם בבוקר?" שאל. עברו כמה שנים מאז ראה אותי עם בעיה רפואית כלשהי מעבר לדלקת בגרון. "שלמה ביקש שאעבור דרכך בדרך לעבודה כי כואב לי הראש. אשמח אם תוכל לתת לי משהו יעיל יותר מאקמול", ביקשתי. "ממתי הוא כואב?" שאל. אימצתי את זיכרוני בניסיון להיזכר. המשימה הייתה לא פשוטה מכיוון שאף פעם לא נתתי לכאב לנהל את חיי, והוא אף פעם לא עלה לבמה ולא בלט באור הזרקורים.

יום שישי היה קסום. יום של הגשמת משאלת לב שהתדפקה על שערי הווייתי זה שבועות רבים. את הבישולים ואת האפייה לכבוד שבת סיימתי עד ששלמה חזר מהתפילה ומשיעורי הגמרא שהשתתף בהם מדי יום שישי. אכלנו יחד ארוחת בוקר עשירה במרפסת ונשמנו עמוק. האוויר היה צלול ונוף מטע הזיתים שנשקף מהמרפסת היה מרחיב לב. לאחר הארוחה עלינו לירושלים. רציתי להגיע לכותל לפני תשעה באב. רציתי לגעת בכאב של העם ושל השכינה על חורבנו של ביתם המשותף. בפאתי ירושלים התחלנו לשיר בהתרגשות: "על הר גבֹהַ עלי לך מבשרת ציון, הרימי בכֹּחַ קולך מבשרת יְרוּשָׁלַיִם. הרימי אל תיראי, אמרי להרי יהודה הִנה אלֹקיכם".2 כל עלייה לירושלים הייתה בעבורנו התרגשות גדולה. הרי אם אנו יכולים לעלות לירושלים בדרך מתוקנת, הרי ברור שאנו חיים בזמן התהוות גאולת ישראל והתממשותה. בכל פעם שעלינו במעלה הכביש לירושלים הציפה אותנו התרגשות מחודשת. בכל פעם שרנו, בבחינת 'בכל יום תהיה העלייה לירושלים בעיניך כחדשה'.

בדרך לכותל עצרנו לביקור קצר אצל בננו וכלתנו. הם זכו לקנות דירה בירושלים, ואנחנו שמחנו לבקר אותם. הם היו בעיצומן של ההכנות לשבת ופינו לעצמם זמן מה לשבת עימנו בסלון. רבקה התינוקת גרגרה בהנאה מתשומת הלב של סבא וסבתא. לאחר זמן, למרות הנחת ועונג המפגש, התחלתי לבושתי לחוש חוסר מנוחה ודחף להגיע אל הכותל, וביקשתי משלמה שניפרד מהם לשלום. שלמה התפלא אך נשמע לכמיהתי, ויצאנו מביתם כשאנו ממהרים אל הכותל. החנינו את הרכב מחוץ לעיר העתיקה וצעדנו לכותל מתוך תפילה והודיה. תפילה על עיר קודש שתיבנה לתלפיות והגויים יהיו בה לאורחים, והודיה על שזיכנו הקב"ה ביום שישי קסום ומיוחד של יחד. ערב השבת וקדושת העיר שלובים זה בזה, ובתוך כל זה אנו שנינו יחד.

קפצה לנו הדרך אל הכותל ואנו קיפצנו איתה. לאחר שכל אחד פנה לתפילת ליבו ליד הכותל "שלו" הלכנו לרובע היהודי לאכול משהו קל לצוהריים. קמתי ללכת כשאני כבדה ואיטית יותר. הקפיצות הפכו לצעדים, והצעדים לגרירת רגליים. אומנם קיצר לנו הקב"ה את הדרך אל הכותל, אך הדרך חזרה ארכה לי. שלמה לא הכיר את האישה הגוררת עצמה אל הרכב. נדיר היה לראות אותי כושלת בהליכה בדרכים, אפילו בדרכים ארוכות וקשות. אבל הוא לא דאג. הוא ייחס את הכול לעייפות היהודית לקראת שבת מנוחה. כל שרציתי היה להיכנס למיטה ולישון. ההתרגשות מירושלים, הערגה לתפילה בכותל, השמחה של ההוויה שלנו כזוג וה'יחד' הפרטי והמיוחד לנו – כל אלו כמו נעלמו. הכבדות והאיטיות מוללו את שחוויתי לפירורי זמן שאינו שלי, זמן שאול וזר, מתפורר תחת רגליי הכבדות.

בנסיעה חזרה התמסרה נפשי לגוף הכבד. שקעתי בשינה עד סמוך לזמן הדלקת הנרות. נכנסתי לשבת רגועה ושקטה, והאקמול העביר את כאב הראש אל ירכתי הבמה, כרקע אפרפר להווייה הצבעונית של השבת. הייתה זאת שבת שונה מהרגיל. שבת שבה לא היה עימנו אפילו אחד מן הילדים. לאחר מנחה ושיעור הנשים בפרשת השבוע – שאני מעבירה כבר שמונה עשרה שנה פעם בשבועיים – הזמינו אותנו חברים לסעודה שלישית בביתם. הפער בין שני הגברים הצועדים בראש ובינינו הנשים הלך והתרחב.

"למה אתן הולכות כל כך לאט?" שאל שלמה בפליאה, מורגל בצעדיי המהירים שיש בהם הד לתובענותי מעצמי. "כי הראש כואב לי פחות כשאני הולכת לאט", עניתי. אף אחד מאיתנו לא ייחס לאמירה הזאת כל חשיבות ממשית, בוודאי לא אני.

המשכנו להתנהל באיטיות חברית. כשהגענו ערכו כבר הגברים את השולחן וסידרו עליו את מאכלי הסעודה. במשך השבת נעזרתי בתרופה להקלת הכאב ולא נתתי לו לפלוש אל שמחת השבת שלנו. ביום ראשון בבוקר החל האיש שלי לדון בנושא הכאב. "זה ממש לא מתאים לך", טען כנגדי. "אף פעם לא נתת לכאב 'לנהל' לך את החיים".

בזמן הזה מכל הזמנים היה זה הדבר האחרון שרציתי לזמן לחיי. גוף חולה?! כלום אין הגוף, כפי שהוא, כלוב קשה על הנפש, על הרוח, על הנשמה? כאב הראש נשלח אליי כרעש טורדני המסיט אותי מהוויית הקיום המשמעותית שאליה הייתי מסורה, כך חשבתי.

"אני רוצה שתלכי למיון לשלול אפשרויות", אמר ד"ר לבנון. הוא הכיר אותי וידע שלכאבים ולמחלות לא היו זמן ומקום בחיים שלי. היו דברים חשובים בהרבה לעסוק בהם – דברים ברומו של מדע, דברים שיכלו להיות מצילי חיים, מצילי חיים רבים. "לאיזה מיון נוח לך ללכת?"

"אלך למיון באיכילוב", עניתי. תרומתו של שלמה כמנהל הפרויקט של הקמת המיון החדש שם, גרמה לי להרגיש שם רצויה ובבית. "אני נותן לך הפניה למיון של איכילוב. אבל אני מבקש שתלכי למיון כעת, ולא אחרי העבודה". התפלאתי שהוא יודע שאכן כך חשבתי לעשות. "איך הגעת לכאן?" שאל. "ברכב שלי", עניתי. "אני לא רוצה שתנהגי לשם. השאירי את הרכב כאן בחניון וקחי את הרכבת לתל אביב".

הופתעתי, לא לכך ציפיתי. בסך הכול כאב ראש, חשבתי לי. כמה חמור יכול להיות כאב ראש? אפילו אם הוא קצת חזק יותר מכאב הראש הרגיל? "תעדכני אותי בבקשה מה יאמרו הרופאים במיון", ביקש. "בשמחה", עניתי כשגבי כבר אליו בדרך החוצה. החניתי את הרכב במקומו, בחזית הבניין שבו עבדתי. המשרד היה במרחק של דקות הליכה ספורות מתחנת הרכבת. כך אוכל לחזור אחר כך למשרד ולעבוד, הרי יום עבודה מלא לפניי.

עליתי על הרכבת לתל אביב והתקשרתי לשלמה. "כשאת יורדת בתחנת הרכבת בארלוזורוב תתקשרי אליי וקחי מונית. אל תלכי ברגל. אמתין לך בכניסה למיון".

אני לא נראית חולה, בוודאי שלא אנושה, אבל הצוות, שמכיר את שלמה היטב, מזרז עבורנו את התור לצילום CT. כששבנו כבר היו הצילומים על המסך במיון. הרופאים מרוכזים במסך ורחשי מלל ער נשמעים. הם עדיין לא הבחינו בנו. שמחנו שהצלחנו לסיים את השהייה שם בזמן כל כך מועט. לשנינו ציפה יום עמוס בפגישות עבודה.

רופא בכיר ניגש אלינו. קמנו לקראתו. פניו היו מתוחות. לפני שהספקתי להפנים את מבען הוא אמר: "יש לך במוח תהליך תופס מקום. הוא תופס מקום גדול וצריך לטפל בו".

מעולם לא הייתה לי סבלנות להתחמקות מהאמת. "תהליך תופס מקום אלו מילים יפות לתאר גידול סרטני", אמרתי לו בהתרסה. "למה אינך קורא לילד בשמו?"

הרופא נשאר מרוחק ותקיף. "אני שולח אתכם לנוירוכירורג הטוב ביותר לסוג כזה של גידול, ד"ר נלסון. תעלו אליו כדי שיוכל להסביר לכם מה הוא הולך לעשות". עולים דוממים לקומה שמונה. ד"ר נלסון כבר ממתין לנו בחדרו. גם תמונות ה־CT ממתינות לנו שם על המסך.

"אתם יכולים לראות שיש אזור גדול שאיננו נראה כמו רקמת המוח הבריאה בשאר חלקי המוח. זהו הגידול. הוא יושב על אזורים חשובים במוח הקדמי, וחייבים להוציא אותו באופן מיידי. ההדמיה מראה שיש בצקת בכל האונה הימנית הקדמית ובחלק ניכר מהאונה השמאלית הקדמית. הבצקת נוצרה כחלק מתגובה דלקתית ללחץ שהגידול מפעיל על רקמת המוח הבריאה שסביבו. אני לא יכול לנתח כאשר יש דלקת ובצקת. אני נותן לך כדורים לדיכוי הדלקת. תתחילי לקחת אותם כבר היום. תוך ימים ספורים תדעך הדלקת, ואוכל לנתח אותך".

עוד לפני שיכולנו לקלוט או להגיב, הוא לקח גולגולת הדגמה מהמדף שלידו ואמר: "הינה, אני אראה לכם מה אני הולך לעשות. הגידול נמצא במרכז החלק הקדמי של המוח. כדי להגיע אליו צריך לפתוח את הגולגולת, להרים את המוח הקדמי, ומתחתיו להגיע אל הגידול ולהוציא אותו עם מינימום רקמה בריאה. רק כשנהיה בפנים נוכל לדעת אם הוא כבר מפושט, והפתולוגיה תוכל לומר לנו עוד במהלך הניתוח אם הוא ממאיר. לפי זה ננקה את השטח סביב הגידול, נחזיר את המוח ואת העצם למקומם ונתפור. אני רואה שאת עם מטפחת, אז זה לא יהיה לך נורא. תוכלי להסתיר את החתך ואת התפרים במטפחת".

אני המומה. האומנם הוא חושב שזה מה שמטריד אותי כעת? תפרים במצח?

תוך כדי דיבור הוא הרים את החלק הקדמי של המוח מפלסטיק, והצביע על היעד שאליו הוא אמור להגיע עם הסכין. הדגים בנחת החזרת חלקי הפלסטיק למקומם, כמו היו משחק הרכבה, והניח בחזרה על המדף לידו את המוח שהרכיב.

הקשבתי כמו בתוך חלום בלהה. ידעתי בבירור שזה לא יכול להיות אמיתי. זה בוודאי לא קורה לי. ידו של שלמה הייתה קרה בכף ידי. ידיי תמיד קרות משלו. "מה המשמעות של גידול במקום שבו הוא נמצא? על מה הוא משפיע?" שאלתי. שלמה לחץ את ידי בידו, ועיניו מבקשות שלא אשאל עוד דבר. רומזות שאנו כבר יודעים הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לדעת.

הרופא ענה לי בקצרה: "במוח הקדמי נמצאים מרב הפונקציות והתפקודים האנושיים. אין כל דרך לדעת היום מה יהיו התפקודים שייפגעו במהלך הניתוח, אבל אנו מאומנים היטב בניתוחים מסוג זה ומשתדלים למזער את הנזקים האפשריים בעקבות הסרת הגידול בניתוח".

כשסיים את דברי ההסבר לגבי תפקודי המוח ואפשרויות הפגיעה בהם, עבר לנושא שהוא מרגיש בו יותר בנוח: "אני רושם לך סטרואידים במינון גבוה. תתחילי לקחת אותם כעת. נקבע ניתוח בעוד כמה ימים מהיום כדי לוודא שהדלקת תירגע עד אז. אה, ואני צריך MRI דחוף, עוד היום. אחרי שאראה אותו אוכל לבנות אסטרטגיה סופית לניתוח. המזכירה תיידע אתכם לגבי יום ושעה לניתוח".

נותרנו המומים. כל כך הרבה השתנה בכמה שעות. המוח השמיע את המילים ללב. המילים גדשו את הלב עד להתפקע. הנפש לא יכלה להכיל את הדברים שנאמרו, שהפכו עולמות. לא הצלחנו לקלוט דבר. ההווה נמנע מלהופיע מול עינינו. מסכים עבים ביקשו לעמעם את האוּר הבוער והמבעיר של הכאב. אולם נפשי לא שאלה לה שקט מדומה. נפשי רצתה לדעת היכן אני היום, לאן אני הולכת וכיצד.

חזרנו למיון עם תשובת הרופא והחלטתו של הנוירוכירורג ד"ר נלסון. היינו צריכים לחזור לבדיקת ה־MRI באותו הלילה בשתיים לפנות בוקר.

יצאנו מבית החולים כשאנו לופתים חזק את חבלי השפיות, ממאנים לתת לה להיספג בתהומות החרדה ומחשכי הגרפיקה – כיצד חותכים, מוציאים והורסים חלק מרקמת המוח שלי. חלק ממה שאני. חלק ממה שעוד מעט אומר ש'הייתי'. מה יהיה ומה אהיה בעתיד? ערפילי העתיד המפחיד והמשתק, כבדים וסמיכים, נעו סביבי במעגלים, ומעבר להם לא יכולתי לראות דבר. החזקנו ידיים ושתקנו. ידענו שביחד נוכל להתמודד עם מה שקבע לנו הקב"ה ולהישאר יציבים וזקופים.

01:30. המסדרונות בבית החולים מוארים באור מעומעם וכמעט ריקים מאדם. ביחידת ה־MRI אור בהיר. הקבלה בדלפק מהירה ועניינית. "האם עברת בעבר בדיקת MRI?" נשאלתי. "לא", עניתי. אנשים עם עיניים עייפות ופנים חרֵדות יושבים וממתינים. אני מוכנסת לחדר ה־MRI, מתבקשת לשכב על הגב. אני מורידה את הראש לאט אל השולחן השטוח. הכאב חזק למרות האקמול. הדפיקות של המכשיר מכות במוחי, מהדהדות בו, מעצימות את גלי הכאב החזקים ממילא.

"תמתיני בבקשה בחוץ עד שהרופאה תראה את ההדמיה ותכתוב את הממצאים, ונכין לכם דיסק עם התוצאות". איך אפשר 'לשבת ולהמתין' כשיש גידול גדול במוח שלי?

מגיעה אלינו שמועה שהלילה נמצאת רופאה שמנתחת את תוצאות ה־MRI במקום, ואני מחפשת אותה. המזכיר בדלפק מצביע על הדלת הנכונה, "אבל את לא יכולה להיכנס לשם", פסק בקול נמוך וסמכותי. "אז בבקשה שהרופאה תצא אלינו", ביקשתי, "זה ממש דחוף".

משהו בטון שלי כנראה שכנע אותו. היא יצאה אלינו בפנים מודאגות. "תהליך תופס מקום נראה בבירור, וסביבו בצקת קשה. ציינתי בפיענוח שיש אפשרות שאולי משהו בכלי הדם גורם לכך או מעורב בתהליך. כתבתי את זה כדי שהביטוח יבין מדוע היה לדעתי צורך להוסיף לבדיקה גם הזרקת חומר ניגוד כדי לראות את כלי הדם, ושישלם על כך". היא מסרה לנו עותק מהפיענוח ואיחלה רפואה שלמה בפנים מכווצות. היינו המומים, מותשים ולמרות זאת מגויסים מכדי שניתן לעצמנו להתמסר למבעי דאגה על פניהם של הרופאים.

05:00. סוף סוף בבית. העובדה שהייתה במקום רופאה רדיולוגית בעת הבדיקה הלילית מעודדת מעט. כך יקבל המנתח את התוצאות בבוקר מוקדם ויוכל כבר להיערך לניתוח. הרגשת הדחיפות שלי כעת חזקה מהדאגה. בעזרת ה' גילו את הגידול ואפשר לנתח אותי ולהוציא אותו. ובכל זאת אנו מקווים לחוות דעת רפואית נוספת.

יום שני בבוקר, זמן של הבדלה בין אור לחושך, בין גוני האפור השונים של המוח. בלילה לא הצלחנו לישון. שלמה לקח אותי לעבודה כדי שאוכל להסדיר דברים במשרד לקראת ההיעדרות הצפויה. התמקדתי בצדדים המעשיים: לעדכן את ההנהלה, לבטל פגישות, לדון בהשלכות של המצב הרפואי על המהלכים שקרו בחברה ועומדים לקרות בה. אני מתפקדת היטב במצבי לחץ, אבל הפעם הראש שלי במקום אחר. אני עסוקה בהישרדות.

שלמה מתקשר. באנחת רווחה הוא סיפר לי שהנוירוכירורג אמר שזה לא גידול אלא מפרצת בדופן כְּלִי דם. הוא מעביר את ה־MRI לד"ר ניר, הרופא המומחה לכלי הדם במוח. שלמה חשב שאלו חדשות טובות. אני ידעתי שמצב של מפרצת נפיץ הרבה יותר ובלתי צפוי מראש.

הטלפון חוזר ומצלצל. שלמה שוב על הקו והפעם נשמע דואג ולחוץ. "ד"ר ניר מבית החולים ראה את ה־MRI והתקשר אליי מיד לשאול איפה את. כששמע שאת במשרד, הוא צעק שעלייך להיות במיטה בבית החולים ושזה מסוכן לך להסתובב". הרופא נלחץ ושלמה הושפע ממנו ונבהל. הרגעתי אותו. "בוא נתמקד בקבלת חוות דעת נוספת", הצעתי להרגעת רוח התעוקה המזדחלת בינינו.

התקשרתי לשר"פ – שירותי רפואה פרטית בבית חולים הדסה – וביקשתי תור דחוף לראש המחלקה הנוירוכירורגית ותור דחוף לראש המחלקה להדמיה. התורים נקבעו לאחת עשרה בבוקר ולשלוש וחצי בו ביום. בתנו דבורה, רופאה צעירה שלמדה בבית הספר לרפואה בהדסה, מציעה להיפגש עם עוד נוירוכירורג, פרופ' חזקיה, מומחה לכלי הדם במוח. היא התרשמה ממנו כמרצה וכאדם. התור שלנו אליו נקבע לשתיים בצוהריים. שלמה אוסף אותי, אנו נוסעים לבית החולים הדסה, ושם מצטרפת אלינו דבורה.

פרופ' גוברין, הרדיולוג הראשי, מראה לנו את כלי הדם שפורץ ממנו בלון ענק מלא בדם, מפרצת ענקית. הוא מראה לנו את הבצקת הגדולה שמסביב ומעלה סברה שהיא נגרמה מדליפה של דם מהמפרצת, שהדופן שלה דקה ומתוחה. הוא מסביר שעלינו להיפגש בדחיפות עם נוירוכירורג ולתאם מועד מוקדם ככל האפשר לניתוח ומבקש להתעדכן. יצאנו ופנֵינו אל הפגישה הבאה.

פרופ' חזקיה מקבל אותנו בפנים מלאות דאגה ופליאה שמשקפות מעט ממה שאנו חווים בתוכנו. הוא מצביע על המפרצת על מסך המחשב ומסביר שהיא ענקית. "לא רואים מפרצות כאלו אצל אנשים מתפקדים", הוא מדגיש. "יש צורך בצנתור אבחוני של כלי הדם כדי להבין באופן טוב יותר את המצב". הוא קבע לנו תור דחוף ליום רביעי בצוהריים. כולנו, הרופאים ואנחנו, מקווים שעד אז הסטרואידים יורידו את נפיחות הבצקת.

כל שעות היום והערב מנסים בני משפחה "מקושרים" להשיג פגישה עם הרב פירר, ולבסוף אחד מהם מצליח. לפנות בוקר יצא שלמה אל הרב. כשהגיע ופתח את דלת משרדו של הרב, ראה שהאבחונים וההמלצות כבר לפניו. דבריו היו קצרים וברורים: "יש שני אנשים בארץ שיכולים לבצע את הצנתור הזה באופן הטוב ביותר: ד"ר ניר מאיכילוב ופרופ' חזקיה מהדסה. בגלל המצב המורכב עדיף לכם לבחור בירושלים כי שם תמצאו את הצוות השלם שצריך במקרה הזה, והוא גם הצוות הטוב ביותר בארץ: פרופ' גוברין, המומחה להדמיה, פרופ' סימון הנוירוכירורג ופרופ' חזקיה – הנוירוכירורג המנתח בשיטות נוירו־אנדווסקולריות".

ההחלטה נפלה. פועלים על פי המתווה שהציע אתמול פרופ' חזקיה. אני מתמודדת עם המצב באופן מעשי. מבצעת פעולה אחר פעולה ולא מביטה אל מעבר לשלב העשייה. הראש, המוח והשכל פועלים מבלי להפנים את חומרת המצב ואת השלכותיו על ההמשך.

אני מאושפזת במחלקה הנוירוכירורגית לקראת הצנתור האבחוני. בחדר הצנתור קר כל כך. אני רועדת. פרופ' חזקיה עומד מעל לגופי המוטל על מיטת הניתוחים, מסור לבאות. הוא מחלק הוראות לצוות. קולו הסמכותי והשלֵו משרה בחדר אווירה עניינית ודייקנית. זריקת ההרדמה מקומית ולאחריה חותכים חתך עמוק בירך, ודרכו מחדירים צינור ארוך מהעורק ברגל אל העורק במוח. הושארתי צלולה וערנית לאורך הבדיקה כדי שאוכל לשתף פעולה עם הרופאים. סדין מול עיניי כמסך, תלוי על גבי לוח העופרת כדי להרחיק ממני אלומות קרינה מזיקות. עיניי חסומות למראות, אך אני שומעת הכול. זירת ההתרחשות נחשפת בפניי דרך הקולות. אני שומעת את הרופאים פועלים במרץ – מזריקים, מחדירים, מנקזים, מעבירים כלים זה לזה בטון נמוך. גופי מסור בידם ונשמתי משוטטת.

"בוא נעצור כאן", אני שומעת את פרופ' חזקיה. שלב זה מגיע לאחר הזרקות חוזרות ונשנות של חומר ניגודי אל אזור המפרצת. יוצאים להפסקה. רופא נוסף מצטרף לחבורה. קולו הבלתי מוכר לי נמסך בבליל הקולות העמומים שעוצמתם הנמוכה טעונה דאגה צפופה. הדי הקולות חוזרים אל החלל שבו שכבתי כאילו נקראו על פסגת הר סמוך, ואז הפסיקה השיחה. "אנו נבצע עוד כמה בדיקות ולאחר מכן נסיים". אני מרגישה נוכחות בוטחת סמוך לראשי וקול עדין שמודיע, "אני הולך להכאיב לך מעט, אבל זה יהיה רק לזמן קצר, סליחה". הרופא שלידי לחץ עמוק בנקודה בצווארי, לחץ חזק והרפה. ושוב. ושוב. "סיימנו", אמר. "נסגור את החתך בירך ונראה אותך בחדר ההמתנה הסמוך".

מגלגלים אותי במיטה אל מחוץ לחדר הצנתורים וקוראים לשלמה להיכנס. שלמה נעמד לצד המיטה, מביט בי בעיניים רכות שמתאמצות לא להסגיר דאגה. ידו אוחזת בידי. למרגלות המיטה עומדים שלושה רופאים חמורי סבר. פרופ' חזקיה מסביר את המצב. הטון הענייני שומר על כולנו ממוקדי מטרה. "המפרצת היא ענקית ומסכנת חיים, וצריך לנתח כדי להוציא אותה ולסגור את דופן העורק". תוך כדי דיבור הוא מפנה את פניו לפרופ' סימון ומוסיף: "ניתן לעשות זאת רק בניתוח ראש פתוח".

בזווית העין, שכן הוא נמצא בצידה הרחוק של המיטה, אני מזהה את תנועת הראש של פרופ' סימון המניע את ראשו לשלילה. "אני לא יכול להיכנס לשם ולנתח. ברגע שארים את המוח כדי להגיע למקום, המפרצת תתפוצץ ותהרוג אותה. אני לא נוגע בה". הוא מחזיר את הכדור לידיו של פרופ' חזקיה. פרופ' חזקיה מרים מעט את הנייר שבידו ומסרטט עליו את מבנה המפרצת. בסרטוט הוא ממחיש למה אי אפשר לסתום את המפרצת בסלילים, כפי שעושים באופן רוטיני למפרצות. הוא מצביע על הפתח שלה ומסביר: "היא גדולה מדי ופתוחה לגמרי, ללא צוואר".

עיניי נעות בין הרופאים. אני מנסה ללכוד מבט של מי מהם הנושא זיק של תקווה. אסתפק גם בחלקיק, ניצוץ, שביב זעיר, שיעלה מזווית העין. אבל הם מתחמקים ממבטי. כשעיני נחה עליהם, כל אחד בתורו משפיל מבטו מטה. אין להם דבר להציע לי. אין בפיהם בשורה או פתרון. אני נושאת את עיניי הלאה מהם, מעלה. אני יודעת שמשהו חייב להיעשות, וייאוש – שלהם או שלי – לא יוביל לשום דבר טוב.

קולו של שלמה משלשל עוגן מעשי לקרקע המציאות: "אז מה אתם מציעים לעשות? הרי אי אפשר פשוט להשאיר את המצב כפי שהוא ולחכות..."

אחרי הנהון קטנטן של פרופ' חזקיה, מסרטט פרופ' גוברין כמה קווים על נייר ומסביר לנו את המצב: "יש שני עורקים ראשיים המזינים את שתי האונות הקדמיות של המוח: אחד בימין הצוואר לאונה הימנית, והשני משמאל הצוואר לאונה השמאלית. המפרצת היא בדופן העורק הראשי לאונה הימנית. אם נחסום או נסתום את העורק שממנו היא ניזונה, המפרצת תצטמק ולא תהווה יותר סכנת חיים. אבל המחיר הוא ברור. ללא אספקת דם אליה, תמות האונה הימנית הקדמית של המוח שלך. אסור לעשות דבר כזה".

לכמה רגעים שוררת בחדר דממת אין אונים. פרופ' חזקיה שובר באומץ את השתיקה הכבדה של שני הרופאים האחרים. "לחלק מן האנשים יש במוח חיבור דקיק בין שני העורקים הראשיים, הימני והשמאלי. לך יש את החיבור הזה. לאחר שראינו את חומרת המצב, בדקנו מה יקרה לזרימת הדם אם העורק הימני ייחסם וייסתם. לשם כך לחצנו על העורק עד חסימה מלאה שלו. אצלך נראה היה שבזמן החסימה של העורק הייתה זרימת דם בגשר הדקיק. לכן ייתכן שאחרי חסימת העורק הימני שלך תהיה זרימת דם כלשהי מהעורק השמאלי דרך הגשר הדקיק".

"אם החסימה של העורק לא תביא להיעלמות המפרצת, האם אפשר יהיה לנסות אז את האופציה הניתוחית? האם אפשר יהיה להחזיר את זרימת הדם בעורק שחסמתם?" שאלתי. "לא", הייתה התשובה. "אין דרך חזרה. החסימה של העורק היא בלתי הפיכה".

הסתכלתי על שלמה, והוא הסתכל עליי. עיניו היו מלאות שאלות, שאלות שנזקקו למילים. שאלות שאי אפשר להגות, שאלות שאסור לשאול. הוא לחץ את כף ידי שהייתה נתונה כל הזמן הזה בכף ידו. "מתי תוכלו לבצע את הניתוח האנדווסקולרי?" שאלתי.

לאחר התלבטויות בקול לגבי ההכנות הנדרשות והצוות הרפואי הנדרש לניתוח, פנה אליי פרופ' חזקיה: "מתי היית רוצה שננתח?" שאל. "כמה שיותר מהר", עניתי. "יש לי במוח פצצה מתקתקת והספרות האדומות על השעון הדיגיטלי שלה רצות. הבעיה היא שאני לא יכולה לקרוא את המספרים על הצג, ולכן אינני יודעת כמה זמן נשאר לי לפני שהמפרצת תתפוצץ ותהרוג אותי. עשו בבקשה מה שאתם צריכים לעשות, ומיד".

פרופ' חזקיה נאנח. "עכשיו כבר מאוחר. אני יכול לעשות מאמץ לגייס את כל הצוות לניתוח מחר אחרי הצוהריים. זה הכי מוקדם שאפשר, וגם זה יהיה כרוך במאמצים גדולים ובקשת טובה מהרבה אנשים". "טוב, אז מחר תנתחו אותי ותחסמו את העורק שמזין את המפרצת המפלצת", אמרתי.

פרופ' חזקיה פנה אל פרופ' גוברין ואמר לו: "אבל מחר זה תשעה באב. זה יום שלא נכנסים בו לסיכונים, זה יום של אסונות. אולי צריך לדחות ביום?" ענה לו פרופ' גוברין: "החולה כבר נמצאת בסכנת חיים גדולה, לא לנתח מיד זה סיכון גדול פי כמה. אין סיבה לדחות את הניתוח בגלל תשעה באב".

פרופ' חזקיה סיים את הדיון. הוא הבטיח שיעשה את כל המאמצים להכין הכול עד למחרת בצוהריים. שוב מגלגלים אותי במיטה, הפעם לחדר במחלקה הנוירוכירורגית, ותולים על המיטה שלט "בצום". כמה שעות מאוחר יותר מתחילים כולם לצום על חורבן הבית. נכנס תשעה באב.

השעות עברו לאיטן. המחלקה שקעה אט־אט אל תוך השקט של הלילה. הדבר היחיד שחודר את הכרתי המיטשטשת הוא פעימות ליבי. שומעת אותן פועמות כאומרות: אנו פועמות ואת חיה. את חיה! כך, עם כל פעימה. אי שם על ציר האינסוף של הלילה אני מבינה שהפעימות מחזיקות אותי בחיים, אך בו בזמן מקצרות את ימיי. כל פעימה שולחת דם השוצף אל תוך המפרצת ומותח את דפנותיה קצת יותר. כל פעימה, כל זרימה אל המפרצת מקרבת את קיצי. החיים והמוות בידה של כל פעימה.

אי אפשר לשאת את המחשבה הזאת. מסיטה את מחשבותיי משם, ומנסה להתמקד בתפילה. תפילה שהניתוח יעבור בשלום. תפילה שהדם אכן יעבור מהעורק השמאלי אל האונה הימנית. תפילה שאחיה. תפילה שאשאר 'אני' גם לאחר הניתוח. האם מותר להתפלל על הבלתי אפשרי? אולי רק על הבלתי אפשרי מותר להתפלל? על מה אתפלל? ראשי סחרחר ממחשבות, מהאפשרויות הבלתי נתפסות, מהסתירות של ההוויה המתקיימת בי. המחשבות נלחצות אל צוואר הבקבוק של המציאות – לסכנות שבכל תוצאה אפשרית של הניתוח שהסכמתי לו.

מדברת בלא קול, "אלוהים, אני באמת לא יודעת מה לבקש ממך, על מה להתפלל. אין לי אלא להפקיד את נשמתי בידיך. עשה בה את הראוי והנכון לפניך". עוצמת את עיניי. "בידך אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה".3 נרדמתי כשנשמתי מתערסלת בכפות ידיו של בוראה, בוראי. אהיה אשר אהיה. "אלוקי, נשמה שנתת בי... אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי".4

בבוקר נאספת המשפחה בבית החולים. פני כולם הלומים, מחפשים נגיעה במציאות, עוגן, זיז וחֵבל. המציאות אינה חומקת מהם למרות שהם מנסים להבריחה. היא זורמת עם הדם הזורם בעורק חשוב, ושעוד מעט לא יוכל לזרום שם עוד לעולם.

לקראת שתיים בצוהריים מורידים אותי לחדר ההמתנה שכבר הכרתי, מחוץ לחדר הניתוחים הנוירו־אנדווסקולריים. זה החדר שבו התקבלה אתמול ההחלטה לנסות לנתח אותי היום. שלמה ממתין איתי בפנים. פרופ' חזקיה נכנס. הוא מבקש משלמה לצאת ולהמתין בחוץ. הוא מושך אליו כיסא גבוה וצר, ללא משענת גב, כמו היה מבקש לייצר לעצמו מנח דרוך שיתאים למילים שעליו לומר. מקרב אותו אליי ומתיישב לידי.

"תמר, לא ישנתי כל הלילה. ניסיתי למצוא פתרון אחר למצב שנוצר במוח שלך. עברתי על המון ספרות ולא מצאתי. תמר", הוא אמר שוב את שמי וידעתי שליבו האנושי וליבו המקצועי מכוונים בתשומת לב עדינה אליי, "אני מבקש שתקשיבי אליי טוב טוב. למרות שעשיתי מאמצים גדולים להכין את החדר ואת הצוות לניתוח שלך היום, למרות שביקשתי כל טובה אפשרית מכל מי שיכול היה לעזור לי, למרות כל זה, את יכולה לחזור בך מההסכמה לניתוח. אני לא אכעס. להיפך, אני אבין אותך. זה המוח שלך. אלו החיים שלך. זה ניתוח עם סיכונים גדולים. תחשבי שוב, בבקשה. את עכשיו פה לבד. ביקשתי משלמה לצאת כדי שלא יהיה עלייך שום לחץ, אפילו לא קטנטן, להסכים לניתוח הזה".

"אני מסכימה לניתוח. תן לי את הטופס הדרוש ואחתום עליו", אני פוסקת ללא נימה של ספק או היסוס בקולי. הוא מניח לפניי את המסמך שהוכן מראש. חתמתי ומסרתי לו. הוא מתיישב לידי שנית, לוקח את כף ידי בין כפות ידיו ואומר לי: "הפסקתי את הצום כדי שיהיה לי כוח לעשות את הניתוח באופן הטוב ביותר. אני מצטער שלא מצאתי פתרון אחר. חשוב לי שתדעי שחיפשתי ללא הרף". גרונו נשנק, הוא התאמץ להתגבר. "היה לי חשוב לנסות ולטפל במצב באופן פחות דרסטי, פחות קיצוני, פחות פוגעני והרסני", הוא אומר כמעט בלחש, ולי נדמה שקולו נשבר.

"אני יודעת", חיזקתי אותו. "אני מתפללת שתהיה שליח טוב. אל תדאג, הכול יהיה בסדר. בוא נתחיל". "את בטוחה? אני לא רוצה שתרגישי כל לחץ שהוא. לא ממני ולא מאף אחד ממשפחתך. זאת החלטה שלך על החיים שלך". "פרופ' חזקיה, בעזרת ה', הכול יהיה בסדר", אני מבטיחה לו. "בסדר, הצוות כולו מוכן", הוא עונה.

אחד מאנשי הצוות בא לגלגל אותי פנימה, אך פרופ' חזקיה עצר אותו. "איפה שלמה בעלה? היא לא נכנסת לניתוח הזה בלי נשיקת פרידה מבעלה". קולו הלחוץ היה החלטי, אך הייתה בו גם נימה של תקווה. שלמה נכנס לחדר, רוכן אליי בעיניים דומעות ונושק לי. דמעה אחת נחתמת ברכות על לחיי, ומלווה אותי אל חדר הניתוחים.

"אלוהים, אני לא יודעת מה לבקש. אני רוצה לחיות! אני רוצה לחיות..." אני קלה ובהירת מחשבה. זו ההשתדלות שלי. אני לא פוחדת – אחרי הניתוח אמרו לי שזו לא חוכמה לא לפחד כשאין לך מושג אמיתי על הסיכונים ותוצאותיהם. אבל לא רציתי לדעת מה יהיה חסר בי אם אשרוד את הניתוח – כול שאני רוצה הוא לחיות כפי שידעתי את החיים, כפי שחייתי אותם. כפי שאני חיה אותם במלואם. אני במצב של ענווה מושלמת. ללא רצון ברור מלבד הרצון לחיות, הרצון שתישאר בי מתת א־לוה ממעל, הנשמה היקרה שבקרבי. ״ה', אני מפקידה את כל כולי בידיך. אנו כאן על הארץ עושים את ההשתדלות שלנו, ואתה תעשה בי כרצונך. בידך אפקיד רוחי. בידך אפקיד רוחי בעת אישן ואעירה. אנא, עשה שאתעורר ואחיה. בידך אפקיד ר ו ח י. ב י ד ך״.

מתעוררת לרגע ומוצאת את פרופ' חזקיה לידי. שוב מתעוררת, הפעם בחדר ההתאוששות הנוירוכירורגי.

המכשירים בחדר ההתאוששות הנוירוכירורגי מצפצפים בטונים שווים. שלמה נכנס, נושק על מצחי ומרגיע אותי שהכול בסדר. "הכול יהיה בסדר כשיתנו לי משהו נגד הכאבים הנוראים האלה", אני אומרת וצוללת שוב. שלמה נשאר לצידי באישור מיוחד, ואני שוקעת שוב לדמדומי ההכרה.

אני חיה! אני מדברת. אני מרגישה את הגוף שלי. הראש הכואב הכיל בתוכו בשורה נפלאה. אני מרגישה, משמע שאני חיה! אני רואה את שלמה ויודעת שהוא אוהב אותי. מוקדם יותר ראיתי את פניו של פרופ' חזקיה וידעתי מי הוא. אני חיה, ואני תמר! אותה תמר שהייתי קודם. כולי הודיה על מה שעדיין יש במוחי, על מה שמתפקד. לחסרים, לפחדים, לשאלות – אין מקום בהווייתי, רק ל'יש', והוא ענק.

"הילדים כולם מחכים לך מחוץ לחדר. אני רוצה שתדעי שפרופ' חזקיה יצא מחדר הניתוח, כשהוא מחייך מאוזן לאוזן, והאיץ בי להיכנס ולראות את הנס. גם את דבורה הוא הזמין פנימה. הוא העביר את הסרט המתעד את ההדמיה בזמן הניתוח לרגע שבו הוא שם את הסלילים. הוא הראה לנו איך זרימת הדם בעורק נחסמת לגמרי, ואז קרה הפלא. מהעורק הדקיק שיש לך, המחבר בין שני העורקים הראשיים, התחיל לזרום דם אל המשך העורק הימני, אחרי נקודת החסימה בסלילים. הוא ממש קרן ורקד משמחה כשהראה לנו את הנס, פעם ועוד פעם. כולנו חגגנו מחוץ לחדר. סיימנו את הצום עם אוכל שהביאו בני משפחה וחברים, כשחיוך גדול על פנינו. ידענו שהחיים שלך ניצלו. התפללנו עם פרופ' חזקיה שלא יהיה נזק גדול מדי לאונה הימנית של המוח שלך, אבל הידיעה החשובה היא שאת חיה. הרי על זה כולנו התפללנו ואת זה ביקשנו מהקב"ה".

כולם מבקשים לגעת בנס. נס שאני כלי להתרחשותו. הבנים והבנות, החתנים והכלות, האחיות והחברות, כולם נוגעים במיטה ובי. נגיעה נחושה אך באצבע קלה, כאילו פוחדים שאם לא ייגעו בי, מחזיקת הנס, הנס יברח ואני איתו.

מחזירים אותי למחלקה. אני מרגישה שזהו זמן אישי שלי עם הקב"ה. רוצה לומר לו כל כך הרבה. רוצה להקשיב לו. זהו זמן של שיח ביני לבינו, ביני לבין בוראי, ללא כל מתווכים, ללא מילים מודפסות על דפים שמתבלים מרוב שימוש. למה? כי חזר הנר כהילה מעל ראשי וראיתי מסוף העולם ועד סופו. למה? כי ראיתי הכול ושום דבר, ושוב סטרה לי המציאות בפנים, והשאירה אותי עיוורת מחדש.

על מיטת בית החולים אני אומרת לשלמה, "חשוב שנעשה קידוש לכל הקהילה בשבת שלאחר השחרור מבית החולים. קידוש שהוא כסעודת הודיה". שלמה לא מבין מה יש למהר. "אני חושב שזה מוקדם מדי להודות. כדאי שנחכה עוד קצת זמן ונראה איך שהדברים מתייצבים ושהמצב מתבהר". אבל הצורך להודות לה' גדול ממני. ברור לי שאני לא רק אני, אלא שההוויה שלי היא מעבר למגבלות הגוף, המוח והשכל. אני מרגישה שהחיים שלי גדולים מהקיום הפיזי שלי ושהם מעבר לכל היגיון, ועל זה אני רוצה להודות, על זה אני חייבת להודות.

אני פוחדת שהנס ייעלם לפני שאספיק להודות עליו. לא נכון לי לחכות "עוד קצת זמן ונראה איך הדברים מתייצבים והמצב מתבהר". אני רוצה להודות על הבהירות של עכשיו. עכשיו אני כאן. חיה, ועל מתנת החיים יש להודות. תמיד אוכל להודות שוב. קָטֹנתי מכל החסדים ומכל האמת.5 אני יודעת בידיעה פנימית ברורה שהניסים באו ללמד אותנו, את כולנו, על נפלאות ההשגחה הפרטית ועל "נִסֶיךָ שבכל יום עמנו".6

זמן ההתאוששות עבר ואני חוזרת הביתה. אני מופתעת ונרגשת לגלות שהרבנית, שכנתי וחברתי הטובה, שמעה על הניתוח וכינסה נשים לומר פרקי תהילים במשך כל יום הצום והאבל הכבד על החורבן, יום שבמצב הרגיל אסור לקרוא בו תהילים. תחושה חמימה מתפזרת בי, לא הייתי לבד שם. לא רק הרופאים והמשפחה, אלא גם הקהילה, כולם היו בתוך כף ידו המסוככת והמגינה של הקב"ה.

היו כאלה שבאו בטרוניה: "למה לא אמרתם שהיא הייתה בסכנת חיים? למה לא אמרתם שזה ניתוח כל כך מסוכן? אילו היינו יודעים היינו נפרדים באופן משמעותי יותר. אילו היינו יודעים היינו מבקשים מהישיבה, מבית הספר, מהמדרשה או מהקהילה – שיתפללו. שיאמרו פרקי תהילים".

"למה לא אמרתם?" לא הייתה לנו תשובה. "נפרדים?" אני עוד לא הייתי מוכנה להיפרד.

משלך

מִשֶּׁלְּךָ,

אֵלֶיךָ חוֹזֵר

וְיַחֲזוֹר.

נֶאֱחֶזֶת בְּשֶׁלְּךָ,

שֶׁלִּי הוּא.

אֶת שֶׁנָּתַתָּ בִּי בְּחֶמְלָה

אַל תִּקַּח

עַד שֶׁתִּהְיֶה בְּכָךְ חֶמְלָה

עַד שֶאוֹדֶה.

כִּי

מוֹדָה אֲנִי לְפָנֶיךָ

שֶׁהֶחְזַרְתָּ,

וְתַמְשִיךְ לְהַחְזִיר,

כָּל עוֹד אֲנִי בִּי

וִיכוֹלָה לְהוֹדוֹת

כָּל עוֹד נְשָׁמָה בְּקִרְבִּי

וּמוֹחִי עִמָּדִי

וְשָׂפָה שֶׁנָּתַתָּ לִי,

הִיא הִיא הַנֶּפֶשׁ מְמַלְּלָה שֶׁלִּי

כָּל עוֹד הַמּוֹתָר

נוֹתָר

שָׁלֵם.

שבת. אני עולה לבית הכנסת. רוחי חזקה בגופי שעדיין שברירי. אני נושאת אותו בדעה בהירה בתוך בליל המערבולות הפנימיות. בזמן התפילה נפשי שקטה, שוקעת אל המקום המוכר, הנינוח והטוב של שיח עם האלוהים. בסוף התפילה מודיע הגבאי: "שלמה ותמר כהן מזמינים את כל הקהילה לקידושא רבא של הודיה!" דבריו מוציאים אותי מתוך עצמי. כל הנשים שסביבי מבקשות לדעת על מה אנו מודים.

מה אומר להן, אני מהרהרת בהבזק חטוף, שנעשה לי נס? שאני לא יודעת איך, איך זה קרה שאני חיה? שהייתי על סיפו של מוות בטוח, אבל הקב"ה שלח מלאך לשמור עליי שלא אפול מארץ החיים?

האחראית על הקידוש, נפלאה ויעילה, מציעה לקהל קידוש ערוך ומסודר למופת. השולחנות מלאים בכל טוב. מגשי הקוגל והצ'ולנט עוברים מיד ליד בין המתפללים. המניינים הנוספים מבתי הכנסת האחרים מצטרפים. מה נאמר? שלמה שאל את הרב כיצד להודות לקב"ה לפני הציבור. 'נשמת כל חי' – הייתה תשובתו. שלמה עומד על המדרגות היורדות מבית הכנסת לרחבה שלפניו, הסידור פתוח בידו והוא קורא בקול. קורא ובוכה, בוכה וקורא. דממה. אפילו הילדים הפסיקו להעמיס כוסות שתייה בבמבה ובביסלי. הוא מסיים, אך השקט ממשיך.

מחשבותיי מתרוצצות. מה אומר לקהל? הראש נאטם, המוח קפא, הגוף התאבן מיראת כבוד המעמד ומשמעותו. אף פעם לא הייתה לי בעיה לדבר מול קהל, אך עכשיו אנה אני באה?

נשמתי פותחת ואומרת: "זמן של סכנה. זמן של מחלה. זמן שמיועד לתפילה. כמעט יממה שלמה הייתה לי לחשוב על התפילה. להתפלל, ולשוב ולבקש ולהתפלל, עד בלי די. גיליתי שאינני יודעת מה לבקש. גיליתי שאינני יכולה לבקש דבר. מצאתי את עצמי חיה במשך כל שעות ההמתנה לניתוח במצב תמידי של 'בידך אפקיד רוחי', במודעות עמוקה של 'נשמה שנתת בי'. לא ידעתי מדוע, אך ידעתי בידיעה מתוך הבלתי נתפס, שהקב"ה לצידי, לידי, עימי. ידעתי שאני לא מבינה את הדברים, אך לכל דבר יש סיבה. ידעתי שאין מקרה בעולמו של הבורא ואין מקרה בעולמו של עם ישראל".

אני לא שומעת באוזניי את אשר ליבי מדבר, את אשר מבטאות שפתיי. אני מוקפת בפנים רבות של אהבה ולא רואה את הפנים אלא רק את האהבה. קשב של מאות אוזניים סובב אותי. תוכן דבריי מהדהד אליי חזרה מפנֵי השומעים. אני מסיימת את דבריי: "עמדתי לפני הקב"ה ואמרתי לו, כאותו כפרי בור שעמד לפני הבורא ולא ידע את נוסח התפילה, הינה האותיות שאני יודעת, חבר אתה מהן את תפילתי, כי קטונתי מכל הניסיונות ששמת בפניי. עשה רצונך רצוני".

שנה חולפת, ועוד אחת. חלק מאנשי הקהילה התמודדו עם מחלות קשות ועם סכנות חיים גדולות. הם לא נשאו את צרתם על מצחם, אבל הם ניגשו לשלמה כל אחד בעיתו הקשה, ואמרו לו שנולד בהם הכוח שלא לוותר למחלה, לא להרים ידיים בפני סיכויי הצלחה קטנים. יש להם הכוח לכך בזכות דבריי באותו הקידוש. הם שראו במו עיניהם ש"אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הפורענות".7 הם לעולם לא ישכחו את האומץ שלנו לאמץ את רצון ה'.

הפכתי כלי לפרסומא דניסא של הקב"ה. אני הקטנה. האומנם יכול אדם לחיות כנס ועדיין ללכת בדרכו האנושית? חשבתי שנס יהפוך אותי לקלילה. מצאתי נס המתנוסס גבוה, ומשקלו הכבד מחשב להפיל אותי ארצה.

עובר זמן ההחלמה הרשמי מהניתוח, ואני חוזרת לחיי העמוסים בכל טוב ולקצב העבודה שאליו הורגלתי.

עליי לטוס לארצות הברית לקדם תיק של מערכת לזיהוי מוקדם של מחלות ב־FDA – רשות התרופות של ארצות הברית. מצוידת בהוראות רפואיות להקפיד לקחת את התרופות למניעת אפילפסיה ועוד, אני נוסעת לפגישות עם ה־FDA לגבי המבחנה החכמה שפיתחנו. את דבר הנס אני מעלימה מסביבת העבודה. איש לא צריך לדעת את שעבר עליי.

אני שבה לארץ וראשי מתחיל לכאוב. למעשה, כל גופי כואב. מצבי מידרדר. כל כך מידרדר עד ששלמה לוקח אותי בשבת למיון בהדסה. מאשפזים אותי במצב של תגובה אלרגית מגורם לא ידוע ובמצב של הרעלה. במחלקה מאבחנים גם דלקת ריאות שמצריכה אנטיביוטיקה חזקה. גם האנטיביוטיקה שנתנו לי גורמת לתגובה אלרגית. הפכתי לכר פורה ופורח לבעיות של המערכת החיסונית שהועמס עליה כל כך הרבה בשבועות האחרונים. המצב הולך ומחמיר. עובר זמן עד שהרופאים מבינים שאני בתגובה אנפילקטית חמורה לתרופה נגד אפילפסיה. גופי מנופח כולו וקשה לי לנשום. אני לא יכולה להניע את אצבעות הידיים כלל. הן נפוחות ועורן מתוח עד כאב. ראשי מתפוצץ מכאב וכל תנועה גורמת לו לכאב נוסף. הגוף כמעט ולא נשמע לי כלל. המצב נעשה מסוכן.

למרות כל זה אני לא מצטערת לרגע ולא משנָה משמחתי על חיי שניתנו לי במתנה. אני יודעת עכשיו, כמו שידעתי אז, שאמשיך להתפלל ושאשרוד. אני מאמינה שלא לחינם שרדתי עד עתה. הכאב, חוסר האונים והחולשה האין סופית אינם מאפשרים את השאלות 'בזכות מה אשרוד', ולשם מה סוגר הקב"ה את נשמתי בתוך כלאה, גם כשהוא נעשה צר ממיצר.

תהליך ההחלמה ארוך, אך בחסדי ה' אני חוזרת לבריאות שלמה. ההמלצות של פרופ' חזקיה ברורות ותקיפות: "תחזרי לעשות את כל מה שעשית לפני הניתוח, תחזרי לתפקוד מלא בכל תחומי החיים שלך. אל תפסיקי לשמור על המוח פעיל". אני מדענית, עוסקת במחקר ובפיתוח של מערכות ביוטכנולוגיות חדשניות. יש לי שיתופי פעולה בלמעלה מעשרים מדינות, מארצות הברית ועד סין. כמו כן אני מרצה באקדמיה ונהנית מכל רגע. "העבודה שלי כרוכה בהרבה טיסות לחוץ לארץ, גם זה בסדר?" אני שואלת.

"הצפיפות המדהימה של מערכת העצבים ושל תאי המוח כולם – היא ששמרה עלייך. זאת היא שלא אפשרה למפרצת להתפוצץ בצורה מלאה ולהרוג אותך. תמשיכי לעשות את כל הדברים המדהימים שעשית עד לגילוי המפרצת".

השקעתי את כל מאמציי הארציים ב"חזרה לחיים הנורמליים". למעלה משנה תפקדתי בתפקוד מלא בבית ובעבודה כפי שהייתי לפני פרוץ המפרצת. מבלי לשים לב, השקעתי מאמצים נפשיים בהורדת הנס המתנוסס מגובהי מעלה למקומו הראוי, הארצי, כפי שחשבתי. הניסיון "להחזירו לגובה העיניים", גרם לשכחת הנס. לאט־לאט קיבלתי כמובן מאליו את העובדה שאני חיה ומתפקדת באופן מלא בבית ובמשפחה, וממשיכה לקדם את המערכת שפיתחתי לזיהוי מוקדם של מחלות כגון איידס וצהבת מסוג C.

ואז שוב מופיע הכאב בראש. כדרכי, במשך יממות רבות וארוכות, אני מתעלמת ממנו. הזמן קצר והמלאכה מרובה ויש לי הרבה מה להספיק. עסוקה ללא הרף, מבוקר ועד לילה. אך הכאב אינו מרפה. הוא נושך בקיומי, אינו נותן לי להרפות מקיומו ועולה לעוצמות חדשות. פרק חדש מתחיל, מורכב בהרבה מקודמו. כעת, כמו אז, הכאב מציל את חיי.

אוושת הדם הזורם

אִוְשַת הַדָּם הַזּוֹרֵם

אִבְחַת הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת

פְּעִימוֹת לִבִּי מְהַדְהֲדוֹת

בְּקִירוֹת כֶּלֶא חַיַּי

מְכַלּוֹת אֶת יָמַי.

ממעמקים

מִמַּעֲמַקִּים

קְרָאתִיךָ ה'

כִּי אַתָּה עִמָּדִי

בְּגֵיא צַלְמָוֶת

מַנְהִיגֵנִי אֱלֵי שִׁיבָתִי

לַנְּשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי

שֶׁיּוֹדַעַת אֶת הָאוֹר

מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד קָצֵהוּ

וְהַזְמַן פּוֹעֵם בַּהֲוָיָתָהּ

הַמְּהַלֶּלֶת אֶת יָ־הּ

הַלְלוּיָהּ.

צעדים

בִּצְעָדִים בּוֹטְחִים

טִפַּסְתִי אֶל פִּסְגַּת יִעוּדִי.

אֵלִי שָׁלַח הַשֶּׁמֶשׁ

לְהָאִיר דַּרְכִּי.

הַצֵּל נִמְשָׁךְ

מֵעֲבָרִי אֵלַי,

נִכְרָךְ עַל צַוָּארִי

וְחוֹזֵר אֵלָיו

מְרֻכָּךְ מְעַט,

נִשְׁכָּח לְעִתִּים.

בְּצַעַד מְהֻסָּס

חָזַרְתִּי אֶל בֵּיתִי.

אוֹרָהּ שֶׁל הַלְּבָנָה

הִדְהֵד בֵּין קִירוֹתָיו,

גּוֹלֵל אֶת סִפּוּר חַיַּי

לְאֶגְרוֹף קָפוּץ,

הַקּוֹפֵץ בֵּין הַחֲלוֹמוֹת

אֶל הַמְּצִיאוּת

הַנִּשְׁפֶּכֶת כְּחוֹל

מִשְּׁעוֹן חַיַּי.