האחים וינסלו 3 הסוד
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-16 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-11.11.2026
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
האחים וינסלו 3 הסוד

מקס מונרו
אוהבי ספרים יקרים, אני זקוקה לעזרתכם.
אני, רייצ’ל רוז, נכנסתי לתסבוכת קלה עם פרופסור לאנגלית לוהט בטירוף בשם טיי וינסלו, ואני לא יודעת איך לצאת ממנה.
הרשו לי לפרט את השתלשלות העניינים:

בחורה פוגשת בחור. בחורה נותנת לבחור את התחתונים שלה כחלק מהתערבות, ללא פרטים מזהים נוספים מפני שהיא לא מתכננת לפגוש את הבחור הזה שוב. אבל הבחורה כן פוגשת את הבחור שוב כשהיא מתמנה להיות עוזרת ההוראה של אותו פרופסור לסמסטר הקרוב. הבחור כולו הוא רשימת פיתויים שקשה לעמוד בפניה. הוא יכול לגרום לבחורה להוריד את התחתונים גם בלי שתעשה זאת כחלק מהתערבות.
ועכשיו, מר פרופסור לוהט, הבחור שאני נחושה לעמוד בפניו, מציב בפניי אתגר – תחרות מדליקה וסודית שבה המנצח זוכה בכול.
והתוכנית שלי? לשחק את המשחק מספיק זמן כדי לזכות, מספיק זמן כדי לצאת מזה כשידי על העליונה, בלי לעשות משהו טיפשי כמו להתאהב בו.
אם יש לכם עצות בשבילי, אנא צרו עימי קשר בהקדם, לפני שיהיה מאוחר מדי.

נשיקות וחיבוקים,
רייצ’ל
שם: האחים וינסלו 3 הסוד
מחבר/ת: מקס מונרו
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
הוצאה לאור: סיקרט
מק״ט: 011981422
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<p id="_idParaDest-3" class="kot-perek" lang="en-US" xml:lang="en-US">פרולוג</p>
			<p class="kav" lang="en-US" xml:lang="en-US"></p>
			<p class="taarich">יום שני, 22 באפריל</p>
			<p class="kot-shem">טיי</p>
			<p class="text-no-hazacha">אני לא מאמין שהגעתי לסטטן איילנד כדי לחפש מגדת עתידות.</p>
			<p class="text"><span class="bold">מי היה מאמין שמה </span><span class="bold">שהיה בעבר אתר האשפה הגדול ביותר בעולם, הוא גם הבית </span><span class="bold">של התשובות שחיפשתי כל כך הרבה זמן?</span></p>
			<p class="text">החצץ נמעך תחת צמיגי הריינג' רובר שלי, ואני נעצר לפני בניין לבנים ישן וחבוט.</p>
			<p class="text">עזבתי באופן רשמי את חוף המבטחים שלי, עם גורדי השחקים והמדרכות הסואנות, ונכנסתי אל מקום הולדתם של גדולי המאפיה המפורסמים ושל אנג'לינה מ'ג'רזי שור'.</p>
			<p class="text">אישית, אין לי שום ספק בכך שהשרלטנית שבאתי למצוא כאן מתאימה היטב לתמונה.</p>
			<p class="text">שמש אחר הצהריים המוקדמים מנסה לחדור מבעד לשמשת הרכב, ואני נאלץ למצמץ כשאני מדומם את המנוע ומביט מעלה אל ערמת הלבנים העלובה, זו שלקח לי שלושה חודשים לאתר.</p>
			<p class="text">שתי מילים מוכרות זוהרות באדום מעל לדלת הכניסה: <span class="bold">מגדת עתידות</span>.</p>
			<p class="text">ראיתי את השלט הזה בעבר. לפני ארבע־עשרה שנים, ליתר דיוק. למרות הזמן הרב שעבר, תחושת הבטן שלי דומה באופן מפחיד. המיקום היה הרבה יותר נוח בפעם הקודמת, ממש בלב העיר ניו יורק, ובאותו הרחוב שבו היה מועדון החשפנות שאליו לקחנו את אחינו הגדול רמי, כדי לחגוג את הנישואים הקרובים שלו — שסופם היה רע.</p>
			<p class="text">"זה מטורף לגמרי," אני ממלמל לעצמי בפעם האחרונה כשאני קופץ מהמכונית. אני סוגר מאחוריי את הדלת ונועל אותה בצפצוף קטן, והנעליים שלי רומסות בקול את שביל הגישה. אבל לפני שאני מספיק להגיע אל הכניסה, הטלפון שלי רוטט ומודיע על הודעת טקסט. מבט קצר מראה לי שזו קבוצת ההתכתבויות של האחים שלי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">ויני: ארוחת ערב בשבע וחצי. כדאי </span><span class="bold">מאוד שאף אחד מכם לא יאחר הערב, או שאתחיל לתרום </span><span class="bold">את זמני לטובת בישול למשפחה שזה באמת מגיע לה.</span></p>
			<p class="text">ויני היא התינוקת שבחבורת וינסלו, אם כי היא כבר לא תינוקת. היא נשואה והיא רופאה מצליחה של קבוצת הפוטבול המקצוענית <span class="bold">ניו </span><span class="bold">יורק מאבריקס</span>, והיא האימא של האחיינית האחת והיחידה שלי, לקסי. </p>
			<p class="text">וין היא לא טיפוס שאפשר לבלבל לו את המוח, וזה תוצאה של התמודדות ארוכת שנים עם ארבעה אחים גדולים וקולניים, ושל עבודה בסביבת גברים שגודלם כפול משלה. </p>
			<p class="text"><span class="bold">פלין: קיבלתי.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold">רמי: </span><span class="bold">אהיה שם.</span></p>
			<p class="text">הודעה נוספת מופיעה על המסך, ואני לא מופתע מהשולח.</p>
			<p class="text"><span class="bold">ג'וד: הערב? מה יש הערב?</span></p>
			<p class="text">ג'וד הוא האח הצעיר של רמי, פלין ושלי. שנינו מכסים את התפקיד של המצחיקן עם הראש הקליל. פלין הרבה יותר רציני וניגש ישר לעניין. רמי הוא שילוב בריא של כולנו, עם עבר דרמטי מהסוג שכותבים עליו ספרים.</p>
			<p class="text"><span class="bold">ויני: ג'וד!</span></p>
			<p class="text"><span class="bold">ג'וד: </span><span class="bold">תירגעי, וין. סופי ואני נהיה שם.</span></p>
			<p class="text">ג'וד כבר לא רווק כמו שאר הגברים לבית וינסלו. הוא 'אנחנו', וזה ממש מוזר. אם הייתם מכירים את ג'וד לפני סופי, השינוי העצום שהוא עשה כנראה היה מפוצץ לכם את המוח.</p>
			<p class="text">בערך לפני שנה, סופי — גיסתי בעתיד הקרוב מאוד — הצליחה ללכוד אותו ברשתה והממזר הזה נעלם מאז. אחי הקטן הפך מהפלרטטן הגדול ביותר בעולם לארוס מסור בתוך שנה. ובעוד פחות משישה שבועות הוא יהיה בעל באופן רשמי. וזה בדיוק חלק גדול מאוד מהסיבה לכך שביליתי את החודשים האחרונים בניסיון לאתר את מגדת העתידות הנושאת את השם קליאו.</p>
			<p class="text">זה נשמע מטורף, אני יודע, אבל אני מבטיח שזה אפילו לא קצה הקרחון.</p>
			<p class="text">לפני כמעט עשור וחצי, כשהיינו טיפשים בני עשרים ומשהו וחיפשנו רק כיף, האישה הזאת חזתה את העתיד שלנו בליל מסיבת הרווקים של רמי. כל זה היה אמור להיות בדיחה. משהו מגוחך שנזכור מהלילה הגדול של רמי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אבל עכשיו, נראה כאילו הבדיחה הייתה </span><span class="bold">על חשבוננו.</span></p>
			<p class="text">ומה קרה שבוע אחרי שנתנו לאיזו אישה זרה לחזות את העתיד שלנו? התחזית הראשונה של קליאו התגשמה. הכלה של רמי ביטלה את החתונה וקרעה את הלב שלו מתוך החזה.</p>
			<p class="text">ושלוש־עשרה שנה אחר כך? ג'וד, שהיה מנוי בתוכנית 'זיין כפי יכולתך', הפך לנזיר מזורגג שרוצה להתחייב לאישה אחת עד יומו האחרון.</p>
			<p class="text">לא הבנתי את העוצמה של כל זה עד שלפני כמה שבועות, כשהיינו בווגאס במסיבת הרווקים של ג'וד, הוא גילה לי כשהיה שיכור עד כמה האישה הזאת צדקה. <span class="bold">היא חזתה שהתערבות תשנה את חייו, וכך בדיוק הוא </span><span class="bold">פגש את סופי.</span></p>
			<p class="text">מיותר לומר שמאותו הרגע, הראש שלי הפוך ואני מרגיש כאילו הוא תחוב בתוך הישבן שלי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">ואתה מרגיש</span><span class="bold"> שהדרך היחידה לסדר אותו היא ללכת ישירות אל המקור...</span></p>
			<p class="text">אני שואף עמוק, תוחב את הטלפון לכיס ומתקרב אל הבניין העלוב. ברגע שאני עובר את הסף, פעמון גדול מצלצל מעל הדלת וריח אבק, קטורת ונרות מכה באפי. אותם וילונות כבדים עם עיטורי זהב עוד מאז מקשטים את החדר, ופריטים קלישאתיים שראיתי רק פעם אחת לפני כן בחיי, בעיניים של שיכור במסיבת רווקים, מרצדים מולי.</p>
			<p class="text"><span class="bold">כאילו החזירו אותי לאחור בזמן.</span></p>
			<p class="text"><span class="bold">לעזאזל, מה</span><span class="bold"> אני עושה? לא הייתי צריך לבוא לכאן.</span></p>
			<p class="text">אני מתחיל לחזור לכיוון הדלת, מצויד בהחלטה למחוק את סטטן איילנד מהזיכרון שלי לתמיד, אבל שתי מילים עוצרות אותי במקום.</p>
			<p class="text">"חיכיתי לך."</p>
			<p class="text"><span class="bold">הקול</span><span class="bold"> הזה. אלוהים, אני זוכר את הקול הזה.</span></p>
			<p class="text">אני מביט סביב בחדר בעיניים פעורות ומחפש את קליאו ואת המבט הירוק והמפחיד שלה, אבל לא מצליח לראות אותה.</p>
			<p class="text">"שב, טיי," הקול הנשי והצרוד ממלא שוב את אוזניי, והפעם, אני יכול לזהות מאיפה הוא מגיע. מאחורי וילונות קטיפה שמובילים לחדר אחורי מסתורי. האישה שאני מחפש מענה את הבטן שלי וגורמת לה להתהפך שוב ושוב.</p>
			<p class="text">אחרי רגעים ארוכים, קליאו, מגדת העתידות הידועה לשמצה, מופיעה. עיניה הירוקות המיוחדות פוגשות בעיניי מייד ובלי בושה, אני נשבע ביקר לי, האשכים שלי בורחים לתוך הבטן.</p>
			<p class="text"><span class="bold">פאק. זה מוזר</span><span class="bold">.</span></p>
			<p class="text">"אל תדאג, אני לא נושכת," היא מקניטה, וממש מטריד עד כמה האישה הזאת לא הזדקנה ביום אחד מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. מתחת לז'קט קטיפה, אותה רעמה של שיער שחור עבה נופלת על כתפיה. העיניים שלה נראות חכמות מדי. הפה שלה משוח באותו שפתון כהה שאני זוכר. אין כאן שום עבודה של בוטוקס או חומרים ממלאים כאלה ואחרים. זה משהו ביולוגי — משהו מצמרר.</p>
			<p class="text">היא מסמנת בידה על שני כיסאות שמונחים משני צידי שולחן מכוסה מפת משי, ואף שהגעתי הנה מרצוני החופשי, אני עדיין מהסס לציית.</p>
			<p class="text">"אה, הפרופסור החביב עליי." חיוך מלא ביטחון שבקושי מעקל את קצוות פיה מלווה את מילותיה. "טיי, אני חושבת שאתה ואני, שנינו יודעים שלא עשית את כל הדרך הזאת כדי לא לשאול אותי את כל השאלות שמרחפות בתוך הראש הנאה הזה שלך."</p>
			<p class="text">אני מתערער מכך שהאישה הזאת יודעת את שמי. <span class="bold">זוכרת</span> את שמי. ואיכשהו גם זוכרת את המקצוע שלי. </p>
			<p class="text">אבל היא צודקת. לא נהגתי לכאן, לסטטן איילנד, במשך יותר משעה רק כדי להתנהג כמו שפן.</p>
			<p class="text">אני נאנח ומתיישב מולה. החדר שקט מלבד פסקול אופייני למגדת עתידות של פעמוני רוח, ונדמה שהרצפה רוטטת. יכול להיות שזו הברך שלי, שקופצת הרבה מעבר לנורמה, אבל אני לא יודע. הכול נראה לי פה על־טבעי.</p>
			<p class="text">בכל פעם שקליאו המשוגעת מנסה ליצור קשר עין, אני חייב להסיט את המבט. אני לא יודע מה יש באישה הזאת, אבל אני מרגיש שהיא יכולה לראות יותר מדי — כאילו היא בתוך הראש שלי.</p>
			<p class="text">"זה בסדר." היא מחייכת שוב. "המחשבות הפנימיות שלך מקודשות, ילד. אני לא שופטת את מה שאני שומעת, ואני מקשיבה רק כשצריך לעזור לך."</p>
			<p class="text">אני עוצם את עיניי לרגע קצר, ושואל את עצמי איך הצלחתי להביא את עצמי לכאן.</p>
			<p class="text"><span class="bold">זה קל, גבר. </span><span class="bold">שילמת יותר מעשרה דולרים על כבישי האגרה. הגיע הזמן להיות </span><span class="bold">גבר.</span></p>
			<p class="text">אני פוגש שוב במבט של קליאו. ידיה נחות עכשיו ברכות על השולחן.</p>
			<p class="text">"אתה לא מאכזב, יקירי," היא אומרת בחיוך קטן. "ידעתי שתלך ותשתפר עם הזמן."</p>
			<p class="text"><span class="bold">היא מפלרטטת איתי?</span></p>
			<p class="text">אם זה המקרה, אני לא יכול להאשים אותה. אני <span class="bold">באמת</span><span class="natuy"> </span>בן זונה חתיך, אבל זה קצת מוזר בהתחשב בנסיבות. </p>
			<p class="text">"מה שלומך ושלום האחים שלך?"</p>
			<p class="text">"טוב, הם לא התבגרו יפה כמוני, אבל את ואני יודעים שהפרצוף הזה כאן מעלה מאוד את רף היופי."</p>
			<p class="text">צחוק חרישי נמלט מגרונה. "הביטחון שלך הוא מושא הערצה, יקירי."</p>
			<p class="text"><span class="bold">זה כנראה גם מנגנון התמודדות, אבל היי, אין צורך</span><span class="bold"> להיכנס לכל הפרטים.</span></p>
			<p class="text">עיניה זוהרות בחוכמה, ופיה מתעקל לחיוך ידעני. "רמינגטון, פלין וג'וד הם בני מזל שיש להם מישהו כמוך, שכל כך מושקע בחיים שלהם."</p>
			<p class="text"><span class="bold">פאק</span>. איך היא זוכרת את כל זה? היא שומרת לעצמה כרטיסיות ותמונות של לקוחות קודמים? יש לה זיכרון צילומי? או שאולי היא בסי־איי־איי, והיא עוטה אוזניות שדרכן מוזרם לה מידע לתוך האוזן?</p>
			<p class="text"><span class="bold">גבר, הסיכוי</span><span class="bold"> שהאישה הזאת בסי־איי־איי הוא כמו הסיכוי שתלך בעקבות ג'וד</span><span class="bold"> ותרצה להתחייב לאישה אחת לשארית חייך.</span></p>
			<p class="text">"קדימה," היא מעודדת. "תשאל."</p>
			<p class="text">"איך?" אני פולט בסופו של דבר. "איך ידעת על..." אבל אני משתתק כדי לא לספק לה יותר מדי מידע.</p>
			<p class="text">"החיבור שלי ליקום מאפשר לי לראות דברים שאף אחד אחר לא יכול לראות."</p>
			<p class="text"><span class="bold">חיבור ליקום?</span> גיבוב של שטויות. ולא רק זה, המשפט גם עמום. אם החיבור שלה ליקום חזק כל כך, היא אמורה לדעת על מי אני רוצה לשאול ומה אני רוצה לשאול, ולצלול היישר פנימה.</p>
			<p class="text">קליאו מסמנת לי לתת לה את ידי, ואני מהסס לרגע לפני שאני נכנע בסופו של דבר לטירוף. ברומא היֵה רומאי וכל השטויות האלה, אתם יודעים? לא הייתי צריך לבוא לכאן אם אני לא מתכוון לעשות את מה שצריך.</p>
			<p class="text">אצבעותיה הארוכות המשוחות בלק אדום נכרכות סביב כף ידי, היא מביטה למטה אל מקום החיבור בינינו ועוצמת עיניים למשך עשר שניות. אני ממתין בחוסר סבלנות שהיא תפקח אותן שוב, ונועץ בה מבט ארוך עד שזה קורה. </p>
			<p class="text">היא מחייכת כשהיא רואה את עוצמת המבט שלי. "הגורל של ג'וד הביא לו אושר גדול, אתה מסכים איתי?"</p>
			<p class="text">השאלה שלה היא כמו רעידת אדמה שמטלטלת אותי ומוציאה אותי משיווי המשקל. אני יכול רק להנהן. </p>
			<p class="text">"אני יודעת שאתה חושב שצדקתי רק באופן חלקי לגבי רמי, אבל יקירי, אתה עזבת לפני שהספקתי לסיים עם העתידות," היא ממשיכה. "זמנו יגיע. הזדמנות שנייה לא צפויה תיכנס לחייו ותשנה את הכול."</p>
			<p class="text">"את מבינה שעברו ארבע־עשרה שנים, נכון? כלומר הגורל ממש לוקח את הזמן שלו כדי לגרום לכל התחזיות המשוגעות שלך להתממש." אני צוחק אל מול האבסורד. "חשבת פעם שאולי את פשוט לא טובה במה שאת עושה?"</p>
			<p class="text">"לגורל יש לוח זמנים משלו." היא מעבירה אצבע על הקווים בכף ידי. "ארבעתכם גברים עקשנים כמו פרד בכל מה שקשור למציאת אהבה. אתה נלחם בזה. מסרב לזה. מתעלם מזה. שוב ושוב ו<span class="bold">שוב</span>. וזה מובן, מפני שראית את הדברים שקרו לאבא שלך ולרמינגטון."</p>
			<p class="text">אבא שלי? האידיוט הזה לא היה בתמונה מאז שהיינו ילדים. הוא גורם לא קיים — והדבר הכי רחוק מאבא שאפשר למצוא.</p>
			<p class="text">"אני יודעת שאתה כאן משום שעמוק בפנים, אתה מודאג. אולי אפילו קצת פוחד."</p>
			<p class="text">אני מגלגל עיניים. "אני לא פוחד."</p>
			<p class="text">קליאו מחייכת. "ברור שאתה לא פוחד. טיי אף פעם לא פוחד מכלום, נכון? הוא מחפש הרפתקאות, אוהב אקשן והגבר הכי כיפי שיכול להיות לאישה."</p>
			<p class="text"><span class="bold">סוף־סוף היא </span><span class="bold">מדברת בהיגיון.</span></p>
			<p class="text">"נשמע כמוני."</p>
			<p class="text">"אל תדאג. עדיין יש לך זמן, ילד."</p>
			<p class="text"><span class="bold">זמן?</span> אני שואל בשקט את עצמי. <span class="bold">זמן בשביל </span><span class="bold">מה, בדיוק?</span></p>
			<p class="text">אני בן שלושים ותשע ואני אוהב את החיים שלי כמו שהם. אני אוהב את הדרך שבה אני חי ואני אוהב את העבודה שלי כמרצה ב־<span class="english">NYU</span>. אני לא צריך זמן לדבר מלבד עוד כיף מהסוג שאני אוהב.</p>
			<p class="text">"יש לך עדיין זמן לחיות במרחב הנוחות שלך," היא מרחיבה. "זמן להתעלם ממחויבות. זמן לעשות את הכיף שאתה חושב שאתה רוצה."</p>
			<p class="text">"שאני <span class="bold">חושב</span> שאני רוצה?" אני מצמצם את עיניי. "קליאו, מותק, אני עושה את הכיף שאני <span class="bold">רוצה</span>. נקודה. סוף הסיפור."</p>
			<p class="text">"ברור," היא עונה ברוגע. "ואתה יכול להירגע, כי עדיין יש לך זמן לשחק את המשחקים שלך. עדיין יש לך זמן למצוא את ההתקשרויות הקצרות עם נשים שתופסות לך את העין. עדיין יש לך זמן להותיר אחריך שובל של לבבות שבורים לטובת הכיף שלך."</p>
			<p class="text">"שובל של לבבות שבורים? בואי לא נהיה דרמטיים כל כך. הנשים הללו מכירות היטב את חוקי המשחק."</p>
			<p class="text">נכון, יש לי נטייה לצאת עם הרבה נשים ולהישאר איתן פרקי זמן קצרים מאוד, אבל זה מי שאני. ואני בטח לא משאיר בכוונה שובל של לבבות שבורים מאחוריי. בהתחשב בעובדה שאני לא יוצא עם אישה יותר משבועות ספורים, הרעיון הזה מגוחך. כלומר, אף אחד לא מתאהב במהירות כזאת.</p>
			<p class="text"><span class="bold">שובל של לבבות </span><span class="bold">שבורים</span> בתחת שלי. </p>
			<p class="text">"יום אחד אתה תראה את האמת," קליאו מצהירה. "אבל אתה יכול לדעת בוודאות שעדיין יש לך זמן לפני שהגורל יחליט שהוא מוכן בשבילך."</p>
			<p class="text">אני משמיע נחרה. "מה זה אמור להביע?"</p>
			<p class="text">"אתה לא הבא בתור. הגורל עסוק במישהו אחר כרגע."</p>
			<p class="text">המילים שלה גורמות לי לפרוץ בצחוק.</p>
			<p class="text">"כן, בסדר," אני אומר ומושך את היד שלי הרחק ממגעה. "מה שתגידי."</p>
			<p class="text">"הגורל ימצא אותך די מהר. אבל כרגע, יש מישהו אחר שהחיים שלו משתנים, בעוד אנחנו מדברים."</p>
			<p class="text">אני מרים גבה, ועיניה היציבות של קליאו לא ממצמצות לרגע. </p>
			<p class="text">"אתה תבין למה התכוונתי בקרוב מאוד. פשוט תן לזה זמן, יקירי."</p>
			<p class="text">"לתת לזה זמן? כמו שאמרתי, עברו כבר ארבע־עשרה שנים, קליאו. והאמת היא שהיחיד שצדקת לגביו, פחות או יותר, היה ג'וד."</p>
			<p class="text">"כל מה שחזיתי לג'וד התממש. זו הסיבה לכך שהגעת לכאן. כי זה מפחיד אותך, המחשבה שיש לי את כל התשובות."</p>
			<p class="text">"כן, טוב, את אומרת לתת לזה זמן, ואני אומר שכבר עבר הרבה זמן מזורגג."</p>
			<p class="text">"טוב, פרופסור חתיך, אתה עומד לראות איך הגורל מפעיל את קסמיו על עוד אחד מהאחים שלך. ואז, הוא יעבור אליך."</p>
			<p class="text">"באמת?" אני שואל בעיניים מצומצמות. "ומה בדיוק הגורל יעשה איתי? אולי תיתני לי תזכורת?"</p>
			<p class="text">האמת היא שאני לא זקוק לתזכורת, אבל אין שום מצב שהאישה הזאת בכלל זוכרת את מה שהיא אמרה לי לפני כל כך הרבה שנים.</p>
			<p class="text">החיוך שלה מטריד אותי. "יש דמיון שאי אפשר להתכחש לו בינך לבין חווה. הפרי האסור יתגלה לך כמשהו שלא תוכל לעמוד בפניו, ואני חוששת שאתה תנגוס בו יותר מפעם אחת. הסוד שבחוסר שיקול הדעת הזה יגרום לך בלגן וכאב. המסע הזה יהיה מאופיין בחוסר מנוחה, אבל סיומו יביא לך אושר גדול והקלה."</p>
			<p class="text">מילה במילה, היא אומרת לי בדיוק את מה שהיא אמרה בליל מסיבת הרווקים של רמי, וזה חוסם לי את הגרון.</p>
			<p class="text">הלוואי שהייתי יכול לומר שהיה שווה לעשות את כל הדרך הזאת, אבל אני נשבע שאני מרגיש יותר מבולבל עכשיו מכפי שהייתי כשהחלטתי לבוא לפה. </p>
			<p class="text">אני מביט בשעון שלי ולאחר מכן שוב בקליאו, והחיוך שלה הוא מהסוג שגורם לך לרצות להניף אצבע משולשת מול הפרצוף של מישהו. </p>
			<p class="text">"לך, ילד שלי. אתה לא רוצה לאחר לארוחת הערב המשפחתית."</p>
			<p class="text"><span class="bold">לעזאזל, </span><span class="bold">אני חייב לצאת מכאן.</span></p>
			<p class="text">אני קופץ על רגליי במהירות והולך לעבר הכניסה, לא טורח על מילות נימוס לאישה מהסיוטים שלי. אני דוחף את הדלת וממהר לעבר הריינג' רובר שלי, מטפס פנימה ונועל מייד את כל הדלתות.</p>
			<p class="text">זה מאמץ הרואי לברוח מכל מה שהיא אמרה לי שם. <span class="bold">הבעיה היחידה היא שהנעילה </span><span class="bold">של כל זה לא תגן עליך מפני מה שכבר נמצא </span><span class="bold">בפנים.</span></p>
			<p class="_--"><span class="bold"></span></p>
			<p class="text-no-hazacha">"טיי, כדור הארץ לטיי!" אימא קוראת ומנסה למשוך את תשומת ליבי מעברו השני של האי, במרכז המטבח של ויני ווס. כשאני סוף־סוף מרים את ראשי, אני נתקל במבט אימהי ונוקב שכל כך מוכר לי, ממש נוסטלגי.</p>
			<p class="text">"מה?"</p>
			<p class="text">היא מגלגלת עיניים. "אתה מוכן להיות קצת יעיל וללכת לפתוח את הדלת?"</p>
			<p class="text">"אני יודעת שיש לך הרבה דברים על הראש, כשאתה עומד שם ושותה בירה והכול," ויני מוסיפה בציניות. "אבל כמו שאתה רואה, חלק מאיתנו ממש עסוקים בהכנה של ארוחת הערב."</p>
			<p class="text">אני מביט סביב במטבח ומגלה שמלבד אימא, דודה פאולה, ויני והארוסה של ג'וד סופי, אני האדם הנוסף היחיד בחדר. כל השאר — ג'וד, רמי, דוד בראד, וס הבעל של ויני, והאחיינית שלי לקסי — נמצאים בחוץ, במרפסת האחורית. </p>
			<p class="text">"אתה בסדר?" סופי שואלת, ועל שפתיה נח חיוך רך כשהיא מחפשת את עיניי. היא באמת רוצה לדעת, אבל אני בקושי יכול למצוא את הלשון שלי ובוודאי לא להשתמש בה. </p>
			<p class="text">האמת, איבדתי את תחושת הזמן. היה אור יום כשנסעתי לפגוש את קליאו המשוגעת, וכשעזבתי אותה כבר החשיך, ואני לא מצליח להבין כמה זמן הייתי שם. כאילו הלכתי לאיבוד בממד אחר.</p>
			<p class="text">לא, אני לא בסדר, אבל אני מסרב לספר למישהו מהמשפחה שלי על הטיול שלי היום. אין ספק שהאחים שלי היו עושים עניין גדול מהמידע הזה. וגם, לארבעתנו יש חוק בלתי כתוב לא לדבר שוב לעולם על מגדת העתידות המכשפה בעלת העיניים הירוקות.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אם כי</span><span class="bold"> ג'וד לא ממש ציית לחוק הזה, מה? הממזר. אם</span><span class="bold"> הוא לא היה שיכור לגמרי בווגאס ומתוודה בפניי כאילו אנחנו</span><span class="bold"> שתי נקבות בסדרה 'אחת שיודעת', לא הייתי מתעסק בכלל עם</span><span class="bold"> החרא הזה. </span></p>
			<p class="text">כשאני שם לב לכך שסופי עדיין מביטה בי בסקרנות, ועוד יותר עכשיו, כשסטיתי לזרם דפוק של זיכרונות במוח שלי, אני ממהר לענות.</p>
			<p class="text">"אני תמיד בסדר, סופי," אני אומר בחצי חיוך, ויורד בקפיצה מכיסא הבר כדי לפתוח את הדלת. מי שצלצל בדלת בטח תוהה עכשיו אם אי פעם יכניסו אותו פנימה. </p>
			<p class="text">אבל נראה שאין לי שום שליטה על זה. שום דבר בי לא מתפקד כמו שצריך — מלבד האוזניים שלי. אם לשפוט לפי האופן שבו אני שומע בבהירות את השיחה שממשיכה במטבח לאחר שאני עוזב, הייתי אומר שהן מתפקדות ממש טוב. </p>
			<p class="text">"זה רק אני או שטיי מתנהג ממש מוזר?" אני שומע את ויני לוחשת כשאני הולך במסדרון לכיוון הכניסה.</p>
			<p class="text">"הוא באמת נראה קצת מבולבל," סופי מסכימה בשקט.</p>
			<p class="text">"והוא אפילו לא הביא איזו אישה אקראית לארוחת הערב," ויני מוסיפה. "הוא בא לבד. הוא <span class="bold">אף</span><span class="natuy"> </span><span class="bold">פעם</span> לא בא לבד."</p>
			<p class="text">המילים גורמות לי לעצור באמצע המסדרון ולעבור מסתם הקשבה מקרית להאזנה מכוונת.</p>
			<p class="text">"אני בטוחה שהוא בסדר."</p>
			<p class="text">"אימא," ויני ממשיכה לקשקש. "תיזכרי בכל ארוחות הערב והמפגשים המשפחתיים שלנו בעשר השנים האחרונות. האם הייתה פעם אחת שטיי הגיע בלי אישה אקראית שתלויה לו על הזרוע?"</p>
			<p class="text">"ויני, תפסיקי," אימא שלנו נוזפת בה. "אני בטוחה שהוא בסדר."</p>
			<p class="text">"בן אדם, מה אתה עושה?" רמי שואל פתאום, ומבהיל אותי כל כך בנוכחות שלו עד שהגב שלי נתקל בקיר של המסדרון. הוא לא נעצר לרגע, ובמקום זה עוקף אותי והולך ישירות אל הדלת שאני הייתי אמור לפתוח. </p>
			<p class="text">אני נאנח. אני יודע שהממזר יספר לכל נשות וינסלו על זה, ואני אצטרך להתמודד עם עוד התלחששויות מודאגות. <span class="bold">נהדר</span>. אני מנענע את ראשי ומתחיל ללכת שוב, בדיוק כשרמי פותח את הדלת.</p>
			<p class="text">"אה, שלום... אפשר לעזור לך?" רמי שואל, ואני נעמד מאחוריו בדיוק כשהדלת נפתחת לרווחה מהרוח.</p>
			<p class="text">על המפתן עומדת אישה יפהפייה עם רעמה פרועה של תלתלים בצבע חום בהיר. מבטה נע בין רמי לביני כשאני בוחן אותה, ואז עינינו נפגשות. ואני לא מחמיץ את הנצנוץ של ההיכרות שמופיע על פניה היפות. </p>
			<p class="text"><span class="bold">שיט. אני</span><span class="bold"> הזמנתי אותה לכאן הערב? ואם כן, מתי בדיוק? אני יודע</span><span class="bold"> שאני לא לגמרי מאופס, אבל זה ממש</span><span class="bold"> —</span></p>
			<p class="text">"אה, היא איתך." רמי מביט אליי. "לעזאזל, הייתי צריך לדעת."</p>
			<p class="text">בלי מילה נוספת, אפילו לא שלום, אחי הגדול חוזר אל המסדרון וחובט בכתפי כשהוא חולף על פניי.</p>
			<p class="text">אני שב להביט באישה המהממת שעומדת בפתח ובוחן אותה מקרוב, ולבסוף אני פשוט מחליט לזרום. כלומר, די ברור שהיא יודעת מי אני. זה כתוב לה על המצח. ויש בה משהו שנראה לי מוכר. לעזאזל. "טוב, אין ספק שאת באמת הטיפוס שלי. אני ביקשתי ממך לבוא לכאן הערב?"</p>
			<p class="text"><span class="bold">בן אדם. באמת, אתה גורם לה אי־נוחות.</span></p>
			<p class="text">היא ממלמלת משהו שאני לא מצליח לשמוע או להבין. היא נראית מתוחה מאוד, ואני יודע שאני חייב לתקן את המצב ולנסות לגרום לה להרגיש פחות כמו אישה שהוזמנה לארוחת ערב בידי גבר שלא זוכר את זה, ויותר כמו אישה שמגיעה לארוחת ערב משפחתית עם גבר שהיא בקושי מכירה. אני לא בטוח איזו אפשרות טובה יותר, אבל האחרונה חייבת להיות עדיפה על פני הראשונה. "תיכנסי. בואי נלך למטבח וניקח משהו לשתות. עוד מעט נתחיל לאכול."</p>
			<p class="text">כשאני חוזר למטבח, אני רואה שכולם חזרו פנימה, והם מקשקשים וצוחקים סביב האי שבמרכז. </p>
			<p class="text">"אוי, לעזאזל!" ג'וד צועק כשהוא חובט בידו על משטח השיש וכורך את זרועו סביב סופי. "חשבתי שפלין בדלת. סוף־סוף אני יכול להגיע לארוחת הערב המשפחתית, כי אנחנו לא עובדים לפי לוח הזמנים של ויני ועושים את זה בערבים שאני צריך לעבוד בהם. אני מחכה להתחיל כבר לזלול!"</p>
			<p class="text">"תפסיק להתבכיין, ג'וד," סופי אומרת לו בחיוך. "אתה יודע שפלין יגיע בכל רגע. אפשר לסמוך עליו."</p>
			<p class="text">זה גורם לי לצחוק. "לא כמונו, השאר. נכון, סופי?"</p>
			<p class="text">היא מושכת בכתף. "אתה אמרת. לא אני."</p>
			<p class="text">כל המשפחה נושאת אליי עיניים. אליי ואל האישה ששוב כמעט שכחתי שעומדת לצידי. הם מסיטים מבט במהירות, כפי שהם תמיד עושים, ואני מנצל את הרגע כדי להעריך איך האדישות המתמשכת שלהם לכל הדייטים שלי גורמת לי להרגיש.</p>
			<p class="text">אני מגיע למסקנה בקלות רבה. אם היה לי מוסר גבוה להישען עליו, הייתי בוודאי נעלב. אבל אני הגבר ששכח לחלוטין שהזמין אותה לארוחה, אז... כן, אפשר לומר בביטחון שאין לי שום זכות להרגיש פגוע, כאן בבור שחפרתי לעצמי.</p>
			<p class="text">נו, טוב.</p>
			<p class="text">כעבור כמה דקות, אימא מודיעה שאנחנו מוכנים לאכול ואני מוביל בעדינות את הדייט שלי אל השולחן. לא החלפנו מילה בכל הזמן הזה, ואני מבין שאני לא יודע עליה דבר. </p>
			<p class="text"><span class="bold">אתה לא חושב שכדאי אולי שתיזכר </span><span class="bold">בשם שלה, חתיכת אידיוט, ותפסיק להיות כזה מניאק?</span></p>
			<p class="text">אני מושך את הכיסא שלה ועוזר לה להתיישב לצידי, ומנסה למצוא איזה רמז כדי להבין מיהי, אבל ההגעה של פלין מושכת את תשומת ליבי לעברו השני של החדר. כולם מברכים אותו כשהוא נכנס אל פינת האוכל, והמוח שלי נאבק כדי לשמור על סדר העדיפויות הנכון — <span class="bold">תתאפס על עצמך, ותנסה להיזכר איך קוראים </span><span class="bold">לה.</span></p>
			<p class="text">אני מנסה ללכוד את מבטה, אבל היא מביטה על משהו אחר. ודרושה רק טפיחה אחת על הכתף שלי, כדי לגרום לי להבין שהיא מביטה על פלין שהתקרב אלינו.</p>
			<p class="text">"אכפת לך לזוז כדי שאוכל לשבת ליד אשתי?" הוא אומר בלי שום הקדמה, ואני ממצמץ אולי אלף פעמים.</p>
			<p class="text"><span class="bold">הוא אמר כרגע </span><span class="bold">אשתי? כאילו, הכלה בלבן, עד שהמוות יפריד בינינו, בעל ואישה </span><span class="bold">וכל החרא הזה? אני באמת יכול להיות חלאה, אבל עד </span><span class="bold">כדי כך?</span></p>
			<p class="text"><span class="bold">פלין יהרוג אותי.</span></p>
			<p class="text">"סליחה..." ויני שוברת את השתיקה שהשתלטה על החדר. "אמרת כרגע <span class="bold">אשתי</span>?"</p>
			<p class="text">רק אז אני מבין שאני לא היחיד שמופתע. והעובדה שאני בטעות מתייחס אליה כאל הדייט שלי היא הדאגה האחרונה שלי. <span class="bold">לעזאזל, מתי פלין הספיק</span><span class="bold"> להתחתן?</span></p>
			<p class="text">אני פונה להביט שוב באישה המדוברת. לחייה אדומות עכשיו, והפה שלה פעור בהפתעה. "את פה עם <span class="bold">פלין</span>?" אני שואל בניסיון להבין קמצוץ מכל מה שקורה פה.</p>
			<p class="text">"א... אני... טוב, ניסיתי ל... להגיד משהו, אבל —" הקול שלה רועד, ופלין מניח יד יציבה על כתפה ופוגש במבטי המבולבל.</p>
			<p class="text">"טיי, זאת הבעיה שלך שכל המשפחה, כולל אתה, מניחה באופן אוטומטי שכל אישה חדשה בארוחת ערב משפחתית באה איתך."</p>
			<p class="text">"כי הוא זונה ממין זכר."</p>
			<p class="text">"ג'וד!" אימא שלנו נוזפת. "תשמור על הפה שלך. יש אוזניים קטנות בשולחן!"</p>
			<p class="text">רעש נוסף ממלא את החדר, עוד דיבורים וצחוקים, אבל המוח שלי עסוק מדי בניסיון לקלוט את העובדה שפלין נשוי. </p>
			<p class="text">הלב שלי הולם בפראות בתוך החזה, והמוח מתמלא במילים המטופשות של קליאו. <span class="bold">טוב, פרופסור יפה, אתה </span><span class="bold">עומד לראות איך הגורל מפעיל את קסמיו על עוד אחד </span><span class="bold">מהאחים שלך. ואז, הוא יעבור אליך.</span></p>
			<p class="text">אלוהים, חשבתי שהמילים האלה ירדפו אותי לפחות עוד שנה או שנתיים. אתם יודעים, ישקעו להן בתוך המוח שלי כמו פרזיטים קטנים. אבל שהן יתגלו כאמת כבר <span class="bold">הערב</span>? בלי שנתנו לי אפילו זמן לנשום? זאת ממש רשעות.</p>
			<p class="text">"אתה יודע שאתה בבעיה, כשאתה אפילו לא יודע איזו אישה בארוחה המשפחתית היא שלך." הקול של דוד שלי, בראד, מצליח להתגבר על הצלצולים במוחי. "עכשיו, טיי, בבקשה תזכור. האישה הזאת כאן היא דודה שלך פאולה, אשתי."</p>
			<p class="text">בכנות, אני אפילו לא יודע איך להגיב. כאילו הפה שלי במצב טייס אוטומטי עכשיו, בזמן שהמוח שלי מנסה להבין את הפצצה שפלין הטיל בפינת האוכל של אחותי. </p>
			<p class="text">החדר כולו פורץ בצחוק מעצבן, כנראה על חשבוני, אבל ממש לא אכפת לי. כלומר, פלין <span class="bold">נשוי</span> וקליאו היא לא מתחזה?</p>
			<p class="text">אם היה אח אחד במשפחת וינסלו שלגביו הייתי בטוח שהתחזיות של קליאו לא יתממשו, זה היה פלין. אפילו יותר ממני. הוא ממזר סגור ומופנם שלא יוצא לדייטים, אף פעם לא מביא איתו נשים וחי בשלום עם העובדה שהוא לבד. </p>
			<p class="text">אם הוא לא חסין, מה זה אומר על רמי?</p>
			<p class="text">וחשוב יותר, מה זה אומר <span class="bold">עליי</span>?</p>
		</div>
	


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 49.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 39.90 ₪
ספר דיגיטלי
השקה
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 16 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות