הדברים היקרים ביותר
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-19.90 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-01.08.2026
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025
| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)
ספרים נוספים:

הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הוספה למועדפים
מעבר לעמוד מוצר
חסר זמנית
עדכנו כשחוזר
הדברים היקרים ביותר

רבקה יארוס
לפני שש שנים נשבע קמדן שהוא לעולם לא יחזור אל משפחתו ואל העיירה שהפנתה לו עורף. אך כשהוא מקבל הודעה נואשת מאביו שמציפה את הכאב שהשאיר מאחור, וכשהעבר קורא לו לשוב, הוא מגלה שמעולם לא עזב באמת.

אלא שהבית הוא גם המקום שבו נמצאת וילו ברדלי, האישה שהוא אף פעם לא הפסיק לאהוב ולעולם לא תהיה שלו. מפני שבאלבה, עיירה קטנה בקולורדו, קיימים סודות שמוטב שיישארו חבויים...

הדברים היקרים ביותר הוא רומן עוצמתי, מרגש ומטלטל על משפחה, על אהבה ועל תקווה. ובסופו של דבר, על המרחק שמוכן אדם ללכת למען האנשים שהוא אוהב, ועל הדברים היקרים לו מכול.

רבקה יארוס היא סופרת אמריקאית ומחברת רבי־מכר של הניו יורק טיימס והסאנדיי טיימס, המוכרת במיוחד בזכות סדרת האמפיריאן שכתבה. ספריה משלבים רומנטיקה, מתח ורגש גדול, והפכו אותה לאחת הסופרות הבולטות בז’אנר הרומנטי.
שם: הדברים היקרים ביותר
מחבר/ת: רבקה יארוס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011981416
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 118.00
קרא פרק ראשון
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-4" class="ChapterSplit"><span class="bold">פרק 1</span></h2>
			<h6 class="small"><span class="bold">קמדן</span></h6>
			<p class="firstspacebig"><span class="_idGenDropcap-1">ה</span>ריאות שלי בערו בשעה שנשמתי עמוק בחיפוש נואש אחר מעט חמצן. אצבעותיי השתוקקו להחזיק שוב בסיגריה שזרקתי שש שנים קודם לכן. מאז ומעולם הגבתי כך כששהיתי במקום גבוה, קל וחומר כשניסיתי לנשום.  </p>
			<p class="text">ואם כבר מדברים על החשק לחזור לעשן, הקרדיט כולו שייך לאלבה, קולורדו, עיירה המונה שש מאות ארבעים ותשע נפשות — לפחות כך טען השלט שעל פניו חלפתי לפני קילומטר וחצי. לא האמנתי למה שכתוב עליו, מאחר שהוא עודכן בפעם האחרונה לפני שנולדתי. עם זאת, גם לא התפלאתי על חוסר הדיוק, הוא התאים כמו כפפה ליד למקום הולדתי.</p>
			<p class="text">דבר לא השתנה מאז שעזבתי, גם זה היה חלק מהדי־אן־איי של העיירה. אלבה, ששכנה מעבר לכבישים הסלולים, הייתה עיירת הרפאים השמורה ביותר בקולורדו. התיירים שהציפו את הרחובות שלה בקיץ היו אלה שהחזיקו את העיירה הקטנטנה בחיים לאורך חודשי החורף.</p>
			<p class="text">הבטתי על המספרים שהמשיכו לטפס במד משאבת הדלק והתמתחתי לאורה של שמש אחר הצהריים על רקע הפסגות המושלגות. ביקשתי להחזיר לחיים את השרירים שלי שהתאבנו בגלל שעות הנהיגה הארוכות מצפון קרוליינה עד לכאן. הרוח הנשכנית, האופיינית לחודש מרץ, מחקה את התשישות שהשתלטה עליי, וקידמתי בברכה את מגע אצבעותיה המקפיאות על עורי החשוף. לא הייתי צריך ללבוש חולצת טריקו, זה לא היה הלבוש המתאים למזג האוויר השורר בגובה של 3,000 מטר.</p>
			<p class="text">קול התנשפות משך את תשומת ליבי, ופניתי לכיוון המיניוואן שעצר מאחורי הג’יפ שלי זמן קצר לפני כן. בחורה בלונדינית, שהרכיבה משקפי שמש שהיו גדולים מדי לפניה ולבשה מעיל חורף תפוח, הביטה לעברי. רגלה האחת כבר הייתה מונחת על הרצפה, אך רגלה השנייה נותרה במכונית, כאילו מישהו עצר אותה בזמן שניסתה לצאת ממנה.</p>
			<p class="text">הורדתי את זרועותיי כך שהחולצה שלי החליקה בחזרה למקומה וכיסתה את הפס המקועקע על בטני, אך לא היה לי ספק שהיא הספיקה להציץ.</p>
			<p class="text">היא נענעה את ראשה נמרצות ולחצה על דוושת הגז. לפחות היא לא הצטלבה וניסתה לברוח. היו לכך שתי סיבות אפשריות — או שהיא עברה לגור באלבה בעשר השנים האחרונות או שאיבדתי את המוניטין שלי מאז שהתגייסתי לצבא. לעזאזל, אולי האנשים שמתגוררים באלבה שכחו אותי לגמרי.</p>
			<p class="text">סיימתי למלא את מכל הדלק ונכנסתי לחנות הנוחות הקטנה כדי לקנות משקה כלשהו. רק אלוהים יודע מה אמצא במקרר של אבא שלי.</p>
			<p class="text">מספר פעמונים צלצלו כשסגרתי את הדלת מאחוריי. בירכתי בהנהון את האיש המבוגר שרכן מעל הדלפק. מתברר שמר ויליאמסון הוא עדיין הבעלים של תחנת הדלק. הגבות הכסופות והעבותות שלו התרוממו, והוא חייך אליי מתוך אינסטינקט, אך ברגע שזיהה אותי, עיניו התכווצו, החיוך שלו התפוגג, הגבות חזרו למקומן והוא מצמץ במבוכה.</p>
			<p class="text"><span class="bold">מתברר שהמוניטין שחשבתי שאיבדתי עדיין חי וקיים.</span></p>
			<p class="text">אספתי במהירות מהמגוון הדל כמה בקבוקי מים, ונשאתי אותם לדלפק. </p>
			<p class="text">עיניו של הזקן דילגו מידיי אל הבקבוקים ובחזרה כשהוא הקיש את המחיר בקופה. נדמה היה שהוא חושב שזממתי לגנוב אותם או משהו כזה. אפשר לומר עליי הרבה דברים — גנב אני לא.</p>
			<p class="text">הפעמונים צלצלו שוב, ומייד הבחנתי כיצד ויליאמסון נרגע. ״אחר צהריים טובים, סגן הול," הוא בירך את הלקוח החדש שלו.</p>
			<p class="text">נהדר.</p>
			<p class="text">לא טרחתי להרים את המבט. הזקן העקשן השיפוטי העונה לשם הול שנא את ה...</p>
			<p class="text">״לעזאזל, קאם?"</p>
			<p class="text">ובכן, זה לא היה טים הול שענד את התג, אלא הבן שלו גידאון.</p>
			<p class="text">הלסת שלו נשמטה ועיניו החומות־בהירות נפערו בתדהמה. הייתה לו אותה הבעה כמו בפעם ההיא בסתיו של השנה הראשונה שלנו בקולג’, כשסָנְדֶר דחף אותנו אל מלתחת הבנות. מעולם לא הודיתי כראוי לאחי על ניסיון ההשפלה, אם כי איש לא היה מאמין שסנדר יתנהג באופן מחפיר כל כך. אחרי הכול, הוא היה הבן הטוב.</p>
			<p class="text">״חשבתי ששוטרים לא אמורים לקלל כשהם לובשים מדים," התגריתי בו וסקרתי אותו במבט מהיר. בשונה מאביו, הוא עדיין היה רזה, ולא הייתה לו כרס שבלטה מעל החגורה. </p>
			<p class="text">״בניגוד לחיילים?" הוא השיב לי.</p>
			<p class="text">״למען האמת, קללות מוסיפות לנו נקודות בונוס. חוץ מזה, אני כבר לא לובש מדים." עברו שבעה־עשר ימים מאז שפשטתי אותם. ״אבא שלך יודע שגנבת לו את התג?"</p>
			<p class="text">״אתה כבר לא לובש מדים? אבא שלך..." הוא נאנח. ״שיט, אין לי כלום!" הוא פרץ בצחוק ואני הצטרפתי אליו. ״טוב לראות אותך!" הוא משך אותי לחיבוק חזק ומוחץ, והתג שלו ננעץ בחזה שלי. </p>
			<p class="text">״טוב לראות גם אותך," חייכתי לאחר שהוא התרחק מעט. ״למען האמת, אתה אולי האדם היחיד שאני שמח לראות."</p>
			<p class="text">״אוי, בחייך. אתה לא שמח לראות את מר ויליאמסון?" גיד הביט מעבר לכתפי והתכווץ לנוכח הבעת פניו של ויליאמסון. ״אוקיי, אולי לא."</p>
			<p class="text">״הוא אף פעם לא חיבב אותי." משכתי בכתפיי, מודע לכך שהוא שומע אותי.</p>
			<p class="text">״זרקת מישהו דרך החלון בפעם האחרונה שהיית פה," גיד החווה בידו אל השמשה שהוחלפה מזמן. ״בנאדם, לפני כמה זמן זה היה? ארבע שנים?"</p>
			<p class="text">״שש," עניתי בלי להסס. לא זכרתי הרבה מאותו לילה, אבל התאריך נשאר חקוק בראשי.</p>
			<p class="text">״שש, נכון." פניו של גידאון הרצינו. הוא כנראה נזכר למה הגעתי לאלבה בפעם האחרונה.</p>
			<p class="text">ההלוויה של סאליבן.</p>
			<p class="text">עצב איים להציף אותי ולגזול את מה שנותר מהחמצן בריאות שלי, אבל דחקתי אותו פנימה בפעם המיליון מאז שטמנו את סאלי באדמה.</p>
			<p class="text">אלוהים, אני עדיין יכול לשמוע את הצחוק שלו...</p>
			<p class="text">״אתה מתכוון לשלם על המים האלה, קמדן?" שאל מר ויליאמסון.</p>
			<p class="text">״כן, אדוני," עניתי, אסיר תודה על הסחת הדעת, ופניתי לדלפק כדי לשלם. לא פספסתי את הבזק ההפתעה בפניו של ויליאמסון למשמע נימת קולי, או שאולי זה היה בגלל התודה שהבעתי כשלקחתי את השקית וזזתי הצידה.</p>
			<p class="text">״הדבר הזה יהרוג אותך," אמרתי לגידאון, שקנה שישייה של משקה מוגז.</p>
			<p class="text">״אתה וג’ולי, בנאדם," הוא רטן מתחת לשפם כשהושיט את כרטיס האשראי שלו. ״תגיד, בחור לא יכול לשתות בשקט?"</p>
			<p class="text"><span class="bold">מצחיק.</span> חייכתי פה יותר מכפי שחייכתי בכל החודש האחרון. ״מה שלום ג’ולי והילדים?"</p>
			<p class="text">״משגעים אותי, אז אני שותה." הוא הרים את השישייה באוויר. ״לא באמת. הם נהדרים. ג’ולי אחות עכשיו, והיית יודע את זה אם היית מתחבר לרשתות החברתיות."</p>
			<p class="text">״לא, תודה. בשביל מה זה טוב?"</p>
			<p class="text">גידאון הודה למר ויליאמסון, ושנינו יצאנו מהחנות. ״לא יודע... אולי כדי להישאר בקשר עם החבר הכי טוב שלך?"</p>
			<p class="text">״לא, בשביל זה יש אימייל. רשת חברתית היא לאנשים שצריכים להשוות את החיים שלהם לחיים של אחרים — את הבתים, את החופשות ואת ההישגים. אין שום סיבה שאעמוד על המרפסת הקדמית עם מיקרופון ואספר לעולם מה אכלתי לארוחת ערב."</p>
			<p class="text">״אם כבר מדברים על ארוחת ערב, כמה זמן תהיה בעיר?" הוא שאל כשעצרנו בין הג’יפ שלי לניידת המשטרה הדהויה שלו. ״אני בטוח שג’ולי תשמח אם תבקר אצלנו."</p>
			<p class="text">״חזרתי לתמיד," עניתי לפני שהספקתי לבלוע את המילים.</p>
			<p class="text">הוא מצמץ.</p>
			<p class="text">״כן, גם אני צריך עוד לעכל את זה." הרמתי את מבטי אל ההרים שאלבה נמנמה ביניהם, הרים שנשבעתי לא לראות שוב לעולם.</p>
			<p class="text">״השתחררת? חשבתי שהתכוונת להישאר בצבא עד הפרישה."</p>
			<p class="text">גם אני חשבתי כמוהו. הנה משהו נוסף להתאבל עליו.</p>
			<p class="text">״השוטר מאלון?" שמעתי קול נשי צורמני ממכשיר הקשר.</p>
			<p class="text">״מרילין לייקווד עדיין קוראת לכם בקשר? בת כמה היא? שבעים?"</p>
			<p class="text">״שבעים ושבע," גידאון תיקן אותי. ״ולפני שתשאל, סקוט מאלון בן עשרים וחמש, והוא קוץ ענקי בתחת."</p>
			<p class="text">״טוב, למה ציפית מהבן של ראש העיר?"</p>
			<p class="text">״הבן של ראש העיר? תגיד, מתי בפעם האחרונה דיברת עם —"</p>
			<p class="text">״השוטר מאלון?" חזרה מרילין על הקריאה. הרוגז גרם לקולה להישמע צורמני אפילו יותר. </p>
			<p class="text">״אתה צריך לענות לה?" הצבעתי אל מכשיר הקשר שעל כתפו.</p>
			<p class="text">״מאלון צריך לענות," הוא רטן ונענע את ראשו. ״בטח ז’נבייב דוסון מתלוננת שהחתול של הליווינגסטונים שוב פלש לחצר שלה. אם זה יהיה משהו רציני, מרילין תתקשר אליי. ספר לי, מתי הגעת לפה? באמת חזרת לתמיד? כלומר, אתה חוזר לגור כאן? במקום שקראת לו <span class="bold">התחת של השטן</span> —״</p>
			<p class="text">״סנדר התקשר," קטעתי את דבריו, כי זו הייתה חצי אמת ולא רציתי שהוא יזכיר לי את הסיבה הנוספת שבגללה נשבעתי לא לשוב לכאן לעולם. ״וכי עברו שש שנים."</p>
			<p class="text">״אבא שלך..." אמר גידאון.</p>
			<p class="text">״אבא שלי."</p>
			<p class="text">רגע של הבנה שקטה חלף בינינו.</p>
			<p class="text">״גידאון הול!" התפרצה מרילין מבעד למכשיר הקשר.</p>
			<p class="text">״סגן הול," הוא לחש והרים את עיניו לשמיים לפני שהגיב. ״כן, מרילין?"</p>
			<p class="text">״ילד הפלא לא עונה לקריאה, ונראה שדורותי פאוורס איבדה שוב את ארתור דניאלס. היא התעוררה מהשינה, והוא לא היה שם."</p>
			<p class="text">הבטן שלי התכווצה בעודי מביט אל ההרים. סנדר סיפר לי שאבא זרק מהבית את האחות הסיעודית שלו כמה פעמים בשבוע, אבל הוא מעולם לא התרחק מהבית. והעובדה שדורותי פאוורס הייתה מבוגרת מאבא, וככל הנראה זקוקה לאחות סיעודית משלה, לא סייעה למצב.</p>
			<p class="text">״אני בדרך. תתקשרי למחפשים הקבועים." גידאון הביט בי והוריד את ידו ממכשיר הקשר.</p>
			<p class="text">״אבא שלי." כמה רחוק הוא הלך הפעם?</p>
			<p class="text">״פעם שנייה החודש." שפתיו נקפצו. ״אני נוסע לתחנה כדי לקחת רכב ארבע על ארבע. לא אצליח להגיע אליכם הביתה בניידת הזאת."</p>
			<p class="text">״תיכנס לרכב שלי. אני אסיע אותך למעלה." זו לא הייתה הצעה, אלא יותר פקודה, כי רציתי להגיע מהר ככל האפשר. שדרגתי את הג’יפ שלי, הרכבתי לו צמיגים מסיביים, מנוע V8 ויכולת תמרון שעשויה לשרוד אפוקליפסה. בכל מקרה, הדרך לבית של אבא שלי לא גרועה כל כך בעונה הזאת.</p>
			<p class="text">גידאון הסכים, ודקה לאחר מכן חנינו בגולד קריק דרייב, ששימש כעורק הראשי של העיר. לא היה שום צורך ברמזורים, אבל מדי פעם, בשעת הצורך, העיר הזו נזקקה לאופנועי שלג. </p>
			<p class="text">״לפני כמה זמן עזבת?" </p>
			<p class="text">״שש שנים." העפתי לעברו מבט מהיר. לא עניתי כבר על השאלה הזאת?</p>
			<p class="text">״לא, אני מתכוון היום. מתי עזבת את הבית? דורותי הייתה ערה? אבא שלך היה ער?" הוא הקיש בטלפון הנייד בזמן שדיבר.</p>
			<p class="text">״הלוואי שיכולתי לעזור לך עם ציר הזמן, אבל עדיין לא הגעתי הביתה." הצבעתי על המושב האחורי של ג’יפ הרוביקון בן ארבע הדלתות.</p>
			<p class="text">״הגעת לעיר ממש עכשיו?" הוא הביט לעבר התיקים והארגזים שאירחו לי לחברה בנסיעה בת שלושת אלפים מאתיים הקילומטרים.</p>
			<p class="text">״כן," עניתי כשחלפנו על פני הבניין האחרון באלבה, שנבנה אחרי שנות החמישים. חצינו את הגשר שהתפרש על פני כל עשרת המטרים של רואן קריק. וכשהמדרכה מכוסת השלג הגיעה לסיומה, היא סימנה עבורנו את הכניסה לקפסולת הזמן שהחזיקה את אלבה בחיים. ״חשבתי שיהיה רעיון טוב להגיע עם מכל מלא. מישהו אמר לי פעם שיהיה קל יותר לברוח מהשוטרים עם מכל דלק מלא."</p>
			<p class="text">רחוב מיין הופיע לשמאלי. בנייני עץ עם גגות מתכת ניצבו בשורה משני צידי הדרך הבוצית, שתתמלא בחודשים הקרובים בתיירים שירצו לבקר בעיירת כורים במערב שעדיין נראית כאילו השנה היא 1890.</p>
			<p class="text"> ״מישהו נעשה מבוגר אחראי. ו... בבקשה, אל תגרום לי לרדוף אחריך. הרכב שלך מהיר מדי בשבילי. אולי אגיד לג’ולי שמצאתי את מתנת יום ההולדת המושלמת."</p>
			<p class="text">״בטח, אם רק תצרף למתנה סולם." פנינו בהמילטון, שם כנראה כבר לא היה מספיק תקציב כדי לשמר את המבנים. שלג נערם בצילם של הבניינים שכבר מזמן איבדו את הגגות, החלונות והקירות.</p>
			<p class="text">״שתוק. לא כולנו מתנשאים לגובה של מטר תשעים."</p>
			<p class="text">״הכול בגֵנים. לפחות יהיה לנו קל למצוא את אבא שלי מרחוק."</p>
			<p class="text">״יהיה קל למצוא אותו, אבל קאם... המצב נהיה די גרוע," אמר לי גידאון כשחנינו בדרך רוז<span class="bold"> </span>רואן, והתחלנו לטפס לגובה. ״בפעמים האחרונות שראיתי אותו הוא לא זיהה אותי, או שהוא חשב שאני אבא שלי."</p>
			<p class="text">אחזתי בחוזקה את ההגה. ״סנדר הגיע לקצה גבול היכולת שלו. הוא בעצם אמר לי לחזור לכאן או שהוא ישלח את אבא למוסד בבואנה ויסטה. אם נעשה את זה, אבא שלי יוכל לומר שהוא צדק, שאימא שלנו מתה במוסד הזה, וזה גם מה שיקרה לו."</p>
			<p class="text">״אל תחשוב על זה." הוא החזיק את הטלפון מול פניו. ״היי, גברת פאוורס. כן, זה גידאון." הוא השתתק ושפשף את גשר אפו. ״אני יודע. אני יודע שאת עושה כמיטב יכולתך. אנחנו נוסעים לחפש אותו, והזעקנו כמה מחפשים ב... אה, באמת? היא... יופי. זה יעזור. נגיע בעוד ארבע דקות."</p>
			<p class="text">פניתי בעיקול האחרון לעבר הבית של אבא שלי. הזרימה של השלגים המופשרים תמיד הקשתה על הנהיגה, אבל הפעם זה היה חמור יותר כי נראה שאף אחד לא תחזק את הדרך במשך שנים. ללא ספק אפשר היה לתקן את המהמורה, שהייתה קבורה מתחת לשלג הנערם, אבל כדי לתקן את התעלות העמוקות — דמויות הקניון שנחצבו באמצעות הנהר הקטן שנוצר, ונגסו בצד הימני של תוואי הנסיעה — יידרש מאמץ.</p>
			<p class="text">מובן שראיתי דרכים מחורבנות יותר באפגניסטן, ובכל המקומות האחרים שלא הייתי אמור להיות בהם, אבל פה זה היה שביל הגישה לבית שלי.</p>
			<p class="text">גידאון ניתק את השיחה כשעצרתי את הג’יפ.</p>
			<p class="text">״איך דורותי מגיעה לפה כל יום?" שאלתי כשהתחלנו לטפס בעלייה. הג’יפ התנדנד בעוצמה רבה כל כך שטלטלה את הקופסאות מאחור. גידאון נאחז במוט המתכת שלצידו כשפנינו בחדות בעיקול מוצל וקפוא. המקום הזה תמיד היה האחרון שנמס.</p>
			<p class="text">״היא חוצה דרך החלקה של ברדלי. אתה יודע שהשופט מקפיד ששביל הגישה שלו יהיה מגורף ופנוי."</p>
			<p class="text">השטח שלו היה צמוד לשטח שלנו, אבל כשנוסעים דרכו הדרך מתארכת בעשר דקות ולא היה לי מצב רוח לטיולים... גם לא התחשק לי לראות את משפחת ברדלי. אלוהים, אם למישהו בעולם הייתה הזכות לשנוא אותי יותר מכפי ששנאתי את עצמי, זה היה...</p>
			<p class="text">הבזק כחול מבעד למראה לכד את תשומת ליבי.</p>
			<p class="text">גידאון העיף מבט לאחור. ״סנדר," הוא אמר, עונה לשאלה שלא שאלתי. ״זה הטנדר שלו."</p>
			<p class="text">״טוב, תכף יהיה כאן כיף אמיתי."</p>
			<p class="text">״ברוך הבא הביתה?" הוא שאל בסרקזם.</p>
			<p class="text">התעלמתי ממנו בבוטות כשחלפנו על פני העיקול האחרון ונכנסנו אל קרחת היער. בעשור האחרון חזרתי הביתה רק פעם אחת, אבל בחלומות שלי ראיתי את הנוף הזה כמעט כל לילה.</p>
			<p class="text">השמש השוקעת השתקפה בחלונות המבנה בן שני הקומות שבו גדלתי, צובעת אותו באור ציורי שהלם את הוד מלכותה הפסגה החשופה, שהתנשאה ממש מאחוריו.</p>
			<p class="text">אבא תמיד התבדח שבטוח יותר למשפחה שלו להתגורר בגבול היער, שם השרפות לא היוו איום גדול כל כך.</p>
			<p class="text">אני, באופן אישי, חשבתי שהוא הפיק הנאה מרובה ממגורים בקצה היער, מקום שבקושי היה בו די חמצן שיאפשר למשהו לצמוח.</p>
			<p class="text">החניתי את הג’יפ, כיביתי את המנוע והרמתי את המעיל שלי שנפל על הרצפה של המושב האחורי.</p>
			<p class="text">כשסנדר החנה לידי, כבר הייתי מחוץ לג’יפ, רוכס את מעיל הנורת’ פייס השחור שלי, מצטער על כך שזה לא אפוד מגן. העדפתי להתחמק מאש חיה מאשר להתייצב מולו — או מול אבא.</p>
			<p class="text">״אני... אני לא פה," גמגם גידאון לפני שנטש אותי. שמעתי את דלת הבית נפתחת ונסגרת בדיוק כשדלת הרכב של סנדר נפתחה ונטרקה.</p>
			<p class="text">הוא הקיף את החלק הקדמי של הטנדר החדש והמצוחצח שלו ועצר בפתאומיות, ידיו פותחות את רוכסן המעיל שלו עד לאמצע.</p>
			<p class="text">זיכרונות של חיים שלמים הציפו אותי — טובים, רעים וגרועים. פחות או יותר בסדר הזה.</p>
			<p class="text">הוא העביר יד בשערו הבלונדיני המושלם שדמה להפליא לשערו של קֵן, בן זוגה של ברבי, ושאף אוויר. ״קמדן."</p>
			<p class="text">״אלכסנדר." סידרתי את שולי כובע הבייסבול שלי.</p>
			<p class="text">נראה ששנינו סחבנו איתנו מטענים של כעס.</p>
			<p class="text">הוא לא השתנה הרבה. אותן עיניים כחולות, אותו גוף רזה. עדיין מגלם את מתנת התורשה הגנטית הנפלאה של אבא שלנו. עדיין ההפך הגמור ממני.</p>
			<p class="text">הוא נענע את ראשו, כאילו מתקשה למצוא מילים, ובמקום לנאום על כל הדרכים שבהן אכזבתי את המשפחה, הוא חצה את משטח הגרניט המתפורר וכרך את זרועותיו סביבי.</p>
			<p class="text">״אני כל כך שמח שאתה בבית."</p>
			<p class="text">מילותיו חדרו עמוק יותר מכפי שהיה חודר עלבון כלשהו. עם עלבון יכולתי להתמודד — הייתי מתורגל בזה.</p>
			<p class="text">הוא נסוג לאחור, אחז בזרועותיי הרפויות וחייך אליי. הידקתי את שפתיי, כיווצתי את המצח ונלחמתי בכל כוחי ברגשות שלא הצלחתי להכיל. כלום לא עזר, לא הצלחתי לשמור על חומת המגן שבניתי סביבי.</p>
			<p class="text">סנדר צחק. צליל קולו נעשה צרוד יותר לאחר שש שנות היעדרות. ״אתה ענק. במה מאכילים אתכם, נערי הדלתא? ומה זה?" הוא הצביע על הזקן הבהיר שלי כשפסע לאחור.</p>
			<p class="text">״כומתות ירוקות, לא דלתא," תיקנתי אותו והוספתי חיוך מאולץ בעוד הבטן שלי מתהפכת.</p>
			<p class="text">״כן, כן. בחורים כמוני שמעולם לא חוו אקשן לא יודעים את ההבדל." עיניו סקרו את תווי פניי, כאילו הוא מנסה לחרות אותם בזיכרון לפני שאיעלם... שוב.</p>
			<p class="text">״אלוהים. קאם. אני פשוט..."</p>
			<p class="text">הבחילה התעצמה כשהבור בבטן שלי העמיק והפך לתהום פעורה של חרטה ואשמה.</p>
			<p class="text">הוא חייך וחשף בגאווה שיניים לבנות ישרות ואושר שלא נראה לי שחוויתי אי פעם. ״אני ממש שמח שאתה פה."</p>
			<p class="text">״כבר אמרת את זה." עמדתי להקיא. איך הוא מסוגל להיות נחמד אליי כל כך?</p>
			<p class="text">״טוב, זאת האמת." הוא אחז בכתפי. ״מה דעתך שנלך למצוא את אבא?"</p>
			<p class="text">״אתה לא נראה מודאג מדי."</p>
			<p class="text">״אני כן. הוא אולי שוכח את השם שלי מדי פעם, אבל הוא מעולם לא הלך לאיבוד בשטח הזה. אנחנו רק חייבים למצוא אותו לפני שהטמפרטורות יֵרדו."</p>
			<p class="text">הנהנתי, וסנדר פנה לעבר הבית. הטמפרטורה עמדה על שבע מעלות, אבל היא תרד בעוד שעה לאחר שהשמש תשקע.</p>
			<p class="text">״ג’יפ יפה, דרך אגב. מתאים לך," הוא קרא מעבר לכתפו.</p>
			<p class="text">עצמתי חזק את העיניים ונשמתי שוב ושוב דרך האף, מתאמץ להחליק בחזרה את מיצי המרה שעלו בגרוני. הגוף שלי לא היה מסוגל להתמודד עם הרגשות שסערו בי.</p>
			<p class="text">מובן שהוא סלח לי. מובן שהוא קיבל את פניי בזרועות פתוחות. מובן שלא היה רוע בעיניו, אלא רק אהבה פשוטה וכנה. הוא לא היה צריך להטיח בי את כל החסרונות שלי. הוא תמיד היה דוגמה ומופת לכולם, מוכיח לי בכל דרך אפשרית שלעולם לא אהיה כמוהו.</p>
			<p class="text">בדיוק כשהצלחתי לשלוט בעצמי, סנדר הסתובב לאחור.</p>
			<p class="text">״אתה בסדר?" קולו הביע דאגה.</p>
			<p class="text">״כן," שיקרתי. שקר תמיד היה אחד הדברים שהצטיינתי בהם.</p>
			<p class="text">״בגלל שאנחנו בגובה?"</p>
			<p class="text">״משהו כזה."</p>
			<p class="text">״רק תוודא שאתה שותה מספיק מים," הוא הזכיר לי והרים גבה עד שהנהנתי בהסכמה, ורק לאחר מכן ניגש למדרגות המרפסת הקדמית.</p>
			<p class="text">שמתי לב לגבה שלו החצויה לשניים. זה היה הפגם הראשון שראיתי אי פעם אצל סנדר — צלקת שלא הייתה שם בפעם האחרונה שראיתי אותו. צלקת קצרה ודקה שגרמה לי לדכא את הדחף להקיא את ארוחת הצהריים.</p>
			<p class="text">הצלקת שככל הנראה נגרמה כשזרקתי אותו דרך החלון של מר ויליאמסון.</p>
			<p class="text">סנדר היה בחצי הדרך במעלה המדרגות, כשהדלת הקדמית נפתחה לרווחה וגידאון פרץ בריצה מהבית. </p>
			<p class="text">״יש לו רובה!" הוא צעק.</p>
			<p class="text">סנדר קפא והסתובב לעבר גידאון, שדהר במורד המדרגות לקראתי.</p>
			<p class="text">״סליחה?" נעצתי מבט בגיד, בתקווה שיחזור בו מאותה הצהרה אווילית.</p>
			<p class="text">״יש לו רובה! דורותי אמרה לי עכשיו. יש לנו שתי חוליות חיפוש מהכיוון של ברדלי." גיד חלף על פניי, מדבר אל מכשיר הרדיו שעל כתפו.</p>
			<p class="text">״איך לאבא יש גישה לרובה, לעזאזל?" נהמתי לעבר סנדר.</p>
			<p class="text">״אני..." הוא נענע את ראשו. ״חשבתי שנעלתי את כולם בכספת. החבאתי את המפתח והכול."</p>
			<p class="text">״בחדר הכביסה?" שאלה דורותי כשפסעה למרפסת הקדמית, מחזיקה בידה בקבוק מוכר של מרכך כביסה. נראה שהזמן החליט להניח לגברת פאוורס, כי היא לא השתנתה בעשר השנים שחלפו מאז שהתגייסתי. שערה היה באותו גוון כסוף, מסופר עד קו הסנטר כמו תמיד. היא אפילו לבשה את אותו מעיל חורף ירוק.</p>
			<p class="text">״כן, ממש מעל..." סנדר נאנח ועצם את עיניו. ״ממש מעל מרכך הכביסה שהוא לא הסכים להשתמש בו."</p>
			<p class="text">״המרכך הזה שמצאתי במסדרון?" היא הביטה בו בזעף.</p>
			<p class="text">״נראה שכן." שריר התכווץ בלסת שלו.</p>
			<p class="text">״תגיד לי שאת התחמושת שמת במקום אחר." </p>
			<p class="text"><span class="bold">תגיד לי שלפחות את זה </span><span class="bold">אתה זוכר משלוש השנים שבהן שירתָּ.</span></p>
			<p class="text">סנדרר החוויר. נהדר.</p>
			<p class="text">״בואו נמצא אותו לפני שהוא יהרוג מישהו." הסתובבתי לאחור והלכתי לכיוון הג’יפ. באופן די מוזר חשתי יותר בנוח עם רובים מאשר עם מפגשים משפחתיים.</p>
			<p class="text">פשטתי את המעיל, טיפסתי על הג’יפ, ופתחתי את המנעול של מנשא המטען שעיגנתי לגג לקראת הנסיעה לצד השני של המדינה. מכרתי כמעט את כל מה שהיה לי, כי זה היה הדבר הנכון לעשות, ועדיין שמרתי כמה דברים מסיבות שלא היה לי זמן להתעמק בהן.</p>
			<p class="text">״מה אתה מתכוון לעשות?" שאל סנדר, מרים אליי את מבטו.</p>
			<p class="text">״מה זאת אומרת?" מצאתי את מה שחיפשתי וסגרתי את המנשא. אחר כך קפצתי למטה ונחתִּי מול סנדר, שעיניו נראו גדולות יותר מהפנסים הקדמיים של הרכב שלי.</p>
			<p class="text">שני טנדרים נוספים ובהם שוטרים נעצרו בשביל שהוביל אל הבית.</p>
			<p class="text">״אני מתכוון..." סנדר נעץ מבט באנשים שדיברו עם גידאון, ומייד הנמיך את קולו כשפנה אליי. ״מה נעשה? יש לו רובה, ורוב הזמן הוא לא יודע מי אני."</p>
			<p class="text">משקל מרגיע נח על החזה שלי בזמן שהתלבשתי לקראת האירוע, רכסתי את המעיל שלי ואת המגפיים. ״נראה לי שנלך למצוא את אבא."</p>
			<p class="text">פשפשתי בתא הכפפות, הוצאתי משם פנס ראש ופנס רגיל ותחבתי אותם לכיסי המעיל. התעכבתי לעוד רגע ותחבתי את כלי השחמט הרץ הלבן ליד ספר הרכב כדי שלא ילך לאיבוד. נותרה לנו עוד כשעה של אור יום, ונצטרך זמן רב יותר כדי לחפש בארבע מאות דונמים שבבעלותו של אבא. כמובן, אם הוא בכלל נשאר בשטח שלו.</p>
			<p class="text">״אתה לא חושב שאנחנו צריכים לתת לגידאון ולמשטרה לטפל בזה?" שאל סנדר בשקט.</p>
			<p class="text">העפתי מבט אל המקום שבו גידאון עמד עם ארבעת השוטרים החמושים שהיוו את משטרת אלבה. הם נעצו בי מבט. הבנתי אותם. אחרי הכול, לפחות שלושה מהם אזקו אותי מפעם לפעם.</p>
			<p class="text">״אתה מתכוון לזה שניתן לאנשים עם האקדחים למצוא את אבא, שחמוש ברובה?" לא חיכיתי לתשובתו של סנדר ופניתי לעבר החלק הצפוני של השטח.</p>
			<p class="text">״חכה!" סנדר אחז במרפק שלי ואני נדרכתי, משנן לעצמי לפחות עשר פעמים לא להתנפל עליו רק כי הוא נגע בי בהפתעה.</p>
			<p class="text">״עזוב אותי."</p>
			<p class="text">סנדר קלט את טון הדיבור שלי ושמט מייד את ידו.</p>
			<p class="text">״יש חוקים, קאם. תקנות. הם יודעים איך לטפל במצב כזה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שתאבד שליטה."</p>
			<p class="text">אה, אז זה העניין, ההתנשאות הרכה כמו סכין חמאה שסנדר נקט בשל העובדה שהוא מבוגר ממני בעשרים וחמישה חודשים, אשר מבחינתו מעניקה לו את הזכות לפקוד עליי. הוא מעולם לא פעל בתוקפנות כדי להשיג את שלו. הוא פשוט הסתכל עליך באותו מבט קליל וריכך את הקצה המשונן שלך עד שהרגשת שאבדה לך היכולת להתנגד.</p>
			<p class="text">אני העדפתי את הגישה הישירה והחותכת יותר של סכין קצבים.</p>
			<p class="text">״אתה והחוקים שלך. אתה רוצה להגיד לי שאם הוא יכוון אליהם את הרובה, הם לא ילחצו על ההדק?"</p>
			<p class="text">סנדר זקר גבה. ״בחייך, הם משלנו."</p>
			<p class="text">״אתה רוצה להמר על החיים של אבא מול בריון בן עשרים וחמש שלא טרח לענות למכשיר הקשר שלו, ופתח את נרתיק הנשק שלו לפחות ארבע פעמים מאז שהם התחילו לדבר? אני לא מהמר על זה. אני יודע איפה הוא ואגיע לשם לפניהם."</p>
			<p class="text">סנדר הביט שוב אל ההתייעצות הקטנה שגידאון ניהל, ואני התחלתי לאתר את העקבות הקלושות, כי הן ייעלמו ברגע שנגיע לאזור המיוער על ההר. די היה בהן כדי לספר לי לאן פניו של אבא מועדות. קיללתי בליבי את הגובה. אצטרך כמה ימים כדי להסתגל, אבל לא היו לרשותי הימים האלה.</p>
			<p class="text">״לאן אתה הולך?" קרא אחריי גידאון.</p>
			<p class="text">״למצוא את אבא שלנו," השיב סנדר בביטחון.</p>
			<p class="text">גלגלתי עיניים לנוכח ההצגה שהפגין, והמשכתי ללכת.</p>
			<p class="text">הוא הדביק את צעדיי במהירות והלך לידי כשנצמדנו לאזורים שבהם השלג כבר נמס. צעדינו היו אחידים. הם תמיד היו כאלה. היינו באותו גובה, אבל לי הייתה מסת שרירים של כעשרים קילוגרמים יותר מאשר לו.</p>
			<p class="text">״אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה," הוא אמר כשהעקבות נעלמו.</p>
			<p class="text">״כן." סרקתי במבט את השטח, מחפש סימן כלשהו לכך שאבא שלנו הלך בדרך הזאת.</p>
			<p class="text">״ברצינות, אתה חושב שאתה יודע איפה הוא?"</p>
			<p class="text">״כמה זמן יש לו את המרכך ההוא?" שאלתי כשהגרניט התפורר מתחת לרגליי. לפחות לא ירד שלג.</p>
			<p class="text">״שנים." סנדר משך בכתפיו.</p>
			<p class="text">״נכון. לפחות עשר. פאולה ברדלי הביאה אותו כשהוא היה חולה בשנה ההיא, זוכר? ניסתה לעזור לו עם הכביסה."</p>
			<p class="text">״איך אתה זוכר את זה, לעזאזל?"</p>
			<p class="text">״קוללתי בזיכרון מצוין." פניתי לאזור שבו סאליבן נקבר. ״תאמין לי, יש הרבה דברים מחורבנים שהייתי שמח לשכוח. אתה זוכר למה הוא לא השתמש במרכך?" טיפסנו במדרון אחד והתחלנו לרדת לכיוון קו העצים, תוך הקפדה שהפסגה תישאר מימיננו כשצעדנו במקטע מכוסה שלג.</p>
			<p class="text">״אני בקושי זוכר שגברת ברדלי הביאה אותו."</p>
			<p class="text">״הוא לא הרשה לה להשתמש בו, אבל לא הסכים לזרוק אותו," ניסיתי להזכיר לו.</p>
			<p class="text">סנדר נעץ בי מבט.</p>
			<p class="text">״יש לחומר ריח של לבנדר," עניתי על השאלה שבעיניו.</p>
			<p class="text">סנדר נשף. ״אימא."</p>
			<p class="text">״אימא," אמרתי כשהגענו לקו העצים והתחלנו לצעוד בין עצי האורן. הצל גרם לצניחת הטמפרטורה.</p>
			<p class="text">״אבל היא קבורה בצד השני של השטח עם —"</p>
			<p class="text">״לא לשם אבא הולך כשהוא מתגעגע אליה," קטעתי את דבריו. ״אם כי הוא מעולם לא הודה בכך שהיא חסרה לו." להודות בכך ייחשב הפגנת חולשה, וארתור דניאלס לא היה חלש בשום פנים ואופן.</p>
			<p class="text">״הנָקיק."</p>
			<p class="text">״כן."</p>
			<p class="text">פילסנו דרך באצבע היער שכיסה חלק מהשטח, ויצאנו אל קרחת יער שהכרתי היטב.</p>
			<p class="text">סיננתי קללה כשהיא נגלתה מול עיניי.</p>
			<p class="text">״אוי, לא," לחש סנדר.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אוי, לא,</span> לא בדיוק היו המילים שחיפשתי. ליבי החסיר פעימה ומייד לאחר מכן הלם בחוזקה והזרים אדרנלין לגופי.</p>
			<p class="text">אבא שלנו עמד במרחק כשלושים מטר לשמאלנו, באמצע קרחת היער, כשהרובה שלו מורם ומכוון לאדם היחיד שקיוויתי לא לראות עוד לעולם.</p>
			<p class="text">הייתי מזהה בכל מקום את הגוף הזה, את הצמה העבה בצבע חום־אגוז ואת הפרופיל עם הבליטה הקלה באף. לעזאזל, הייתי שם ביום שהיא שברה אותו כשהיינו ילדים. אני נשאתי אותה אל מחוץ למכרה ההוא.</p>
			<p class="text">היא עמדה במרחק כחמישה־עשר מטרים מולנו, ידיה פשוטות קדימה, אבל היא לא נסוגה מרובה הציד עם הקנה הכפול שכוּון ישירות אל החזה שלה. האופי שלה לא אִפשר לה לסגת לאחור. אומנם תמיד הוקסמתי מעקשנותה, אבל עכשיו קיללתי את התכונה הטיפשית הזאת.</p>
			<p class="text">וילו ברדלי עמדה לחטוף כדור בחזה.</p>
			<p class="text">וילו של סאליבן.</p>
			<p class="text"><span class="bold">אתה חייב לעזור לי פה, סאלי.</span> שיגרתי את המחשבה אל היקום, אבל לא הגיתי אותה בקול, כי היה לי ברור שסנדר לא יבין.</p>
			<p class="text">״לך דרך העצים עד שתגיע מאחוריו. ברגע שאתן לך סימן, תיקח לו את הרובה מהידיים," לחשתי לסנדר, בלי להותיר מקום לוויכוח.</p>
			<p class="text">״איזה סימן?"</p>
			<p class="text">״תאמין לי, אתה תזהה אותו."</p>
			<p class="text">״הוא לא יזהה אותך. הוא יירה בך," הוא לחש.</p>
			<p class="text">״עדיף שיירה בי ולא בה." המוות אף פעם לא הפחיד אותי. הוא ואני שיחקנו בחתול ועכבר זמן רב מכפי שיכולתי לזכור, ויום אחד אפסיד. זה עד כדי כך פשוט.</p>
			<p class="text">זזתי.</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 106.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 44.90 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 25.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות