הסיכוי שיקרה לנו נס

קאם היא נערה חכמה, צינית וחדה, שמרגישה שהחיים הפסיקו להפתיע אותה. אבל כשהיא מגיעה עם משפחתה לעיירה קטנה ומסתורית בשם פרומיס שבצפון מיין — הכול משתנה.

כשמעטפה מסתורית מגיעה ובה רשימה של דברים שעל קאם לעשות לפני מותה, היא מתחילה להאמין — באהבה ובעצמה ואולי גם ב... ניסים, לא משנה עד כמה בלתי סבירים הם יהיו.
היא מוצאת את עצמה נפתחת לרעיונות חדשים ולאפשרות שהחיים שלנו מלאים יותר מכפי שנראה לעין.

זהו לא סיפור על חולי, אלא על התחדשות פנימית, על בחירה בחיים, ועל כוחה של אמונה קטנה אחת לשינוי גדול.

תגיות: התמודדות עם מחלה,נוגע ללב,נוער בוגר,רומנטיקה בתיכון
שם: הסיכוי שיקרה לנו נס
מחבר/ת: ונדי וונדר
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011981405

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

				
  <h2 id="_idParaDest-4" class="ChapterSplit"><span class="bold">פרק 1</span></h2>

  <p class="firstspace"><span class="bold">כשאבא של קמפבל מת, הוא השאיר לה בירושה אלף מאתיים שישים ושניים דולרים </span>וחמישים ושישה סנט - שזה פחות או יותר הסכום שהצליח לחסוך במשך עשרים וחמש שנותיו כרקדן אש במופע "רוחות אלוהה" ב<span class="bold">מלון הוואי </span>של דיסני. <span class="bold">בצירוף מקרים </span>מעניין, זה גם בדיוק הסכום שביקש גאס, הדוד השמן שלה, עבור מכונית החיפושית שלו משנת 1998. החיפושית הייתה בצבע אפור עננים. ואם כבר לקנות מכונית פולקסוואגן מדגם חיפושית, אז זה הצבע היחיד ששווה לקנות. קאם חשקה במכונית הזו מאז שהייתה בת שש, והיא הייתה שווה כל סנט. החיפושית נטמעה בערפל כמו מכונית בלתי נראית, וכשקאם נהגה בה, היא הרגישה בלתי נראית, בלתי מנוצחת ולבד.</p>

  <p class="text">היא קיוותה שזאת ההרגשה שמרגישים כשעולים לגן העדן.</p>

  <p class="text">לא שקאם האמינה באמת שיש גן עדן, או שיש אלוהים (במיוחד לא אלוהים ממין זכר), או בסיפור על אדם וחווה, כמו חצי מהדבילים שהתגוררו בפלורידה. היא האמינה בתורת האבולוציה: דגים שנולדו עם רגליים, צפרדעים עם ריאות, לטאות עם פרווה, וקופים שהיו חייבים להזדקף על מנת לנדוד בסוואנה. סוף הסיפור.</p>

  <p class="text">היא גם לא האמינה בסיפור על ההתעברות מרוח הקודש. אבל אילו היית אומרת למישהו, שאת חושבת שמריה הבתולה התפרפרה עם מישהו ונכנסה להריון לא מתוכנן כמו עשרים אחוזים בערך מבנות העשרה בפלורידה, היית עלולה להסתבך ממש בגדול. רעיונות מהסוג הזה עדיף לשמור לעצמך.</p>

  <p class="text">כי אנשים אחרים היו זקוקים לניסים שלהם. אנשים אחרים האמינו בקסם. קסם שייך לאנשים שיכולים להרשות לעצמם חבילת נופש של שבעה ימי בילוי בפארקים, שכוללת שמונה לילות במלון גרנד־פלורידיאן המפואר. וכמו שקאם ידעה, כי עבדה כל חייה אצל "העכבר", קסם הוא פריווילגיה ולא זכות.</p>

  <p class="text">היא שאפה את הריח שהפיץ במכונית שלה מטהר האוויר בניחוח פרח הפיטנה. ריח הפיטנה נחשב בהוואי למעורר אהבה, אבל כיוון שאף אחד לא נסע איתה אף פעם, הריח גרם לה רק להתאהב יותר ויותר במכונית שלה. שאגב הייתה מכונית בן. היא קראה לו קוֺמוּלוּס.</p>

  <p class="text">כרגע חנה קוּמוּלוּס בקומת זברה בחניון בית החולים לילדים. קאם חנתה בדרך כלל בקומת קואלה. היא העדיפה את האיור של עץ האקליפטוס ואת צבעי הפסטל הרכים על פני הפסים החדים בשחור ולבן של הזברה. אבל כשהגיעה לחניון לפני שעתיים, כבר לא היה מקום חניה בקומת קואלה.</p>

  <p class="text">אילו היו לה חושים חדים יותר, היא הייתה מפרשת את העובדה הזאת כסימן. סימן לכך שהתור שיש לה אצל הרופא, לא יהיה מוצלח. סימן לכך שהגיעו לנקודה שבה הדברים הם שחור או לבן. הזמנים הטובים של התחום האפור נגמרו.</p>

  <p class="text">משפחה של ארבע נפשות יצאה מהמעלית.</p>

  <p class="text">האימא ניסתה להחזיק בידו של ילד בריא בן ארבע, בזמן שקיפץ והשתולל בנעלי הספורט ספיידרמן שלו שיש להן נורות אדומות מהבהבות בצידי הסוליות. ילדה חולה וקירחת בת שנתיים, בשמלה ורודה, ישנה על הכתף של האבא שצעד המום לכיוון מכונית משפחתית גדולה. קאם חשבה שהוא בוודאי שואל את עצמו איך ייתכן שזה מה שנהיה מהחיים שלו.</p>

  <p class="text">קאם הכירה היטב את ההרגשה הזאת. היא הייתה צריכה לעשות <span class="bold">משהו</span> - לאכול מלא ואז להקיא, להשתכר, לעשן סיגריה, <span class="bold">משהו</span> - בשביל להיפטר מההרגשה הזאת. הידיים שלה רעדו כשפתחה את תא הכפפות במכונית וחיטטה בו במהירות, על מנת לבדוק אם אימא שלה החביאה שם במקרה סיגריות. האצבעות שלה נגעו במשהו חד.</p>

  <p class="text"><span class="bold">מה יש לנו כאן?</span> היא חשבה כשמשכה מתא הכפפות נייר מרובע קטנטן שנתלש ממחברת. הנייר רשרש כשפתחה את קיפוליו. בהתחלה כתב היד לא נראה כמו שלה. מישהו ממש חרט בכוח בעיפרון את המילים על הנייר. האותיות היו עגולות ומלאות ועמדו זקופות וגאות, כאילו זאת שכתבה אותן ידעה, שיש לה את כל הזמן שבעולם. בחודשים האחרונים, כתב היד של קאם נעשה חיוור ומבולגן כמו של אישה זקנה.</p>

  <h3 class="above"><span class="bold">רשימת הפלמינגו</span></h3>

  <p class="letterinspace"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> לשכב עם מישהו בפעם הראשונה במסיבת שתייה.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> שהלב שלי יישבר בגלל איזה מניאק.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> לשקוע באומללות, ליילל, לבכות ולישון במהלך כל השבת. </span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> לחוות רגע מוזר עם החבר של החברה הכי טובה שלי.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> לעשות משהו שיגרום לכך שיפטרו אותי מעבודת הקיץ.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> להפיל פרה מהרגליים.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> לקטול את החלומות של אחותי הקטנה.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> להתנסות בפעילות סטוקרית לא מזיקה.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> לשתות בירה.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> </span><span class="bold">להישאר מחוץ לבית כל הלילה.</span></p>

  <p class="letterin"><span class="engb" lang="en-US" xml:lang="en-US">●</span><span class="bold"> להתנסות בסחיבה של משהו קטן מחנות.</span></p>

  <p class="firstspace">קאם בהתה בפיסת הנייר. היא לא ראתה את הרשימה הזאת כמעט שנה, מאז שכתבה אותה בבקתה מספר שתים־עשרה במחנה <span class="bold">שיידי הילס להעצמת בנות־עשרה</span>, הרחק בהרי מערב מדינת צפון קרולינה. עלון הפרסום של המחנה הבטיח "לעזור לבנות להגיע אל הכוחות הפנימיים שלהן ולגרום לפרחי הקיר לפרוח ולהפוך למסמר המסיבה!" בהתחלה, העלון הזה הלחיץ את קאם. אבל היא רצתה לבלות מחוץ לבית החולים עם לילי, החברה הכי טובה שלה, והמחנה הזה היה עדיף על להיות מדריכה ב"מחנה של החולים", שבו כל דבר היה תזכורת קבועה ומדכאת למצב שלהם: הילדים הקירחים, עגלות התרופות שהתגלגלו מלאות בבקבוקי תרופות מזכוכית, שנקשו בכל פעם שנגעו זה בזה, וביקורי הרחמים של ידוענים. ב<span class="bold">שיידי הילס</span> כולן היו חניכות רגילות, הפלמינגואיות. כל בקתה בחרה שם של ציפור, והן החליטו לבחור את הציפור שהכי פחות הגיוני למצוא ביערות. ציפור שלא תיטמע בסביבה. כמוהן.</p>

  <p class="text">קאם עצמה עיניים ונשענה על משענת הראש של כיסא הנהג בקו<span class="eng">ֺ</span>מו<span class="eng">ּ</span>לו<span class="eng">ּ</span>ס. היא ממש שמעה את הקול של לילי אומר:</p>

  <p class="text">"... אחר כך מחביאים את הרשימה ולא חושבים עליה, ובסופו של דבר, לאט־לאט... הדברים פשוט יקרו כי רשמנו אותם."</p>

  <p class="text">במהלך הקיץ פיתחה לילי אובססיה - עשיית צחוק מספרי העזרה העצמית שמצאה במחלקת <span class="bold">העצמה אישית</span> ב"ספרייה" של המחנה. בזמן שבנות אחרות היו עסוקות בקריאה בסתר של <span class="bold">אהבה אחרי הלימודים </span>או <span class="bold">תשוקה צעירה</span>,<span class="bold"> </span>ספרי רומן־רומנטי מיושנים שבת דודה של אחת הבנות החביאה מתחת לאחד הקרשים ברצפת הספרייה, לילי קראה ספרים על "אישור־עצמי". הן בילו אחר־צהריים שלם מול המראה הצבועה והמקולפת בשירותים, כשהן נותנות להשתקפויות של עצמן אישור עצמי בצחוק. הן אמרו לעצמן שהן יפות וחזקות ושמגיע להן טוב. לילי קראה על "ויזואליזציה", הדמיה, ושתיהן צחקקו כשעצמו עיניים ודמיינו קרן אור שמרפאה את האיברים החולים בגוף שלהן. ואז הגיעה הרשימה.</p>

  <p class="text">"ליל," קאם עצרה, אבל לילי כבר הייתה על הגל וסיכמה בקול, תוך כדי שהיא מסלסלת על אצבעה כמה שערות צבועות בירוק.</p>

  <p class="text">"את לא יכולה להקליד את הרשימה או לשלוח אותה בהודעת סמס. את חייבת לכתוב את הרשימה בכתב יד, כמו פעם. ואסור לך להראות אותה לאף אחד אחר, אחרת היא לא תתגשם."</p>

  <p class="text">"נו באמת לילי - את לא באמת מאמינה במשהו כזה, נכון? אם תכתבי את זה בכתב יד על נייר, זה יתגשם?"</p>

  <p class="text">"ברור שלא. אבל אנחנו צריכות לעשות את זה. סתם בשביל הצחוקים. הנה," היא אמרה וזרקה לכיוון קאם עיפרון צהוב עצום באורך מטר, שקנתה בחנות המתנות ב<span class="bold">מערת הנטיפים של דייוויס</span>, כשכל המחנה יצא לשם לטיול. "תתחילי לכתוב רשימה של כל הדברים שאת רוצה לעשות לפני שתמותי."</p>

  <p class="text">קאם קשקשה משהו בקצה העליון של המחברת שלה. "איך לדעתך כדאי לקרוא לרשימה?" היא שאלה את לילי שכבר כתבה בהתלהבות המון דברים. "'רשימת משאלות' זה של סבתות."</p>

  <p class="text">"איזה עוד ביטויים יש ל'הלכה לעולמה'? 'מריחה את הפרחים מלמטה'? בואי נקרא לזה <span class="bold">רשימת הפרחים</span>," אמרה לילי בלי להביט אליה.</p>

  <p class="text">"אין מצב," אמרה קאם.</p>

  <p class="text">"אז אני לא יודעת, קמפבל," אמרה לילי ונאנחה. "פשוט תקראי לזה <span class="bold">רשימת הפלמינגו</span>."</p>

  <p class="text">"את לא חושבת שזה קצת לא קשו -"</p>

  <p class="text">"פשוט תכתבי."</p>

  <p class="text">קאם נאנחה, כתבה <span class="bold">רשימת הפלמינגו</span> באותיות גדולות ואז חשבה מה לכלול בה. הרשימה צריכה להיות מציאותית, החליטה. הדבר שבאמת התגעגעה אליו מאז שחלתה, היה נורמליו<span class="eng">ּ</span>ת. זאת הסיבה שבגללה הסכימה לבוא ל<span class="bold">שיידי הילס</span> במקום למחנה של חולי הסרטן, למרות העובדה שלבקתות כאן היה ריח של עובש. ואולי <span class="bold">בגלל </span>שהיה להן ריח של עובש. קאם רצתה חיים עם ריח של עובש. באופן מטפורי, כמובן. ולכן היא התחילה לכתוב רשימה של כל הדברים שיכול להיות שתפסיד, אם לא תחייה מעבר לשנות העשרה שלה. היא כתבה דברים כמו <span class="bold">לשכב עם מישהו בפעם הראשונה במסיבת שתייה</span>. או <span class="bold">לשקוע באומללות, ליילל, לבכות ולישון במהלך כל השבת</span>...</p>

  <p class="text">"איך את מדמיינת שזה יהיה?" לילי הפריעה לה. היא כבר סיימה את הרשימה, ישבה במיטה שלה<span class="bold"> </span>ולעסה את קצה העט.</p>

  <p class="text">"לגבי <span class="bold">מה</span> את שואלת?" שאלה קאם. ללילי היה הרגל להתחיל משפטים מהאמצע ולשכוח שקאם לא נמצאת בתוך הראש שלה בשביל לשמוע את תחילת המשפט. "השנה האחרונה בחטיבה? אולימפיאדת החורף? נשף סוף השנה? סקס? ארוחת הערב?"</p>

  <p class="text">"מוות," ענתה לילי.</p>

  <p class="text">"מוות." קאם השתתקה. "טוב, אני חושבת שתהיה מנהרה, ואור לבן בוהק, וכל הסיפור הזה שאת מסתכלת על עצמך מלמעלה..."</p>

  <p class="text">"לא חשבתי שאת מאמינה בחיים לאחר המוות," אמרה לילי.</p>

  <p class="text">"אני לא," ענתה קאם. "כל הדבר הזה שנקרא 'חוויית סף מוות' הוא בסך הכול אירוע נוירולוגי. חלום גדול שנגרם כתוצאה מכמות מאסיבית של הורמונים שמשתחררים מבלוטת יותרת המוח. הכול נגרם כתוצאה מחומר כימי שנקרא דימתילטריפטאמין. לא מאלוהים."</p>

  <p class="text">"אוי," אמרה לילי באכזבה והציצה החוצה מהחלון.</p>

  <p class="text">"טוב, אז איך את מדמיינת שזה יהיה?"</p>

  <p class="text">"אני חושבת שבהתחלה יהיה חושך. חייב להיות חשוך, כשהגוף שלך סוגר מערכות. ואז מתוך החושך יופיע פתאום גשר של קשת צבעונית מאירה, ומסביבו ינצנצו כוכבים ויאירו את הדרך שלך אל <span class="bold">עולם הנשמות</span>."</p>

  <p class="text">קאם גיחכה. "<span class="bold">עולם הנשמות</span>? חכי, תני לי לבדוק עם לוכד החלומות שלי..."</p>

  <p class="text">"גן עדן," אמרה לילי. "אני מאמינה שיש גן עדן."</p>

  <h6 class="small ParaOverride-1"></h6>

  <div class="_idGenObjectLayout-1">
    <div id="_idContainer003">
      
    </div>
  </div>

  <p class="firstspace">קאם פקחה עיניים ובהתה בקומת החניון הקודרת. <span class="bold">אולי הגיע הזמן להתחיל למחוק חלק מהסעיפים ברשימה הזאת</span>, היא חשבה, ועברה שוב על הרשימה במהירות. הסעיף האחרון היה נראה לה המשימה עם הסיכוי הכי גבוה ליישום כרגע, אז היא החליטה להתחיל איתו.</p>

  <p class="text">היא התקשרה ללילי. "היי כימו־גירל, מה את חושבת שאני צריכה לגנוב?"</p>

  <p class="text">"מה?" הקול של לילי היה מחוספס ואיטי, כאילו רק התעוררה מהשינה.</p>

  <p class="text">"זה ברשימה."</p>

  <p class="text">"איזו רשימה?" קאם שמעה את הסדינים מרשרשים ואת המיטה חורקת, כשלילי משכה את עצמה לישיבה.</p>

  <p class="text">"זוכרת את הרשימה ממחנה הקיץ?"</p>

  <p class="text">"למה 'לגנוב מחנות' הוא יעד ברשימה שלך?" שאלה לילי בתסכול. "בכל מקרה, קמפבל, את לא אמורה לעשות משהו בכוח. את פשוט צריכה לתת לדברים לקרות."</p>

  <p class="text">"אני מרגישה צורך לגרום לדברים לקרות קצת יותר מהר," אמרה קאם. היא אפשרה למצח שלה ליפול על ההגה של המכונית וגלגלה את הראש ביחד עם הקשת העליונה של ההגה.</p>

  <p class="text">"אז תיקחי שפתון נגד יובש, כזה עם דבש דבורים. בדיוק נגמר לי," אמרה לילי בכניעה. קאם דמיינה אותה ממצמצת ובוחנת את השפתיים היבשות שלה במראה.</p>

  <p class="text">"ומה עוד?" שאלה קאם.</p>

  <p class="text">"פלמינגו מפלסטיק מהחנות של <span class="bold">הכול בדולר</span>," פלטה לילי. "כמו אלה שמקשטים איתם את הגינה."</p>

  <p class="text">"זה יהיה ממש מאתגר."</p>

  <p class="text">קאם הרימה את הראש מההגה וטפחה על המכונית שלה.</p>

  <p class="text">"אל <span class="bold">הול פודס</span>, קוּמוּלוּס," היא אמרה, והם יצאו לדרך.</p>

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

לפי נושאים

התמודדות עם מחלה נוגע ללב נוער בוגר רומנטיקה בתיכון

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!