האגף הרביעי
הלהיט הספרותי שכבש את העולם – עכשיו במהדורה עברית בכריכה רכה!
ספר שמסעיר את הדמיון ומשלב בין מתח, רומנטיקה ופנטזיה עוצרת נשימה. ויולט סורנגייל רק רצתה חיים שקטים עם ספרים, אבל מצאה את עצמה נלחמת על חייה בבית הספר הצבאי הקטלני ביותר — המקום שבו רק החזקים שורדים, ורק הנבחרים רוכבים על דרקונים. עם גוף שברירי אך מוח חד כתער, היא נלחמת על כל יום נוסף, מול אויבים, חברים... ואהבה בלתי צפויה.

אסקפיזם טהור לכל מי שמחפש לברוח מהמציאות ולהיסחף לעולם אחר.
הספר זכה לשבחים בינלאומיים. מתאים במיוחד לחובבי פנטזיה, רומנים אפלים וסיפורי הישרדות. אל תפספסו את ההזדמנות לצלול לעולם שבו כל לילה עלול להיות האחרון.
שם: האגף הרביעי
מחבר/ת: רבקה יארוס
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 011981391
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 118.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer004">
					
				</div>
			</div>
			<h2 id="_idParaDest-7" class="ChapterSplit"><span class="bold">פרק 1</span></h2>
			<p class="firstspacebig"><span class="_idGenDropcap-1">י</span>ום הגיוס הוא תמיד הקטלני ביותר. אולי זו הסיבה שהזריחה יפה במיוחד הבוקר, כי אני יודעת שהיא עלולה להיות האחרונה שלי.</p>
			<p class="text">אני מחזקת את הרצועות של תרמיל הגב הכבד וגוררת את רגליי במעלה המדרגות הרחבות של מבצר האבן, שאותו אני מכנה בית. החזה שלי עולה ויורד מהמאמץ, ריאותיי שורפות כשאני מגיעה אל מסדרון האבן המוביל אל משרדה של הגנרלית סורנגייל. חלפו שישה חודשים של אימונים גופניים אינטנסיביים, ועדיין אני לא מצליחה לטפס שש קומות עם תיק ששוקל חמישה־עשר קילוגרמים.</p>
			<p class="text">הלך עליי.</p>
			<p class="text">אלפי הצעירים בגילֵי העשרים, שממתינים מחוץ לשער כדי להתגייס לרובע שבו חשקו לשרת, הם החזקים והחכמים ביותר בנוואר. מאות מהם התכוננו כבר מלידה כדי להתקבל לרובע הרוכבים ולזכות בהזדמנות להיות חלק מהאליטה. לי היו שישה חודשים בדיוק.</p>
			<p class="text">השומרים חסרי ההבעה, הניצבים משני צידי המסדרון הרחב בקצה גרם המדרגות, נמנעים מיצירת קשר עין כשאני חולפת על פניהם, אבל זה לא חדש. חוץ מזה, אין בעיניי תרחיש טוב יותר מזה. שיתעלמו ממני.</p>
			<p class="text">קולג' הלוחמה בסגייה ידוע כמקום לא חביב כלפי... טוב, כל אחד - גם אלה שאימא שלהם מנהלת את המקום.</p>
			<p class="text">כל קצין נווארי - בין שהוא בוחר ללמוד להיות הילר, לבלר, רוכב או בחיל הרגלים - מחונך בין הקירות האכזריים האלה במשך שלוש שנים ומאומן להשתמש בנשק כדי להגן על גבולותינו ההרריים מפני ניסיונות פלישה אלימים של ממלכת פורומיל ושל רוכבי הגריפונים<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span id="footnote-000-backlink">1</span></span> שלהם. החלשים אינם שורדים כאן, בייחוד לא ברובע הרוכבים. הדרקונים דואגים לכך.</p>
			<p class="text">"את שולחת אותה למות!" קול מוכר מהדהד דרך דלת העץ העבה של הגנרלית, ואני משתנקת בבהלה. יש רק אישה אחת ביבשת שהיא טיפשה מספיק כדי להרים את הקול על הגנרלית, אבל היא אמורה להיות סמוך לגבול, עם החטיבה המזרחית. <span class="italic">מירה.</span></p>
			<p class="text">תגובה עמומה נשמעת מהמשרד, וידי מושטת אל הידית.</p>
			<p class="text">"אין לה סיכוי!" מירה צועקת כשאני דוחפת את הדלת הכבדה. כובד משקלו של התרמיל נע קדימה וכמעט גורם לי למעוד. <span class="italic">שיט.</span> </p>
			<p class="text">הגנרלית מקללת מעברו השני של השולחן, ואני נאחזת בגב ספת הארגמן המרופדת, כדי לייצב את עצמי.</p>
			<p class="text">"לעזאזל, אימא! היא אפילו לא מסוגלת לסחוב את התרמיל שלה," מירה מתפרצת וממהרת לעברי.</p>
			<p class="text">"אני בסדר!" לחיי בוערות מהשפלה, ואני מכריחה את עצמי להזדקף. היא חזרה לפני חמש דקות וכבר מנסה להציל אותי. <span class="italic">כי את זקוקה להצלה, טיפשה שכמוך.</span></p>
			<p class="text">אני לא רוצה את זה בכלל. אני לא רוצה שום חלק ברובע הרוכבים המחורבן הזה. אין לי משאלת מוות. עדיף היה לי להיכשל במבחן הקבלה לבַּסְגִייה ולהתגייס לצבא עם רוב מגויסי החובה. אבל אני <span class="bold">כן</span><span class="italic"> </span>מסוגלת לסחוב את התרמיל שלי, ואני <span class="bold">כן</span><span class="italic"> </span>אצליח להסתדר בעצמי.</p>
			<p class="text">"אוי, ויולט." עיניים חומות ומלאות דאגה מביטות בי וידיים חזקות נחות על כתפיי.</p>
			<p class="text">"היי, מירה." חיוך נפרש על שפתיי. היא אולי כאן כדי לומר מילות פרידה, אבל אני פשוט שמחה לראות את אחותי לראשונה זה שנים.</p>
			<p class="text">עיניה מתרככות ואצבעותיה לוחצות על כתפיי, כאילו היא עומדת לקרב אותי אליה לחיבוק, אבל היא נסוגה לאחור ומסתובבת כדי לעמוד לצידי מול אימא שלנו. "את לא יכולה לעשות את זה."</p>
			<p class="text">"זה כבר נעשה." אימא מושכת בכתפיה, והקווים החדים של המדים השחורים המחויטים שלה עולים ויורדים.</p>
			<p class="text">אני נוחרת בלעג. הנה נגוזה התקווה לזכות בחנינה, לא שהייתי צריכה לצפות או אפילו לקוות מלכתחילה לבדל של רחמים מהאישה הידועה בהיותה חסרת רחמים.</p>
			<p class="text">"אז <span class="bold">תבטלי</span> את זה," מירה אומרת, רותחת מזעם. "היא למדה כל החיים להיות לבלרית, ולא חונכה להיות רוכבת."</p>
			<p class="text">"טוב, היא בהחלט לא את - נכון, לוטננט סורנגייל?" אימא מניחה את כפות ידיה על שולחנה המצוחצח, רוכנת מעט קדימה ונעמדת. היא מצמצמת את עיניה ובוחנת אותנו במבט זהה למבטם של הדרקונים המגולפים ברגליו הגדולות של השולחן. אני לא זקוקה לכוח האסור לשימוש של קריאת מחשבות כדי לדעת מה היא רואה בדיוק.</p>
			<p class="text">מירה, בת העשרים ושש, היא הגרסה הצעירה יותר של אימא. היא גבוהה, ושריריה חזקים ומוצקים, הודות לשנים של אימונים ולמאות השעות שהעבירה ברכיבה על הדרקון שלה. עורה זוהר ובריא, ושערה החום־זהוב קצוץ בתספורת קצרה כמו של אימא, כדי שלא יפריע לה בלחימה. אבל מעבר למראה החיצוני, היא בורכה באותה היהירות והאמונה הבלתי מעורערת שהיא שייכת לשמיים. היא נולדה להיות רוכבת.</p>
			<p class="text">היא כל מה שאני לא, ומורת הרוח שבה אימא מנידה בראשה מצד לצד מלמדת אותי שהיא מסכימה עם הקביעה הזאת. אני נמוכה מדי. שברירית מדי. הקימורים שלי היו אמורים להיות שרירים, וגופי הבוגדני גורם לי להיות פגיעה באופן מביך.</p>
			<p class="text">אימא מתקרבת לעברנו, מגפיה השחורים המצוחצחים מבריקים לאורם הקסום והמרצד של פמוטי הקיר. היא מרימה את קצה הצמה הארוכה שלי ומגחכת בלעג כשעיניה בוחנות את הנקודה מעל כתפיי, שבה השיער מאבד את צבעו החום־זהוב והופך לגוון כסוף ומתכתי לקראת הקצוות. לאחר מכן היא שומטת את הצמה מידה. "עור חיוור, עיניים בהירות, שיער אפור," מבטה שואב ממני כל טיפת ביטחון עצמי. "נראה שהחוֹם גזל ממך גם את הצבע, לא רק את הכוחות," צער חולף בעיניה וגבותיה מתכווצות. "אמרתי לו שלא ישאיר אותך בספרייה ההיא."</p>
			<p class="text">זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת אותה מדברת בכעס על המחלה שכמעט הרגה אותה כשהייתה בהיריון איתי, או על הספרייה שאבא הפך לביתי השני ברגע שאימא הוצבה כאן בבסגייה בתור מדריכה, והוא בתור לבלר.</p>
			<p class="text">"אני אוהבת את הספרייה," אני מוחה. עברה יותר משנה מאז התקף הלב שלו. הארכיון הוא המקום היחיד שאני יכולה לקרוא לו בית בתוך המבצר העצום הזה, המקום היחיד שבו הנוכחות של אבא עדיין מרחפת באוויר.</p>
			<p class="text">"את נשמעת כמו בת של לבלר," אימא אומרת בשקט, ואני רואה את זה - את האישה שהיא הייתה כשאבא היה בחיים - רכה יותר, עדינה יותר, לפחות כלפי בני משפחתה.</p>
			<p class="text">"אני בת של לבלר." גבי זועק בכאב, ואני שומטת את התרמיל מכתפיי, מניחה אותו על הרצפה, ונושמת עמוקות בפעם הראשונה מאז שיצאתי מחדרי.</p>
			<p class="text">אימא ממצמצת. האישה הרכה נעלמת, נשארת רק הגנרלית. "את בת של רוכבת. את בת עשרים, והיום הוא יום הגיוס. אפשרתי לך לסיים את הלימודים, אבל כמו שאמרתי לך באביב שעבר, ויולט, אני לא מוכנה לראות את אחד הילדים <span class="bold">שלי</span> מצטרף לרובע הלבלרים."</p>
			<p class="text">"כי הלבלרים נחותים כל כך מהרוכבים?" אני רוטנת, אף על פי שאני יודעת היטב שהרוכבים נמצאים בראש ההיררכיה החברתית והצבאית. העובדה שהדרקונים שלהם צולים אנשים להנאתם די עוזרת להם.</p>
			<p class="text">"כן!" קור הרוח הרגיל שלה נעלם לרגע. "ואם רק תעזי להתקרב היום אל המנהרה שמובילה אל רובע הלבלרים, אגרור אותך במו ידיי מהצמה המגוחכת הזו אל חומת המגן."</p>
			<p class="text">בטני מתהפכת.</p>
			<p class="text">"זה לא מה שאבא היה רוצה!" מירה מתווכחת, וצווארה מאדים.</p>
			<p class="text">"אהבתי את אבא שלך, אבל הוא מת," אימא אומרת את המילים כאילו היא מדווחת על תחזית מזג האוויר. "ספק אם הוא רוצה משהו בימים אלה."</p>
			<p class="text">אני נושמת עמוקות ולא אומרת דבר. הוויכוחים איתה לא יובילו לשום מקום. היא אף פעם לא הקשיבה לשום דבר שהיה לי לומר, והיום הזה אינו שונה מכל יום אחר.</p>
			<p class="text">"לשלוח את ויולט אל רובע הרוכבים שווה ערך לגזר דין מוות." נראה שמירה עדיין לא התעייפה. מירה לעולם לא מתעייפת כשמדובר בוויכוחים עם אימא, ולמרבה התסכול, אימא תמיד העריכה אותה על כך. אין כמו מוסר כפול. "היא לא חזקה מספיק! היא כבר שברה את היד השנה, היא נוקעת מפרק כלשהו פעם בשבועיים, והיא נמוכה מכדי לעלות על דרקון גדול מספיק, שיוכל להגן עליה בקרב."</p>
			<p class="text">"ברצינות, מירה?" <span class="italic">מה. לעזאזל?</span> ציפורניי ננעצות בכפות ידיי כשאני קופצת אותן לאגרופים. הידיעה שהסיכויים שלי לשרוד נמוכים היא דבר אחד, אבל כשאחותי מטיחה בפניי את כל המגרעות שלי, זה דבר אחר לגמרי. "את קוראת לי <span class="bold">חלשה</span>?"</p>
			<p class="text">"לא," מירה לוחצת את ידי. "רק... שברירית."</p>
			<p class="text">"זה לא יותר טוב." דרקונים לא חוברים אל נשים שבריריות - הם שורפים אותן עד אפר.</p>
			<p class="text">"אז היא קטנה." אימא סוקרת אותי במבטה מכף רגל ועד ראש ובוחנת את הטוניקה הרחבה בצבע שמנת עם החגורה והמכנסיים התואמים שבחרתי הבוקר לכבוד ההוצאה להורג האפשרית שלי.</p>
			<p class="text">אני נוחרת בבוז. "אז עכשיו אנחנו מפרטות את כל הפגמים שלי?"</p>
			<p class="text">"מעולם לא אמרתי שזה פגם," אומרת אימא ופונה אל אחותי, "מירה, ויולט מתמודדת עם סבל רב יותר בבוקר אחד מכפי שאת מתמודדת בשבוע שלם. אם מישהו מהילדים שלי מסוגל לשרוד את רובע הרוכבים, זו היא."</p>
			<p class="text">הגבות שלי מזדקרות. דבריה נשמעו כמו מחמאה, אבל כשמדובר באימא שלי, אני אף פעם לא בטוחה לגמרי.</p>
			<p class="text">"כמה מועמדים לרובע הרוכבים מתים ביום הגיוס, אימא? ארבעים? חמישים? את עד כדי כך להוטה לקבור ילד נוסף?" מירה יורקת בזעם.</p>
			<p class="text">אני מתכווצת כשהטמפרטורה בחדר צונחת הודות ליכולת של אימא לשלוט בסערה, כוח שהיא מתעלת דרך הדרקון שלה, איימשׁיר.</p>
			<p class="text">החזה שלי מתכווץ למשמע אזכורו של אחי. איש לא העז להזכיר את ברנן ואת הדרקון שלו במהלך חמש השנים שחלפו, מאז מתו שניהם בקרב לדיכוי המרד הטירי בדרום. אימא אולי סובלת אותי ומכבדת את מירה, אבל את ברנן היא אהבה.</p>
			<p class="text">גם אבא אהב אותו. הוא החל לסבול מכאבים בחזה מייד אחרי מותו של ברנן.</p>
			<p class="text">הלסת של אימא מתהדקת ועיניה מביעות איום כשהיא מפנה אל מירה מבט נוקב.</p>
			<p class="text">אחותי בולעת רוק, אבל עומדת על שלה במהלך קרב המבטים ביניהן.</p>
			<p class="text">"אימא," אני אומרת. "היא לא התכוונה-"</p>
			<p class="text">"צאי. החוצה. לוטננט," מילותיה של אימא הן נשיפות אדים שקטות במשרד הקר. "לפני שאדווח עלייך בתור נעדרת מהיחידה שלך ללא אישור."</p>
			<p class="text">מירה זוקפת את הגב, מהנהנת פעם אחת וסבה על עקביה בדייקנות צבאית. מבלי לומר מילה נוספת, היא פונה לדלת ומרימה תרמיל גב קטן בדרכה החוצה.</p>
			<p class="text">לראשונה מזה חודשים אימא ואני נמצאות לבד.</p>
			<p class="text">מבטינו מצטלבים, והטמפרטורה בחדר מטפסת כשהיא נושמת עמוקות. "במבחן הקבלה דורגת ברבעון העליון בסעיפי הזריזות והיעילות. את תסתדרי. כל בני משפחת סורנגייל מסתדרים," גב כף ידה מרחף מעל לחיי, נוגע בקושי בעורי. "את דומה כל כך לאבא שלך," היא לוחשת. לאחר מכן היא מכחכחת בגרונה ונסוגה צעדים אחדים לאחור.</p>
			<p class="text">נראה שלא מקבלים עיטורים ותעודות הוקרה על הבעת רגשות.</p>
			<p class="text">"לא אוכל להתייחס אלייך בשלוש השנים הקרובות," היא נשענת על קצה שולחנה. "בתור הגנרלית של בסגייה, אהיה הגורם הממונה עלייך."</p>
			<p class="text">"אני יודעת." זו אחרונת הדאגות שלי, בהתחשב בעובדה שהיא בקושי מתייחסת אליי כבר עכשיו.</p>
			<p class="text">"ולא תקבלי שום יחס מיוחד רק כי את הבת שלי. אם כבר, הם יגרמו לך לעבוד קשה יותר, כדי שתוכיחי את עצמך." היא זוקרת גבה.</p>
			<p class="text">"אני מודעת לזה." יש לי מזל שהתאמנתי עם מייג'ור גילסטד לאורך החודשים האחרונים, מאז שאימא הטילה את הגזרה.</p>
			<p class="text">היא נאנחת ומעלה על שפתיה חיוך מאולץ. "אז אני מניחה שנתראה בעמק בזמן הניפוי, מועמדת, אם כי אני מאמינה שתהפכי לצוערת עד השקיעה."</p>
			<p class="text"><span class="italic">או לגופה.</span></p>
			<p class="text">אף אחת מאיתנו לא מציינת זאת.</p>
			<p class="text">"בהצלחה, המועמדת סורנגייל." היא חוזרת לעמוד מאחורי השולחן ומשחררת אותי.</p>
			<p class="text">"תודה, הגנרלית." אני תולה את התרמיל על כתפיי ויוצאת ממשרדה. אחד השומרים סוגר את הדלת מאחוריי.</p>
			<p class="text">"היא חולת נפש," קולה של מירה נישא מהמשך המסדרון. היא עומדת בנקודה בין שני שומרים.</p>
			<p class="text">"הם יספרו לה שאמרת את זה."</p>
			<p class="text">"כאילו הם לא מסכימים איתי," היא מסננת מבעד לשיניים חשוקות. "בואי נלך. יש לנו שעה לפני שכל המועמדים צריכים להתייצב לבדיקת נוכחות. כבר ראיתי אלפים מחכים מחוץ לשערים כשעפתי לכאן." היא מתחילה ללכת ומובילה אותי במורד מדרגות האבן ודרך המסדרונות אל החדר שלי.</p>
			<p class="text">טוב... החדר שהיה שלי.</p>
			<p class="text">בחצי השעה שלא הייתי בו, כל חפציי האישיים נארזו בתיבות, שעומדות עכשיו בערמה בפינה. הבטן שלי מתהפכת וצונחת אל רצפת העץ. היא ארזה את כל חיי בארגזים.</p>
			<p class="text">"היא פאקינג זריזה, אני מוכרחה לומר," מירה רוטנת ומסתובבת אליי, בוחנת אותי בשיפוטיות גלויה. "קיוויתי שאצליח להוריד אותה מזה. מעולם לא נועדת לרובע הרוכבים."</p>
			<p class="text">"כבר ציינת את זה," אני זוקרת גבה. "כמה וכמה פעמים."</p>
			<p class="text">"מצטערת." היא מתכווצת באי־נוחות, כורעת על הרצפה ומרוקנת את התרמיל שלה.</p>
			<p class="text">"מה את עושה?"</p>
			<p class="text">"את מה שברנן עשה עבורי," היא אומרת בשקט. הצער הופך לגוש וחונק את גרוני. "את מסוגלת להשתמש בחרב?"</p>
			<p class="text">אני מנידה בראשי לשלילה. "היא כבדה מדי, אבל אני די מהירה עם פגיונות." מהירה מאוד אפילו. כמו ברק. הזריזות שלי מחפה על היעדר הכוח.</p>
			<p class="text">"תיארתי לעצמי. מעולה. טוב, תניחי את התרמיל ותורידי את המגפיים הנוראים האלה," היא מחטטת בין כל החפצים שהביאה איתה ומושיטה לי מגפיים חדשים ומדים שחורים. "תלבשי ותנעלי את אלה."</p>
			<p class="text">"מה לא בסדר בתרמיל שלי?" אני שואלת, אבל מניחה אותו על הרצפה בכל מקרה. היא פותחת אותו מייד ושולפת את כל מה שארזתי בקפדנות. "מירה, ארזתי כל הלילה!"</p>
			<p class="text">"את סוחבת יותר מדי דברים, והמגפיים שלך הם מלכודת מוות. את תחליקי מחומת המגן עם הסוליות החלקות האלה. דאגתי שיכינו לך זוג מגפיים עם סוליות גומי רק למקרה חירום, וזה, ויולט יקירתי, מקרה חירום רציני." ספרים מתחילים להתעופף ונוחתים ליד התיבות.</p>
			<p class="text">"היי, אמרו לי שאני יכולה למלא את התיק במה שאני רוצה, ואני רוצה אותם!" אני מזנקת לעבר הספר הבא לפני שהיא מצליחה לזרוק אותו ובקושי מספיקה להציל את אוסף האגדות האפלות האהוב עליי.</p>
			<p class="text">"את מוכנה למות בשבילם?" הבעת פניה מתקשחת.</p>
			<p class="text">"אני יכולה לסחוב אותם!" זה מעוות לגמרי. אני אמורה להקדיש את חיי לספרים, ולא לזרוק אותם בפינה כדי להפוך את התרמיל לקל יותר.</p>
			<p class="text">"לא, את לא יכולה. את שוקלת פחות משליש ממשקל התרמיל. החומה היא ברוחב חמישים סנטימטרים בערך, ובגובה שישים מטרים מעל האדמה. בפעם האחרונה שבדקתי, ענני גשם קרבים ובאים. הם לא ידחו הכול רק כי הגשר עלול להיות קצת חלקלק, אחותי. את תיפלי ותמותי. אז את מוכנה להקשיב לי או שאת מתכוונת להצטרף אל רשימת המועמדים המתים ששמותיהם יוכרזו מחר בבוקר?" אין זכר לאחותי הגדולה ברוכבת שניצבת לפניי כרגע. האישה הזו פיקחית, ערמומית ואפילו אכזרית קצת. האישה ששרדה את כל שלוש השנים עם צלקת אחת בלבד, וגם אותה היא קיבלה מהדרקון שלה במהלך הניפוי. "כי זה כל מה שתהיי - רק עוד מצבה, עוד שם חרוט על אבן. תשכחי מהספרים."</p>
			<p class="text">"אבא נתן לי אותו," אני ממלמלת ומחבקת את הספר. ייתכן שקובץ הסיפורים שמזהיר אותנו מהפיתוי שבכישופים הוא ילדותי ואפילו מוציא שם רע לדרקונים, אבל הוא כל מה שנשאר לי.</p>
			<p class="text">היא נאנחת. "זה לא ספר הפולקלור הישן ההוא על הוונום עם כוחות האופל והוויברנים שלהם? לא קראת אותו כבר אלף פעמים?"</p>
			<p class="text">"אולי יותר," אני מתוודה. "וקוראים להם <span class="bold">ונין</span>, לא ונום."</p>
			<p class="text">"אבא והאגדות שלו," היא אומרת. "רק אל תנסי לתעל כוחות ללא דרקון, ושום מפלצות עם עיניים אדומות לא יתחבאו מתחת למיטה שלך וינסו לחטוף אותך על דרקונים עם שתי רגליים כדי שתצטרפי לצבא האופל שלהם." היא מוציאה מהתרמיל את הספר האחרון שארזתי ומושיטה לי אותו. "תעזבי את הספרים. אבא לא יכול להציל אותך. הוא ניסה, וגם אני ניסיתי. תחליטי, ויולט. את מתכוונת למות בתור לבלרית או לחיות בתור רוכבת?"</p>
			<p class="text">אני מסתכלת על הספרים שבידיי ומחליטה. "את קוץ בתחת." אני מניחה בפינה את ספר האגדות והמשָלים, אבל את הספר עב הכרס השני אני ממשיכה להחזיק ומסתובבת אל אחותי.</p>
			<p class="text">"קוץ בתחת שמתכוון לוודא שתישארי בחיים. בשביל מה הספר הזה?" היא בוחנת אותי.</p>
			<p class="text">"כדי להרוג אנשים." אני מושיטה לה אותו בחזרה.</p>
			<p class="text">חיוך איטי נפרש על פניה. "יופי. את יכולה להשאיר אותו אצלך. עכשיו לכי להחליף בגדים ואני אסדר את הבלגן הזה." הפעמון מצלצל מעלינו. נותרו לנו ארבעים וחמש דקות.</p>
			<p class="text">אני מתלבשת במהירות, אבל הבגדים נראים כאילו שייכים למישהי אחרת, אף על פי שנתפרו בדיוק למידתי. הטוניקה הוחלפה בחולצה שחורה צמודה עם שרוולים ארוכים, והמכנסיים הרחבים הוחלפו במכנסי עור שנצמדים לכל קימוריי. אני מסיימת להתלבש, ומירה קושרת מחוך בצורת וסט מעל החולצה שלי ומהדקת אותו בחוזקה.</p>
			<p class="text">"זה יגן עלייך משפשופים," היא מסבירה.</p>
			<p class="text">"כמו הבגדים שהרוכבים לובשים כשהם יוצאים לקרב." אני מוכרחה להודות שהבגדים נראים די מגניבים, גם אם אני רק מתחזה. <span class="italic">אלים אדירים, זה באמת קורה.</span></p>
			<p class="text">"בדיוק, כי זה מה שאת עושה. יוצאת לקרב."</p>
			<p class="text">העור והבד, שאת השילוב ביניהם אני לא מזהה, מכסים אותי מעצמות הבריח עד מתחת למותניי ועוטפים את החזה ואת כתפיי. אני מעבירה את אצבעי על הנרתיקים הנסתרים שנתפרו באלכסון לאורך הצלעות.</p>
			<p class="text">"הם בשביל הפגיונות שלך."</p>
			<p class="text">"יש לי רק ארבעה." אני מרימה אותם מערמת החפצים שמוטלת על הרצפה.</p>
			<p class="text">"את תשיגי עוד."</p>
			<p class="text">אני מחליקה את הפגיונות לתוך הנרתיקים, והצלעות שלי כמו הופכות לכלי נשק. העיצוב גאוני ממש. קל מאוד לשלוף את הפגיונות מהנרתיקים שממוקמים על הצלעות ועל הירכיים.</p>
			<p class="text">אני בקושי מזהה את עצמי במראה. אולי כלפי חוץ אני נראית כמו רוכבת, אבל בתוך תוכי אני עדיין לבלרית.</p>
			<p class="text">כמה דקות לאחר מכן, חצי מהדברים שארזתי נערמים ליד התיבות. מירה ארזה את התרמיל שלי מחדש ונפטרה מכל דבר שנראה חסר תועלת או סנטימנטלי מדי בעיניה, ובו־בזמן פירטה שלל עצות שיעזרו לי לשרוד ברובע. אבל היא הפתיעה אותי כשעשתה את הדבר הסנטימנטלי ביותר שיש - הורתה לי לשבת בין ברכיה כדי שתוכל לקלוע את השיער שלי סביב ראשי כמו כתר.</p>
			<p class="text">לרגע אני שוב ילדה ולא אישה בוגרת, אבל אני נענית לה בכל מקרה.</p>
			<p class="text">"מה זה?" אני נוגעת בבד מעל ליבי ומגרדת אותו בעזרת הציפורן.</p>
			<p class="text">"משהו שאני עיצבתי," היא מהדקת את הצמה לקרקפת שלי בחוזקה. "וידאתי שיתפרו את זה במיוחד בשבילך, מהקשקשים של טיין, אז תהיי זהירה עם זה."</p>
			<p class="text">"קשקשים של דרקון?" אני מסובבת את הראש בתנועה חדה כדי להסתכל עליה. "איך? טיין עצום."</p>
			<p class="text">"אני מכירה, במקרה, רוכב שמסוגל להפוך דברים גדולים לקטנים מאוד," חיוך ערמומי נפרש על שפתיה. "ודברים קטנים... להרבה, הרבה יותר גדולים."</p>
			<p class="text">אני מגלגלת עיניים. מאז ומתמיד מירה דיברה בפתיחות על כל הגברים שלה, בעוד אני לא נוהגת לדבר על... טוב, שני הגברים שלי. "כמה גדולים יותר?"</p>
			<p class="text">היא צוחקת ומושכת שוב בצמה. "ראש קדימה. היית צריכה לגזור את השיער," היא מהדקת את השיער לקרקפת שלי וממשיכה לקלוע את הצמה. "זה יקשה עלייך באימונים ובקרב, ואת תהפכי למטרה רצינית. לאף אחד אין שיער כמו שלך, שהופך לכסוף. זה יגרום להם להתמקד בך."</p>
			<p class="text">"את יודעת טוב מאוד שהצבע הטבעי שלו ייעלם בהדרגה, בלי קשר לאורך," גם עיניי מביעות חוסר החלטיות באותה מידה - ערבוב גוונים של כחול וענבר, שיוצר מעין גוון ירוק בהיר ולא ברור, ללא צבע אחד דומיננטי. "וחוץ מהדאגה של כולם לגבי הצבע, השיער הוא הדבר היחיד שבריא אצלי. אם אגזור אותו, אעניש את הגוף שלי, שעושה משהו נכון, סוף־סוף. אני לא חושבת שעליי להסתיר את מי שאני."</p>
			<p class="text">"את לא," מירה מושכת בצמה שוב כדי להטות את ראשי לאחור, ומבטינו מצטלבים. "את האישה הכי חכמה שאני מכירה, אל תשכחי את זה. השכל שלך הוא הנשק החזק שלך. תהיי חכמה יותר מהם, ויולט. את מבינה אותי?"</p>
			<p class="text">אני מהנהנת, והיא משחררת את אחיזתה, מסיימת לקלוע את הצמה ועוזרת לי לעמוד בחזרה על רגליי. היא ממשיכה לתמצת שנים של ידע בחמש־עשרה דקות מתוחות, ובקושי עוצרת כדי לנשום.</p>
			<p class="text">"תהיי ערנית וחדת־הבחנה. את יכולה להיות שקטה, אבל שימי לב לכל דבר ולכל אחד בסביבה שלך, כדי שתוכלי לתעל את זה לטובתך. קראת את ספר החוקים?"</p>
			<p class="text">"כמה פעמים." ספר החוקים של הרוכבים דק משמעותית לעומת הספרים של האוגדות האחרות, אולי כי הרוכבים מתקשים לציית לחוקים.</p>
			<p class="text">"מעולה. אז את יודעת שרוכבים אחרים יכולים להרוג אותך בכל רגע, והצוערים הרצחניים ינסו בהחלט. ככל שמספר הצוערים נמוך, הסיכוי לעבור את הניפוי גדול יותר. תמיד חסרים דרקונים שמוכנים לחבור, ולכל מי שנוהג בחוסר זהירות שבגללה הוא יכול להיהרג, לא מגיע דרקון בכל מקרה."</p>
			<p class="text">"אלא אם כן ישנים. תקיפה של צוער אחר בזמן שהוא ישן היא עבירה שעונשה מוות. פרק ג'-"</p>
			<p class="text">"נכון, אבל זה לא אומר שאת בטוחה בלילה. תישני עם זה, אם את יכולה." היא נוקשת באצבעה על הווסט שלי.</p>
			<p class="text">"צריך להרוויח את המדים השחורים של הרוכבים. את בטוחה שאני לא צריכה ללבוש את הטוניקה שלי היום?" אני נוגעת בעור.</p>
			<p class="text">"הרוח על חומת המגן תהפוך כל בד מיותר למפרש," היא מושיטה לי את התרמיל, והוא קל בהרבה עכשיו. "ככל שהבגדים שלך יהיו צמודים יותר, יהיה לך קל יותר כשתהיי למעלה. זה יעזור לך גם בזירה, במהלך האימונים. תלבשי את השריון כל הזמן, וגם את הפגיונות תשאירי עלייך <span class="bold">כל הזמן</span>." היא מצביעה על הנרתיקים שצמודים לירכיה.</p>
			<p class="text">"אנשים יגידו שלא הרווחתי את המדים האלה ביושר."</p>
			<p class="text">"את בת למשפחת סורנגייל," היא עונה, כאילו התשובה הזו מספקת. "ושכולם ילכו להזדיין."</p>
			<p class="text">"את לא חושבת שהקשקשים של הדרקון הם רמאות?"</p>
			<p class="text">"אין דבר כזה רמאות. ברגע שאת עולה במדרגות של הצריח ההוא, זה רק לשרוד או למות." הפעמון מצלצל ומבשר לנו שנשארו רק עוד שלושים דקות. היא בולעת רוק. "כמעט הגיע הזמן. את מוכנה?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"גם אני לא הייתי מוכנה," זווית פיה מתרוממת בחיוך אירוני. "והתאמנתי לקראת הרגע הזה כל חיי."</p>
			<p class="text">"אני לא מתכוונת למות היום." אני תולה את התרמיל על כתפיי ומצליחה לנשום בקלות, יותר משיכולתי הבוקר. הוא הרבה יותר נוח לנשיאה עכשיו.</p>
			<p class="text">המסדרונות בחלק המרכזי של המבצר, שהוא החלק המנהלתי, שקטים באופן מצמרר כשאנחנו יורדות דרך כמה גרמי מדרגות שונים, אבל ככל שאנחנו מתקדמות, הרעש מבחוץ גובר. מבעד לחלונות, בשדות הירוקים הנפרשים מול השער הראשי, אלפי מועמדים מחבקים את משפחותיהם ואומרים מילות פרידה. כמו בכל שנה, רוב המשפחות מסרבות לשחרר את המועמדים עד הצלצול האחרון. את ארבעת השבילים המובילים אל המבצר חוסמים סוסים ועגלות. הם מתקבצים בעיקר מול הכניסה לבית הספר, אבל העגלות הריקות שממתינות בסוף השדות הן אלו שגורמות לי לבחילה.</p>
			<p class="text">הן מיועדות לגופות.</p>
			<p class="text">אנחנו עומדות להקיף את הפינה האחרונה שתוביל אותנו אל החצר, אך מירה עוצרת.</p>
			<p class="text">"מה- <span class="bold">אוח</span><span class="italic">.</span>" היא מושכת אותי אל החזה שלה, מחבקת אותי בחוזקה במסדרון המבודד יחסית.</p>
			<p class="text">"אני אוהבת אותך, ויולט. תזכרי את כל מה שאמרתי לך. אל תהפכי לעוד שם ברשימת המתים." קולה רועד. אני כורכת את זרועותיי סביבה ומחבקת אותה בחוזקה.</p>
			<p class="text">"אהיה בסדר," אני מבטיחה.</p>
			<p class="text">היא מהנהנת, וסנטרה זז ומתחכך בראשי. "אני יודעת. בואי נזוז."</p>
			<p class="text">היא לא אומרת דבר נוסף, מתרחקת ממני ויוצאת אל החצר הצפופה, שממוקמת ממש מאחורי השער הראשי של המבצר. מדריכים, קצינים ואפילו אימא שלי התאספו שם באופן לא רשמי. הם ממתינים שהטירוף המתחולל מעבר לחומות יחלוף כשכולם ייכנסו דרכן. מבין כל הדלתות של בית הספר הצבאי, השער הראשי הוא הכניסה היחידה שדרכה לא יעבור היום אף צוער. לכל רובע יש כניסה ומבנה משלו. לעזאזל, לרוכבים יש אפילו מצודה משלהם. אידיוטים יומרניים ואנוכיים.</p>
			<p class="text">אני הולכת בעקבות מירה ומדביקה את הקצב שלה בכמה צעדים מהירים.</p>
			<p class="text">"תמצאי את דיין אייטוס," מירה אומרת כשאנחנו חוצות את החצר ומתקדמות לעבר השער הפתוח.</p>
			<p class="text">"דיין?" אני לא יכולה שלא לחייך מעצם המחשבה שאראה אותו שוב, וליבי מחסיר פעימה. עברה שנה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. התגעגעתי לעיניו החומות הרכות ולאופן שבו כל גופו זז כשהוא צוחק. התגעגעתי לחברוּת שלנו, ולכל הרגעים שבהם חשבתי שנוכל להיות יותר מזה אילו היה המצב שונה. התגעגעתי לדרך שבה הוא הסתכל עליי, כאילו אני מישהי שראויה לתשומת לב. התגעגעתי פשוט... אליו.</p>
			<p class="text">"אני לא נמצאת ברובע כבר שלוש שנים, אבל שמעתי שהוא מסתדר מצוין. הוא ישמור עלייך. תורידי את החיוך הזה מהפנים," מירה נוזפת בי. "הוא בשנה השנייה," היא מנענעת את אצבעה מצד לצד. "אל תתעסקי עם צוערים מהשנה השנייה. אם את רוצה לשכב עם מישהו, וכדאי לך..." גבותיה מתרוממות בשובבות, "לעשות את זה כמה שיותר, כי את אף פעם לא יודעת מה יקרה מחר. אז תתעסקי עם צוערים מהשכבה שלך. אין דבר גרוע יותר מצוערים שמרכלים עלייך וטוענים ששכבת עם מישהו כדי לשרוד."</p>
			<p class="text">"אז מותר לי להכניס למיטה כל אחד מהצוערים מהשכבה שלי," אני אומרת בחיוך קטן וערמומי. "רק לא צוערים מהשנה השנייה או השלישית."</p>
			<p class="text">"בדיוק." היא קורצת.</p>
			<p class="text">אנחנו עוברות מבעד לשער ויוצאות מהמבצר, כדי להצטרף אל הכאוס המאורגן שמחוצה לו.</p>
			<p class="text">כל אחד מששת המחוזות של נוואר שלח השנה מועמדים לשירות צבאי. חלקם מתנדבים וחלקם נשפטו והגיעו לכאן בתור עונש. עבור רובם זהו שירות חובה. הדבר המשותף היחיד לכולנו כאן בבסגייה הוא שעברנו את מבחן הקבלה - חלקו בכתב וחלקו השני היה מבדק זריזות - שאני עדיין לא מאמינה שעברתי - והמשמעות היא שלפחות לא נהפוך לבשר התותחים של חיל הרגלים בחזית.</p>
			<p class="text">האווירה מתוחה ומלאה בציפייה כשמירה מובילה אותי לאורך שביל האבנים השחוק אל הצריח הדרומי. המבנה המרכזי של בית הספר נבנה לצד מדרון הר בסגייה, ונראה כאילו מתפצל מתוך הרכס. המבנה הרחב ומטיל האימה מתנשא לגובה, מעל לקהל המועמדים החרד ובני המשפחות הדומעים שלהם. חומות האבן העצומות נבנו כדי להגן על הקומות הגבוהות בפנים. צריחי המגן ניצבים בכל אחת מהפינות, ובאחד מהם נמצאים הפעמונים.</p>
			<p class="text">רוב הקהל מסתדר בטור למרגלות הצריח הצפוני, שם ממוקמת הכניסה לרובע חיל הרגלים. חלק מההמון צועד לעבר השער שנמצא מאחורינו, ושדרכו אפשר להגיע אל רובע ההילרים המתפרש על הקצה הדרומי של בית הספר. קנאה צובטת את החזה שלי כשאני מבחינה באנשים ספורים שנכנסים אל המנהרה המרכזית, המובילה אל הארכיונים שנמצאים מתחת למבצר. הם עומדים להצטרף לרובע הלבלרים. </p>
			<p class="text">הכניסה לרובע הרוכבים היא דלת מבוצרת שבבסיס המגדל ותו לא, בדיוק כמו הכניסה לרובע חיל הרגלים, הצפונית לה. אבל בשונה מהמועמדים של חיל הרגלים, שיכולים לצעוד ישירות אל הרובע שלהם הממוקם בקומת הקרקע, מועמדי הרוכבים יצטרכו <span class="bold">לטפס</span>.</p>
			<p class="text">מירה ואני מצטרפות לטור של הרוכבים וממתינות כדי לחתום את שמותינו. אני מרימה את מבטי ומייד מבינה את גודל הטעות.</p>
			<p class="text">גבוה מעלינו מתנוססת חומת המגן. היא חוצה את הנהר שעובר בעמק ומפריד בין החלק המרכזי של בית הספר ובין המצודה המאיימת, הגבוהה אף יותר, של רובע הרוכבים בחלקו הדרומי של ההר. בשעות הקרובות החומה תפריד בין המועמדים לבין הצוערים.</p>
			<p class="text">אני לא מאמינה שעליי לחצות את הדבר הזה.</p>
			<p class="text">"ולחשוב שכל השנים האלה התכוננתי לקראת המבחן בכתב של הלבלרים," קולי נוטף ציניות. "הייתי צריכה להתאמן על קורה."</p>
			<p class="text">מירה מתעלמת ממני כשהתור מתחיל להתקדם והמועמדים עוברים בדלת ונעלמים. "אל תאפשרי לרוח לנדנד אותך."</p>
			<p class="text">לפנינו עומדים שני מועמדים ואישה נוספת שמייבבת, בזמן שאחרת מושכת אותה לאחור ומפרידה בינה לבין גבר צעיר. שתיהן מתרחקות מהטור ורצות לצידו של ההר, לכיוון קהל המשפחות העומד בשבילים. אין עוד הורים לפנינו, רק עשרות אחדות של תלמידים שמתקרבים אל האחראים על רשימת השמות.</p>
			<p class="text">"תתמקדי באבנים מולך ואל תסתכלי למטה," מירה אומרת. הבעת פניה נעשית מתוחה יותר. "תפרשי את הידיים לצדדים כדי לשמור על שיווי משקל. אם התרמיל שלך מחליק, תעזבי אותו. עדיף שהוא ייפול ולא את."</p>
			<p class="text">אני מביטה לאחור ומבחינה במאות המועמדים שנאספו מאחורינו תוך דקות. "אולי כדאי שאתן להם לעבור," אני לוחשת כשהפאניקה גורמת לליבי להתכווץ. <span class="italic">לעזאזל, </span><span class="italic">מה אני עושה?</span></p>
			<p class="text">"לא," מירה אומרת. "ככל שתחכי על המדרגות," היא מחווה בידה לעבר המגדל, "ככה הפחד יגבר. תחצי את חומת המגן לפני שהאימה תשתלט עלייך."</p>
			<p class="text">התור מצטמצם והפעמון מצלצל פעם נוספת. השעה היא שמונה.</p>
			<p class="text">כפי שחשבתי, אלפי האנשים מאחורינו התפצלו אל הרובעים, והם עומדים בתור וממתינים לחתימת שמם כדי להתחיל את השירות שלהם.</p>
			<p class="text">"תתרכזי," מירה נוזפת בי, ואני חוזרת להביט קדימה. "זה יישמע אכזרי אולי, אבל אל תחפשי כאן חברויות, ויולט. תכרתי בריתות."</p>
			<p class="text">נותרו רק שני אנשים לפנינו עכשיו - הראשונה היא אישה עם תרמיל מלא, עצמות לחיים גבוהות ופנים ארוכות, שמזכירות לי את דמותה של אמארי, מלכת האלים. שערה החום כהה קלוע למספר צמות קצרות שנוגעות בעור הכהה של צווארה. השני הוא גבר בלונדיני ושרירי, אותו בחור שהאישה בכתה כשחיבקה אותו. הוא סוחב תרמיל גדול יותר.</p>
			<p class="text">אני מציצה מעבר לכתפם, כדי לראות את שולחן הכניסה, ועיניי נפערות. "הוא...?" אני לוחשת.</p>
			<p class="text">מירה מעיפה מבט ופולטת קללה. "בן של בדלן? כן. את רואה את הסימן המנצנץ שמתחיל במפרק כף היד שלו? זה שריד מהמרד."</p>
			<p class="text">גבותיי מזדקרות בהפתעה. השרידים היחידים ששמעתי עליהם אי פעם הם של דרקון המשתמש בקסם כדי לסמן את עורו של הרוכב שאליו הוא חובר. השרידים האלה הם סמל לכבוד ולכוח, ובדרך כלל מעוצבים בצורת הדרקון שהעניק אותם. לעומת זאת, לסימנים האלה יש צורה של מערבולות וחתכים, והם נראים כמו אזהרה יותר מסימן לשייכות.</p>
			<p class="text">"<span class="bold">דרקון</span> עשה את זה?" אני לוחשת.</p>
			<p class="text">היא מהנהנת. "אימא אומרת שהדרקון של הגנרל מֶלְגרֵן עשה את זה לכולם, כשהוא הוציא להורג את ההורים שלהם, אבל היא לא הייתה מוכנה לפרט מעבר לכך. אין כמו הענשת ילדים כדי להרתיע הורים מפני בגידה."</p>
			<p class="text">המעשה נראה... אכזרי, אבל הכלל הראשון בבסגייה הוא - לעולם אין להטיל ספק בדרקון. הם שורפים את כל מי שלדעתם מתנהג בגסות רוח.</p>
			<p class="text">"רוב הילדים המסומנים בשרידים מהמרד מגיעים מטירֶנְדוֹר, כמובן, אבל יש כמה ממחוזות אחרים שההורים שלהם הפכו לבוגדים." הצבע נעלם מפניה. היא אוחזת ברצועות התרמיל שלי ומסובבת אותי אליה. "בדיוק נזכרתי," היא מנמיכה את הקול ואני מתקרבת. ליבי מתחיל לפעום במהירות בתגובה לנימת הדחיפוּת בקולה. "שלא תעזי להתקרב אל זיידן רָיירְסוֹן."</p>
			<p class="text">האוויר מתרוקן מריאותיי. <span class="italic">השם הזה...</span></p>
			<p class="text">"כן, זיידן ריירסון <span class="bold">הזה</span>," היא מאשרת, ופחד מבזיק בעיניה. "הוא בשנה השלישית, והוא בטוח יהרוג אותך ברגע שיגלה מי את."</p>
			<p class="text">"אבא שלו היה הבוגד הראשי. זה שהנהיג את המרד," אני אומרת בשקט. "מה זיידן עושה כאן?"</p>
			<p class="text">"כל הילדים של המנהיגים גויסו, כעונש על הפשעים של הוריהם," מירה לוחשת כשאנחנו זזות הצידה ומתקדמות בתור. "אימא סיפרה לי שבהתחלה לא חשבו שריירסון ישרוד את חומת המגן, ובהמשך הם חשבו שאחד הצוערים יהרוג אותו, אבל ברגע שהדרקונית שלו בחרה בו..." היא מטלטלת את ראשה. "טוב, כבר לא היה מה לעשות בשלב הזה. הוא קוּדם לתפקיד של מפקד אגף."</p>
			<p class="text">"בולשיט," אני אומרת בזעם.</p>
			<p class="text">"אומנם הוא נשבע אמונים לנוואר, אבל אני לא חושבת שזה יעצור אותו כשהוא יבין שמדובר בך. ברגע שתצליחי לחצות את חומת המגן - ואת תצליחי<span class="italic"> </span>- תמצאי את דיין. הוא יצרף אותך לצוות שלו, ולנו נותר רק לקוות שהוא רחוק מריירסון." אחיזתה ברצועות התרמיל שלי מתהדקת. "שלא. תעזי. להתקרב. אליו."</p>
			<p class="text">"בסדר." אני מהנהנת.</p>
			<p class="text">"הבא בתור," קורא קול מאחורי שולחן העץ שעליו מונחת רשימת השמות של רובע הרוכבים. אני לא מכירה את הרוכב המסמן את השמות, אבל לידו יושב לבלר שאני מכירה. הגבות האפורות בפניו המקומטות של קפטן פיצגיבנס מתרוממות. "ויולט סורנגייל?"</p>
			<p class="text">אני מהנהנת, מרימה את הנוצה וחותמת את שמי בשורה הריקה הבאה ברשימה.</p>
			<p class="text">"חשבתי שאת מיועדת לרובע הלבלרים," קפטן פיצגיבנס אומר בשקט.</p>
			<p class="text">אני מקנאה בטוניקה שלו בצבע השמנת ומתקשה למצוא את המילים.</p>
			<p class="text">"הגנרלית סורנגייל החליטה אחרת," מירה עונה בשמי.</p>
			<p class="text">עצב ממלא את עיניו של האיש הזקן. "חבל. היה לך עתיד מבטיח."</p>
			<p class="text">"אני לא מאמין!" אומר הרוכב שיושב ליד קפטן פיצגיבנס. "את מירה סורנגייל?" לסתו נשמטת, ואפשר להריח את הסגידה שלו מכאן.</p>
			<p class="text">"כן," היא מהנהנת. "וזו אחותי, ויולט. היא מתחילה את השנה הראשונה."</p>
			<p class="text">"אם היא תשרוד את חומת המגן," מישהו מגחך מאחוריי. "הרוח תעיף אותה תוך שניות."</p>
			<p class="text">"נלחמת בסטריית'מור," אומר ביראת כבוד הרוכב שיושב מאחורי השולחן. "הם העניקו לך את אות ההוקרה של מסדר הטאלון לאחר שניתקת את החשמל מעבר לקווי האויב." </p>
			<p class="text">הגיחוכים נפסקים.</p>
			<p class="text">"כמו שאמרתי," מירה מניחה את היד על גבי. "זו אחותי, ויולט."</p>
			<p class="text">"את מכירה את הדרך." הקפטן מחווה בראשו לעבר הדלת הפתוחה של המגדל. מבפנים הוא נראה אפל ומבשר רעות, ואני נלחמת בדחף לברוח על נפשי.</p>
			<p class="text">"אני מכירה את הדרך," היא אומרת לו, מקיפה את השולחן ומובילה אותי אל הכניסה, כדי שהאידיוט שעמד מאחוריי יוכל לחתום את שמו ברשימה.</p>
			<p class="text">אנחנו עוצרות בפתח ונעמדות זו מול זו.</p>
			<p class="text">"אל תמותי, ויולט. אני ממש לא רוצה להיות בת יחידה." היא מחייכת ומתרחקת, וחולפת על פניהם של כל המועמדים. הם בוהים בה בפליאה עכשיו, כשהם יודעים מי היא ומה היא עשתה.</p>
			<p class="text">"קשה לעמוד ברף הזה," האישה שלפניי אומרת ממפתן הדלת.</p>
			<p class="text">"כן," אני אומרת, אוחזת ברצועות התרמיל שלי ונכנסת אל האפלה. עיניי מסתגלות די מהר אל האור המעומעם שחודר דרך החלונות הממוקמים במרחקים קבועים לאורך גרם המדרגות המפותל.</p>
			<p class="text">"סורנגייל הכוונה ל...?" האישה מביטה מעבר לכתפה כשאנחנו מתחילים לטפס במעלה מאות המדרגות המובילות אל מותנו האפשרי.</p>
			<p class="text">"כן." אין מעקה, ולכן אני מניחה את היד על קיר האבן כשכולנו עולים גבוה יותר ויותר.</p>
			<p class="text">"הגנרלית?" הבחור הבלונדיני שלפנינו שואל.</p>
			<p class="text">"בכבודה ובעצמה," אני שולחת לעברו חיוך קטן. כל מי שאימא שלו נוקשה כל כך לא יכול להיות גרוע עד כדי כך, נכון?</p>
			<p class="text">"וואו. אהבתי את המדים." הוא מחייך בחזרה.</p>
			<p class="text">"תודה. הם באדיבותה של אחותי."</p>
			<p class="text">"אני תוהה כמה מועמדים נפלו מהמדרגות ומתו עוד לפני שהם שהגיעו לחומה," האישה אומרת ומסתכלת למטה אל מרכז גרם המדרגות המפותל, בזמן שאנחנו ממשיכים לעלות.</p>
			<p class="text">"שניים בשנה שעברה," אני מטה את ראשי הצידה כשהיא חוזרת להביט בי. "טוב, שלושה ליתר דיוק, אם מחשיבים את זו שאחד המועמדים נפל עליה."</p>
			<p class="text">עיניה החומות של האישה נפערות בבהלה. היא מסתובבת בחזרה וממשיכה לעלות. "כמה מדרגות יש כאן?" היא שואלת.</p>
			<p class="text">"מאתיים וחמישים," אני עונה, ואנחנו ממשיכים לטפס בדממה במשך חמש דקות נוספות.</p>
			<p class="text">"זה לא היה נורא כל כך," היא אומרת בחיוך כשאנחנו מתקרבים אל הקצה והטור נעצר. "אני ריאנון מתיאס, דרך אגב."</p>
			<p class="text">"דילן," הבחור הבלונדיני עונה בנפנוף נלהב.</p>
			<p class="text">"ויולט." אני שולחת אליהם חיוך מתוח ומתעלמת לגמרי מההצעה של מירה להימנע מחברויות ובמקום זאת לכרות בריתות.</p>
			<p class="text">"חיכיתי ליום הזה כל החיים," דילן מיישר את התרמיל על גבו. "אתן מאמינות שאנחנו באמת עושים את זה? זה חלום שמתגשם."</p>
			<p class="text">ממש. באופן טבעי, כל אחד מהמועמדים מתרגש להיות כאן, חוץ ממני. זהו הרובע היחיד בבסגייה שלא מקבל מגויסי חובה, אלא רק מתנדבים.</p>
			<p class="text">"אני כבר לא יכולה לחכות," חיוכה של ריאנון מתרחב. "זאת אומרת, מי לא ירצה לרכוב על דרקון<span class="italic">?"</span></p>
			<p class="text"><span class="italic">אני. </span>נכון שבאופן תיאורטי זה נשמע כיף, אבל הסיכויים הנמוכים והמבעיתים לשרוד ולהישאר בחיים עד לסיום הלימודים מעוררים בי בחילה.</p>
			<p class="text">"ההורים שלך הסכימו לזה?" דילן שואל. "כי אימא שלי התחננה במשך <span class="bold">חודשים</span> שאשנה את דעתי. אמרתי לה שיהיה לי סיכוי גבוה יותר לעלות בדרגה בתור רוכב, אבל היא רצתה שאצטרף לרובע ההילרים."</p>
			<p class="text">"ההורים שלי ידעו תמיד שזה מה שאני רוצה, ולכן די תמכו בי. חוץ מזה יש להם את אחותי התאומה בשביל להרעיף עליה אהבה. רייגן כבר חיה את החלום שלה - היא נשואה ובהיריון," ריאנון מביטה לעברי. "מה איתך? תני לי לנחש. עם שם כמו סורנגייל, אני מהמרת שהיית הראשונה להתנדב השנה."</p>
			<p class="text">"די נאלצתי להתנדב." תשובתי הרבה פחות נלהבת משלה.</p>
			<p class="text">"הבנתי."</p>
			<p class="text">"נכון שרוכבים מקבלים תנאים טובים יותר מקצינים של רובעים אחרים," אני אומרת לדילן כשהטור ממשיך להתקדם. המועמד שגיחך מאחוריי בתור לרישום הדביק את הקצב סוף־סוף ונראה אדום ומיוזע. <span class="italic">מי צוחק עכשיו? </span>"שכר טוב יותר, הקלות בכל מה שקשור למדים," אני ממשיכה. לאיש לא אכפת מה הרוכבים לובשים כל עוד הביגוד בצבע שחור. הכללים היחידים שחלים על הרוכבים הם אלה ששיננתי מתוך ספר החוקים.</p>
			<p class="text">"והזכות לקרוא לעצמך מגניב וקשוח," ריאנון מוסיפה.</p>
			<p class="text">"גם זה נכון," אני אומרת. "אני די בטוחה שעם מדי התעופה שלך הם מחלקים גם אגו מנופח."</p>
			<p class="text">"חוץ מזה, שמעתי שלרוכבים מותר להתחתן מוקדם יותר מבוגרי רובעים אחרים," דילן מוסיף.</p>
			<p class="text">"נכון. מייד עם סיום הלימודים," <span class="italic">אם נשרוד.</span> "אני חושבת שזה קשור לעובדה שהם רוצים שנמשיך את השושלת." כל הרוכבים הגדולים ביותר הפכו לחלק מהמורשת.</p>
			<p class="text">"או אולי כי אנחנו נוטים למות מוקדם יותר לעומת הבוגרים של הרובעים האחרים," ריאנון ממלמלת.</p>
			<p class="text">"אני לא מתכוון למות," דילן אומר בביטחון רב, גדול בהרבה מהביטחון שאני מרגישה. הוא שולף שרשרת מתחת לצווארון חולצתו וחושף טבעת שמושחלת עליה. "היא אמרה שזה מזל רע, אם אציע לה לפני שאני עוזב. אנחנו מחכים לסיום הלימודים," הוא מנשק את הטבעת ומחזיר את השרשרת למקומה, מתחת לחולצתו. "שלוש השנים הבאות יהיו ארוכות, אבל שוות את זה."</p>
			<p class="text">אני שומרת את האנחה שלי לעצמי, אף על פי שדבריו הם כנראה בין הרומנטיים ביותר ששמעתי בחיי.</p>
			<p class="text">"לך יש סיכוי לחצות את החומה," אומר הבחור שצועד מאחורינו בלעג. "אבל הבחורה הזאת נראית כאילו משב רוח אחד יעיף אותה אל העמק."</p>
			<p class="text">אני מגלגלת עיניים.</p>
			<p class="text">"תסתום את הפה ותתרכז בעצמך," אומרת ריאנון בכעס. נעליה נוקשות על מדרגות האבן כשאנחנו ממשיכים לטפס.</p>
			<p class="text">אנחנו מתחילים לראות את הקצה. אור אפלולי נכנס מפתח הדלת. מירה צדקה - העננים יקשו עלינו מאוד, ואנחנו חייבים להגיע לצידה השני של החומה לפני שהם יקדימו אותנו.</p>
			<p class="text">צעד נוסף, נקישה נוספת של המגפיים של ריאנון.</p>
			<p class="text">"תני לי לראות את סוליות המגפיים שלך," אני אומרת בשקט, כדי שהאידיוט מאחוריי לא ישמע.</p>
			<p class="text">הגבות שלה מתכווצות ובלבול נשקף מעיניה החומות, אבל היא מראה לי את הסוליות. הן חלקות, בדיוק כמו אלה שנעלתי מוקדם יותר. הבטן שלי מתהפכת.</p>
			<p class="text">הטור מתחיל לזוז ונעצר שוב כשאנחנו במרחק קצר מהפתח. "מה המידה שלך?" </p>
			<p class="text">"מה?" ריאנון ממצמצת בבלבול.</p>
			<p class="text">"הנעליים שלך. איזו מידה את?"</p>
			<p class="text">"שמונה," היא עונה, ושני קווים מופיעים בין הגבות שלה.</p>
			<p class="text">"אני שבע," אני ממהרת לומר. "זה יכאב בטירוף, אבל אני רוצה שתיקחי את המגף השמאלי שלי. תחליפי איתי." במגף הימני אני מחביאה פגיון.</p>
			<p class="text">"מה?" היא מסתכלת עליי כאילו יצאתי מדעתי, ואולי היא צודקת.</p>
			<p class="text">"אלה מגפי רוכבים. הם לא יחליקו על האבן. אומנם האצבעות שלך יתקפלו וזה יהיה די נורא, אבל לפחות יהיה לך סיכוי לא ליפול, אם יתחיל לרדת גשם."</p>
			<p class="text">ריאנון מעיפה מבט לעבר הדלת הפתוחה ורואה את השמיים ההולכים ומתקדרים. היא מחזירה את מבטה אליי. "את באמת מוכנה להחליף איתי מגף?"</p>
			<p class="text">"רק עד שנגיע לצד השני," אני מביטה דרך הדלת הפתוחה. שלושה מועמדים כבר התחילו לחצות את חומת המגן, זרועותיהם פרושות לצדדים. "אבל אנחנו חייבות למהר, התור שלנו יגיע תכף."</p>
			<p class="text">ריאנון מכווצת את שפתיה ומהרהרת לרגע. היא מהנהנת, ואנחנו מחליפות את המגפיים השמאליים שלנו. אני בקושי מספיקה לשרוך את המגף והטור ממשיך לזוז. הבחור מאחוריי דוחף אותי וגורם לי למעוד החוצה, אל האוויר הפתוח.</p>
			<p class="text">"קדימה. יש אנשים שיש להם מה לעשות בצד השני." קולו עולה לי על העצבים.</p>
			<p class="text">"אתה לא שווה את המאמץ שלי כרגע," אני ממלמלת ומצליחה לאזן את שיווי המשקל, בעוד הרוח מצליפה בעורי. האוויר של אמצע הקיץ דחוס ולח הבוקר. <span class="italic">הצמה הייתה</span><span class="italic"> רעיון נהדר, מירה.</span></p>
			<p class="text">הפסגה של הצריח פתוחה. חרכי הירי המפוזרים לאורך החומה מתנשאים לגובה החזה שלי, וכלל לא מסתירים את הנוף. העמק שמשתרע מתחתינו והנהר שעובר בו נראים פתאום רחוקים מאוד, מאוד. כמה עגלות מחכות שם למטה? חמש? שש? אני מכירה את הסטטיסטיקה. חומת המגן הורגת כחמישה־עשר אחוזים ממועמדי הרוכבים. כל מבחן ברובע - כולל המבחן הזה - נבנה כדי לבחון את היכולת של הצוער לרכוב. אם יש מישהו שלא מסוגל לחצות גשר אבן צר מאוד בזמן שנושבות רוחות חזקות, ברור שהוא לא יהיה מסוגל לשמור על שיווי משקל ולהילחם כשהוא רוכב על דרקון.</p>
			<p class="text">למרות אחוזי המוות, אני מניחה שכל מועמד חושב שהסיכון שווה את הכבוד והתהילה, או שהוא יהיר מספיק כדי להאמין שלא ייפול.</p>
			<p class="text">אני לא נמצאת באף אחת מהקטגוריות האלו.</p>
			<p class="text">הבחילה גורמת לי לכרוך את זרועותיי סביב הבטן. אני שואפת אוויר מהאף ונושפת מהפה בזמן שאני מתקרבת אל קצה גרם המדרגות, מאחורי ריאנון ודילן. כשאנחנו מתקרבים אל החומה, אצבעותיי מרחפות מעל קיר האבן.</p>
			<p class="text">שלושה רוכבים ממתינים בכניסה, שנראית כמו חור ענקי בקיר הצריח. רוכב עם שרוולים קרועים מקריא את שמות המועמדים, והם יוצאים ועולים על הגשר המסוכן. השני - שערו מגולח לגמרי, למעט פס במרכז ראשו - מדריך את דילן. הוא תופס את מקומו וטופח לעצמו על החזה, כאילו הטבעת הנסתרת תביא לו מזל. אני מקווה שזה מה שיקרה.</p>
			<p class="text">השלישי מסתובב אליי והלב שלי פשוט... נעצר.</p>
			<p class="text">הוא גבוה, שערו השחור מתבדר ברוח, וגבותיו כהות. קו הלסת שלו חד ומסותת, ועור פניו שזוף ומכוסה בזיפים כהים. הוא משלב את זרועותיו על פלג גופו העליון, ושרירי החזה והזרועות שלו בולטים באופן שגורם לפי להתמלא ברוק. ועיניו... הן שחורות כמו אבן אוניקס עם רסיסים זהובים. הניגודיות הקיימת בו די מפתיעה, אולי אף מעוררת תדהמה. כל כולו מעורר תדהמה. תווי פניו גסים כל כך ונראים מגולפים, אך עם זאת מושלמים להפליא - כאילו אומן עמל במשך כל חייו כדי לפסל אותו, ובשפתיו לבדן השקיע שנה לפחות.</p>
			<p class="text">הוא הגבר המדהים ביותר שראיתי מימיי.</p>
			<p class="text">וכשאת גרה בבית ספר צבאי, את רואה <span class="bold">הרבה</span> גברים.</p>
			<p class="text">אפילו הצלקת שחוצה באלכסון את הגבה השמאלית ומגיעה לקצה העליון של לחיו משווה לו מראה לוהט יותר. לוהט בטירוף. לוהט עד כדי שרפה. לוהט מהסוג שגורם לך להיכנס לצרות, אבל לא אכפת לך. לפתע אני שוכחת את הסיבה שבגללה מירה אמרה לי להתעסק רק עם אנשים מהשכבה שלי.</p>
			<p class="text">"נתראה בצד השני!" דילן אומר בחיוך נלהב מעבר לכתפו, עולה על החומה ופורש זרועותיו לצדדים.</p>
			<p class="text">"מוכן לשלוח את הבאה בתור, ריירסון?" שואל הרוכב עם השרוולים הקרועים.</p>
			<p class="text"><span class="italic">זיידן ריירסון</span><span class="italic">?</span></p>
			<p class="text">"מוכנה לעשות את זה, סורנגייל?" ריאנון שואלת וצועדת קדימה.</p>
			<p class="text">מבטו של הרוכב שחור השיער פוגש את מבטי. הוא מסתובב אליי, וליבי הולם מכל הסיבות הלא נכונות. שרידי מרד בצורת שקעים ומערבולות מכסים את מפרק כף ידו השמאלי החשוף. הם נעלמים מתחת למדים השחורים ומופיעים שוב מעל לצווארון, ומשם מטפסים במעלה צווארו ונעצרים מתחת לקו הלסת שלו.</p>
			<p class="text">"שיט," אני לוחשת. הוא מצמצם את עיניו, כאילו יש בכוחו לשמוע אותי מבעד לשריקתה של הרוח החזקה, שמושכת בצמה המהודקת שלי.</p>
			<p class="text">"סורנגייל?" הוא מתקרב אליי, ואני מביטה מעלה... מעלה.</p>
			<p class="text">בחיי כל האלים, אני אפילו לא מגיעה לעצמות הבריח שלו. גובהו עצום, מעל למטר ותשעים בוודאות.</p>
			<p class="text">אני נראית לידו בדיוק כפי שמירה כינתה אותי - שברירית. אני מהנהנת פעם אחת. עיני האוניקס המבריקות שלו מתמלאות בשנאה קרה וטהורה. אני כמעט יכולה לטעום את התיעוב שנפלט ממנו ונישא ברוח כמו בושם מר.</p>
			<p class="text">"ויולט?" ריאנון שואלת וממשיכה להתקדם.</p>
			<p class="text">"את הבת הצעירה של הגנרלית סורנגייל." קולו עמוק ומאשים.</p>
			<p class="text">"אתה הבן של פן ריירסון." המשמעות של דבריי מחלחלת בתוכי. אני זוקרת את סנטרי ומכווצת כמיטב יכולתי כל שריר בגוף, כדי שלא אתחיל לרעוד.</p>
			<p class="text"><span class="italic">הוא בטוח יהרוג אותך ברגע שיגלה </span><span class="italic">מי את</span>. מילותיה של מירה מהדהדות בראשי, והפחד חוסם את גרוני. הוא עומד לזרוק אותי מעבר לקצה. הוא עומד להרים אותי ולהשליך אותי ישירות מהצריח הזה. לעולם לא אקבל את ההזדמנות לחצות את החומה אפילו. ייתכן שאימא נמנעה מלקרוא לי כך, אך נראה שאמות בדיוק כמו מה שאני - חלשה.</p>
			<p class="text">זיידן נושם עמוקות, ושרירי לסתו מתהדקים פעם אחת. פעמיים. "אימא שלך הכניסה את אבא שלי למאסר ופיקחה על ההוצאה להורג שלו."</p>
			<p class="text">רגע, הוא חושב שהוא היחיד שיש לו את הזכות לשנוא בכל הסיפור? זעם מתפשט בעורקיי. "אבא שלך הרג את אחי הגדול, אז נראה לי שהשתווינו."</p>
			<p class="text">"אני לא חושב," מבטו הנוקב בוחן אותי, כאילו הוא חורט בזיכרונו כל פרט ומחפש נקודות תורפה. "אחותך רוכבת. זה מסביר את מדי העור."</p>
			<p class="text">"כנראה." אני לא מסיטה את עיניי, כאילו ניצחון בקרב המבטים הזה יזכה אותי בכניסה לרובע הרוכבים, ולא החצייה של החומה מאחוריו. כך או כך, אחצה אותה. מירה לא צריכה לאבד את שני האחים שלה.</p>
			<p class="text">הוא קופץ את ידיו לאגרופים, וגופו נעשה מתוח.</p>
			<p class="text">אני מתכוננת למתקפה שלו. הוא מסוגל להעיף אותי מהמגדל הזה, אבל אין לי שום כוונה להקל עליו.</p>
			<p class="text">"את בסדר?" ריאנון שואלת. מבטה מרפרף ביני ובין זיידן.</p>
			<p class="text">הוא מביט בה. "אתן חברות?"</p>
			<p class="text">"הכרנו במדרגות," היא זוקפת את כתפיה.</p>
			<p class="text">זיידן מביט מטה, מבחין במגפיים הלא תואמים שלנו וזוקר גבה. כפות ידיו מתרפות. "מעניין."</p>
			<p class="text">"אתה מתכוון להרוג אותי?" אני זוקרת את הסנטר גבוה יותר.</p>
			<p class="text">מבטינו מצטלבים כשהשמיים נפתחים וגשם כבד מתחיל לרדת. תוך שניות הוא מרטיב את שערי, את מדי העור שלי ואת רצפת האבן סביבנו.</p>
			<p class="text">צעקה נשמעת פתאום. ריאנון ואני מפנות את תשומת ליבנו בתנועה חדה אל החומה, בדיוק ברגע שבו דילן מחליק.</p>
			<p class="text">אני משתנקת בבהלה. ליבי מזנק במעלה גרוני.</p>
			<p class="text">הוא מצליח למצוא אחיזה. זרועותיו לופתות את גשר האבן ורגליו בועטות תחתיו, מחפשות אחר משטח כלשהו, שאינו קיים.</p>
			<p class="text">"תמשוך את עצמך כלפי מעלה, דילן!" ריאנון צועקת.</p>
			<p class="text">"שיט!" אני מכסה את פי בידי. הוא מאבד את האחיזה באבנים הרטובות ונופל, נעלם משדה הראייה שלנו. הרוח והגשם משתיקים כל צליל שגופו אמור להשמיע בהגיעו אל העמק בתחתית. הם גוברים גם על זעקת הבכי שלי.</p>
			<p class="text">זיידן צופה בי בדממה, ואינו מסיט ממני את עיניו לרגע. אני לא מצליחה לפענח את הבעת פניו כשמבטי המבועת חוזר להתמקד בו. </p>
			<p class="text">"למה שאבזבז אנרגיה להרוג אותך, אם החומה תעשה את זה בשבילי?" חיוך מרושע עולה על שפתיו. "תורך."</p>
			<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnote" dir="rtl"> גריפון - חיה מיתולוגית עם גוף של אריה וראש וכנפיים של עיט.</p>
				
			</div>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 106.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 49.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
דרקונים רומנטיקה בקולג’ בעירה איטית מיריבים לאוהבים פנטזיה רומנטית קרבה מאולצת
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!