אם זה יתגלה
להקת הבנים ”סאטרדיי” שהפכה להצלחה מטאורית עם מוזיקה שנכנסת ללבבות וידידות אמיצה שהמצלמות אוהבות. אבל ההצלחה לא באה בלי מחיר - בעיקר עבור רובן מונטז. הוא נשבר לילה אחד ומתוודה בפני חברו הטוב ביותר זאק נייט על הקושי לעמוד בדרישות של הנהלת הלהקה - להישאר בארון.

סיבוב הופעות באירופה שכולל לו”ז צפוף ומעט מאוד השגחה מתחיל לקרב בין השניים והחברות שלהם חוצה את הגבול לעבר הרומנטיקה. האם יצליחו להיאחז זה בזה כשנראה שכל העולם נגדם?

רומן MM יפהפה ונוגע ללב.
שם: אם זה יתגלה
מחבר/ת: סופי גונזלס וקייל דיטריך
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011981374
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00
					
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-3" class="chaptersplit1"><span class="bold">פרק </span><span class="bold">1</span></h2>
			<h2 class="sub ParaOverride-2"><span class="bolditalic">רובן</span></h2>
			<p class="firstspace">אני כמעט צונח אל מותי מול אצטדיון מלא באנשים צועקים, וזה סימן אזהרה נוסף, מתוך סדרה של סימני אזהרה, שמעידים על כך שאני זקוק לשעות שינה.</p>
			<p class="text">האירוע מתרחש בעיצומה של ההופעה האחרונה בחלק האמריקאי של סיבוב ההופעות 'חודשים ושנים'. אני עומד בגובה של כחמישה מטרים מעל הבמה, על פלטפורמה מוגבהת שמוארת על ידי מה שנראה כמו קו רקיע. בשלב זה אנחנו אמורים להתיישב בחינניות על הקצה כדי לזמזם את ההתחלה של השיר האחרון, 'שלו, שלך, שלנו' — אבל במקום להתיישב בחינניות, אני מתקדם צעד גדול מדי, מנסה לעצור את עצמי ומתחיל להתנדנד מעבר לקצה.</p>
			<p class="text">לפני שאני נופל וצונח למטה, יד אוחזת בכתפי ומייצבת אותי. זאק נייט, אחד משלושת החברים הנוספים בלהקת 'סאטרדיי'. עיניו הירוקות נפערות מעט, אבל כל שאר שפת גופו מלמדת שהוא לא מוטרד. <span class="italic">אין שום דבר </span><span class="italic">לראות כאן.</span></p>
			<p class="text">לא ניתנת לי הזדמנות לעצור ולהודות לו, כי עשן הבמה — שאמור לסמל עננים או זיהום אוויר, טרם הצלחתי לגלות — אופף אותנו, וצלילי הפתיחה של השיר כבר התחילו להתנגן. זאק משאיר את ידו על כתפי בזמן שהוא שר, כאילו זה חלק מהכוריאוגרפיה, ואני נותר רכון קדימה, רגוע לגמרי. לפחות כלפי חוץ.</p>
			<p class="text">אחרי עשרים ושבע וחצי הופעות רצופות רק השנה, זו לא הפעם הראשונה שאחד מאיתנו היה צריך להסוות מעידה או טעות בכוריאוגרפיה באלגנטיות. עם זאת, זו <span class="italic">בהחלט</span> הפעם הראשונה שאחת הטעויות האלה כמעט גרמה לי לצנוח מגובה חמישה מטרים אל קרקע מוצקה, והלב שלי כנראה מעולם לא פעם חזק כל כך, אבל אנחנו המופע.</p>
			<p class="text">רק כדי להיות ברור — אנחנו לא <span class="italic">מופיעים</span>, אנחנו המופע. והמופע לא צריך שתי דקות כדי לאסוף את עצמו אחרי שהוא כמעט שבר את המפרקת.</p>
			<p class="text">המופע הוא קר רוח ובשליטה, והוא התכוון לעשות את הצעד הזה.</p>
			<p class="text">כשהשורות של זאק מסתיימות, הוא לוחץ קלות את כתפי — ההתייחסות היחידה שכל העניין הזה עומד לקבל בינתיים — ושומט את היד בזמן שג‘ון ברקסטון מתחיל לשיר את הבית שלו. ג‘ון מקבל את רוב קטעי הסולו. אני מניח שזה קשור לעובדה שאבא שלו הוא במקרה גם המנהל של הלהקה. אין לנו באמת סולן ראשי, אבל אם היה לנו, זה בהחלט היה ג‘ון. כשאנחנו נמצאים בעין הציבור, בכל אופן.</p>
			<p class="text">כשג‘ון מסיים ומגיע תורי לשיר את קטע המעבר, קצב נשימותיי כבר רגוע יחסית. לא שזה משנה — בכל שיר, ללא יוצא מן הכלל, אני מקבל את קטעי הסולו הפשוטים ביותר, בלי אף תו גבוה באופק. בכנות, הייתי יכול לשיר אותם עם גרב בפה. לא אכפת להם שיש לי את המנעד הקולי הרחב ביותר מבין ארבעתנו. מסיבות שהם לעולם לא יטרחו להסביר לי, הם מעדיפים שאהיה משעמם. ‘הם‘ הכוונה לצוות ההנהלה של הלהקה ממשרדי ‘קורוס — ניהול אומנים‘, ובמידה מסוימת, גם חברת התקליטים שלנו ‘גלקטיק רקורדס‘.</p>
			<p class="text">אם אעז לצאת מהגבולות הצפופים האלה עם שינוי במנעד או בקצב, אסתבך. אנחנו אמורים להישמע בדיוק כמו בשיר המוקלט. צפויים, ארוזים יפה ומוצגים לראווה על הבמה באופן מושלם.</p>
			<p class="text">ובכל זאת, למרות השירה המאופקת שלי, פרץ אנרגיה עובר בקהל כשאני שר. ההבזקים המסנוורים של המצלמות שמפוזרות בכל רחבי האצטדיון העצום נעשים מהירים יותר, הקדחתנות שבה הקהל מנפנף במקלות הזוהרים גוברת, ומאות השלטים הנושאים את הכיתוב ‘תתחתן איתי, רובן מונטז‘ מורמים גבוה יותר. זו רק תחושה, אני בטוח בזה, אבל בזמן הסולו שלי הכול מתחבר. אלה רק הקהל ואני, משדרים על אותו הגל.</p>
			<p class="text">עכשיו, אני יכול לעמוד כאן לנצח, לשיר את אותה השורה הפשוטה שוב ושוב, לשמוע את אותן הצעקות, לראות את אותם השלטים, ונצח ייראה עבורי כמו רגע אחד.</p>
			<p class="text">אנג‘ל פאן ממשיך את השיר עם השורה שלפני הפזמון בקולו הצרוד והמתנשם, מוזיקת הרקע נעשית שקטה וחשכה אופפת את הבמה. כמו שעשינו עשרות פעמים בעבר, כולנו קמים ונעמדים על הסימונים הזוהרים בחושך, בזמן שפלטפורמת קו הרקיע יורדת בחזרה. ברגע שאני מתרחק ממנה ורגליי עומדות שוב על הבמה, גופי נרגע.</p>
			<p class="text">אבל ההקלה שלי קצרה. אורות לייזר מפלחים את החשכה כשמוזיקת הפזמון, עם העלייה העליזה במקצב, בוקעת מהרמקולים. הם מאירים אותנו ואת הקהל בקווים אלכסוניים שחוצים זה את זה בצבעי ירוק וכחול, ואנחנו מתחילים לשיר את הפזמון מסונוורים למחצה. כמו בדיחה אכזרית על חשבוננו, כוריאוגרפיית ההיפהופ של השיר האחרון היא התובענית ביותר במופע, ואנחנו אמורים לבצע אותה באופן מושלם תוך כדי שארבעתנו שרים בהרמוניה. הייתי בכושר לפני סיבוב ההופעות, ועדיין נדרשו שבועיים של אימוני שירה על ההליכון בשנה שעברה כדי שהריאות שלי יוכלו לעמוד בזה.</p>
			<p class="text">עם זאת, אנחנו גורמים לזה להיראות קל. בלי להסתכל על חברי הלהקה, אני יודע מה כל אחד מהם עושה כי אנחנו מכירים זה את זה לעומק.</p>
			<p class="text">זאק עוטה הבעה רצינית — גם אחרי כל השנים האלה, הוא עדיין לחוץ במהלך הכוריאוגרפיה האינטנסיבית יותר, ועובר למצב של ריכוז מוחלט.</p>
			<p class="text">ג‘ון רוקד מחצית מהזמן בעיניים עצומות. אבא שלו נזף בו על זה, אבל ג‘ון לא מצליח להימנע מללכת לאיבוד בתחושות של הרגע.</p>
			<p class="text">בינתיים, אני מוכן להמר על כל מה שיש לי, שאנג‘ל מזיין את הקהל במבטו, מוסיף מעט תנועות אגן ובעיטות קטנות בסוף הצעדים שלו אף על פי שאסור לו. ולריה, הכוריאוגרפית שלנו, תמיד מבקרת אותו אחרי ההופעות בגלל זה. ״אתה בולט מדי,״ היא אומרת, אבל כולנו יודעים שהבעיה האמיתית היא שההנהלה כבר שנתיים משקיעה מאמצים לשווק אותו בתור הבחור התמים והבתולי שבנות היו רוצות להביא הביתה להורים, כשבפועל הוא ההפך הגמור.</p>
			<p class="text">אחרי הפזמון, אנחנו מתמקמים בעמדות הבאות, ואני מעיף מבט לעבר זאק. שערו בצבע חום־אגוז דבוק למצח שלו מרוב זיעה. הם הלבישו אותי ואת זאק בז‘קטים, אני בבומבר והוא בעור. תנו לי להגיד לכם, בתוך האצטדיון הסגור הזה, עם האורות מעלינו, העשן שממלא את האוויר וחום הגוף שמוקרן מהקהל, הטמפרטורה על הבמה היא ארבעים מעלות במקרה הטוב. נס שהתקלות שלנו על הבמה עדיין לא כללו מוות ממכת חום.</p>
			<p class="text">זאק מבחין במבטי ושולח אליי חיוך מהיר לפני שהוא מסתובב בחזרה אל הקהל. אני פתאום מבין שנתפסתי בוהה, ומייד מסיט את המבט. להגנתי ייאמר שפני, המאפרת ומעצבת השיער שלנו, אישה עם קימורים באמצע שנות העשרים לחייה, שכנעה אותו להאריך את השיער לקראת סיבוב ההופעות הזה, והאורך <span class="italic">נועד </span>לזעוק ‘סקס‘ כשהוא לח מזיעה. אני רק מציין את מה שרוב הקהל כבר הבחין בו. למען האמת, היחיד שלא שם לב כמה טוב זאק נראה, הוא זאק בעצמו.</p>
			<p class="text">אני נותן למחשבות להתפוגג, מאפשר למוזיקה לסחוף אותי ועובר לתפקד באופן אוטומטי. אני מסתובב, מתנועע וקופץ בריקוד שגופי יודע בעל פה. השיר מסתיים, האורות כבים בפיצוץ של כתום וצהוב ואנחנו קופאים במקום, מתנשפים בזמן שהקהל נעמד על רגליו. זאק מנצל את ההזדמנות כדי להסיט את השיער הלח מפניו, מטה את ראשו לאחור וחושף את צווארו.</p>
			<p class="text">שיט. אני בוהה שוב.</p>
			<p class="text">אני מכריח את עצמי להתמקד בג‘ון שמתקדם למרכז הבמה. הוא מדריך את הקהל להודות למוזיקאים, לצוות האבטחה, ולצוותי הסאונד והתאורה. הוא מסיים את נאומו בשורה הרגילה, "תודה רבה לכם, אורלנדו! אנחנו היינו סאטרדיי, לילה טוב!"</p>
			<p class="text">אנחנו מנופפים, והקריאות של הקהל רועשות כל כך עד שהן מחרישות אוזניים כמעט, ואנחנו ממהרים בריצה קלה אל מאחורי הקלעים.</p>
			<p class="text">זהו. החלק האמריקאי של סיבוב ההופעות ‘חודשים ושנים‘ נגמר, פשוט כך.</p>
			<p class="text">ארין, אישה גבוהה בשנות הארבעים לחייה עם גזרה עגלגלה ושיער חום אדמדם וארוך, פוגשת אותנו כשאנחנו יורדים מהבמה אל רצפת הבטון האפורה של מאחורי הקלעים.</p>
			<p class="text">״כל הכבוד, בנים!״ היא אומרת בקולה החזק ומושיטה יד כדי לתת כִּיף לכל אחד מאיתנו. ״אני גאה בכם כל כך! זה נגמר!״</p>
			<p class="text">כמנהלת סיבובי ההופעות שלנו, אפשר להגיד שארין היא ההורה המחליף כשאנחנו בדרכים. היא אחראית על לוח הזמנים, הכללים והמשמעת. היא מברכת אותנו כשצריך, זוכרת את ימי ההולדת והאלרגיות שלנו, ומוודאת שאנחנו נמצאים במקום שבו אנחנו אמורים להיות כל יום, כל היום.</p>
			<p class="text">אני די מחבב את ארין כבן אדם, אבל כמו עם שאר חברי ההנהלה, אף פעם לא מוריד את החומות שלי לגמרי לידה. ההנהלה היא אולי הצוות שמשווק, מפרסם ומנהל אותנו, אבל הם גם אלו שעיצבו אותנו בצורה שבה אנחנו נראים היום. אלה שמכתיבים בקפדנות עם מי אנחנו מדברים, מה אנחנו אומרים וכמה חופש יש לנו.</p>
			<p class="text">אם כבר מדברים על חופש, אין לנו הרבה ממנו, אז אני משתדל לא לתת להם סיבות להגביל אותו יותר.</p>
			<p class="text">כולנו משתדלים.</p>
			<p class="text">זאק הולך לצידי כשאנחנו חולפים על פני אנשי צוות במה שונים. שערו הסורר השתחרר שוב לחופשי, והוא תלוי בגלים פרועים על מצחו שעדיין לח. ״אתה בסדר?״ הוא שואל בשקט.</p>
			<p class="text">לחיי מתחממות. שכחתי מהמעידה. ״כן, אני בסדר. אני לא חושב שמישהו שם לב,״ אני לוחש.</p>
			<p class="text">״למי אכפת אם אנשים שמו לב? אני רק רוצה לדעת שאתה בסדר.״</p>
			<p class="text">״כן, תשכח מזה.״</p>
			<p class="text">״למה שהוא לא יהיה בסדר?״ אנג‘ל שואל, נדחף בינינו בכוח ומניח את זרועותיו על הכתפיים שלנו. בהתחשב בעובדה שאנג‘ל נמוך ממני בחצי ראש וזאק בגובה מטר שמונים לפחות, זאת לא משימה פשוטה בשבילו. ״סיימנו. אנחנו חוזרים הביתה מחר!״</p>
			<p class="text">״לארבעה ימים,״ ג‘ון אומר ביובש כשהוא מופיע לצידנו.</p>
			<p class="text">״אהה, תודה לך, שרלוק. אני יודע לספור,״ אנג‘ל מעיף מבט לעבר ג‘ון מזווית עיניו. ״דבר ראשון, אקח ארבעה ימים של חופש אם אני יכול. ודבר שני, האירוע החשוב ביותר בחיים שלכם קורה בארבעת הימים האלה.״</p>
			<p class="text">״אה, מסיבת יום ההולדת שלך חשובה יותר מהגראמי עכשיו?״ אני שואל.</p>
			<p class="text">״וטקס פרסי המוזיקה של הבילבורד?״ זאק מוסיף ומחייך לעברי.</p>
			<p class="text">״שניהם,״ אנג‘ל אומר. ״יהיו טווסים.״</p>
			<p class="text">ג‘ון מגחך ומוחק את החיוך מהפנים כשעיניו של אנג‘ל יורות חיצים לעברו. ״אני עדיין יכול לבטל את ההזמנה שלך,״ אנג‘ל אומר.</p>
			<p class="text">״לא, בבקשה, אני לא יכול לפספס את <span class="italic">הטווסים</span>.״ ג‘ון מסתובב וצועד לאחור, משלב את הידיים יחד לעבר אנג‘ל בתחינה.</p>
			<p class="text">״אתה צועד על חבל דק, ברקסטון.״</p>
			<p class="text">אנחנו מגיעים לחדרי ההלבשה, שם מחכה הצוות כדי להפשיט אותנו. אנחנו מוקפים בארבעה מתלי בגדים ניידים בזמן שאנחנו מופשטים בשיטתיות, הבגדים שלנו מסומנים ונתלים בסדר הנכון על הקולבים כדי שיישלחו לניקוי יבש. האחריות לעקוב ביסודיות אחרי עשרות הפריטים שאנחנו לובשים נחה על כתפי הסטייליסטים — מי מארבעתנו לובש מה באיזו הופעה ומתי. הם גורמים לעבודתם להיראות קלה ופשוטה בדיוק כמונו, אבל אני לא מקנא בכאב הראש שלהם.</p>
			<p class="text">בתור מי שהופיע בתיאטרון ובמחזות זמר מאז שאני ילד, אני רגיל לפשוט תלבושות אחרי הצגה או הופעה. ההבדל הוא שבמהלך סיבוב הופעות, אנחנו רק עוברים מתלבושת אחת לאחרת — אסור לנו לבחור את הבגדים שלנו כל עוד יש מסביב מצלמות. ההנהלה בחרה ‘דמות‘ עבור כל אחד מאיתנו לפני שנים. כשהסטייליסטים לא מתרוצצים כדי לארגן את התלבושות שלנו לכל ההופעות, הם רוכשים עבורנו בגדים יום־יומיים כדי לשמור על התדמית שלנו כל עוד אנחנו בעבודה.</p>
			<p class="text">ואנחנו תמיד בעבודה.</p>
			<p class="text">בקיצור, הבגדים שלנו — או יותר נכון, התלבושות שלנו — מותאמים לאישיות של כל אחד מאיתנו, רק לא לאישיות האמיתית.</p>
			<p class="text">זאק מסמל את ה‘ילד הרע‘ — עור, מגפיים, ג‘ינס עם קרעים והרבה שחור. אנג‘ל הוא המצחיק, התמים והשובב, לכן מלבישים אותו בכל מיני צבעים והדפסים ולא בשום דבר צמוד מדי או סקסי — לאכזבתו הרבה. ג‘ון הוא רודף השמלות הכריזמטי, לכן הכלל הראשון בלבוש שלו הוא <span class="italic">אם לא תראו את השרירים </span><span class="italic">האלה, דמכם בראשכם.</span></p>
			<p class="text">אני הבחור הלא מזיק עם הפנים היפות, הנגיש, היציב וחסר הייחוד. רוב הארון שלי מורכב מסוודרים מקשמיר עם צווארון עגול בצבעים חמים וניטרליים שנועדו לגרום לי להיראות רך ונעים למגע. וכמובן, אין טעם להיראות יציב וחסר ייחוד אם אתה לא מתנהג בהתאם, זאת הסיבה שהכללים ברורים — שום אזכור למיניות שלי בראיונות, בלי להשוויץ על הבמה, בלי דעות נחרצות מדי, <span class="italic">ובשום אופן</span> לא לצאת עם בחורים בפומבי. אני הדף הריק שהמעריצים יכולים לצייר עליו את אישיות החלומות שלהם. האפשרות הלא צפויה לכל אותם האנשים שלא מצאו מישהו לטעמם בין השלושה האחרים.</p>
			<p class="text">ההפך מכל מה שחינכו אותי להיות.</p>
			<p class="text">עם כמה שאנחנו מהונדסים, באופן מפתיע המעריצים המסורים באמת, רואים מעבר לתדמית. אלה שצופים וצורכים כל דבר שארבעתנו עושים. ראיתי אותם מתארים את האופי שלנו באינטרנט באופן קרוב יותר לאמת — כמו זאק הרגיש והמתוק או ג‘ון הזהיר והתחרותי. אנג‘ל הפרוע והמשעשע, או אותי — הפרפקציוניסט והציני. ראיתי אותם מתווכחים עם מעריצים אחרים באינטרנט, כששני הצדדים מתעקשים שהם אלה שמכירים אותנו באמת. אף אחד מהם לא מכיר אותנו באמת, כמובן, כי הם לא מכירים אותנו <span class="italic">בכלל</span>, לא משנה עד כמה הם היו רוצים להאמין שכן. אבל חלקם מצליח לקרוא אותנו טוב יותר מאחרים. הם יודעים מי אנחנו באמת, והם נשארים. הם <span class="italic">רואים</span> אותנו, ועדיין נראה שהם אוהבים אותנו יותר מכל אחד אחר.</p>
			<p class="text">לכו תבינו.</p>
			<p class="text">ארין גוללת באייפד שלה בזמן שאנחנו מתפשטים, עוגן יציב במרכז הכאוס המאורגן. ״ברגע שכולם יהיו מוכנים, אני רוצה שנעשה פגישה לגבי שבוע הבא,״ היא אומרת. אנחנו נאנחים יחד, וזאק פותח איתי בתחרות מי יכול לרטון בקול רם יותר. המנצח לא הוחלט, כי ארין משתיקה אותנו לפני שאחד מאיתנו מגיע לווליום הגבוה ביותר שלו. ״אני <span class="italic">יודעת</span>, אני יודעת,״ היא אומרת. ״כולכם עייפים—״</p>
			<p class="text">״אנחנו זומבים,״ אנג‘ל מתקן לפני שהוא פותח פקק של בקבוק מים עם השיניים.</p>
			<p class="text">״כן, רובן כמעט <span class="italic">התעלף</span>,״ זאק מוסיף, ואני בועט ברגלו כשארין נועצת בי מבט.</p>
			<p class="text">״לא התעלפתי, אני פשוט... מעדתי.״</p>
			<p class="text">״זה ייקח רק כמה דקות,״ ארין אומרת. ״לא יותר מעשר.״</p>
			<p class="text">ג‘ון מושיט את החולצה המכופתרת האפורה לוויקטור, הסטייליסט שלנו, וחושף את החזה הרחב והחלק שלו — וכמו החזה של שני חברי הלהקה האחרים, הוא מוכר לי כמעט כמו החזה שלי בשלב זה. בזמן שג‘ון עומד בלי חולצה, אנג‘ל מנער את בקבוק המים כדי להתיז עליו מים קפואים. ג‘ון משתנק, צווח וקופץ במקום בזמן שזאק פורץ בצחוק. ״אנג‘ל! חתיכת אידיוט. למה?״</p>
			<p class="text">״משעמם לי.״</p>
			<p class="text">״אתה צוחק עליי?״</p>
			<p class="text">זאק, שעדיין צוחק, זורק לג‘ון מגבת ידיים. הוא מנגב את עורו השחום ומייבש את המים בזמן שממלמל לעצמו. אי אפשר להכחיש שג‘ון חתיך, ואומנם הוא עומד במרחק קצר ממני, עירום למחצה ונוטף מים, אבל אני לא מתרגש יותר מדי. להתפשט זה ליד זה הוא חלק מהשגרה היום־יומית שלנו, צריך יותר מבחור חתיך עם קוביות בבטן ובלי חולצה כדי לטלטל אותי בימים אלה.</p>
			<p class="text">כמובן, כשזאק מתחיל לפשוט את החולצה, אני מסתכל לכל מקום אחר, בדיוק כמו שעשיתי בכל הופעה במהלך החודשים האחרונים. כשאמרתי שצריך ‘יותר‘ כדי למשוך את תשומת הלב שלי, מה שזה לא יהיה, לזאק יש את זה בערמות — ועד כמה שאני מתאמץ להדחיק את התחושה הזאת, אני לא מצליח להתנער ממנה. במילים אחרות, עד שאצליח להשתלט על מוחי שמשחק בי לאחרונה, אני צריך להתייחס אל זאק כמו למדוזה מהמיתולוגיה היוונית. </p>
			<p class="text">מבט אחד, ותהפוך לאבן.</p>
			<p class="text"> גבו של אנג‘ל מופנה אליי, לכן אני מרים את בקבוק המים הקרוב ושופך אותו על ראשו. שערו נרטב מאחור, והקווצות נעשים נפולים. הוא משתנק ומסתובב לאחור. ״בוגד,״ הוא מצהיר. אני רץ כדי להסתתר מאחורי זאק, שבדיוק לובש את החולצה שלו, מה שאומר שאני יכול להכיר בקיומו עכשיו.</p>
			<p class="text">״בנים, בנים,״ פני ממהרת לעמוד מול השולחן שעליו מונחות אין־ספור ערכות האיפור שלה כמו אימא נואשת שזורקת את עצמה מול בנה היחיד כדי להגן עליו. ״בלי מלחמות מים ליד האיפור. מספיק. רובן, אתה צריך להוריד את האיפור, בוא הנה.״</p>
			<p class="text">אנג‘ל מנמיך את בקבוק המים ומרים את ידיו בכניעה, ולאחר מכן משתמש באחת מהן כדי להסיט את שערו הנוטף מפניו. אני מגיח מאחורי זאק, ובתנועת יד מהירה אנג‘ל מתיז מים לעברי. הוא לא מצליח לפגוע בי.</p>
			<p class="text">אני מתחמק ממנו כדי לקחת כמה מגבונים להסרת איפור ומתחיל בעיניים. בשנים האחרונות איפור העיניים שלנו הפך להיות פחות ופחות מרומז, עד לרמה שבה איפור העיניים הניטרלי אך הברור הפך לסימן ההיכר שלנו. בימים אלה, פני מסיימת איילינר חום בשבוע. היא מורחת אותו בעזרת צלליות עדינות כדי ליצור מראה מעושן שמבליט את העיניים שלנו. ניסיתי לשחזר אותו פעם ונראיתי כאילו אני בדרכי לאודישן לסרט ‘שודדי הקאריביים‘. מאז, אני משאיר את האייליינר בידיה המוכשרות.</p>
			<p class="text">אחרי שאנחנו סוף־סוף מסיימים להוריד את האיפור ולובשים בגדים נקיים, אנחנו נכנסים לחדר המנוחה בעקבות ארין. אני נוחת על הספה, מניח את הראש על משענת היד ועוצם עיניים. זאק, שיושב על הכורסה לידי, מתופף באצבעו על הראש שלי כדי לשעשע את עצמו. אני מסתיר חיוך מאחורי משענת היד ומנפנף לעברו בחוסר מאמץ כדי להעיף אותו ממני, בזמן שאנג‘ל וג‘ון מצטופפים לידי.</p>
			<p class="text">אנג‘ל בועט ברגליי עד שאני מוריד אותן לרצפה כדי לפנות לו עוד מקום, מה שמאלץ אותי להתיישב בתנוחה שבה זאק לא יכול לגעת בי יותר. אני עוצר את עצמי מלתת לאנג‘ל דחיפה קטנונית כנקמה, אבל רק בקושי — בעיקר כי אין לי אנרגיה בשביל זה.</p>
			<p class="text">אנג‘ל לא צחק כשהוא אמר שאנחנו זומבים. לא הייתה לנו הפסקה כבר שבועות. כל יום התנהל אותו הדבר. התעוררנו בשעה מוקדמת ועשינו כל מיני דברים שקשורים ביחסי ציבור — התראיינו, התארחנו בתוכניות טלוויזיה, ונפנפנו לקהל מחלונות של בניינים כאילו אנחנו משפחת המלוכה או משהו בסגנון — לאחר מכן אכלנו ארוחת ערב, עשינו חימום והתארגנו, הופענו, החלפנו בגדים ומשם נסענו לבית המלון או ישירות למטוס הפרטי כדי שיעביר אותנו אל היעד הבא שבו נעשה את הכול מההתחלה.</p>
			<p class="text">אבל לא מחר. מחר, אנחנו חוזרים הביתה.</p>
			<p class="text">באופן אישי, אני לא בדיוק מלא בציפייה והתרגשות — אימא פאסיב־אגרסיב בימים טובים ואגרסיבית באופן כללי בימים טובים פחות, ואפשר להגיד שאבא חי בעבודה. למרות זאת, אני מחכה להזדמנות לישון עד מאוחר.</p>
			<p class="text">״אוקיי,״ ארין אומרת, ואני פוקח את העיניים אבל לא מרים את הראש. ״רציתי שנתכנס כאן כדי לוודא שכולנו מסונכרנים לקראת שבוע הבא, ולתת לכם הזדמנות לשאול שאלות אחרונות כל עוד אנחנו יחד.״</p>
			<p class="text">שבוע הבא. בשבוע הבא, נעלה על מטוס ונפרדים מארצות הברית למספר חודשים כדי להתחיל את סיבוב ההופעות הבין־לאומי שלנו. התחנה הראשונה, לונדון.</p>
			<p class="text">מעולם לא יצאתי מגבולות ארצות הברית. במהלך השנים האחרונות, התרגלתי להיות רחוק מההורים במשך שבועות — ולפעמים חודשים — ברצף, אבל מעולם זה לא נראה רציני כמו עכשיו. עד עכשיו, תמיד הייתי באותה המדינה כמוהם. אף על פי שטכנית הייתי רחוק מהם מבחינת זמני טיסה, איכשהו העובדה שאהיה באירופה היא משמעותית יותר. בכנות, המחשבה מלחיצה אותי מאוד, אבל אני משתדל לא להתעסק בזה יותר מדי. קל יותר לחשוב על זה בתור משהו שרובן מהעתיד יצטרך להתמודד איתו.</p>
			<p class="text">הבעיה היא שרובן מהעתיד עומד להפוך לרובן מההווה.</p>
			<p class="text">ידעתי שיש פגם בתוכנית שלי.</p>
			<p class="text">ידי מתרוממת בישנוניות כשאני נזכר שיש לי שאלה אחת. טוב, שתיים. ״אני רק רוצה לוודא בפעם השלישית שאתם לא מפתיעים אותי עם כרטיסים להצגה בתיאטרון ווסט אנד במקרה?״ אני שואל.</p>
			<p class="text">״זאת לא תהיה הפתעה מוצלחת במיוחד אם היא תגלה לך,״ ג‘ון מציין.</p>
			<p class="text">״נכון,״ ארין אומרת. ״אבל רק כדי שלא תפתח ציפיות, אני יכולה לאשר שבהחלט אין לנו זמן להצגה בווסט אנד. מצטערת, רובן.״</p>
			<p class="text">אני לא מצליח לאזור את הכוחות כדי להיות מאוכזב. ״ככה חשבתי. אבל אמרת שאולי יהיה לנו זמן לראות את הבורגתיאטר בווינה?״</p>
			<p class="text">ארין מחייכת. ״אמרתי, ואנחנו נראה אותו. אני מבטיחה, דאגתי להכניס את זה ללוח הזמנים. תהיה לנו שעה לפחות.״</p>
			<p class="text">אני נעשה ערני פתאום. המשפחה שלי מורכבת מחנונים של תיאטרון. גדלתי על אנדרו לויד וובר וחונכתי על סטיבן סונדהיים. אימא שלי שלחה אותי לשיעורי פיתוח קול פרטיים כדי להביא את הוויברטו והתווים הגבוהים שלי לכדי שלמות כשהייתי בגן, ויצאתי לסיבובי הופעות עם חבורות תיאטרון מקצועיות בבית ספר יסודי. ראיתי את כל מה שיש לארצות הברית להציע בתחום היסטוריית התיאטרון, אבל אני לא יכול לטוס לאירופה בלי לעשות לפחות דבר תיירותי אחד, ותמיד הייתי מאוהב באווירה ובהיסטוריה של הבורגתיאטר. נוסף לכך, ולחרדתי הרבה, אין לנו זמן לבקר את תיאטרון הגלוב.</p>
			<p class="text">ג‘ון, היחיד בינינו שלא שרוע במקומו, מדבר. ״אנחנו עדיין מבקרים בוותיקן, נכון?״</p>
			<p class="text">״כן, בהחלט.״</p>
			<p class="text">כמובן, לא יכולנו להשאיר ארבע שעות פנויות בשביל הצגה בווסט אנד, אבל נבלה בוקר שלם בוותיקן בשביל ג‘ון. אני מניח שזה לא מפתיע — ג‘ון קתולי אדוק, כמו אימו, ואומנם אביו ג‘וף הוא לא קתולי, אבל הוא בהחלט יוודא שיהיה לנו זמן לעשות כל מה שחשוב לג‘ון. ככה הדברים עובדים מאז ומתמיד.</p>
			<p class="text">ארין מהנהנת לעבר אנג‘ל. ״יש משהו שאתה רוצה לשאול, מותק?״</p>
			<p class="text">אנג‘ל מעמיד פנים שהוא חושב על זה. ״אממ, ההגבלה על אלכוהול בלונדון היא עדיין מגיל שמונה־עשרה?״</p>
			<p class="text">היא נאנחת. ״כן.״</p>
			<p class="text">אנג‘ל מחייך. ״אין לי עוד שאלות, כבוד השופטת.״</p>
			<p class="text">אני מרים את הראש כדי להסתכל על זאק, שמניח את סנטרו על כף ידו. ״אתה שקט,״ אני אומר.</p>
			<p class="text">״הממ?״ הוא ממצמץ. ״אה, לא, אני בסדר. אין לי שאלות. תיאטרון ואלכוהול ו... אממ, ותיקן, הכול נשמע טוב.״</p>
			<p class="text">״זמן לישון, אה?״ אני שואל והוא מהנהן, עפעפיו כבדים.</p>
			<p class="text">ארין מבינה את הרמז. ״אוקיי. המיניבוס מחכה בחוץ. תשלחו לי אימייל או הודעה אם יש לכם שאלות, אחרת אראה אתכם ביום ראשון מוקדם בבוקר.״</p>
			<p class="text">כולנו ממהרים לצאת לפני שארין תיזכר בעוד כמה דברים בנוגע ללו״ז שלנו. ״אני יודעת שכולכם מצייתים לחוק ולא שותים בתור קטינים!״ היא קוראת מאחורינו. ״אבל רק תזכרו שהנגאובר וטיסות בין־לאומיות זה לא שילוב טוב, אוקיי?״</p>
			<p class="text">זאק ואני מתיישבים במושב האחורי של המיניבוס, בזמן שאנג‘ל וג‘ון יושבים מולנו במושבים נפרדים. בדרך כלל אנחנו מפטפטים כל הנסיעה חזרה לבית המלון, אבל היום אני עייף באופן חריג. כאילו סיימתי לרוץ מרתון, וטיפת האנרגיה האחרונה שלי הביאה אותי אל קו הסיום. אני תשוש לחלוטין. לא היו לנו ארבעה ימי חופש מאז... זמן רב מאוד.</p>
			<p class="text">אומנם בית המלון נמצא במרחק פחות מחמש דקות בתנועה של הלילה, אך אנג‘ל מתכרבל ומנמנם במושב, וג‘ון מרכיב את האוזניות כדי להירגע עם מוזיקה.</p>
			<p class="text">אפשר להגיד שאנחנו לבד, אז אני מעיף מבט לעברו של זאק. ״אני לא מאמין שזה נגמר,״ אני אומר.</p>
			<p class="text">זאק מרים גבה. ״עדיין נשאר לנו סיבוב שלם באירופה.״</p>
			<p class="text">כשזאק לוחש, קולו בקושי משתנה. טון דיבורו עדין עד כדי כך. קולו הוא כמו פרווה של במבי. קרקע רכה של עשבים. אפשר להירדם מרוב שהוא נשמע כמו שיר ערש.</p>
			<p class="text">״נכון. אבל זה שונה.״</p>
			<p class="text">״זה יהפוך לשגרה החדשה מהר מאוד.״</p>
			<p class="text">״כנראה. בדיוק כמו שזה,״ אני מחווה בידי סביבנו. ״נראה כל כך נורמלי עכשיו.״</p>
			<p class="text">״נכון.״</p>
			<p class="text">״זאת מחשבה די מדכאת.״</p>
			<p class="text">הוא מטה את הראש לאחור, חושף את צווארו. "למה אתה מתכוון?"</p>
			<p class="text">״שלא משנה כמה משהו גדול או מרגש, הוא הופך למשעמם אחרי זמן מה.״</p>
			<p class="text">המיניבוס עולה על פס האטה, ואנג‘ל מושך באפו כשהוא מתעורר בבהלה. איך הוא הספיק להירדם?</p>
			<p class="text">זאק מהרהר לרגע, וממלמל המהום של הסכמה. משעשע אותי שההנהלה מתעקשת לשווק את זאק בתור הבחור האפל, העגמומי והקשוח במידה מסוימת, כשאישיותו האמיתית לא יכולה להיות הפוכה יותר. זאק לא שקט כי הוא מדוכדך או מעונה. הוא פשוט מהורהר וזהיר — מסוג האנשים שיחשבו על מה שאמרת רגע אחד יותר מדי בזמן שהוא מחליט איזו תשובה אתה מעוניין לשמוע. הוא אולי לא הטיפוס ששולט בשיחה או מפטפט עם חדר מלא אנשים בהתלהבות, אבל הוא אפל כמו גור כלבים בערך — או מה שלא תטען התקשורת לפי דרישתו של דייוויד, מנהל יחסי הציבור שלנו.</p>
			<p class="text">הוא משעין את הרגליים על גב הכיסא של ג‘ון, ברכיו צמודות לפניו. קול בראשי לוחש שאם המיניבוס יתנגש במשהו, רגליו ייתקעו בראש שלו. החשש ימשיך להציק לי אם אנסה להתעלם ממנו, לכן אני מניח יד על השוקיים שלו ודוחף את רגליו בעדינות מטה. הוא מפנה אליי חצי חיוך עקום ומציית באי־רצון. ״תעלות המים באמסטרדם,״ הוא אומר משום מקום.</p>
			<p class="text">״האלפים בשווייץ. אני מת על משחק האסוציאציות!״</p>
			<p class="text">״לא.״ הוא תוקע מרפק בצלעותיי. ״זה מה שאני רוצה לראות. כולכם רוצים לעשות משהו, ולא רציתי להגיד את זה מול כולם, אבל אם אוכל לעשות משהו אחד, אני רוצה לעשות את זה. פשוט... לשבת ליד התעלות לזמן מה.״</p>
			<p class="text">״למה לא רצית להגיד את זה מול כולם? זה לא שערורייתי במיוחד. אם היית מבקש ללכת לרובע החלונות האדומים, אולי...״</p>
			<p class="text">״אה, אני רוצה לעשות גם את זה,״ הוא מתבדח.</p>
			<p class="text">״כמובן.״</p>
			<p class="text">החיוך שלו נעלם, והוא מצמיד את קצה הנעל למושב שמולו, שוב. ״זה מטופש. פשוט... שם אבא הציע נישואים לאימא. אני רוצה לראות איך זה נראה. אני יודע שזה לא יחזיר אותם להיות יחד באורח פלא או משהו, אבל... לא יודע.״</p>
			<p class="text">״זה לא מטופש,״ אני אומר. ״נדאג לעשות את זה.״</p>
			<p class="text">חיוכו חוזר. ״כן?״</p>
			<p class="text">״כן. זאת אומרת, אנחנו משחררים את אנג‘ל לחופשי באירופה, אני די בטוח שארין תכננה פרקי זמן כדי ללכת לתחנת המשטרה לפחות פעמיים. אם נמצא זמן בשביל זה, אנחנו יכולים למצוא זמן בשביל התעלות.״</p>
			<p class="text">״אני שומע אתכם,״ אנג‘ל רוטן בקול מעומעם.</p>
			<p class="text">אני בועט במשענת שלו בתגובה, והוא משמיע קול במחאה.</p>
			<p class="text">אין שום סיבה בעולם לקרוא לו אנג‘ל. למען האמת, השם האמיתי שלו הוא בכלל ריס, אבל אף אחד לא קורא לו ככה מאז שהקמנו את הלהקה. בישיבת יחסי הציבור הראשונה שלנו, דייוויד נחרד מהאפשרות שהתקשורת תתבלבל בין רובן לריס, ואנג‘ל במקרה הגיע מוכן עם כינוי חיבה ישן. הוא קיבל אותו מאביו כשהיה ילד, כי גברת פאן נעלבה מהכינוי המקורי והמדויק יותר ‘ילד שטן‘, ולמר פאן היה חוש הומור אירוני מפותח.</p>
			<p class="text">ראשו של זאק צונח לאחור, עיניו נעצמות וזרועו נצמדת לזרועי כשהוא משנה תנוחה.</p>
			<p class="text">אני בקושי מצליח לנשום שוב עד סוף הנסיעה.</p>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה