התמונות שלך
אהבה שרחוקה מלהיות מושלמת.

חייה של שרלוט הארגרוב היו מושלמים, עד שעולמה התמוטט בעקבות מותו הפתאומי של החבר שלה ראיין שיין, נער הזהב של קריק פולס. היא לא מצליחה להמשיך הלאה, עד שהגורל מזמן לה את קהייל המונד - בחור עם אובססיה למוות. ככל שהחברוּת ביניהם מתהדקת, קהייל לומד להכיר מקרוב את כאבה של שרלוט, והיא מתחילה לתהות אם ראיין שלה באמת היה מושלם כפי שחשבה.

אזהרה: ספר זה מכיל תוכן כמו אובדנות אצל בני נוער, אונס והפלה, ועלול לעורר רגשות כבדים אצל קוראים מסוימים, אנא הביאו זאת בחשבון.
שם: התמונות שלך
מחבר/ת: ג’יין אנתוני
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011981357
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
						<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-6" class="ChapterSplit"><span class="bold">פרק </span><span class="bold">1</span></h2>
			<h2 class="sub ParaOverride-1"><span class="bold">שרלוט, לפעמים</span></h2>
			<h6 class="small ParaOverride-2" dir="ltr"><span class="engb CharOverride-1">CHARLOTTE, SOMETIMES – THE CURE</span></h6>
			<div id="page4" role="doc-pagebreak" aria-label="4" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="firstspace">"ברוכה הבאה," הומה דוקטור ויין בקולה המתנגן כשהיא מתיישבת מולי על הכיסא עם המשענת הגבוהה ומשענות הידיים. "אני מקשיבה."</p>
			<p class="text">המבט שלי עובר ממקום למקום ברחבי המשרד הזעיר. חפצים שונים ממלאים כל פינה פנויה, פריטי אספנות ממקומות רחוקים. כשהתחלתי לבוא לפגישות איתה, תהיתי אם היא באמת הייתה בארצות שמהן אמורים להגיע חפצי האומנות האלה <span class="eng">—</span> מצרים, סין, ספרד <span class="eng">—</span> אבל ככל שאני נפגשת איתה יותר, אני מתחילה יותר ויותר להאמין שאלה כנראה חיקויים זולים שהיא קנתה בחנות של מוצרי בית כדי להיראות אשת העולם הגדול.</p>
			<p class="text">אני מקפלת את כפות רגליי היחפות מתחתיי ומתכרבלת בתוך ספת העור הרחבה. היא חורקת מתחת למשקלי כשאני נשענת לאחור. "אין לי הרבה מה לומר היום."</p>
			<p class="text">דוקטור ויין מחייכת. "טוב, בואי פשוט נראה מה יצוף."</p>
			<p class="text">זה החלק בטיפול שאני חרדה מפניו. השתיקה עומדת בינינו כמו אדם שלישי בחדר. היא אומרת אלף מילים, אבל לא שומעת אותן אף פעם. אילו דוקטור ויין רק הייתה שואלת שאלה או אומרת משהו, כל דבר שהוא כדי לעורר שיחה, אבל היא מתעקשת לתת לי להוביל. אף פעם לא הייתי טובה בזה. כל החיים שלי הייתי זאת שהולכת בעקבות אחרים <span class="eng">—</span> למה שעכשיו זה יהיה אחרת?</p>
			<p class="text">אני לועסת את פנים הלחי שלי וחושבת על שבעת הימים האחרונים. כל אחד מהם היה משעמם וחסר עניין יותר מזה שקדם לו. לפעמים אני מייחלת לכך שעדיין הייתי בבית החולים פאת'ווייז. הבית הוא לא חוף המבטחים שהיה פעם. אימא שלי מזמזמת סביבי כמו זבוב שאי אפשר להצליף בו ולסלק אותו. אני לא יודעת מה לעשות כדי לשכנע אותה שאי אפשר "לתקן" אותי. כל כך נמאס לי מזה שכולם הולכים סביבי על קצות האצבעות, החיוכים המרחמים שלהם גורמים לקרביים שלי להתהפך. זאת אני עכשיו. הם פשוט צריכים לקבל את זה ולהמשיך הלאה. אני לא יכולה לחזור למצב שהיה קודם לכן. הנזק אינו ניתן לתיקון. כאילו החיים שלי התפצלו לשני חלקים לא שווים, לפניו ואחריו, ושום דבר לא יהיה שוב כפי שהיה.</p>
			<p class="text">"איפה את?" קולה של דוקטור ויין שולף אותי מהמחשבות שלי.</p>
			<p class="text">"בשום מקום," אני עונה בחיוך מרגיע, אבל שתינו יודעות שאלה שטויות. אני ההפך מנינוחה. אני נחנקת מחוסר הנוחות שלי. אני באבל בשל חוסר האונים שלי, חוסר התוחלת, הבדידות המרה. נראה לי כאילו כל מה שאני מכירה נעלם מעל פני האדמה. אף אחת מכל אלה שנקראות החברות שלי אפילו לא טרחה לברר מה שלומי. אני אומרת לעצמי שזה מפני שהן עדיין לא שמעו שחזרתי, אבל אני יודעת שזו לא באמת הסיבה. כולן התפזרו בקולג'ים שלהן בניסיון בוטה להתעלם מהטרגדיה שאני עדיין חיה אותה על בסיס יומיומי. אין עבורי התחלה מחדש. ראיין התעקש שאהיה שלו עד סוף חיי, והמשאלה שלו מתגשמת.</p>
			<p class="text">"ישנת?"</p>
			<p class="text">"כן, אבל היה מוזר להיות בחדר שהיה פעם של אחי. הדברים שלו כבר לא שם, הריהוט חדש, אבל... לא יודעת, אני נשבעת שלפעמים אפשר להריח אותו שם."</p>
			<p class="text"> דוקטור ויין מחייכת כאילו סיפרתי בדיחה. האופטימיות שלה נחושה כל כך, ואני תוהה אם היא תמיד ככה או שזאת העמדת פנים למעני. היא בטח חוזרת הביתה אחרי יום עבודה ארוך שבו היא מקשיבה לתלונותיהם של כל המטופלים שלה, בועטת בכלב ומורידה בקבוק של ג'ק דניאלס. אף אחד לא מאושר כל הזמן. "התחלה מחדש היא שינוי גדול."</p>
			<p class="text">"אני מתארת לעצמי."</p>
			<p class="text">תשומת הלב שלי עוברת אל שתי ציפורים המנתרות על גג מחוץ לחלון. לשבריר שנייה אני מקנאת. הן באות והולכות כרצונן, עפות, מרגישות את הרוח מתחת לכנפיהן הפרושות באוויר, ואיפה אני? תקועה בחדר קלאוסטרופובי עם גברת סנטה קלאוס, דוקטור לפסיכולוגיה.</p>
			<p class="text">"אני מבינה למה ההורים נעלו את החדר שהיה שלי," אני ממלמלת ומרימה חוט בלתי נראה מהברך שלי. "אבל הם אפילו לא דיברו איתי על זה. הם פשוט נפטרו ממה שנראה להם כגורם שעלול לצער אותי והעבירו למקום אחר את השאר. אין לי מילה בקשר להחלמה שלי?"</p>
			<p class="text">אני עוצרת לרגע בניסיון לעצור את הרגש שצורב בעיניי, אבל ללא הועיל. בדיוק כמו הצפה של סכר, המים בסופו של דבר דולפים מהעומס, שוטפים את הדפנות שנותרו, אלה שעבדתי קשה כל כך כדי לבנות אותם.</p>
			<p class="text">"ראיין מת. הוא מת, וזאת אשמתי. הוא לא יחזור לעולם, ומחיקה מהחיים שלי כל זכר שלו לא תשנה את זה ולא תשכיח ממני את מה שקרה. אני יודעת שהם רוצים את טובתי, אבל זה רק גורם לי להרגיש גרוע יותר. אני לא רוצה לשכוח אותו." אני עוטה שריון על פניי, רוכנת לפנים ולוקחת ממחטה מהקופסה שעל השולחן. "אני לא רוצה להמשיך הלאה, ואני לא רוצה להרגיש טוב יותר מפני שאני לא רוצה לאבד אותו שוב."</p>
			<p class="text">ביליתי את רוב חיי הקצרים בתוך קונכייה שנבנתה במומחיות רבה, על פי העיצוב שלי־עצמי. השליטה העצמית הייתה המומחיות הגדולה שלי. זאת הדרך היחידה לנצח את המסדרונות המרושעים של בית הספר התיכון בפרברים <span class="eng">—</span> אל תאבדי אף פעם את קור הרוח שלך. אם תיראי כאילו שום דבר לא יכול לערער אותך, אף אחד לא יפגע בך.</p>
			<p class="text">כל בית הספר וכל מי שהיה בו היו שייכים לי. הייתי המלכה, חייתי את חלום הנעורים, עם חבר קוורטרבק וציונים גבוהים. המורות העריצו אותי, התלמידים סגדו לי, אבל אף אחד לא אהב אותי כמו שראיין אהב אותי.</p>
			<p class="text"><span class="italic">ראיין שיי</span>.</p>
			<div id="page5" role="doc-pagebreak" aria-label="5" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">האדם שיצר אותי. האובססיה שלי. האדם שהרס אותי.</p>
			<p class="text">עכשיו שום דבר לא משכך את חוסר המנוחה שמבעבע בתוכי כל שנייה, כל דקה וכל שעה בכל יום ארור. אני שבר כלי, פצצת זמן מתקתקת של רגשות שמאיימים להתפוצץ ברגעים הגרועים מכול. זאת הסיבה לכך שאני שונאת את הטיפול. המסלול להחלמה מתחיל עם כוונות איתנות, אבל מסתיים תמיד כשאני בוכה על הספה של דוקטור ויין.</p>
			<p class="text">לאחר שהשעה שלי אצלה מסתיימת, הכאב הקהה בחזי הופך לעינוי מייסר שמופיע כשאני חושבת על הערב ההוא. אני מדשדשת לעבר המעלית ולוחצת באגרופי על הכפתור, ואז ניצבת כמו אבן כשהחיצים המוארים מבזיקים. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם עצמי, מרגישה סחוטה ומדולדלת, כמו מגבת כלים מלוכלכת שהשתמשו בה יותר מדי פעמים.</p>
			<p class="text">לא מזמן, הייתי בפסגת העולם. שום דבר ואף אחד לא יכלו לפגוע בי. למרבה הצער, מה שעולה יורד בסופו של דבר בחבטה עזה. הכול היה רק אשליה של תיכון. שום דבר לא אמיתי. כולל אני. בטח, יש לי גווני פלטינה בשיער ועיני תכלת, אבל הדימוי שלי לא היה קבוע. החיוך המאולץ שלי היה בדיוק כך <span class="eng">—</span> מזויף. הייתי חלולה, הסתתרתי בתוך הקונכייה שלי כמו צב שמסתתר בשריון שלו מפני טורפים. למען האמת, לא הייתי מיוחדת. הייתי רק בחורה רגילה שהתמזל מזלה ללכוד את עינו של בחור פופולרי.</p>
			<p class="text">שרלוט הארגרוב מלכת הנשף? חה! איזו בדיחה. רימיתי את כולם. המוזיקה כבתה. העמדת הפנים נגמרה. גברת מושלמת מתה עם ראיין, והעצמי האמיתי שלי צץ לאחר מכן. הבחורה העכברית, המודעת לעצמה, זו שמוכנה לעשות הכול כדי להשתייך. חסרת כל יכולת בתוך החברה.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer001">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">ליזי פותחת את הלוקר שלה ומוציאה את ספר הגיאומטריה. "בית הספר הציבורי הוא לא משהו מיוחד. אותו בולשיט, בגדים יפים יותר."</p>
			<p class="text"> אני מצחקקת ומרימה את הרצועה של תיק הגב שלי גבוה יותר על כתפי. ואם כבר מדברים על בגדים מגניבים, יש לציין שהיא נראית מהממת בחולצה של אימא שלה, עם הדפס של להקת נירוונה וזוג מכנסי ג'ינס קרועים, שגורמים לי להתחרט לגמרי על זה שהרשיתי לאימא שלי לשכנע אותי שהסרפן הזה מקורדרוי "נראה מהמם". עם זאת, כל דבר טוב יותר מהחצאית המשובצת המזעזעת וגרבי הברך הטיפשיים שנאלצתי ללבוש בבית הספר הקודם.</p>
			<p class="text">ליזי ואני היינו החברות הכי טובות מאז גן הילדים. אני הייתי הילדה שבכתה כל הזמן מפני שהיא התגעגעה לאימא שלה, וליזי הייתה זאת שהכריחה את בובת החייל ג'י־איי־ג'ו ואת ברבי להתנשק. היינו הפכים מוחלטים <span class="eng">—</span> אני בשמלות הוורודות והמצויצות שלי והיא באוברולים <span class="eng">—</span> עד שיום אחד היא חלקה איתי את הצ'יפס שלה וזהו זה, החברות הכי טובות לנצח, למרות העובדה שהיא עברה לבית הספר הציבורי ועליי נגזר לדשדש בבית הספר הקתולי.</p>
			<p class="text">עד היום.</p>
			<p class="text">סוף־סוף ההורים שלי ריחמו עליי והרשו לי ללמוד בתיכון קריק פולז במקום לעבור לתיכון הלב הקדוש, שבו למד אחי.</p>
			<p class="text">אני נסוגה צעד לאחור כשליזי טורקת את דלת הלוקר כשגוף מוצק כמו חומת סלעים מתנגש בגב שלי. רגליי מועדות כמה צעדים לאחור, אבל ידיים חזקות מייצבות אותי לפני שאני צונחת ומתרסקת על הרצפה. בתוך הכאוס, תיק הגב שלי נשמט מכתפי ופוגע ברצפה.</p>
			<p class="text">"נהדר," אני ממלמלת לעצמי ומוסיפה, "מצטערת," למי שנמצא מאחוריי כשאני מתכופפת לאסוף את תכולת התיק שלי.</p>
			<p class="text">"היי, ליזי? את מתכוונת להציג בפניי את החברה שלך?"</p>
			<p class="text">הבריטון העמוק מושך אותי קדימה. אני מתעשתת וקמה על רגליי בדיוק בזמן שבו ליזי מגלגלת עיניים. "ראיין, שרלוט. שרלוט, ראיין," היא אומרת בהבעה קפואה ומחווה בידיה בינינו.</p>
			<p class="text">"את חדשה?" הוא שואל, ומבטו הכחול מתפתל במורד השמלה המחרידה שלי, מלטף את רגליי החשופות.</p>
			<p class="text">"כן." הבטן שלי מתהפכת. אתן מכירות את ההרגשה הזאת בפנים, כשפרפרים מכים בכנפיהם בהתלהבות אדירה, בלתי נשלטת? הדחף המביך לחייך כמו איזו סתומה חסרת מוח? חוסר היכולת האידיוטי להגיד יותר ממשפט בן מילה אחת? כן, כל השלושה הכו בי.</p>
			<p class="text">הוא מעביר את אצבעותיו מבעד לקווצה של שיער בלונדיני שתלויה על מצחו, אבל היא צונחת שוב כמו גל ברגע שבו היא חומקת מכף ידו. "ברוכה הבאה לתיכון קריק פולז."</p>
			<div id="page6" role="doc-pagebreak" aria-label="6" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">אנרגיה מערערת מתנועעת לה בין כפות רגליי. "תודה."</p>
			<p class="text">"אם את פנויה אחרי בית הספר, את צריכה לבוא למגרש, לראות אותנו מתאמנים."</p>
			<p class="text">נהמה של <span class="italic">איכס</span> רועמת בגרונה של ליזי. "אני בטוחה ששרלוט ואני יכולות לחשוב על מאה דברים אחרים שנעדיף לעשות מאשר להסתכל על חבורת ניאנדרטליים מתקלים זה את זה בשדה של בוץ."</p>
			<p class="text">ראיין מכווץ את מבטו ומזעיף פנים. "אף אחד לא הזמין אותך, <span class="italic">לֵזי</span><span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>1</span></span><span class="italic">.</span> את ממילא בטח תעדיפי להסתכל על המעודדות."</p>
			<p class="text">"שיהיה." ליזי מסתובבת במקומה וזוקרת לעברו אצבע משולשת. "לך תזדיין, טיפש." היא משלבת את זרועה בזרועי וגוררת אותי משם, אבל אני מציצה מעבר לכתפי עוד פעם אחת ומגלה שהוא מסתכל עליי מתרחקת.</p>
			<p class="text">אני מניחה את כף ידי על פי. "הוא חמוד."</p>
			<p class="text">"הוא דוחה," היא עונה. "הוא וכל שחקני הפוטבול האחרים בבית הספר הזה והחברות המעודדות הקטנות שלהם, כולן עשויות מפלסטיק."</p>
			<p class="text">"לא יודעת. הוא נראה לי בסדר."</p>
			<p class="text">היא עוצרת ותופסת את המרפק שלי באצבעותיה. "תאמיני לי, הוא לא. שיעור מספר אחת בבית הספר הציבורי, שָׁר, תשמרי מרחק מראיין שיי והחיים שלך יהיו הרבה יותר מאושרים."</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer002">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">"תעצרו בבקשה את המעלית."</p>
			<p class="text">הדלתות האוטומטיות מתקרבות באופן מסוכן אל ידי המושטת, אבל משתחררות ונפתחות כאשר גבר לבוש בשחור דוחק ביניהן את כתפו. ניחוח של עור נודף מהמעיל שלו שמגיע עד ברכיו. אני מתבוננת בו, כובע הקפוצ'ון המורם מסתיר את רוב פניו, למעט קווצת שיער שחור כאבן שוהם שמציצה מלמטה.</p>
			<p class="text">הקרביים שלי מתפתלים כשאנחנו יורדים בשקט. אובדן השליטה במהלך הטיפול מטיל על כתפיי עול כבד. אני לא נהנית להציג את הכאב שחי בתוכי. לאחר שרומזים לך שדעתך לא חשובה, קשה להביע אותה גם כשמבקשים ממך לעשות זאת. חוץ מזה, הרגשות שלי לא חשובים עד כדי כך. יש בעולם הזה כל כך הרבה אנשים שסבלו יותר ממני. מי אני שאתלונן?</p>
			<p class="text">הצליל של השם שלי, שנאמר בלחישה, מרחף לידי ושולף אותי מהחלומות בהקיץ. אני פונה כדי להסתכל עליו, אבל הבחור בשחור פשוט בוהה לפנים.</p>
			<p class="text">"אני מכירה אותך?" אני שואלת.</p>
			<p class="text">עובר רגע עד שהוא עונה, "סליחה?"</p>
			<p class="text">"אמרת את השם שלי."</p>
			<p class="text">קמטים נוצרים במצחו. "לא נכון."</p>
			<p class="text">אני מרימה גבה ומכווצת את שפתיי. "כן אמרת. אמרת שרלוט..."</p>
			<p class="text">העיניים הכהות שלו נוצצות מתחת לקפוצ'ון. "שרלוט, לפעמים."</p>
			<p class="text">אני מחכה לשורת המחץ, אבל הוא רק מחייך אליי כאילו אני משוגעת. אני <span class="italic">לא</span> משוגעת.</p>
			<p class="text">הוא מכניס את קצות אצבעותיו מתחת לכובע הקפוצ'ון ומוציא אוזנייה. "אני מבין שאת לא מעריצה של להקת הקיור," הוא אומר. הקול שרדף אחריי קורא מתוך האוזנייה הזעירה, והשם שלי נישא באוויר בינינו כמו עשן.</p>
			<p class="text">להט מציף את לחיי. "אה."</p>
			<p class="text">"הכול בסדר," הוא אומר ומכניס שוב את ידו מתחת לקפוצ'ון.</p>
			<p class="text">הבטן שלי מתכווצת. אני לכודה במעלית, נבוכה כל כך, לכן אני תוחבת הכול פנימה ועוברת לרגש שנראה לי הרבה יותר נוח <span class="eng">—</span> כעס. "לא התנצלתי," אני יורה.</p>
			<div id="page7" role="doc-pagebreak" aria-label="7" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">הוא פונה שוב לעברי, עיניו הזוהרות מרקדות מתחת לעפעפיים שמושפלים מטה. "ראיתי אותך כאן קודם. את הולכת לפסיכולוגית שמול הפסיכולוג שלי."</p>
			<p class="text">"איזו יכולת מופלאה להסיק מסקנות, גאון. יש בקומה רק שני משרדים," אני רוטנת כשהמעלית עוצרת.</p>
			<p class="text">"סמים?" הוא שואל.</p>
			<p class="text">השאלה האבסורדית שלו גורמת לי להסב את מבטי אליו כשהדלתות נפתחות. "מה?"</p>
			<p class="text">"פשוט... את נראית כמו מישהי מאחוות סטודנטיות. אולי חגגת קצת יותר מדי במסיבה של אחוות אומגה ומצאת את עצמך במרכז שיקום?"</p>
			<p class="text">עיניי מתרחבות. <span class="italic">החוצפה של הבחור הזה</span>. "וואו! תודה על האבחנה הפרועה והמעליבה. הייתי מתארת לעצמי שבחור שנראה כאילו הוא התעורר לפני רגע במערה יהיה קצת פחות שיפוטי," אני אומרת ויוצאת ברקיעה מהמעלית.</p>
			<p class="text">הוא מדביק אותי בצעד אחד. "לא התכוונתי לזה ככה."</p>
			<p class="text">"שיהיה."</p>
			<p class="text">"חכי." הוא מושיט יד כדי לעצור אותי, וכשאני מרגישה את היד שלו נוגעת בכתפי, אני מתכווצת ומתרחקת כאילו הוא צרב את עורי. הוא מרים את כף ידו כדי להוכיח שלא הייתה לו כל כוונה לפגוע. "אני אשחזר את השיחה הזאת שוב ושוב בראש שלי עד שאשתגע או שאתקן את זה. אני יכול להזמין אותך לכוס קפה או משהו?"</p>
			<p class="text">"לא נראה לי שזה הכרחי."</p>
			<p class="text">"תאמיני לי. זה הכרחי מאוד. יש סיבה לכך שאני בטיפול."</p>
			<p class="text">חיוך ביישני מעקל במידה מזערית את זוויות פיו, וחום ממלא את חזי בשל המראה הזה. הוא מקסים באופן בלתי רגיל. מישהו שהייתי חולפת על פניו ברחוב ולא הייתי שמה אליו לב. אבל כשהוא ממש ממולי, בוחן אותי במבט הכן שלו, אני לא מצליחה להתעלם. אין כאן שום יהירות. שום מניעים מתנשאים. פשוט חיוך צנוע, שמושך אותי כמו פרפר ללהבה. מתיקות מוחלטת עטופה בשחור.</p>
			<p class="text">אני מסתכלת על השעון שלי ושוקלת את האפשרויות שעומדות בפניי. השיחה עם דוקטור ויין גולשת לתוך ראשי כמו הודעות פרטיות בטוויטר. <span class="italic">בניית מערכת יחסים חדשה אינה פוגעת במערכת </span><span class="italic">היחסים שהייתה לך עם ראיין. מותר לך לחיות את חייך</span>.</p>
			<p class="text">מצד שני, אימא שלי בטח מחכה ליד החלון. היא תזנק עליי בשנייה שבה איכנס בדלת כדי לראות אם החלמתי באורח פלא. אני לא יכולה להתעסק עם זה עכשיו. לא כשהלב שלי שברירי כל כך בגלל הטיפול.</p>
			<p class="text">קפה עם בחור נחמד או אחר צהריים כשאימא שלי יושבת לי על הווריד? ההחלטה קלה. מאוד.</p>
			<p class="text">"בסדר גמור," אני אומרת לו.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer003">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">קרקוש המפתחות השקט מלחשש סביבי כשאני עוברת על עיתון בית הספר בלפטופ שלי. "הכרוניקות של קריק פולז" הוא רק סמרטוט מקומי קטן. ככל הידוע לי, אף אחד לא קורא אותו, אבל אם אכתוב בו, זה ייראה נהדר בטפסי ההרשמה שלי לקולג'. אם הדברים יסתדרו כמו שאני רוצה, אהיה עורכת כבר בכיתה י"א.</p>
			<p class="firstspace">בדיוק כשאני באמצע מאמר אינפורמטיבי על קפטריית בית הספר, הכיסא שלידי חורק על הרצפה. אני מסתובבת בבהלה ופוגשת בעיניו הכחולות החצופות של ראיין שיי.</p>
			<p class="text">"מה את קוראת?" הוא שואל ומחווה בסנטרו לעבר המסך שלי.</p>
			<p class="text">אני מחייכת בנימוס, בטוחה שהוא יכול לשמוע את הלב שלי הולם בתוך כלוב צלעותיי. למרבה המזל, המוח שלי נכנס להילוך־על ומוחק את השכבה הדקה של התאווה שמאכלת את השיפוט ההגיוני שלי. "עיתון בית הספר."</p>
			<p class="text">הוא מצקצק. "למה את מבזבזת זמן על הזבל הזה?"</p>
			<p class="text">"אני רוצה להיות עיתונאית."</p>
			<p class="text">זוויות פיו מתעקלות כמו קשת, כפות ידיי נעשות לחות. אני מצמידה אותן זו לזו ומחליקה אותן בין ירכיי כדי להרגיע את אצבעותיי הרועדות. "היה כאן מאמר טוב עליך. התלמיד הראשון מכיתה ט' בהיסטוריה של קריק פולז שהגיע לנבחרת. מרשים."</p>
			<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"עוקבת אחריי, אה?"</p>
			<p class="text">הצליל "ששש..." פורץ מאיזשהו מקום בחדר, לכן אני מנמיכה את קולי ללחישה. "לא בדיוק."</p>
			<p class="text">"זה בסדר," הוא ממלמל. "גם אני עקבתי אחרייך."</p>
			<p class="text">"באמת?" אני מרימה גבה. "מה גילית?"</p>
			<p class="text">"שאת ילדה קתולית טובה, כל היום בכנסייה."</p>
			<p class="text">אני מכווצת את שפתיי לקו דק. שמעתי את ההקנטה הזאת מילדי בית הספר הציבורי מאז גן הילדים. קיוויתי שהיא תתפוגג עד שאגיע לתיכון.</p>
			<p class="text">"אל תיפגעי, אני סתם צוחק עלייך." שמץ של גוון ורוד מבצבץ בין שפתיו כשהוא מושיט יד בין רגליו ומקרב אליי את הכיסא שלו. "בואי נראה... שם המשפחה שלך הוא הארגרוב, יש לך במערכת שעת למידה עצמית בחדר העיון בשיעור השלישי, ולשיער שלך יש ריח של פטל."</p>
			<p class="text">אני ממצמצת, וההבעה הנוקשה שלי מאבדת את כל האפקטיביות שלה. "זאת עבודת בילוש טובה."</p>
			<p class="text">"יש משהו שאת רוצה לדעת עליי?"</p>
			<p class="text">"ליזי אמרה לי להתרחק ממך," אני פולטת ומייד נשמע שוב ה"ששש..."</p>
			<p class="text">פניו נשארות חסרות הבעה. "את צריכה לדעת שחברוּת עם לֵזי האלס היא התאבדות חברתית."</p>
			<p class="text">אני מכווצת את שפתיי והדם שלי מתקרר כשאני פונה בחזרה אל המסך שלי. "מה אתה אומר."</p>
			<p class="text">"תקשיבי, אני לא בקטע של לומר לאנשים מה לעשות או עם מי להתחבר, אבל לא הייתי רוצה לראות אותך מסתבכת עם החברה הלא נכונה ביום הראשון שלך כאן."</p>
			<p class="text">"תודה על הדאגה. אם ארצה את עצתך בעתיד, אבקש אותה."</p>
			<p class="text">"כרצונך," הוא אומר ונשען לאחור בכיסאו.</p>
			<p class="text">קולה של הספרנית קוטע את המתח בינינו. "מר שיי, אתה לא צריך להיות כרגע באיזשהו שיעור?"</p>
			<p class="text">"אולי," הוא מלגלג בתגובה.</p>
			<p class="text">אני מביטה בו בהפתעה. "רגע... אתה לא אמור להיות עכשיו בחדר העיון?"</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"אז מה אתה עושה כאן?"</p>
			<p class="text">עוד חיוך שעוצר את הלב שלי מעקל את שפתיו. "באתי לדבר איתך."</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer004">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">"קפה. שחור."</p>
			<p class="text">המלצרית מחייכת ומהנהנת קלות, ואז מפנה אליי את תשומת ליבה כשכפות ידיה מונחות על בטנה התפוחה. השערות בעורפי סומרות. פניו של ראיין חולפות בזיכרוני, מסך השיער בגוון בלונד שצונח תמיד על מצחו. עיניו הכחולות, הצלולות והפראיות.</p>
			<p class="text">"המממ..." אני מתחילה לומר ותוחבת את שערי מאחורי האוזן שלי. "קפוצ'ינו גדול, עם תוספת קצפת וקצת סירופ קינמון."</p>
			<p class="text">"בסדר גמור," היא אומרת ופוסעת משם בכבדות.</p>
			<p class="text">קול עמוק מהדהד. "אוהבת מתוק, אה?"</p>
			<p class="text">"אפשר להגיד," אני אומרת בחיוך סרקסטי. "תיהנה מהמים עם פולי הקפה הרתוחים. אני אוסיף שמנת וסוכר לקפה שלי, כי אני אוהבת את עצמי."</p>
			<p class="text">רגע של שתיקה חולף בינינו. קשה להיזכר בפעם האחרונה שישבתי בדיינר עם אדם אחר. הנורמליות של המעשה הזה נראית לי זרה.</p>
			<p class="text">"אז כמה זמן את מטופלת אצל הרופאה שלך?"</p>
			<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"דוקטור ויין? המממ..." המבט שלי מתגלגל אל התקרה ואז שב ויורד. "אולי חודש? לא יודעת. אני אפילו לא בטוחה שאני צריכה את זה, אבל אימא שלי מתעקשת, אז..."</p>
			<p class="text">הוא מהנהן. "הורים. אני מבין את זה. תמיד מנסים לרפא אותנו."</p>
			<p class="text">צחוק קטן נפלט מתוכי. "הם אמורים לדעת שיש דברים שפשוט אי אפשר לרפא."</p>
			<p class="text">"על זה אני יכול לומר רק 'אמן'," הוא עונה והגבות שלו מתרוממות. השיער השחור שהוסתר קודם לכן מתחת לקפוצ'ון מזדקר לכל הכיוונים, פרוע ולא מאולף. כאילו הוא ישן עם שיער רטוב ולמחרת התעורר ליום השיער הכי גרוע. למרות זאת, משהו בזה מתאים לו, כמו כאוס חי בעולם שתובע סדר.</p>
			<p class="text">המלצרית מגיעה עם המשקאות שלנו ומניחה אותם על השולחן, מפריעה לשטף הנינוח של השיחה שלנו. "אתם רוצים להזמין אוכל?" היא שואלת.</p>
			<p class="text">"אני לא," אני עונה ומפנה מבט שואל אל מעבר לשולחן.</p>
			<p class="text">"שום דבר, תודה."</p>
			<p class="text">"תקראו לי אם תשנו את דעתכם," היא אומרת ועוזבת אותנו.</p>
			<p class="text">"אז ספרי לי על עצמך, שרלוט."</p>
			<p class="text">הבקשה מכה בחזה שלי כמו שני טונות של אימה. זו שאלה שהתשובה עליה אמורה להיות קלה, אבל יצירת חברויות חדשות מתחילה רק לעיתים רחוקות במשפט <span class="italic">כרגע יצאתי מאשפוז בבית חולים </span><span class="italic">לחולי נפש כי אני לא יכולה להתגבר על המוות של </span><span class="italic">החבר שלי</span>. וחוץ מזה, האמת המפחידה היא שלמרות הטיפול, חיבוטי הנפש וההרהורים השקטים, אני עדיין לא מסוגלת להחליט אם מה שמטריד אותי יותר הוא מותו או חייו של ראיין.</p>
			<p class="text">"טוב..." אני שואפת לתוך ריאותיי שאיפה עמוקה ומאפשרת לה להתגלגל החוצה בעודי מנסה לנסח תגובה הולמת. "אין הרבה מה לספר. סיימתי תיכון לאחרונה. נראה לי שאני עדיין מתלבטת בקשר למה שאני רוצה לעשות בהמשך חיי."</p>
			<p class="text">הוא משחיל את אצבעו בידית של הספל שלו ומרים אותו קלות מהצלוחית. "במה את מתעניינת?"</p>
			<p class="text">חיוך קטן מתפשט על שפתיי. "בשום דבר."</p>
			<p class="text">"חייב להיות משהו שאת אוהבת. כבר נרשמת לקולג'?"</p>
			<p class="text">"הייתי אמורה להתחיל בסתיו, אבל..." אני מושכת בכתפיי, מדחיקה את זיכרון המבט המטורף בעיניו של ראיין כאשר אמרתי לו שאלמד בקולג' שרה לורנס במקום באוניברסיטת מישיגן כפי שתכננו.</p>
			<p class="text">הידיד החדש שלי לוגם לגימה קטנה מהקפה שלו ומכווץ את שפתיו כשהוא בולע אותה. "את לא מפרטת בכוונה, או שאני חוצה כאן איזשהו גבול דמיוני?"</p>
			<p class="text">אני יושבת כמו אבן, תוהה איך לענות על השאלה הישירה, כשלפתע נשמע הצלצול הגואל. במקרה זה, צלצול הטלפון. אני מחפשת את המכשיר בתוך התיק שלי ומוציאה אותו, המילה <span class="italic">בית</span> מהבהבת על המסך. "הלו?"</p>
			<p class="text">זו אימא שלי. "הו, תודה לאל. פגישת הטיפול נמשכה יותר מהרגיל?"</p>
			<p class="text">אני מעיפה מבט מלוכסן אל האיש שמולי, חוששת לענות לה ומתכווצת בפחד. "לא. נפגשתי עם ידיד לקפה."</p>
			<p class="text">לאחר הפסקה בת שתי שניות, היא שואלת, "איזה ידיד?"</p>
			<p class="text">מפולת סלעים מתחוללת בקרביים שלי. זה לא סוד שלא דיברתי עם אף אדם מחיי הקודמים מאז שחזרתי. היא מעצבנת, אבל לא טיפשה.</p>
			<p class="text">הפה שלי נפתח כדי לענות, רק אז אני מבינה שמרוב רחמים עצמיים לא שאלתי לשמו. מבטי נודד אל מעבר לשולחן בפעם השנייה. בתנועות שפתיים בלבד הוא אומר הברה יחידה, כאילו קורא את המחשבות שלי.</p>
			<p class="text">"קהייל," אני אומרת ונושמת בהקלה.</p>
			<p class="text">"איזה קהייל? מאיפה הוא? אף פעם לא פגשתי שום קהייל."</p>
			<p class="text">הסבלנות שלי תלויה על חוט השערה, ואני מגלגלת עיניים. "אימא, זה בחור שאני מכירה מבית הספר, אוקיי? נפגשנו במקרה והחלטנו לשתות קפה. זהו. אני לא אתאבד באמצע הדיינר."</p>
			<p class="text">"הטון שלך לא מוצא חן בעיניי," היא נוזפת בי.</p>
			<p class="text">אשמה חונקת את גרוני. אני לא יכולה להאשים אותה מפני שהיא על הקצה. זאת הייתה שנה מוזרה לכולנו. אני רק רוצה שהיא תיתן לי לנשום קצת, לכן אני מרככת את קולי ומתחילה מחדש. "אני מצטערת. אגיע הביתה ברגע שאסיים. בסדר?"</p>
			<p class="text">"בואי ישירות הביתה. אל תעצרי בשום מקום אחר."</p>
			<p class="text"><span class="italic">אלוהים, תן לי את השלווה...</span><span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>2</span></span> "בסדר."</p>
			<p class="text">אני מנתקת את השיחה ומשליכה את הטלפון בחזרה לתוך התיק שלי. "מתנצלת על זה," אני ממלמלת ומרגישה את הסומק מטפס במעלה לחיי. "אימא שלי דואגת."</p>
			<div id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"גם את, אה?"</p>
			<p class="text">אני מטה את ראשי. "מה גם אני?"</p>
			<p class="firstspace"> </p>
			<p class="text">"נטיות אובדניות? היקסמות מהמוות?"</p>
			<p class="text">ההצהרה מפתיעה אותי. "איזה אדם שפוי יהיה מוקסם מנושא מורבידי כל כך?"</p>
			<p class="text">"זה לא מורבידי, זה פרוע. לכל אורך השנים שלנו על פני כדור הארץ אנחנו מנסים לחיות את חיינו בצורה הטובה ביותר, ואז ככה פתאום," הוא חובט בכף ידו, "אבק."</p>
			<p class="text">אני בולעת בקושי את הגוש שנוצר בגרוני. חלקים מהקליפה החיצונית שלי מתחילים להיסדק תחת משקל מבטו העמוק. "לידיעתך, אני לא בעלת נטיות אובדניות. החבר שלי התאבד."</p>
			<p class="text">הוא שואף בחדות והחזה שלו מתרומם. "אה."</p>
			<p class="text">"כן... אז..."</p>
			<p class="text">רגע נוסף של שתיקה משותפת פועם בינינו. אני מתכוננת לתגובות הקלאסיות, המביעות רחמים, אבל הוא רק לוגם שוב מהקפה שלו ומזדקף בכיסא. זוויות פי צונחות. אני כורכת את כף ידי סביב ספל הקפה שלי, החום שלו משמש כתזכורת שאני עדיין חיה.</p>
			<p class="text">"היינו יחד ארבע שנים. שאלת עליי, אבל האמת היא שאני לא יודעת מי אני. במשך כל כך הרבה זמן הייתי רק החברה של ראיין שיי. בסופו של דבר, שרלוט הארגרוב הפסיקה להתקיים."</p>
			<p class="text">"כולם קוראים את התווית במקום להסתכל בתוך הקופסה." הוא רוכן לפנים, נשען על המרפקים ומשחיל את אצבעותיו מתחת לידית הספל. "זה היה בחדשות, את יודעת. המקרה של שיי?" הוא מודה, מנמיך את קולו ואת מבטו, כאילו הוא מדבר אל הקפה במקום אליי. "לא ידעתי שזאת את."</p>
			<p class="text">צמרמורת זוחלת במעלה עמוד השדרה שלי. מובן שהמוות הטרגי של נער הזהב של קריק פולז יעשה כותרות גדולות, אבל הפרטים טואטאו מתחת לשטיח כדי להגן על המורשת של משפחת שיי. הכול כדי שהבן של מפקד המשטרה לא יוכפש. "אני באמת לא צריכה רחמים מזרים, אוקיי?"</p>
			<p class="text">מבטו האפל פוגש במבטי, עמוק ופראי, מנצנץ לאור המנורה התלויה מעלינו. "אני לא מרחם עלייך. אני מקנא בו."</p>
			<p class="text">שפתיי נפרדות זו מזו כשאני מתבוננת בו המומה.</p>
			<p class="text">"היה לו האומץ לשלוט בגורל שלו. הייתי נותן הכול כדי שיהיה לי כוח כזה."</p>
			<p class="text">"אתה חתיכת פסיכי." המילים מתגלגלות מפי כשאני לוקחת את התיק שלי ויוצאת מהתא. רגש עולה בחזה שלי וצורב את עיניי. קולי מתגבר ומהדהד ברחבי הדיינר השקט. "זה לא היה אמיץ, זה היה פחדני. בלתי נסלח."</p>
			<p class="text">קהייל תופס בידי. "את לא מבינה."</p>
			<p class="text">"לא, <span class="italic">אתה</span> לא מבין," אני פולטת מבעד לשיניים חשוקות ומחלצת את ידי מאחיזתו. "אני מבינה את זה באופן מושלם. כי הייתי שם. ראיתי את זה קורה."</p>
			<p class="firstspace">"שרלוט, זאת את?" קולה של אימא שלי מהדהד בלובי הכניסה כשהדלת הקדמית נסגרת מאחוריי.</p>
			<p class="text">"כן, אימא." מי עוד זה יכול להיות, לעזאזל? חתול תעלול?</p>
			<p class="text">היא מגיעה מעבר לפינה בדיוק כשאני חולצת את הנעליים שלי בבעיטה. "איך היה המפגש היום עם דוקטור ויין?" מספר הקמטים שעל מצחה גדל מאז הבוקר.</p>
			<p class="text">"בסדר גמור."</p>
			<p class="text">"את רוצה לדבר על זה?"</p>
			<p class="text">אני מסתכלת עליה בבלבול והולכת אל המדרגות. "לא. אני בסדר, תודה," אני אומרת וטסה במעלה המדרגות כדי להימנע מתשאול נוסף.</p>
			<p class="text">ברגע שאני טורקת מאחוריי את דלת החדר שלי, אנחה נפלטת מתוכי. אני בטוחה לעת עתה, אבל זה רק עניין של זמן עד שהיא תרצה לדבר, כאילו זה כל מה שאעשה אי פעם. אם עוד מישהו ישאל אותי איך אני מרגישה, באמת אצא מדעתי.</p>
			<p class="text">הגעגועים לראיין מגיעים בגלים, והערב אני אבודה בים ללא אפוד הצלה. כאילו אני באמצע האוקיינוס ואין איש מסביב, רק מחכה שהזרם התחתי הנגדי ימשוך אותי למטה.</p>
			<p class="text">אני ניגשת אל המיטה וצונחת, המזרן שוקע מתחת למשקלי. המזרנים במיטות של בתי החולים לא שוקעים. את מרגישה כאילו את שוכבת על בטון, מתפללת לתנוחה נוחה כדי להירדם. הדבר היחיד שחשבתי עליו <span class="eng">—</span> חוץ ממנו <span class="eng">—</span> היה לשכב שוב במיטה שלי. לא צפיתי שהמיטה שלי תיעלם, ואיתה כל הדברים האחרים שהיו חשובים לי.</p>
			<p class="text">אולי לא הייתי צריכה למהר לעזוב את פאת'ווייז. הייתה נחמה בידיעה שאני לא לבד. השותפה שלי לחדר לא דיברה הרבה, אבל היא היוותה חֶברה שקטה, דבר שחסר לי לפעמים. היא הייתה שם מפני שניסתה לחתוך בסכין מטבח את הוורידים במפרקי כף ידה, אסון שהוריה הגדירו כ"קריאה לעזרה". ואף על פי שמעולם לא ניהלנו שיחה מלב אל לב, ידעתי שהיא מבינה את הכאב שלי. כל המטופלים במקום היו שם מפני שהם איבדו מישהו או כי רצו להיאבד בעצמם. שם הייתי רק עוד פרצוף בהמון המקוללים. לא הבנתי שהקללה האמיתית תמתין לי עם שובי.</p>
			<div id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer005">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">שריקת המשרוקית קוטעת את השקט כשאני יוצאת מבית הספר. לאחר שעות הלימודים, המתחם הוא כמו עיר רפאים, למעט הרעש המהדהד מהמגרש. אני מתקרבת לשם ועוצרת ליד גדר הרשת. הבנים במגרש רוטנים כשהם רצים הלוך ושוב, נראים כמו פסלים מונוליתיים<span class="hafnaya _idGenCharOverride-1"><span>3</span></span> בגלל מגיני הכתפיים הענקיים שלהם.</p>
			<p class="firstspace">הלב שלי פועם בקצב צעדיהם התובעניים. "פסק זמן!" צועק המאמן והשחקנים מתפזרים. הקסדות נושרות, קולות השחקנים מסתחררים סביב כשהם מנערים את שערם הרטוב מזיעה. תחושת האשמה הקתולית שמושרשת בתוכי מזהירה אותי ממחשבות תאוותניות, אבל ההתלהבות בקרביים שלי מרתקת אותי למקומי כשהם מכווצים ומותחים את שריריהם בחום השמש.</p>
			<p class="text">החמימות נקווית בבטן שלי ומתגנבת במעלה חזי. אילו ליזי הייתה כאן, היא בטח הייתה לועגת לי. שרלוט הקטנה והנאיבית נועצת מבטים בבנים. ליזי תמיד הייתה בטוחה בעצמה. אף פעם לא היה לה אכפת מה חשבו אחרים, גם כשהיינו ילדות קטנות. בטח הייתי מתה אילו היו אומרים עליי את מה שאומרים עליה. הייתי זוחלת לתוך בור באדמה וטובעת בדמעותיי, אבל ליזי לא מנידה עפעף. היא מתעלמת מהעקיצות וממשיכה ללכת כאילו לאכזריות שלהם אין כל משמעות בעיניה.</p>
			<p class="text">אני מעדיפה להיעלם בתוך הקהל מאשר לעמוד בנפרד, להיות זבוב על הקיר. ככל שמבחינים בי פחות, כך יותר טוב.</p>
			<p class="text">"היי!" בריטון עמוק נישא ברוח. אני מסתכלת לעבר הקול ורואה את ראיין שיי הולך לעברי בנחת. "באת," הוא מכריז בחיוך בטוח.</p>
			<p class="text">אני מעבירה משקל מרגל לרגל, מנסה להיראות קלילה. "לא באמת. בעיתון ערכו ישיבה למצטרפים חדשים אחרי הלימודים, ורציתי לבדוק את העניין."</p>
			<p class="text">ראיין צוחק. "עדר של חנונים."</p>
			<p class="text">"אני מעדיפה את המונח <span class="italic">תותחים אינטלקטואליים</span>." עוד סומק מעמיק על לחיי. לפני שהתחלתי את הלימודים בכיתה ט', נשבעתי לעצמי להפסיק להיות קורבן של הפופולריים. בית ספר חדש הוא מתנה, וזה הזמן להמציא את עצמי מחדש. "בכל מקרה, לא נראה לי שאצטרף. רק רציתי לראות במה מדובר."</p>
			<p class="text">הוא מרים את בקבוק הספורט שלו ושופך מים לתוך פיו הפתוח, אחר כך הוא מנער את המים בין לחייו ויורק אותו אל הדשא. המים נוזלים מהסנטר המפוסל שלו, ולשבריר שנייה אני צמאה בטירוף. "את צריכה לנסות להצטרף לנבחרת המעודדות."</p>
			<p class="text">צחוק שנובע מלחץ מרעיד את החזה שלי. "מעודדות? אני לא יודעת <span class="eng">—</span> "</p>
			<p class="text">"לא צריך להיות מדען טילים בשביל זה. כל מה שאת צריכה לעשות זה לצרוח ולהיראות לוהטת."</p>
			<p class="text">צחקוק נוסף גווע על לשוני. "כן, בסדר."</p>
			<p class="text">עיניו מתכווצות בשמש השוקעת, אבל הכחול הזוהר שבהן זורח כמו יהלום. "את יכולה להיות מַחלקת העידוד האישית שלי."</p>
			<p class="text">אני מכווצת את שפתיי. "אני בטוחה שיש בבית הספר הזה מספיק בנות שישמחו לעודד אותך."</p>
			<p class="text">"כן, אבל לא אכפת לי מאף אחת מהן."</p>
			<p class="text">הנימה הנחושה בקולו עוצרת לרגע את ליבי. "למה?"</p>
			<p class="text">"לא יודע." הוא מושך בכתפיו. "את פשוט מוצאת חן בעיניי."</p>
			<p class="text">"אתה אפילו לא מכיר אותי."</p>
			<p class="text">"שיי! למקלחות! קדימה!" צועק המאמן שלו מהמגרש, אבל מבטו של ראיין לא זז.</p>
			<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"יש מסיבה בבית של גוס בסוף השבוע הזה. באיזו שעה לאסוף אותך?"</p>
			<p class="text">הפה שלי מתייבש. "אתה מזמין אותי לדייט?"</p>
			<p class="text">"אני אומר שאני רוצה לקחת אותך למסיבה."</p>
			<p class="text">רפרופים מצליפים בקרביי כמו פרפרים בהוריקן, אבל אני עוצרת אותם באמצעות הבוז שלי. נדמה כאילו הסיפור על ג'ייסון הארט חוזר על עצמו. האידיוט ההוא מסנט מרי, שחשב שהוא יכול להשתמש ביופי שלו כדי להשתמש בי כבידור. אם תצליח לעבוד עליי פעמיים, אני זאת שצריכה להתבייש, נכון? אני מודעת היטב לקסמים של בנים כמוהו. "לא נראה לי."</p>
			<p class="text">הביטחון העצמי שלו קופא בפתאומיות. הוא נועץ בי מבט, ראשו מוטה הצידה, כאילו הוא לא מבין את המילים שיוצאות מהפה שלי. "ברצינות?"</p>
			<p class="text">אני מרימה את הידית של תיק הגב גבוה יותר על הכתף שלי. האזהרה של ליזי מהדהדת בראשי. <span class="italic">תשמרי מרחק מראיין שיי</span>. "אני מכירה את המשחק שלך ואני לא מתרשמת."</p>
			<p class="text">הוא מניח את כף ידו על הגדר שבינינו. "אני לא רוצה להרשים אותך. אני רק רוצה להזמין אותך לדייט."</p>
			<p class="text">הפה שלי מתייבש. "ואיך אדע שזה לא איזשהו תכסיס כדי להוציא אותי מהבית ולהשפיל אותי לפני כל החברים שלך?"</p>
			<p class="text">עיניו מתרחבות ועיגולי הקובלט בולטים יותר. "מי פגע בך?"</p>
			<p class="text">אני מצקצקת בלשוני ומגלגלת עיניים בניסיון להיראות כמי שלא מתרשמת בקלות, אך בינתיים כל השלד שלי משקשק בתוך עורי.</p>
			<p class="text">"לא, אני רציני," הוא לוחץ. "לעולם לא אעשה לך דבר כזה."</p>
			<p class="text">"ואיך <span class="italic">אני</span> אמורה להיות בטוחה בזה?"</p>
			<p class="text">הוא מרים גם את ידו השנייה ותופס במתכת הזוהרת של הגדר. "את יכולה לסמוך עליי. אל תיתני למטומטמים מהעבר שלך להרוס את העתיד שלנו."</p>
			<p class="text">אני נושמת עמוק, הריאות שלי מתמלאות בריח הדשא והזיעה, בניחוח החזק של ראיין כשהוא רוכן לפנים ומתקרב אליי. "מה עם ליז?"</p>
			<p class="text">"אני לא מעוניין בליז."</p>
			<p class="text">"אתה גם לא נחמד אליה."</p>
			<p class="text">הוא מלקק את שפתיו, מסיט את מבטו לשבריר שנייה ומשיב אותו אליי. "אם אבטיח להיות נחמד יותר אליה, תבואי?"</p>
			<p class="text">אני בולעת בקושי את הגוש שנוצר בגרוני ומפתלת את כפות ידיי כשמבטו של ראיין קודח עמוק לתוכי. אני סומכת עליו? אני ילדה גדולה שיכולה לדאוג לעצמה. אם דייט אחד יבטיח לשפר את חיי היומיום של ליזי, מה כבר יכול לקרות? אני שואלת את עצמי את השאלה הזאת ומהנהנת, אבל לא מסוגלת להתנער מההרגשה שאני בוגדת בחברה הכי טובה שלי.</p>
			<p class="text">"שבע."</p>
			<p class="text">הניצחון שזורח על פניו מפיל את האגו שלי לקרשים. אני לא יכולה להתנער מההרגשה שיארוב לי עוד המון של נערים אכזריים, אבל הוא צודק. אני לא יכולה לאפשר לג'ייסון ולחבורת העבדים הנרצעים שלו לשלוט בחיי. ראיין חתיך הורס ונראה בחור נחמד. חוץ מזה, משום מה הוא מתאמץ להזמין אותי לדייט.</p>
			<p class="text">"כתובת."</p>
			<p class="text">אני משפילה מבט ומנערת תחושה כלשהי, מסלקת אותה לירכתי המוח שלי באמצעות צחוק. "אה, בטח. רחוב ונדובר עשרים ושתיים. שאכתוב לך את זה?"</p>
			<p class="text">"זה בסדר," הוא אומר ומתרחק מהשער. "תהיי מוכנה בשבע." ובמילים אלה הוא מסתובב ורץ לעבר חדר ההלבשה, לוקח איתו גם את הנשימה שלי.</p>
			<div class="_idGenObjectLayout-1">
				<div id="_idContainer006">
					
				</div>
			</div>
			<p class="firstspace">תחושת טלטלה מעירה אותי. החשכה שוררת בחדר, והחולצה שלי מגרדת ונדבקת לעורי בגלל הזיעה. תקווה אוחזת בי, אפקט קצרצר ומהיר של החלומות שלי, לפני שהקהות של המציאות תשתלט. הרגשות הנפיצים שהרגשתי פעם דעכו והפכו לכאב עמום. אנשים רוצים כל הזמן לדעת איך אני מרגישה, אבל אחרי חודשים שבהם חייתי עם העינוי של ימיו האחרונים של ראיין, אני פשוט מרגישה מתה מבפנים.</p>
			<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">"שרלוט! ארוחת ערב!" קולה של אימי נישא באוויר. אני מביטה ברחבי החדר, סופגת את הפיסות האחרונות של אור היום שמחלחלות פנימה מבעד לווילונות.</p>
			<p class="text">לאט־לאט אני מתרוממת לישיבה, משפשפת את עיניי וקמה מהמיטה. כמו זומבי, אני מתנועעת ברחבי החדר ופותחת את הדלת. שינה היא דבר מוזר. לפעמים שלב ההתעוררות דומה למצב שבו אתה קם מן המתים. הגוף שלך ערני, אבל המוח זקוק לעוד רגע כדי לקבל את התזכיר. למען האמת, אני אף פעם לא מרגישה ערה לגמרי. תמיד מרחפת על סף השינה, מחכה לרגע שבו אוכל לחזור לתנומה רדופת החלומות שלי. הייתה תקופה שבה הרגשתי כמו אוגר שרץ בתוך גלגל שמסתובב ללא הרף. כיום החיים הם מה שאני עושה בין תנומה אחת לזו שאחריה.</p>
			<p class="text">אני יורדת במדרגות כאשר קריאה נוספת בשמי נשמעת שוב. "אני באה," אני ממלמלת ומתכווצת מול האור המסנוור של הסלון.</p>
			<p class="text">"הנה את." אימא שלי מעבירה את כף ידה החמימה בשערי ומותחת אותו מאחורי האוזן שלי. "את מרגישה טוב?"</p>
			<p class="text">"עדיין חיה," אני רוטנת וצונחת על הכיסא הפנוי ליד אבא שלי. השעה בקושי שש וחצי, אבל הסירחון של האלכוהול כבר נודף ממנו. הוא נראה מאוכזב, בקושי מתייחס אליי למעט הרטינה הרגילה כשאני מסתכלת לעברו. קשה להאמין שזה אותו אדם שנענה לכל צרכיי וטיפל בהם. הוא היה מוכן לעשות הכול כדי לראות אותי מחייכת, אבל עכשיו הוא בקושי מסתכל עליי.</p>
			<p class="text">השילוב של ריח האלכוהול והאוכל הופך לי את הבטן. אף פעם לא היה לי הרבה תיאבון, ועכשיו נראה שהוא נעלם לגמרי. לרוע המזל, אימא שלי מתעקשת להעמיד פנים שאנחנו משפחה. אני מעיפה מבט לעבר הכיסא הריק מצידו השני של השולחן בגעגועים בלתי צפויים. "מתי בן מגיע הביתה?"</p>
			<p class="text">אחי ואני היינו קרובים בילדותנו, אבל במשך השנים התפתחנו בכיוונים שונים. מכיוון שהוא התברך באינטלקט אינסופי, הוא היה ההיגיון בעולם נטול ההיגיון שלי, וכמו כל דבר אחר שלא התאים לתבנית, ניתקתי אותו מחיי מחשש לגינוי פומבי. ובכל זאת, אילו היה כאן עכשיו, הוא היה משמש כחיץ בין ההורים וביני. לא הייתי חייבת לעבור את זה לבד.</p>
			<p class="text">"אני מקווה שהוא יבוא לחג ההודיה," עונה אימא ומתיישבת בכיסא שלימיני, ומייד משנה את הנושא באופן שרירותי. "לשרלוט הייתה יציאה קטנה היום אחר הצהריים."</p>
			<p class="text">אני נושפת בקול. "זו לא הייתה יציאה. פגשתי חבר לקפה. הגעתי הביתה לפני שהתחיל להחשיך."</p>
			<p class="text">אבא שלי נוגס מהצלי ולועס אותו בשקט. קשה לומר מה יותר גרוע <span class="eng">—</span> החזרות הבלתי פוסקות של אימא שלי על אותם נושאים או האדישות של אבא שלי. אני מתגעגעת לימים שבהם לאימא שלי היה אכפת מהקריירה שלה יותר מאשר מאיתנו. היא תמיד ישבה עם לקוח, דיברה בטלפון עם לקוח, או ניסתה למצוא לקוחות חדשים. לא היה אכפת לה בכלל מה אני עושה, כל עוד לא גרמתי לה מבוכה בכל צורה שהיא.</p>
			<p class="text"><span class="italic">אבל אכפת </span><span class="italic">לך עכשיו. נכון, אימא?</span></p>
			<p class="text">אכפת לה עכשיו, אחרי שהעסק שלה קרס והיא הייתה צריכה להישאר בבית ולהסתכל על הבת שלה עורמת עפר של אומללות על ראשה, כף אחר כף.</p>
			<p class="text">"הידיד הזה... הוא מקבוצת החברים הוותיקים שלך?" אימא מסתכלת על הצלחת שלה ופורסת את הבשר כמו מנתחת. "קבוצת החברים הוותיקים" זה קוד ל"הוא הכיר את ראיין?" היא השתלטה בהצלחה על אומנות הדיבור במעגלים סביב הנושא. כאילו אם היא תאמר את שמו בקול רם, יתעורר איזשהו רפלקס שיגרום לעולם לקרוס פנימה ולהתמוטט.</p>
			<p class="text">"לא."</p>
			<p class="text">"אולי את ואבא תצבעו מחדש את החדר שלך בסוף השבוע הזה?" ההבעה על פניה של אימא מתבהרת. "ואז נלך לקנות וילונות חדשים, אולי גם לעשות מניקור. תמיד אהבת את זה."</p>
			<p class="text">מילת המפתח במשפט שלה הייתה "אהבת". בזמן עבר. היא כבר לא יודעת עליי שום דבר. אני מסתכלת על הציפורניים שלי, שכססתי אותן עד הבשר. מניקור לא יפתור את הבעיות שלי. "זה לא החדר שלי." אני מרימה את מבטי כדי לפגוש בעיניה של אימא. "זה החדר של בן."</p>
			<p class="text">היא מנפנפת בידה בביטול ונמנעת מקשר עין, באותו האופן שבו אנשים מסיטים את המבט כשהם נמנעים מלבהות במישהו שיש בפניו מום. הם לא רוצים שההתנהגות שלהם תבלוט לעין, אבל גם לא רוצים להסתכל ישירות בפגם. כמעט כאילו היא פוחדת לראות את המלחמה שמתחוללת בתוכי. פוחדת שאם היא תסתכל עמוק בתוך המבט העצוב שלי, תמצא את האשמה שמשיבה לה מבט. בהיותה נרקיסיסטית עד העצם, מבחינתה כל מה שאני עושה זו השתקפות שלה. אני בהלם מכך שהיא לא העמידה את הבית למכירה ושינתה את שמה כדי להתחיל מחדש. עיר חדשה לגמרי, קבוצה חדשה של גברות להרשים. "הוא לא זקוק לו כל עוד הוא בקולג'."</p>
			<p class="text">"ומה יקרה כשהוא יחזור?"</p>
			<p class="text">הוריי מחליפים מבט מודאג משני צידי השולחן. "נחצה את הגשר הזה כשנגיע אליו," עונה אימא שלי.</p>
			<p class="text">"נשכן אותו במרתף," רוטן אבא וממלא את פיו בבשר.</p>
			<p class="text">אני שואפת שאיפה עמוקה דרך האף, מגייסת את הכוחות שהיו לי מוקדם יותר היום במשרדה של דוקטור ויין. "הצבע לא יעזור לי להרגיש שזה החדר שלי. אולי אם הייתם מחזירים לי את החפצים שלי <span class="eng">—</span> "</p>
			<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak">
			</div>
			<p class="text">אימא שלי שומטת את המזלג אל הצלחת. "יש לך כל מה שאת צריכה."</p>
			<p class="text">שקט מתוח עומד בינינו. כל שיחת החולין הזאת שמקהה את המוח, הצורך העיקש שלהם שהכול ייראה כאילו זה רק עוד יום רגיל, תוך שהם ממשיכים להרגיע אותי עד שבא לי לתלוש שערות, מספיקים כדי לשגע אותי. אני מרגישה כאילו אני באזור הדמדומים. בכל רגע אני עשויה להתעורר ולהבין שהכול היה חלום מוחשי שנגרם בגלל חום גבוה. ובסופו של הסיוט הזה, ראיין יחכה לי כדי להסיע אותנו לאיזשהו מקום שקט ביער, לכרוך סביבי את זרועותיו ולומר לי כמה הוא אוהב אותי.</p>
			<p class="text">עור ברווז מכסה את כל גופי והדם שלי קופא. אני מכווצת את כפות ידיי לאגרופים משני צידי צלחת ארוחת הערב שלא נגעתי בה. "התמונות שלי, הכתר שקיבלתי בנשף, אפילו שמלת הנשף... העלמת כל מזכרת שאספתי בארבע השנים האחרונות, לא תעלים את זה מהזיכרון שלי. אטימת החדר שהיה שלי והעמדת פנים שהוא לא שם לא יבטלו את מה שהיה. אתם לא מבינים את זה?"</p>
			<p class="text">אימא מושיטה יד כדי לגעת בידי הרועדת, אבל אני מתנתקת מהאחיזה שלה. "אנחנו עושים <span class="eng">—</span> "</p>
			<p class="text">"את מה שטוב בשבילי," אנחנו אומרות יחד. "אני יודעת."</p>
			<p class="text">ובאנחה מחרישת אוזניים, היא מרימה את המזלג שלה וחוזרת לאווירת הארוחה המשפחתית. "תאכלי משהו. תרגישי טוב יותר."</p>
			<p class="text">גל פתאומי של תשישות מנקז ממני את רוח הקרב. אין טעם להתווכח. לא באמת אכפת לה <span class="italic">ממני</span>. לאף אחד מהם לא אכפת ממני. להורים שלי אכפת רק מהאופן שבו הפעולות שלי השפיעו על המשפחה <span class="eng">—</span> אימא הפכה לנוירוטית, אבא לשתיין ואני הפכתי לעול נתעב. התקרית האחת והיחידה הזאת הייתה אפקט הפרפר ששינה את חייהם של כל מי שאני אוהבת. לא איבדתי רק את ראיין. איבדתי את כל המשפחה שלי.</p>
			
<div class="_idFootnotes">
				
					<p class="footnote" dir="rtl">1 מילת גנאי ללסבית</p>
				
				
					<p class="footnote" dir="rtl">2 ציטוט מתוך "תפילת השלווה" שמוכרת מקבוצות תמיכה למכורים: "אלי, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי ואת התבונה להבדיל ביניהם."</p>
				
				
					<p class="footnote" dir="rtl">3 פסלים שעשויים מסלע ענקי אחד ויחיד</p>
				
			</div>
		</div>

			
ספר מודפס
מחיר מוצר 69.00 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
רומנטיקה מרגשת רומנטיקה עכשווית התמודדות עם אובדן מידידים לאוהבים רומנטיקה אפלה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!