המלאך השומר עלי 1 הנערה
אמרסון הופ בקסטר, שחייה, כנערה בניו-יורק, רגילים למדי, מוצאת את עצמה בהרפתקה עוצרת נשימה.
כוחות אפלים פועלים כדי לאתר אותה ולחלץ ממנה סוד גורלי. מנגד, נשלח צוות מלאכים על-מנת להגן עליה, ובכך להציל את העולם.
את אמרסון ואת מרקוס קיין, המנהיג, מחברת נבואה מסתורית החוזה את התאהבותם אשר גורמת לכישלון המשימה.
אלא שלאמרסון לא אכפת - לא ממרקוס ולא מחברתו המושלמת בעלת היכולות הטלקינטיים.
אבל כשהיא מבחינה בשניים המחובקים, מציף אותה כאב עז...
שם: המלאך השומר עלי 1 הנערה
מחבר/ת: לולה סנט ויל
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי/פנטזיה
מק״ט: 011981155
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				  <p> </p>

  <h2 class="sgc-1">פרק ראשון: הנער</h2>

  <p> </p>

  <p> </p>

  <p> </p>

  <p> </p>

  <p> </p>

  <p> </p>

  <p class="noindent">טוב, זה רשמי: אני פחדנית. אין היום איש בכיתה מלבד אני – וצמד התאומים מיפּן שבאו במסגרת תכנית חילופי התלמידים. שמו של הנער הוא רִיוֹ. הוא גבוה ורזה, עם הופעה שהיא המילה האחרונה בחזית הקִדמה האָפנתית. שְׂערו האדום כאש גולש פרא עד כתפיו, ובדרך כלל מכסה את פניו. שפתיו אדומות כשזיף בשל, וגבותיו הן מהסוג שרוב הנערות היו מוכנות למות בשבילו.</p>

  <p>ריו נראה כמו נער פוסטרים של האראג'וקו. את זה למדתי מהוויקיפדיה: מגמה אָפנתית ביפן שבמסגרתה נערים מתלבשים בדגמים, בצורות ובצבעים חריגים, שיגעוניים, מחוץ לקופסה. בעיניי יש בו משהו סקסי באופן אפל ומסתורי.</p>

  <p>אחותו התאומה, מִיקוּ, היא טיפוס יותר בוהמי. לא משנה מה מזג האוויר בחוץ, תמיד תמצא אותה בשמלה שהיא בדרך כלל רכה, פרחונית וגולשת. יש לה עיניים אפורות בצורת שקד, כמו של אחיה. שְׂערהּ שחור כפחם, חלק וישר למשעי, גולש עד מותניה. תספורתה ממַסגרת יפה להפליא את פניה. יש לה צמה אחת זהובה כדבש בצד אחד. אבל אם ריו מיתמר לגובה מטר ושמונים, היא נמוכה ממנו בשלושים סנטימטרים לפחות.</p>

  <p>עד כה אמרנו שלום באקראי כשעברנו זה על פני זה, אך מעולם לא קשרתי אִתם שיחה. אני תוהה איך זה היה לוּ היה לי סוג כזה של קסם אישי. האם הייתי מפילה ממשלות? יוזמת מלחמות? או אולי רק מנסה למצוא בן זוג לנשף סיום הלימודים?</p>

  <p>זה לא מפתיע אותי לראות כאן את התאומים. הם לא מחמיצים לעולם יום בבית הספר. מאז שהם הגיעו, אני מרותקת מן האופן שהם מתנהלים זה עם זה. הם יכולים לצחוק בשקט ולהתלוצץ ביניהם, אבל אם תלמיד נכנס לחדר ונראה מודאג או מצוברח, זה משנה בהתאם את מצב הרוח שלהם: פתאום גם הם נעשים חמוּרי סֵבר, רציניים. כמובן, כל זה טיפוסי לי – יותר מדי זמן פנוי ממעש כדי לנתח את התנהגותם של אחרים.</p>

  <p>ובכל זאת, אני מדמיינת את חייהם כמלֵאי קסם והרפתקה. הלוואי שהחיים שלי היו כאלה. הייתי רוצה שחיי יהיו מרתקים ומסעירים כמו חייה של ז'אן דארק, לדוגמה, או המלכה אליזבת. קיומן בעולם שִׁינה את העולם. אני חולמת בהקיץ שאני נערה מהסוג הזה. אבל הנשים האלה היו אמיצות לב, מהסוג שבָּז למכשולים ולמוסכמות. אני, לעומתן, לא מסוגלת אפילו להבריז שיעור עלוב אחד.</p>

  <p>הסיבה לנוכחות כה נמוכה בשיעור האחרון שלי היא מזג האוויר. בניו יורק זה חיזיון נדיר שהטמפרטורות עולות מעל האפס בינואר. אבל כאן אנחנו בסך הכול שבועיים מתחילת השנה החדשה, ובחוץ השמש מחייכת אל עשרים מעלות מבורכות – ממש אביב. אז כולם אמרו בלבם "תודה" להתחממוּת הגלובלית, וחמקו להם מן השיעור.</p>

  <p>ידידתי שרה שידלה אותי להצטרף אליה, אבל בדַקה האחרונה השתפנתי. אני לעולם לא פועלת בניגוד לכללים. לא מפני שאני לא רוצה, אלא שאני פוחדת מן ההשלכות. מה אם איעָדֵר משיעור ואֶתָפס? יתקשרו לאמי, והיא תרתק אותי. לא שאני ממש הולכת למקומות, אבל בכל זאת...</p>

  <p>זה לא רק מזג האוויר שגרם לכולם לדלג על שיעור ההיסטוריה של מר וייט, זה גם מר וייט עצמו. הוא כמעט שאינו יוצר קשר עין עם הכיתה, או אפילו שואל שאלות לראות אם אנחנו עוקבים אחר חוט המחשבה. זה נראה כאילו הוא מדבֵּר אל עצמו. הוא מופע של אדם אחד, ואנחנו בעצם מפריעים לו בנוכחותנו שם.</p>

  <p>אני מרימה את ידי, ומקבלת רשות ללכת לשירותים. אני פוסעת במסדְרון, ונתקלת במצעד ה<strong>ארמאני</strong><strong>-</strong><strong>דיור</strong><strong>-</strong><strong>מקארטני</strong>: נסיכות אָפנה מדופלמות צועדות לקראתי בסך, חמושות בתיקי יד מהודרים, שיניים מושלמות וביקורתיוּת אָפנתית נוקבת ומקפת.</p>

  <p>אני הנערה היחידה במדרשת <strong>ליווינגסטון</strong> שלא טובלת בכסף של דורות קודמים. למעשה, אני לא טובלת גם בכסף עכשווי, או בכל סוג של כסף. סבי עבד במקום הזה כשָׁרָת במשך עשרים שנה עד שהלך לעולמו. בתור טובה אישית ארגן לי הדיקן לקבל מלגה חלקית. זה עדיין מעֵבר לאמצעים שלנו, אבל אמי לא הייתה מוכנה לשמוע על בית ספר ציבורי.</p>

  <p>כשהתקרבתי לארונית שלי עברה בי מחשבה לקחת את החפצים שלי ולהסתלק, אבל לא, עברתי על פניה וישר לתוך השירותים. כמו שאמרתי: פחדנית מוּעדת.</p>

  <p>אני מביטה בעצמי במראה ונאנחת. אני כל כך לא מעניינת! הפנים שלי עגולים מדי, העיניים רחוקות מדי זו מזו, ועצמות הלחיים חסרות את הגובה הדרוש להפוך אותי לאקזוטית. הדבר היחיד שבולט אצלי הוא העיניים: סגולות כמו עיניו של הדינוזאור הטיפש. כן, זה פשוט מוזר.</p>

  <p>מה שמוזר עוד יותר זאת העובדה שהן מקבלות גוונים שונים של סגול בהתאם למצבי הרוח שלי. אם אני כועסת, הן מקבלות גוון כה עמוק של סגול שהן נראות שחורות. כשאני עצובה, הן מאירות במין נוגה חשמלי, כמעט כמו ניאון. אני שונאת את העיניים שלי. קיבלתי אותן מאבי. הוא פגש את אמי בדרכה הביתה מבית הספר – ואנס אותה. היא פנתה למשטרה, אבל מעולם לא תפסו אותו. היא ניסתה לשכוח ולשים את הלילה ההוא מאחוריה, אבל אז אני הופעתי.</p>

  <p>אמי, מרלה, קוראת לי הדבר הטוב היחיד בחיים שלה. מוזר, מעולם לא ראיתי את זה כך. היא קיבלה מלגה מאוניברסיטת קולומביה, ועמדה ללמוד במכינה הקדם-משפטית, אך נאלצה לדחות את לימודיה כדי ללדת אותי. ואז הוריה נהרגו בתאונת דרכים, ולא היה לה מי שיתמוך בה.</p>

  <p>וכך דחתה עוד ועוד את הלימודים, ועבדה בסדרת עבודות חסרות עתיד כדי לפרנס אותנו. עם הזמן הפך בית הספר למשפטים לפנטזיה רחוקה, ואת כל החלומות שלה הִגירה לתוכי. היא רוצה שאהיה מה שהיא הייתה עשויה להיות אלמלא הביאה אותי לָעולם: עורכת דין מבריקה ומצליחה קו נטוי אשת חברה זוהרת, מסמר הערב במסיבות ובנשפים.</p>

  <p>אבל בדרך כלל נדרש לי לילה שלם של שקידה על הספרים והמחברות לחלץ ציוּן בינוני בבחינות. זה לא זוהֵר, זה לא מבריק. ובכל הקשור למסמרי ערב, כפי שאמרתי, הדבר היחיד הראוי לציוּן בכל הקשור אליי הן העיניים שלי. תמיד, תמיד שואלים אותי אם אני מרכיבה עדשות מגע. כל כך נמאס לי מהשאלה הזאת!</p>

  <p>אז הנה אני, אמרסון הוֹפּ בקסטר, בת חמש עשרה, פריקית עם עיניים סגולות שחיה בעיר ניו יורק. אני מביטה שוב בְּבָבוּאָתִי במראה, מחליקה קווּצה תועה של שֵׂער בצבע דיו, ומהדקת את זנב הסוס מאחור. אני מעיפה בעצמי מבט אחרון. אני מיתמרת לגובה מטר ושישים בלי קימור אחד במקומות הראויים. אני נאנחת, שוב.</p>

  <p>אני רוחצת ידיים, ופונה אל הדלת. הדחף להבריז לא אורֵך זמן רב. חוץ מזה, אפילו אם אבריז, לאן אלך? לכל מי שהתחמק היום מהשיעור יש מקום מרתק ומבדר ללכת אליו. בחיים שלהם יש דינמיוּת ומשמעות. החיים שלי, לעומת זאת, שגרתיים ורגילים.</p>

  <p>ובכן, סיכמנו: בלי ברזים. אבל אני עושה את הדבר הבא הטוב ביותר: אני פונה למשרד האחות, המִפלט הבטוח שלי. שְׁמָהּ של אחות בית הספר קוֹרָה, והיא מרשה לי להתנחל על אחת ממיטות הדרגש בחדר האחות כשהחיים במדרשת ליווינגסטון מדכדכים ומעיקים מדי. אני רצה לביטחון של המרפאה עם ריח הליזול עד שאני אוזרת מספיק אומץ להתייצב שוב מול העולם.</p>

  <p>כשאני פונה למסדְרון, אני שומעת גניחה מחדרון השָׁרָת. אני ניגשת ומצמידה את אוזני אל הדלת. אני מסובבת את הידית, מצפה למחצה לגלות אותה נעולה, אבל לא – היא נפתחת. האיש גונח בקול רם עוד יותר.</p>

  <p>"הלו?"</p>

  <p>"הַצילו!" אומר קול גברי חלושות בחשכה.</p>

  <p>אני גוררת אותו בעדינות מן החדרון, ומשעינה אותו על הקיר. אני יודעת שראיתי אותו בעבר. אני לא זוכרת את שמו, אבל הוא עובד במשרד הראשי. הוא בן חמישים בערך, מקריח עם משקפיים במסגרת כהה ועיניים טובות.</p>

  <p>"הם באים בשבילו. חייבים לעצור בעדם... כואב כל כך," הוא לואט בקול חלוש, בקושי לחישה.</p>

  <p>פניו חיוורים, ושפתיו מהודקות חזק כל כך שהן הפכו לקַו לבן דק. אני מניחה יד על כתפו להרגיע אותו. ואז אני רואה לראשונה את הדם. הוא חלחל לחולצתו הלבנה ועניבתו, וממשיך להתפשט על פני בטנו. כשאני מוצאת את מקור הדם, הוא כבר הגיע עד הרצפה. אני מניחה את ידי על החור בבטנו, אך זה לא מאט את הדימום.</p>

  <p>"הַצילו! מישהו, עִזרו לי!" אני צועקת. המסדְרון משיב לי בדממה מוחלטת.</p>

  <p>"עִזרו לי!" אני צועקת שוב. שום דבר.</p>

  <p>הוא מנסה לומר משהו. אני רוכנת קרוב יותר.</p>

  <p>"תמצאי אותו. תגידי לו לברוח."</p>

  <p>"למצוא את מי?"</p>

  <p>הוא מושיט לי כרטיס נתונים, מהסוג שכּל תלמיד צריך למלא עם שמו וכתובתו ושאר נתונים חשובים. הוא מכוסה נִתזי דם.</p>

  <p>"תמצאי אותו," האיש מתעקש שוב.</p>

  <p>"בסדר, אמצא אותו," אני מבטיחה, בתקווה שזה יעזור לו להירגע.</p>

  <p>אני קוראת שוב לעזרה, אך הפעם לא מחכה לשקט שילעג לי. אני תוחבת לכיסי את הכרטיס, ורצה במסדְרון מהר ככל יְכולתי. זה לא נראה מספיק מהר. האם הייתי צריכה להשאיר אותו לבד? האם הוא יחזיק מעמד עד שאחזור? כמה זמן ייקח לאמבולנס להגיע? <strong>תפסיקי לחשוב, פשוט רוצי!</strong> לבי פועם חזק כל כך שהחזה שלי כואב. אני סוקרת את המסדרונות. אין איש בשטח.</p>

  <p>כשאני קוראת שוב, משהו מטיל את עצמו לעברי ומפיל אותי לרצפה בכוח של הוריקן דרגה חמש. אני נחבטת ברצפה. הייתי חושבת שאני מתה אלמלא הכאב החד שפולח אותי מכתפיי עד קרסוּליי. אני גונחת כשהדבר שתקף אותי מצמיד אותי לרצפה. אני מביטה אל פניו של התוקף.</p>

  <p>זה ריו מכּיתת ההיסטוריה שלי. אבל לפני שאני יכולה להיות בטוחה, הוא מכסה אותי במשהו. הכול מחשיך. אין לי זמן לברר לעצמי מה זה היה בדיוק, כי באותו רגע מהדהד רעם יריות.</p>

  <p>אני לא יודעת מי זה שיורה, כי התוקֵף שלי לא מניח לי לקום, אז אני נאבקת בו. אני יודעת בראשי שזה רעיון רע לקום, עם מְטר כדורים חולפים מעל הראש, אבל הבהלה משתלטת עליי, ואני פשוט רוצה להשתחרר. אני חייבת לקום ולברוח מהמקום. אני הולמת בו שוב ושוב באגרופיי. אני בועטת וצורחת שיניח לי. קשה לדעת אם הוא יכול לשמוע אותי על רקע היריות. אם כן, זה לא משפיע עליו בשום צורה. הוא מצמיד אותי לקרקע בלי מאמץ בגופו, ובמה שנראה לי כמו איזו שמיכה כהה. אבל מניין זה צץ, השמיכה הזאת, או מה שזה לא יהיה?</p>

  <p>אני עושה ניסיון נואש אחרון לחלץ את עצמי. אני מתעלמת מהכאב הפועם בצד גופי ומטילה את עצמי לפנים, להיחלץ מתחת לגופו של הנער הכולא אותי תחתיו. הוא לא זז כמלוא הנימה. איך הוא יכול להיות חזק כל כך? הוא בסך הכול 60 קילוגרמים, משהו כזה.</p>

  <p>פתאום אני שומעת את השיר היפה ביותר בעולם מהדהד במסדְרון. זה נשמע כמו מלודיה שהיית שומע בהלוויה. עצובה. נוגעת ללב. רווּיַת צער. דמעות עולות מיד לעיניי. אני שבורת לב, אך לא יודעת מדוע. כאילו השירה הנוּגה חרְטה אל תוך לבי את הזיכרונות העצובים ביותר שאפשר. הכאב גרוע מכל משהו פיזי שהייתי יכולה לחווֹת. אני רוצה למות. השובֶה שלי מביט אל תוך עיניי.</p>

  <p>"אל תקשיבי," הוא מפציר בי, ומצמיד אותי קרוב יותר לחזהו.</p>

  <p>השמיכה שהוא פרשׂ עלינו נעשתה באופן כלשהו כהה וכבדה יותר. השיר נשמע עכשיו רחוק. ולמרות שאני לא מרגישה עוד את הכמיהה למות, אני כל כך עצובה מן המלודיה הקטנה שאני עדיין שומעת במרחק, שאני ממשיכה לבכות, בקול, אל תוך חזהו. אי-שם בין היבבות נדמה לי שאני שומעת גניחה, אך לא יכולה להיות בטוחה.</p>

  <p>היריות פוסקות באותה פתאומיוּת שהתחילו, והמסדְרון שוב משתתק. השמיכה מופשלת מעליי. צדקתי: זה היה ריו שהצמיד אותי.</p>

  <p>"מה לעזאזל..." הקול שלי גוֹוע בגרוני. כעשרה מטרים מאִתנו שרועות שלוש גופות. ובמרחק כמה צעדים מהם עומדת מִיקוּ, אחותו התאומה של ריו.</p>

  <p>מזועזעת ונחרדת, אני מגיעה לשם. שלושה גברים מוטלים על הרצפה בלא רוח חיים. מעולם לא ראיתי אותם קודם לכן. הם לבושים חליפות כהות ועניבות. שובֶל דמעות מדממות זלג מפניהם. חולצתו של כל אחד מהם פתוחה מלפנים, קרועה, חושפת חבּוּרות כחולות וירוקות על החזה. אני רוכנת ורואה כמה שריטות עמוקות מדממות. זה נראה כאילו הם ניסו לעקור את לבותיהם החוצה.</p>

  <p>"מה עשית?" קולי רווּי כל כך הרבה כאב שאני בקושי מזהה אותו. לפני שמיקו מספיקה להשיב, ריו מגיע אלינו כשהוא צועק, "עלינו להסתלק מכאן! הם באים!"</p>

  <p>ברגע שהמילים יצאו מפיו, קבוצת אנשים יורדת בדהרה במדרגות, כולם לובשי חליפות ונושאים אקדחים. הם מתחילים לירות.</p>

  <p>"אמי, קדימה!" היא לא מחכה לי שאזוז, אלא אוחזת בידי וגוררת אותי במסדְרון לעבר היציאה. אני מתאימה את עצמי לקצב שלה מחשש שאם לא היא תפגע בי כמו שעשתה לגברים על הרצפה. אני יודעת שזאת הייתה היא. וזאת הייתה היא ששרה. היא הרגה שלושה בני אדם בלי לשים עליהם יד, ועכשיו אני נגררת במסדְרון בית הספר על ידי רוצחת ואחיה. אבל אני מתארת לעצמי שמוטב לי להיות אִתם מאשר עם כנופיית "ווֹל סטריט" שם מאחור, נכון?</p>

  <p>תאומי הפלא ואני חומקים לגֶרם מדרגות, תוך שקליעים מזמזמים מעל ראשינו. הזמרת מפעילה את אזעקת האש. מיד מציפים נערים ונערות את חלל המדרגות. מערכת הַכּריזה מופעלת. אני לא יכולה לשמוע מה המנהל אומר כשהצוות המשולש – האח, האחות ואני – חולפים במהירות מסחררת על פני המון התלמידים והחוצה מהדלת. ברגע שאנחנו בחוץ, מכונית ספורט אדומה מתקדמת לעברנו במהירות רבה, עולה על המדרכה ועוצרת כפֶסע מלהתנגש בנו. הדלת נפתחת לרווחה. הנהג, שאת פניו אני לא יכולה לראות, אומר, "היכנסו!"</p>

  <p>הם מנסים להכניס אותי למכונית, אבל אני נאבקת בהם, בועטת וצורחת. אני מעדיפה למות כאן מאשר להיכנס למכונית הזרה הזאת ולסיים מרוסקת באיזו סמטה אפלה.</p>

  <p>"רדו מעליי!" אני צועקת חזרה.</p>

  <p>אלמלא זה היה מתרחש בניו יורק, המחזה של קבוצת נערים נאבקים בכוח היה מטריד כל עובר ושב. אבל בהיות העיר מלאה תמיד טיפוסים שונים ומשונים והתרחשויות תמוהות ומשונות עוד יותר, איש אפילו לא עוצר. כמה אנשים הסבּו את הראש לרגע להביט בעודם הולכים, אך פטרו את זה כסוג של משובת נעורים.</p>

  <p>ריו מצליח להצמיד את שתי זרועותיי מאחורי גבי, ולופת אותן בכוח. אני מוסיפה להיאבק בו, אך בלא הועיל: הלפיתה שלו חזקה מדי.</p>

  <p>"אני משתלט עליה. את תנַקי," ריו מורה לאחותו.</p>

  <p>"אני ניקיתי בפעם הקודמת," מיקו משיבה.</p>

  <p>"אז אַת אמורה להכיר אֶת התהליך," הוא אומר. היא מחזירה לו מבט צונן.</p>

  <p>ריו מרפה לחצי שנייה מערנותו. זה כל מה שדרוש לי. אני נחלצת מאחיזתו ומזנקת לעבר הרחוב. הם אוחזים בחולצתי מאחור, אך אני מצליחה בקושי להיחלץ מתוכה. אני מודה לעצמי שלבשתי הבוקר כמה שכבות, כי לא סמכתי על מזג האוויר שיישאר חמים לאורך כל היום. אני בחצי הדרך לאורך הבלוק. שריריי מתחננים בפניי שאָאֵט, אך אני לא נכנעת.</p>

  <p><strong>מה קורה?</strong> השאלה מהדהדת בראשי ההולם עם כל נשימה מאומצת שאני שואפת. <strong>אל תעצרי לנַתח</strong>, אני מורה לעצמי. <strong>רק תצבּרי מרחק</strong>.</p>

  <p>אני מזהה ניידת משטרה בהמשך הבלוק. למראה קץ ייסוריהם באופק, שריריי משתפים פעולה באופן מלא. אני רצה עכשיו בשיא המהירות, מרחק מטרים ספורים מעזרה, כשהיא מופיעה מולי, ובולמת אותי על מקומי.</p>

  <p>היא נראית בערך בת גילי – אולי שנה או משהו מבוגרת ממני? – ניצבת מלוא קומתה, מטר שבעים ושמונה, ובמלוא יופייה, שהוא מעֵבר לכל היגיון. שום בן אדם מהמם כל כך לא יכול להיות אמִתי. אפילו אלמלא חסמה אותי לא הייתה לי ברֵרה אלא לעצור להתפעל מעצם יפעת הקרינה של פניה. עורהּ נראה כאילו גוּלף משמי הערב: חלק, שחור, בוהֵק. עיניה נוצצות בצבע של שני מטבעות פֶּני חדשים. שפתיה המלאות נמתחות על פניה לחיוך מרהיב עין.</p>

  <p>שְׂערהּ גולש מעֵבר לכתפיה עד גבּהּ התחתון בתלתלים עשירים עם אניצי נחושת תואמים לעיניה. היא לובשת מכנסי עור שחורים שחובקים כל קימור מושלם ותואמים את מקטורן העור השחור הצמוד לגופה. אני מתנשפת למראה השלמוּת הבלתי אפשרית שלפניי.</p>

  <p>כאחוזת קדחת אני משתוקקת להושיט יד ולגעת בה, משתי סיבות: אחת, לוודא שהיא אמִתית, והשנייה, לשים את ידיי על הדבר הזה, הכל כך נְטול דופי. אבל אני לא יכולה להושיט יד לגעת בה. לא משום שהיא לא אמִתית – היא אמִתית בהחלט, ממש כמו האקדח הכסוף שהיא מכַוונת ישר אליי.</p>

  <p>אני שומעת מכונית עוצרת, אך לא יכולה לנתק את מבטי מן הנערה שמולי. "היכּנסי!" היא מצַווה. היא לא זקוקה לאקדח. אני יודעת לפי הצמרמורת העוברת בשִׁדרתי שהיא רצינית עד להחריד, והימנעוּת מציות איננה חלק מן האינטרס המיָדי שלי. אני קורעת את עצמי מפניה ורואה אותה מכונית אדומה, הדלת פתוחה. אני נכנסת למכונית.</p>

  <p>ברגע שאני בִּפנים, המכונית מאיצה לאורך ברוֹדוויי בכמעט כפליים מהמהירות המותרת. התאומים יושבים לצדי. אני רוצה לשאול לאן הם לוקחים אותי, אך פוחדת שברגע שאפתח את הפה, אבכה. אני מסרבת לתת לאלה שהביסו אותי את הסיפוק שבלראות אותי בוכה. במקום זה אני מביטה מהחלון על המוני הניו יורקים העוברים ושבים. כרגיל, הם ממהרים להגיע לאן שעליהם להגיע או לעזוב את המקום שבּוֹ היו.</p>

  <p>הם מזכירים לי את אִמי: תמיד ממהרת הביתה להכין לי ארוחת ערב. אבל שתֵינו לא בשלניות גדולות, אז בסוף אנחנו תמיד מזמינות משהו. אני תוהה אם אראה אותה שוב. כל כך מיהרתי הבוקר, שלא אמרתי שלום. לא אמרתי שלום אפילו למיס שרלוט, החתולה שלי. היא מחכה לי כל יום על אדן החלון ב-15:30 בדיוק. אני לא יודעת איך היא יודעת שזה הזמן, אבל אני נשבעת שהיא יודעת. היא תחכה היום...</p>

  <p>אני מנסה לבלוע, אך לא יכולה. גוש גדול חוסם את גרוני. דמעות זולגות במורד פניי. ואז אני נזכרת בכרטיס החירום שהאיש בחדרון השירות נתן לי. אמרתי לו שאעזור למצוא את הנער הזה ואומַר לו לברוח. זה היה חסר פשר בשבילי, אבל זה היה חשוב מאוד לאיש, והייתי צריכה לעשות את זה. נו, מילא. אני בטוחה שהנער בטוח יותר ממני, איפה שהוא לא נמצא.</p>

  <p>אני שולפת בגנֵבה את הכרטיס המקומט המוכתם בדם מכּיסי. אני לא יכולה לזהות את מספר הבית או את הכתובת של הנער שהאיש לא הצליח להגיע אליו. אבל שם, מודפס בבירוּר מתחת לכמה נִתזי דם קטנים, כתוב:</p>

  <h3><strong>אמרסון</strong> <strong>ה</strong><strong>'</strong> <strong>בקסטר</strong></h3>

  <p> </p>

  <p class="noindent">טעיתי בנוגע לסמטה האפלה. אנחנו נכנסים לרחוב שקט, מקסים, עם עצים משני צדדיו, אי-שם בצפון-מזרח העיר. כל מה שקשור בשכונה הזאת אומֵר, "עשירים מדורי דורות חיים כאן," החל מטורי בתי הלבֵנים בני חמש הקומות ועד לגינות הציבוריות השקטות המטופחות בלא רבב. כשאנחנו מגיעים לבית בקצה הבלוק, המכונית נכנסת לשביל כניסה. התאומים יוצאים מן המכונית ומחזיקים את הדלת פתוחה בשבילי. אני יודעת שעליי לנסות לברוח, אבל אני בטוחה שאיבריי לא ישתפו פעולה. אני יוצאת לאט מן המכונית.</p>

  <p>אני רואה לראשונה את הנהג. הוא כהה עור, וקצת יותר גבוה מריו, אך גופו השרירי עושה אותו מאיים פי מאה. הוא לובש חולצה שחורה עם ברדס ושרשרת פלטינה מפותלת. אני לא מצליחה לראות את עיניו מתחת למשקפי השמש שלו, תוצרת <strong>גוצ</strong><strong>'</strong><strong>י</strong>. התאומים מסַמנים לי להיכנס לתוך הבית. כשהוא חש שאני עומדת להתנגד, ריו נאנח בחוסר סבלנות, ומיקו נוטלת את ידי ומובילה אותי דרך דלת הזכוכית המעוממת.</p>

  <p>הבית עוצר נשימה. מן התקרות הגבוהות עד לרצפה החלקה בצבע חיטה, אין טפח אחד בבית שאינו מצודד ונאה לעין. יש בבית הזה תחושה היסטורית, אבל העיצוב מודרני, עם קווים חלקים, נקיים, מלוטשים. החומים והאדומים הבולטים בעיצוב ובקישוט האמנותי עושים את החלל חמים ונעים. הציורים הם בעיקר מונה. כמה מהם אני מַכּירה, אך שניים לא ראיתי מימיי. חלון מעוגל משקיף אל הפארק שבחוץ.</p>

  <p>ריו והנהג נכנסים אחרינו וסוגרים את הדלת. אני מרגישה סחרחרה במקצת, ומתקשה להתמקד. מיקו מביטה בי, מחייכת במאור עיניים, ואומרת, "אביא לָך סודה," כאילו זה יום ככל הימים, ואני ידידה טובה שקפצה לבקר. ריו יוצא לחדר אחר, חוזר עם פח אשפה קטן ומַציב אותו לרגליי. "אל תטרחי," הוא אומר למיקו. באותו רגע מַכֶּה בי גל של בחילה. אני מתקפלת ומקיאה, מחטיאה לגמרי את הפח.</p>

  <p>מיקו יוצאת וחוזרת עם מגבת לחה. היא רוכנת וטופחת בה על פניי. "אני רוצה ללכת הביתה. אתם לא יכולים להחזיק אותי כאן. בבקשה," אני מתחננת בפניה. היא מובילה אותי לספת הקטיפה המהודרת ומושיבה אותי עליה.</p>

  <p>היא פונה לריו. "מה מצבה?"</p>

  <p>"עייפה. בהלם." אני שונאת שמדברים עליי כאילו אני לא שם.</p>

  <p>"למה את שואלת אותו? אני כאן מוּלֵך."</p>

  <p>היא לא מתייחסת. "היא צריכה לישון," היא אומרת לנהג.</p>

  <p>מה, היא צוחקת עליי? כרגע הייתי מעורבת בחילופי ירי, תחת אש צולבת. ראיתי אדם מדמם למוות, ונחטפתי. איך היא מעלה על דעתה שאוּכל לישון?</p>

  <p>"סַפְּרו לי מה קורה. מי אתם? למה הכרחתם אותי להיכנס למכונית, ומי ירה עלינו?" ככל שאני מוסיפה לשאול, אני נעשית יותר ויותר היסטרית.</p>

  <p>"אני רוצה ללכת הביתה!" אני צועקת במלוא ריאותיי. הנהג ניגש אליי ומסיר את משקפיו לגלות עיניים ערמוניות רכות וחמות. הוא מניח יד על כתפי, מביט אל תוך עיניי ומדבר בקול רך, קטיפתי, נוטף קסם. "את רוצה לישון," הוא אומר בפשטות. אחרי שהוא אומר את זה, שום דבר לא חשוב יותר מן הכּמיהה לסגור את עפעפיי הכבדים. כבר קרה לי בעבר שהתנגדתי לשינה, אבל הפעם זה שונה: שום מאבק. למעשה, אין דבר שאני רוצה יותר מאשר להיכנע לחשכה הנופלת עליי. הדבר האחרון שאני רואה לפנֵי שאני שוקעת זאת הנערה שאִיימה עליי באקדח, נכנסת ומתקרבת לעברי.</p>

  <p> </p>

  <p class="noindent"><strong>״היא חייבת להיות חֵלק מכּל העניין. אחרת, למה שלוסי תשלח חצי תריסר רצים אחריה?״</strong></p>

  <p><strong>״היא נראתה מופתעת בכֵנוּת כשהם באו. לנערה הזאת אין מושג מה קורה.״</strong></p>

  <p><strong>״זה לא הגיוני. המועצה לא הייתה חושפת אנוש לסכנה מסוג זה.״</strong></p>

  <p><strong>״אני אומֵר לך, היא לא יודעת כלום.״</strong></p>

  <p><strong>״זה לא משנה אם אמרסון יודעת משהו או לא. אם לוסי חושבת שהיא מעורבת, היא מחוסלת.״</strong></p>

  <p> </p>

  <p class="noindent">אני מקשיבה לשיחה המתנהלת בחדר האורחים תוך שמירה על עיניים עצומות. כשנרדמתי, נשאו אותי לאחד מחדרי השינה. כל זה פשוט חלום. זה מה שקורה כשאני נרדמת תוך כדי צְפייה בערוץ המדע הבדיוני. אבל בעודי אומרת את זה לעצמי אני יודעת שזה שקר. כל זה אמִתי. והטיפוס הזה, לוסי, שלחה חבורת בריונים להרוג אותי. איך הם קראו להם – "רצים"? מה עשיתי לאותה לוסי שהיא רוצה אותי מתה? אמשיך לשכב בלי תנועה בעיניים עצומות. הסיוט הזה חייב להסתיים.</p>

  <p><strong>"היא ערה?"</strong> אני חושבת שמיקו מדברת. ריו משיב.</p>

  <p><strong>"כן, אבל היא מנסה להעלים את כל העניין, כאילו זה לא קרה."</strong></p>

  <p><strong>"אין לנו זמן לזה."</strong> אני מזהה את קולהּ של הנערה שכּיוונה אליי את האקדח.</p>

  <p>היא נשמעת עצבנית וחסרת סבלנות. אני פוקחת את עיניי וסוקרת את החדר, מחפשת טלפון. אין טלפון בחדר. אני מבטלת בגיחוך את האבסורדיוּת שבמצב שלי. מה הייתי אומרת לשוטרים לוּ היה טלפון? <strong>"שלום, שמי אמרסון בקסטר. חטפו אותי, ואני מוחזקת כבת ערוּבּה בתוך מה שנראה כמו עמוד האמצע של כתב עת יוקרתי לעיצוב פנים."</strong></p>

  <p>מישהו מַקיש על דלת החדר. קולהּ של מיקו קורא לי במתיקות מאחורי הדלת. "אמי, הגיע הזמן לקום." היא פותחת את הדלת וניגשת אליי עם מגש אוכל. היא מתיישבת לידי. על המגש יש קערה קטנה של מרק עם כמה חתיכות בצל ירוק וריבועים לבנים קטנים צפים עליו. "זה מרק מיסו. זה טעים. אִמי נהגה לבשל את זה. אה, וכְריך חזה הודו. ביקשתי מג'יי להכין לָך אותו. הוא גאון קולינרי, אבל קצת קמצן עם הכִּשְׁרון שלו."</p>

  <p>"מי זה ג'יי?" אני שואלת.</p>

  <p>"הנהג."</p>

  <p>"צריך לשלול לו את הרישיון."</p>

  <p>"הוא כבר נשלל." היא צוחקת, ומושיטה לי את המגש.</p>

  <p>"אני לא רעבה."</p>

  <p>"ריו אומר שאת רעבה."</p>

  <p>"איך הוא יודע מה אני מרגישה?"</p>

  <p>"זה סיפור ארוך. קודם אוכל, אחר כך שאלות ותשובות, בסדר?"</p>

  <p>אני כבר מוכנה להתווכח, אבל ניחוח המרק מכה בנחיריי, וקיבתי מגרגרת. אני טועמת כפית אחת מן המרק, מתוך כוונה לעצור שם, אבל זה כל כך טעים שאני ממשיכה ומרוקנת את הקערה עד הטיפּה האחרונה.</p>

  <p>מיקו בוחנת את פניי. "עכשיו, תטעמי את הכריך."</p>

  <p>"לא, אני בסדר. באמת."</p>

  <p>היא מביטה בי במבט מפציר.</p>

  <p>אני כזאת כנועה. שום עמוד שִׁדרה. אני לוקחת ביס מהכריך. זה הדבר הטעים ביותר שהכנסתי אי-פעם לפּה. יש בו מין ממרח שמשתלב עם ההודו ומדגיש אותו בצורה משכּרת. יש שם גם איזו מתקתקוּת קלה, אבל אני לא מצליחה לפענח מה זה. אני מביטה במיקו בהשתאוּת.</p>

  <p>"אני יודעת. מדהים, נכון? אַת צריכה לטעום את לחם הפרמזן עם תפוח אדמה. זאת המנה המיוחדת שלו. אבל הוא צריך לחבּב אותך מאוד כדי להכין אותה."</p>

  <p>אני מחסלת את הכריך בארבע נגיסות מהירות.</p>

  <p>אני אוכלת כמו חזיר, אני יודעת, אבל דומה שזה לא מפריע למיקו. ברגע שאני מסיימת היא מושיטה לי פחית סודה. אני שותה ומוחה את פי במפית שהיא הניחה תוך מחשבה מראש לצד המגש. אני מודה לה. היא מחייכת, ומסמנת לי לבוא אחריה. אני לוקחת נשימה עמוקה, ויוצאת אחריה אל חדר האורחים.</p>

  <p>מסתבר שישנתי שעות, לפי השמַיִם החשוכים. חדר האורחים מואר באורות רכים מעוממים. מישהו ניקה את המקום שבו הקאתי; הריח הרע נעלם. הבית מַדיף עכשיו ניחוח תה ירוק ויסמין. אין איש בשטח.</p>

  <p>"כולם מחכים בחוץ," מיקו מסבירה לי תוך שהיא מובילה למדרגות. אנחנו עולות כמה קומות ודרך דלת שחורה אל הגג, שם אנחנו מוצאים את ריו עומד ולצִדו הנהג, ג'יי, ונערת האקדח.</p>

  <p>זה נראה בלתי אפשרי, אבל באופן כלשהו היא נראית מהממת עוד יותר מכפי שהייתה כשראיתי אותה לראשונה. היא ניגשת אליי. קולהּ רשמי וחסר סבלנות. "אני אמינה, וזה גֵ'יידֶן," היא מחווה לעבר הנהג.</p>

  <p>הוא אומר, "את יכולה לקרוא לי ג'יי."</p>

  <p>אמינה ממשיכה בלי כל התייחסות אם אני משיבה או לא. "יש לך משהו ברשותך שחיוני לי ולרבים אחרים. אנחנו צריכים שתמסרי לנו אותו."</p>

  <p>"אני לא יודעת על מה את מדברת," אני מגמגמת. היא מביטה אל האחרים, וחזָרה אליי.</p>

  <p>"אין לָך מושג מה אני רוצָה ממך?" היא שואלת שוב. אני מנסה לעצור בעד קולי מלרעוד.</p>

  <p>"ל-לא," אני אומרת חלושות.</p>

  <p>היא פונה אל ריו. הוא משיב, "היא דוברת אמת. הרצים לא אמרו לה דבר. אין לה מושג מה קורה."</p>

  <p>אני לא יודעת מניין בא הכעס. אני יודעת רק שנמאס לי מהקשקוש המדע-בדיוני הזה. אני מפנה את ההערה שלי לאמינה. "תראי, נסיכה לוחמת, אני לא יודעת על מה את מדברת, או-קיי? בסך הכול ניסיתי לעזור לאיש שמצאתי במסדְרון, ואז פתאום השמים נפלו, וכל העולם התהפּך! אם אתם מתכננים להרוג אותי לפני האישה הזאת, לוסי, אז בבקשה, תעשו את זה. אם לא, אני צריכה ללכת הביתה."</p>

  <p>"מניין אַת מכירה אֶת לוסי? היא באה לראות אותך?" אמינה פונה אל ריו.</p>

  <p>הוא משיב על שאלתה שלא נשאלה. "יש לה אחד. הייתי יודע אלמלא היה לה."</p>

  <p>"אחד מה?" אני שואלת.</p>

  <p>"מניין את יודעת על לוסי?" אמינה דורשת שוב לדעת.</p>

  <p>בתקווה שאם אתן לה כמה תשובות היא תיתן לי תשובות מִשלהּ, אני משיבה, "שמעתי אתכם מדברים. ובכן, מי היא? למה היא רוצה להרוג אותי?" אני מביטה בפניהם, ורואה משהו שלא ראיתי כשהכדורים שרקו מעל ראשינו – פחד.</p>

  <p>"היא מין סוג של ילדה רעה אטומית? כלומר, כמה אקדחים נערה יכולה לשאת?" כל הניסיונות שלי לפזר את המתח נכשלים. "בבקשה, סַפְּרו לי מה קורה. אולי אוּכל לעזור. אבל אתם חייבים לדבר אליי," אני מפצירה. הם נועצים בשקט ביניהם.</p>

  <p>לפני שמישהו יכול לדבּר, נער צץ פתאום ישר מולי משום מקום. ברצינות: הוא פשוט הופיע מן האין. מבוהלת, אני נרתעת לאחור, מאבדת את שיווּי משקלי ונופלת עם הראש למטה לאורך הדופן של הבניין בן חמש הקומות. לא הייתה לי שהות אפילו לקלוט שאני אמורה לצרוח. אני מנסה להכין את עצמי לקראת הכאב. הראש שלי ייחבט ראשון בקרקע, כך שאולי המוות יבוא באופן מידי. <strong>בבקשה, בבקשה, בוא מידי.</strong></p>

  <p>אין שום כאב. אני לא חשה כאב. יש! באופן כלשהו איבדתי את ההכרה במהירות כה רבה שהראש לא הספיק לעכל מה קורה. <strong>אני מתה. אני מתה. אני מתה.</strong></p>

  <p>ואז אני שומעת את קולו של ריו. "אמי, פִּקחי את עינייך." אני פוקחת אותן. אני שוכבת בבטחה על רצפת הגג. אני מביטה למעלה אל הפנים הניבטים אליי: ריו, ג'יידן, אמינה, מיקו והנער החדש שצץ כך פתאום. הוא נראה דומה לדוגמן של <strong>ג</strong><strong>‘</strong><strong>יי</strong><strong>-</strong><strong>קרו</strong>. הוא לובש מעילון מְעצבים בסגנון צבאי, אפודה צמודה בצבע כחול כהה שמבליט את עיניו, ומכנסי כותנה לבנים.</p>

  <p>טוב, אם אני חולמת, לפחות אני חולמת על אנשים יפים. כולם על הגג הזה חתיכים עולמיים. זאת אומרת, חוץ ממני, עם המראה הנדוש הרגיל שלי. הנער שבא מן הכלום אומר לי, "אני ריזן (תבונה). אבל את יכולה לקרוא לי ריס." הוא מושיט את ידו. אני מתכוונת ללחוץ אותה כשאני קולטת משהו גדול וכהה כמו צל מרחף מעל. אני מביטה אל ריס ומתנשפת בתדהמה. מאחורי שכמותיו מגיחות שתי כנפיים! אני נשבעת, בחיי, כנפיים אמִתיות! ענקיות, מטרידות, נעות באִטיות מעלה-מטה ברוח הקלילה!</p>

  <p>הוא רואה את המבט המבועת על פניי, וקולט פתאום. "אה, אני מצטער, אני תמיד שוכח." פתאום הכנפיים נעלמות.</p>

  <p>"אני מתה?" אני שואלת בקול משתנק. אני מביטה אל מיקו.</p>

  <p>היא עונה בביישנות, "לא, אבל אנחנו כן." במהלך חילופי הירי במסדְרון עברה בי מחשבה, <strong>זה הכי מוטרף שיכול להיות.</strong> כל כך טעיתי.</p>

  <p>ריס כורע על ברך ונוטל את ידי. "אני מצטער שהִבהלתי אותך. זה חסר התחשבות, ומאוד 'לא מלאכי'. אני יורד תמיד על ג'יי שהוא דואה בלי התחשבות, והנה אני עושה בדיוק אותו דבר." הוא עוזר לי לקום.</p>

  <p>אני לוחשת משהו על כך שזה בסדר, אבל לא נראה לי שהוא קונה את זה.</p>

  <p>אמינה מביטה החוצה אל הלילה האפל. הדאגה בקולהּ ניכּרת. "חשבתי שהוא יחזור הערב..."</p>

  <p>"אַת מכירה אֶת מרקוס, הוא לא יחזור עד שיגלה משהו. בינתיים, תבדקי את אמי בשבילי," מיקו אומרת.</p>

  <p>אמינה מעבירה לאורך גופי מבט סורק, כאילו היא יכולה לראות אל תוך גופי. "היא תחיה," היא אומרת בביטול – רגע, היא יכולה?</p>

  <p>מיקו נוטלת את ידי. "טוב, בואו נרד למטה לשיחה. אני מנחשת שיש לך שאלות." <strong>אה, כן, אפשר לומר, אחת או שתיים.</strong></p>

  <p>כולנו מתיישבים במטבח הממוֹרט. יש בו כל מה שטַבָּח יכול לאוות לנפשו, ממקרר משוכלל עד כירה מפּלדת אלחלד עם שמונה מבערים. היא נראית כאילו איש לא השתמש בה מעולם. אם הם משתמשים בה, הם אובססיביים לניקיון. כדי לעצור בעד עצמי מלהטיח בהם את כל השאלות שלי בזו אחר זו, אני מעסיקה את עצמי בספירת שבבי הזהב המשובצים בפלטת השיש השחורה.</p>

  <p>"אין לנו זמן לשחק בעשרים ואחת שאלות. יש לנו זמן רק לאחת. אז תשאלי שאלה לעניין," אמינה מורה לי.</p>

  <p>"מה? אני יכולה לשאול רק שאלה אחת? את רצינית?" היא מביטה בי בכעס. "טוב." אני משתהה. יש כל כך הרבה שאני לא יודעת. אין לי מושג אפילו מאיפה להתחיל. אני חושבת לרגע, ושואלת את השאלה החשובה ביותר.</p>

  <p>"האיש בחדרון השירות קיבל עזרה? הוא בסדר?"</p>

  <p>מיקו מחייכת כאילו זכתה זה עתה בלוטו. ריו שותף לשמחתה, וכמוהו ריס וג'יידן. כולם מביטים בי באופן מוזר, כאילו גיליתי משהו חשוב בלי להבין שאני עושה את זה.</p>

  <p>"זה מה שאת רוצה לדעת?" אמינה אומרת באי-אֵמוּן.</p>

  <p>"טוב, יש עוד הרבה, אבל אמרת שאני יכולה לשאול רק שאלה אחת," אני אומרת במרירות.</p>

  <p>"הוא נלקח לבית החולים. הוא במצב קריטי, אך יציב. יש סיכוי טוב שהוא יֵצא מזה בשלום."</p>

  <p>"תודה לָך," אני אומרת בקיצור נמרץ, מחקה את טון הדיבור שלה.</p>

  <p>היא קמה לצאת מהחדר. כשהיא כמעט בחוץ היא אומרת, "עַדכְּנו אותה. סַפְּרו לה מה שהיא צריכה לדעת." <strong>ולא יותר מזה,</strong> אני חושבת, קוראת בין השורות. ואז היא יוצאת.</p>

  <p>אני לא יכולה להתאפּק עוד. "אתם מלאכים? מי זאת לוסי? למה היא שלחה את האנשים האלה אחריי?"</p>

  <p>מיקו קמה ומוזגת לי כוס מים. "קחי, את תזדקקי לזה."</p>

  <p>אני לוקחת את הכוס מיָדהּ ושותה אותה. אני לא צמאה, אבל יש לי הרגשה שהיא לא תקבל תשובה שלילית. היא מתיישבת חזרה, וג'יי מתכונן לפנות אליי. אבל לפני שהוא מספיק לפתוח את פיו, ריו אומר לו לחכות. ואז, ככה כאילו מהאוויר, בלי קשר לכלום, הוא אומר בקול, "קר לאמי, תביאו לה סוודר, בבקשה."</p>

  <p>איך הוא ידע שקַר לי? לא עשיתי שום תנועה או הבעה שתעיד על כך. אבל הוא צודק: זה כבר עשר דקות שיש לי עור ברווז בכל הגוף. רק לא רציתי לעצור אותם עכשיו, כשהם סוף סוף מתחילים לדבּר.</p>

  <p>ריו מצביע על משהו לידי. אני עוקבת אחר מבטו. אני לא רואה כלום. הוא מצביע למעלה, ושָׁם ישר מעל ראשי, תלוי באוויר סוודר מצמר בצבע חלודה. הוא פשוט מרחף באוויר מעליי. מיקו דוחקת בי לקחת אותו, ואני מצייתת.</p>

  <p>ואז היא צועקת לעבר הכניסה, "תודה, מינה!"</p>

  <p>"רגע, איך היא..."</p>

  <p>"היא יכולה להזיז עצמים ואנשים. מגניב, נכון?" מיקו מסבירה.</p>

  <p>לוּ הייתי נוטלת סמים, הייתי מפסיקה היום. אבל היות שמעולם לא נטלתי, אני לא יכולה להסביר מה קרה בשעות האחרונות.</p>

  <p>"מיקו, בבקשה! מה קורה?" אני מפצירה.</p>

  <p>ג'יי נחלץ לעזרתי. קולו יציב, אך הוא נראה מרוחק מאוד.</p>

  <p>"בראשית היה הבורא, מידת הטוב העליונה. עם הזמן, ישות זו קיבלה שמות רבים ושונים, אך שמהּ המקורי היה אוֹמְנִיס, שפירושו בלטינית <strong>הכול</strong>. אומניס ברא את הטבע, ויחד אתו את החוק הבסיסי האומר ששום יסוד לא יכול להתקיים בלי ניגודו. זה ידוע כחוק הניגודים. המושג הזה מַקיף את כל הדברים, למעֵט אומניס עצמו.</p>

  <p>"ואז אומניס ברא את המין האנושי. הכול היה מושלם. כל כך מושלם, למעשה, שבני האדם התחילו לפקפּק בצורך באומניס, ועם הזמן, החיבור שלהם אליו נעלם כמעט כליל.</p>

  <p>"אומניס הגיע למסקנה שכמו הטבע, האנושות זקוקה לחוק ניגודים לשמור על איזונה. אם האדם לא ירגיש לעולם ייאוש, הוא לא יוכל לחפש את התקווה שאומניס מספּק. אם לעולם לא יחווה חולי, הוא לא יכיר בחסד הבריאות הטובה.</p>

  <p>"אחרי שראה כיצד בני האדם נוהגים בזבוז בחיים שהעניק להם, ידע אומניס שהדרך היחידה שיעריכו את קיומם היא לעשות אותו בר-חלוף. אבל היות שאהב את האדם הרבה יותר מכל דבר אחר שברא מעולם, קשה היה לו להיות אובייקטיבי.</p>

  <p>"וכך הוא הקים מועצת שופטים חסרי פניות שיבחנו את המערך האנושי המורכב ויעשו כל שיידרש לשמור על איזונו. אומניס ברא שלושה חברי מועצה: <strong>מוות</strong>, <strong>זמן</strong> ו<strong>גורל</strong>. המועצה מכבדת ומוקירה את אומניס, אך פועלת באופן בלתי תלוי בו, להבטיח שהאיזון יישמר.</p>

  <p>"נוסף על המועצה החליט אומניס שהוא זקוק לאנרגיה מנוגדת לו עצמו. הוא מגלם את החסד, הסליחה והטוב, ולכן רצה כוח שיהיה מלא זעם, מרירות ורוע. כוח זה של הרוע ישמש תמריץ לאדם לחתור להיות טוב וללכת בדרך המובילה אל זרועותיו הפתוחות של אומניס, אחרת יסבול מידי הרע.</p>

  <p>"הוא זימן את המלאך החביב עליו, הקרוב ביותר ללבו, אָטוֹרוּם, ואמר לו מה עליו לעשות. המלאך הציע בנכונוּת רבה לשרת, אך אומניס הזהיר אותו שעל מנת להיות להתגלמות הרוע, צריכה להיות שנאה בלבו. לא רק לבני האדם, אלא גם לאומניס עצמו. אבל אטורום לא היה יכול להעלות על דעתו שנאה ליוצרו.</p>

  <p>"אומניס הסביר, 'הדרך היחידה שהם יאמינו בי, אטורום, היא שיאמינו בך. לך, הֱיֵה חסר רחמים. היֵה פראי ואכזר. כל העולם יאמר את שמך בפחד ובבוז. אז, ורק אז, יבקשו את ישועתם ממני.' אטורום השתחווה לאדונו, ונשבע לעשות כאשר הצטווה.</p>

  <p>"על מנת שיהפוך להיות רע שלח אומניס את אטורום כמה פעמים לכדור הארץ, שיוכל להיות עֵד מכּלי ראשון לחסרונות האדם ופגמיו. כל מסע לכדור הארץ עשה את אטורום יותר ויותר נתון להשפּעה אנושית, ופחות מקושר לאומניס. ככל שהושפע ממגרְעות האנושוּת נעשה לו קשה יותר לשוב למישור האלוהי. בסופו של דבר נכנע אטורום לדרכיהם הפראיות של בני האדם וביצע רצח. זה נתן בידי אומניס את העילה לגרש אותו לָעַד מן המישור האלוהי.</p>

  <p>"אטורום אמר לאומניס, 'עכשיו אני הכוח המנוגד לך, בדיוק כפי שרצית. בני האדם יכירו באורְךָ מכוח השוואתו מול החושך שלי. אתה לוקח נשמות ומשכּין אותן במשכן האור אשר לך. אבל בני האדם לא יֵדעו להעריך את המתנה הזאת כל עוד לא תיצור מקום מנוגד לאור. הדרך היחידה להכיר ביפי משכנך היא לָמוֹד אותו כנגד הזוועה של משכני." וכך קיבל אטורום את המשכן המכוּנה רֶן, שפירושו 'בית האש'.</p>

  <p>"כך הגיעו אומניס ואטורום לכלל הסכם: אומניס ייקח את כל הילדים, ואטורום ייקח את כל המבוגרים שביצעו מעשים רעים שאין להעלותם על דל שפתיים. אולם הם לא הגיעו לכלל הסכמה בנוגע לשאלה מי יקבל את הנשמות שמתו כנערים מתבגרים, נשמות שעדיין לא בחרו בין דרך החושך לדרך האור.</p>

  <p>"וכך השאירו את העניין הזה למועצה. המועצה החליטה להציב את הנשמות שמתו בין הגילים שלוש עשרה לשמונה עשרה על גשר. הגשר נמצא באמצע הדרך בין משכן האור לבית האש. הנשמות משתהות שם עד שהן בוחרות בנתיב שאליו הן מרגישות מחוברות יותר. הן לא יודעות מה הוא מה. הן רק הולכות בנתיב שהן מרגישות אותו כנכון להן.</p>

  <p>"אף לא אחד מן הצדדים מוּרשה להנחות את הנשמות; עליהן לבחור את דרכן בעצמן. זה נקרא 'המהלך הסופי'. כל נשמה משתהה כל עוד לא הגיעה לכלל הכרעה, וברגע שהיא מקבלת עליה את דרך האור או דרך החושך, היא הולכת בכּיווּן שבחרה.</p>

  <p>"אומניס ואטורום הורשו לבחור כל אחד שש נשמות מן הגשר להיות משגיחים. תפקידו של המשגיח הוא לפקוח עין על הגשר, ולוודא ששום צד לא יתערב במהלך הסופי.</p>

  <p>"אומניס בחר שש מן הנשמות הטהורות ביותר. הוא קרא להן 'שומרי הגשר'. אטורום בחר שש מן הנשמות האפֵלות ביותר על הגשר, וקרא להן 'אָקוֹן', שפירושו 'כאוס'.</p>

  <p>"היו רק שני כללים ששני הצדדים היו חייבים לציית להם: אף צד לא יכול לומר לנשמה באיזו דרך ללכת, ואף לא אחד מהשניים, אומניס ואטורום, יכולים לדעת את מיקום הגשר.</p>

  <p>"מאות שנים עברו. הגשר התמלא והתרוקן לסירוגין, תוך שהנשמות עושות את המהלך שלהן לעבור אל האור או אל החושך. כל פעם שהגשר התרוקן היו השומרים והאקונים הולכים אל האור או אל רֶן ועולים בדרגה.</p>

  <p>"במחזור הראשון של הגשר הייתה הנשמה שנבחרה להיות השומר הראשון נשמה שנקראה ג'וליאן. הוא השגיח בערנות רבה על הגשר, מוודא ששום דבר לא יתערב במהלך הסופי של הנשמות. כל הנשמות קיבלו את החופש המלא לבחור בנתיב שלהן.</p>

  <p>"יום אחד הוא הבחין בנשמה על הגשר שנראתה מתקשה יותר מן האחרות. נראה היה שהנשמה הזאת רוצה ללכת אל האור, אך נמשכת אל החושך. ג'וליאן צפה בה פונה הלוך ושוב, פוסחת על שתי הסעִפּים. היא לא הייתה יכולה להחליט באיזו דרך ללכת.</p>

  <p>"ג'וליאן דיבר אל הנשמה. שמה היה פֶמִי. היא חיה בכפר קטן בניגריה. כל משפחתה נספתה כשפורעים פשטו על הכפר. היא הולקתה למוות כשהעזה להתייצב בהתרסה מול האנשים שעשו את זה.</p>

  <p>"היא אמרה לו שהיא נמשכת לחושך בגלל מה שהוא מציע לה: כוח, עָצמה ושליטה. היות שחייה על הארץ חסרו את הדברים האלה, היא ייחלה לזכּוֹת בהם. הצד השני הציע לה שלום, אושר ותקווה, אך היא ראתה את הדברים האלה על הארץ, והם נלקחו בקלות רבה מכל מי שהחזיק בהם.</p>

  <p>"כשג'וליאן היה על הגשר בתור נשמה בלבד, לא חש מעולם רצון כלשהו ללכת בדרך אחרת מלבד דרך האור. אבל כששׂוחח עם פמי, התחיל להבין אותה, ולהזדהות עם לבטיה.</p>

  <p>"היא הייתה מלאה תקווה ושלום, אך כשהאלימות פגעה בה בפעם הזאת האחרונה היא שללה ממנה את הדברים האלה. 'למה לרוץ אל האושר אם הוא יכול להילקח ממני?' היא שאלה. ג'וליאן הבין לראשונה שהמהלך הסופי קל יותר לנשמות מסוימות מאשר לאחרות. יש נשמות שאינן יכולות להרגיש את תופת הגיהינום או את תפארת גן העדן. זה היה עושה את הדבר קל מדי בשבילן. היה עליהן להחליט מה הן רוצות יותר: שלום או כוח. זאת הייתה השאלה היחידה שהבדילה בין גן העדן לגיהינום.</p>

  <p>"ג'וליאן לא היה יכול להפסיק לצפות בפמי הולכת מצד לצד על הגשר, קרועה בין שתי האפשרויות. הוא חשב עליה כל הזמן. הוא דיבר על כך עם יתר השומרים, והם עודדו אותו לשמור על מרחק, לא להתערב. הם היו בטוחים שהיא תלך בדרך המיועדת לה.</p>

  <p>"נשמות באו והלכו על הגשר, אך פמי נותרה בלי הכרעה. <strong>היא כל כך מבולבלת</strong>, חשב ג'וליאן. <strong>היא לא רעה, היא רק שבורה</strong>. וכך, יום אחד, כשלא היה יכול עוד לשאת לראות אותה מתייסרת בחוסר ההחלטיוּת הכרוני הזה שלה, הצביע ג'וליאן על הדרך לאור.</p>

  <p>"זמן קצר לאחר מכן זימן אטורום את המועצה, וביקש מאומניס להיות נוכח. כשכולם נאספו סיפר אטורום לכולם שלפי עדות האקונים הֵפֵר ג'וליאן את הכללים. אטורום היה אחוז חֵמה, ודרש נקמה.</p>

  <p>"'היא הייתה נשמה שלי. היא הייתה הולכת אליי,' אמר אטורום בזעם עצור.</p>

  <p>"'אתה לא יודע את זה. היה בה טוב,' השיב ג'וליאן.</p>

  <p>"אומניס אמר לג'וליאן להתקרב אליו. הוא פנה אל משרתו בחום אך בתַקיפות. 'הִמרֵיתָ את פי. אני יודע שלבך נאמן, ויש בך טוּב וטוהר, אך עדיין עליך ללמוד נאמנות. אשלח אותך חזרה לארץ מספר פעמים ככל שיידרש לך ללמוד ללכת אחר הנחיותיי.' וכך הושלך ג'וליאן מגן העדן.</p>

  <p>"חברי המועצה שאלו את אטורום מה הוא מבקש כפיצוי על הכלל שהופר. אטורום אמר, "אני מבקש לדעת את מקום הגשר." חברי המועצה סירבו לבקשתו חד וחלק. הם ידעו שברגע שאטורום ימצא את הגשר, תתבצע פלישה. כל הנשמות ילכו לעבר החושך מפּחד או בכפייה. זה יותר מאשר ישלש את היקף חסידיו של אטורום, ויאפשר להם להחריב את האנושות כולה.</p>

  <p>"בזעמו הזכיר אטורום למועצה שהם אמורים להיות אובייקטיביים. הוא האשים אותם בצידוד באומניס. חברי המועצה פרשו מאחורי דלתיים סגורות לדון בעניין ביניהם. כשהגיעו להחלטה זימנו שוב את כל הצדדים להתכנס יחד.</p>

  <p>"מוות, זמן וגורל דיברו כאיש אחד. 'אנחנו, חברי המועצה שמונתה על ידי אומניס, הגענו למסקנה בעניין הגשר והכּלל שהופר. אנחנו לא נמסור לאטורום את מיקום הגשר, אך נקים <strong>טריפּלקס</strong> שיצפין מַפָּה אל הגשר. הטריפּלקס ימוקם אי-שם על כדור הארץ אחת לכל שש מאות שישים ושש שנים. אתה, אטורום, תקבל הזדמנות לחפש את הטריפּלקס.</p>

  <p>"'אם המפּה תימצא לפני חצות הלילה של תום אותה שנה, תוּרשה לעלות על הגשר ולעשות בנשמות כאוות נפשך. אם תיכנס לגשר, כל האיזון יֹאבד, וכדור הארץ ייקלע לתוהו ובוהו ואש תופת. עקב כך אנחנו מעניקים גם לשומרים הזדמנות לחפש את המפה ולהשמידה.</p>

  <p>"'אנחנו נחביא אותה אי-שם על כדור הארץ. כל צד יוכל לצאת ולחפש את המפה בכל דרך שיבחר. עם זאת, אותם כללי יסוד עדיין יחולו: השומרים אינם רשאים להרוג בני אדם. אם הם יעשו זאת, הם יושלכו אל אש התופת. רק השומר הראשון יכול ליטול חיים, ואילו האקונים יכולים אמנם להרוג בני אדם, אך אינם יכולים לקחת נשמה אלא אם כן אותה נשמה מוכנה לכך. כל צד יקבל שֵׁם להתחיל בו את חיפושם.</p>

  <p>"'רק בני אדם שהם חלק בלתי נפרד מן החיפוש יכולים לקבל מידע על המשימה. אם ייוודע על כך לאנושות בכללותה, המועצה תתערב, ושני הצדדים ייענשו. המין האנושי כולו, למעֵט כמה יוצאים מן הכלל, חייב להישאר בלתי מודע לְמה שקורה. איננו יכולים ולא נסכים לסבול חשיפה, היות שבני האדם הם שבריריים, ומאבדים את עשתונותיהם כשהם ניצבים בפני חוסר ודאות.'</p>

  <p>"וכך, אחת לכל שש מאות שישים ושש שנים, השומרים והאקונים יורדים לכדור הארץ למצוא את הטריפּלקס."</p>

  <p>בהלה איומה מתעוררת בתוכי כשאני אומרת בקול מה שג'יי לא אומר. "זאת השנה השש מאות שישים ושש."</p>

  <p>"אני מצטער, אמרסון, אבל נצטרך לשמוע את זה בצורת שאלה," ריס אומר בחיקוי מוצלח של מנחֵה שעשועון בטלוויזיה.</p>

  <p>אני מתעלמת ממנו וממשיכה. "זה אומר שאתם חייבים למצוא משהו שיכול להיות בכל מקום על פני כדור הארץ? ואם לא תמצאו אותו, כולנו נמות באש תופת?"</p>

  <p>"זה בערך המצב," ג'יי מהנהן.</p>

  <p>קיבתי שוב הומה. אולי זה היה רעיון לא טוב לאכול. טוב, הערה לעצמי: חדשות בדבר סוף העולם הן דבר שעדיף לשמוע על קיבה ריקה. אני בולמת את הקבס העולה בתוכי. ידיי לחות, ולא מפסיקות לרעוד.</p>

  <p>"זה לא חייב להיות אש. זה יכול לבוא בדרכים רבות, כמו שיטפונות, רעידות אדמה, או צונאמי. רוב בני האדם חושבים שגיהינום עלי אדמות זה רק אש, אבל האמת היא שזה שילוב של דברים," מיקו אומרת כלאחר יד, כאילו אנחנו דנים באפשרויות שונות של ארוחה עסקית בתפריט. כולנו מביטים בה.</p>

  <p>"מה? זה נכון."</p>

  <p>ריו מביט בה בספקנות. "אַת מלאכית קטנה זדונית למדי."</p>

  <p>"ובכן, מהו השם על הנייר?"</p>

  <p>כולם מביטים בי במבט של "אל תהיי טיפשה", אבל הייתי מוכרחה לשאול. אני צריכה לשמוע את זה נאמר בקול רם. מבט האהדה על פניה של מיקו מאשר את הפחד העמוק ביותר שלי.</p>

  <p>"השם שלי הוא הרמז."</p>

  <p>"אַת, מיס בקסטר, עלית כרגע לסיבוב האחרון! עכשיו, האם תבחרי בדלת מספר אחת, או בדלת מספר שתיים?" ריס מתחיל לעלות לי על העצבים.</p>

  <p>מתברר שאני לא היחידה. אני חשה משב רך חולף לידי. אני מפנה את המבט, ורואה את ג'יי עדיין יושב לידי, אבל אני יודעת שהוא עשה משהו, כי פיו של ריס נאטם בסרט הדבקה, פשוטו כמשמעו. ג'יי נשען לאחור על כיסאו להתפעל ממלאכת ידיו. אני מביטה בו, משתוממת.</p>

  <p>"איך אתה...?"</p>

  <p>"כישורים, חבובה." הוא מגחך. אפילו בעודי מעכלת את הבשורה על האבדון הממשמש ובא, אני לא יכולה להתאושש מן המראה המהמם שלו. וכשהוא קורא לי חבובה, אני מרגישה חום מציף אותי בִּפנים. ואוּוּ, הוא כזה לוהט! <strong>התמקדי, אמי, התמקדי</strong>.</p>

  <p>אולם ריס אינו כזה שמוותר בקלות. הוא תולש את סרט ההדבּקה מעל פיו ו"צץ" מאחורי ג'יי, אוחז בו בלפיתת חנק.</p>

  <p>"לאן תלך עכשיו, זריזי? קדימה, נראה אותך דואֶה החוּצה מזה," ריס אומר בחדוות ניצחון.</p>

  <p>הם נאבקים זמן מה, כל אחד מנסה להכריע את יריבו. כל פעם שג'יי מצליח להפיל את ריס, ריס נעלם. וכל פעם שריס מצליח לגבור על ג'יי, ג'יי נע במהירות בלתי אפשרית.</p>

  <p>ריו מכריז שהוא מהמר על ג'יי. ריס, נעלב, צץ מאחורי ריו ושומט את הכיסא מתחתיו. מיקו מייללת מצחוק. מסתבר שסוף העולם הוא נושא קליל מאוד בעיניהם.</p>

  <p>"סִלחו לי!" אני קוטעת את ההמולה, לא טורחת להסתיר את מורת רוחי. "אתם עובדים עליי? כל זה היה בדיחה? חשבתי שזה רציני. הבאתם אותי לכאן כחלק מאיזה משחק עקום ומטופש?"</p>

  <p>"לא, זה אמִתי, אמי." מיקו מניחה את ידה על כתפי. אני מנערת אותה מעליי.</p>

  <p>"אם זה אמִתי, למה אתם לא לוקחים את זה ברצינות?"</p>

  <p>"אנחנו רק מנסים לא לקחת את זה קשה," ג'יי אומר. "להישאר קלים ונינוֹחים בקשר לזה."</p>

  <p>"איך אתם יכולים להיות קלים ונינוחים? אנחנו מדברים על קץ האנושוּת. לעולמי עד!" אני תוססת בִּפנים.</p>

  <p>"אמי, הירגעי," ריו אומר בעדינוּת.</p>

  <p>"אתה לא תופס? אני לא יכולה לעזור לכם. אין לי מושג איפה המפה שלכם. המועצה שלכם עשתה טעות גדולה." אני מביטה בכולם בתערובת של היסטריה וחוסר אֵמוּן.</p>

  <p>מיקו מתערבת. "<strong>אָת</strong> הרמז שהמועצה נתנה לנו. הם לעולם לא טועים."</p>

  <p>כשאני מדברת, קולי לא יציב. "ובכן, הם טועים בעניין הזה; אני סתם מישהי. אני צופה בשטויות בטלוויזיה, ומקדישה יותר מדי זמן לקריאת דברים שלא יכולים לעולם לקרות לי."</p>

  <p>אני קמה על רגליי, ומביטה בפניהם הרגועים מדי. אני כל כך מתוסכלת שהייתי יכולה לצרוח. "אם אני הרמז שלכם, אז כולנו מתים. אתם מבינים?"</p>

  <p>"טוב, אנחנו כבר מתים, כך ש..." ריס מתבדח.</p>

  <p>"טוב, אז תשבו שם ותמשיכו להתבדח. ברור שלא ממש אכפת לכם." אני יוצאת בסערה מן המטבח. כולם הולכים אחריי, ואילו ריס מופיע מולי לחסום את דרכּי.</p>

  <p>"תפסיק לצוץ לי מול העיניים!" אני צועקת.</p>

  <p>"זה נקרא 'עפעוף'," ריס מתקן אותי ביובש.</p>

  <p>"מה שלא יהיה, תפסיק את זה." אני חשה את הזעם גואה בתוכי.</p>

  <p>ג'יי מגיע מאחור וחוסם את דרכּי.</p>

  <p>"זוז! אני אלחם בך, מלאך או לא מלאך." עצם המחשבה על עימות עם נערה בחצי הגובה שלו וכוח שלא מתקרב לאפס קצהו משעשעת אותו עד בלי די. אני מאגרפת את ידי ומדברת מבַּעד לשיניים חשוקות. "זוז הצִדה!"</p>

  <p>הוא בקושי מתאפּק מלצחוק. הוא מרים את ידיו בתנועת כניעה.</p>

  <p>"בסדר, ילדונת, הִבהרת את הנקודה. פשוט אֶדאֶה חזרה לנקודה שלי, בריונית קטנה. אין בעיה."</p>

  <p>הוא נע מהר כל כך שמילותיו עודן באוויר כשהוא כבר לא שם. הוא נראה כמו אור משתבּר על חלון מכונית הנוסעת במהירות 200 קמ"ש. עכשיו נותר רק ריס.</p>

  <p>"לפני שאַת יוצאת מכאן, לפחות תני לנו הזדמנות להתנצל," הוא אומר תוך שהוא פונה למיקו בבקשה חרישית להתערב.</p>

  <p>"פשוט שחררנו קצת קיטור, אנחנו מצטערים," מיקו אומרת מאחוריי.</p>

  <p>"לא נכון. אלה לא החיים שלכם שקרֵבים אל סיומם. זאת לא אימא שלכם ש..."</p>

  <p>אני קופאת. אימא שלי! היא קרוב לוודאי הִקפּיצה על הרגליים חצי מניו יורק לחפש אחריי.</p>

  <p>"זה בסדר, אל תדאגי, התקשרנו אליה. אמרנו לה שבאת ללמוד יחד אִתנו, ונרדַמת. היא יודעת שתגיעי הביתה מאוחר," ריו אומר במאמץ להרגיע אותי.</p>

  <p>"מי אמרתם לה שאתם?"</p>

  <p>"חברים לכיתה."</p>

  <p>אני חלשה מהקלה. אני צונחת לספּה ומייבּבת. הם נותנים לי. הם לא מתקרבים או מנסים לנחם אותי. אני אסירת תודה על זה. אני זקוקה למרחב להתפרק קצת.</p>

  <p>המוח שלי משוטט הלאה מאמי לשכנה שלי, דונה. יש לה בן בגיל ארבע, בנג'מין. אני לוקחת אותו לפארק בסופי שבוע. הוא אוהב את הנדנדות, ובטוח שאם ימשיך לנסות יצליח להגיע גבוה מספיק לגעת בענן. המחשבה על הילד הקטן הזה מרוסק על ידי איזה כוח רֶשׁע זדוני מְלַבָּה מחדש את הבכי.</p>

  <p>וברגע שאני חושבת שאי אפשר להזיל עוד דמעות, מפּל מלוּח חדש גולש על לחיי. יגון עמוק מציף אותי. אני מפסיקה לנסות לשלוט בעצמי ומניחה למשקל העצבות לכווץ אותי לתנוחה עוּבּרית. גופי מיטלטל עם היבבות.</p>

  <p>הם לא מדברים או מתערבים באופן כלשהו. הם נותנים לי את כל הזמן שנחוץ לי. אולי סבלנות היא עוד כוח שמלאכים ניחנו בו. ולמרות שאני שקועה עמוק במצוקה שלי, אני בטוחה שאלמלא הם היו שם אתי הייתי במצב גרוע יותר.</p>

  <p>בסוף אני מפסיקה לבכות. אני לא מרגישה טוב יותר, פשוט יבש מעיין הדמעות. אז אני פשוט שוכבת שם וסופגת את השקט. הראש שלי פועם בכאב. אני סחרחרה ומרוקנת. אני צריכה לאכול משהו, אבל עצם המחשבה על לעיסה מַתישה אותי.</p>

  <p>"יש לי כמה שאלות," אני אומרת לאף אחד מסוים. הגרון שלי ניחר ומאוּמץ. אני מדברת כל כך בשקט שנדמה לי שהם לא שומעים אותי.</p>

  <p>ריו שואל, "מה את רוצה לדעת?"</p>

  <p>"מהו אותו טריפּ-איך-קוראים-לזה?"</p>

  <p>"טריפלקס. זה מעין ציפוי שמֵגֵן על הדבר שבתוכו בכך שהוא נותן לו את צורת סביבתו ובכך מעלים אותו. זה מה שהכנפיים שלנו מצופות בו. זאת הסיבה שאת לא יכולה לראות אותן, למרות שהן כל הזמן במקומן. זה מתמזג בכל סביבה שאנחנו נמצאים בה. אם יורד שלג, הטריפּלקס יקבל צורת שלג יורד," ריו מסביר.</p>

  <p>"אנשים לא יכולים לחוש בכנפיים שלכם כשהם עומדים לידן?"</p>

  <p>ריס משיב, "לא עם הטריפּלקס. הוא לא תופס מרחב. אין לו שום צורה מוגדרת. אפשר למצוא אותו רק אם אַת מצפה שהוא יהיה שם. אני יכול תמיד לראות את הכנפיים של מיקו, כי אני יודע שהן שם."</p>

  <p>"אם כך, למה ראיתי קודם את הכנפיים שלך?" אני חוקרת.</p>

  <p>"כי חשבת שאַת מתה. ציפּית למלאכים, ולכן ראית אותי כמלאך. אני לא בטוח שאַת קולטת אֶת זה, אבל צרחת כל הדרך למטה... ואפילו אחרי שהחזרנו אותך בשלום אל הגג." הוא משתדל מאוד לא לעשות ממני צחוק. "אני חושב שאיבדתי את השמיעה באוזן השמאלית שלי." מסתבר שהוא לא ממש מצליח, לא שאני מאשימה אותי.</p>

  <p>כפי הנראה נראיתי כמו משוגעת. אפילו לא קלטתי שאני צורחת. "אני מצטערת," אני ממלמלת.</p>

  <p>"מה? אני לא שומע!" ריו צועק חזרה.</p>

  <p>אני משליכה עליו כרית, והוא בולם אותה בכנפיו. זה לא התקרב אליו בכלל.</p>

  <p>"ובכן, מפת הגשר נמצאת בטריפּלקס, מה שעושה אותה בלתי אפשרית למציאה," אני מסכמת.</p>

  <p>"בעיקרון, כן," ג'יי מצטרף לשיחה. "אבל היות ששמךְ הוא הרמז שלנו, אנחנו סבורים שהמועצה פגשה אותך והחליטה להשאיר את הטריפּלקס אצלך."</p>

  <p>"אני חושבת שהייתי זוכרת היתקלות במוות, זמן וגורל, לא נראה לָך?"</p>

  <p>מיקו משיבה, "למעשה, לא היית זוכרת. המועצה הייתה משתמשת במישהו שאַת מכירה כדי לטמון אֶת הטריפּלקס אי-שם בחייך במקום שלא תשליכי את זה, מתוך צורך או זיקה רגשית."</p>

  <p>"שום דבר לא קופץ לי לראש. מצטערת."</p>

  <p>"אל תדאגי, זה יעלה," היא אומרת בעידוד.</p>

  <p>"אנחנו כבר יומיים בתוך השנה החדשה. למה לקח לכם זמן כה רב להגיע אליי?" אני שואלת.</p>

  <p>"יש חמישים ושלושה אמרסונים בניו יורק לבדה," ריס משיב.</p>

  <p>"אם כך, איך אתם יודעים שאני האחת הנכונה?"</p>

  <p>"את היחידה שיָרו עליה היום."</p>

  <p>"אה." יש בזה משהו.</p>

  <p>"זה יותר מזה. הִרגשתי גלים אפלים פונים לעברך, וחשבתי שזה יהיה רעיון טוב לפקוח עלייך עין יותר מקרוב," ריו מוסיף מקצה החדר.</p>

  <p>"ידעתם שהם יתקפו אותי?" אני המומה. "אתה יכול לחזות את העתיד?"</p>

  <p>"למה, את מהמרת בלוטו?" ריו מתבדח.</p>

  <p>"ברצינות, איך אתה עושה את זה?"</p>

  <p>"לכל אחד מן המשגיחים, השומרים והאקונים יש לפחות כוח ייחודי אחד. זה בא להם מרגעיהם האחרונים על הארץ. נניח שנדרַסת על ידי מכונית בערב האחרון שלָך על הארץ..."</p>

  <p>"אוו, זאת ממש דוגמה מוצלחת," מיקו אומרת, נרתעת מן התמונה שהדבר מעלה בראשה.</p>

  <p>"בכל אופן," ריו מגלגל את עיניו וממשיך, "בואי נֹאמר שאחרי התאונה נבחַרת להיות שומרת. הכוח שלך יהיה יכולֶת לפעול על מתכות, כי בשעת מותך, זה מה שרוחך ביקשה מאומניס. לכל אחד יש כוח ייחודי שקשור עם האופן שהוא מת."</p>

  <p>"ובכן, אתה לא יכול לראות אל העתיד," אני קובעת, מדוכדכת במקצת מן התיאור הפלסטי של המוות.</p>

  <p>"לא, אבל אני יכול לקלוט רגשות ומאוויים של בני אדם ממרחק קילומטרים. הרגשות שלהם מכתיבים את מעשיהם. ידעתי שאַת חשה בחילה עוד לפני שזה בא לידי ביטוי מוחשי בגופך."</p>

  <p>"זאת הסיבה שהבאתָ את הפח," אני אומרת, משתאה.</p>

  <p>"כן, יכולתי לראות לפי גל הצבע שלך שאַת מרגישה מעורערת ונסערת. ידעתי שתיתָקפי בחילה, אבל לא ידעתי את הרגע המדויק, או היכן לשים את הפח," ריו מבהיר.</p>

  <p>"אתה רואה רגשות של אנשים בתור צבעים?"</p>

  <p>"כן, הוא 'טבעת מצב הרוח' הפרטית שלנו," ג'יי מקניט.</p>

  <p>ריו מתעלם ממנו וממשיך. "הרגשות מופיעים בצורת גלי צבע. בני אדם מקרינים בדרך כלל אותם שלושה צבעים: כתום, אפור וכחול. זה מבַטא בדרך כלל דאגה, חוסר ביטחון ופחד. זה יכול להשתנוֹת במשך היום. אם אדם פוגש אדם אהוב או מגלה שיש לו תינוק בדרך, השינוי חזק. הוא מקרין זוהַר לבן רך."</p>

  <p>"אז אתה יודע מה האיש שהולך מולך ברחוב מרגיש באותו רגע?"</p>

  <p>"אני יכול לדעת מה כל אחד במנהטן מרגיש. כך יכולתי למצוא אותך במסדְרון. גל הצבע שלך הוא כמעט תמיד..." הוא עמד לומר משהו, אך נמלך בדעתו. "בואי נֹאמר רק שהצבע שלך השתנה לאוֹנִיקְס (סוג של קוורץ). זה אומר שהאיש חושש לחייו."</p>

  <p>"אתה יכול לשנות מה שאדם מרגיש?" אני מוכרחה לדעת.</p>

  <p>"לא, אבל לצד יכולתו של ג'יי 'לדאות', יש לו כוחות סוּגסטיביים, יכולֶת השפעה רגשית ומחשבתית. כך שאם אַת מקרינה עצב עמוק ואת לידי, אבקש מג'יי להשפיע עלייך באופן שירומם אֶת רוחך."</p>

  <p>"זה חמוד," אני לא יכולה שלא לומר.</p>

  <p>ריו מחייך. "את כבר רואה איזה טיפוס נחמד אני?"</p>

  <p>מיקו מלגלגת. "כן, סַפֵּר לה מה אתה וג'יי עושים כשאתם רואים נערה חמודה מקרינה סגול."</p>

  <p>"מה הצבע הסגול אומר?" אני שואלת.</p>

  <p>"זה אומר שהיא... חושבת מחשבות פרטיות," מיקו אומרת בביישנוּת.</p>

  <p>"אתה יודע מתי נערה נדלקת?"</p>

  <p>"ואז הוא מבקש מג'יי לגשת אליה ולהשפּיע עליה לתת לו נשיקה," מיקו מנדבת.</p>

  <p>"ג'יי!" אני נוזפת בו.</p>

  <p>"על הלחי," הוא אומר, לא מסוגל להביט לי בעיניים.</p>

  <p>"איזה מין מלאך אתה?" אני מאשימה.</p>

  <p>"איזה מין מלאך היית רוצָה?" סוף העולם או לא, הנער הזה יודע לפלרטֵט.</p>

  <p>"הוא חייב להשתמש בכוחות שלו. אחרת, איך הוא היה משיג לו נערה כשאני בשטח?" ריו מתגרה בו.</p>

  <p>ג'יי צועק חזרה, "מה קרה לך, התחלקת על השכל? המהלכים שלי הם הצלחה ודאית, אין אפס."</p>

  <p>אני מתערבת במהירות, לפני שהם יחליטו להכריע את הסוגיה במכות. "לכולכם יש מסך מגן?"</p>

  <p>ריו אומר, "לא, רק לי."</p>

  <p>"ובכן, מה עשית כשמצאת את מותך שביקשת מסך מגן?"</p>

  <p>על המקום אני יודעת שלא הייתי צריכה לשאול את השאלה הזאת. האווירה בחדר משתנה מיד. כולם מתקשחים במקומם. ריס מביט למעלה אל התקרה כאילו היא הדבר המעניין ביותר בחדר.</p>

  <p>ג'יי מביט אל הרצפה. מיקו נמנעת ממבטו של אחיה. לסתו של ריו מתהדקת. לראשונה מאז שהתחלנו לדבּר, הוא נראה כאוּב. מיקו אומרת, "סִלחו לי," קמה והולכת אל המטבח.</p>

  <p>"אני מצטערת. זה לא ענייני כיצד מצאת את מותך. אני מתנצלת, ריו. אל תכעס," אני אומרת, מנסה לתקן את הטעות החמורה.</p>

  <p>הוא מחייך, אך החיוך לא מגיע לעיניו. הוא רק מגיב בנימוס. פגעתי בו.</p>

  <p>הוא קם ואומר, "אני הולך לחפש את מרקוס." הוא נע במהירות, פונה אל המדרגות לגג.</p>

  <p>גרמתי למלאך עצב. איזו מין מפלצת אני?</p>

  <p>"אולי אקח אותָך הביתה? מחר נהיה בבית הספר שלך, רק למקרה שהרצים יחזרו." ריס קם ומושיט לי את ידו. אני לוקחת אותה וקמה.</p>

  <p>אני רוצה לדעת מה הם "הרצים", כיצד כולם מתו, מי היא לוסי ומדוע היא רודפת אותי, אבל אני לא רוצה להסתכן באמירת משהו שירגיז או ידכדך אותם. ג'יי חש את הקושי שלי.</p>

  <p>"אל תדאגי," הוא אומר. "מחר נעדכן אותך ביתר הדברים."</p>

  <p>"בסדר, תודה. ותוכל לומר שוב לריו שאני מצטערת, בבקשה?"</p>

  <p>"הוא כבר יודע, שכחת?"</p>

  <p>"אה, כן, נכון," אני אומרת, מרגישה עכשיו עוד יותר שלומיאלית.</p>

  <p>באותו רגע אמינה יוצאת מחדרה ופונה אל הבחורים. "כבר מאוחר מדי בשבילה ללכת הביתה באמצעים הרגילים. ריס, תעפעף אותה בלוק מהבית שלה."</p>

  <p>"אין בעיה," הוא אומר, נוטל את ידי.</p>

  <p>בהלה אוחזת בגופי. על מה היא מדברת? אני לא יכולה פשוט להיעלם ולצוץ במקומות כמו ריס. מה אם אגיע הביתה וחצי רגל תישאר מאחור? בשום אופן. אין מצב. לא יקרה.</p>

  <p>"זה בסדר, אמי. עפעוף בטוח הרבה יותר מִנְּהיגה. או לפחות זה כך כשג'יי מאחורי ההגה," ריס מתבדח.</p>

  <p>"אני כאן. אתה רוצה לנסות? בוא נעשה את זה!" ג'יי משיב.</p>

  <p>אמינה לא משועשעת. אני מביטה למטה ונזכרת שהסוודר שעליי לא שייך לי. "רק חכו רגע שאשׂים את זה חזרה בחדר."</p>

  <p>"זה של מיקו. אין לה בעיה שתיקחי את זה הביתה," ג'יי מציע.</p>

  <p>"לא, הוא לא שלי. וזה נראה כמו משהו שעלה כסף רב. אמי תִתְהֶה מניין קיבלתי אותו," אני מסבירה.</p>

  <p>אני פונה חזרה לחדר שבּוֹ ישנתי. הוא מקושט בתחרה וסאטן. דובוני צעצוע מארצות שונות מוצגים בפינות שונות בחדר. לא ממש הסגנון שלי, אבל יפה.</p>

  <p>מיקו נכנסת לחדר. אני לא נותנת לה אפילו סיכוי לומר משהו. אני נותנת לה חיבוק גדול. "אני מצטערת אם אמרתי משהו שפגע בך. אני רק..."</p>

  <p>"תפסיקי, זה בסדר. ולמה אַת מחזירה אֶת הסוודר? הוא לא לטעמך?"</p>

  <p>"הוא כן, אבל..."</p>

  <p>"אבל שום דבר."</p>

  <p>"אשמור אותו כאן, ואקח אותו כשאחזור. טוב?"</p>

  <p>כשאני רואה שהיא עומדת להתווכח, אני עוברת במהירות הלאה.</p>

  <p>"מיקו, יש שישה שומרים, נכון?"</p>

  <p>"נכון. השומר הראשי ממונה על יתר החמישה."</p>

  <p>"אמינה היא השומר הראשי?" אני שואלת.</p>

  <p>"היא מתנהגת כאילו היא השומר הראשי, אבל מרקוס הוא השומר הראשי. הוא המנהיג שלנו. כמו שג'וליאן היה. השנייה אחריו בשרשרת ההנהגה היא אמינה, אחר כך אני וריו, ואחר כך שני השובבים שם בחוץ."</p>

  <p>"אתם לא נראים מודאגים בנוגע למציאת הדבר הזה, הטריפּלקס. זה אומר בוודאי שאתם קרובים, נכון?" אני שואלת, מנסה להסווֹת את הפחד שלי.</p>

  <p>"ניסינו להתחקות אחר ג'וליאן. הוא הרמז הקרוב ביותר שלנו לאופן שהמועצה חושבת. הוא יכול לתת לנו מושג טוב יותר לגבי מה שעלֵינו לחפש. מרקוס הלך לבדוק כמה מקומות שבהם הוא עשוי להימצא. בקרוב נמצא אותו. נסי לא לדאוג."</p>

  <p>"למה המועצה השאירה אותו לשוטט על כדור הארץ כשהוא יודע איפה הגשר נמצא?"</p>

  <p>"ג'וליאן נשלח חזרה על ידי אומניס, כך שהמועצה לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה, אבל הם הפשיטו מעליו חלק מהזיכרון שלו. הוא לא זוכר איפה הגשר, אבל הוא זוכר את המועצה."</p>

  <p>"הוא זוכר אותם?"</p>

  <p>"כן, אבל הוא חושב שהם חייזרים שחטפו אותו," מיקו מחייכת.</p>

  <p>"אם כך, כל סיפורי החייזרים הם אמִתיים?" אני מוכרחה לשאול.</p>

  <p>"ובכן, החייזרים של ג'וליאן הם אמִתיים. אני לא יכולה לומר לגבי השאר."</p>

  <p>ריס צועק אלינו מחדר האורחים, "קדימה, בנות, כמה מאִתנו צריכים להיטען!"</p>

  <p>אני מביטה במיקו במבט שואל.</p>

  <p>"אנחנו מוצאים נקודה שקטה לגמרי, בלי שום הפרעות. זה מטעין אותנו. כמו מה ששֵׁינה עושה בשבילכם," היא מסבירה.</p>

  <p>"אה, כמו מדיטציה?"</p>

  <p>"בלי הקולות המעצבנים של הים והמזרנים עם הריח הרע," היא אומרת בחיוך.</p>

  <p>"טוב. עוד חמש שניות אני נכנס. מוטב שתהיו מוכנות!" ריס נובח.</p>

  <p><strong>מי זה אמר שלמלאכים יש סבלנות אינסופית?</strong> אני חושבת.</p>

  <p>מישהו קורא מחדר האורחים. הפעם זה ג'יי. "הוא חזר!"</p>

  <p>"טוב, אני מתערבת שיש לו כיווּן בקשר לג'וליאן. בואי." מיקו גוררת אותי חזרה לחדר האורחים.</p>

  <p>ושם באמצע החדר המלא מלאכים מקסימים עומד היצור המושלם ביותר שראיתי מימיי. לוּ היה יופי נמדד לפי מים, כל האחרים היו כוסות מלאות, בעוד שאני הייתי חצי כוס, כמו בפתגם הידוע. אבל יופיו של מרקוס מַקיף שני אוקיינוסים. ברצינות, הוא נטול דופי.</p>

  <p>הוא מיתמר לגובה 185 סנטימטר. שְׂערו בגוון חום-אדמדם עם הדגֵשים ערמוניים טבעיים. עיניו בגוון כחול-ירקרק עם שביבי זהב. ריסיו, בקִנאתן בתשומַת הלב שעיניו מקבלות, מְצִלות עליהן כנוצות טווס גאה. אפו, שפתיו ולחייו הן האידֵאה המקורית של היופי כשהוא לעצמו. כתפיו רחבות וחסוּנות. זרועותיו ורגליו חטובות בלי להיות שריריות ועבות מדי.</p>

  <p>הוא לובש מכנסי ג'ינס דיזל כהים, סוודר קשמיר אפור כהה ומעילון עור שחור פתוח. הפּשטוּת שבלבושו לא גורעת כהוא זה מיופיו המזהיר. הפעם היחידה שנתקלתי בחיי במשהו שמתקרב ליופי של מרקוס היה כשפּגשתי לראשונה את אמינה. ואפילו המפגש ההוא היה במקום שני רחוק.</p>

  <p>אני מסרבת לעפעף ולהחמיץ רגע אחד ממנו. המים מצטבּרים בעיניי. זה צורב. זה בוער. לא, אני לא אעפעֵף. זה כמו לחווֹת צָמָא כה עמוק שֶׁמים לא יוכלו להרווֹתו. ככל שאני גומעת אותו פנימה, אני רוצה עוד.</p>

  <p>דמעות נקווֹת בעיניי, ממתינות, מתחננות שאעפעֵף. אבל אני לא מוכנה. אז הדמעות זולגות על פניי. ראייתי מתערפלת. לא, אני לא אעפעף. אני מרגישה כאילו עיניי נדקרות במאות מחטים קטנות. זה צורב נורא, אבל אני בשלי. מחזור שני של דמעות גולש מעיניי. לא, אני לא אעפעף. לא אמיש את עיניי מן החיזיון הזה שלפניי.</p>

  <p>קיבתי מפרפּרת. כל גופי חם פרט לידיי, שהן קרות כקרח ורועדות. אני לא יודעת הרבה על הלב, אבל אני בטוחה שהוא לא אמור לפעום במהירות כזאת. אני רוצה להביט לכל מקום אחר פרט לפניו, אבל המחשבה על הסטת המבט ממנו עושה אותי סחרחרה מייאוש.</p>

  <p>פתאום אני ערה מאוד ללבוּש שלי: מכנסי ג'ינס דהויים וחולצת טי עם "חזירון" פו הדוב שמנסה לתפוס בלון מעופף. <strong>נפלא, אמי, ממש סקסי.</strong></p>

  <p>ואם השֵׂער שלי נראה כפי שהוא בדרך כלל אחרי שאני ישֵׁנה, אני דומה כרגע למדען מטורף. אני רוצה לחזור לחדר ולתקן את זה, אבל זה מאוחר מדי. הוא כבר ראה אותי. זאת אומרת, זה כבר הזמן ללכת.</p>

  <p>מיקו, שאת קיומה שכחתי לגמרי, דוחקת בי בעדינוּת. אני מעפעפת. סיבוב שלישי של דמעות עושה את דרכו במורַד לחיי. זה מביך, אבל אני חסרת אונים. לא בפעם הראשונה היום. <strong>תתאפּסי על עצמך!</strong></p>

  <p>הוא מעיין בספר קטן בכריכת עור אדומה. מיקו עורכת בינינו היכּרוּת. "מרקוס, זאת אמרסון בקסטר. היא תעזור לנו להציל את העולם." הוא מרים אליי את מבטו, זורק "היי" מהיר, וחוזר לסֵפר. האדישות שלו צורבת קשה יותר מעיניי.</p>

  <p>"מחר עלינו לעבור על החיים שלך ולברר כל מה שאת יודעת, כל מי שמכיר אותך. הם יודעים שאת לא נער כפי שחשבו בהתחלה. אנחנו נשאיר אותך בבית הספר, כי את בטוחה יותר בקהל של בני אנוש," הוא אומר.</p>

  <p>"הם תקפו אותי היום בקהל," אני אומרת.</p>

  <p>הוא ממשיך לעלעל בספרון, ומגיב בלי להרים את מבטו. "הם לא ניסו להרוג אותך, הם רצו רק להשיג אותך לפנינו. אם לוסי הייתה רוצה להרוג אותך היא הייתה שולחת אקונים. אבל היות שהגענו אלייך קודם, היא תצטרך עכשיו לעבור דרכֵּנו. הדרך היחידה שהיא יכולה לעשות את זה היא לשלוח את כל ששת האקונים."</p>

  <p>"ובכן, לוסי הזאת לא מעוניינת להרוג אותי?"</p>

  <p>"היא כן, אבל רק אחרי שתְענה אותָך ותחלץ ממך את מספיק מידע כדי לאתר את הטריפּלקס. ואז היא תורֶה לאקונים לחסל אותך או תעשה את זה בעצמה, אם יהיה לה זמן."</p>

  <p>"אה," זה כל מה שאני יכולה לומר.</p>

  <p>הוא מדבר על מותי באקראיוּת כזאת; מיקו והאחרים מחליפים מבט. אני משערת שאני לא היחידה שחושבת שהוא מתנהג בחוסר אכפתיוּת משווע.</p>

  <p>"המועצה אוסרת על האקונים לתקוף בפומבי. כך שאת אמורה להיות בסדר אם תישארי במקומות ציבוריים. אסור לך להישאר לבדך, אלא אם כן אנחנו משגיחים. את מבינה?" הוא שואל, שוב בלי להביט בי.</p>

  <p>למה הוא לא מסתכל עליי? אני יודעת שאני לא נראית כמו מלאך, אבל אני לא כלב. מה הבעיה שלו?</p>

  <p>"איפה נאסוף את ג'וליאן?" מיקו שואלת.</p>

  <p>"זה לא יקרה. לוסי הגיעה אליו קודם. יש סיכוי טוב שהוא מת."</p>

  <p>"רגע, אמרת לי שהמועצה לא יכולה להרוג את ג'וליאן, אבל לוסי יכולה? מי היא?" אני שואלת את מיקו.</p>

  <p>"אל תדאגי, אמי. לא ניתֵן לה להגיע אלייך," היא אומרת.</p>

  <p>"מי היא?" אני דורשת לדעת.</p>

  <p>"אטורום," מרקוס אומר בפשטוּת נמרצת.</p>

  <p>אני לא יכולה לנשום. האוויר סמיך מדי. אני נשענת על הקיר לתמיכה.</p>

  <p>"השטן הוא אישה?"</p>

  <p>"את מספרת לי?" ג'יי מתבדח בניסיון לפוגג את המתח.</p>

  <p>"במחזור הזה, כן," מיקו אומרת.</p>

  <p>ג'יי מביט בפניי החיוורים, ומה שהוא רואה מעורר בו דאגה. הוא ניגש אליי. "אני יכול להרגיע אותך, אם את רוצה."</p>

  <p>קולי יוצא סדוק. "לא. רק קח אותי הביתה. בבקשה."</p>

  <p>מרקוס מדבר בסמכותיוּת של גנרל. זה נשמע מוזר מפיו של נער שבקושי הגיע לשמונה עשרה. "ג'יי וריו ישגיחו עלייך הלילה. ריס, אחרי שתיקח אותה הביתה, חזוֹר לכאן ועזוֹר למיקו לחפש בכמה מקומות בילוי של הרצים. תראה אם מישהו יודע משהו." ריס מהנהן בהסכמה.</p>

  <p>מרקוס מפנה את תשומַת לבו לאמינה ואומר, "מינה, אנחנו יכולים לדבּר?" יש משהו באופן שהוא אומר את שמה. זה מטריד אותי. ואז מטריד אותי שזה מטריד אותי.</p>

  <p>היא מובילה, והוא הולך אחריה לחדרהּ. למה הם לא יכולים לדבּר לפני כל האחרים? האם כל שיחות העסקים מתנהלות על הגג או בחדר האורחים? למה הוא רוצה להיות לבד אִתהּ? הוא אמר את שמה בכזאת אכפתיוּת...</p>

  <p>אני מנסה בכוח לא להביט לעבר ריו. אני לא זקוקה לטבעת מצב רוח מלאכית לומר לי מה אני מרגישה. אני לא רוצה לדעת. אני רוצה רק להתרחק מכאן רחוק ככל האפשר.</p>

  <p>אני אומרת לעצמי שזה מפּני שאני נרדפת על ידי מְקור כל הרוע. אני אומרת לעצמי שזה מפני שגורל העולם תלוי במידע שאין לי.</p>

  <p>אבל כשריס מרים אותי בזרועותיו ומעפעֵף אותי מהבית, הדבר שמעכיר את רוחי אינו לוסי או סוף העולם. יש רק דבר אחד שמציק לי: <strong>הוא אמר את שמה בכזאת אכפתיות...</strong></p>
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
מלאכים נוער בוגר פנטזיה פנטזיה רומנטית רומנטיקה על טבעית פנטזיה לנוער
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!