הדרך אל עצמי

| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)

הצטרפות למועדון ב-15 ש"ח, להצטרפות, הצטרפות לשנה | בכפוף לתקנון | בתוקף עד ה-30.11.2025

| באנר כותרת - עמוד מוצר (253)

ספרים נוספים:

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הוספה למועדפים

מעבר לעמוד מוצר

חסר זמנית
עדכנו כשחוזר

הדרך אל עצמי

טרי טרי

קיילה לא אמורה לזכור דבר מחייה לפני האיתחול,אבל סודות אפלים מעברה מסרבים להישאר קבורים בחשכה, לכודה במלחמת כוחות בין הדיכוי הסקדרי למאבק חירות. העבר וההווה שלה דוהרים לקראת התנגשות שלא ברור כיצד תשרוד אותה.

בעוד החיפוש הנואש שלה אחר בן נמשך, במי תוכל לבטוח בעולם הזה של סודות ושקרים?

הספר השני מתוך שלושה.
שם: הדרך אל עצמי
מחבר/ת: טרי טרי
שפה: עברית
תחום: נוער בוגר
תת תחום: נוער בוגר
מק״ט: 011980982

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

קרא פרק ראשון

				﻿
		<div class="Basic-Text-Frame" dir="rtl">
			<h2 id="_idParaDest-1" class="chaptersplit">פרק ראשון</h2>
			<p class="firstspace">לגשם יש שימושים רבים.</p>
			<p class="text">שיחי צינית ועצי אשור כמו אלֶה שסביבי זקוקים לו כדי לחיות ולגדול ולפרוח.</p>
			<p class="text"> מעֵבר לכך, הגשם שוטף עקבות, ומטשטש ביעילות סימנים מחשידים. ההתחקות אחר נתיב העקבות תהיה קשה יותר, וזה דבר טוב היום מבּחינתי.</p>
			<p class="text"> אבל מעל לכול, הוא שוטף את הדם מעל עורי, מבגדיי. אני עומדת תחתיו, רועדת כולי, כשארובות השמַים נפתחות מעליי. מושיטה את ידיי וזרועותיי אל הגשם המבורך, ומשפשפת אותן שוב ושוב במים הקרים, חודרי העצמות. שובלי הארגמן נמחו כבר מזמן מעורי, אבל אני לא יכולה להפסיק, כי הצבע האדום מכתים עדיין את לבי ואת הַכָּרָתי. לכך יידרש זמן רב יותר להימחות, אבל אני זוכרת כיצד, עכשיו. זיכרונות יכולים להיצרר בקופסה סגורה, עטופים בפחד ובהכחשה, ולהיכּלא מאחורי חומות. חומות לבֵנים, כמו אלה שוֵויין בנה.</p>
			<p class="text"> האם הוא מת? האם הוא גוסס? אני רועדת, ולא רק מן הקור. האם השארתי אותו לסבול, להינמק? האם עליי לחזור על עקבותיי, לראות אם אוּכל לעזור לו? לא משנה מה הוא, או מה הוא עשה - האם מגיע לו לשכב שם לבדו, סובל מכּאבים?</p>
			<p class="text"> אבל אם מישהו יגלה מה עשיתי, אני אבודה. אני לא אמורה להיות מסוגלת לפגוע במישהו. זאת למרות העובדה שוויין תקף אותי, ואני רק הֵגנתי על עצמי. מְאוּתְחָלִים אינם מסוגלים לבצע מעשי אלימות. ובכל זאת, עובדה - זה מה שעשיתי. מאותחלים לא מסוגלים לזכור שום דבר מעבָרם, והנה, זה קורה לי. אם הדבר ייוודע לסקדרים, הם ייקחו אותי על המקום, בלי שום דיחוי. קרוב לוודאי ירצו לנתח את המוח שלי כדי לגלות מה השתבּש, מדוע המַדְרֵג שלי לא הפעיל את הבקרה הרגילה על מעשיי. אולי אפילו יעשו את זה בעודי חיה.</p>
			<p class="text"> אסור שאיש יֵדע, אי-פעם. היה עליי לוודא שהוא מת, אבל עכשיו מאוחר מדי: אני לא יכולה להסתכן בחזרה לשם. <span class="italic">לא יָכולְתְ לעשות את זה אז, מה</span><span class="italic"> גורם לָך לחשוב שתוכלי עכשיו?</span> קול מלגלג, בִּפנים.</p>
			<p class="text"> קהוּת חושים פושטת בעורי, בשריריי, בעצמותיי. כל כך קר. אני נשענת על עץ, ברכיי מתכופפות, שוקעת אל הקרקע. רוצה להפסיק. רק לעצור, לא לזוז. לא לחשוב שום דבר, או להרגיש משהו, או לכאוב, אי-פעם.</p>
			<p class="text"> עד שהסקדרים יבואו.</p>
			<p class="text"> <span class="italic">רוצי!</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> </span>אני קמה. רגליי מגמגמות להליכה, ואחר כך לריצה קלה, עד שהן דוהרות כאיילה שלוחה בין העצים אל השביל, לאורך השדות. אל הדרך הראשית, היכן שרכב מסחרי לבן מציין את המקום שבּוֹ ויין נעלם: <span class="bold _idGenCharOverride-1">אלוף הבנאים</span><span class="italic"> </span>כתוב בצבע באותיות גדולות על הדופן. בהלה אוחזת בי, שמא יראה אותי מישהו מגיחה מן היער כאן, ליד הרכב שלו, המקום שבּוֹ יחפשו בסופו של דבר כשיבחינו בחסרונו. אבל הדרך ריקה תחת שמַים זועפים, וטיפות הגשם הולמות חזק כל כך באספלט שהן מקפּצות חזרה באוויר כמו כדוריות קטנות מזדהרות בעודי רצה דרכן.</p>
			<p class="text"> <span class="italic">גשם</span>. יש לו עוד שימוש אחר, עוד משמעות אחרת, אבל היא זולגת ועוברת דרך מוחי כמו שובלי המים על גופי, עד שאיננה עוד.</p>
			<p class="text"> </p>
			<p class="firstspace">הדלת נפתחת עוד לפני שהגעתי אליה: אימא, מודאגת, מושכת אותי פנימה.</p>
			<p class="text"> אסור שהיא תדע. רק לפני כמה שעות לא הייתי מסוגלת להסתיר את רגשותיי - לא ידעתי כיצד. אני מאלפת את פניי, מסלקת את הבהלה מעיניי. מבט ריק, של מאותחלת טובה.</p>
			<p class="text"> "קיילה, אַת רטובה לגמרי." יד חמה על לחיי. עיניים מודאגות. "והרמות שלך בסדר?" היא שואלת, אוחזת בפרק ידי לראות את המַדְרֵג שלי, ואני מביטה בו יחד אִתהּ בעניין. אני אמורה להיות ברמה נמוכה, אפילו באורח מסוכן. אבל מצב העניינים השתנה.</p>
			<p class="text"> 6.3. הוא חושב שאני שמחה ומרגישה טוב. הא!</p>
			<p class="text"> </p>
			<p class="firstspace">באמבטיה שאני נשלחת אליה אני מנסה שוב לחשוב על מה שקרה. המים החמים מעלים אדים, ואני מתרגעת בהם, מתענגת עליהם. עדיין קהת חושים, עדיין רועדת. כשהחום מתחיל להשקיט את גופי, אני מוצאת את מוחי שרוי בבלגן, עֵרב-רב של מחשבות מתרוצצות סחור-סחור.</p>
			<p class="text"> מה קרה?</p>
			<p class="text"> כל מה שקדם לוויין נראה מטושטש, כמו להסתכל מבַּעד לשמשה מוכתמת. כמו להתבונן על אדם אחר, שנראה אותו דבר מבחוץ: קיילה, מטר חמישים ומשהו, עיניים ירוקות, שֵׂער בלונדיני. מאותחלת. קצת שונה מרוּבּם, אולי, קצת יותר ערנית, עם יותר בעיות שליטה, אבל אכן הייתי מאותחלת: הסקדרים מחקו את מוחי כעונש על פשעים שאני לא יכולה עוד לזכור. זיכרונותיי ועבָרִי אמורים להיעלם מהַכָּרָתי לעולמים. ובכן, מה קרה?</p>
			<p class="text"> היום אחר הצהריים יצאתי לטיול. זהו זה. רציתי לחשוב על בן. גלים של כאב מחוּדש עוברים בי עם השם שלו, קשה עוד יותר מקוֹדם, עד שאני כמעט זועקת בקול.</p>
			<p class="text"> <span class="italic">התמקדי</span>. ואז מה קרה?</p>
			<p class="text"> אותו חלאת-אדם, ויין: הוא עקב אחריי אל תוך היער. אני מכריחה את עצמי לחשוב על מה שהוא עשה - מה ניסה לעשות: ידיו הנשלחות אליי, אוחזות בי, לופתות אותי, והפחד והזעם עולים בי שוב. באופן כלשהו הוא עורר בי זעם כה עמוק, כל כך מוטרף, שהכיתי בו בלי מחשבה. ומשהו בִּפנים <span class="italic">השתנה</span>. זז הצִדה, נפל, הסתדר מחדש. מראה גופו המדמם מבזיק בהכרתי, ואני מתכווצת: אני עשיתי את זה? באופן כלשהו, נערה מאותחלת - אני - פעלה באלימות. ולא רק זה: בעקבות ההתרחשות הזאת התחלתי פתאום לזכור דברים, רגשות ומראות מן העבר. מלפני האִתְחוּל. בלתי אפשרי!</p>
			<p class="text"> לא בלתי אפשרי. עובדה, זה קרה.</p>
			<p class="text"> עכשיו אני לא רק קיילה, השם שניתן לי בבית החולים כשעברתי שם אִתְחוּל לפני פחות משנה. אני משהו אחר - מישהי אחרת. ואני לא בטוחה שזה מוצא חן בעיניי.</p>
			<p class="text"> <span class="italic">ראט-טאט-טאט!</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> </span>אני מסתובבת למחצה אל מחוץ לאמבט, מַתיזה מים על הרצפה.</p>
			<p class="text"> "קיילה, הכול בסדר?"</p>
			<p class="text"> הדלת. מישהו - אימא - הִקישה עכשיו על הדלת. זה הכול. אני מאלצת את אגרופיי להתרפות.</p>
			<p class="text"> <span class="italic">הירגעי</span>.</p>
			<p class="text"> "בסדר גמור," אני מצליחה לומר.</p>
			<p class="text"> "אם תישארי שם עוד תהפכי בסוף לשזיף מיוּבּש. ארוחת הערב מוכנה."</p>
			<p class="text"> </p>
			<p class="firstspace">למטה, אני מוצאת עם אימא את אחותי, אֵיימִי, ואת החבר שלה, גֶ'ז. איימי: נערה מאותחלת שהופנתה לשיבוץ במשפחה הזאת, כמוני, אבל שונה ממני במובנים כה רבים: תמיד חייכנית, מלאה חיים, עליזה ופטפטנית, גבוהה, עורהּ בגוֹן שוקולד חם, בעוד אני קטנה, שקטה, צל חיוור. וגֶ'ז הוא נער טבעי, לא מאותחל. שקול ופיקח למדי, פרט לרגעים שהוא מביט באיימי המקסימה בעיני עגל מתפעלות עם חיוך אווילי על פניו. אבא נעדר היום מהבית, וזאת הקלה. מוטב לי הערב בלי עיניו הבולשות, האומדות, המעריכות, לוודא ששום כף רגל לא מוצבת שלא כהלכה.</p>
			<p class="text"> צְלי בשר של יום ראשון.</p>
			<p class="text"> שיחה על הצבת העבודה הניסיונית של איימי, על המצלמה החדשה של גֶ'ז. איימי מקשקשת בהתלהבות, מספרת כיצד התבקשה לעבוד אחרי הלימודים במרפאה של הרופא המקומי, אותו מקום שבּוֹ הוצבה לעבודה הניסיונית שלה.</p>
			<p class="text"> אימא מביטה לעברי. "נראה," היא אומרת. ואני רואָה עוד משהו: היא לא רוצה שאהיה לבדי אחרי שעות הלימודים.</p>
			<p class="text"> "אני לא זקוקה לשמרטף," אני אומרת, אם כי אינני בטוחה אם זה נכון.</p>
			<p class="text"> לאט לאט הערב הופך ללילה, ואני עולה לחדרי. מצחצחת את שיניי, ומביטה במראה. עיניים ירוקות ניבטות אליי, גדולות ומוּכּרות, אך רואות דברים שלא ראו קודם.</p>
			<p class="text"> אותם דברים רגילים, אך שום דבר אינו רגיל.</p>
			<p class="text"> </p>
			<p class="firstspace"><span class="italic">כאב חד בקרסוֹל עומד </span><span class="italic">על כך שאפסיק לרוץ, תובע את זה. הרודף רחוק עדיין, </span><span class="italic">אך במהרה יהיה קרוב. הוא לא יעצור.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> התחבאי!</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> אני צוללת </span><span class="italic">בין העצים וחוֹצָה פלג מים קרים כקרח לטשטש את עקבותיי. </span><span class="italic">מעֵבר לפּלג אני זוחלת על גחוני עמוק תחת שיחים קוצניים, </span><span class="italic">מתעלמת ממריטת השֵׂער, מהקוצים הנתפסים בבגדיי. כאב חד פתאומי כשאחד </span><span class="italic">מהם נתפס בזרועי.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> אסור שימצאו אותי. לא שוב.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> אני אוספת </span><span class="italic">אליי מאדמת היער סָביב עלים, קרים ומרקיבים, לכסות את זרועותיי </span><span class="italic">ורגליי. אור חולף פתאום דרך העצים מעליי: אני קופאת במקומי. </span><span class="italic">הוא יורד נמוך יותר, ממש מעל המחבוא שלי. אני מתחילה </span><span class="italic">לנשום שוב רק כשהוא עובר הלאה בלי עצירה.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> צעדים עכשיו. </span><span class="italic">הם קרֵבים, וממשיכים הלאה, הולכים ומתרחקים עד שלא נשמעים עוד.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> </span><span class="italic">עכשיו, חכי. אני סופרת שעה. נוּקשה, לחה, קרה. עם כל </span><span class="italic">יצור נחפּז לדרכו, כל ענף נע ברוח הקלה, אני נרתעת </span><span class="italic">בבהלה. אבל ככל שהדקות נוקפות, אני מתחילה להאמין. אולי הפעם </span><span class="italic">אני עשויה להצליח.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> השמַים מתחילים להתבהר כשאני נסוגה לאחור בזהירות, </span><span class="italic">טפח אחר טפח. ציפורים פוצחות בשירת הבוקר שלהן, ורוחי שרה </span><span class="italic">עִמן כשאני מגיחה החוצה. האם ניצחתי לבסוף בגִרסה של ניקו </span><span class="italic">למשחק המחבואים? האם יכול להיות שאני הראשונה?</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> אור מסמא את </span><span class="italic">עיניי.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> "הִנֵה אַת!" ניקו אוחז בזרועי, מקים אותי בתנופה על </span><span class="italic">רגליי, ואני זועקת בכאב מהקרסוֹל, אבל זה לא כואב כמו </span><span class="italic">האכזבה, לוהטת ומרה. נכשלתי, שוב.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> הוא מבריש עלים מעל בגדיי. </span><span class="italic">מחליק זרוע חמה סביב מותניי לעזור לי ללכת בצליעה חזרה </span><span class="italic">למחנה. קִרבתו הצמודה, עצם נוכחותו, מהדהדת בגופי למרות הכאב והפחד. </span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> "</span><span class="italic">אַת יודעת שלעולם לא תוכלי לחמוק ממני, נכון?" הוא אומר. </span><span class="italic">הוא נראֶה צוהל וחוגג ועם זאת מאוכזב ממני, הכול בבת </span><span class="italic">אחת. "תמיד אמצא אותך." ניקו רוכן לנשק לי על מצחי. </span><span class="italic">מחווה נדירה של חיבּה שאני יודעת שלא תמעיט מן העונש </span><span class="italic">שהוא מתכנן.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> לעולם לא אוּכַל לחמוק.</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> הוא תמיד ימצא אותי...</span></p>
			<p class="text"><span class="italic"> </span></p>
		</div>

			

ספר מודפס

מחיר מוצר 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!