הזדמנות נוספת 134

לינדה האוארד
בתאונה מחרידה איבד רום מתיו את משפחתו – אישתו ושני ילדיו. שרה הרפר, ידידתה הטובה של אישתו, עמדה לצידו בתקופה זו ועזרה לו ככל יכולתה. אך שרה שמרה כל העת על סודה הכמוס ביותר: העובדה שהייתה כל השנים מאוהבת בבעלה של חברתה הטבה ביותר. כאשר רום מציע לה, לאחר תקופה להינשא לו, היא מסכימה בלא אשליות שגבר זה עושה כן מתוך אהבה. אך האם כוונותיו אנוכיות והוא תר אחר נוחיות בלבד?
שם: הזדמנות נוספת 134
מחבר/ת: לינדה האוארד
שפה: עברית
תחום: ספרות רומנטית
תת תחום: רומנטי
מק״ט: 011632336
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				<h2>1</h2>
<p class="noindent">זה היה סופו של שבוע ארוך ושרה ידעה שעליה לנסוע הביתה, אבל די היה במחשבה על חום סוף אוגוסט כדי להחזיקה על כיסאה עם המיזוג שנהם חרישית מעל לראשה. היא לא עבדה; היא סובבה את כיסאה ובילתה את חמש־עשרה הדקות הבאות כשהיא בוהה החוצה, רגועה מכדי להתייחס לעובדה שנעשה מאוחר. השמש נטתה מערבה עד כי מגדלי הפלדה והזכוכית של דאלאס הותוו אל מול שמי הארד, ופירוש הדבר שהחמיצה שוב את חדשות השעה שש. זה היה יום שישי בערב; המעביד שלה, מר גרהם, יצא שעה לפני כן. לא הייתה סיבה שתניאה מלהצטרף אל ההמונים הרבים היוצאים ממשרדיהם, אבל היא לא רצתה לחזור הביתה. היא השקיעה בדירה שלה מאמצים רבים; היא הפכה אותה ביתית ונוחה ככל שיכלה, אבל לאחרונה הריקנות שבה רדפה אותה. היא יכלה למלא אותה במוסיקה, לשכור סרט ולצפות בו בווידיאו, לשקוע בקריאה ולהעמיד פנים שהיא נמצאת בארץ אחרת, אבל היא עדיין תהיה לבד. לאחרונה, הלבד הפך לבדידות, לא סתם לחיים ביחידות.</p>
<p>אולי זה מזג האוויר, חשבה בעייפות. הקיץ היה חם ולח, מייבש את כולם, אבל היא ידעה עמוק בפנים שלא החום הוא שמטריד אותה. זו התחושה הבלתי נמנעת שהזמן אוזל, יחד עם הקיץ המת והסתיו הזוחל ובא. נראה שאפילו בחום הלוהט, היא הצליחה להרגיש בעצמותיה את צינת החורף. זה היה יותר מאשר חלוף העונה: נעוריה חולפים יחד עמה, מתרחקים מהישג ידה. השנים חלפו והיא התמסרה לעבודה, מפני שלא היה שום דבר אחר, ועכשיו התחוור לה שכל הדברים שרצתה חלפו על פניה. היא לא רצתה עושר, לא רצתה דברים חומריים. היא רצתה אהבה, בעל וילדים, בית מלא צחוק וביטחון, דברים שלא היו לה כילדה. היא הפסיקה אפילו לחלום עליהם, התחוור לה, וזה היה הדבר העצוב מכול. אבל הרי מעולם לא היה לה סיכוי אמיתי: היא התאהבה בגבר היחיד שלא יוכל להיות שלה, ונראה שהיא אחת מאותן נשים נבחרות שאוהבות פעם אחת בלבד בחייהן.</p>
<p>הטלפון צלצל חרש וזעף קל הקדיר את מצחה של שרה בעת שהושיטה את ידה אל הטלפון. מי מתקשר למשרד בשעה זו?</p>
<p>"שרה הרפר," אמרה קצרות.</p>
<p>"שרה, זה רום," אמר קול עמוק, מזדהה.</p>
<p>ליבה קפץ אל גרונה. היא לא הייתה צריכה לשמוע את השם כדי לדעת מי נמצא מן העבר השני של הקו. היא הכירה את קולו כפי שהכירה את הקול שלה, והמבטא החותך, שלא התרכך עם השנים, הסגיר אותו בכל מקום. אבל היא בלעה את הגוש בגרונה, יישרה את עמוד שדרתה והעמידה פנים שזו עוד שיחה עסקית. "כן, מר מתיוס?"</p>
<p>הוא השמיע קול קצר רוח. "לעזאזל, אל תקראי לי ככה! זה בסדר במשרד, אבל זה... לא מדובר בעסקים."</p>
<p>שרה בלעה שוב את הרוק, אבל לא הצליחה להגיד דבר. האם הביאה לצלצול הטלפון ממנו בעזרת מחשבותיה? אחרי הכול, חלפו חודשים מאז אמר לה משהו זולת "בוקר טוב" מנומס, כל אימת שנכנס למשרד כדי לדבר עם מר גרהם.</p>
<p>"שרה?" הוא היה עתה קצר רוח באמת, וזעפו הגובר נחשף באופן בו נבח את שמה.</p>
<p>"כן. אני כאן," הצליחה להגיד.</p>
<p>"אני מוכר את הבית," אמר בחריפות. "אני אורז את כל החפצים של דיאנה... ושל הבנים... אני מתכוון למסור אותם לצבא הישע. אבל מצאתי תיבה של חפצים שדיאנה שמרה מהתיכון, דברים ששתיכן עשיתן יחד, צילומים, וחשבתי שאולי תרצי למיין אותם. תוכלי לקחת מה שתרצי, אם תרצי. אם לא..."</p>
<p>הוא לא סיים את המשפט, אבל היא ידעה. אם לא, אז הוא ישרוף את הדברים. הוא ייקח את כל הזיכרונות האלה וישמיד אותם. היא התכווצה בפנים כאשר חשבה על הצורך לעבור על התיבה הזו ולחוות מחדש את השנים בהן גדלה לצד דיאנה, מפני שהאובדן עדיין כאב, אבל היא לא יכלה לתת לו לשרוף את המזכרות מדיאנה. אולי אינה יכולה עדיין לעבור על תכולת התיבה, אבל היא תחזיק בה, ובשנים מאוחרות יותר תוכל להוציא את הדברים ולזכור בלי כאב גדול מדי, עם עצב ורגשנות בלבד.</p>
<p>"כן," אמרה בצרידות, מאלצת את המילים לצאת. "כן, אני רוצה את התיבה הזו."</p>
<p>"אני עומד לצאת עכשיו, לנסוע אל הבית כדי לסיים את האריזה. תוכלי לקחת את התיבה מתי שתרצי הערב."</p>
<p>"אני אגיע. תודה," לחשה והוא ניתק והשאיר אותה כשהטלפון עדיין דבוק אל אוזנה וצליל החיוג מזמזם.</p>
<p>ידה רעדה כאשר החזירה את השפופרת למקומה ולפתע הבחינה בכך שאינה יושבת עוד. בשלב מסוים במהלך השיחה, המתח הקים אותה על רגליה. היא מיהרה וגחנה מטה כדי להוציא את תיקה מתוך המגירה התחתונה של השולחן, ואז נעלה את שולחנה, כיבתה את האור ונעלה את הדלת מאחוריה כאשר עזבה.</p>
<p>לא רק ידה רעדה; כל גופה רעד. שיחות עם רום תמיד גרמו לזה. גם אחרי שנים בהן אימנה את עצמה לא לחשוב עליו, לא להניח לעצמה אפילו לחלום עליו, די היה בקולו כדי להפוך אותה לג׳לי רוטט. העבודה באותה חברה לא הייתה קלה; היא אפילו עברה למחלקה אחרת כדי שלא תראה אותו לעיתים קרובות כל כך, אבל זה בסופו של דבר פעל נגדה; הוא קודם דרך קבע ועכשיו היה אחד מסגני הנשיא. המשרה שלה כמזכירה של סגן נשיא בכיר דרשה ממנה להיות במגע תמידי עמו: ההצלה היחידה הייתה בזכות יחסו הענייני אליה, והיא אילצה את עצמה להתייחס אליו בענייניות דומה. מה עוד יכלה לעשות, כאשר הייתה מטופשת דיה להתאהב בבעלה של חברתה הטובה ביותר?</p>
<p>למרות שקומת החניה הייתה קרירה יותר מאשר הרחוב, הרי שהחום עדיין הצליף בפניה כאשר צעדה במהירות אל המכונית שלה, דטסאן נמוכה מדגם חדיש. המכונית, חששה, הייתה דוגמה לנטייה הגוברת שלה לדברים מגניבים, שהחליפו את הריקנות בבית. כל חייה, היא נשבעה שתימנע מיצירת בית שיהיה חלול כבית הוריה, אבל ככל שהתבגרה היא ניסתה למלא את החלל בחפצים. המכונית הייתה נפלאה, והיא לקחה אותה לכל מקום שרצתה להגיע מהר יותר מהנדרש; היא נהנתה לנהוג בה, היא אהבה אותה, אבל היא לא נזקקה לה. המכונית שהחליפה הייתה טובה, ולא הייתה ישנה כלל.</p>
<p>במקום לנהוג ישירות לבית בו חיו רום ודיאנה, באחת השכונות היוקרתיות יותר של דאלאס, שרה נהגה במכוון למסעדה והעבירה שעה וחצי, משחקת במזון שלה בעוד חושיה קוראים לה למהר, לראות את רום כמה שיותר מוקדם. אבל חלק ממנה לא רצה להיכנס לבית בו הוא חי עם דיאנה, בו היא ודיאנה צחקו ושיחקו עם התינוקות. היא לא הייתה בתוך הבית הזה מזה שנתיים... חלפו כמעט שנתיים מאז התאונה.</p>
<p>כאשר שעונה הורה לה שהשעה שמונה, היא שילמה את החשבון ונהגה באיטיות, בזהירות, אל הבית. ליבה הלם שוב בחוזקה והיא הרגישה בחילה קלה. כפותיה היו לחות; היא נאחזה בהגה ביתר כוח כדי לוודא שלא יחליק מאחיזתה.</p>
<p>איך היא נראית? היא לא הציצה בבבואתה בראי. השפתון שלה ודאי נמחק כבר, אבל היא לא טרחה לתקן אותו. ביד אחת היא גיששה לראות אם קווצות שערה נמלטו מהצמה חמורת הסבר שקלעה לעבודה, אבל השיער נראה מסודר באופן הגיוני, כך שהיא נאנחה ושכחה מזה.</p>
<p>המרצדס הכחולה־כהה של רום חנתה בחניה, כך שהיא חנתה מאחוריה ויצאה, ופסעה באיטיות במעלה שביל הגישה אל חמש המדרגות הנמוכות, בטרם לחצה את אצבעה אל פעמון הדלת. הדשא נגזז, ראתה, והשיחים טופלו. הבית לא נראה ריק, אבל הוא היה ריק. ריק באופן שובר לב.</p>
<p>רום פתח את הדלת אחרי רגע והצטדד כדי לאפשר לה להיכנס. לאחר שהעיפה בו מבט מהיר, הרגישה שרה כאילו ספגה מהלומה בבטנה. היא לא ציפתה שילבש חליפה בת שלושה חלקים, אבל איכשהו, היא שכחה כמה חזק הוא בנוי, עד כמה הוא גברי בג׳ינס ההדוקים שלו. הוא נעל נעלי ריצה, ג׳ינס ישנים וחולצת טריקו לבנה שנצמדה אל פלג גופו העליון השרירי ונראה בעיניה יפהפה כתמיד.</p>
<p>הוא התבונן בה וראה את חליפת העסקים הצרה שלבשה עדיין. "עוד לא היית בבית?" שאל.</p>
<p>"לא. עצרתי לארוחת ערב, אבל לא עברתי בבית." בבית היה חם באופן לא נעים; הוא פתח כמה חלונות אבל לא הפעיל את המיזוג המרכזי. היא הורידה את מקטורן הפשתן הקל שלה והחלה לתלות אותו בארון כפי שעשתה תמיד כאשר ביקרה אצל דיאנה, ואז תפסה את עצמה ובמקום השליכה אותו על מעקה המדרגות. בזמן שהוא הוביל אותה מעלה, היא התירה את כפתורי הצווארון של חולצתה הלבנה המחויטת והפשילה את השרוולים במעלה מרפקיה.</p>
<p>רום עצר לפני הכניסה לחדר השינה שחלק עם דיאנה ועיניו הכהות היו מוצלות ופיו היה קודר בזמן שהביט בדלת. "זה שם," אמר קצרות. "בארון. אני אהיה בחדר השינה של הבנים. אני אורז שם. אל תמהרי. את יכולה לראות מה יש בתיבה."</p>
<p>שרה חיכתה עד שנבלע בחדר השינה האחר, לפני שפתחה באיטיות את הדלת ונכנסה לחדר השינה של דיאנה. היא הדליקה את האור ועמדה רגע כשהיא מתבוננת סביבה. הכול הושאר כפי שהיה ביום התאונה. הספר שקראה נח עדיין על השולחן לצד המיטה. כתונת הלילה שלה הייתה זרוקה לרגלי המיטה. רום לא בילה כאן לילה אחד, מאז מותה של דיאנה.</p>
<p>שרה משכה את התיבה מתוך הארון והתיישבה על הרצפה כדי לעבור על תכולתה, ודמעות ציעפו את עיניה כאשר הרימה את הצילום הראשון שלה ושל דיאנה יחד. אלוהים, אם היא סובלת כך בגלל אובדן חברה, איך מרגיש רום? הוא איבד את אשתו ושני בניו.</p>
<p>היא ודיאנה היו תמיד החברות הכי טובות, כל תקופת הלימודים. דיאנה הייתה טורבו אנושי, צוחקת ומפטפטת, מגלגלת את שרה השקטה יותר לצידה. עיניה הכחולות נצצו, תלתליה הזהובים־חומים קיפצו והיא הדביקה את כל מי שבא עמה במגע בחדוות החיים שלה שהאירה כל יום. כן, התוכניות שעשתה! היא לא תתחתן לעולם. היא תהיה מעצבת אופנה מפורסמת ותטייל ברחבי העולם. חלומותיה של שרה היו מורכבים ממשפחה אמיתית, משפחה שיש בה אהבה. לאורך הדרך, התוכניות שלהן התחלפו. דיאנה התאהבה במנהל צעיר, גבוה וכהה עיניים שכולם צפו לו עתיד מזהיר, שעבד בחברה בה השיגה שרה עבודה, ומאותו רגע שרה ידעה שחלומה לעולם לא יתגשם. דיאנה ידעה שחלומה להיות מעצבת אופנה פחות מהחיים שתוכל למצוא עם רום מתיוס, עם שני הבנים המקסימים והנערצים שלה, רוחצת באהבתו של בעלה. שרה התמסרה בשקט לעבודתה וזו הייתה נחמתה היחידה.</p>
<p>היא ניסתה לא לאהוב את רום, אבל היא גילתה שרגשותיה אינם נשלטים בקלות רבה מאוד. אם לא הייתה אוהבת אותו לפני שפגש את דיאנה, ייתכן שהייתה מונעת מרגשותיה להתפתח למשהו רציני יותר, אבל היא הייתה שלו מהרגע הראשון. מהרגע בו פגשה אותו היא ידעה, עמוק בתוכה, שהוא יהיה עבורה יותר מאשר עמית לעבודה. אלה עיניו, חשבה; הן היו כה עמוקות וכהות, עיניים שצרבו בעוצמה פנימית. רומן קולדוול מתיוס לא היה קל דעת. הוא היה שאפתן מאוד, והשאפתנות הזו הייתה מעורבת בתבונה חריפה שנשאה אותו מעלה כמטאור. לא, הוא לא היה נאה; פניו היו מחוספסים מדי, הייתה בהן הבעה קשה; עצמות לחייו היו גבוהות וחדות מדי; אפו החד נשבר פעם אחת; ולסתו הייתה מוצקה כמו אבן צור. הוא היה גבר שהושיט את ידו ואחז בחיים, ועיצב אותם כדרכו. הוא היה ידידותי למדי כלפיה, אבל שרה ידעה שהיא חיוורת ושקטה מכדי למשוך גבר בעל עוצמות ואישיות מהסוג הזה.</p>
<p>ועדיין, בקיץ בו הזמינה את דיאנה לפיקניק של החברה, היא לא ציפתה שיעיף מבט אחד ביופייה החיוני של דיאנה ויהפוך אותה לשלו. אבל זה קרה ודיאנה ורום נישאו חמישה חודשים לאחר מכן. ג׳סטין נולד שלושה חודשים אחרי תום שנת הנישואים הראשונה שלהם, ושיין נולד מקץ שנתיים. שני ילדים קטנים ויפהפיים, עם המראה של אימם והנחישות של אביהם, ושרה אהבה אותם מפני שהיו ילדיו של רום.</p>
<p>היא נותרה קרובה לדיאנה כבעבר, אבל תמיד נזהרה שלא לפגום בזמן שרום בילה עם משפחתו. הוא נסע רבות מטעם העבודה, ושרה הגבילה את ביקוריה לימים בהם היה מחוץ לעיר. היא לא יכלה להגיד בדיוק מדוע, אבל היא חשה שרום אינו שבע רצון מקרבתה אל דיאנה, אף שלמיטב ידיעתה, הוא מעולם לא אמר דבר. אולי זה פשוט מפני שלא חיבב אותה, למרות שלא עשתה דבר שיגרום לו להרגיש כך כלפיה. היא ניסתה להתרחק ממנו, ומעולם לא סיפרה לדיאנה דבר אודות רגשותיה. לא היה טעם בכך; הדבר היה רק מלחיץ את דיאנה ופוגע ביחסים ביניהן.</p>
<p>שרה יצאה לפגישות, גם עכשיו, אבל רק לעיתים רחוקות. לטעמה, לא היה זה הוגן לעודד מערכת יחסים קרובה עם גבר, כאשר היא לא תוכל להחזיר אהבה שתוצע לה. כולם שאלו, הקניטו, מתי תתחתן, ותמיד קיבלו אותה תשובה: היא אוהבת מדי את עבודתה מכדי לכבס את גרביו המלוכלכים של גבר כלשהו. זו הייתה תשובה קלילה ומוכנה מראש, והיא שירתה את המטרה והגנה על ליבה הפגיע, אבל זה היה שקר. היא אף פעם לא רצתה קריירה, אבל זה כל מה שנותר לה, כך שהיא העניקה לה את המיטב שלה. ההצגה הוליכה שולל את כולם, מלבדה.</p>
<p>רום היה מסור לדיאנה ולילדים. התאונה בכביש המהיר, לפני כמעט שנתיים, כמעט הרסה אותו. היא הצליחה להרוס את הצחוק שלו, את האש הבוערת בעיניו. דיאנה לקחה את הילדים לבית הספר, ושיכור פילס את דרכו הביתה בתנועה הכבדה של שעות הבוקר המוקדמות, חצה את הנתיב שלו ופגע בהם חזיתית. אם לא היה נהרג על המקום, שרה הייתה משוכנעת שרום היה חונק אותו בידיו החשופות, שכן היה מטורף מצער כאשר הידיעה נמסרה לו. ג׳סטין נהרג על המקום; שיין הלך לעולמו יומיים לאחר מכן. דיאנה נפטרה שבועיים אחרי התאונה, בלי לחזור להכרה ובלי לדעת שבניה נהרגו. במהלך אותם שבועיים, בילתה שרה כמה זמן שיכלה לצד מיטתה של חברתה, החזיקה בידה הרפויה וניסתה לאלץ אותה לחיות, אבל חששה שדיאנה לא תרצה להתעורר משנת המוות שלה. רום היה דמות קבועה מן העבר השני של המיטה, הוא החזיק את היד שנשאה את הטבעת שלו, פניו אפורים ומשוכים, נעול בתוך עצמו. דיאנה הייתה תקוותו היחידה, קרן השמש הנותרת, והאור השברירי שלה זהר וגווע, מותיר אותו בחשכה.</p>
<p>שרה עברה בעדינות על הצילומים, ראתה את עצמה ואת דיאנה בשלבים שונים של ילדותן ונעוריהן, מעורבבים בצילומים של הבנים כתינוקות, עוללים ובנים קטנים וקשוחים. רום הופיע בכמה מהצילומים הללו, משתובב עם הבנים, רוחץ את המכונית, גוזם את הדשא, עושה את כל הדברים הרגילים שעושים אבות ובעלים. שרה השתהתה על צילום שהראה אותו שוכב על גבו בדשא, לובש ג׳ינס קצרים בלבד, מחזיק את ג׳סטין מעל לראשו. זרועותיו השחומות החזקות היו יציבות בזמן שהחזיק מעליו את העולל, וניכר היה שהילד מרגיש בטוח בזרועותיו של אביו. ג׳סטין צווח מצחוק. על הדשא לצידם, ניסה שיין להתרומם על רגלי התינוק שלו, ויד שמנמנה זעירה תפסה את שער חזהו של רום בניסיון להיעזר בה.</p>
<p>"רואה משהו שאת רוצה?"</p>
<p>השאלה הבהילה אותה והיא קפצה ממקומה ושמטה את התמונה בחזרה לתוך הקופסה. התחוור לה שהוא שאל את זה באופן כללי ולא הבחין שהיא צופה בצילום שלו בכמיהה חולנית, אבל עיניה הירוקות המצועפות היו רחבות וחוששות בזמן שקמה על רגליה והחליקה את חצאיתה.</p>
<p>"כן. אני אקח את התיבה הזו. יש כאן המון צילומים של דיאנה והילדים... אם אתה לא רוצה — "</p>
<p>"קחי הכול," אמר קצרות ונכנס לחדר. הוא עצר במרכזו ועמד כשהוא מתבונן סביב, כאילו מעולם לא ראה אותו בעבר, אבל עיניו היו קודרות ופיו נראה כאילו לעולם לא ישוב לחייך. הוא חייך לפעמים, חשבה שרה, אבל זו הייתה תנועה מנומסת בלבד של שפתיו ולא הבעה של הומור. והחיוך אף פעם לא הגיע אל עיניו ולא האיר את האש הכהה שבערה בהן בעבר.</p>
<p>הוא הכניס את ידיו לכיסי מכנסיו, כאילו רצה לעשות בהן משהו שיניאו מלקפוץ אותן לאגרופים. כתפיו היו מתוחות כנגד מהלומת הזיכרונות שהחדר ודאי החזיר אליו. הוא ישן במיטה זו עם דיאנה, התעלס איתה, נלחם עם הבנים בימי שבת בבוקר כאשר נכנסו בריצה כדי להעיר אותו. שרה מיהרה לאסוף את התיבה והפנתה את עיניה ממנו כדי שלא להיות עדה לייסוריו.</p>
<p>הייסורים היו מנת חלקה באותה מידה. היא אהבה אותו די כדי לאחל לו את שובה של דיאנה, כדי שיוכל לשוב לחייך. הוא יהיה תמיד של דיאנה בכל מקרה, מפני שמותה לא מנע ממנו להמשיך לאהוב אותה. הוא התאבל עליה עדיין, ודאי סובל מאובדנה.</p>
<p>"גמרתי לארוז בחדר של הילדים," אמר בריחוק. "הכול מסודר. אני... אני..." קולו נשבר לפתע וליבה של שרה נשבר עמו. הוא התנשם ארוכות וחזהו עלה וירד במאמץ שעשה לשלוט בעצמו.</p>
<p>לפתע פניו התעוותו בזעם והוא הסתובב והטיח את אגרופו בשידה, מטלטל את בקבוקי הבושם והקוסמטיקה שעדיין עמדו שם. "לכל הרוחות, זה כזה בזבוז!" הוא קילל באלימות ואז נאחז בשידה בזמן שגופו התמוטט תחת כובד כעסו ואבלו. הוא לא ידע מעודו תבוסה מהי, עד שמשפחתו ניטלה ממנו במחי יד. המוות היה סופי, קבוע, מכה בלי אזהרה והורס את החיים שבנה לעצמו.</p>
<p>"במובנים מסוימים, אובדן הבנים גרוע מאובדנה של דיאנה," אמר בקול כבוש. ״הם היו כל כך צעירים; הם עוד לא הספיקו לחיות. הם לא ידעו איך זה לשחק ספורט בתיכון, או ללכת לקולג׳, או לנשק לנערה בפעם הראשונה. הם לא התעלסו, לא ראו את הילדים שלהם נולדים. הם לא הספיקו כלום."</p>
<p>שרה הצמידה את התיבה אל חזהּ. "ג׳סטין נשק לחברה," אמרה ברעד וחיוך זעיר הפציע בתוך גלי הכאב. "שמה היה ג׳ניפר. היו ארבע בנות בשם ג׳ניפר בכיתה שלו, אבל הוא סיפר לי באופן נחרץ ביותר שהג׳ניפר שלו היא ׳היפה׳. הוא נשק לה על הפה וביקש ממנה שתתחתן אתו, אבל היא נבהלה וברחה. הוא סיפר לי שהוא ׳חשד שהיא פשוט עוד לא מוכנה לנישואים, אבל שהוא יפקח עליה עין׳. אני מצטטת אותו כמעט מילה במילה," הוסיפה, צוחקת מעט. היא חיקתה את אופן דיבורו של ג׳סטין, כולו קשוח לגיל שבע, ופיו של רום התעקל. הוא התבונן בה ולפתע עיניו החומות־שחורות פיזזו באור זהוב. הוא השמיע קול חנוק ואז צחק, השליך לאחור את ראשו הכהה והשמיע צליל בריא ועמוק.</p>
<p>"אלוהים, הוא היה אגוז קשה," צחק. "לג׳ניפר המסכנה לא היה סיכוי."</p>
<p>גם לא לשרה המסכנה. ג׳סטין ירש את הקסם הקשוח שלו מאביו.</p>
<p>ליבה התרונן כאשר שמעה את צחוקו, הצחוק האמיתי הראשון ששמעה ממנו מזה שנתיים. הוא לא דיבר על הבנים, או על דיאנה, מאז התאונה. הוא סגר הכול בפנים יחד עם הכאב, כאילו כך יוכל לנעול אותם הרחק ממנו, כדי שיוכל להמשיך לתפקד ברמה היומיומית.</p>
<p>היא זעה, עדיין נאחזת בקופסה. "התמונות האלה... אם תרצה אחדות מהן בעתיד, הן שלך."</p>
<p>"תודה." הוא משך בכתפיו הרחבות, כאילו ניסה לשחרר את המתח שאחז בהן. "זה קשה יותר ממה שחשבתי. זה עדיין... כמעט למעלה מכוחותיי."</p>
<p>שרה השפילה את ראשה, לא מסוגלת לענות או להביט בו בלי לבכות. זה היה כל כך טראומטי בשבילה, עד שהתחילה לפקפק ביכולתה לעבור את זה, אבל היא לא יכלה לעשות דבר שיקשה עליו עוד יותר. אם הוא יתחיל לבכות, היא תמות מיד. חלק מהצער שחשה אחרי התאונה היה על רום, ביודעה עד כמה הוא סובל. היא לא יכלה אפילו לכרוך את זרועותיה סביבו באף אחד מהטקסים; הוא עמד זקוף ונוקשה, פניו לבנים ומתוחים, רחוק מכולם במעטפת הצער שלו. רום היה לבדו, לא מסוגל לחלוק את כאבו.</p>
<p>כאשר הרימה שוב את עיניה, רום ישב על המיטה עליה ישן עם דיאנה, כתונת הלילה שלה בידיו החזקות. ראשו היה שחוח והוא העביר את בד המשי בין אצבעותיו שוב ושוב.</p>
<p>״רום — " היא השתתקה, לא יודעת מה להגיד. מה כבר אפשר להגיד?</p>
<p>"אני עדיין מתעורר בלילות ומושיט את ידי אליה," אמר בנימה מחוספסת. "זו כתונת הלילה שהיא לבשה בלילה האחרון שבילינו יחד, הפעם האחרונה בה התעלסתי איתה. אני לא יכול להתרגל לזה שהיא לא כאן. זה כאב ריק שלא ייעלם, ואין זה משנה עם כמה נשים אני שוכב."</p>
<p>שרה התנשפה ועיניה הירוקות כנילוס התרחבו והתרסקו; הוא הרים את מבטו ועיניו היו מרירות. "האם זה מזעזע אותך, שרה? ששכבתי עם נשים אחרות? הייתי נאמן לדיאנה במשך שמונה שנים, אפילו לא נשקתי לאישה אחרת, למרות שלפעמים, כאשר הייתי בנסיעת עסקים, שכבתי ער בלילות וחשקתי כל כך באישה עד שכל הגוף כאב לי. אבל אף אחרת לא הספיקה לי; זו הייתה חייבת להיות היא. אז חיכיתי עד שובי הביתה; ואז היינו חוגגים לילה שלם."</p>
<p>גרונה של שרה התכווץ והיא נסוגה ממנו, כאילו כאב פראי ובלתי צפוי פילח אותה. היא לא רצתה לשמוע את זה. היא תמיד ניסתה לא לחשוב עליו במיטה עם דיאנה, ניסתה לא לקנא בחברתה, ניסתה נואשות לא לאפשר לקנאה לכרסם בחברות. היא הצליחה כל עוד דיאנה הייתה בחיים, אבל המילים של רום עכשיו הכאיבו לה, אילצו אותה לראות דימויים שביקשה לא לראות. היא פנתה מעליו והסבה את פניה בזמן שניסתה לא לשמוע את המילים שלו. המיטה חרקה כאשר קם מעליה; ולפתע ידיו לפתו את זרועותיה באחיזה חזקה שגרמה לה להסתובב אליו. פניו היו לבנים מזעם ושריר נע ברקתו. "מה קרה, שרה הקדושה? את כל כך קבורה במנזר הנפשי שלך, עד שאת לא יכולה לשמוע על אנשים נורמליים שנהנים מחטא המין?" הוא דיבר אליה בבוז ושרה קפאה באחיזתו, המומה בשל הזעם שהתפרץ ממנו. במעורפל התחוור לה שהוא לא כועס עליה, כמו שהוא כועס על הגורל שלקח ממנו את אשתו והשאיר אותו כשריקנות בזרועותיו, ובכל זאת, רום בזעמו היה אדם מפחיד.</p>
<p>הוא ניער אותה, כאילו רצה להעניש אותה על שהיא אישה חמה וחיה, בעוד דיאנה איננה לעד. "אני עדיין לא יכול לישון בחברת אישה אחרת," אמר בקול חריף מכאב. "אני יכול לשכב עם אחרות, שכבתי עם אישה אחרת חודשים אחרי שדיאנה מתה, ושנאתי את עצמי על כך למחרת בבוקר... לכל הרוחות, שנאתי את עצמי בשנייה שזה נגמר! הרגשתי כאילו בגדתי בה, והרגשתי כל כך אשם עד שחזרתי לחדר שלי במלון והקאתי. אפילו לא נהניתי מזה במיוחד, אבל עשיתי את זה שוב למחרת בלילה, כדי להרגיש שוב אשם. ניסיתי להסב לעצמי צער, לגרום לעצמי לשלם על שאני חי והיא מתה. מאז היו נשים רבות; כל אימת שאני... זקוק למין, תמיד יש אישה שמוכנה לשכב איתי. אני זקוק למין ואני לוקח את זה, אבל אני לא יכול לישון אתן. כאשר זה נגמר, אני חייב לעזוב. בעיני רוחי, אני עדיין בעלה של דיאנה, ואני לא יכול לישון עם אישה אחרת מלבדה."</p>
<p>שרה חשה חנוקה, הזמן עצר מלכת בתוך אחיזתו הקשה, בזמן שהבל פיו החם נשף על לחייה ופניו הזועמים היו קרובים אליה. היא התפתלה בזרועותיו, ניסתה להשתחרר. היא לא יכלה להקשיב לקשרים שלו עם אישה אחרת, עם נשים אחרות. היא הביטה ברום בעיניים נואשות אבל הוא לא הבחין בכך. בגניחה, הוא קרס על ברכיו על הרצפה וקבר את פניו בידיו וכתפיו רעדו.</p>
<p>לא היה מספיק חמצן בחדר; היא ניסתה לנשום, מרגישה כיצד ריאותיה החנוקות מתאמצות לשאוף לתוכן מעט אוויר. חושיה הסתחררו, כאילו עמדה על סף התעלפות, אבל היא לא התעלפה. איכשהו, היא מצאה את עצמה על ברכיה לצידו, והיא כרכה את זרועותיה סביבו כפי שכמהה לעשות פעמים כה רבות. זרועותיו נסגרו סביב זרועותיה בלי היסוס והחזיקו אותה באחיזה שאיימה לשבור את צלעותיה. הוא קבר את פניו בשדיה הרכים ובכה, יפחות קשות שקרעו את גופו ברטטים עזים. שרה חיבקה אותו, ליטפה את שערו והניחה לו לבכות; הוא זקוק לזה, והוא עבר זמן רב מדי מבלי שנתן לאיש לחלוק עמו את יגונו. פניה שלה היו רטובים, אבל היא לא הבחינה בדמעות הלוהטות שערפלו את ראייתה. עתה רק הוא חשוב, והיא נענעה אותו בעדינות קדימה ואחורה, בלי מילים, מלבד נוכחותה, שהגנה עליו מפני הבדידות המרה שהפכה את ליבו למדבר קפוא.</p>
<p>הוא נרגע בהדרגה והתקרב אליה, ידיו נעות על גבה. היא הרגישה בנשימות העמוקות שלו, שהרחיבו את חזהו, ואז את החמימות של האוויר שנשף על שדיה. פטמותיה התהדקו באופן אוטומטי, תגובה מעוררת בושה, חבויה מאחורי חולצת המשי וחזיית התחרה שלה, והיא סגרה את אצבעותיה בתוך שערו בתנועה שהייתה מעבר לשליטתה.</p>
<p>הוא הרים את ראשו, עיניו עדיין רטובות, ואפלת האישונים הפכה כה מוחלטת עד שלא נותר בהם עוד חום. הוא בהה בה ואז הושיט את ידו ובעדינות ניגב את הרטיבות מלחייה. "שרה," אמר באנחה לוחשת והצמיד את פיו אל פיה.</p>
<p>היא נדרכה, נשימתה נעצרה ואלפי תפילות זכו למענה עם אותו מגע שלו. ידיה נעו אל כתפיו והציפורניים חפרו דרך שכבות השריר שהשתרג בגופו. זו הייתה רק נשיקת תודה, אבל האדמה נשמטה מתחת לגופה ודמה סער בראשה, כה עז היה התענוג שתקף אותה. היא קרסה מולו, גופה הרך נצמד אליו מכתפו ועד הירך, בזמן שכרעו ברך על הרצפה. הוא תמך בה בלי לחשוב, זרועותיו החזקות נכרכו סביב החיטובים הנשיים של גופה והצמידו אותה אליו.</p>
<p>הוא נסוג והתבונן בה שוב, ועכשיו ההבעה בעיניו התחדדה לכדי מבט של מודעות זוהרת. הוא היה גברי מכדי לא להבחין בתגובה הנשית שלה. מבטו נשמט אל פיה הרועד והנדיב, ששפתיו היו פשוקות מעט, והדחף הכריח אותו להשפיל את ראשו וללגום שוב את מתיקותה. הפעם לא היה שום דבר קליל במגע שפתיו; זו הייתה נשיקה תובענית של גבר רעב. היא התנשפה והוא הדף את לשונו לתוך פיה בערגה וציווי גבריים, נשיקה אינטימית שכמעט ניפצה אותה לרסיסים מרוב תענוג, והיא נהמה קלות אל תוך פיו. זרועותיו הצמידו אותה אליו, גופו שלט בה כאשר השכיב אותה על הרצפה.</p>
<p>חושיה הסתחררו; זה כל כך דמה לכמה מהחלומות האסורים שחלמה עד שהיא שכחה היכן הם, שכחה הכול מלבד את הגבר שגהר מעליה, פיו לוהט ומלא תשוקה. ציפורניה החופרות שידרו לו את התגובה שלה, גופה התחמם והתקמר לעברו, חיפש את הכבדות המשכרת של גופו.</p>
<p>לא הייתה תחושת זמן או מקום, לא היה דבר מלבד הצורך הגופני המתגבר שהתלהט ביניהם, בלתי צפוי ומחוסר שליטה. היא הרגישה את ידיו על גופה, נוגעות בשדיה, מרימות מעט את חצאיתה כדי למשש את ירכיה ומה שביניהן, מוציאות ממנה זעקת ערגה ללא מילים. היא לא מצאה במוחה אפילו מילת מחאה אחת. היא הניחה לו לעשות כרצונו, בלי לחשוב על דבר מלבד העונג שידיו המנוסות הביאו לה. הוא ידע נשים, והמיומנות שלו הלהיבה אותה. היא הציעה לו את גופה הדק בלי מחשבה מודעת ובלי לדעת דבר חוץ מאשר הסיפוק המתוק והלוהט שחשה בין זרועותיו, כאשר ידעה את נשיקותיו וליטופיו.</p>
<p>הוא קם על רגליו, הרים אותה בזרועותיו, משקלה הזעום אינו משפיע עליו. בכמה צעדים מהירים הוא היה ליד המיטה, שם הניח אותה ונשכב לצידה בנהמה עמוקה בזמן שהשכיב אותה תחתיו ופישק את רגליה. הוא נשכב ביניהן בתנועה שהייתה טבעית לו כמו נשימה.</p>
<p>שרה נאחזה בו, מסוחררת מהכמיהה שעורר בתוכה, פיה ענוג ובוער תחת פיו. היא אהבה אותו זמן כה רב, ובאותו רגע היא הרגישה כאילו משאלותיה בעקבות כוכבים נופלים החלו להתגשם. היא הייתה מוכנה לתת לו לעשות בה כרצונו, והיא ידעה מה הוא רוצה. היא יכלה להרגיש בקשיות הגברית של גופו כאשר נלחץ אליה. שכבות הבגדים ביניהם היו רבות מדי, מחיצות בלתי נסבלות שהפרידו בין הבשרים הלוהטים.</p>
<p>ולפתע בא הקץ על גן העדן. הוא נדרך מעליה ואז התגלגל והתיישב על קצה המיטה, משפיל את ראשו אל בין ידיו. "לכל הרוחות," אמר בקול מעובה, דבריו מביעים סלידה, "את אמורה להיות חברה שלה, אבל את שוכבת כאן עם הבעל שלה, במיטה שלה."</p>
<p>שרה התיישבה, המומה ויישרה את בגדיה והדפה את שערה מעיניה. היא שמעה את ההאשמה בקולו וגילתה שאינה יכולה אפילו לכעוס עליו; היא הבינה כמה אשם הוא מרגיש, וכמה הוא פגיע רגשית אחרי הסערה הרגשית שחווה זה עתה. "הייתי החברה הכי טובה שלה," אמרה ברעד.</p>
<p>״את לא מתנהגת ככה!"</p>
<p>היא החליקה מהמיטה ועמדה על רגליים רועדות. "שנינו מוטרדים," אמרה אל ראשו הרכון, וקולה רעד אף הוא. "שנינו איבדנו שליטה. אהבתי את דיאנה כאילו הייתה אחותי, וגם אני מתגעגעת אליה." היא התחילה לסגת, לא מסוגלת לעמוד בזה יותר, מרגישה כאילו היא עברה יותר מדי לערב אחד, ולשונה דיברה כאילו יצאה משליטתה. "אין סיבה להרגיש אשמה בגלל זה; לא היה בזה שום דבר מיני. שנינו היינו פשוט כואבים מדי — "</p>
<p>הוא קפץ מהמיטה ופניו התמלאו זעם. ״לא היה שום דבר מיני, בטח! הייתי בין הרגליים שלך! עוד רגע, והיינו מקיימים יחסי מין! אז איך את קוראת לזה? האם ׳ניחמנו׳ זה את זה? אלוהים, את לא היית יודעת מהו מין גם אם הוא היה נושך אותך ברגל! את כמו קרחון ואין לך שמץ של מושג אודות גברים או מה הם רוצים!"</p>
<p>שרה הסתובבה, פניה לבנים, עיניה הירוקות מיוסרות. פיה הנדיב רעד. "זה לא מגיע לי," לחשה ורצה אל הדלת, טסה במורד המדרגות עוד לפני שהתחוור לו שהיא עוזבת. הוא רץ אחריה בשאגה.</p>
<p>"שרה!" צעק בזעם, מגיע אל דלת הכניסה בדיוק כאשר התניעה את המכונית האדומה שלה, משלבת הילוך כדי לנסוע לאחור בשביל הגישה בחריקת צמיגים. הוא עמד בפתח והתבונן באור האדום של הפנסים האחוריים עד שנעלמו מעבר לעיקול; ואז טרק את הדלת וקילל בפראות במשך כמה דקות. הוא הבחין בכך שהשאירה את מקטורן החליפה שלה בבית והרים אותו. לכל הרוחות! כיצד יכול להגיד לה את הדברים האלה? היא צדקה; היא לא הייתה ראויה לזה. הוא השתלח בה בגלל רגשות האשם שלו, לא רק בגלל מה שקרה, אלא גם בגלל שנים בהן התבונן בה ורצה להכניס אותה למיטה, למרות שהייתה חברתה הטובה ביותר של דיאנה.</p>
<p>רום התבונן במקטורן הפשתן שהחזיק בידו ופיו התהדק. האם שרה לא הבינה איזה אתגר היא מציבה בפני גברים? היא הייתה כל כך קרירה וחיוורת ומרוחקת, כל כך שקועה בעצמה. היא הייתה מסורה לקריירה שלה, והיא הבהירה היטב שאינה זקוקה לגבר לשום דבר שהוא מעבר לידידות סתמית. במשך שנים, התהלכו שמועות שהיא פילגשו של יושב ראש מועצת המנהלים של החברה, אבל דיאנה לא האמינה בכך, והוא סמך על שיקול דעתה של אשתו. תחת זאת, דיאנה האמינה ששרה ודאי ניהלה רומן בוסר, אבל כפי שאמרה יותר מפעם אחת, שרה הייתה עמוקה ושמרה את רוב הדברים לעצמה.</p>
<p>הוא זכר את הפעם הראשונה בה חשק בשרה; זה היה בחתונה שלו עצמו. הוא היה קצר רוח לעזוב עם דיאנה, ואז ראה את שרה, עומדת לה במרחק מה מכולם כפי שעשתה לעיתים כה קרובות, שערה הלבן־בלונד קלוע על ראשה, פניה החיוורים עוטים מסכה מנומסת. האם היא אף פעם לא הרגישה חום ולא הייתה סתורה, תהה בינו לבינו? אף פעם לא הוטרדה מדבר? הוא חשב איך הייתה נראית לו היה מכניס אותה למיטה, השיער החיוור הזה סבוך בשל פראות התשוקה שלהם, פיה אדום ונפוח מנשיקותיו, גופה הרזה מטולל מזעה. גופו שלו נדרך לפתע, תפח בתשוקה, והוא היה צריך לפנות ממנה, מתעב את מצבו הגופני. כמה כעס עליה, מפני שאפילו ביום כלולותיו לדיאנה, הוא חשב מחשבות זימה אודות שרה.</p>
<p>השנים לא שינו את המצב. היא הייתה תמיד מנוכרת, קרירה אליו, ואף פעם לא נשארה אחרי שחזר הביתה בזמן ביקוריה אצל דיאנה. הוא אהב את דיאנה והיה נאמן לה, לגמרי מרוצה ממנה במיטה, אבל תמיד נותרה בירכתי מוחו הידיעה שחשק גם בשרה. אם הייתה רומזת, האם היה נשאר נאמן לדיאנה? הוא רצה לחשוב שכן, אבל לא יכול להיות בטוח בכך; רק תראה מה קרה אחרי הנשיקה הראשונה ביניהם! הוא היה מוכן לכבוש אותה באותו רגע, על הרצפה, אבל הוא דאג לעורה הרך ולכן הרים אותה אל המיטה וכך הריכוז שלו נשבר והוא הצליח לעצור את עצמו. אבל היא לא הייתה צוננת ומנוכרת בזרועותיו; היא הייתה חמה ומגיבה, ורגליה נפשקו לכבודו בלי היסוס. לחייה בערו וכמה קווצות דקות של שיער השתחררו מהאחיזה ההדוקה והסתלסלו על רקותיה.</p>
<p>כך הוא חשק בה: כשהדימוי המנוכר והמסודר שלה מנופץ לרסיסים. הוא חזר הביתה מוקדם ממסע עסקים אחד והיא הייתה בבריכה עם דיאנה והבנים. היא צחקה והשתובבה כמו ילדה, שערה הארוך פזור באופן חד פעמי, צף סביבה כמו ענן של פיה. הוא עצמו לבש בגד ים ויצא להצטרף אליהם, וברגע שהופיע הפסיקה שרה לצחוק. היא הייתה מאוד נינוחה לגבי זה, אבל היא השמיעה כמה תירוצים באוזני דיאנה, יצאה מהמים ומיהרה להתייבש לפני שלבשה מכנסיים קצרים שהדגישו את רגליה הארוכות. הוא היה כה מגורה למראה גופה בביקיני הצהוב שלה עד שנאלץ לצלול לתוך המים במהירות, וכאשר צף ועלה שוב מתוך המעמקים, היא כבר לא הייתה שם.</p>
<p>גבר לא יכול לבקש לעצמו רעיה טובה מדיאנה, או רעיה אוהבת ממנה. אבל למרות שאהב אותה, למרות שכאב עדיין את מותה, הוא עדיין חשק בשרה. זו לא הייתה כלל שאלה של אהבה; הרגשות העדינים יותר לא נכנסו לתמונה. המשיכה שלו אליה הייתה גופנית לגמרי. הוא התפרץ עליה בגלל שעמה, המין היה בבחינת בגידה גדולה יותר מאשר עם כל הנשים האחרות, חסרות השם וחסרות הפנים. הן היו סתם גוף, בלי אישיות. אבל הוא הכיר את שרה, והוא לא יוכל למחוק את הזהות שלה. הוא רצה לשכב איתה; הוא רצה להתבונן בה כאשר תתפתל תחתיו, הוא רצה לשמוע אותה קוראת בשמו בחבלי התשוקה. והיא הייתה החברה הכי טובה של דיאנה.</p>
<p>מקץ שעות, התקפלה שרה בקהות חושים על המיטה שלה, לאחר שדמעותיה יבשו כבר, אבל היא לא הצליחה להירדם. היא הרגישה חבולה, קרביה נקרעו מכאב. כאשר צלצל הטלפון, היא התפתתה להתעלם ממנו, מפני שלא התחשק לה לדבר, יהיה זה מי שיהיה. אבל כל שיחה בשתיים לפנות בוקר עלולה לבשר מקרה חירום, ולבסוף היא הושיטה את ידה והרימה את השפופרת. כאשר אמרה שלום, היא מצמצה נוכח צליל קולה שלה, שהיה עדיין מעובה מהדמעות שהמטירה.</p>
<p>״שרה, לא התכוונתי — "</p>
<p>"אני לא רוצה לדבר איתך," שיסעה אותו, צליל הקול העמוק קורע את השליטה השברירית שהצליחה להפעיל על רגשותיה, והיא החלה לבכות שוב. יפחותיה ניכרו בקולה, למרות מאמציה להסתיר אותן. "אני אולי לא יודעת כלום על גברים, אבל אתה לא יודע כלום עליי! אני לא רוצה לדבר איתך יותר, אתה שומע?"</p>
<p>"אלוהים, את בוכה." הוא גנח חרישית, צליל חד וגברי שמילא אותה בחלקים שווים בכאב וכמיהה.</p>
<p>"אמרתי שאני לא רוצה לדבר איתך!"</p>
<p>הוא קלט איכשהו את כוונותיה ואמר "אל תנתקי!" בזעם פתאום, אבל היא עשתה כן בכל מקרה ואז קברה את פניה בכרית ובכתה עד שעיניה יבשו וצרבו.</p>
<p>"אתה לא יודע עליי דבר," אמרה בקול אל תוך החשכה.</p>



			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות