הדרך לאקו פוינט

קרי ויבר
וי דיוויס רוצה להתקדם, לפגוש אנשים, לעשות דברים. והדבר החשוב ביותר הוא לקבל קידום. לכן היא כלל לא מרוצה כאשר תאונה קטנה על הכביש המהיר בסמוך לאקו־פוינט, אריזונה – לא בדיוק בדרך להצלחה כבירה – מאלצת אותה לפנות זמן לטיפול בזרה מבוגרת.
כיצד הייתה יכולה וי לנחש שהטיפול בדייזי סמית’ והפגישה עם בנה המדהים איאן הם בדיוק הדבר שהייתה צריכה לעשות?
שם: הדרך לאקו פוינט
מחבר/ת: קרי ויבר
שפה: עברית
תחום: רומן רומנטי
תת תחום: רומן רומנטי
מק״ט: 011632326
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
קרא פרק ראשון
				<h2>1</h2>
<p class="noindent">"אתה מתלוצץ," התיזה וי.</p>
<p>לא יכול להיות שהאיש רציני. הוא נראה יותר כמו בוקר מאשר נציג של בית משפט. הוא היה כולו מערבי, עד כמה שהייתה יכולה לראות, מחולצת הכותנה שלו עם מחזיק העניבה, והעניבה עצמה שחנטה את צווארו החשוף.</p>
<p>וי ניסתה להתעשת והביטה סביב באולם בית המשפט של אקו־פוינט. הקירות הספונים חיקוי עץ היו מעוטרים בהעתקים ממוסגרים של חוקות אריזונה וארצות הברית. צילומי שחור־לבן ישנים של מכרות נחושת וחוות בקר ייצגו את ההיסטוריה של העיר הקטנה.</p>
<p>בין התמונות פוזרו הדפסים צבעוניים של כלבים. כלבי ספורט. כלבים שנשאו בפיותיהם ציפורים רפות כנף, כלבים מצביעים לעבר טרף בלתי נראה לעין. תמונת צבע אחת של כלב צהוב שרירי לצד גבר מחזיק רובה. פלסטיק שחור עבה מסגר את משקפיו של האיש, ומכונית <strong>פורד</strong> <strong>קמפר ספיישל</strong> עמדה בגאון ברקע. הכול הצביע על כך שזהו אחד הצילומים האהובים ביותר על השופט טאנר מתקופת צעירותו.</p>
<p>וי בלעה את הגוש שעמד בגרונה. היא שמעה סיפורים איומים על מערכת המשפט הכפרית.</p>
<p>השופט טאנר הביט מעבר לשולי משקפי הקריאה שלו. "אני לא מתלוצץ כאשר מדובר במשפטים. העובדה שהגלימה שלי בניקוי יבש אין פירושה שמדובר במשהו מצחיק. אני מתייחס לפסיקות שלי ברצינות רבה. נכתב כאן שעזבת את זירת התאונה. פגע וברח."</p>
<p>"לא התכוונתי לרמוז שאני לא מתייחסת ברצינות להליך המשפטי. אבל זה פשוט... אני, אני כן עצרתי."</p>
<p>"אבל לא נשארת כדי להציע עזרה או למסור את פרטי הביטוח שלך. פגע וברח. אני יכול לפסול את רישיון הנהיגה שלך."</p>
<p>וי נשכה את שפתה התחתונה לפני שקללה נפלטה מפיה. יש לו זכות מלאה לעשות את זה, והיא תוכל להאשים בכך רק את עצמה. עבירת פגע וברח, בשילוב עם כמה עבירות מהירות קודמות, עלולות להביא לפסילת הרישיון שלה.</p>
<p>הפחד הפך אותה למפעל הזעה של אישה אחת. הבטנה של הבלייזר שלה נדבקה לגבה והזיעה נטפה במקומות שעליהם העדיפה לא לחשוב.</p>
<p>היא בלעה את הרוק. "אני עלולה לאבד את העבודה..."</p>
<p>"היית צריכה לחשוב על זה קודם."</p>
<p>״לא חשבתי... "</p>
<p>"לא. לא חשבת. לא העלית בדעתך אפילו שילד עלול להיות על הכביש ההוא."</p>
<p>המחשבה על פגיעה בילד הפחידה עכשיו כמו בזירת הפגיעה עצמה. אולי יותר. "לא התכוונתי לפגוע באף אחד. זו הייתה תאונה. רק כלב..."</p>
<p>וי הביטה בצילומים שעל הקיר. "זה לא יצא כמו שרציתי."</p>
<p>"אני מקווה שלא."</p>
<p>היא התקרבה אליו ומלמלה, "אני... אני לא יודעת מה קרה לי. הייתי בלחץ גדול, הפגישה שלי הייתה, אה, בלתי רגילה. וכאשר הבחור עם הכלב זינק עליי, אז אני מניחה שפשוט נשברתי."</p>
<p>זה היה כל מה שהתכוונה לספר. היא לא תתאר את הפלאשבק, או את האיש שבאמת חשבה שהתנפל עליה. השופט ישלח אותה לאשפוז בכפיה ללא היסוס.</p>
<p>"אני מודה שטעיתי. אני לוקחת אחריות מלאה. הכלב מחלים. הצעתי</p>
<p>לשלם עבור הווטרינר... לעשות את הדברים כמו שצריך."</p>
<p>השופט פנה אל בעליו של הכלב, שישב בשורה הקדמית. "איאן, האם תשלום החשבון של הווטרינר יעזור?"</p>
<p>"לא. זה אפילו לא מתקרב לזה."</p>
<p>וי הרגישה כיצד לחייה מתחממות. "זה לא הגיוני."</p>
<p>"החיים אינם הגיוניים," אמר האיש ששמו איאן.</p>
<p>היא הסתובבה כדי להעיף בו מבט טוב יותר. מה שראתה בלבל אותה. הוא היה יכול בקלות להיות מתאבק מקצועני בשלבי סיום הקריירה. חתימת זקן כיסתה את סנטרו, עיגולים שחורים הקיפו את עיניו. התשישות הייתה רשומה בקמטים שסביב פיו. עם זאת, נדמה שהשופט העריך את דעתו. אולי התגובה המבוהלת שלה על כביש העפר הייתה נמהרת, אבל האיש הזה עדיין מעוניין להרוס את חייה.</p>
<p>היא ליקקה את שפתיה היבשות והסדוקות. "תראה, אני מצטערת. באמת. מאוד מצטערת. אבל אתה לא יכול לראות בי אחראית לעובדה שהכלב לא היה קשור ברצועה. ואתה חייב להבין. חששתי לחיי."</p>
<p>השופט טאנר נרכן לפנים. "א׳, אין חוקי רצועה באזור המחוז מחוץ לאקו־פוינט. ב׳, זו אחריותך כנהגת להתכונן לבלתי צפוי. ג׳, אף שאריזונה היא מדינה סלחנית למדי, הדבר נוגע רק למשפטים אזרחיים, לא פליליים. את לא יכולה לחלק את האשמה. וד׳, איאן לא היה פוגע באישה."</p>
<p>וי בלעה את הרוק. השופט אולי לא היה מבריק, אבל נראה שבחוקים הוא מבין. היא החליטה שעליה לפנות אל תחושת האמפתיה שלו. "לא ידעתי ש... איאן אינו מזיק. הוא נראה מסוכן. תעמיד את עצמך במקומי. אישה, לבד, באמצע שום מקום. לפתע גבר גדול וכועס יצא מבין השיחים וצעק עליי."</p>
<p>השופט פתח תיק דק והתקין את משקפיו. "אה, כן. כתוב כאן שאת מנהלת תביעות. אני מניח שאת לא נבהלת בקלות רבה מדי. ספרי לי על הפגישה הבלתי רגילה הזו שלך. עם מי נפגשת? לאיזה צורך?"</p>
<p>הוא צדק. היא לא נבהלה בדרך כלל בקלות. לפחות, כבר לא. היא התפללה שמדובר רק בסדרה ייחודית של נסיבות ולא עדות לכך שהיא מאבדת את האחיזה במציאות, שעליה נלחמה בעשר השנים האחרונות. היא לא תוכל לחזור להיות אותה ילדה מפוחדת שפחדה מהצל של עצמה. הנערה שחשבה שעיניים שחורות וחבורות הן תופעות שגרתיות, ושכל האבות שותים לשוכרה עד שהם מאבדים שליטה.</p>
<p>היא שאבה סבלנות מכוחה ומחינוכה, וניסתה לפנות אל מקצוענותו של השופט. "אדוני, נהגתי לכאן מפיניקס כדי ליישב תביעה של תאונת דרכים עם גבר מבוגר בשם בוב ג׳ונסון. הוא נכנס לניתוח בשבוע הבא, ורצינו ליישב קודם את התביעה שלו." היא נרכנה לפנים. "כפי שאני בטוחה שאתה יודע, אם הוא ימות לפני יישוב התביעה, קרובי המשפחה שלו לא יוכלו לקבל פיצוי עבור הכאב והסבל."</p>
<p>"אז, מתוך טוב ליבך, באת עד הנה כדי לוודא שנכדיו של בוב הזקן יקבלו את המגיע להם, גם אם הוא יתפגר על שולחן הניתוחים?"</p>
<p>"טוב, כן, אפשר להגיד."</p>
<p>זה נשמע כל כך קר. בחוגים שלה זו נחשבה למשימת רחמים. פרט לכך, היא חיבבה את מר ג׳ונסון הזקן. לכן היא לא עזבה את התיק שלו גם לאחר הקידום שלה מסוכנת למפקחת יחידה.</p>
<p>"אני מופתע שבוב הזקן לא מילא את אחורייך בעופרת," אמר השופט.</p>
<p>"הוא כן, כלומר, הוא ניסה. הוא גירש אותי בעזרת הרובה הישן והחלוד שלו. הירייה פגעה בעץ הסמוך אליי. אז, אתה מבין, הייתי נסערת."</p>
<p>חיוך נגע בזוויות פיו של האיש המבוגר ואז נעלם. "למרות זאת, זה לא תירוץ לקבל החלטה גרועה. בגלל שאת רואה תוצאות של תאונות מדי יום, אני בטוח שאת מבינה את חומרת המצב."</p>
<p>״כן, אדוני. אבל..."</p>
<p>"עם דו״חות המהירות והתרגיל האחרון הזה שלך. מגיע לך לאבד את הרישיון..." השופט הרים את משקפי הקריאה שלו והציץ שוב בתיק הדק.</p>
<p>"ויולט."</p>
<p>ויולט. הילדה הקטנה המתחבאת בפינה, מנסה להעלים את עצמה.</p>
<p>עוד מסע אל העבר. זה היה נורא כמעט כמו חזרה הביתה, משהו שמעולם לא התכוונה לעשות.</p>
<p>"אנא, קרא לי וי."</p>
<p>"ובכן, וי, אנחנו צריכים לקבל כאן החלטה..."</p>
<p>"אני אעריך מאוד עמדה סלחנית... אדוני."</p>
<p>השופט טאנר התרווח בכיסא העור שלו והניח את ידיו לפניו. "אולי נוכל למצוא פתרון. תאונת פגע וברח פירושה אובדן רישיון. אבל אולי נוכל למצוא דרך אחרת."</p>
<p>"תוכל להתייחס לזה כאל עבירת מהירות," אמרה. נקודה או שתיים בלבד. הביטוח שלה ירקיע שחקים, אבל היא תציל את משרתה.</p>
<p>עיניו של השופט הצטמצמו. "אני לא זקוק לך כדי שתגידי לי איך לעשות את העבודה שלי. הפרות התנועה שלך מלמדות שאת תמיד נוהגת בפזיזות. נראה לי שאת זקוקה לזמן רגיעה. אני אעניק לך את החופשה הזו. שירות קהילתי, תשלום פיצויים."</p>
<p>הקלה שטפה אותה. כמה סופי שבוע בבית התמחוי המקומי, אולי איסוף הזבל בכיכר העיר. כמה גרוע זה יהיה?</p>
<p>"כן, שירות קהילתי. אני אעריך מאוד את ההזדמנות הזו, אדוני."</p>
<p>היא התעלמה מהזיעה שנאגרה בחגורת החצאית שלה. "אני מרגישה רע מאוד בגלל מר... בגלל הכלב שלו." היא החוותה במעורפל לעבר המטורף. "אני אשמח להחליף את כלבו עבורו."</p>
<p>"זו פסיקתי. שירות קהילתי, החלפת הכלב." הפטיש הלם. "אני אתן לך זמן כדי לאסוף את החפצים שלך ולעבור."</p>
<p>מבטו של השופט נע אל השורה הקדמית. "יש לך חדר פנוי, לא, איאן?"</p>
<p>"כן," רטן הגבר המגודל.</p>
<p>"לעבור?" צווחה וי.</p>
<p>"ודאי. לא תוכלי לשמור על דייזי כנדרש אלא אם תישארי שם בלילה."</p>
<p>היא בלעה צחוק. "כוונתך שאני צריכה לשמור על הכלב?"</p>
<p>"לא, גבירתי. את תחליפי את הכלב. את תמלאי את מקומו." השופט טאנר פנה אל הגבר. "עכשיו, איאן, כמה זמן לדעת דוקטור וודוורת׳ תהיה אנבל מרותקת לפינתה?"</p>
<p>"חודש. שישה שבועות אם יהיו סיבוכים."</p>
<p>״מיהי אנבל ולמה היא צריכה לעשות את זה?״ תבעה.</p>
<p>"אנבל היא הכלבה שכמעט הרגת. היא בת משפחה חשובה אצלי והיא כלבת שירות עם תעודות."</p>
<p>הר האדם דיבר אליה ישירות לראשונה מאז יצא בתנופה מבין השיחים.</p>
<p>״מה...? הכלבה הזו לא לבשה אפודה..."</p>
<p>"היא לא הייתה בתפקיד. לא היינו במקום ציבורי. אפילו כלב זקוק לזמן פנוי, בעיקר כלב שירות. הריצה היא הדרך שלה לפרוק אנרגייה."</p>
<p>"מה עם המשרה שלי? יש לי מחויבויות, סיכוי טוב לקבל משרת מנהלת תביעות מחוזית."</p>
<p>השופט נופף בידו כאילו ביקש לגרש יתוש מרגיז, והבהיר לה בדיוק מה דעתו על העבודה שלה. "היית צריכה לחשוב על זה לפני שנסעת במהירות במורד דרך עפר. יש לך עד מחר בארבע כדי להופיע בביתה של דייזי. איאן יסביר לך איך מגיעים."</p>
<p>"אבל זה לא הוגן." וי קמה בסערה ועקביה נקשו בחוזקה על הרצפה. "אתה לא יכול לעשות את זה. אני אשיג עורך דין."</p>
<p>"זה יהיה בזבוז זמן וכסף." הוא החווה לעבר האיש. "איאן, אני אבקש מהשריף מונרו לעצור אצלך מדי פעם כדי לקבל דיווח. כך תהיה לג׳ו הזקן הזדמנות לשוחח עם דייזי ולוודא שגברת רגל העופרת תעמוד בחלקה בעסקה."</p>
<p>"תודה, ראלף. אני גמור."</p>
<p>"אתה חושב שתצליח להחזיק מעמד עד מחר?" פני השזיף שלו התרחבו בחיוך מלא אהדה.</p>
<p>האיש החליק יד על פניו. "עשיתי את זה בעבר. אני אעשה את זה שוב."</p>
<p>האיש עבר על לוח הפגישות שלו, מצא עמוד ריק וקרע אותו. הוא רשם משהו ואז הושיט לה את הדף. "מחר בארבע."</p>
<p>"רק שנייה. מיהי דייזי? ולמה אתה זקוק לי?"</p>
<p>"דייזי היא אימי. אנבל היא כלבת השירות שלה. את תשגיחי על אימי בזמן שאני אישן."</p>
<p>וי נענעה בראשה. היא התקשתה לייחס כלבת שירות לאישה שיש לשמור עליה בזמן שהיא ישנה. אולי מדובר בהתקפי עווית? היא קראה על כלבים שמיומנים לחוש בעוויתות אצל אנשים.</p>
<p>"אה, ותביאי בגדים נוחים." הוא בחן אותה מכף רגל ועד ראש. שפתיו התעקלו בחיוך כאשר הבחין בכל פרט בחליפת המשי האפורה שלה. "את לא תזדקקי לאלה."</p>
<p>הוא החווה לעברה באופן כללי. באלה, הניחה שהתכוון לבגדי המעצבים שלה, ואולי לנעלי העקב הגבוהות.</p>
<p>"אני צריכה לדעת למה אני נכנסת. למה אימך זקוקה לכלב שירות?"</p>
<p>"אלצהיימר. היא סובלת ממחלת האלצהיימר."</p>
<p>וי הקיפה בזהירות את עיקול הדרך ושמרה על מהירות זחילה. חוסר סבלנות הכניס אותה לבלגן הזה, וחשיבה הגיונית תוציא אותה ממנו.</p>
<p>היא סקרה במוחה את הברירות העומדות לפניה ושיערה ששבוע של חופשה יהפוך את נהמת חוסר שביעות הרצון בחברת הביטוח <strong>טרנסגלובל</strong> לשאגה עמומה. לאחר מכן, הם יתחילו לדבר על חופשה ללא תשלום, מכת מוות ליעדים שלה.</p>
<p>היא טפחה על המחשב הנישא שהיה לצידה. קופסה גדולה מלאה בתיקים נחה על המושב האחורי. עור שחור היה לא נעים על הירכיים במהלך קיץ לוהט, אבל אין ספק שהוא נראה טוב. המוסטנג הייתה בבת עינה. חדשה, חלקה וחזקה. לא רע לנערה ממזרח אל.איי.</p>
<p>היא הציצה קדימה וראתה במקום שבו השיחים התפצלו שביל המוביל ימינה. זה חייב להיות המקום. זה היה שביל הגישה הפרטי היחיד מזה מיילים. היא נסעה לאורך דרך העפר הצרה במשך עוד כמה מאות מטרים וחנתה בחזיתו.</p>
<p>היא השמיעה שריקה נמוכה והעריצה את הנוף. זה היה בית - נמוך, רחב וחום. ממוסגר בצורה מושלמת בתוך המדבר השקט, כשההרים נישאים במרחק. המקום נראה כמו פיסת גן עדן.</p>
<p>וי יצאה מתוך המכונית והתקרבה אל המרפסת. מבטה הואר לנוכח גילויים חרשים ונפלאים. פרחי בר בעציצי חומר גדולים. שני מוטות הטבעה עתיקים, מוצלבים כחרבות, היו מעוגנים אל הקיר.</p>
<p>היא הניחה את כפה על הקיר, ספגה את החום של שמש הסתיו והעריצה את המרקם הגס. לבני הבוץ השחוקות נראו כאילו עמדו כאן שנים, ויאריכו עוד שנים רבות. הבית היה יציב, בלתי משתנה, בטוח.</p>
<p>פטריק היה אוהב אותו. הוא אהב כל דבר בעל נופך מערבי. ודאי בגלל המערבונים שבהם הוא היה צופה בטלוויזיה כאשר היו ילדים, שבהם הטובים תמיד מנצחים, והרעים מזוהים בקלות בזכות המגבעות השחורות שלהם.</p>
<p>וי בלעה את הרוק במאמץ. היא לא תבכה. זה לא מביא לשום תוצאות. פטריק לא היה רוצה בכך.</p>
<p>צחוק ואושר, זה מה שהוא הביא לחייה. עם סימן ראשון לסכנה הוא לקח אותה אל המבצר המיוחד שלהם וסיפר לה בדיחות עד ששכחה את הפחד.</p>
<p>אלוהים, כמה התגעגעה לחיוך שלו. לניצוץ השובב בעיניו. לטוב הלב המוחלט שלו. לאומץ הלב שבו עטף את עצמו כאילו מדובר בחובתו של אח.</p>
<p>וי נגעה בדלת העץ הכבדה. שבבים שרטו אותה, אבל הבסיס היה מוצק. המרחב המבוסס היה מחובר למשקופים בעלי עיטורי ברזל יצוק. הדלת אולי ישנה, אבל היא נראתה חזקה מספיק כדי להדוף צבא. או אפילו בן זונה עצבני אחד בלבד.</p>
<p>כן, פטריק היה אוהב את הדלת הזו.</p>
<p>יום אחד יהיה לה מקום כזה. אם היא תעבוד קשה יותר ותהיה חכמה יותר מכל האחרים.</p>
<p>וי שקעה בחלום בהקיץ האהוב עליה ביותר. שבו היא מוקפת הגנה ככל שכסף יכול לקנות.</p>
<p>מה היא הייתה משנה בבית זה לו היה שלה? היא לא הייתה משנה את העץ הגדול שהצל על הגג השטוח, וענפיו השחורים והעקומים נמתחים אל הבית בצורה מגוננת. לא את הקקטוסים הקוצניים שניצבו לאורך שביל הכורכר. גם לא את הצבר. הוא נראה כמעט כמו תמנון הפוך, בזמן שהושיט את זרועותיו אל השמיים, והן נעו קלות עם הרוח. הפריחה הוסיפה צבע כתום מתאים בדיוק, ושברה את כל החומים והאפורים של המדבר.</p>
<p>היה שקט, כמעט דממה. פרט לקריאה מזדמנת של ציפור כלשהי, אולי יונה. מה עושה מישהו עם כל השקט הזה? אין צפירות של אמבולנסים, אין שכנים, רק שקט.</p>
<p>וי התנערה ממחשבותיה. היא לא ברחה יותר מאתגרים, היא עמדה מולם פנים אל מול פנים.</p>
<p>פרקי אצבעותיה כאבו כאשר הקישה על משטח הדלת. מאמציה כמעט לא השמיעו קול. היא הלמה באגרופה בפעם השנייה וזכתה לגמול בצורת חבטה עמומה.</p>
<p>היא קיללה בשקט בזמן שנשפה על ידה הכואבת.</p>
<p>הדלת נפתחה מייד, בשקט. צירים משומנים.</p>
<p>"הגעת. יופי."</p>
<p>האיאן הזה עמד בפתח וזרועותיו הענקיות היו שלובות על חזהו.</p>
<p>וי בחנה את הלסת המכוסה זיפים. היא הרימה גבה נוכח השיער הסתור - קוצים בלונדיניים כהים פה, אזור שטוח על ראשו שם. ולחשוב שהיא קנאה בגברים עם שיער גזוז, שרק רוחצים וזהו. נראה שפרק הרחצה היה קריטי לתספורת הזו. הוא נראה כאילו מקלחת ומעט שמפו יחוללו פלאים בהופעתו.</p>
<p>הנוף השתפר ברגע שמבטה חלף מעבר לזיפים. גופיית ההוקי של פיניקס, אף שהייתה מקומטת מאוד, התוותה שרירי חזה נאים ביותר, ואז רמזה לשרירי בטן לפני שנעלמה בצורה מסודרת בתוך מכנסיו. אין ספק בזה, הוא מחובר לקבוצות הבית שלו. אין ספק שהסגול הדגיש את הירוק בעיניו, אבל היום הן היו גם אדומות.</p>
<p>הוא בטח סובל מהנגאובר רציני, אם לשפוט לפי האופן שבו ידו רעדה בזמן שאחז בידית הברזל של הדלת.</p>
<p>חשש טלטל אותה. היא לא ציפתה לזה. וי שמטה את המזוודה שלה מידה. תיק המחשב נותר תלוי על כתפה.</p>
<p>היא הושיטה יד. אחיזתו הייתה חזקה, אבל היה בה רטט שזיהתה תוך שניות.</p>
<p>״יותר מדי בילויים?״ זו הייתה אבחנה יותר משאלה.</p>
<p>איאן הזעיף פנים בתגובה. כתפיו הזדקפו. הוא חייב להיות מטר תשעים או יותר. לא פלא שהוא הפחיד אותה עד מוות.</p>
<p>"תראי, גברת, אני לא יודע לאן את חושבת שהגעת, אבל אין כאן הרבה סיבות למסיבות."</p>
<p>וי שלחה לעברו מבט. "אני מזהה הנגאובר כאשר אני נתקלת בכזה."</p>
<p>"באמת, הא? מה דעתך על מחסור בשינה, את זה את מכירה?"</p>
<p>היא הרימה מעט את סנטרה. "קראתי קצת. ולמזכירה שלי יש תינוק שסובל מגזים. היא אומרת שבגלל זה היא תמיד מאחרת."</p>
<p>הוא התבונן בה מלמעלה עד למטה ומבטו תקף את מכנסי החאקי המגוהצים שלה, את המוקסינים המצוחצחים, את הגופייה והסוודר התואמים שלה. הוא נענע בראשו. "לא, בחיים לא החמצת רגע אחד של שינה. מסכנה המזכירה שלך."</p>
<p>רצועת תיק המחשב ננעצה בכתפה. המילים שלו ננעצו בגאוותה. היא הייתה בוסית טובה, לכל הרוחות. היא הגיעה למה שהגיעה בעבודה קשה - היא זכתה במלגה לילדי שכונות עוני. היא ידעה מה זה להילחם, מה זה להיאבק.</p>
<p>וי התנשמה עמוקות והזכירה לעצמה שכל ההבדל יהיה ביחסים טובים עם הגבר הזה. "תראה, אני חושבת שהתחלנו ברגל שמאל. למה שלא ננסה מחדש? תוכל להתחיל בכך שתזמין אותי להיכנס."</p>
<p>הוא רטן בתגובה והתרחק מהקיר. הוא פנה בלי להוציא מילה מפיו, והניח לה ללכת אחריו כמו ילדה חסרת אונים.</p>
<p>היא אחזה במזוודת הטוויד שלה ורצה אחריו. והיא בחיים לא רצה אחרי אף אחד. צעד או שניים מלפנים לפחות.</p>
<p>"אני רוצה לפרוק את חפציי כבר עכשיו. להתקין את המחשב שלי..." מוחה החל לדהור, לחשב כיצד תוכל להמשיך להחזיק את היד על הדופק במשרד, בעודה תקועה בחור הזה. היא נרעדה כאשר חשבה שאקו־פוינט היא המקום הקרוב ביותר שבו יש חיי תרבות. היא הייתה במרחק שנים־עשר מייל משם לפחות.</p>
<p>"כן, כדאי לזוז. שעת המכשפות כמעט הגיעה," הפטיר.</p>
<p>היא בקושי שמעה אותו. "מה אמרת... שעת המכשפות?" מלמלה ועדיין חשבה על הפוליטיקה המשרדית שלה.</p>
<p>וי קפצה לשמע קול נקישה עיקש על דלתה.</p>
<p>היא תחבה את הגרביים והתחתונים שלה למגירה עליונה של שידת עץ אורן וטרקה אותה בחוזקה.</p>
<p>"וי?" נשמע הקול העמוק.</p>
<p>"רק שנייה," קראה ודחפה את המזוודה מתחת למיטה. בזמן שהזדקפה, היא סידרה את הכרים על המיטה והחליקה על כיסוי המיטה המקסים העשוי שניל. כותנה נקייה, אולי אפילו אורגנית. התחושה הייתה שמימית ורכה תחת אצבעותיה. לקח לה שנים ללמד את עצמה מהם הדברים המעודנים יותר של החיים. בקרוב מאוד היא תוכל להרשות אותם לעצמה. גם כשנתח נכבד מתלוש השכר שלה נשלח מדי חודש לאל.איי.</p>
<p>עוד נקישה. הפעם חזקה יותר. נואשת כמעט.</p>
<p>היא מיהרה אל הדלת בזמן שתחבה קבוצת שיער מאחורי אוזנה. היא הדביקה לפניה חיוך בטוח.</p>
<p>"מוכנה... תוביל," אמרה בזמן שפתחה את הדלת. היא דיברה לעבר גב ענק, שנע לאורך המסדרון. וי רצה כדי להדביק אותו.</p>
<p>האריחים המקסיקניים היטשטשו מתחת לרגליה - הקירות הלבנים זהרו בניגוד מוחלט. זוהר מעורר מיגרנות. אבל לפחות הוא הבהיר מעט את כל הציורים המקסיקניים הקולוניאליים.</p>
<p>בדיוק כאשר חשבה שתתעוור מהברק, נפתח המסדרון לתוך חדר ענק. חדר גדול, עם תקרה נמוכה ומסך טלוויזיה גדול בפינה. החדר היה דל ריהוט, כמעט מפחיד בכך. לא הייתה שם ערמת ירחונים ביתית. רק שלט רחוק וירחון טלוויזיה...</p>
<p>וי הקרירה פנים. האם השלט רחוק באמת מחובר בשרשרת לשולחן הקפה?</p>
<p>"אימא, זוהי וי."</p>
<p>איאן דחק בה קדימה עד שהגיעו לספת עור. הברק העז והצבעים החמאתיים הבטיחו עור רך. שמיכה אינדיאנית ססגונית עטפה את הספה מאחור, ממש מאחורי קשישה. זרועות דקיקות, שיער כסוף־זהוב רך שסופר בסגנון קארה קצר ועיניים כחולות ומבהיקות.</p>
<p>"וי, זוהי אימי, דייזי."</p>
<p>"שלום." היא הושיטה את ידה.</p>
<p>האישה אחזה בידה של וי. היא תופפה עליה באצבעות עטורות טבעות. ידיה היו צוננות, ריחה אלוהי. היה חן בתנועות שלה, משהו מלכותי בתנוחתה.</p>
<p>האישה הזו לא ישבה ברפיון גו אפילו דקה אחת בחייה.</p>
<p>"אני דייזי. ברוכה הבאה."</p>
<p>האישה קמה וגזרתה הזעירה הפתיעה את וי - ראשה לא הגיע אפילו אל כתפיה של וי. היצור הזעיר הזה עטף אותה בחיבוק ללא אזהרה.</p>
<p>וי נדרכה. היא הביטה מעבר לראש הזהוב בענק והפצירה בו בעיניה.</p>
<p>תציל אותי.</p>
<p>הישועה לא תבוא ממנו. התשישות נעלמה מפניו של איאן ועיניו האירו בחיבה.</p>
<p>היא טפחה במבוכה על עמוד שדרתה הזקוף של האישה ואז השתחררה מאחיזתה.</p>
<p>"אימא, וי תצטרף אלינו לארוחת ערב."</p>
<p>"מיהי וי?" שאלה והבעה זועפת קימטה את מצחה.</p>
<p>"אני וי."</p>
<p>"אה, כן, כן, כמובן, יקירה. אבל מי יצטרף אלינו לארוחת הערב?"</p>
<p>וי פנתה אל איאן בחוסר אונים. זה איים להפוך לבדיחה גרועה. היא למדה במשך זמן קצר מאוד על מחלת האלצהיימר ולא ידעה בדיוק למה לצפות.</p>
<p>"אימא, למה שלא תראי לאורחת שלנו את הציורים שלך בזמן שאני אכין את ארוחת הערב?"</p>
<p>"איזה רעיון מלבב, יקירי." הקשישה אחזה בזרועה של וי ובעדינות הובילה אותה דרך מעבר מקושת ולאורך מסדרון ארוך.</p>
<p>וי לא הייתה יכולה שלא להבחין בטכניקת הטפטים המיוחדת בבית. לאורך הקיר היה פס גבול כלשהו, בגובה המרפק בערך. הוא נראה כמו רצועה מתכתית. רצועה משקפת?</p>
<p>היא פתחה את פיה כדי לשאול עליה, אבל לא הצליחה להפריע לדבריה של הקשישה. האישה המבוגרת יותר פטפטה בזמן שהלכו, דיברה על מזג האוויר, על הופעת בלט שזה עתה ראתה, על השערורייה האחרונה בנוגע לנשיא ניקסון.</p>
<p>חוץ מהתעלמות מוחלטת מהנשיא הנוכחי, היא נראתה לגמרי בשליטה. העבודה הזו תהיה קלה יותר מכפי שווי תיארה לעצמה.</p>
<p>"הנה הסטודיו שלי," הטעימה דייזי בזמן שהגיעו לצמד דלתות בקצה המסדרון. היא פתחה את הדלתות וחשפה נוף מרהיב. היו שם חלונות מהרצפה עד התקרה לאורך קיר אחד, עם רקע הרים אפורים וסגולים במרחק. למטה היה שדה מרעה, מלא עצים ירוקים, וכמה שיחים נמוכים יותר. הרוב היה ירוק, אבל מדי פעם נראה באופק עלה כתום־צהוב. עוצר נשימה.</p>
<p>והציוד. היא מעולם לא ראתה כל כך הרבה צבעים נפלאים כל כך במקום אחד, להוציא חנות לאומנות. אצבעותיה רצו להחזיק במברשת, לנסות את הפסטלים שבהם עשתה ניסויים לפני שנים, לאחר שקיבלה אותם ממורה נדיב. אבל לא, הצבעים לא היו בסדר. היה צורך באמצעי זוהר ועז יותר. אמצעי שיציג את כל הניגודים והמרקמים.</p>
<p>"זה נפלא," התנשמה.</p>
<p>"ידעתי שתאהבי את זה. יש לך ידיים של אומנית."</p>
<p>הידיים הגרומות הרימו את ידיה, עקבו אחר אצבעותיה ולחצו קלות על כף היד, כאילו אמדה את כוחן.</p>
<p>"הידיים שלי היו בדיוק כאלה פעם." הקשישה נאנחה ושמטה את ידה. היא סבה מעל וי, אבל היא לא הצליחה להצניע את הצער שעלה בקולה.</p>
<p>״פעם?״</p>
<p>דייזי ניגשה אל החלון ואבדה במחשבות. "אני לא יכולה להחזיק מברשת."</p>
<p>היא חזרה בתנועות נוקשות, חסרות תיאום.</p>
<p>"לא יכולה גם לרקוד. הברכיים שלי לא עובדות כמו שצריך."</p>
<p>היא חזרה אל החלון ושבה אל וי, מהר יותר.</p>
<p>"כולם יודעים. תחזיקי את המברשת כמו שצריך. שיעור ראשון."</p>
<p>היא ניגשה אל ספסל העבודה ואחזה בפחית קפה מלאה במברשות צבע.</p>
<p>"אני לא יכולה." היא ניגשה אל וי. "לא יכולה לעשות את זה, לא יכולה, לא יכולה, לא יכולה," דקלמה, וקולה הלך והתגבר. צבע ארגמן הכתים את לחייה הקמוטות. כל שאר פניה היו בצבע חיוור כמוות, כמעט אפור.</p>
<p>אלוהים, היא עומדת לחטוף שבץ.</p>
<p>"זה בסדר," הרגיעה וי. בטנה התהפכה בחוסר אונים. איך היא צריכה לטפל באישה הזו?</p>
<p>״אני לא יכולה, אני לא יכולה, אני לא יכולה לעשות את זה!״ היא עמדה עכשיו ממש מול וי. טיפות של רוק ניתזו על פניה. הידיים הזקנות אחזו בה.</p>
<p>"לא יכולה לעשות את זה!" צרחה. האישה הסתובבה ובכוח מפתיע הרימה את הפחית, על מברשותיה והכול, והשליכה אותה אל חלון.</p>
<p>הזכוכית התנפצה. סדקים גדולים ומזוגזגים הבהיקו במקום שבו הפחית יצרה מגע עם החלון.</p>
<p>וי נבהלה. מה היא צריכה לעשות, לכל הרוחות?</p>
<p>איאן ודאי שמע את המהומה. הוא תכף יפתח את הדלתות האלה ויטפל בזה... במצב הזה. היא אימצה את אוזניה וביקשה לשמוע את צעדיו הכבדים.</p>
<p>כלום. איש לא בא להציל אותה.</p>
<p>דייזי, שהייתה רגועה כעת, דהרה לעבר החלון.</p>
<p>וי קיבלה החלטה של שבריר שנייה ורצה אחריה. היא אחזה באישה מאחור בחיבוק דוב. דייזי התפתלה, צרחה וניסתה להוריד מעליה את זרועותיה של וי. וי החזיקה בכל כוחה והתנשפה בחוזקה. היא לא תעזוב אותה. היא לא תיתן לאישה החולה הזו לזרוק את עצמה החוצה דרך החלון.</p>
<p>הדמות הזעירה התנערה. כל תנועה אילצה את וי להרים את זרועה. היא תחנוק את האישה אם לא תעזוב אותה עכשיו. אבל דייזי תמות אם היא תעזוב אותה. הבחירה לא הייתה משהו.</p>




			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 19.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות