נישואים סיציליאניים

1

ג'יאני פירלי היה חסר מנוחה.

השעה היתה שש בערב מאי חמים והוא היה כלוא במסיבה שחגגה את הולדתו של סטפנו לוקזי במשך זמן שדמה לנצח.

החדר היה הומה מדי, הקולות רמים מדי ואם עוד מישהו יתקע מתחת לאפו עוד תינוק מצווח, הוא ישכח שהתגובה המצופה למתקפה מעין זו היא חיוך מנומס. היו שם מספיק ילדים כדי לארגן נבחרת כדורגל.

נראה שסטפנו נכנס למשפחה פוריה מאוד.

וכאילו לא די בכך, שעה לפני כן, טומסו מסיני, אחד מחבריו הוותיקים ביותר של ג'יאני, הופיע עם אשתו. אשתו ההרה מאוד.

הגם אתה, טומי? חשב ג'יאני בזמן שלחץ את ידו, נשק לאשתו ואמר את כל הדברים הנכונים.

הבלונדית הסקסית עם הרגליים הבלתי נגמרות היתה הסחת הדעת היחידה שג'יאני ראה שם, אבל היא התגלתה כטיפוס גס רוח למרות שהיתה נעימה לעין.

נאנח, הוא שלח מבט חבוי בשעון שלו. עוד כמה דקות והוא יוכל לצאת בנימוס. עד אז הוא יחייך, יגיד את הדברים הנכונים וינסה להבין מה בשם אלוהים גרם לסטפנו לוותר על חירותו ולהפוך לא רק לבעל אלא גם לאב.

לג'יאני לא היה שום-דבר נגד נישואים או תינוקות. יום אחד, הניח, גם הוא יתמסד, יתחתן ויביא לעולם שני ילדים משלו, אבל זה יקרה בעתיד הרחוק.

לא עכשיו. זה היה מוקדם מדי.

סטפנו וטומסו נראו מאושרים למדי, אבל זה לא מנע ממנו לתהות למה שני גברים שפויים לגמרי מוכנים לוותר על החופש שלהם כאשר הם בשנות השלושים בלבד שלהם.

האם יש משהו באוויר?

הוא כמעט אמר את זה לטומסו, אבל לא מתבדחים עם גבר שכרסה של אשתו בגודל של הר, גם אם אתה מכיר אותו מאז שהייתם בני עשר. הוא, טומי וסטפנו גדלו יחד ברחובות ההומים של איטליה הקטנה במנהטן. דרכיהם לא הצטלבו לעתים קרובות עכשיו, אבל הם עמדו זה לצד זה ברגעים החשובים.

נראה שתינוקות הם עניין חשוב.

מישהו – אחד הגיסים החדשים של סטפנו – חלף על פניו, תינוק מצווח בזרועותיו. ריח נדף מן הילד.

זה לא היה ריח של טלק.

"סליחה," אמר הבחור והצטחק.

ג'יאני הצליח לחייך בתשובה. "אין בעיה," אמר ופנה אל המרפסת, שם נשם עמוק את האוויר הצח. בסדר. הוא יישאר כאן כדי להנות מנופו של סנטרל-פארק ארבעים קומות למטה ויחליט אם הוא רוצה להיפגש הערב עם לינדה בלי שיצטרך להעמיד פנים שהוא מאושר ששני חבריו הטובים ביותר איבדו לחלוטין את שפיות דעתם.

אולי כדאי שיעשה כהוראת האינסטינקטים שלו ויבחר לעזוב את המסיבה. הוא התפתה לשלוח מתנה מטיפני, להוסיף פתק המסביר שהוא מצטער מאוד על שלא הצליח להגיע אישית וכו', וכו', וכו', אבל איך יכול היה לא להופיע לחגיגה הזו של התינוקת של סטפנו? הוא החמיץ את החתונה – מזג אוויר גרוע הביא לסגירת נמלי-התעופה.

אז הוא כאן.

הבלונדית עם הרגליים הארוכות היתה גם היא כאן.

ג'יאני הקדיר פנים. האם הוא חזר לזה? טוב, לא היה נושא אחר שיעסיק אותו. האשה הותירה את חותמה בו. חותם שלילי. ומאחר שלא מצא משהו טוב יותר לעשותו אחרי שהסתובב בין האנשים, מחשבותיו חזרו אליה באופן טבעי.

הוא סבל פעם מכאב שיניים. למרות שניסה, הוא לא הצליח למנוע מקצה לשונו לגעת במקום הכואב.

זה היה בדיוק אותו הדבר.

ג'יאני צפה אל חדר המגורים הענקי של בית לוקזי. היא עמדה שם, מדברת בחיוניות עם קרן, אשתו של טומסו, כאילו היו חברות ותיקות. היא חייכה, היא נגעה בזרועה של קרן, היא אפילו הצטחקה.

היא לא הצליחה אפילו לעקל מעט את שפתיה למענו.

לא שזה הפריע לו. היא לא היתה הטיפוס שלו כלל. הוא העדיף נשים קטנות, כהות שיער ונשיות מאוד. לינדה עמדה בתנאים האלה. היא היתה גם מקומרת, בעוד שהבלונדית היתה רזה כמו נער. לינדה חייכה כאשר גבר חייך אליה. הבלונדית לא. היא חילקה חסדים בקמצנות של צייקן המסרב לפתוח את ארנקו.

מלצר יצא אל המרפסת. "תשתה משהו, אדוני?"

ג'יאני הנהן ונטל כוס של יין אדום מהמגש והרימה אל שפתיו.

הוא והבלונדית הגיעו אל הלובי של הבניין באותו זמן. דלתות המעלית הפרטית של הפנטהאוז היו בתהליך סגירה כאשר שמע קול קורא.

"הי," אמרה אשה.

יד דקה נתחבה בין הדלתות.

ג'יאני לחץ על המתג הפותח את הדלתות. הן נפתחו והוא ראה את הבלונדית.

לא הטיפוס שלי, היתה התגובה הראשונה שלו.

הוא חייך בנימוס. "מצטער, לא ראיתי אותך מתקרבת."

היא בחנה אותו במבט ארוך. הבעתה אמרה חשד.

"זו מעלית פרטית," אמרה.

חיוכו של ג'יאני התרחב. "נכון."

"היא עולה רק לפנטהאוז."

"כמה נוח," אמר ביבושת. "אני בדרכי לשם, במקרה."

"האם השוער – "

"אולי תרצי לראות את רשיון הנהיגה שלי, את הדרכון ואת תעודת הלידה," אמר וחיוכו נמוג. "או שאולי אני צריך לבקש לראות תעודה מזהה שלך."

זה לפחות העלה מעט צבע על קשתות עצמות לחייה הגבוהות.

"אני עולה למסיבה של לוקזי."

"גם אני. כלומר, זה מה שאעשה ברגע שתיכנסי פנימה והדלתות ייסגרו."

היא נכנסה למעלית ונעמדה לצדו, עיניה מביטות הישר קדימה. בסדר. הוא החליט לנסות שוב.

"את חברה של פאלון?"

"לא," אמרה בלי להביט בו.

"של סטפנו?"

"לא."

"אז את עם – "

"אני לא מבינה מה זה עניינך," אמרה, עדיין מביטה קדימה. ואז הסתובבה אליו, עיניה קפואות כקרח. "חוץ מזה, אני לא מעונינת."

עכשיו היה תורו להיות מי שפניו מתלהטים.

"אני רוצה להגיד לך," אמר, "שאני לא – "

המעלית עצרה והדלתות נפתחו. ג'יאני יצא ראשון בלי לחכות שהאשה תקדים אותו. טוב שהמעלית נפתחה הישר לתוך המבואה של סטפנו. הוא לא היה בטוח מה היה עושה אם היה מוצא את עצמו לפני דלת סגורה והיה צריך להחליט אם לצלצל בפעמון או להגיד לה שהיא יכולה ללכת לעזאזל.

פתטי, ידע. פתטי עוד יותר שהיא הצליחה להעלות בראשו מחשבות ילדותיות כאלה. הוא כמעט אמר לה מה הוא חושב, אבל באותו רגע הבחין בסטפנו, הצועד לקראתו וחייך רק כדי שהבלונדית תעקוף אותו, תשמיע צווחה קטנה של עונג ותיפול הישר אל בין זרועותיו של סטפנו.

"סטפנו," קראה באושר וג'יאני, שפיו התעקל בסלידה, הלך להתערבב בקהל.

נראה שנסיכת הקרח שמרה את חיוכה למעטים נבחרים בלבד.

עתה, בצפותו בה, הוא ראה אותה מבזיקה את אותו חיוך לעבר אשתו של סטפנו ואל התינוקת בזמן שנטלה את הילדה מזרועותיה של פאלון. הוא ראה כיצד שפתיה משתרבבות בזמן שגרגרה. התינוקת בעטה ברגליה והבלונדית לא רק חייכה אלא שאף זרקה לאחור את ראשה וצחקה.

זה היה צחוק משהו. גרוני. צרוד. בנסיבות הנכונות, הוא חשד שהצחוק הזה יכול להיות סקסי לאללה.

ג'יאני צמצם עיניים.

הוא ראה ששגה בקשר לאשה הזו. השגיאות לא היו חשובות, בהתחשב בנסיבות, אבל הוא היה גבר שאהב לדייק בפרטים. שערה לא היה בלונדיני, היו בו עשרות גוונים של זהב חיווריין. והיא לא היתה רזה מאוד. דקיקה, כן, אבל עם אגן מלא ואחוריים מעוצבים היטב.

וכאשר, בעודה צוחקת, היא הרימה את התינוקת גבוה באוויר, שדיה התרוממו ורק עיוור לא היה מבחין בכך שהם עגולים ומלאים...

ולא כלואים בתוך חזיה.

השמלה הירוקה החיוורת נצמדה אל גופה די כדי לאפשר לו לראות את קווי המתאר של פטמותיה.

איך הן? קטנות? גדולות? מה צבען? ורוד, דמיין, כמו פיה. רכות למגע, משייות ומגיבות. הן יתהדקו תחת הליטוף שלו, יפרחו תחת מגע לשונו...

לעזאזל, מה הוא עושה?

מדובר כאן בטקס הטבלה, לא מסיבת רווקים. האין זה טוב שהוא על המרפסת, כך שהוא יכול לסובב את גבו אל החדר? מפני שהמחשבות הנודדות האלה השפיעו בצורה צפויה על האנטומיה שלו.

ג'יאני התרכז בקו הרקיע של מנהטן, שרחץ עתה בגוונים כתומים של שקיעה, אבל המחשבה על צבע של דברים לא היתה רעיון כל-כך טוב ברגע זה. היא החזירה אותו אל שדיה של הבלונדה.

ירוק היה צבע טוב יותר. ירוק של אדניות, שהצמיחו שתילי מרפסת רבים.

המשי הירוק של שמלתה של האשה והאופן בו נצמד אליה...

"היא יפהפיה, לא?"

סטפנו נעמד לצדו, מחייך, מציג בפניו בקבוק יין. ג'יאני הנהן והושיט את כוסו למילוי.

"זה כל-כך ברור?" שאל בחיוך זועף.

"אתה מתבדח? כמובן."

ג'יאני נאנח. "תודה רבה."

"הי, אני אומר את האמת."

"לך קל לדבר, לוקזי."

"טוב, בטח, אבל מי לא היה מגיב ליופי כזה?"

"בוא לא נגזים כאן," אמר ג'יאני. "היא מושכת, בהנחה שאתה אוהב את הטיפוס."

"מושכת?"

"כן. אתה יודע, יש לה את כל הציוד הנכון במקומות הנכונים." סטפנו התבונן בו כאילו יצא מדעתו. הוא חשב על הדרך בה הבלונדית קידמה את פני חברו הוותיק, למרות היותו נשוי. "אבל זה לא הופך אותה לעוצרת נשימה."

"זו בדיחה, נכון?"

"למה שאתבדח? אני רציני. חוץ מזה, יש לה קסם של עקרבה ארסית."

הבעתו של סטפנו התקדרה. "תשמח שאנחנו חברים מאז הילדות, פירלי, אחרת הייתי מחטיף לך."

"מה קרה לך, בנאדם? אתה רוצה להחטיף לי בגלל שאני לא מסכים שאשה מסוימת עוצרת נשימה?"

"נכון. האשה הספציפית הזו היא – האשה הספציפית הזו..." גבותיו של סטפנו התרוממו. "איזו אשה?"

האם זה מה שקורה לגבר כאשר הוא מתחתן ומוליד ילד? האם הוא מאבד את שפיות דעתו בנוסף על חירותו?

"הבלונדית, כמובן," אמר ג'יאני בקוצר רוח. "זו שבירכה אותך ב... אה, חמימות כזו... ודרך אגב, האם פאלון לא מתנגדת לדברים כאלה?"

עיניו של סטפנו התרחבו. ואז הטיל לאחור את ראשו ופלט שאגת צחוק.

"נפלא," אמר ג'יאני בקור. "אני שמח שאתה חושב שזה – "

"הבלונדית," התנשף ג'יאני. "אלוהים, הבלונדית!"

"כן." ג'יאני הניח את הכוס שלו על שולחן קרוב ופנה לעבר הדלתות.

סטפנו אחז בזרועו. "אידיוט, לאן אתה הולך?"

"לוקזי," אמר ג'יאני בשיניים חשוקות, "לא הייתי רוצה לנגב אתך את הרצפה בזמן שהאורחים שלך צופים בנו, אבל כה יעזור לי – "

"אני דיברתי על הבת שלי!"

"כן. ואני אמרתי לך..." ג'יאני מצמץ. "הבת שלך?" הוא הרגיש בצבע המכתים את לחייו. "אתה דיברת על – על – "

"על כריסטינה. כמובן. ואתה חשבת שאני מדבר על אשה."

"לעזאזל." ג'יאני הסתובב, השעין את זרועותיו על מעקה המרפסת ובהה קדימה בחשכה הנאספת. הדברים מדרדרים. "אתה צודק," מלמל. "אני אידיוט."

סטפנו צחק. "אני שמח שאנחנו מסכימים." הגברים השתתקו לרגע. ואז סטפנו כחכח בגרונו. "אז, על איזו בלונדית אנחנו מדברים?"

"זה לא חשוב," אמר ג'יאני ונופף בידו בביטול. חלפו כמה שניות. "זו שכמעט השליכה את עצמה אל בין זרועותיך כאשר היא הגיעה הנה."

"תיאור לא טוב, פירלי. כל הנשים משליכות את עצמן לזרועותי."

ג'יאני צחק. "כדאי שאשתך לא תשמע אותך אומר את זה."

"שאשתו לא תשמע מה?" אמרה פאלון, מחייכת כאשר הצטרפה אליהם. "ג'יאני, טוב לראות אותך שוב."

ג'יאני חייך ונשק ללחיה. "ואותך, פאלון. האמהות הוסיפה לך חן. חשבתי שזה בלתי אפשרי."

פאלון עפעפה. "סיציליאנים! אתם תמיד יודעים איך לגרום לאשה להרגיש טוב."

"לנשים מסוימות," אמר סטפנו. פאלון הרימה את גבותיה. "נראה שאחת האורחות שלנו דחתה את הזכות להוסיף את שמה לספרון השחור הקטן של ג'יאני."

"סטפנו," אמר ג'יאני בקול מתרה.

סטפנו הניח את זרועו על כתפי רעייתו. "קדימה, אל תתבייש. אם אתה מעונין באחת האורחות שלנו – "

"אני לא," אמר ג'יאני במהירות. "אמרתי רק – "

"תצביע עליה," אמרה פאלון. "אני אערוך את ההכרות."

ג'יאני הביט בסטפנו, שחייך מאוזן לאוזן. "לוקזי, לעזאזל! פאלון, בעלך נותן לדמיונו לתעתע בו."

"אני יודע מיהי," אמר סטפנו כאילו ג'יאני איננו שם.

"אתה לא," הזדרז ג'יאני לומר. איך זה יצא מידיו במהירות כזו? "יש במסיבה הזו לפחות שש בלונדיניות."

"אבל אתה אמרת שהיא השליכה את עצמה עלי."

"אז?"

"ושהיא מושכת." סטפנו קרץ אל אשתו. "מושכת אבל לא יפהפיה, אם לא אכפת לך."

"מה," אמר ג'יאני בקור, "אתה מנסה להגיד?"

"אני מנסה להגיד," אמר סטפנו בזחיחות, "שאני יודע מיהי." הוא עשה אתנח כדי לזכות במלוא תשומת הלב של ג'יאני ופאלון. "האשה היא גיסתי."

ג'יאני הביט בחברו מנוער. "היא – "

"הוא מדבר על בריאנה," אמר סטפנו לפאלון. "ולמה גבר שחושב שהיא מושכת אבל לא יפהפיה יהיה עם קבעון כזה עליה?"

"אין לי קבעון עליה. אשה מהסוג הזה אף-פעם לא עוררה בי עניין... לעזאזל. אני הורג את עצמי כאן, לא?"

"כן," הסכימה פאלון בחביבות. היא עזבה את בעלה ושילבה את זרועה בזרועו של ג'יאני. "והמוצא היחיד הוא שתרשה לי להציג אותך בפני ברי כדי שתראה מה בדיוק לא מעניין אותך."

סטפנו ופאלון צחקו, כך שגם הוא צחק, או ניסה לפחות, כאשר היא גררה אותו לאורך החדר. תודה לאל, חשב, אחרי שהציץ סביב. ברי או בריאנה, או איך שלא קוראים לה, לא היתה שם.

"הייתי שמח להכיר אותה," אמר, משקר במצח נחושה. "חבל שהיא עזבה."

"היא עלתה למעלה כדי להחליף חיתול לתינוקת," אמרה פאלון וצעדה אל המדרגות המעוקלות המובילות אל הקומה העליונה של הפנטהאוז, "ואני לא אתן לך לצאת מזה."

"פאלון, תראי, אני מצטער. לא הייתי צריך להגיד מה שאמרתי על אחותך. אני בטוח שהיא מקסימה. יפהפיה. ו – "

"ברי," אמרה פאלון, הנה את," וג'יאני הסתובב מהמארחת שלו והביט באשה שירדה במדרגות.

הוא צדק בפעם הראשונה.

בריאנה או'קונל לא היתה יפהפיה.

היא היתה עוצרת נשימה.

כל השיער הבלונדי הזה, הנופל על כתפיה כדי למסגר פנים שנשלטו על ידי עיניים כחולות כים. הפה הזה, כן, ורוד כניצת הוורד ומלא מספיק כדי לגרום לו לתהות איך הוא ירגיש אם ישקע לתוך כל החמימות הרכה שלו. השדיים הגבוהים, המותניים הצרים, העיקול המעודן של האגן והרגליים הארוכות והבלתי נגמרות האלה.

היא לפחות לא ניסתה להקפיא אותו במבט. איך יכלה, כאשר הביטה בו לא יותר משניה?

"ברי, זהו ג'יאני פירלי. ג'יאני, אחותי הקטנה, ברי."

"בריאנה," אמר החיזיון הבלונדיני הזה והיא הפנתה את ראשה אל פאלון. "התינוקת נרדמה ברגע שהכנסתי אותה לעריסה שלה. השארתי אותה שם עם המטפלת. בסדר?"

"בסדר. אה, ברי? ג'יאני הוא אחד החברים הוותיקים ביותר של סטפנו."

הפעם ג'יאני זכה במלוא מבטה הקפוא. "כמה נחמד לשניהם. אם תסלחו לי..."

"למה שאסלח לך?" אמר לפני שהצליח להשתיק את המילים. הוא התרחק מפאלון והתקרב אל בריאנה ודיבר בקול נמוך מספיק כדי שיגיע רק לאוזניה. "את תמיד כל-כך גסה, או שזה אישי?"

העיניים הכחולות העמוקות פגשו את עיניו והוא ראה משהו בתהומות שלהן, הבזק של להט כה עז עד שאיים לחרוך את נשמתו.

"אתה מחמיא לעצמך," לחשה.

ואז נעלמה.

ג'יאני לא הבין למה אנשים מתכוונים כאשר הם אומרים שהדם רותח, אבל עכשיו הבין. הוא התבונן בגווה המתרחק, מדמיין את התענוג שבמרדף אחריה, שבאחיזתה וניעורה עד שתתחנן לרחמים...

או משיכתה אל בין זרועותיו, נשיאתה משם, לקיחתה לחדר שם יוכל להוריד מעליה את שמלתה הירוקה ואת ההבעה הקפואה הזו, לטמון את ידיו בשערה ולנשק לה עד שתהיה חסרת אונים ותתחנן לעוד...

"ג'יאני, אני נורא מצטערת."

הוא מצמץ ונעץ את עיניו בפאלון. היא נראתה המומה כמוהו.

"ברי לא – היא לא גסת רוח. אני לא יודעת מה קרה לה."

לא היה פשוט להעלות חיוך, אבל הוא הצליח. "זה בסדר."

"לא, זה לא. תראה, תן לי למצוא אותה ו – "

"לא." קולו היה חד. הוא הצליח לייצר חיוך נוסף והתחיל מחדש. "פאלון, באמת, אני לא פגוע."

"אבל אתה צריך להיות. כאשר אני אתפוס אותה אחר כך – "

"תשכחי מזה. אולי היה לה יום קשה."

"לברי? יום קשה?" פאלון נחרה בבוז. "אני לא יודעת איך. אחותי לא עושה שום-דבר שיכול להיחשב קשה."

חוץ מאשר להתייחס לגברים כאל זבל, חשב ג'יאני, אבל הוא לא יגיד את זה. התנהגות אחותה אינה אשמתה של פאלון.

"היא לא עובדת?"

"היא עובדת בהמון מקומות. היא היתה צלמת, סוכנת נסיעות, זבנית, עוזרת מחקר בתוכניות משחק בטלוויזיה..." פאלון חייכה. "אמא שלנו אומרת שהיא עדיין מחפשת את עצמה, אבל בכנות, אחותי השניה ואני חושבות שהיא אף-פעם לא איבדה את עצמה מלכתחילה. היא פשוט, בעצם, מרחפת."

זו היתה דרך נחמדה להגיד שבריאנה לא מהימנה ולא רק גסת רוח ומעצבנת. האשה לא יכולה להיות הטיפוס של אף גבר נורמלי, בטח לא שלו.

"פאלון," אמר ואחז בידיה של המארחת, "ביליתי נהדר."

"אתה לא עוזב!"

הוא חייך והרים את ידיה לשפתיו, נושק לגב כל אחד מידיה.

"חוששני שאין לי ברירה. יש לי פגישה הערב."

"אה. חבל. סטפנו ואני קיווינו שתישאר אחרי שהאחרים יעזבו. הוא אוהב לדבר אתך על העבר."

"אני מבטיח שנעשה את זה בפעם אחרת. תגידי לו שלום בשמי, בסדר?"

"כן, בטח." פאלון שילבה את זרועה בזרועו וליוותה אותו אל הכניסה. "ג'יאני... אני באמת נורא מצטערת על אחותי."

"אין צורך. כבר נדחיתי בעבר."

פאלון צחקה ופנתה אליו כדי לחפון את פניו בידיה.

"ג'יאני פירלי, אתה שקרן גרוע. שנינו יודעים שאף אשה לא יכולה לעמוד בקסמיך."

"מהפה שלך לאוזן של אלוהים," אמר בקלילות.

היא צחקה שוב, התרוממה על בהונותיה ונשקה לו על שפתיו.

"היה נחמד לראות אותך. תודה על המתנה הנפלאה לכריסטינה."

"נהניתי מזה. צ'או, פאלון."

"להתראות, ג'יאני."

המעלית חיכתה. הוא נכנס פנימה, עדיין מחייך עד שהדלתות נסגרו. ואז הניח לזעף שבו נלחם להקדיר את פניו בעת שהוציא מכיס את הסלולרי שלו.

לינדה ענתה בצלצול הראשון. "שלום," אמרה באותה לחישה קצרת נשימה שתמיד הצליחה להדק את שריריו.

מוזר, הפעם זה לא קרה.

"זה אני."

"ג'יאני." לחישתה הפכה לנהמה. "קיוויתי שתתקשר. אתה מגיע?"

המעלית הגיעה ללובי. הוא יצא מתוך התא, נד אל השוער כאשר פתח בפניו את הדלת ויצא אל הרחוב.

"בואי נסעד יחד."

"כמובן, יקירי. אנחנו יוצאים? שאלבש משהו יפה... או שאשאר בדיוק כמו שאני? הרגע התרחצתי ואני לובשת את חלוק המשי הוורוד שנתת לי."

ורוד. ניצת הוורד, כמו פיה של בריאנה.

"ג'יאני? אתה שומע אותי?"

הוא כחכח בגרונו. "כן, לינדה, אני שומע אותך."

"מה אתה רוצה לעשות? נוכל לבדוק את המסעדה החדשה ההיא שכולם מדברים עליה. אתה יודע, גרין-מדוז. אומרים שהיא מצוינת."

ירוק, כמו השמלה שנצמדה אל גופה הדק של בריאנה. גוף מרהיב, כמו פניה המהממים...

"ג'יאני?"

ג'יאני ידע לפתע מה הוא רוצה לעשות. זה לא היה קשור לבריאנה. כלל לא. אלא שזה היה צריך לקרות כבר מזמן, והגיע הזמן לטפל בזה.

"לינדה?"

"כן?"

"אל תטרחי להזמין מקומות. אני אגיע תוך עשרים דקות." הוא עשה אתנח. "ותתלבשי," הוסיף בעדינות. "בסדר?"

הוא שמע את התנשמותה המהירה. "ג'יאני? הכל בסדר?"

"עשרים דקות," אמר וניתק.

מקץ שעה עזב את דירתה של לינדה בפעם האחרונה. היא בכתה והוא שנא את הידיעה שהוא האחראי לכך, אבל מלכתחילה הם הסכימו שאיש מהם אינו מעוניין במחויבות, ושכאשר יגיע הזמן לשים קץ ליחסים, הם יעשו את זה בכנות.

"אני יודעת," אמרה בדמעות כאשר הזכיר לה את זה, "אבל חשבתי שהמצב ישתנה."

שום-דבר לא השתנה. אף-פעם. נשים אמרו דבר אחד בתחילת מערכת יחסים ודבר אחר בסופה.

ג'יאני נאנח. החשכה השתלטה לבסוף על העיר והוא היה להוט לחזור הביתה, להתקלח ארוכות ולשים מאחוריו את היום המוזר הזה. הוא חשב לעצור מונית, ואז החליט לצעוד ברגל.

מחר הוא ישלח ללינדה משהו שיעודד אותה. צמיד, אולי. משהו יקר מספיק שייבש את הדמעות וירגיע את מצפונו מפני שכנות היתה עניין אחד, אבל פרידה בלי אזהרה מראש היתה עניין אחר.

האמת היתה שהוא לא חשב לסיים את העניינים עד לפני שעה קצרה בלבד. הוא היה מרוצה למדי עד שהלך למסיבה הארורה הזו. עד שהביט בעיניים של אשה שלא שמה עליו וראה בעיניים האלה משהו אחר.

אותו הבזק מסנוור ומהיר של להט.

רוח חזקה נשבה לאורך רחוב חמישים-ושבע, קרה במפתיע אחרי חמימותו של היום. ג'יאני הרים את צווארון המקטורן שלו, תחב את ידיו לכיסי מכנסיו והגביר את קצב הליכתו.