חתונה מעוצבת

רובין גריידי
נייט ספרקס חייב להחזיר את החתונה המבוטלת למסלולה מאחר שעיסקה חשובה תלויה בה.

האדם שיוכל לעזור לו בכך היא השושבינה מלאת המרץ, רוקסי טרמל, שאין דרך אחרת לתאר אותה

אלא כ: צרה-צרורה…

למרבה המזל, גם רוקסי רוצה שהחתונה תתקיים מסיבותיה שלה. המוניטין שלה כמעצבת שמלות

כלה תלוי בה!

אז נייט רוקם תוכנית שתביא את הנאהבים הכועסים אל החופה! אבל מה יקרה אם התוכנית תיכשל?

אם זה יקרה, אז הוא ורוקסי יצעדו יחד לחופה בשמלה המעוצבת שלה!!

ורוקסי תוהה: האם זה איום… או הבטחה...?
שם: חתונה מעוצבת
מחבר/ת: רובין גריידי
שפה: עברית
תחום: רומן רומנטי
תת תחום: רומן רומנטי
מק״ט: 011631857
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 39.00
קרא פרק ראשון
				
<h2 class="noindent">1</h2>
<p   >האדם הלא נכון בזמן הלא נכון.</p>
<p   >רוקסן טרמל הציצה מפתח החדר האחורי שלה והודתה שהמראה אינו הבעיה. האורח שהמתין בדלפק המכירות של סלון הכלות שלה בסידני היה מעל מטר ושמונים, שרירי בגופו, ומראהו... העיניים הכחולות כקרח והשיער השחור כפחם היו גורמים ללב כל אישה לפעום במרץ, כולל לבה שלה.</p>
<p   >רוקסי רצתה לקמול ולמות מפני שהיא הכירה את הגבר הזה. הכירה אותו ולמעלה מזה. העובדה שלבשה את שמלת הכלה הזו לפני דקות מספר היתה רק הקצפת שעל העוגה. הסיומת הלא כל כך מצחיקה לבדיחה גרועה שהיתה מעדיפה לשכוח.</p>
<p   >ליד הדלפק, כשקמט בין עיניו הכהות לפני שהתבונן במחוגי האומגה שלו והרים את ידו כדי לשפשף את עורפו... אותו עורף שרוקסי נאחזה בו בלהט גדול באותו ערב אביבי מר ונמהר כאשר חלקו את הנשיקה האחת והיחידה שלהם, היא ונייט ספרקס. אם תעצום את עיניה, היא תוכל עדיין להריח את הניחוח העצי שלו... להרגיש את התחושה המחוספסת של הלסת שלו על לחייה. הקסם של מגעו עורר עמוק בתוכה משהו שלקח אותה למחוזות רחוקים. מקומות אחרים. היא יכלה להודות שלא רצתה שהנשיקה תסתיים.</p>
<p   >אבל היא הסתיימה, ובאופן הכי פחות נעים שאפשר להעלות על הדעת.</p>
<p   >"יש כאן מישהו?"</p>
<p   >האורח שלה היטה את הכתפיים הענקיות שלו במקטורן החליפה המושלם בזמן שקרא את המילים, ואז הציץ מעבר לדלפק, מסביב לדקל, בזמן שרוקסי נשכה את שפתה וייחלה שפשוט ילך. לא היה לה מה להגיד לנייט ספרקס, והיה לה רק זמן קצוב כדי לפתור את הבעיה בקשר לשמלה שלבשה. בעצם – בעיות, ברבים.</p>
<p   >בחוץ, נייט מצא על הדלפק ניירת של 'השמלה המושלמת' והוציא מכיסו הפנימי עט מוזהב. הוא התבונן אל המרחק ותופף בעט על הגומה שבסנטרו, ואז, ביד בטוחה ומהירה החל לכתוב. רוקסי תחבה את אפה קרוב יותר, והסאטן המלכותי איווש כנגד המסגרת הלבנה.</p>
<p   >מה הוא כבר יכול להגיד? סליחה שהתייחסתי אלייך בצורה מחרידה כל כך? אנא, צאי איתי לארוחת ערב? לא סביר. מהירות העזיבה שלו היתה גורמת לסירת טורפדו להוריק מקנאה. לא שהוא לא נהנה מהנשיקה שלהם בדיוק כמוה. אף אחד לא היה יכול לשקר בצורה כזו, גם גבר אשר לכל הדעות לא חסר בנות זוג. יכול להיות רק הסבר אחד להתנהגותו באותו לילה.</p>
<p   >בהתחשב בעובדה שנפגשו במסיבת האירוסים של חבריהם והיא דיברה על המקצוע שלה בתעשיית החתונות בהתלהבות ניכרת, הוא ודאי חשש שהיא רוצה שהנשיקה הראשונה שלהם תוביל להרבה יותר. ודאי היישר לחתונה.</p>
<p   >במציאות, רוקסי האמינה שיש להתייחס לנישואים בצורה רצינית. הניסיון לימד אותה שמערכת יחסים רצינית דורשת הרבה יותר מאשר להט מידי ושאיפה נאיבית לחיי אגדות. ובכל זאת, למרות שלא היה לה דחוף להעמיד את נייט ספרקס על טעותו, היא גם לא יכלה להסתתר מאחורי הדלת האחורית של בית העסק שלה לנצח. תחושת הכבוד העצמי שלה לא הרשתה לה לנהוג כך.</p>
<p   >היא זקפה את כתפיה החשופות, מילאה את ריאותיה אוויר ופתחה את הדלת כדי להיכנס לחדר המרכזי, בד ארוך ורך נשרך הומה מאחוריה. תשומת לבו של נייט הוסבה אליה, ועיניו הכחולות כקרח כמעט נפלו מראשו. פיקת צווארו נעה במרץ מעל לקשר העניבה בצבע הקינמון שלו. מקץ רגע הוא נזכר בחיוכו.</p>
<p   >"את כאן. עמדתי להשאיר לך פתק." מבטו נשמט ועיניו התרחבו לפני שפלט צחוק גרוני ועצבני. "אה, תלבושת נחמדה. את תמיד מטפלת בלקוחות כשאת בשמלת כלה?"</p>
<p   >היא לא יכלה שלא לטמון לו פח.</p>
<p   >"רק כאשר אני מרגישה בודדה."</p>
<p   >כאשר עיניו של נייט התרחבו עוד מעט, רוקסי רטנה. הוא לא ידע אם להירגע, להעמיד פנים שהוא יודע לקבל בדיחה או להסתלק מהמקום כל עוד שהוא מבין מה בדיוק קורה סביבו. הוא לא היה צריך לחשוש. היא היתה מעדיפה לשרוף את החנות ולהשתובב בתוך האפר מאשר להניח לו להתקרב שוב אל שפתיה.</p>
<p   >רוקסי זקפה את ראשה והורידה את הכתר המנצנץ ואת כיסוי הראש שהצטרף אליו.</p>
<p   >"נייט, במה אני יכולה לעזור לך?"</p>
<p   >"גרג הודיע לי הבוקר. אני מניח שמרלה כבר סיפרה לך."</p>
<p   >היא פתחה את סוגר שני העגילים המקושטים אבני דיאמנטה ושקלה אותם בכפותיה. לאחר שנה של חיזורים, החתונה מבוטלת.</p>
<p   >האישה שעבורה רוקסי תפרה באהבה גדולה את השמלה הזו כבר לא רצתה להתחתן. היא הרגישה הרוסה לגמרי, בעיקר בגלל מרלה, אבל לאמיתו של דבר, קצת גם בגלל עצמה. השמלה הזו היתה היפה ביותר שיצרה אי פעם, שמלה שללא ספק היתה מעוררת עניין רב בחוגי התעשייה ובדיוק בזמן שבו נזקקה לכך יותר מכול.</p>
<p   >קולו הנמוך והעמוק של נייט העמיק עוד מעט כאשר מבטו העצים. "גרג חבר טוב. החבר הכי טוב שלי."</p>
<p   >"גם מרלה בשבילי."</p>
<p   >"לכל הרוחות, שניהם צריכים להיות יחד."</p>
<p   >"אחרי שמרלה חטפה בפרצוף על ידי הצילומים ההם," אמרה רוקסי, "היא משוכנעת שזה לא כך. האמת, אני חייבת להסכים איתה."</p>
<p   >לבה של רוקסי התהפך. היא ידעה מעט מאוד על אודות רגשותיה של מרלה. שבוע אחרי מסיבת האירוסים והתקרית, התמונה של נייט הופיעה בעיתון הרכילות. נראה שהוא הרגיש שם בבית, שכן הוא צולם כשהוא מקסים אישה גדולת שדיים בעלת שפתיים תפוחות ושיער בצבע שוקולד כהה ועשיר. רוקסי כעסה כל כך – נפגעה כל כך – עד שקרעה את העמוד מהעיתון ומיד השמידה אותו.</p>
<p   >לסתו התהדקה כאשר הודה, "הצילומים אכן מרשיעים."</p>
<p   >"הארוס שלה, שתוי ונוגע בצעירה כמעט עירומה..." התיזה. "אני לא יודעת מה חשב החבר לכאורה של גרג כאשר פרסם את הצילומים האלה בעמוד התקשורת החברתית שלו. ושלא תעז להגיד שההתחלקות הזו קרתה בערב הרווקים של גרג. זה לא תירוץ." רוקסי צמצמה את עיניה ושילבה את זרועותיה על החלק העליון של השמלה שהיה שזור אבנים מבריקות. "איפה היית בכל מקרה? האם השושבין לא אמור למנוע דברים מעין אלה מלקרות?"</p>
<p   >לא שהיו צריכים לתת לדברים כאלה אפילו להתחיל.</p>
<p   >"היתה לי פגישה מוקדם בבוקר המחרת. לא יכולתי לבטל."</p>
<p   >"הלוואי שהכול היה אחרת – ולא בגלל סיבה אחת בלבד – אבל גרג עשה את הדבר הלא נכון, ובכנות, אני לא מעריכה את העובדה שהופעת כאן ללא הודעה מוקדמת בניסיון לשכנע אותי אחרת."</p>
<p   >היא לא יכלה לשאת את המראה של מרלה, תפוחת עיניים והרוסה. היא ייחלה שהיתה לה דרך לעזור, אבל הקשבה לגבר שלא סמכה עליו גם ככה, גבר שהיתה לו יכולת לצמצם נזקים – זו לא היתה התשובה. כן, גרג נראה תמיד מסור כל כך. עם זאת רוקסי ידעה טוב מרוב הנשים שלעיתים אלה שצריך לסמוך עליהם הם אלה שצריך להיזהר מהם יותר מכול. בהתחשב בעברה במהלך שנות ילדותה ונעוריה, רוקסי תמכה בהחלטה של מרלה במאה אחוזים. ובכל זאת נותרה השאלה הזו.</p>
<p   >מה יעלה בגורלה של שמלת הכלולות? היו לה תקוות כה גדולות בקשר אליה. לעתידה כמעצבת.</p>
<p   >במשך חודשים היתה תעשיית אופנת הכלות אחוזת תזזית בעקבות ההזדמנות המדהימה הזו – תחרות. השמלה המנצחת תוצג על מסלולי התצוגות בפריז ותפורסם על דפי אושר נישואים, כתב העת הנוצץ ביותר בעולם לחתונות. מלבד זאת, היוצרת של השמלה תזכה בסכום נכבד ובשנה של עבודה אצל מעצב אופנת כלות ניו-יורקי מוביל.</p>
<p   >רוקסי שכבה ערה בלילות וחלמה על ההזדמנות הזו. מאז ימי חטיבת הביניים היא לא רצתה דבר מלבד לעצב שמלות כלה, יצירות מסוגים שונים שיתאימו לכלות מכל הסוגים. היא לא יכלה לדמיין לעצמה מקצוע מסעיר ומתגמל יותר. לפני חמש שנים, אחרי שהשלימה מספר רב של קורסים ושל התנסויות בחנויות אחרות, היא הקימה את העסק הפרטי שלה. אבל רוקסי רצתה ללמוד עוד. שאפה ליותר. לכל מה שתוכל להיות.</p>
<p   >התחרות הזו היתה ההזדמנות שלה.</p>
<p   >היא השקיעה מאתיים אחוזים מעצמה בהזדמנות הזו. בשבוע שעבר היא הגיעה לחמישים האחרונים. היא בעבעה בהתרגשות. במשך שעות היא צעדה על אוויר. אבל לפני שהספיקה לספר למרלה את החדשות הטובות שלה, חברתה התמוטטה וסיפרה לה שהחתונה מבוטלת. מאחר שכל המשתתפים נדרשו לצעוד אל החופה לפני השלושים ואחד בחודש, השמלה המדהימה הזו לא היתה מועמדת יותר לתחרות הסופית. אין חתונה פירושו אין השתלמות. אין פרס כספי גדול. לפתע החשבונות המוגדלים של רוקסי והירידה במכירות נראו לה מפחידים במיוחד.</p>
<p   >עתה, בזמן שהניחה את העגילים על הכרית האדומה שלהם מתחת לדלפק, שקועה במחשבות, נייט צעד לאורך הדלפק ותשומת לבה של רוקסי נעה אל ידו שהחליקה לאורך הדלפק. זו סתם יד, אמרה לעצמה. גדולה. שזופה. ארבע אצבעות ואגודל, חמש ציפורניים מטופחות מאוד. ועם זאת, למרות האופן שבו הביך אותה באותו ערב, היא לא יכלה להתכחש לכך שאפילו עכשיו, הזיכרון של איך שהחזיק אותה הצליח לשחרר שטף של חמימות מעקצצת, חמימה ונעימה במורד בטנה. במשך אותן דקות ספורות שבהן נשק לה באופן יסודי מאוד, כל ישותה זהרה והתעוררה לחיים, תופעה שהותירה אותה קלה, לוהטת ומעט מסוחררת.</p>
<p   >מעט כמו שהרגישה עכשיו.</p>
<p   >לעזאזל איתו!</p>
<p   >לחייה בערו, ורוקסי שאפה אוויר בכל כוחה, אספה את עצמה ונאחזה בהערה האחרונה של נייט.</p>
<p   >"...חייב להיות משהו שנעשה שיגרום להם לשוב להיות יחד."</p>
<p   >היא סגרה את מגירת הדלפק והתמקדה שוב בבעיה של החברה שלה, כמו גם בבעיה שלה עצמה. רוקסי הרימה את סנטרה ואילצה את עצמה לחשוב בצורה בהירה.</p>
<p   >"לא אכפת לי מה התוכניות שלך, אל תביא אותי בחשבון."</p>
<p   >נייט החזיק את מבטה הנחרץ של רוקסן טרמן בעיניו בזמן ששילב את זרועותיו על חזהו בתנועה איטית.</p>
<p   >היא היתה ממוצעת קומה. לא היה לה גוף פצצתי. קולה היה רך, לא מעושן. המחוות שלה לא היו יוצאות מן הכלל. גם ההליכה שלה או הצחוק שלה לא היו משהו. אבל משהו באישה הזו היה מפתה באופן מתסכל, באופן בלתי ניתן לתחרות.</p>
<p   >נייט השלים עם המציאות הזו באותה דרך שבה קיבל את העובדה שפלדה מתרככת בטמפרטורה קבועה. טמפרטורה דומה לזו שאליה הגיע דמו כאשר הוא נכנע לפיתוי של רוקסי לפני שישה חודשים. הוא לא רצה לעזוב אותה כשהיא נראית כה מבולבלת וכואבת באותו ערב, אבל הוא נשבע גם שהנשיקה הראשונה שלהם תהיה האחרונה: שאם יתקרבו שוב זה לזה כמטחווי זרוע – בחתונה של חברים, לדוגמה – הוא לא יניח לזה לקרות שוב, ואין זה משנה אם גם המשך קיומו של המין האנושי יהיה תלוי בכך.</p>
<p   >הבגד שלבשה עכשיו היה צריך להיות תזכורת ולהשקיט את הרעב. הוא היה גבר נחוש, רווק שהתכוון להישאר כזה. ועם זאת די היה להביט בריסים הכבדים שלה, בעיניים הירוקות המרקדות עכשיו, והוא נאלץ להתרכז בצורך לא לשלוח את ידיו לעברה ולחזור על אותה טעות ענקית בפעם השנייה. אלא שהפעם – אם ייכנע ויצמיד אותה אליו בכל הכוח – הוא לא היה בטוח שיוכל לעצור.</p>
<p   >היא ניגשה אל קצה הדלפק ואמרה, "אני לא יודעת למה אתה נמצא כאן במטרה להגן עליו. גרג אחראי למעשיו, גם אם ברור שהוא זקוק לשומר." היא משכה בכתפיה. "אני מקווה שהפגישה שלך היתה שווה את זה."</p>
<p   >"תלוי אם את רואה בהזדמנות הענקית להקמת עסק, שעליו גרג ואני עבדנו במשך חודשים, משהו שווה."</p>
<p   >"אתם נכנסים לשותפות? לפי מה שמרלה סיפרה לי, גרג מחויב לעסק המשפחתי."</p>
<p   >נייט עצר את נשימתו. הוא לא רצה לחשוף סודות כלשהם. אבל הוא ידע שהוא זקוק לעזרתה כדי להחזיר את השניים ההם אל החופה, ופירוש הדבר חשיפת כמה סודות ובניית אמון קטן כאן. אז כשרוקסי בבגדי החמודות שלה ניגשה להרים מהרצפה קופסת קרטון קטנה, הוא עשה צעד קדימה כדי לעזור לה, ובאותו זמן ענה.</p>
<p   >"גרג רצה לצאת לדרך עצמאית כבר מזמן."</p>
<p   >הוא נטל מידיה את הקופסה והניח אותה על הדלפק. רוקסי פתחה את הקופסה והוציאה מתוכה בירית בצבע חום בהיר. מבטו של נייט הצטמצם על התחרה, והמילים שהופיעו במוחו היו, מפתה. סקסית. יש לשער שסלון לכלות מוכר דברים מכל הסוגים.</p>
<p   >רוקסי סובבה את עיגול התחרה והמשי סביב ידה פעם, פעמיים, בעודה חושבת. "בבעלות המשפחה שלו מפעל פלדה גדול, לא?"</p>
<p   >"פריימסטיל. יצרנית ומפיצה של פלדה ומוצרי פלדה מוגמרים. אני עובד בהנהלה של חברה מתחרה."</p>
<p   >היא פתחה מגירה סמוכה בעודה מדברת, הציצה דרך דלפק הזכוכית, ואז סידרה את הבירית על משטח סאטן מקומט משלו.</p>
<p   >"גרג ואני נפגשנו דרך קשרים בתעשייה," המשיך, קולו קצת עמוק יותר ממקודם. "היו לנו דעות זהות בקשר לעתיד הפלדה, או ליתר דיוק בקשר למוצרים צבועים. בהתחשב במצב הכלכלה ובעניינים סביבתיים, אנחנו חושבים שההזדמנויות בסביבה יקרה פחות ויעילה יותר מבחינה סביבתית מרקיעות שחקים."</p>
<p   >הוא ציפה לשמוע תגובה בקשר לפטנט הרלוונטי ביותר שלהם בקרוב, ואז יוכלו באמת לנוע קדימה.</p>
<p   >"אז שיתפתם פעולה?" שאלה רוקסי.</p>
<p   >כאשר נעה להוציא עוד סחורה מהקופסה – הפעם כתונת לילה דקיקה וקצרצרה עשויה בד כמעט שקוף – נייט מצמץ ובתוך שנייה דמיין אותה לובשת אותה. הוא ראה את התגבהות המחשוף שלה, את המותניים הדקים שלה. הוא ידע שעורה יהיה חלק וחמים, בדיוק כפי שהיו שפתיה באותו לילה.</p>
<p   >נייט מצמץ שוב ובקפיצה זעירה... הוא החזיר את עצמו למציאות. הוא כחכח בגרונו בזמן שרוקסי סידרה את כתונת הלילה לצד הבירית והסיט את מבטו ואת תשומת לבו כשהוא מבריש פירור בלתי נראה מעל עניבתו הישרה.</p>
<p   >"גרג ואני החלטנו שאנחנו זקוקים למשקיע גדול כדי לעשות את זה, ולעשות את זה כמו שצריך. בשבוע שעבר, משקיע פוטנציאלי נחת בסידני. בטלפון, בוב ניקולס אהב את המודל העסקי שלנו ורצה לשמוע יותר, אבל מאחר שיש לו מאות עניינים בסידני, הוא היה קצר בזמן. לפני שחזר לטקסס, הוא פינה לעצמו מעט זמן ביום ראשון שעבר – בבוקר שאחרי מסיבת הרווקים של גרג."</p>
<p   >"מה דעתו של אביו של גרג על כך שבנו עוזב את העסק המשפחתי?"</p>
<p   >"דעתו של מר מרטין אינה נוחה מכך. הוא תומך בגרג, אבל בתמורה לתמיכה הזו הוא מצפה לנאמנות מוחלטת, במשפחה, בחברה."</p>
<p   >היא חזרה לתיבה שלה ושלפה מתוכה משולש סאטן לבן, לא גדול בהרבה מקלף משחק עקמומי. עם הרצועות האלסטיות הדקות שלו שהיו תלויות מאצבעותיה, היא נעה כדי להניח את פיסת הבד מתחת לדלפק – לצד הבירית והכותונת האסורה.</p>
<p   >בזמן שידה החליקה על התצוגה, הדופק של נייט הרקיע שחקים והרעים באוזניו מפני שעתה דמיין את רוקסי עומדת לפניו בחדר מעומעם אורות כשהיא לובשת את כל אלה – בירית, כתונת לילה ואותו זוג תחתונים זעיר. בעיני רוחו, בעודו משפיל את קומתו כדי לכרוע ברך לפניה ולעצב את כפותיו מעל אגנה, היא נאנחה וקראה בשמו, החליקה את אצבעותיה בשערו, התקרבה ומשכה את ראשו אליה.</p>
<p   >מרחוק, הוא שמע אותה שואלת, "אז האם מר ניקולס שלך עדיין גילה עניין אחרי הפגישה שלכם?"</p>
<p   >העולם האמיתי חזר באחת.</p>
<p   >"בהחלט. לא שזה משנה. גרג ואני דיברנו על כך הבוקר. מאז שמרלה ביטלה את החתונה, הוא איבד את המוטיבציה שלו. לעת עתה גרג נשאר בפריימסטיל."</p>
<p   >"אז למה שלא תעשה את זה לבד? כלומר עם מר ניקולס?"</p>
<p   >נימת קולה תוסיף ותשאיר אותי לבד.</p>
<p   >"זה הפרוייקט שלנו, ואני יודע שגרג יצטער אם הוא יֵצא ממנו עכשיו."</p>
<p   >היא הרימה גבה. "ו – "</p>
<p   >הוא שאף אוויר ופלט אותו. "ושני ראשים שמחזיקים את כל הידע על אודות ייצור הפלדה עדיפים על ראש אחד."</p>
<p   >הוא הרגיש נוח באשר ליכולות העסקיות שלו, אבל בעסקים – כמו בחיים – אדם צריך חיזוקים כמו בכל דבר אחר. זה היה מסדרון תלול שהוביל לכישלון ולאנונימיות. הנפילה של אביו לעוני כמעט מוחלט לימדה את נייט את הלקח הזה, והוא למד אותו היטב.</p>
<p   >רוקסי הכניסה את ידה לעומקי התיבה. נייט הוריד את תיבת ההפתעות מעל הדלפק לפני שהיא הספיקה להוציא מתוכה עוד רק אלוהים יודע מה והניח אותה בבטחה על הרצפה.</p>
<p   >"אני חושב," אמר, "שאם נצליח לגרום לגרג ולמרלה להימצא במקום כלשהו ביחידות, היא תשמע את הצד שלו של הסיפור ותבין שהתמונות האלה מאירות אותו באור לא הוגן."</p>
<p   >"נראה לך?"</p>
<p   >הוא התבונן בהבעה המלגלגת שעל פניה וידע שיש מאחוריה עוד משהו ואמר, "הם יצליחו להשלים זה עם זה."</p>
<p   >"אז הם ידאגו לשמור על התאריך בכנסייה," הניחה, "ואתה תזכה בחזרה בשותף העסקי שלך."</p>
<p   >אמת. "השאלה היא האם את במשחק?"</p>
<p   >"אני חושבת שאתה קצת חירש. כבר אמרתי לך לא להביא אותי בחשבון."</p>
<p   >"תני לי לנסות לשכנע אותך."</p>
<p   >הפה הדורש נשיקה שלה התהדק.</p>
<p   >"לא."</p>
<p   >הוא נהם וקילל חרש. "חמש דקות ארורות. יש לי תוכנית. היא עשויה להיות ההבדל בין אושרה המוחלט של החברה שלך לבין חיים שלמים של בדידות."</p>
<p   >"איזו דרמטיות."</p>
<p   >הוא הזעיף פנים. "כן, טוב, זה די חשוב להם, לעזאזל."</p>
<p   >"ולך אין שום עניין בסיפור הזה."</p>
<p   >הפעם הוא הסתיר את זעפו ונעץ בה מבט ביקורתי.</p>
<p   >"לא מדובר כאן בגרג ובמסיבת הרווקים שלו, נכון? לא מדובר גם בניסיון שלך לעזור לחברתך לא לעשות את הטעות הגדולה ביותר בחייה. את עקשנית וכועסת בגלל מה שקרה בינינו לפני כמה חודשים. את הרגשת נעזבת, ואת מוכנה לתת לחברה שלך לסבול רק כיוון שאת כועסת עלי."</p>
<p   >עיניה התעגלו בכעס ובעלבון. "אם אתה חושב שהטיעון הזה יעזוב לך לזכות בוויכוח, אז נראה שהאגו שלך נפוח יותר ממה שחשבתי. שמעת פעם את האמרה שהמים מוצאים דרך להגיע למקום הנמוך ביותר? אתה מתייחס לנשים כמו לחפצים. רוב הסיכויים הם שאתה בוחר חברים בעלי אופי דומה. אבל אף אחד מכם אינו אוהב שפרצופו האמיתי נחשף."</p>
<p   > </p>
<p class="noindent"  >המילים צרבו על קצה לשונו, אבל הוא לא רצה לתת לה את הסיפוק שבהתנהגות צפויה ובביקורת גלויה כלפיה. הוא רצה לומר לה לשכוח שאפילו הציע לה עזרה, שתשכח שבכלל היה שם.</p>
<p   >למעשה, שתלך לעזאזל.</p>
<p   >הוא צעד לעבר היציאה, הסתובב, פתח את הדלת וכמעט שטרק אותה מאחוריו. הוא היה במחצית הדרך לאורך הרחוב, כמעט שנתקל בעוברים ושבים כאשר האד המערפל את מוחו הצטנן ואִפשר למָנוע שהדהיר אותו להאט מעט. למרות שנמשך לרוקסן טרמל, היא היתה קוץ ענק במקום שעליו נהוג לשבת. יהיה חכם מצדו לא לפגוש אותה שוב לעולם, ולא משנה באילו נסיבות.</p>
<p   >אבל לאמיתו של דבר הוא הבין את הכעס שלה נוכח עזיבתו באותו ערב. הוא מעולם לא עשה דבר מעין זה לפני כן, וההתנצלות לא הועילה במחיקת העלבון שבעזיבה. אבל רוקסי לא רצתה וידוי. עם זאת, היא כן רצתה לעזור לחברתה. הוא היה משוכנע שמרלה היתה צריכה לפחות להקשיב לגרג ושזה לא יקרה אלא אם הוא יבלע את הגאווה שלו, יעשה סיבוב פרסה וינסה לשכנע את רוקסי עוד פעם אחת.</p>
<p   >רוקסי עמדה עדיין לפני הדלפק שלה באותה שמלת כלולות, מביטה בעיוורון באבזרים שמתחת לדלפק הזכוכית, כאשר פעמון הדלת דנדן והוא נכנס פנימה, כובעו בידו. היא הרימה את עיניה, הזדקפה ופתחה את פיה. אבל הוא הרים את ידו.</p>
<p   >"לפני שתפתחי בצעקות, תרשי לי להגיד שהייתי אידיוט מוחלט באותו ערב. זה לא יקרה שוב. אבל אינני יכול לעזוב בלי לבקש ממך עוד פעם אחת לעזור לי לתת לשניים האלה את ההזדמנות שהם ראויים לה, את ההזדמנות שמרלה היתה רוצה בה אם היתה חושבת בצורה בהירה."</p>
<p   >"אולי היא כן חושבת בצורה בהירה."</p>
<p   >הוא שאף אוויר. השם האמצעי שלה הוא עקשנית. "תני לי חמש דקות לספר לך על מה חשבתי."</p>
<p   >היא היטתה את ראשה והרהרה.</p>
<p   >"חמש דקות?" אמרה לבסוף. "זהו?"</p>
<p   >"זה לא ייקח אפילו חמש דקות."</p>
<p   >היא כמעט הצטחקה. "יש שיגידו שאתה בטוח בעצמך."</p>
<p   >"בעניין הזה, כן."</p>
<p   >היא הניחה את ידיה על אגנה העוטה סאטן. לאחר עוד רגע של מתיחות, היא נרגעה באופן נראה לעין ובחנה את השמלה שלה.</p>
<p   >"תרשה לי קודם להחליף בגדים." שפתיה התעקלו. "אני לא רוצה לעשות לך פריחה."</p>
<p   >היא נעלמה מאחור פעם נוספת וזרקה הערה אחרונה מעבר לכתפה. "אם מישהו ייכנס לחנות במקרה ויחפש את השמלה המושלמת שלנו, תגיד לו שאני כבר יוצאת."</p>
<p   >אבל השעה היתה כבר אחרי חמש ביום שישי – שעת הסגירה. "למה שלא תרשי לי להפוך את שלט הסגירה?"</p>
<p   >"שלא תעז." הוא התקשה לשמוע את המילים שפלטה בעודה מאחור. "אני זקוקה לכל מכירה אפשרית."</p>
<p   >אנשים בעסק חייבים להיות תוקפניים, אבל האנרגיה מאחורי ההערה האחרונה שלה היתה הודאה מדהימה. כמו שדיברה לפני שישה חודשים, רוקסי חיתה למען ההנאה שבבעלות על חנות – למען הפריבילגיה שבתרומה האישית ל'קסם הנישואים' – אבל נשמע כאילו העסק שלה אינו מצליח כל כך. האם תרצה לעזור למרלה וגרג לאחר שתשמע מה התוכנית שלו? שהיא תצטרך להשאיר את החנות שלה סגורה או מאוישת על ידי אדם אחר למשך כמה ימים? אולי אם העסקה תכלול את האפשרות לראות אותו נתלה, מוטבע ומוצת...</p>
<p   >אמת, ההתנהגות שלו באותו ערב היתה לא בדיוק אבירית, אבל רק אלוהים יודע שהיו לו סיבות לעזיבתו, בדיוק כפי שהיו לרוקסי סיבות להתנהגות שלה. נראה שהיא היתה פנויה לבן זוג באותו רגע. מה כל כך לא בסדר בעובדה שהבהיר לה שהוא לא פנוי לקשר? הרי זה חייב להיות עדיף מאשר לעבוד עליה.</p>
<p   >הפעמון על הדלת דנדן, ושתי נשים נכנסו פנימה. על פי הבדלי הגילים והדמיון ביניהן, נייט שיער שמדובר באם ובת. הוא ניגש לקולב שמלות והעמיד פני מתעניין. רוקסי היתה אולי בעייתית, היא אולי טלטלה את שיווי המשקל שלו, אבל גם אם החנות שלה היתה מוכרת במיליונים, הוא לא היה מפריע למכירה. אנשים אוהבים מרווח נשימה. הוא שיער שזה כך בעיקר בקשר לכלות המחפשות שמלת כלולות.</p>
<p   >אז הוא בחן כמה שמלות במידות שש ועשר בזמן שעבר על עיקרי התוכנית שלו לשיקום היחסים בין מרלה לגרג. מלבד הצורך לעזוב את סידני למשך כמה ימים, הוא תהה אם רוקסי תהיה מוכנה לשקול את האפשרות למלא תפקיד פעיל בתוכנית, ואם גרג ומרלה יסכימו לכך בעצמם. מרלה תצטרך לעבור את שלב חוסר האמון שלה בגרג ולהפסיק להיפגע מהתמונות ההן.</p>
<p   >מצדו השני של החדר, הנשים היו שקועות בשיחה חרישית. נייט לא נהג לצותת לאחרים. עם זאת, המילים שקלט הדאיגו אותו די כדי להדוף הצדה את יסורי המצפון שלו.</p>
<p   >"לא נמצא שום דבר," רטנה הצעירה. "אנחנו בפרברים. ראית את השלט. אלוהים, היא תופרת את השמלות בעצמה."</p>
<p   >"ויולט, אנחנו כאן," עודדה האם. "אז בואי נסתכל קצת. אף פעם אי-אפשר לדעת מה נמצא."</p>
<p   >קולבים שקשקו במורד עמוד הפלדה. סאטן ומשי איוושו ו-ויולט נאנחה. "לא. לא. לא. לא." אנחה שנייה, מודגשת יותר. "בזבוז זמן."</p>
<p   >נייט לא ידע כלום. אופנת נשים לא היתה הצד החזק שלו. אבל בורות ושיפוט מראש היו שני דברים שונים לגמרי. נראה שוויולט החליטה עוד לפני שנכנסה לחנות מה תהיה דעתה על העיצובים. אם תיטול קורה מבין עיניה, ודאי תמצא משהו ששווה להתבונן בו. אולי אפילו ששווה קנייה.</p>
<p   >רוקסי אמרה שהיא זקוקה לכל מכירה. בהתחשב בכך שהיא מוכנה עכשיו להאזין לו, למה לא להחזיר טובה ולראות אם יוכל לעזור לה כאן?</p>
<p   >כששמלה בידו, הוא הסתובב ובקוצר רוח בדמות אנחותיה של האישה, אנחותיו היו מלאות סיפוק.</p>
<p   >"זה מושלם. אלוהים, היא תמות על זה." חיוכו היה גדול, והוא נד בברכה ואז בהתנצלות לעבר שתי הנשים. "סליחה. אני חושב בקול."</p>
<p   >סקרנית, ויולט התבוננה סביב. "האם הארוסה שלך בחדר ההלבשה?"</p>
<p   >"ביקשתי ממנה לפגוש אותי כאן. אני מת כבר שהיא תראה את השמלה הזו."</p>
<p   >אחת מגבותיה הדקיקות של האם התרוממה. "מעולם לא שמעתי על חתן הבוחר את שמלתה של הכלה."</p>
<p   >"אמה נמצאת בכל מקום, כולל מלבורן ובריסביין. היא חשבה לתפור שמלה, ואז חברה המליצה על המקום הזה. היא היתה כל כך לחוצה. היא אפילו חשבה לבטל את כל העניין."</p>
<p   >הבת התנשפה. "לא."</p>
<p   >"היא אשת החלומות שלי," אמר. "אני רוצה תינוקות עם אמה שלי. המון תינוקות."</p>
<p   >עיניה של ויולט ועיני אמה נצצו בהסכמה, כך שנייט המשיך. הוא לא קיבל את התפקיד הראשי במחזה עלי באבא בתיכון בלי סיבה.</p>
<p   >"אף פעם לא חשבתי שאוכל לאהוב מישהי כמו שאני אוהב את אמה שלי. אני פשוט חייב לעזור לה לבחור את השמלה המושלמת."</p>
<p   >"ככה קוראים למקום הזה," לחשה ויולט באוזני אמה בקול מספיק רם שיגיע לאוזניו של נייט. "<strong>השמלה המושלמת</strong>."</p>
<p   >"זו שמלה יפה," הסכימה האם לאחר שהבחינה עתה בבחירה המאולתרת של נייט.</p>
<p   >"אל תשאלי אותי איך אני יודע, אבל אני יודע." בתחושה מאוהבת, הוא משך בכתפיו. "אמה שלי תיראה בה כמו מלאך."</p>
<p   >לאחר שנעה לעבר קולב אחר, האם משכה שמלה אחרת.</p>
<p   >"מתוקה," קראה." תסתכלי, עבודת החריזה מרהיבה. אמרת שהבעלים תופרת את החרוזים בעצמה?"</p>
<p   >ויולט בחנה את השמלה והצמידה אותה אל גופה. לאחר שהחלה לנוע ימינה ושמאלה, מחפשת מראה, נייט התערב שוב. סמל היה תלוי מעל כניסה למסדרון סמוך.</p>
<p   >"חדרי ההלבשה הם שם," אמר בהטיית ראש.</p>
<p   >אבל ויולט ראתה עכשיו את תג המחיר של השמלה ואמרה לאמה, "אני יודעת שאמרת לי לא לחשוב על המחיר, אבל..." לאחר שוויולט לחשה את המחיר, נייט שמע וכמעט התמוטט. האם נשים באמת מוציאות סכומים כאלה על שמלה יחידה?</p>
<p   >למרבה המזל, האם לא הנידה עפעף. היא השתיקה את חששותיה של ויולט בהרמת יד עוטה יהלומים, ושתי הנשים מיהרו אל חדר ההלבשה. נייט שמע את הלחישות שלהן עולות מבפנים בעודו שומע פססס מהצד השני של החדר.</p>
<p   >הוא הסתובב וראה את רוקסי מנופפת לעברו בטירוף מאחורי הדלת. נייט תלה את השמלה וחצה את החדר – לא מספיק מהר כנראה. ידה נורתה קדימה, והיא משכה אותו פנימה.</p>
<p   >"מה אתה עושה?"</p>
<p   >נייט התעשת בזמן שהיא סגרה את הדלת, יישר את צווארו ואת עניבתו. "מאושש את העסקים."</p>
<p   >היא התבוננה בו כאילו הודה הרגע שאכל שוקולד מכוסה טרנטולות לארוחת הצהריים.</p>
<p   >"אתה לא יכול לשקר בצורה כזו."</p>
<p   >"לא שיקרתי." מבחינתו, "יצרתי הזדמנות."</p>
<p   >נחרדת, היא נשענה על הדלת. "אני לא רוצה לחשוב על ההזדמנות שיצרת עבור מרלה וגרג." היא התעשתה והזדקפה. "אתה לא יכול להיכנס הנה בצעדי ריקוד ולהמציא סיפורים. זו החנות שלי. אני חיה על המוניטין שלי."</p>
<p   >"ואיך פגעתי בשמך הטוב בדיוק?"</p>
<p   >"אם השתיים האלה יגלו בשלב מאוחר יותר את האמת, הרי שהמונח המשפטי לכך הוא הונאה."</p>
<p   >"הן לעולם לא יגלו."</p>
<p   >היא נגעה בגשר אפה. "אולי כדאי שאצא החוצה ופשוט אגלה להן את האמת."</p>
<p   >בחוץ, הפעמון שעל דלפק הקבלה דנדן. רוקסי קפצה וקראה, "אני כבר יוצאת," ואז הביטה בשמלה שעדיין לבשה.</p>
<p   >ושנראתה עליה נפלא, למען האמת. הסאטן הלבן התאים לזוהר הטבעי של עורה. העיקול של מותנה ואגנה בחלק העליון של השמלה היה היפנוטי.</p>
<p   >לא שהוא היה מרשה לעצמו לחשוב על כל הדברים הללו. הוא בא הנה כדי לשים דברים על השולחן וליישר את כל ההדורים לפני שיתחילו במבצע חוזרים.</p>
<p   >הוא אמר, "חשבתי שאת מתכוונת להחליף בגדים."</p>
<p   >"לא הצלחתי להגיע לרוכסן." היא הסתובבה. השובל פגע בפניו, והוא זכה לראות את הגב המפתה. "תצטרך לעזור."</p>
<p   >פעמוני אזהרה – אדומים ומבהיקים – צלצלו בראשו. בשר חשוף ומזמין שווה פיתוי. אמת, מה שרוקסי הציעה היה תמים למדי, אבל למעשה היא ביקשה ממנו לעזור לה להתפשט. להעמיד את עצמו במצב פגיע מאוד מול הדחפים הנמוכים ביותר שלו, שהוא התקשה מאוד לשלוט בהם בנוכחותה של רוקסי טרמל.</p>
<p   >הוא הרים את כפותיו. "אני מוותר."</p>
<p   >"אתה לא יכול לוותר."</p>
<p   >תאמיני לי. "זה הרבה יותר בטוח ככה."</p>
<p   >"אני מאמינה שלא תגרום לנזקים." כאשר הוא לא זז, היא גנחה והפטירה, "בסדר. הגיע הזמן להוציא את זה החוצה." אגרופיה מצאו את מותניה והיא הסתובבה שוב. "אני לא אשקר ואגיד שלא נהניתי מהנשיקה שלנו באותו ערב. מפני שלמרות שאני מתקשה להודות בכך, נהניתי מאוד. ואני מודה שהתגובה שלי היתה... נלהבת. אבל אם אתה חושב שאני נואשת כל כך שאשתמש במין כדי להוציא ממך הצעת נישואים, אז אתה טועה. ואם הייתי בעניין של מעשה מבעית כזה, אתה חושב – "חוטמה התרומם במלכותיות – "לא הייתי עושה את זה איתך." היא היססה ואז המשיכה. "למעשה, נושקתי מאז, והאמת, הנשיקה שלך מחווירה בהשוואה לנשיקות ההן."</p>
<p   >מבטו של נייט הפך לחיוך. והיא קוראת לו שקרן. הוא ידע עד כמה היא נהנתה מהנשיקה שלהם. כמעט כמו שהוא נהנה ממנה.</p>
<p   >ובכל זאת, אם היא מסוגלת לשחק אותה קפואה כמו קרח, אז היא גם יכולה... לא? לעזאזל, זה רק רוכסן. היא לא מבקשת ממנו להפשיט מעליה את הבירית או את התחתונים הזעירים שהוציאה מתוך תיבת הקרטון זה עתה – עליהם עדיף לא לחשוב בכלל ברגע זה.</p>
<p   >היא הרימה את סנטרה בתגובה להרמת הסנטר שלו. הוא סובב אצבע – תסתובבי – והיא הסתובבה תוך הרמת החצאיות שלה.</p>
<p   >החלק האחורי של השמלה היה אסוף נמוך, וכששערה הבהיר והארוך אסוף גבוה מעל עורפה, נייט הבחין בנוף החשוף ונטול ההפרעות. צמד עצמות גב תאומות עדינות הקיפו את העור השזוף והחלק ואת התלתלים שנפלו משני העברים של עמוד השדרה הנאה.</p>
<p   >חמימות נעימה עלתה והתקשתה גבוה מעל ירכיו של נייט. אבל הוא התנשם עמוקות והתרכז לא בנוף אלא במשימה שניצבה לפניו. לאחר כמה שניות ארוכות, הוא התנשף. לא פלא שהיא לא הצליחה למצוא את הרוכסן.</p>
<p   >"אין רוכסן."</p>
<p   >"הוא בלתי נראה," אמרה לו. "תמשש בתוך החלק העליון של השמלה."</p>
<p   >נייט גירד בראשו. האם היא אמרה בלתי נראה? ו"איזה חלק של השמלה?"</p>
<p   >"תכניס את האצבע שלך לתוך קו התפר הפנימי העליון ותריץ אותה מעלה ומטה." היא הביטה בציניות מעבר לכתפה. "אתה יודע מה זה קו תפר, נכון?"</p>
<p   >"זה מקום שבו יש עושר של מינרלים."</p>
<p   >היא גלגלה את עיניה כאילו רצתה להגיד גברים. "רק אל תמשוך חזק מדי."</p>
<p   >כאשר הסתובבה, נייט ניער את ידיו ושפשף את כפותיו זו בזו. לא זיעה. לא קור. הכול בסדר גמור. הוא תחב את אחת מאצבעותיו פנימה.</p>
<p   >עורה היה חמים ונעים וחלק כמו סאטן. ועכשיו הוא היה מודע לכך שהיא 'לובשת' את אותו בושם שלבשה באותו לילה מר ונמהר. עדין. היה בו רמז ללבנדר? לא משנה מה המרכיבים, הריח היה עדין ורענן ו...</p>
<p   >נייט מילא בו את ריאותיו.</p>
<p   >ניחוח שהייתי יכול לנשום כל היום.</p>
<p   >הוא פקח את עיניו שכמו נעצמו מעצמן.</p>
<p   >רוקסי רמזה שהיא יצאה עם אחרים מאז אותו ערב משותף. הוא נרכן קרוב יותר אליה והחליק את אגודלו מטה ומישש את דרכו פנימה. הוא שנא את עצמו על שהיה צריך לשאול, אבל האם בחור לא יכול להיות סקרן?</p>
<p   >"אז, אני מבין שאת נפגשת עם מישהו."</p>
<p   >"אף אחד ספציפי."</p>
<p   >הוא בחן את התשובה ומצא מעל הקפל משהו קטן שקשה לתפוס אותו. הוא לחץ די כדי למצוא אחיזה והוסיף, "אבל מישהו הצליח לסחרר אותך."</p>
<p   >התלתלים דגדגו את גב ידו בזמן שהיא גרגרה. "סוחררתי כמה פעמים מאז אותו ערב."</p>
<p   >האחיזה שלו התהדקה. הוא השתדל לא למשוך חזק מדי בזמן שהפעמון בחוץ דנדן לפתע.</p>
<p   >"אני כבר יוצאת," קראה רוקסי בקול נעים, ואז אמרה לו, "למה זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"</p>
<p   >"חוסר ניסיון," נהם. עם שמלת הכלולות, לפחות. הדבר הארור הזה לא מחליק כמו שהיה צריך.</p>
<p   >"אל תעשה את זה בכוח," אמרה לו.</p>
<p   >"אני לא עושה שום דבר בכוח."</p>
<p   >הוא נע והחל לעבוד על הרוכסן מתוך תקווה שיצליח לעשות זאת ביתר קלות. נראה שהתרגיל הזה דורש קצת יותר עידון.</p>
<p   >מקץ שלוש שניות היא התלוננה, "אתה עושה את זה בצורה גסה מדי."</p>
<p   >"תירגעי." קצות אצבעותיו התגלגלו ואז משכו והתגלגלו שוב. "רק עוד כמה שניות."</p>
<p   >"נייט, לא כל כך חזק."</p>
<p   >"כמעט הצלחתי – "</p>
<p   >הרוכסן כמעט נפתח.</p>
<p   >למעשה מה שנפתח היה הבד, שנקרע משני הצדדים.</p>
<p   >רוקסי נדרכה, ולבו של נייט פסק מפעום כאשר עצר את נשימתו ובהה בנעשה.</p>
<p   >זה לא היה קרע רציני. האמת, הוא כמעט ולא נראה. אבל כאשר רוקסי הסתובבה, הבעתה אמרה הכול. פניה היו מסכה של חוסר אמון, ייאוש. זעם. ועיניה, שנראו רק מוטרדות קודם לכן, ירקו עתה אש ירוקה.</p>
<p   >"תגיד לי שלא קרעת את השמלה," גנחה. "אתה לא, נכון? לא את השמלה הזו."</p>
<p   >הכעס בעיניה הפך לפחד כאשר התמלאו בלחות, ונייט הרגיש כיצד הקירות מתחילים לסגור עליו.</p>
<p   >"זה לא נורא כל כך." הוא הרים את אצבעותיו. "אולי סנטימטר." מקסימום שניים.</p>
<p   >הקריאה מבחוץ הגיעה שוב.</p>
<p   >"יש שם מישהו?"</p>
<p   >"כבר באה," אמרה רוקסי, אבל הפעם קולה נסדק.</p>
<p   >מה יוכל להגיד? אם היה יכול לקחת את זה בחזרה, זה מה שהיה עושה.</p>
<p   >"רוקסי..."</p>
<p   >עיניה התמלאו דמעות, והיא שאפה אוויר ותוך שנייה נדמה שכל החרדות וכל הכעסים נעלמו. היא לחצה את שפתיה זו לזו. בלעה את הרוק. משכה בכתפיה.</p>
<p   >"זה לא חשוב בכל מקרה," הפטירה והוא הקדיר פנים.</p>
<p   >"מה לא חשוב?" כאשר היא יצאה מהחדר באיוושה, הוא הלך אחריה. "רוקסי, תעני לי."</p>
<p   >"זה לא חשוב," ענתה, "כיוון שהשמלה הזו היא – או היתה – של מרלה."</p>
<p   >נייט בהה בה. הוא הרס את השמלה של ארוסתו של חברו? זה לא סימן טוב במיוחד. ולמה השושבינה של הכלה לובשת אותה בכל מקרה?</p>
<p   >כאשר הצטרף אל רוקסי בחדר הקדמי, היא עמדה בחדר ריק. הלקוחות הפוטנציאליות התייאשו ועזבו. אבל אותו קול חוקר צלצל שוב, הפעם מכיוון חדרי ההלבשה. מקץ רגע, האישה המבוגרת יותר הופיעה. בראותה אותם, היא הרימה את ידיה אל לחייה בשמחה.</p>
<p   >"אלוהים, זו ודאי הכלה היפהפיה שלך. ואתה צודק," המשיכה האישה ועתה פנתה ישירות לרוקסי במקום לדבר אל נייט. "השמלה הזו מתאימה לך כמו כפפה ליד. ויולט שלי חושבת שאולי גם היא מצאה את השמלה המתאימה."</p>
<p   >"באמת? איזה יופי." האכזבה של רוקסי מהתאונה התחלפה בחיוך רפה אך מלא תקווה. ואז היא בחנה את השמלה שלה. "אבל השמלה הזו..." לחייה הוורידו והיא שפשפה את מצחה. "טוב, קצת קשה להסביר."</p>
<p   >האישה מיהרה לדבר. "אין צורך. ויולט שלי עברה משהו דומה," סיפרה בשקט. "חרדה. כל כך הרבה החלטות." הכתפיים שלה התרוממו. "אבל אחרי שמצאת את הגבר שלך, ושאין ספק שהוא מאוהב בך, מסור לך כל כך, איך ייתכן שהדברים לא יסתדרו? יש לך מזל." היא חייכה לעבר נייט. "אתם זוג בר מזל."</p>
<p   >נייט כבש קריצה. האישה טעתה. רוקסי לא היתה אמה. אמה היתה יציר דמיונו, והוא ינסה לדחות את הרגע שבו תהיה לו אמה כלשהי.</p>
<p   >האישה הביטה בשניהם ואז היטתה את ראשה. "משהו לא בסדר בשמלה, יקירה?"</p>
<p   >"לא, לא," אמרה רוקסי. "אני אוהבת אותה. יותר מכל שמלה אחרת. הסאטן רך כעלי-כותרת של ורד. כל קו יוצא דופן. אלא שהשמלה הזו היא – "</p>
<p   >"יפהפיה," שיסע אותה נייט כאשר הבין שאסור לו לתת לה לסיים את המשפט ולהעמיד דברים על דיוקם. אמנם השמלה נועדה למרלה, אבל אישה זו לא חייבת לדעת את האמת.</p>
<p   >כאשר חיוכה האיטי של רוקסי אמר שהיא מעריכה את המחמאה, החל גרעין של חמימות לנצנץ בחזהו, תחושה שממנה נהנה למרות שלא היה מוכן להודות בכך בפני עצמו. ואז הסתובבה והודתה בפני האישה, "אבל אני לא ארוסתו של הגבר הזה."</p>
<p   >האישה מצמצה. "אני לא מבינה."</p>
<p   >"אני הבעלים של הסלון הזה. אני רוקסן טרמל."</p>
<p   >האישה עיכלה את החדשות, הנהנה בהיסח הדעת והציגה את עצמה כאווה מוריס, לפני שמיהרה להתרכז בנייט. "אז איפה הכלה שלך? אני מקווה שהכול בסדר איתה?"</p>
<p   >נייט שפשף את לסתו. הוא רק רצה לעזור – לתת לרוקסי הזדמנות למכור שמלה. אבל הונאה, גם אם מקורה בכוונות טובות, לא היתה אחת התכונות שלו. הוא היה תמיד אדם ישר.</p>
<p   >"למעשה," פתח, "ארוסתי – "</p>
<p   >"מאחור," אמרה רוקסי, קוטעת את דבריו. "אמה מודדת אבזרים."</p>
<p   >גברת מוריס הכניסה את הבטן ופלטה אוויר בחיוך של הקלה. "טוב, זה היה מהיר!"</p>
<p   >"זה קורה ככה לפעמים, אמרה רוקסי ושלחה לעבר נייט מבט של 'אתה חייב לי'.</p>
<p   >קריאה מחדר ההלבשה, "מישהו יכול לבוא לעזור לי" קטעה את השיחה.</p>
<p   >רוקסי הרימה את החצאיות שלה והחלה ללכת, אבל גברת מוריס הרימה יד.</p>
<p   >"אני אעזור לוויולט. תדאגי את לעניין האחר שלך."</p>
<p   >גברת מוריס מיהרה לדרכה בזמן שנייט משך באוזנו בחיוך. "מצטער בעניין אמה."</p>
<p   >"לא היית צריך לשקר. אני לא מעודדת דברים כאלה." הבעתה של רוקסי התרככה מעט. "אבל אני מעריכה את רצונך לעזור. לא הייתי צריכה להביך אותך."</p>
<p   >כפי שהוא הביך אותה באותו ערב?</p>
<p   >אבל היא לא נראתה כעוסה עכשיו כפי שהיתה לפני כמה רגעים. למעשה עיניה כמעט חייכו, כמעט דיברו אליו. והוא אהב את השינוי החיובי שחל בה. אהב יותר מדי.</p>
<p   >נייט כחכח בגרונו ונסוג מעט. "נצטרך להתראות שוב. לדבר על תוכנית מרלה-גרג," הבהיר במהירות.</p>
<p   >"אני אתן לך את כתובת האי-מייל שלי. היא ניגשה אל הדלפק והוציאה כרטיס ביקור מתוך תיק קטן. "למה שלא תשלח לי כמה רעיונות לעניין גרג ומרלה? אני מקווה שעוד אצטרך לעזור לוויולט בזמן הקרוב."</p>
<p   >"אני מעדיף לדבר על הרעיונות פנים אל פנים."</p>
<p   >"אני לא יודעת באיזו שעה אתפנה."</p>
<p   >"אני יכול לחכות. תעזרי כמה שצריך. אולי תתקני את הרוכסן." חיוכו החלוש גווע, והוא הרים את סנטרו. "אני באמת מצטער בעניין הזה."</p>
<p   >היא ניסתה להזעיף פנים. "אני מניחה שזו לא אשמתך שאתה חזק מדי."</p>
<p   >"הייתי צריך לעשות את זה לאט יותר." לחשוב יותר.</p>
<p   >טוב, אולי הוא לא היה צריך לבוא בכלל. אבל הוא האמין בגרג ולא היה יכול לנטוש אותו. הוא האמין גם בעסק המשותף שלהם, והוא לא היה מוכן לנטוש אותו. דומה שאי-אפשר היה לצאת מהבלגן הזה, וכדי להוציא לפועל את התוכנית שלו הוא יזדקק לעזרה. הוא יזדקק לרוקסי.</p>
<p   >היא נראתה זוהרת מתחת לאורות ממעל כאשר הושיטה לו את כרטיס הביקור שלה, אבל נייט גילה שתשומת הלב שלו נמשכת במקום אל צד צווארה, אל המקום שבו פעם הדופק הזעיר שלה. מוזר, אבל באותו רגע דומה שהרגיש את הדופק הזה כאילו הוא שלו. יציב. עמוק.</p>
<p   >לוהט.</p>
<p   >כאשר נטתה לעברו, עדיין מושיטה את הכרטיס, נייט הושיט את ידו ונטל אותו. הוא לא התכוון לכך שאצבעותיו יאריכו במגע, שייגעו בכלל. ובאותו רגע הוא ראה כיצד הדופק בצווארה פועם מהר יותר וכיצד מבטה נעשה כבד בזמן שהוא שמט את עיניו אל שפתיה הפשוקות והצבועות מעט.</p>
<p   >שוב ושוב תהה מה היה קורה לו נשאר באותו לילה לפני שישה חודשים. איזה עקרון פיזיקלי קבע שיחלוק את גורלו של אביו ושל סבו, גורל אילן היוחסין שלהם? אבל כאשר המשיך לגמוע בצמא את מבטה הסקרן של רוקסי, העולם התפוגג, וסדרה של פלאשבקים הבליחה במוחו...</p>
<p   >הוריו ביום הנישואים שלהם, חודשיים אחרי שנפגשו. סבו וסבתו בחליפת טוקסידו ובשמלה עם שובל ארוך שישה שבועות אחרי פגישתם הראשונה. אם הזכיר אי פעם את המיתוס, אביו רק משך בכתפיו. כאשר גבר בן למשפחת ספרקס מוצא את האישה הנכונה – זו שמסחררת את חושיו ומנפצת את דמו אל סלעי החוף – שום דבר אחר אינו חשוב. מוטב לו כבר שייכנע. דנדון פעמוני הנישואים קרב ובא. נישואים וחיי משפחה הינם עניין גמור. ובעקבותיהם – היעדר צמיחה אישית ומוטיבציה לבנות ביטחון אישי.</p>
<p   >לאחר נישואיו ויתר אביו על חלומו לסיים את לימודי הרפואה ולהיות מנתח. במקום זאת הוא עבד כאח מעשי בבית חולים, ופירוש הדבר הכנסה פחותה לפרנסת חמישה ילדים שנולדו והרבה יותר זמן לבלות עם אשתו הנערצת, הדבר היחיד בעולם שנראה לו חשוב. וזה לא היה תמיד רומנטי כמו שזה נשמע.</p>
<p   >נייט לא יכול לשכוח את השבועות שבהם אמו בילתה בהחלמה אחרי תאונת הדרכים כאשר היה בן שתים-עשרה. הילדים נזקקו להנהגה, לכוח, לתקווה. תחת זאת אביהם הפסיק לאכול, הפסיק לתקשר. הוא רק בכה על אהובתו. או בימים שבהם לאביו היתה הזדמנות לחזור ללמוד, אבל הוא החליט לתמוך בחלומה של אשתו להפוך לציירת נודעת כאשר, לעזאזל, הם התקשו להעלות מזון על שולחנם, שלא לדבר על קניית חומרי ציור ומקום לתצוגות.</p>
<p   >סיפורים דומים סיפרו גברי ספרקס ונשותיהם ששרדו... נישואים חפוזים שאחריהם חיים שלמים של הקרבה בַיירונית. האם זו גנטיקה או קללה? מובן שכל זה יכול להיות בבחינת צירוף מקרים.</p>
<p   >רק כאשר נייט גילה שכפו האחרת סוגרת סביב מותנה של רוקסי – כאשר רוקסי רעדה בזרועותיו וראשו נשמט מעליה – הוא ידע את האמת.</p>
<p   >לצירוף מקרים אין שום קשר לזה.</p>
<p   >הוא ידע שעליו לברוח כל עוד זה אפשרי.</p>



			
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 29.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 15 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!