מחר הורסים את הבית

”מחר הורסים את הבית” מאת נתלי רשבסקי הוא רומן עכשווי עוצמתי על אומץ, יצירה והגבולות המטשטשים בין אמנות למציאות. ליבי, בוגרת לימודי קולנוע, כותבת את סרט הגמר שלה על פרידה כואבת מנעוריה, אך מגלה שהעבר מסרב להישאר מאחור. השחקנית שמגלמת את דמותה מזדהה יתר על המידה, המנחה מזכיר לה את האקס, והמתח בין החיים האמיתיים ליצירה הולך ומחריף.

במהלך לילה אחד בווילה המיועדת להריסה, מתכנסים צוות ההסרטה, השחקנים והניצבים לצילומים אחרונים, במסיבה פרועה שבה נשברים כל הגבולות. כשהבוקר יעלה, דבר לא יהיה כפי שהיה. ”מחר הורסים את הבית” הוא ספר נועז, חד ומלא תעוזה, שמצלול לתוך נפש הדמויות, חושף את כאבן ואת כמיהתן למזור, ומוכיח שנתלי רשבסקי היא קול ספרותי חדש ומרשים.
שם: מחר הורסים את הבית
מחבר/ת: נתלי רשבסקי
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת מקור
מק״ט: 011563523

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

				<div id="_idContainer005" class="Basic-Text-Frame _idGenStoryDirection-1" dir="rtl">

<div id="page8" role="doc-pagebreak" aria-label="8" epub:type="pagebreak" />
<div id="page9" role="doc-pagebreak" aria-label="9" epub:type="pagebreak" />
<p class="perek-0">מערכה ראשונה</p>
<p class="perek-1">1</p>
<p class="body-fara">פעם היה בית שחלונותיו צפו לים ושטחו גבל באדמה חולית, מתפוררת. הבית, כמו האדמה, התפורר מזמן, קירותיו נותצו לשברי לבנים וחלונותיו נופצו לרסיסי זכוכית, חדריו התמוטטו וענני אבק רקדו סביבם עד ששקעו ועטפו את ההריסות במעטה לבן, כמו קרום יבש שהגליד על פצע. מה שהיה פעם בית נהפך לזבל שיש לפנות, לדברים חדים שעדיין יכולים לפצוע, לחומרים רעילים שאסור לנשום. זה מה שעושים עם דברים ישנים, שוברים אותם לחתיכות קטנות, כדי שיהיה קל לזרוק אותם. </p>
<p class="body-indent-5">ליבי עמדה כבר שעה בפתחו של בית אחר ומיאנה להיכנס. איך היא אמורה להפוך את הבית הזה לבית ההוא שבזיכרונה? שניהם בתים פרטיים, נכון, אבל בזה הסתיים הדמיון. כמעט בלתי אפשרי היה למצוא לוקיישן דומה מספיק. מה כבר ביקשה? וילה ישנה, ריקה, רגע לפני הריסה, כמה כיסאות כתר פלסטיק לבנים ומיטה. זה היה אמור להיות פשוט. אבל מתברר שאנשים לא מחזיקים וילות ריקות. יש הרבה בתים ד<span class="no-break">ו־מ</span>שפחתיים, או איך שלא קוראים לבתים שצמודים זה לזה, ריקים ומלאי אבק, אבל בתים פרטיים לגמרי, מוקפים חצר ומבודדים דיים, כמעט לא היו. בסופו של דבר <span id="page10" role="doc-pagebreak" aria-label="10" epub:type="pagebreak"></span>מצאה את המקום הזה, וילה ד<span class="no-break">ו־ק</span>ומתית שעמדה ריקה לפני שיפוץ שהתעכב מסיבות כלכליות. אבל אפילו שענתה על כל הדרישות, ליבי לא יכלה שלא להרגיש שהיא מרמה את עצמה. היא הרימה את מבטה, והווילה התנשאה מעליה, שתי קומות שגובהן כשל שלוש, ובאור הזריחה נראו גבוהות אף יותר. </p>
<p class="body-indent-5">צללי הלילה נסוגו מפני שמש רחוקה, שהאירה את החזית בקמצנות ושיוותה לה מראה תעתועי. עצי פרי נבולים גידרו את החצר. פירות רקובים גדשו את הדשא הדליל והפיצו ריח מתוק של עובש וסוכר. גמלוני גגות ומרפסות רחבות ידיים הטילו צללים מפוארים, ואלה הלכו והתכווצו ככל שעלתה השמש. גם הווילה הזו, כמו קודמתה, נועדה להיעלם. </p>
<p class="body-indent-5">הם קיבלו רק שלושה ימים לצלם בה, ומיד אחר כך יגיעו קבלנים ויבנו כאן בית חדש. אולי לא תיהרס לגמרי, קווי המתאר יישארו, אבל לא יותר. הווילה תופשט מיסודותיה, ואלה יולבשו מחדש. המרצפות המנוקדות יוחלפו בפרקט מבריק, ארונות הפורמייקה ייהפכו למטבח כפרי, יוחלפו החלונות והדלתות, הכול. היא שאפה עמוקות אוויר קריר ונשפה לאט, והבל פיה הסתלסל כעשן ונעלם. </p>
<p class="body-fara-line">נוגה קיוותה לישון בנסיעה הנה, אך כל תנוחה עיקמה בגופה איבר נוסף. כשאספו אותה מביתה עדיין היה חושך, אבל פנסי הרחוב כבר כבו, והיה ריח של בוקר שעוד לא פקח עיניים. אגלי טל נצנצו על האספלט, והאוויר היה קריר ולח, כמו בגד שעוד לא התייבש על החבל. שני חלונות מוארים באחד הבניינים התוו באפלה שני ריבועים מגחילים. זה היה אחד הרגעים האלה, כשהעולם שבחוץ תואם לתחושה הפנימית. הבוקר החשוך ונוגה היו לאחד, עדיין לא ערים וכבר לא ישנים, שניהם אפורים ותקוותם תלויה א<span class="no-break">י־ש</span>ם בשמש. </p>
<p class="body-indent-5">הכי קשה היה לצאת מהמיטה, אבל ברגע שרגלה דרכה על המדרכה התמסרה ללאות דמדומי הבוקר. הנסיעה עצמה, אף שלא <span id="page11" role="doc-pagebreak" aria-label="11" epub:type="pagebreak"></span>הייתה נוחה, השרתה עליה קסם: הרחובות העמוסים כל כך בשעות היום היו ריקים ונקיים, מדי פעם נשמעו צפצופי משאית שנסעה לאחור והפרה כך את דממת השחר. שחר: המילה הזאת מעלה על הדעת אור רך, נקי, צהוב עדין, שהולך ומתחזק על גבי תכלת מתבהרת. מישהו אמר לה פעם ש״שחר״ בא מ״שחור״, וזה נשמע משונה אפילו אם רק הצלילים דומים. שחר הוא הרי ההפך משחור, מסלק את האפלה ומבריח את השדים בחזרה אל ביתם שבהרים, ובנסיעה הנה בדרך לצילומים ליווה אותם באפור ובתכלת ובחולות צהובים רכים. </p>
<p class="body-indent-5">כשהגיעו ליעדם התקלפה ממנה העייפות כמו צבע ישן מקיר. הנהג נעצר ליד חומת אבן גבוהה ובה שער ברזל לבן ושאל אותה אם זה המקום. היא לא הייתה בטוחה. הם היו באחד היישובים הקטנים האלה, שיש בהם רחוב אחד ומשני צדדיו כניסות לבתים רחוקים, מוסתרים מהכביש בצמחייה או בחומה, ורק פחי צפרדע גדולים ששמות משפחה רוססו עליהם סימנו שגרים שם אנשים. </p>
<p class="body-indent-5">הבית שעצרו על ידו היה כמעט בסוף הרחוב, כלומר בקצה היישוב, רגע לפני שהכביש נהפך לדרך עפר והנוף למטע בננות. נוגה יצאה מהרכב וסימנה לנהג לחכות רגע. היא פתחה את השער והציצה פנימה. שביל גישה ארוך לבית ד<span class="no-break">ו־ק</span>ומתי, חצר ישנה ומוזנחת, עצי לימון שצמחו פרא, ובמרכז<span class="no-break"> —</span> ליבי בגבה אליה, קטנה ודחוסה, שערה השחור אסוף לקוקו גבוה, לבושה בגדי עבודה שנראתה בהם כמו סטודנטית למשחק שמבצעת מונולוג מ״ליל העשרים״ ולא כמו במאית. פקעת התקשתה בתוך בטנה של נוגה והחלה לרטוט וללחוץ על איבריה. היא סימנה לנהג באגודלה שהכול בסדר ונכנסה. היא הלכה בשקט, צעדיה כמעט לא נשמעו על האדמה הרכה. ליבי ממש הסתכנה כשהימרה עליה לתפקיד, והיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להוכיח לה שלא טעתה. </p>
<div id="page12" role="doc-pagebreak" aria-label="12" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-fara-line">״איך את?״ זרועות ארוכות עטפו את ליבי מאחור, ושדיה הקטנים והרכים של נוגה נצמדו אל שכמותיה. ליבי השעינה את ראשה לאחור לנשיקה. לפעמים עדיין התקשתה להאמין למזלה הטוב, כל כך הרבה זמן בזבזה בחיפושים אחר השחקנית הראשית שלה, זו שתגלם את דמותה. </p>
<p class="body-indent-5">מהרגע שברגמן התחיל לעבוד איתה על התסריט, הוא התעקש להיות גם מי שימצא לה את השחקנית שלה; ואפילו שתמיד ידע מה לא עובד בטקסט שלה, והיו לו ההבחנות הכי חדות מבחינת פיתוח העלילה, כל השחקניות ששלח אליה עד נוגה היו כישלון, וגם כששלח את התמונה של נוגה חשבה שפספס<span class="no-break"> —</span> לא היה בתמונה דבר שיבהיר מה גרם לו לחשוב שהיא מתאימה. </p>
<p class="body-indent-5">הייתה לנוגה הילה מעל ראשה, כמו לאיזו שחקנית צרפתייה, אחת המוזות של שנות השישים, משהו בין אנה קארינה לאנוק איימה. תווי פניה שורטטו ביד בוטחת, וקרן מהן יופי אמיתי, כזה שיצא מתחת ידו של אמן ולא מאייר של דיסני, כמו פניהן של רוב השחקניות המצויות. אף כמעט ישר עם גבנון קטנטן, עצמות לחיים גבוהות, עיני שקד חומות ושפתיים עבות שרמזו על חיוך ממכר. ולמרות סירובה הראשוני להיפגש איתה, ברגמן התעקש, ולמרבה הפתעתה גילתה שצדק. היא לא הצליחה להסביר למה, נוגה פשוט התאימה. וכל מה שקרה מאז חיזק עוד את התחושה שלה. </p>
<p class="body-indent-5">״בא לי להקיא,״ הודתה ושקעה אל הנחמה שנוגה הציעה. נוגה גדולה ממנה בגופה כמעט פי שניים, אבל תמיד נדמה לליבי שנוגה קטנה כזאת. בתחילה חשבה שזה בגלל הקול שלה, מין קול דק וגבוה, כמעט ילדי, אבל אחרי שבילו מספיק זמן יחד כבר שמה לב לכתפיים המתעגלות פנימה, לצוואר הנוטה לפנים ולידיים שלה, ידיים שעטפו תדיר את גופה, אם לחום ואם לנחמה. </p>
<div id="page13" role="doc-pagebreak" aria-label="13" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-fara-line">״הכול יהיה בסדר, אני מבטיחה,״ לחשה אל עורפה של ליבי. ביומיים האחרונים לא התראו; ליבי הייתה עסוקה בהכנות אחרונות לקראת הצילומים, ונוגה חשה היטב את הניתוק שנכפה עליה. היא ניסתה לשלוח לליבי הודעות, שאלות על הטקסט, הצעות לתלבושות, או אפילו סתם איזה לב או חיוך או משהו שיגרום לה להרגיש קרובה. אבל ליבי ענתה על הכול במענים חדים וקצרים, ולפחות שעתיים עברו עד שענתה. נוגה ידעה שזה רק בראש שלה: הרי באמת נהיו חברות בחודשים האחרונים, ובכל אופן, היא השחקנית שלה<span class="no-break"> —</span> היא לא נמאסה עליה, ליבי עסוקה, זה הכול. ובכל זאת, אתמול בלילה קנתה טוניק בבקבוק פלסטיק גדול, שתי שקיות קרח וג׳ין מהביוקר בבקבוק זכוכית כחול, ולא נרדמה עד שלא חיסלה לפחות את מחציתו. אפילו שלחה לליבי תמונה שלה עם כוס מדוגמת: קוביות קרח, מלפפון מסולסל וקשית, והצעה להצטרף, והפעם תשובתה של ליבי הגיעה מיד: ״לכי לישון. יש צילומים.״ היא באמת תכננה ערב רגוע<span class="no-break"> —</span> להתקלח מוקדם, להחליף מצעים, למרוח מסיכת פנים, לשתות תה, ללבוש פיג׳מה נקייה, לעבור במיטה שוב על הטקסטים. במקום זה שמה מוזיקה, שתתה לבדה, רקדה מול המראה ונרדמה בלי מקלחת בשמלה ובמגפיים. </p>
<p class="body-fara-line">הנועם שבמגעה הביך את ליבי. היה סדר ברור לדברים, ונוגה אהבה לטשטש אותו. אילו ברגמן היה הבמאי, האם גם אז הייתה שולחת ידיים לנחם? האם הייתה מעיזה לגעת? דברים תמיד איבדו את צורתם במחיצתה, כאילו אהבה לטפטף את עצמה אל אחרים. מצבים מסוימים קרו רק כשנוגה הייתה בסביבה<span class="no-break"> —</span> נראה אז שדי להיות במחיצתה, ופתאום חוקי הפיזיקה עצמם משתנים. זו הייתה תכונה ממכרת ומסוכנת אם לא מודעים אליה. </p>
<p class="body-indent-5">״זוהר בחצר האחורית,״ שינתה נושא, ״תוכלי בבקשה למצוא אותו? אני רוצה שתעשו חזרת טקסט עד שהמאפרת מגיעה.״ </p>
<div id="page14" role="doc-pagebreak" aria-label="14" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-fara-line">זה לא היה האיחוד שנוגה קיוותה לו. היא הייתה בטוחה שחזרו לאותו מקצב עדין שמצאו בחזרות ובמפגשים הליליים, משהו בין חברות לחיזור, בין פלרטטנות למקצועיות, אבל כנראה לחצה יותר מדי, כי שריריה של ליבי התכווצו פתאום, והיא נרתעה ממנה והשאירה אותה חשופה לאוויר הקריר של הבוקר. כמו תמיד לא התלבשה חם מספיק, וגופה רעד ממשב הרוח שתפס אותה. יכלו כמובן להיות סיבות נוספות לקרירות של ליבי, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שנוגה הרגישה שהיא מכבידה על מישהו. איכשהו זה תמיד נגמר ככה<span class="no-break"> —</span> בהתחלה הכול מושלם, אבל אחר כך לא<span class="no-break">ט־ל</span>אט הם רואים אצלה את הבלגן. ובכל זאת הייתה לה תחושה שליבי ראתה את הבלגן מההתחלה, שידעה שהיא מסובכת, מסתבכת תמיד בחוטים בלתי נראים ונבהלת ומשתוללת עד שהכול סביבה פלונטר אחד גדול. ליבי ידעה ובכל זאת בחרה בה, בכל זאת התקרבה. </p>
<p class="body-indent-5 _idGenParaOverride-1">לא, נוגה ניערה מראשה את המחשבה, ליבי בסך הכול עסוקה לקראת הצילומים. היא לא כועסת ולא נגעלת. את תראי, עודדה את עצמה, שפשפה את זרועותיה כדי להתחמם קצת ונכנסה לבית לחפש את זוהר. </p>

</div>


			

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 37.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

Notify me

באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי

מייל לעדכון

בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות

הנמכרים ביותר

ימינה

שמאלה