ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה21
אוסף חד, שנון ולעיתים בוטה של מונולוגים וקטעים נבחרים מתוך תוכניתו המצליחה ”Real Time with Bill Maher”.
דרך הומור מושחז, סרקזם וביקורת נוקבת, מאהר מצייר דיוקן סוציו-פוליטי של אמריקה העכשווית – חברה שסועה, תרבות מבולבלת ופוליטיקה שמטשטשת את הגבולות בין ימין לשמאל ובין אמת לבדיה.

למרות היותו מזוהה כליברל, מאהר לא חוסך את שבטו גם מהשמאל הקיצוני, במיוחד בכל הנוגע לתרבות ה”ווק” ולתקינות הפוליטית. הוא מגדיר את עצמו כ”ליברל מהאסכולה הישנה” ונלחם בתרבות הביטול ובשיח הרגישות המוגזמת. הספר כולל גם התייחסויות נוקבות לאירועים אקטואליים, כולל תמיכה מובהקת בישראל לאחר אירועי 7 באוקטובר.
שם: ביל מאהר מגלה את אמריקה במאה ה21
מחבר/ת: ביל מאהר
שפה: עברית
תחום: חברה ומדינה
תת תחום: חברה ומדינה
מק״ט: 011563503
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 108.00
				<div id="page4" role="doc-pagebreak" aria-label="4" epub:type="pagebreak" />
<div id="_idContainer003" class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">


<div id="page16" role="doc-pagebreak" aria-label="16" epub:type="pagebreak" />
<p class="perek-num">1</p>
<p class="perek">מפלגות</p>
<p class="mishne-after-title">הצלחה מסחררת, אפס כישורים</p>
<p class="body-fara">קחו כמעט כל מקצוע: שיננית, ליצן רודֵאו, שמרטף כלבים, סנטה קלאוס בקניונים, ממיין אפרוחים<span class="no-break"> —</span> מכל אחד מהם נדרשת מיומנות מוגדרת כלשהי. היוצא מן הכלל היחיד הוא חבר קונגרס. </p>
<p class="body-indent-6">אתם יכולים לשבת בכלא ולהתקבל לעבודה הזאת. אתם יכולים להיות מופרעים לגמרי ולעבוד בזה. מי שיחטוף התקף לב ירשו לאשתו למלא את מקומו. כל מה שאתם זקוקים לו הוא חיוך וסיכת דגל. לדעתי מספיק שיהיה לכם דופק, אבל כבר קרה שגם מתים נבחרו להיות חברי קונגרס. הרבה יותר מזה נדרש ממהגר שעובר את מבחן האזרחות שלו. <span class="no-break">ב</span><span class="no-break">־4</span>8 מדינות אסור לכם להצביע כשאתם בכלא, אבל בכולן מותר לכם לרוץ לקונגרס <span class="bold _idGenCharOverride-1">מתוך</span> הכלא.</p>
<p class="body-indent-6">אנשים חסרי ייחוד יכולים לחיות חיים מרתקים בקונגרס, וזאת הסיבה שיושב הספסלים האחוריים הממוצע תומך בכל כוחו בבולשיט שמכתיבה לו המפלגה. כך מובטח לו משהו גדול יותר מאמונה, ממשפחה, ממדינה וממציאות אובייקטיבית: הוא יכול לקבל את העבודה הטובה ביותר שאפשר להשיג בלי להצטיין בכלום ובלי לאמץ את התחת העצל והבור שלו.</p>
<p class="body-indent-6">תואר אקדמי? מיותר. לא צריך אפילו תעודת סיום תיכון. ללורן בּוֹבֵּרט אין תעודה כזאת, והיא חברה בוועדת התקציב. אילולא הייתה בקונגרס אולי הייתה מצליחה למצוא לה עבודה במשמרות בפיזור ענני פלפל חריף על הבשר המיובש שמוכרים בתחנת עצירה של משאיות. אבל אז לא היו לה שני משרדים שלא עולים לה פרוטה, אחד בוושינגטון ואחד באזור הבחירה <span id="page17" role="doc-pagebreak" aria-label="17" epub:type="pagebreak"></span>שלה; ולא היה לה צוות שעונה על טלפונים ומלקק לה את התחת כל היום; ואף אחד לא היה מזמין אותה לטלוויזיה ומתעניין בדעותיה. והיא לא הייתה יוצאת לכל מיני מסעות אקזוטיים<span class="no-break"> —</span> סליחה, נוסעת בשליחות לבדיקת עובדות<span class="no-break"> —</span> על חשבון הממשל.</p>
<p class="body-indent-6">רוצים לדעת מה כל כך נהדר בעבודה הזאת, עד שאנשים מוכנים לומר כל דבר שאומרים להם לומר? זה התואר, המשרד, הצוות, תשומת הלב, השולחן הטוב במסעדה. להיות ״חבר או חברת קונגרס״ זו העבודה היחידה בעולם שאפשר לקבל, על כל היוקרה וההטבות שבה, ועדיין להיות אידיוט מושלם וחסר כל כישרונות, כישורים וידע.</p>
<p class="body-indent-6">לדעתי מייק ג׳ונסון היה יכול לנגב קיא באחת המסעדות ברשת סוֹניק שבלואיזיאנה מדינתו, אבל זה בטח היה מעסיק אותו כל היום. לעומת זה בקונגרס מנגב הקיא ג׳ונסון הוא איש חשוב, איש מכובד. כשהוא נכנס ומבקש את השולחן הטוב ביותר, העובדים יודעים מה לענות לו: ״אדוני, כאן זו חנות לחיות מחמד. המסעדה היא החנות הבאה״.</p>
<p class="body-indent-6">עבודה בתור חבר קונגרס טובה הרבה יותר מסידור המשקולות במכון כושר, מה שמרג׳ורי טיילו<span class="no-break">ר־ג</span>רין עשתה לפני שהחליטה להתחרות על הפרס הגדול. וברגע שקיבלת את הג׳וב הוא שלך לתמיד. שיעור הבחירה מחדש למי שכבר מכהנים בבית הנבחרים עמד <span class="no-break">ב־2</span>022 על 95 אחוזים<span class="no-break"> —</span> ביטחון תעסוקתי כזה אין אפילו לכומר פדופיל.</p>
<p class="body-indent-6"><span class="no-break">ב־2</span>022 הופץ סרטון ויראלי של עובדת בווֹלמארט שהתפטרה באופן פומבי מאוד. היא עלתה על מערכת הכריזה ושפכה את כל מה שהיה לה בלב: ״זין על החברה הזאת, וזין על העבודה הזאת, ושתלך לעזאזל הכלבה הגדולה והעצלנית כּריס פְּרייס, אני פאקינג פורשת!״ גם נציג טקסס צ׳יפּ רוֹי הודיע פעם לקונגרס שהוא יכול לקחת את הג׳וב <span class="bold _idGenCharOverride-1">שלו</span><span class="bold CharOverride-13"> </span>ולדחוף אותו: ״המוסד הזה הוא זיוף אחד גדול״, אמר רוי, ״ואנחנו צריכים להתפזר ולסגור את המקום הזה״. אבל צ׳יפ רוי לא יפרוש לעולם כי אין שום מקום עבודה אחר שבו יכול מטומטם גמור לקבל שכר כדי לנסוע בלימוזינה. צ׳יפ משתכר 175,000 דולרים בשנה בתוספת ביטוח בריאות חינם, פנסייה נהדרת, חצי שנה חופשה ועוד ״תקציב״ של מיליון וחצי דולרים לשנה לקישוט המשרד או בשביל... ״שוֹנוֹת״. אה, וחוץ מזה, לוביסטים מלקקים לו, והוא מופיע בטלוויזיה בלי לעשות כלום<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span> וזה, כידוע, החלום האמריקאי בהתגלמותו.</p>
<div id="page18" role="doc-pagebreak" aria-label="18" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-indent-6">וכשאני אומר ״בלי לעשות כלום״, אני מתכוון לכך במובן המילולי ביותר. ברגע שאדם נבחר לקונגרס לא מצפים ממנו לעשות שום דבר ממשי. אין ראיון ביצועים בסוף השנה. אף אחד לא יזמן אותו למשרד ויאמר: ״אני חושב שזה לא עובד״. למעשה אין לו שום בוס.</p>
<p class="body-indent-6">כלומר חוץ מהבוחרים. זה הדבר היחיד שצריך לעשות כדי לשמור על כל ההטבות האלה: אם אזור הבחירה שלכם מלא בוחרים שחושבים שהבחירות זויפו או שבחיסונים יש מיקר<span class="no-break">ו־ש</span>בבים או שגברים יכולים ללדת<span class="no-break"> —</span> אתם חייבים להסכים איתם ולהשמיע את הדברים האלה בקונגרס. וזה מה שחברי הקונגרס עושים.</p>
<p class="body-indent-6">ננסי מייס היא נציגת קרוליינה הדרומית, האישה הראשונה בבית הנבחרים שהיא בוגרת המכללה הצבאית סיטאדֵל. אחרי 6 בינואר<span>*</span> התראיינה מייס פעמים רבות באותו היום וגינתה את טראמפ בחריפות, שלא לפי קו מפלגתה. אבל כעבור זמן קצר בלבד סירבה מייס אפילו לדבר על הנושא ואחר כך הצביעה בעד הדחתה של ליז צ׳ייני על שהשמיעה את אותן טענות בדיוק.</p>
<p class="body-indent-6">רבים באמריקה חושבים שהיא פטריוטית, אבל לי היא נראית כמו עובדת שמתה לקבל קידום ולעבור למשרד הפינתי הנחשק. היא תמכה בניסיון מרד למען הלייקים.</p>
<p class="Mishne">שקרים קטנים זה לגמרי אנחנו</p>
<p class="body-fara">ג׳ורג׳ סַנטוֹס מלונג איילנד, שנבחר איכשהו לבית הנבחרים מטעם הרפובליקאים, מייצג מגזר גדל והולך בחברה האמריקאית: השקרנים.</p>
<p class="body-indent-6">אם פרטי חייו של סנטוס נראים לכם קצת מעורפלים, אל דאגה, גם הוא לא סגור עליהם. כשיסריטו את הביוגרפיה שלו, הסרט יתחיל בהודעת הסתייגות: ״מבוסס על סיפור דמיוני״. הוא שיקר בעניין בתי הספר שלמד בהם, שיקר כשדיבר על הקריירה שלו, על נטיותיו המיניות, על פעילות הרווחה שלו. באיזו מין משפחה גדל אדם כזה? אין לדעת, מפני שהוא שיקר גם בעניין הזה. השקרים שלו הם כמו חרא של ציפורים<span class="no-break"> —</span> מה שלא נפל לך על הראש עד עכשיו בוודאי ייפול בעוד רגע.</p>
<div id="page19" role="doc-pagebreak" aria-label="19" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-indent-6">סנטוס אמר שהוא למד בתיכון היוקרתי הוראס מאן, אבל במוסד הזה אין לו זכר ברישומים. הוא אינו רשום גם באוניברסיטת ניו יורק, ששם, לדבריו, קיבל תואר שני במנהל עסקים, וגם לא במכללת בָּרוּק, ששם השלים כביכול את לימודי התואר הראשון בהצטיינות יתרה וכיכב בנבחרת הכדורעף של המוסד. הייתי חושב שזבל כזה אי אפשר להמציא, אבל הוא המציא את כולו.</p>
<p class="body-indent-6">זה מעורר הרבה שאלות, למשל אם כבר אתה משקר, למה כדורעף? הוא גם טען שניהל ארגון צדקה לבעלי חיים שדאג לעקר ולסרס 3,000 חתולי רחוב. הוא לא עשה שום דבר כזה, אבל איזה דבר מוזר להתפאר בו.</p>
<p class="body-indent-6">קל לצחוק על ג׳ורג׳ סנטוס, אבל אסור לנו להתעלם מהתמונה הרחבה שקשורה בו, מפני שהאיש הזה היה חלוץ של משהו חדש לגמרי בפוליטיקה של אמריקה. כבר ראינו שקרנים כמובן, אבל עד עכשיו היה מדובר תמיד בניסיון חתירה של פוליטיקאי מן השוליים אל מרכז המפלגה שלו, מה שמיט רוֹמְני כינה ״לנער את לוח הציור המָחיק״. אבל סנטוס הוא הראשון שהבין, שמאחר שכל אחד מאיתנו כלוא עכשיו בבועת מדיה סגורה הרמטית משלו, הוא יכול להעמיד פנים שהוא כל מה שהמצביעים רוצים<span class="bold _idGenCharOverride-1"> בשתי</span> המפלגות, ואף אחד לא ישים לב, לא פה ולא שם.</p>
<p class="body-indent-6">כמה מן השקרים של סנטוס מכוונים אל הימין הרפובליקאי הקיצוני: כך תמיכתו הגורפת בטראמפ בהכחשת תוצאות הבחירות ומחוות העליונות הלבנה שסנטוס עושה באולמות הקונגרס וטענתו שהיה ילד פלא בווֹל סטריט ועשה מיליונים כשעבד בחברת גולדמן סאקס<span class="no-break"> —</span> מה שלא היה ולא נברא כמובן<span class="no-break"> —</span> או שהיה סוכן מכירות של ספינות שעשועים יוקרתיות<span class="no-break"> —</span> גם זה שקר כמובן. אבל אזור הבחירה של סנטוס אינו רפובליקאי: ביידן ניצח בו בשמונה נקודות. אם כך, איך הצליח איש העליונות הלבנה, טראמפיסט ומכחיש בחירות, להיבחר באזור שנוטה לדמוקרטים? פשוט<span class="no-break"> —</span> הוא סיפר גם להם את מה שרצו לשמוע. </p>
<p class="body-indent-6">ליברלים אוהבים פוליטיקה של זהויות וקורבניות, ולכן אמר ג׳ורג׳ שיש לו גידול במוח. הוא גם סיפר שהיה אחד הראשונים בניו יורק שאושפזו בגלל קורונה ושארבעה מעמיתיו נהרגו בפיגוע הירי המפורסם במועדון הלהט״ב פּאלס <span class="no-break">ב־2</span>016. ג׳ורג׳ סיפר שמוצאו מברזיל, רובה המכריע מדינה קתולית, אבל כשהתמודד בבחירות בניו יורק אמר שהוא יהודי, וסבא וסבתא שלו נמלטו מהנאצים באוקראינה. כן, שמעתם נכון: כדי להינצל מן השואה נולדו <span id="page20" role="doc-pagebreak" aria-label="20" epub:type="pagebreak"></span>אבותיו היהודים האוקראינים בתור קתולים בברזיל. מדיניות ההגירה שלו היא למנוע מאנשים כמוהו להיכנס לארץ הזאת.</p>
<p class="body-indent-6">הוא גם אומר שהוא שחור למחצה, אבל לא ברור אם זה החצי שלובש מקטורן עם מותניית פְליז או החצי האחר. אה, הוא גם הומו; לפחות מאז התגרש מהאישה שהיה נשוי לה שבועיים לפני תחילת מערכת הבחירות. כן, ג׳ורג׳ בהחלט יודע איפה הדמוקרטים אוהבים שמדגדגים אותם. ״אני מאוד גיי״, אמר פעם. מה זה אומר, ג׳ורג׳? יש לך וי כחול בגְריינדר?</p>
<p class="body-indent-6">באוזני הרפובליקאים התפאר ג׳ורג׳ שהוא ״השתתף אישית בהתקוממות״ <span class="no-break">ב־6</span> בינואר וצייץ בטוויטר האשטאגים כמו <span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">#</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">DemsAreDestroyingAmerica</span>, אבל זה כנראה לא הפריע יותר מדי לדמוקרטים באזור שלו. להם היה חשוב שהוא ניצול שואה לטיני, שחור למחצה, גיי גאה, עצוב ואמיץ. ויש לו גידול במוח. להצביע בשבילו? אני מתפלא שלא ביקשו ממנו להנחות את טקס האוסקר.</p>
<p class="body-indent-6">כולם שואלים: ״איך ייתכן שאדם כזה קרה?״ אני אסביר לכם איך: הסיבה היא שהמהות כבר לא מעניינת אף אחד. השבטיות היא הכול. הדבר היחיד שחשוב הוא אם סנטוס הוא אחד משלנו, אם הוא בקטע שלנו. הוא פשוט הראשון שהבין שאפשר להיות בקטע של שני הצדדים ואף אחד לא יעשה מזה עניין, מפני שהאמריקאים מסננים את כל מה שלא מתאים לנרטיב שיש להם בראש ממילא. רפובליקאים אוהבים מנצחים, ודמוקרטים אוהבים אדם שסיפור חייו גורם לך לרצות להתאבד.</p>
<p class="Mishne">מלחמת העולם ואני</p>
<p class="body-fara">אמריקה בעידן שלנו סובלת ממחלת נפש חמורה: הכול מוכיח את מה שאנחנו כבר מאמינים בו ממילא, והכול מצטרף אל מה שאנחנו כבר שונאים ממילא. כל הסוגיות שעל הפרק היום, ממגפה עולמית ועד מלחמה, נעשות מבחני עמידות לנטייה המפלגתית האינטואיטיבית שלנו: האם אפשר לקחת מצב מורכב מאוד, שאין לו <span class="bold _idGenCharOverride-1">שום קשר</span> אלינו, ובכל זאת לקשור אותו אלינו איכשהו? והתשובה: אין קל מזה. </p>
<p class="body-indent-6">האמריקאים היום מוכנים להכניס לפה וללעוס כל דבר חדש, אבל לא מוכנים להכניס שום דבר חדש לראש שלהם. כך קורה שהרפובליקאים טוענים שהאשמה בפלישת פוטין לאוקראינה מוטלת על ביידן, מפני שהוא <span id="page21" role="doc-pagebreak" aria-label="21" epub:type="pagebreak"></span>הנשיא הגרוע ביותר שהיה מעולם, ואילו הדמוקרטים מאשימים בה את טראמפ, שהיה הנשיא הגרוע ביותר של אמריקה (מה שנכון נכון). </p>
<p class="body-indent-6">אבל אני לא בטוח שאני מבין עד הסוף את ההיגיון של ביידן, שגרר לעניין את 6 בינואר ואמר: ״תראו, איך הייתם מרגישים אילו הייתם רואים אספסוף מסתער על הפרלמנט הבריטי, פורץ פנימה, הורג חמישה שוטרים ופוצע 145 בני אדם? או על הבּוּנדסטאג הגרמני? או על הפרלמנט האיטלקי? אני חושב שהייתם תוהים מה קורה פה״. א<span class="no-break">ו־ק</span>יי. אבל אם פוטין באמת חשב שטראמפ תומך בו כל כך, למה הוא לא פלש לאוקראינה כשטראמפ היה נשיא? יש טעם לשאול את השאלה הזאת, אלא אם כן אנחנו שבויים בהלוך מחשבה נוקשה וחסר פשרות. </p>
<p class="body-indent-6">העיתונאית ניקול האנ<span class="no-break">ה־ג</span>׳ונס היא האוצרת של ״מיזם 1619״,<span>**</span> שלפיו הגזענות הייתה ועודנה הגורם המכריע כמעט בכל מה שמתרחש באמריקה<span class="no-break"> —</span> וכנראה גם בכל מקום בעולם. ״צריך להיות אכפת לנו מאוקראינה״, אמרה האנ<span class="no-break">ה־ג</span>׳ונס, ״אבל לא מפני שהאנשים האלה נראים כלבנים... כל בני האדם ראויים להיות חופשיים, ויש לקדם את כולם בברכה כשארצותיהם נתונות במלחמה״. כמובן. מוסכם. והאוקראינים לא רק ״נראים כלבנים״; הם לבנים. אולי זו תזכורת טובה לעובדה שאם שניים מן העמים הלבנים ביותר בעולם נלחמים זה בזה, יש בעולם עוד כמה דברים רעים חוץ מגזענות. גזענות זה לא אבוקדו<span class="no-break"> —</span> אין צורך להוסיף אותה לכל דבר.</p>
<p class="body-indent-6">ניקי היילי, שטיפחה תקווה להיות מועמדת לנשיאות מטעם הרפובליקאים, יודעת מה הסיבה לבלגן באוקראינה: ״הסיבה שאוקראינה נמצאת במצב הזה... היא שדעתה של ארצות הברית הוסחה לגמרי... עלינו לחדול מן התיעוב העצמי הלאומי הזה שקורה בארצנו״. ברור! תיעוב עצמי! איך לא חשבתי על זה!</p>
<p class="body-indent-6">אתם יכולים לנחש מה חשב המטיף האוונגליסטי פּט רוברטסון על הגורמים למלחמה באוקראינה? הנה רמז: <span class="no-break">ב</span><span class="no-break">־1</span>980, <span class="no-break">ב־1</span>990, <span class="no-break">ב־2</span>006 ו<span class="no-break">ב־2</span>020 חזה פט את סוף העולם בגלל סיפור מטריד כלשהו בחדשות. ולכן רק טבעי היה לו לומר בנשמת אפו האחרונה ממש שפוטין ״נכנס לאוקראינה, אבל זו לא מטרתו. מטרתו היא לתקוף את ישראל״. כי שם<span class="no-break"> —</span> בישראל<span class="no-break"> —</span> יבוא <span id="page22" role="doc-pagebreak" aria-label="22" epub:type="pagebreak"></span>העולם אל קיצו לפי הברית החדשה, ומארץ הקודש המריאה טיסתו של פט אל מעלה ישוע שבלב חגורת התנ״ך. דרך אוקראינה. והטיסה הייתה של חברת דלתא.</p>
<p class="body-indent-6">כאן הדברים נעשים משונים באמת: ״אני לא רואה ב׳פלישה׳ הזאת לאוקראינה דבר ׳רע׳״, אמר ג׳ון מקיוּאָנוֹן.<span>***</span> אדרבה, ״לדעתי זה טיהור של מרכז מושחת מאוד של פעילות למען הקַבּאל״. אה כן, הקבאל, קבוצת הקושרים הפדופילים ואוכלי התינוקות האליטיסטים שלפי קיוּאנוֹן היא המקור לכל הצרות בעולם, ומובן שכשפורצת מלחמה היא עומדת בלב הדברים. אין פלא שהממשלה משתילה שבבים בחיסון כדי לעקוב אחריכם. </p>
<p class="body-indent-6">כתב העת <span class="bold _idGenCharOverride-1">ואניטי פייר</span> היה רוצה שנדע ש״המאבק למען אוקראינה הוא גם מאבק למען זכויות הלהט״ב״, ואילו הקולונל מיטשל סְוואן, רפובליקאי שהתמודד לקונגרס בג׳ורג׳ייה, אמר: ״אם נרשה לטרנסג׳נדרים לשרת, זה יהיה רמז לאויבינו שאנחנו ממוקדים יותר בניסויים חברתיים ולא בהגנה על האומה״. אני מבין. טרנסג׳נדרים. זה המפתח להבנת המצב באוקראינה. ברור. פוטין לא היה בטוח בקשר לפלישה, ואז לילה אחד הוא צפה בסדרת הטלוויזיה ״מ.א.ש״ וראה את רב״ט קלינגר לבוש שמלה. ״הניעו את הטנקים!״ פקד פוטין.</p>
<p class="body-indent-6">למוניקה קראולי מפוקס ניוּז יש קיבעון בקשר לתרבות הביטול ולכן אמרה: ״בין ההתנגדות העזה של האוקראינים ובין הסנקציות... רוסיה מבוטלת״. רק רגע, לדעתך אסור לאוקראינים להתנגד לפולשים מפני שזה עושה אותם לחלק מתרבות הביטול? אבל דווקא הארץ <span class="bold _idGenCharOverride-1">שלהם</span> היא שמבוטלת, לא?</p>
<p class="body-indent-6">ג׳סטין בּיבֶּר ביקר פעם בבית אנה פרנק באמסטרדם וכתב בספר האורחים: ״אן הייתה ילדה נהדרת. הלוואי שהייתה יכולה להיות מעריצה שלי״. ככה כל האנשים האלה נשמעים. אל תקבלו את זה אישית, אבל לא כל דבר צריך לקבל אישית. אוקראינה אינה קשורה לדברים שמעסיקים אתכם דווקא<span class="no-break"> —</span> אלא למה שמעסיק את ולדימיר פוטין. </p>
<p class="body-indent-6">ופוטין הוא רע<span class="no-break"> —</span> רע מאו<span class="no-break">ד־מ</span>אוד. הוא מפיל בני אדם מחלונות, והוא מרמה בהוֹקי. ועדיין הוא עדיף מאותו אדם שמחזיר כל שיחה לביטקוין. הנושא <span id="page23" role="doc-pagebreak" aria-label="23" epub:type="pagebreak"></span>החביב עליי הוא <span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">PETA</span>, ״בני אדם למען טיפול מוסרי בבעלי חיים״, אבל אני לא חושב שהסיבה לפלישה לאוקראינה היא שלא עיקרנו מספיק חתולים. </p>
<p class="body-indent-6">ואני ערב לכם שממש עכשיו א<span class="no-break">י־ש</span>ם בעולם יש גבר שלא עומד לו, והוא אומר לחברה שלו: ״זה לא קרה אף פעם לפני אוקראינה״. </p>
<p class="Mishne">יקיצה חסודה</p>
<p class="body-fara">בשנת 2021 תואר בס<span class="no-break">י־אן־</span><span class="no-break">א</span>ן לילה עם חבר הקונגרס הרפובליקאי מאט גֵטס (האיש שטראמפ העז להציע כשר המשפטים לאחר ניצחונו בבחירות האחרונות): ״החוגגים, שמקצתם לבשו לבוש רשמי שהביאו איתם מאירוע פוליטי שהשתתפו בו לפני כן, התערבבו אלה באלה והחליפו ביניהם סמים כמו קוקאין ואקסטזי. כמה מהם עסקו במין״.</p>
<p class="body-indent-6">רק רגע: מסיבות פראיות בחדרי מלון? זה לא קטע של דמוקרטים? האם לא היא מפלגת האהבה החופשית והכיף ושכחת<span class="no-break">י־א</span>יפ<span class="no-break">ה־ח</span>ניתי? לא ייתכן שהרפובליקאים, מפלגה של שמרנים קפוצי תחת, ייקחו פתאום את הסמים שלנו ויזיינו את הנשים שלנו. ג׳ון פ׳ קנדי היה מארגן מסיבות עירום בבריכה של הבית הלבן. ועכשיו הפוליטיקאי הקרוב ביותר להיות ממשיך המסורת הזאת הוא מאט גטס? לא ייתכן שבמשך עשרות שנים יגערו הרפובליקאים בדמוקרטים על שהם מתירנים מדי בענייני מין וסמים ואחר כך יאמצו גם את המין וגם את הסמים וישמרו את זה בסוד. </p>
<p class="body-indent-6">וגטס אינו היחיד: דובר הבית הרפובליקאי לשעבר ג׳ון בֵּנר מתפרנס עכשיו ממכירת חשיש<span class="no-break"> —</span> זו העבודה הקודמת שלי. על מרג׳ורי טיילו<span class="no-break">ר־ג</span>רין מספרים שהיא עכשיו מסורה ל״מין פוליאמורפי טנטרי״, ומתברר שאשלי בּאבּיט, לוחמת מאג״א<span>****</span> שנהרגה בעת ההסתערות על הקפיטול, חיה בשלישייה עם בעלה ועם עוד אישה. ועוד לא אמרתי מילה על טראמפ.</p>
<p class="body-indent-6">אפילו היועצים הרוחניים שלהם הם פריקים גמורים. ג׳רי פוֹלְוול הבן אוהב להתרגע אחרי יום עבודה מפרך במכללת התנ״ך כשהוא צופה במנקה הבריכה מענג את גברת הבית. אני יודע שהרפובליקאים עצלים ואוהבים להוציא הכול למיקור חוץ, אבל בחייך, ג׳רי. זה קצת רחוק מאבא שלך, <span id="page24" role="doc-pagebreak" aria-label="24" epub:type="pagebreak"></span>שעשה עניין לאומי מהצבע של אחד הטֵלטאבּיז<span class="no-break"> —</span> הוא היה סגול, כלומר גיי, למי שלא הבין.</p>
<p class="body-indent-6">אז מה קרה? הרפובליקאים נשמעו תמיד כמו גרוֹבֶר נוֹרקוויסט, שאמר על חבר קונגרס מקנזס שנצפה במועדון חשפניות: ״מאחר ש<span class="bold _idGenCharOverride-1">פוליטיקו</span> חשף את הריקוד הצמוד שלו עם גברת עירומה במועדון חשפנות, הוא לא יכול עוד להיות אדם שהיית מבקש מאחותך להצביע בשבילו״. זאת המפלגה הרפובליקאית שאני מכיר! הישבנים שלהם היו קפוצים כל כך עד שהיה אפשר ללטש בהם יהלומים, ואילו הליברלים השתמשו בישבנים שלהם כמו שאלוהים התכוון: להבריח סמים.</p>
<p class="body-indent-6">היה אפשר תמיד לסמוך על הרפובליקאים שיהיו שמרנים, משביתי שמחות, משעממים. ״הרוב המוסרי״. ניקסון פתח במלחמה נגד הסמים, וננסי רייגן לא הפסיקה לפזר את הסיסמה המטופשת שלה: ״פשוט הגידו לא״. בעלה הקים ועדה לעקירת הפורנוגרפיה. אם משהו היה כיפי, הרפובליקאים היו נגד. הם כמעט חטפו שבץ כשקלינטון קיבל מציצה. הם המציאו את ״החינוך להתנזרות בלבד״. מיט רוֹמְני לא ראה את עצמו עירום מעולם. ג׳ון אשקרופט כיסה פעם את הציצים של פסל. ריק סֶנטוֹרוּם לובש אפודות צמר. </p>
<p class="body-indent-6">ניוּט גינגריץ׳ אמר פעם שהדמוקרטים הם ״מפלגת ההֵדוניזם המוחלט, האקסהיביציוניזם המוחלט, המוזרות המוחלטת והחריגות המוחלטת״. כן, זה נכון בימים טובים. ותדע לך, ניוט, הידיעה שאתה חושב שמה שאני עושה בערב שבת ממוצע מגונה מבחינה מוסרית רק הוסיפה להנאה שלי. </p>
<p class="body-indent-6">אני לא רוצה לחיות בעולם שבו הליברלים הם הקפוצים, והשמרנים עושים סמים ואורגיות. היו ימים שבהם הימנים נעלבו מכל דבר. הם היו מפלגה של דיבור תקין ורשימות שחורות ובהלה מוסרית, והייתה תמיד איזו תוכנית טלוויזיה שהם דרשו להוריד. ועכשיו הליברלים הם כאלה? כן, זה המצב. עכשיו <span class="bold _idGenCharOverride-1">אנחנו</span> משביתי השמחה, אנחנו אלה שמוצצים את הכיף מכל דבר, מליל כל הקדושים, מטקס האוסקר, מהילדוּת, מהטוויטר, מהקומדיה. כמו ילדי ווֹק<span>*****</span> בקמפוס שהחליטו לאמץ את כל הצדדים המעצבנים של בפטיסט דרומי. וזה אסור כי זה ניכוס תרבותי.</p>
<div id="page25" role="doc-pagebreak" aria-label="25" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-indent-6">אם הדמוקרטים היו מתייחסים למוסר בקפדנות נוקשה כזאת כל השנים, הם היו מפסידים המון גיבורים: פ״ד רוזוולט וג׳ון קנדי, רוברט קנדי ולינדון ג׳ונסון, ביל קלינטון ומרטין לותר קינג. הדמוקרטים הם עכשיו המפלגה שלא יודעת להבדיל בין אנתוני ויינר ובין אַל פרנקֶן.</p>
<p class="body-indent-6">קחו לדוגמה את קייטי היל, חברת קונגרס דמוקרטית מצליחה מקליפורנייה, שנאלצה להתפטר מפני שהתברר שהיא חיה בשלישייה, כמו אשלי באביט. היא גם צולמה כשהיא מחזיקה בּאנג לעישון חשיש, וזה כבר היה יותר מדי למפלגה הדמוקרטית החדשה והפוריטנית שלנו. אבל דווקא אישה שחיה בשלישייה ומחזיקה באנג הייתה צריכה להיות הסמל של הדמוקרטים: אנחנו אנשי השלישיות, אנחנו אנשי הבאנג, הגוּרוּאים של הסקס הטנטרי, אנחנו ולא מאט גטס! אנחנו המצאנו את הזיונים בבוץ ואת שרֵפת החזיות ואת הסיסמה ״הדלק, התעורר, נשור״<span>******</span> עוד לפני שכולם אימצו אותה, והם המפלגה שמסרבת לאפות עוגות חתונה ללהט״בים. הגיע הזמן להחליף תפקידים ולחזור למה שהיה.</p>
<p class="body-indent-6">כי האמת היא שאתם הרפובליקאים לא טובים בלהיות אנחנו, ולהיות אתם זה מבאס.</p>
<p class="Mishne">דוגמה מהסרטים</p>
<p class="body-fara">יום אחד, בקרוב, כשתפרוץ קטטה מלווה בחילופי מהלומות אמיתיים בקונגרס, אל תגידו שלא הזהרתי אתכם שזה עומד לקרות. וזה בהחלט מתקרב והולך<span class="no-break"> —</span> מסוג הדברים שראינו לא פעם במקומות אחרים בעולם. אפשר לעשות מזה סדרת טלוויזיה מיוחדת במינה שתיקרא ״תגרות הקונגרס״, כשוויכוח נורמלי לגמרי בבית נבחרים של מדינה כלשהי מידרדר למהלומות אמיתיות.</p>
<p class="body-indent-6">כשאמריקאים רואים דברים רעים קורים מעבר לים, הם חושבים שכאן זה לא יקרה לעולם. אבל ככה חשבנו גם על פיגועי טרור, על חבישת מסכות ועל אנשים שמחרבנים ברחוב. וכשראינו קטטות פורצות בדיוק במקום שבו בני אדם אמורים לפתור את חילוקי הדעות ביניהם בנימוס אמרנו: ״כמה שהזרים האלה מצחיקים! מדינות שבקושי יש בהן דמוקרטיה ולאנשים יש יותר מדי שיער על פרקי האצבעות<span class="no-break"> —</span> אנחנו לא נהיה כאלה״.</p>
<div id="page26" role="doc-pagebreak" aria-label="26" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-indent-6">אבל אנחנו כן נהיה כאלה. ובקרוב מאוד.</p>
<p class="body-indent-6">מחקר מהזמן האחרון שבדק 365 תקריות של תגרות גופניות בבתי נבחרים ברחבי העולם בין 1990 <span class="no-break">ל</span><span class="no-break">־2</span>018 מצא את המשותף למקומות שבהם תגרות כאלה פורצות. מתברר שחילופי מכות בפרלמנט לא קורים במדינות שיש להן שליטים סמכותניים, מפני שהשליטים האלה פשוט לא מרשים דברים כאלה. וגם מפני שהצירים עסוקים מדי במחיאות כפיים לרודן. ויש עוד סוג של מדינות שבהן אין תגרות בפרלמנט: בדמוקרטיות אמיתיות, כמו שאנחנו היינו פעם. הקטטות מתרחשות במדינות שלא בטוחות לאיזה סוג הן שייכות. לשם אנחנו הולכים.</p>
<p class="body-indent-6">אמנם בתור אזרח אני מאמין שצריך למצוא את הדרך לאהוב ולכבד אלה את אלה, אבל ייתכן שבקונגרס כבר איחרנו את הרכבת הזאת. ולכן אני רוצה להציע שהמנהיגות הפוליטית שלנו תלמד ממי שעובדים בענף המצליח ביותר בשוק האמריקאי<span class="no-break"> —</span> עסקי השעשועים<span class="no-break"> —</span> ותבין משהו בסיסי מאוד: אפשר להשיג הישגים נהדרים ועדיין לשנוא זה את זה שנאת מוות.</p>
<p class="body-indent-6">אני אומר את זה כי קל יותר לציין סרטים גדולים שבהם השחקנים הראשיים <span class="bold _idGenCharOverride-1">לא</span> שנאו זה את זה. העורך של <span class="bold _idGenCharOverride-1">מקס הזועם: כביש</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> הזעם</span> סיפר ששַרליז תֵרוֹן ותום הרדי ״סירבו לגעת זה בזה, סירבו להסתכל זה על זה ולא הסכימו אפילו לעמוד זה מול זה אלא כשהמצלמה ממש מופעלת״. אבל הסרט הצליח! </p>
<p class="body-indent-6">הבמאי רומן פולנסקי שנא כל כך את השחקנית הראשית שלו פיי דאנאוויי עד שסירב לאשר לה הפסקת שירותים, והיא השתינה בכוס והטילה את זה בפרצוף שלו. הסרט היה <span class="bold _idGenCharOverride-1">צ׳יינהטאון</span>, שלמרבה האירוניה, עוסק באגירת מים.</p>
<p class="body-indent-6">בסוף הסרט <span class="bold _idGenCharOverride-1">קצין</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> וג׳נטלמן</span> ריצ׳רד גיר מרים את דֶבּרה וינגר ונושא אותה על כפיים, אבל ברגע שכיבו את המצלמה הוא פשוט זרק אותה. וב<span class="bold _idGenCharOverride-1">תנאים של חיבה</span> וינגר שנאה כל כך את שירלי מקליין עד שהפליצה לה בפנים. אדי מֶרפי וג׳ון לֶנדיס החזיקו מעמד באתר צילומי הסרט <span class="bold _idGenCharOverride-1">מגלה את אמריקה</span>, אבל כשהסתיימו הצילומים אמר אדי שהסיכוי שוויק מורו<span class="no-break"> —</span> שחקן שהראש שלו נכרת בתאונה בסרט קודם של לנדיס<span class="no-break"> —</span> ״יעבוד עם לנדיס [שוב] גבוה יותר משלי״. </p>
<p class="body-indent-6">לא פעם קרה ששחקנים שנאו זה את זה כל כך עד שסירבו להיות באתר הצילומים באותו הזמן, אפילו בסצנות שבהן שיחקו יחד. אמריקה אוהבת <span id="page27" role="doc-pagebreak" aria-label="27" epub:type="pagebreak"></span>את ביל מארי, אבל אתם יודעים מי לא? כל מי שעבד איתו א<span class="no-break">י־פ</span>עם. וכל מי שעבד א<span class="no-break">י</span><span class="no-break">־פ</span>עם עם טד קרוז שונא אותו. למה זה לא יכול לעבוד ככה גם בממשל? רשימת האנשים שנשכו שפתיים ואמרו: ״אני יודע שאנחנו שונאים, אבל יש לנו סרט לעשות״ ארוכה ומרשימה.</p>
<p class="body-indent-6">ולא רק בקולנוע זה כך. גם כוכבי טלוויזיה אהובים שונאים אלה את אלה! בסדרה <span class="bold _idGenCharOverride-1">מסע בין כוכבים</span> הקברניט קירק לא הפסיק לריב עם מר ספּוֹק, והוא רב עם מר סוּלוּ עד היום. וזה לא סוד שלא הייתה אהבה רבה בין קים קטרל ובין חברותיה ב<span class="bold _idGenCharOverride-1">סקס והעיר</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> הגדולה</span>, אבל הן מצאו בכל זאת את הדרך לחזור ולעבוד יחד בסדרה שמראה שהגברים הם הבעיה תמיד. </p>
<p class="body-indent-6">כדאי לממשל ללמוד ולעשות את אותו הדבר. כן, כאן בעסקי השעשועים האיומים, הנוראים, הלא מוסריים, אנחנו שונאים אלה את אלה, אבל אנחנו עושים את עבודתנו, שהיא להפוך את הילדים שלכם לקומוניסטים וללהט״בים.</p>
<p class="Mishne">תנו לחופש לחיות</p>
<p class="body-fara">לפני שנים רבות ברשת טלוויזיה רחוק<span class="no-break">ה־ר</span>חוקה מכאן הבעתי את תמיכתי בליברטריאניזם, מפני שבאותם ימים המשמעות הייתה שאני לא רוצה את הממשלה הכו<span class="no-break">ל־י</span>כולה בחדר המיטות ובארון התרופות שלי, בייחוד לא במגֵרה השנייה של השידה שמשמאל למיטה שלי. ואני עדיין מאמין בכך.</p>
<p class="body-indent-6">אבל א<span class="no-break">י־ש</span>ם במורד הדרך התגלגל הליברטריאניזם בקיבעון מפחיד בקפיטליזם ובשוק החופשי בנוסח <span class="bold _idGenCharOverride-1">מרד</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> הנפילים</span> מאת איין ראנד, ספר שמי שיש לו חברה לא קרא עד הסוף מעולם. פול ראיין אמר פעם שאיין ראנד לימדה אותו ״מהן מערכות המוסר [שלו]״, ואני מאמין לו, מפני שלספר שלה יש כוח משיכה מוזר לאנשים שהם כאילו חכמים, אבל לא באמת. היא כתבה דברים כמו ״כסף הוא ברומטר למוסריות החברה״ ו״השאלה אינה מי ירשה לי אלא מי יעצור בעדי״<span class="no-break"> —</span> משפט אופייני לנבלים בסרטי באטמן. הדברים האלה נשמעים כמו חוכמה מעמיקה אם אתם בני 19, כאילו הממשלה היא תרגיל מסריח של החלשים נגד החזקים. ואני יכול לראות איך ילד פריווילגי שלומד במכללה קורא את הדברים האלה ואומר לעצמו: ״כן, בדיוק ככה<span class="no-break"> </span><span class="no-break"><span class="bold _idGenCharOverride-1">—</span></span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> אני</span> לא צריך שום דבר! אז תסתום את הפה, אבוש, ותשלם את שכר הלימוד שלי״. ויום אחד הוא מסיים את הלימודים ואורז את חפציו, <span id="page28" role="doc-pagebreak" aria-label="28" epub:type="pagebreak"></span>ואז מתברר לו שהעותק שלו של <span class="bold _idGenCharOverride-1">מרד הנפילים</span> נמצא באותה קופסת קרטון עם אביזרי ילדות כמו קסדת בירה וחולצת טי שנראית כמו חליפה. </p>
<p class="body-indent-6">כל זה לא אומר שאין אנשים שחיים על חשבון הממשל כמו טפילים, ושאין רעיונות ליברטריאניים שאני מאמץ, כמו החזרת ההגנות של התיקון הרביעי מפני חיפוש ותפיסת רכוש ופירוק האימפריה האמריקאית<span class="no-break"> —</span> אבל הליברטריאנים חייבים להפסיק להרוס את הליברטריאניזם או לפחות להסביר טוב יותר מה בדיוק ההבדל בין הליברטריאן של ימינו ובין סתם שמוק אנוכי.</p>
<p class="body-indent-6">לדוגמה, כשאתם רואים רמזור, התגובה שלכם צריכה להיות: ״יופי, שיטה טובה להבטיח שכולנו לא נתנגש אלה באלה״, ולא: ״איך הממשלה מעיזה להגיד לי מתי מותר ומתי אסור לי לנסוע!״ חגורות בטיחות? ״המדינה היא לא המטפלת שלי. אני אדם חופשי, ואני רוצה להמריא, לנסוק חופשי כמו נשר, ישר דרך השמשה הקדמית״. וכך גם כשמדובר בפקחי בשר. מי צריך אותם בכלל? ״כל אחד יכול לרחרח את הבשר שלו בעצמו, לא? ממילא אחרי שכמה אנשים ימותו, תתפשט השמועה בשכונה ׳אל תזמינו סטייקים אצל פּוֹנדֵרוֹזה׳, וככה אדון פונדרוזה ייאלץ לסגור את העסק שלו<span class="no-break"> —</span> והבעיה נפתרה, תודה רבה לשוק החופשי!״</p>
<p class="body-indent-6">ליברטריאנים רבים מדי בימינו לא חושבים שהממשלה צריכה לפקח על הבנקים, על כלי נשק ועל זכויות אזרח, ואפילו לא לסייע לנפגעי אסונות טבע. והם מרגישים איבה תוקפנית להגנה על הסביבה. אבל אני דווקא אוהב אוויר. וגם מים. ממש מכור להם. הליברטריאנים שונאים גם את התוכנית לביטוח בריאות מֵדיקֶר ואת הביטוח הלאומי; יש בעיות בתוכניות האלה, אבל הן עדיפות על לדלג על גופות של מצורעים ברחובות ולראות שלדים אנושיים מחרבנים בנהר, עוד דברים שאני לא אוהב לראות. כנראה אני פשוט אנוכי במובן הזה.</p>
<p class="body-indent-6">מה שבאמת הייתי רוצה לראות הוא את הליברטריאניזם חוזר למקום הנכון שלו ברקיע הפוליטי<span class="no-break"> —</span> מפני שלאמריקאים יש נטייה חזקה לליברטריאניזם, ואני חושב שזה דבר טוב. לפני כמה שנים נעשה בהוליווד סרט על האלימות בפוטבול. הסרט <span class="bold _idGenCharOverride-1">בלתי הפיך</span> נכשל כישלון חרוץ, אולי מפני שכשמדובר בפוטבול יש לנו דעה נחרצת: בואו ניהנה מהבילוי הלאומי הזה ולא נתמכר לבילוי הלאומי האחר שלנו<span class="no-break"> —</span> לומר לזרים איך לחיות את חייהם.</p>
<p class="body-indent-6">פוטבול הוא משחק שהורס את הגוף ומרסק את המוח, אבל כולנו כבר יודעים את זה עכשיו, אז או שתאסרו אותו או שתשתקו. ואני לא <span id="page29" role="doc-pagebreak" aria-label="29" epub:type="pagebreak"></span>אדם שאדיש לסבל: כשאני רואה שחקן שעובר את קו האמצע ומותקל, אני חושב תמיד על שני דברים: ראשית, ״אני מקווה שלא נגרם לו נזק קבוע״, ושנית, ״האם הוא התקדם מספיק בשביל דָאון ראשון? כי אנחנו זקוקים לניצחון במשחק הזה... מה, לא? אלוהים אדירים, בשביל מה אנחנו משלמים לך בכלל?״</p>
<p class="body-indent-6">הייתי מרגיש רע בקשר לאלימות בפוטבול אילו צפיתי במשחק מתוך כוונה לראות שחקנים נפצעים<span class="no-break"> —</span> אתם יודעים, כמו במרוצי מכוניות. אבל לא זאת הסיבה. אני צופה בפוטבול מפני שזה משחק נהדר, אבל יש לו תופעת לוואי מצערת: צעירים שמתנגשים זה בזה כמו מכוניות מלאות בשר בדֵמולישן דֶרבּי,<span>*******</span> ועושים את זה בהנאה רבה. כן, נראה שהם אוהבים את זה. מדובר בספורט שבו השחקנים אוהבים לחגוג עד כדי כך שיש להם חוקים שמטילים על זה עונשים. </p>
<p class="body-indent-6">השחקן פול ווֹקר נהרג במכונית שנסעה במהירות מטורפת. אהבת מכוניות לא מדברת אליי. אני לא חושב שנהיגה דומה לסקס<span class="no-break"> —</span> לטעמי היא דומה יותר לנסיעה לעבודה. אבל זו רק דעתי. הוא עשה את מה שאהב. יש מי שמעשנים סיגריות, אחרים גולשים מהר מדי, ויש מי שיוצאים עם כריס בראון וחוטפים מכות רצח. אמריקאים מבלים חלק גדול מזמנם בטיפוח מערכות יחסים<span class="no-break"> —</span> לרוע המזל אלה מערכות יחסים של אחרים. אילו רצתה ריהאנה לחזור אל כריס בראון ואם הילרי רוצה להישאר עם ביל זה עניינם, לא ענייננו. אנחנו לא מונעים מזרים לעשות את מה שהם אוהבים ולהיות עם מי שהם אוהבים גם אם אנחנו לא היינו עושים את זה.</p>
<p class="body-indent-6">ימים מעטים בלבד אחרי מותו של דייוויד בּואי חיטט מישהו ומצא ריאיון ישן עם מעריצה קשישה ששמה לורי מאטיקס, היא מספרת בו שאיבדה את בתוליה עם בואי כשהייתה בת 15 בבית מלון, אחרי שצרכה כמות הגונה של חשיש ושמפניה, שבשנת 1972 נחשבו חלק לא נפרד מארוחת הבוקר השלמה.</p>
<p class="body-indent-6">למשמע עדותה של לורי עולה שהיא הייתה שותפה מרצון ואפילו יותר מזה, ובואי היה מאהב מיומן ומתחשב. והוא לבש קימונו. ואל לנו לשכוח שהוא היה דייוויד בואי הגדול. לדעתי זאת דרך לא רעה בכלל לאבד את הבתולים שלך, אם מביאים בחשבון שברוב המקרים מדובר בבירה זולה, במושב אחורי של מכונית ובהרבה בכי. אם יש קורבן בפרשה הזאת הרי הוא <span id="page30" role="doc-pagebreak" aria-label="30" epub:type="pagebreak"></span>הבחור המסכן שהיה צריך לשכב עם לורי מאטיקס אחר כך: איך מתעלים על דייוויד בואי בקימונו? זה מה שנקרא ״לחץ, מעיק ומכביד עליי״, כמו ששר דייוויד בואי.</p>
<p class="body-indent-6">אבל לדברי לוחמי הצדק החברתי באינטרנט, זה סיפור איום ונורא, ומצבה של לורי היום היה טוב יותר אילו איבדה את בתוליה עם דן המפסידן מהכיתה המקבילה בתיכון שלה. נכון, לורי אומרת שהיא נהנתה, והיא נהנית מן הזיכרון עד היום, ומעולם לא התחרטה על כך; אבל היא טועה, מפני שהיא התייעצה רק עם עצמה; היא הייתה צריכה לשאול איזה בלוגר ברשת או ארגון נשים מוויניפֶּג, מפני שהם יודעים טוב ממנה איך עליה להרגיש.</p>
<p class="body-indent-6">פעם חשבתי שכולנו נקבל את המנטרה הזאת ״חֲיֵיה את הרגע״. אבל נראה שלא. לפעמים לחיות את הרגע, בייחוד כשאנחנו צעירים ונמצאים בתוך הרגע, פירוש הדבר להיות פזיז וחסר אחריות. מי מאיתנו יכול לומר שכשהיה צעיר והרגיש שהוא מחוסן מכל פגע לא עשה דברים שסיכנו את בריאותו אחר כך? אני בוודאי עשיתי דברים כאלה. ואני מרחם על האידיוט שהיה מנסה <span class="no-break">ב־1</span>983 להוציא מידי את כוס הוויסקי.</p>
<p class="Mishne">מהלומות מכוונות</p>
<p class="body-fara">ועוד דבר בקשר לפוטבול... </p>
<p class="body-indent-6">בינואר 2023 קרה משהו באצטדיון הפוטבול בסינסינטי, שמייצג לדעתי את כל מה שדפוק באופן שהראש שלנו עובד היום וגם כמה דברים טובים. זו הייתה התמודדות גורלית בין שתי קבוצות שהיה להן סיכוי להעפיל לצמרת, הבֶּנגאלז והבִּילְז, ותוצאת המשחק הייתה אמורה לקבוע את מעמדה של כל קבוצה במשחקי הגמר. לשחקנים שעבדו קשה והקריבו הרבה כל כך כדי להגיע לשם זה היה משחק שחייב להתקיים.</p>
<p class="body-indent-6">אבל לא כך קרה, מפני שכבר בתחילת המשחק התמוטט המגן האחורי דָמאר הֶמלין אחרי תיקול שגרתי בידי שחקן אחר. חובשים מיהרו אל המגרש, ואחר כך הגיע גם אמבולנס, וכל הצופים עצרו את נשימתם: זו לא הייתה פציעה שגרתית, ודמאר היה עלול למות. מה שטוב במה שקרה הוא שדמאר קיבל את הטיפול הרפואי המהיר והטוב ביותר שאפשר לקבל, והחיים שלו ניצלו; כולם מסכימים שהחיים הם בעדיפות עליונה, לא המשחק. והשחקנים לא הרגישו צורך להיות מאצ׳ואים כל כך ולהתנער לחלוטין מכל העניין.</p>
<div id="page31" role="doc-pagebreak" aria-label="31" epub:type="pagebreak" />
<p class="body-indent-6">וזה מה שרע:</p>
<p class="body-ind-num">1.	<span class="bold _idGenCharOverride-1">חשיבה קבוצתית</span>: שחקנים נפצעים בפוטבול דרך קבע, ולא פעם מוציאים אותם מהמגרש על אלונקה. לכן כשזה קרה, חשבו הקריינים, האוהדים ועסקני הליגה המקצועית שיש להמשיך במשחק. השחקנים ירדו לחדרי ההלבשה כדי לסדר קצת את הראש, אבל נראה להם שזה משחק חשוב מכדי לוותר עליו סתם כך. והאוהדים? אלה שעוקבים במתח אחרי הקבוצה שלהם כל העונה וסובלים שנים של הפסדים וסומכים על הקבוצה שלהם שתספק להם את מנת התשוקה וההקלה שלא פעם חסרה להם בחייהם<span class="no-break"> —</span> אלה שצופים במשחק בטלוויזיה ואלה שטרחו ועשו את כל הסידורים הנדרשים כדי להגיע לאצטדיון<span class="no-break"> —</span> נדמה לי שאכזרי ומיותר לשלוח אותם הביתה עם ספח של כרטיס כניסה ובלי המשחק.</p>
<p class="body-special-bli-revach">אבל כחצי שעה אחר כך, אחרי שהתפרסמו כמה סרטונים של שחקנים יושבים בשולי המגרש ובוכים, בוטל המשחק לחלוטין. בתוך דקות השתנה המצב משאלה שנויה במחלוקת לקביעה ח<span class="no-break">ד־מ</span>שמעית שאי אפשר להעלות על הדעת את המשך המשחק. למחרת אמר פרשן הספורט סקיפּ בּיילֶס שאולי היה צריך להמשיך את המשחק, והוא עצמו הוחרם למעשה רק מפני שהשתעשע ברעיון. אנחנו אומה של כבשים.</p>
<p class="body-ind-num">2.	<span class="bold _idGenCharOverride-1">היגיון מטופש</span>. כולם בטלוויזיה אמרו שוב ושוב את אותו הדבר: ״המשחק פחות חשוב<span class="no-break"> —</span> חייו של דמאר הם החשובים״. כמובן. אין ספק בכך. ולשמחתנו הסתיימה הפרשה בטוב. אבל מה לעזאזל הקשר בין זה ובין המשך המשחק אחרי שדמאר כבר פונה לבית החולים?</p>
<p class="body-special-bli-revach">מי ששמע רק את הפרשנויות היה עלול לחשוב שדמאר התבקש לשוב ולהתלבש ולחזור למשחק. יש משהו מדכא ממש בחוסר האפשרות להכיר בשתי עובדות בעת אחת<span class="no-break"> </span><span class="no-break">—</span> שהחיים חשובים מן המשחק ושהמשך המשחק לא ״פוגע בכבודו״. המשך המשחק לא היה משפיע בכלל על הדבר שכולנו אמרנו שהוא חשוב יותר, חייו של השחקן. דעתם של הרופאים בחדר המיון לא הוסחה מפני שהם צפו בהמשך המשחק בזווית עיניהם. כולם דיברו כאילו מדובר במשחק סכום אפס, כאילו המשך המשחק יפגום איכשהו באיכות <span id="page32" role="doc-pagebreak" aria-label="32" epub:type="pagebreak"></span>הטיפול או יגרום לנו איכשהו לחשוב שחייו של דמאר חשובים פחות מפוטבול.</p>
<p class="body-special-bli-revach">ואתם יודעים מי הבין את זה? דמאר המלין. הדבר הראשון שכתב ברגע שחזרה אליו ההכרה לא היה ״מה קרה לי?״ ולא ״אני אהיה בסדר?״ אלא: ״האם ניצחנו?״ הקבוצה שלך לא ניצחה, דמאר, מפני שלא הניחו לה לשחק כי אנחנו חיים בארץ של טיפשים. </p>
<p class="body-ind-num">3.	<span class="bold _idGenCharOverride-1">תגובת יתר:</span> התגובה ההולמת היחידה באמריקה היא תגובת יתר. חשבתי שמשחקי פוטבול נערכים תמיד, יקרה מה שיקרה, גם אם יורד גשם או שלג או כל דבר אחר. זה ספורט אלים, כבר הסכמנו על זה, אבל הוא נעשה מרצון<span class="no-break"> —</span> שחקנים נפצעים בכל משחק, והקריין מודיע ״נשוב למשחק בעוד כמה דקות״, כלומר נעבור עכשיו לפרסומת לחברת הביטוח עד שיגרדו את חלקי הגופות מן המגרש, בתקווה<span class="no-break"> —</span> או בתפילה, אם זה הקטע שלכם<span class="no-break"> —</span> שהשחקנים יהיו בסדר. ובגלל העובדה שגם בערב ההוא כבר היה ידוע שהשחקן שנפצע יהיה בסדר, היה מגוחך עוד יותר לראות איך כולם מתנהגים כאילו מרכז הסחר העולמי מותקף שוב.</p>
<p class="body-ind-num">4.	<span class="bold _idGenCharOverride-1">צביעות:</span> זו הייתה תאונה חריגה שאין לה קשר רב לפוטבול<span class="no-break"> —</span> ברור שאם שחקן מתמוטט בגלל התקף לב במשחק שגרתי, יש לו בעיית בריאות אחרת. אבל דבר שבשגרה הוא ששחקנים פורשים כשהם סובלים מאֶנצפָלוֹפַּתיה כרונית טראומטית (<span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">CTE</span>), ולא פעם הם לא מסוגלים לתפקד כמו שצריך בהמשך החיים. היו שחקנים שהתאבדו בשל כך. למרבה המזל, דמאר כנראה מחלים והולך ויהיה בסדר, אלא אם כן יחזור לשחק ויחטוף כל כך הרבה מכות בראש במשך הקריירה שלו עד שגם הוא יפתח אנצפלופתיה והחיים שלו ייעשו בלתי נסבלים. אילו היה אכפת למישהו מפציעות חמורות של שחקני פוטבול, לא היה המשחק עצמו מתבטל אלא הספורט כולו. אבל בעצם זה מיותר, מפני שכולנו אמורים להיות מסוגלים להחליט החלטות כאלה בחיינו. החיים מלאים פשרות, ורק אנחנו רשאים להחליט על מה להתפשר.</p>
<p class="body-ind-num _idGenParaOverride-1">5.	<span class="bold _idGenCharOverride-1">חולשה:</span> בפוטבול לא בוכים.</p>

<p class="footnotes" dir="rtl">*	6 בינואר 2021, היום שבו הסתערו אוהדי טראמפ על הקפיטול בוושינגטון. </p>
<p class="footnotes" dir="rtl">**	מיזם שנוי במחלוקת של <span class="bold _idGenCharOverride-1">ניו יורק טיימס</span>, המבקש למסגר מחדש את ההיסטוריה של ארצות הברית מראשיתה ועד היום ולהעמיד במרכזה את הגזענות ואת שעבוד האוכלוסייה השחורה (ב־1619 הובאו לראשונה עבדים שחורים למושבה ג׳יימסטאון, ולכן הפרויקט נקרא כך). </p>
<p class="footnotes" dir="rtl">***	<span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">QAnon</span> (קיצור של <span class="no-break"><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Q</span></span><span class="no-break"><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">-</span></span><span class="no-break"><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">A</span></span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">nonymous</span>), תאוריית קשר של הימין הקיצוני בארצות הברית, שסביבה קמה תנועה רחבה של חסידים שמאמינים בטענותיה ההזויות. </p>
<p class="footnotes" dir="rtl">****	<span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">MAGA</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> – </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Make</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">America</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Great</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Again</span>, ״להחזיר את גדולתה של אמריקה״, סיסמת הבחירות של טראמפ.</p>
<p class="footnotes" dir="rtl">*****	ווֹק (<span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Woke</span>) היא תנועה או אידאולוגיה חברתית שמקורה בשמאל האמריקאי ומטרתה לעורר מודעות לעוולות ולפעול למען צדק חברתי באמצעות פעילות יזומה לשינוי מעמדן של קבוצות מסוימות בחברה.</p>
<p class="footnotes" dir="rtl">******	<span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">“</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Turn</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">On</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">, </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Tune</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">In</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">, </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Drop</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US"> </span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Out</span><span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">”</span>, סיסמה שטבע טימות׳י לירי בשנת 1966. </p>
<p class="footnotes" dir="rtl">*******	<span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Demolition</span> <span class="english" lang="en-US" xml:lang="en-US">Derby</span>, תחרות התנגשויות של מכוניות ישנות במגרש סגור. </p>

</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 97.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 47.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה