ויים
מה שמתחיל במסע תמים לקניית חוט תפירה ומחט, בסירה קטנה השטה לה בין איים במערבה של נורווגיה, נמשך בתפניות מפתיעות, אפילו משנות חיים, וצובר אט-אט ממד קומי ומעורר מחשבה. ביד האמן של פוסה, אחד מגדולי הפרוזה של ימינו, מהדס לו הסיפור במעין אגביות לא נרגשת, אף שבמרכזו פגישה חידתית וגורלית בין אישה לגבר. באמצעות שלושה קולות מספרים, שברצף דיבורם אין ולו נקודה אחת לעצירה, מתקבל סיפור יפה ועדין, סוער בדרכו המאופקת, והוא החלק הראשון בטרילוגיה המתרחשת בכפר וַיים.

”ועכשיו, אמרתי, עכשיו אנחנו מפליגים מפה ותפסתי את עצמי חושב, לְמה התכוונתי כשאמרתי אנחנו, הרי רק אני כאן, חשבתי, לא, לא נכון, אני והסירה הם אנחנו, אני ואֶלינֶה, ומנין צץ לי אז הרעיון לקרוא לסירה אֶלינֶה, בטח, אני זוכר בדיוק למה, אבל לא כל כך אהבתי לחשוב על זה, כי אֶלינֶה הייתה אהבת נעוריי הסודית”

יוֹן פוֹסֶה, יליד 1959, נורווגיה, הוא סופר, משורר ומחזאי, חתן פרס נובל לספרות לשנת 2023.
שם: ויים
מחבר/ת: יון פוסה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
הוצאה לאור: פועלים
מק״ט: 011522298
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 92.00
				  <div>
    <p dir="rtl" class="noindent"> </p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">זהו, אמרתי, הגענו, והעברתי יד בזָקָן שלי, הזקן המאפיר הזה, אני כבר מזמן לא בחור צעיר, אבל גם לא זָקֵן, אפשר לומר מבוגר, גבר מבוגר, כן, לא יותר ולא פחות ובקרוב אצטרך לשים סוף למסעות ההוללות האלה בבְּיֶרְגְוִין, מה הטעם לבוא לשם, לעגון במזח שם בבְּיֶרְגְוִין ולא לנצל את הזמן לישיבה במסבאות ובבתי קפה, בדרך כלל בפוּגְלֶן, ככה מקובל לקרוא למקום, אבל גם במַטְהַלֶן ובסִיסְטֶה בּוֹטֶן, ובקָפִיסְטוֹבָה<span class="footnote">[1]</span> — הרי חוץ מלשהות במקומות כאלה או לשהות בתא הסירה לא הייתה מטרה לנסיעה, טוב, אולי ביום הראשון, או בימים הראשונים, כשהייתי צריך לקנות משהו, כן, תמיד היה משהו, כלשהו, דבר זה או אחר שחשבתי שאולי אזדקק לו ורשמתי על דף שהיה מונח על שולחן הסלון בבית, דברים מהסוג שאי אפשר להשיג במכולת בוַיים אבל אולי יהיו נחוצים, כל מיני דברים, ובהדרגה באמת היה לי כל מה שאני צריך ואף יותר מזה, אבל מחט וחוט שחור לתפור כפתורים רופפים, כן, זה מה שהזדקקתי לו השנה, אבל האמת היא שהיה קשה בהרבה משחשבתי לקנות מחט בודדה וסליל אחד של חוט תפירה שחור בעיר בְּיֶרְגְוִין, העיר השנייה בגודלה בנורווגיה, ממש לא האמנתי כמה קשה זה היה, כמעט התחלתי לחשוב שהסוחרים והמוכרים לא מעוניינים למכור דבר קטן כמו מחט וסליל של חוט תפירה, כי הלכתי מחנות בגדים לחנות בגדים, אבל בשום מקום לא היו חוט ומחט למכירה, לא, אמרו, לא, אנחנו לא מחזיקים דברים כאלה, ואפילו היה מין לגלוג בתשובה שלהם, ובהבעת הפנים מאחורי התשובה, וכששאלתי איפה אוכל לקנות דברים כאלה התשובה תמיד הייתה זהה, לא, הם לא יודעים, ולפעמים היו מוסיפים שאצלם, בחנות שלהם, הם לא מוכרים חוטים ומחטים, רק בגדים מוכנים ללבישה, ואם ארצה, ואין להכחיש שאחד או כמה מהם יותר מרמזו שלא יזיקו לי בגדים חדשים, אבל לא הייתי זקוק לבגדים חדשים, הסתדרתי מצוין עם אלה שכבר היו לי, אני בכלל לא נראיתי כמו איזה בטלן מוזנח, אם כי אולי היו כאלה שחשבו שככה בדיוק נראיתי, אבל בחנויות הבגדים האלה יש שפע של בגדים, וזאת ודאי הסיבה לרמיזות, ולכך שהם לא רצו למכור לי חוט ומחט, עד שבסוף גבר לבוש חליפה, בחיי, נדמה לי שהייתה לו גם עניבה ורודה, קד קידה ואמר שאם אני רוצה לקנות מחט וסליל של חוט תפירה שחור אצטרך ללכת לחייט, וכשהעזתי לשאול איפה אוכל למצוא חייט אז המוכר הזה, או מה אני יודע, אולי זה היה בעל החנות, צחק זמן רב בקול ובפה פתוח ואז אמר, אני מנין לי לדעת, ואז אמר שבימים עברו תמיד היה חייט ברחוב סְקוּסְטְרֶדֶה, אבל זה היה מזמן, כי רק בימים עברו היו חייטים בבְּיֶרְגְוִין וככל הנראה גם באזורים הכפריים של סְטְרִילֶלַנְדֶה, אמר ואז יצאה אישה מדלת מאחורי הדלפק שעליו נשען הגבר בחליפה עם העניבה הוורודה ושאלה בנימה קצת מרוגזת אם מישהו עוזר לי וההוא בחליפה ועניבה ורודה אמר כן, בהחלט, בהחלט, ואז מלמלתי שאני רוצה לקנות מחט וסליל של חוט תפירה שחור והיא שאלה אם אני זקוק לזה כדי לתפור כפתורים רופפים ואני עניתי שכן, בדיוק, והיא אמרה שכן, היא יכולה להביא לי חוט ומחט, ונעלמה דרך הדלת שהרגע יצאה ממנה וההוא בעניבה הוורודה אמר כן, כן, נו אתה רואה, כל מה שלא ידעתי וכל מה שלא יכולתי, ושאלתי אם הוא התקבל לעבודה בחנות לאחרונה והוא אמר שהוא עובד שם כל החיים, מאז שהיה ילד ממש, כי זאת שהלכה עכשיו להביא חוט ומחט היא אימא שלו, ואחרי שאביו זיכרונו לברכה מת בגיל צעיר מדי אימא, ככה הוא קרא לה, כן, מאז אימא היא בעלת החנות, והוא אף פעם לא התקדם בחיים מעבר לתפקיד זבן אצל אימא שלו, אמר, והיא, את זה הוא יכול לומר בביטחון, מסוגלת למכור כל דבר, כן, אפילו את סבתא שלה אם צריך, כמו שנהוג לומר על סוחרים בעלי יוזמה בבְּיֶרְגְוִין, חוט ומחט בקופסת התפירה שלה, זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה, כלומר מביאה משהו מהדירה ומוכרת אותו, ככה נעלמו הבגדים מהארון של אבא שלו, אמנם זה לא קרה בבת אחת, אבל הכול נמכר, אז אני ללא ספק אוכל לקנות את החוט והמחט שלי, אמר ההוא שכאמור היה הבן, ואז עמדנו שם בשתיקה עד שהדלת נפתחה מאחורי הדלפק והיא עצמה יצאה והושיטה לי סליל של חוט תפירה שחור, וראיתי שמחט נעוצה בתוך הסליל, וכן, הנה המחט והחוט שלך, אמרה זאת שהייתה אלמנה, אימא ובעלת חנות בגדים מוכנים ללבישה בבְּיֶרְגְוִין, כן, מה אין לי למכירה, אמרה, ואולי הייתה נימה של גאווה בקולה, והבן בחליפה ובעניבה ורודה משך בכתפיו, והוא כבר לא בדיוק היה צעיר, נראה יותר כמו בתולה זקנה ממין זכר, אבל איך אני יכול לחשוב ככה, כי למען האמת אני לא פחות בתולה זקנה ממנו, אולי אפילו יותר, כי נדמה לי שאני מבוגר בהרבה מהבן הזה עם העניבה הוורודה, אבל לעומת זאת בי אין שום דבר שמזכיר אישה, לא, בכלל לא, אבל ההוא שם, הבן הלבוש בחליפה, עם העניבה הוורודה, הוא בקלות היה יכול להיות גם אישה, וזאת ודאי הסיבה שחשבתי על הביטוי הזה, רווקה זקנה, ואימא שלו התנהגה ואפילו נראתה כמו גבר שבידו מחט נעוצה בסליל חוטים והיא הושיטה את היד והסתכלה עליי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">זה עולה מאתיים וחמישים קרונות, אמרה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני נחרדתי, מאתיים וחמישים קרונות לסליל של חוט תפירה שחור ומחט אחת, בחיי, הבְּיֶרְגְוִינים האלה יודעים לתקוע מחיר, זה גם היה דבר ידוע, אבל המחיר הזה היה מוגזם אפילו בשביל בְּיֶרְגְוִין, בעצם יותר מזה, זה היה מחיר מופקע, כן, זאת כנראה המילה, מופקע, אין דרך אחרת לתאר אותו, הרי יכולתי לקנות לי פריט לבוש חדש, אפילו כמה, במחיר הזה וגם לחסוך לי את הטרחה בתפירת הכפתור, כי זאת תמיד טרחה, רק להשחיל את החוט למחט עלול לקחת לי זמן רב, הראייה שלי לא הכי טובה, ואפילו המשקפיים לא עוזרים כל כך לראות את קוף המחט</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אמרה בקוצר רוח זאת שעמדה מאחורי הדלפק</p>

    <p dir="rtl" class="regular">נו מה החלטת, אמרה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ונאלצתי פשוט לקנות חוט ומחט מהאישה הארורה הזאת, בעלת חנות בגדים בעיר בְּיֶרְגְוִין ואימא לבן עם עניבה ורודה, לא, לא, אין לי שום ברירה אחרת, חשבתי והוצאתי את הארנק מכיס המעיל, אבל למען האמת לא ייתכן לשלם סכום כזה על מחט קטנה וקצת חוט תפירה על סליל, שאפשר לראות שמרבית החוט עליו כבר נוצל, כי עד כמה שיכולתי לראות נשאר רק מעט חוט על הסליל, אולי אפילו לא מספיק בשביל לתפור כפתור אחד, בקושי זה, אבל ברגע שאמרת א' אתה מוכרח להגיד גם ב', כמו שאומרים, ואם אסוג מהקנייה עכשיו זה יוציא אותי קטן, כן, אני אצטייר כעני מרוד בעיניה של המאדאם שם מאחורי הדלפק, וזה בדיוק מה שלא הגיע לה, לא אתן לה את ההנאה הזאת, ופירוש הדבר שאני נותן לה את ההנאה המפוקפקת־משהו שבלרמות אדם, לרמות עוד כפרי טיפש, חשבתי כשעמדתי עם הארנק ביד והוצאתי שתי מֵאִיות ושטר של חמישים והנחתי אותם על הדלפק, בלי להגיד מילה הנחתי את הכסף על הדלפק ובקושי הספקתי להניח את השטרות והם כבר היו בידיה של האישה, ואני עמדתי שם כמו אידיוט והסתכלתי על הסליל שמחט נעוצה במה שנשאר מחוט התפירה השחור והיא שהייתה בעלת חנות הבגדים הזאת בבְּיֶרְגְוִין לא אמרה שום דבר ואני שום דבר, לא אתן לה את ההנאה שבתשובה והבן, הוא בחליפה השחורה והעניבה הוורודה, לאן הוא נעלם? הסתכלתי סביבי בחנות וזאת הייתה חנות גדולה ומפוארת, חייבים להודות, ושם, בירכתי החנות, מול מראה, שם עמד הבן והתגנדר, החליק את שׂערו בכף ידו, יישר את העניבה, הזדקף כאילו הוא מתמתח לכל אורכו והֵצֵר את עצמו כמיטב יכולתו ואני הכנסתי את הסליל והמחט לכיס וחשבתי שזהו, כדאי שאצא מהחנות המחורבנת הזאת מהר ככל האפשר והתקדמתי אל הדלת בלי להגיד מילה, ומאחוריי שמעתי את האימא והבן אומרים כמו בקול אחד נשמח לראותך שוב, תודה על הקנייה, אם אדוני רוצה או זקוק לעוד משהו נשמח לראותך שוב ותודה על הקנייה, נשמע קולם, והמילים הוסיפו להדהד באוזניי אפילו כשיצאתי אל הרחוב הזה מבין כל רחובותיה של בְּיֶרְגְוִין וכף רגלי לעולם, לעולם לא תדרוך שוב בחנות הבגדים הזאת, חשבתי, לעולם לא, לעולם לא, חשבתי, כי ברמאות גדולה מזאת לא נתקלתי מימיי, חשבתי, וכדאי שאחזור בקרוב הביתה לוַיים, חשבתי, ולמה אני שט שוב ושוב לבְּיֶרְגְוִין, אין בזה שום טעם, בביקורים האלה, בכל פעם שהיו לי כמה ימי חופש מהעבודה הייתי מפליג לבְּיֶרְגְוִין, אבל בעצם זה לא קרה לעיתים קרובות כל כך, חשבתי, בכל אופן לא בשנים האחרונות, כן, כבר שנים רבות אני נוסע רק ליום אחד בקיץ בעוד שבעבר, בשנות הנעורים, כן, אז הייתי בא לבְּיֶרְגְוִין כל הזמן, יום חופש אחד או שניים וכבר הפלגתי לשם, ובאותם ימים הייתי אורח קבוע במסבאות, והסיבה כנראה הייתה התקווה שלי, זאת שבקושי הודיתי בה בפני עצמי, כן, תקווה לפגוש מישהי שאני, כן, מישהי שאוכל לחלוק עימה את חיי, כמו שאומרים, אבל הדבר לא הסתייע, כמו שאומרים, ועכשיו אני כבר זקן כל כך שהתקווה הזאת נגוזה, אני לבד ואישאר לבד, כן, ככה זה וככה זה יישאר, אז עכשיו אני בא לביקורים האלה בבְּיֶרְגְוִין כדי לקנות את מה שאני לא יכול לקנות במכולת בוַיים, אבל למען האמת לא היה ואין כמעט שום דבר כזה, כי הם מוכרים שם את רוב הדברים, כן, מכל הסוגים, חוץ מדברים כמו המחט הזאת וסליל החוטים הזה שבשביל להשיג אותם נאלצתי להגיע לבְּיֶרְגְוִין, אם כי בעצם כפתור אחד יותר או פחות לא משנה כל כך כי אני חי לבדי בבית שלי, בביתי, בבית ילדותי כמו שאומרים, שבו נולדתי ושבו אני מקווה למות, כפי ששני ההורים שלי נשמו שם את נשימתם האחרונה, גרתי שם כשהיו בחיים ואחרי שהם מתו, כן, מאז אני גר שם לבדי, בהיותי בן יחיד, כן, כל חיי גרתי שם בבית ילדותי, ועכשיו כשאני גר שם לבדי אין אף אחד שרואה או שם לב אם חסר כפתור, הרי אם מדובר במכנסיים אני יכול לדאוג שיישארו במקומם סביב המותניים בעזרת חגורה, וחגורות יש לי בשפע, או אפילו בחתיכת חבל, אל תגידו שלא, אבל מצד שני, טוב שיש בבית חוט ומחט, כן, את זה חייבים לומר, ואני בטוח שגם יש לי, העניין הוא רק ששכחתי איפה שמתי אותם, או שבעצם, אני די בטוח שהם במגירה במכתבה שבה אני מחזיק את כלי התפירה האחרים שלי, אלה שירשתי מאימא, אמנם זה לקח זמן, אבל את רוב הדברים שהשאירה אחריה זרקתי, חוץ מהדברים השימושיים, כן, כמו מחט וחוט תפירה, אותם שמרתי, לא הייתי עד כדי כך טיפש, אבל, אבל אם ככה למה התעקשתי לנסוע לבְּיֶרְגְוִין לקנות חוט ומחט אף־על־פי שככל הנראה יש לי מה שאני צריך בבית, כן, כשאני רק חושב על זה אני מבין שזה באמת ככה, אז נראה שפשוט הייתי צריך תירוץ לשוט לבְּיֶרְגְוִין עכשיו, כשאני בחופשת קיץ ולא צריך ללכת לעבודה, וזאת על אף שנמאס לי, אולי לא מההפלגות האלה, אבל אני בטוח שהיה נחמד יותר אם לא הייתי צריך לשוט תמיד לבד, רק פעם אחת מישהו אירח לי לחֶברָה, כמו שאולי אומרים, וזה היה כשאֶליאַס הצטרף אליי, אבל זה היה לפני שנים רבות, ונדרשו גם שנים לשכנע את אליאס לבוא איתי לבְּיֶרְגְוִין, שאלתי אותו כמה פעמים אם הוא רוצה לבוא איתי, אבל הוא לא ענה מייד, אמר שהוא לא רגיל לים, שהוא אף פעם לא מרגיש בטוח בים, אבל בסוף, ביום בהיר אחד בקיץ כשביקר אצלי ואני הזכרתי הפלגה לבְּיֶרְגְוִין, פתאום הוא אמר בטח למה לא, ולמחרת הוא עמד שם בחצר עם תרמיל אפור וישן על הגב, ואז ירדנו לסירה ושטנו, אבל הוא לא ממש הפגין גבריות, אליאס הטוב, הוא החוויר ברגע שהגלים התחילו קצת לעלות ולרדת ומיעט לדבר, הוא פשוט ישב שם, חיוור ודי תשוש, גם כשעגנו במזח בבְּיֶרְגְוִין הוא מיעט לדבר, וכשאמרתי שאולי נוכל לקפוץ לחנות המשקאות של הכפריים הוא נחרד כולו ואמר לא לא, ועד כמה שאני זוכר זה כל מה שהוא אמר בכל הנסיעה הזאת, וכמובן שאליאס לא הצטרף אליי לעוד הפלגות בסירה, אבל אנחנו מבקרים זה את זה לעיתים קרובות, כן, פעם בשבוע או משהו כזה הוא קופץ אליי, או אני אליו, אל הבית הקטן שלו, אנחנו נשארים חברים אפילו שאנחנו שונים כל כך, כן, אני יכול לומר בביטחון שהוא החבר היחיד, או הידיד היחיד שיש לי בוַיים, כן, אליאס, אני לא זוכר מתי הוא הגיע לוַיים ועבר לגור בבית ההוא, אבל זה היה לפני שנים רבות, ומה שעוד בטוח הוא שאחרי אותה הפלגה כושלת לבְּיֶרְגְוִין לא שאלתי אותו שוב אם הוא רוצה לשוט איתי בסירה, בכלל כל ההפלגה ההיא לבְּיֶרְגְוִין לא הוזכרה שוב, ואם לומר את האמת, סביר להניח שהמחשבה עליה לא הֵסבה כל שמחה לא לו ולא לי, אבל עדיין טוב שיש לי את אליאס לדבר איתו, כי אני לא נפגש עם אף אדם אחר שם בוַיים, ומהשיט ההוא לבְּיֶרְגְוִין אני זוכר אולי הכי טוב את ההבעה של אליאס כששאלתי אם נלך לחנות המשקאות של הכפריים, באותה תקופה קרה לפעמים שהייתי קופץ לשם בביקורי בבְּיֶרְגְוִין וקונה לי בקבוק או שניים של משקה חריף, אבל כששאלתי אם ירצה ללכת לשם היה בפרצוף של אליאס משהו, כן, משהו שאולי הוא היה מעדיף לשכוח, אבל אף פעם לא דיברנו על זה, בכל אופן באותה פעם לא הגעתי לחנות המשקאות, ועברו הרבה שנים מאז שהייתי שם לאחרונה, וחנות המשקאות של הכפריים נקראה כך משום שהיא שכנה בשֶגָטָה — רחוב הים — כי כפריי סְטְרִילֶלַנְדֶה, המכונים סְטְרִילים, תמיד הגיעו לבְּיֶרְגְוִין בסירות ועגנו במזח, כן, אפילו עכשיו, כשלהרבה מהם יש מכוניות משלהם, רבים מהם מגיעים דרך הים, כלומר שטים לבְּיֶרְגְוִין בסירות הפרטיות שלהם, ומרבית אנשי סְטְרִילֶלַנְדֶה קונים את המשקאות שלהם בחנות המשקאות של הכפריים, גם אלה שיש להם מכונית משלהם, כן, ככה זה עכשיו, חשבתי ובקושי שמתי לב שאני הולך ברחוב, הייתי נסער כל כך בגלל הקנייה הזאת של חוט ומחט, סליל מלא בקושי עד החצי של חוט שחור ומחט עלו לי מאתיים וחמישים קרונות, אבל את הנעשה אין להשיב, אז כדאי שאחזור עכשיו לסירה שלי, לסירה הפרטית שלי, ואחזור לוַיים כי האמת היא שבבְּיֶרְגְוִין לא היו לי עוד דברים לעשות, בעבר, כשהייתי צעיר, כן, ממש נער, ציפיתי כל הזמן לביקורים האלה בבְּיֶרְגְוִין, לשוט בסירה שלי את השעות שלוקח להגיע לבְּיֶרְגְוִין ואז למצוא לי מקום כלשהו לעגון לאורך המזח, כן, גם בזה היה כרוך מתח, כי במיוחד בימי הקיץ המקום היה צפוף, ולקשור את הסירה שלי לסירה אחרת, בצִדה החיצוני, כפי שנהגו לעשות כשהמזח כולו היה מלא סירות, לא, את זה מעולם לא עשיתי, וגם לעולם לא אעשה, הרגשתי שזה צמוד מדי, פולשני מדי, לא, לא היה לי שקט נפשי אם הסירה שלי הייתה קשורה לסירה אחרת, פשוט לא הייתי מצליח להירדם, ואין שום סיכוי שהייתי מעז להכין לעצמי ארוחת ערב על הסירה, בקושי הייתי מעז לעשות את צרכיי בדלי, לא, אפילו זה לא, אז אם לא היה מקום לעגון לאורך המזח הייתי מסתובב ושט באיטיות במפרץ ווֹגֶן לכיוון האי סָרְטוּר, כי שם היו כמה מעגנים טובים, וגם מזחים יפים וחנויות לאורכם, ואפשר לעגון שם בלילה בשלווה גדולה, כן, בחיי, פתאום היה לי חשק להפליג מבְּיֶרְגְוִין בהקדם האפשרי אולי לכפר הקטן סוּנְד בסָרטוּר, כי היה שם מזח טוב ותמיד היה מקום לעגון בו, וגם שם הייתה חנות, קוּלוּנְיַלֶן שמה, שבה מכרו כל דבר שאפשר להעלות על הדעת, כן, אולי אפילו יותר מאשר במכולת בוַיים, כן, ברגע שחשבתי על זה קצת הייתי די בטוח שהייתי יכול לקנות שם מחט וגם חוט, וגם לקבל אותם בחינם כמעט, כן, אני משוכנע למדי, וליד קוּלוּנְיַלֶן גם היה בית קטן שבו פתחו בית קפה, הקונדיטוריה, ככה קראו למקום, ושם מכרו קפה ועוגות, וגם אפשר היה להזמין שם ארוחת צהריים, אבל הגישו שם רק מנה אחת כל יום, מנה אחת לארוחת צהריים, ורק קינוח אחד, בדרך כלל הגישו שם קציצות בשר עם רוטב חום ונזיד אפונה, והקינוח בדרך כלל היה פודינג אורז עם רוטב אדום, וזה לא אוכל שמסרבים לו, כלל וכלל לא, וכשהייתי שם אכלתי לעיתים קרובות קציצות בשר ופודינג אורז, אז אולי, כן, אולי כדאי שאשוט היום לסָרטוּר היום, לסוּנְד, כן, למה לא בעצם, בבְּיֶרְגְוִין כבר לא היה לי מה לעשות, השנים שהיה לי מה לעשות שם חלפו, כן, אולי בעצם, על כל פנים אם אני נותן לנשים עם פה גדול למכור לי חוט ומחט בכל מחיר שמתחשק להן סימן שאני טיפש, ולכן כדאי שאסתלק מבְּיֶרְגְוִין מהר ככל האפשר, כן, בחיי, עכשיו אלך ישר לסירה שלי, כן, עם הסליל המחורבן הזה ועם המחט הארורה הזאת, ואפליג ישר לכיוון סָרטוּר, לסוּנְד, ושם אקנה בקונדיטוריה קציצות בשר מעולות ופודינג אורז משובח, ממש ציפיתי לזה בכיליון עיניים, כן, המחשבה שימחה אותי ובזאת התקבלה ההחלטה, אשוט לשם על מי מנוחות, אז עכשיו יוצאים לסָרטוּר, עכשיו יוצאים לסוּנְד, ככה זה היה ומיהרתי פתאום, הלכתי ברחוב ובחיי, אני לא יודע אפילו מה שם הרחוב, וזה גם לא חשוב, עם סליל חוטים ומחט בכיס המעיל הלכתי עכשיו ישר למזח, שלא תהיה לבְּיֶרְגְוִינים עוד הזדמנות להוציא ממני כסף במרמה, לפחות לא בסיבוב הזה, חשבתי וירדתי לסירה שלי ועכשיו, אמרתי, עכשיו אנחנו מפליגים מפה ותפסתי את עצמי חושב, לְמה התכוונתי כשאמרתי אנחנו, הרי רק אני כאן, חשבתי, לא, לא נכון, אני והסירה הם אנחנו, אני ואֶלינֶה, ומנין צץ לי אז הרעיון לקרוא לסירה אֶלינֶה, בטח, אני זוכר בדיוק למה, אבל לא כל כך אהבתי לחשוב על זה, כי אֶלינֶה הייתה אהבת נעוריי הסודית, ואת הסירה הזאת קניתי מזמן, ובתקופה ההיא אֶלינֶה כנראה עדיין הייתה אהבתי הסודית, כי מעולם לא סיפרתי לאיש על ההתאהבות הזאת, לא, אני לא סובל את המילה הזאת, אבל זאת פשוט המילה שאני נאלץ להשתמש בה מאחר שאין מילה אחרת או טובה יותר בשביל לציין, בשביל לתת שם, כן, בשביל לתאר את הרגשות שרחשתי באותם ימים לאֶלינֶה, או שאם הייתה מילה כזאת, אני בכל אופן מעולם לא למדתי אותה, אבל איזו מילה ילדותית, ואיך שלא יהיה, בסוף קראתי לסירה שלי, לסירה הפרטית שלי, אֶלינֶה, וזה היה עדיין בתקופה שאֶלינֶה גרה אצל ההורים שלה בוַיים, אז מי יודע מה היא חשבה, אֶלינֶה, כשראתה את הסירה עוגנת במזח לרגלי המכולת של וַיים והשם שלה באותיות גדולות משני צִדי בית ההגה, כן, אֶלינֶה בטח חשבה שהסירה נקראת על שמה וזה עורר בה אי־נוחות, כן, היא בטח הייתה ממש נבוכה וחשבה שחוצפה מצִדי להשתמש בשם שלה ופשוט לקרוא לסירה שלי על שמה, אפילו שבקושי דיברנו בינינו, אז מה זה אומר, היא בטח חשבה, כן, שהיא מוצאת חן בעיניי, אוי כמה מביך, ואני, למה אני, מכל הגברים הצעירים בוַיים, למה שדווקא אני אתאהב בה, כן, זה בטח מה שהיא חשבה, ואני עדיין זוכר שעגנתי במזח שלרגלי המכולת בוַיים ועמדתי בתא הסירה, וכשהצצתי מאחורי הווילון ראיתי את אֶלינֶה עומדת שם עם כמה בני נוער והם הצביעו, בלי להגיד מילה, תחילה על השלט עם שמה ואחר כך על אֶלינֶה עצמה ואז הם צחקו, התפקעו מצחוק, ושמו אותי ואת הסירה שלי ללעג ולקלס, רק אותנו, בחיי, גם היא עמדה שם וצחקה, ואני כמובן התכופפתי ועבר זמן רב עד שהעזתי לצאת מהתא ולרדת לחוף, זה בטוח, אבל זמן קצר אחר כך אֶלינֶה עזבה את וַיים, לא ידעתי לאן, אבל אני מניח שהיא מצאה עבודה במקום כלשהו, ומאז לא ראיתי אותה, ולמרות כל השנים שעברו מאז נדמה לי שזה קרה רק לא מזמן, למען האמת אני מרגיש כמעט כאילו חזרתי לשנות הנעורים, אבל לא יכול להיות שהרגשות שלי כלפי אֶלינֶה נשארו כשהיו בימים עברו, לא, לא ייתכן שזה כך, רגשותיי כלפי הסירה ודאי התערבבו בהם, כי עכשיו הרי עמדתי בתא על סיפונה של אֶלינֶה, עכשיו, כמו מאות, אפילו אלפי פעמים קודם, והמנוע טרטר וטרטר והסירה שטה חגיגית וגאה אל מחוץ לווֹגֶן, רוב הזמן הים היה שקט לגמרי והשמיים היו כחולים בהירים עם כמה עננים לבנים, והשמש ניצלה את ההזדמנות כדי להסתתר מאחוריהם, ועכשיו השארתי מאחור את בְּיֶרְגְוִין, שכבודה במקומה מונח, ובחיי שלא היה לי מושג מתי אחזור לבְּיֶרְגְוִין בסירה אֶלינֶה, סביר להניח שלעולם לא, חשבתי, והמחשבה היטיבה איתי, כי במקרה כזה אולי ההשפלה שספגתי היום, כשכפו עליי לקנות מחט וחוט תפירה במחיר מביש, אולי היא תוביל למשהו טוב, ואם כך לא יהיה דבר טוב מזה, חשבתי כשהסירה שטה בחגיגיות במימי ווֹגֶן, יצאה אל בְּיֶרְגְוִינְסְפְיוּרְד, עכשיו טוב לי, חשבתי, הסירה כבדה ומשובחת, בנה אותה בונה סירות בסְטְרַנְדֶבַּרְם, זה בעל המוניטין הטוב מכולם, אַגָה קראו לו, ואורכה של הסירה היה עשרים ושבעה רגל, בתא שבחרטום היה דלי מאחורי דלת, ומעליו צוהר שיאפשר לאור יום לחדור, וכן, גם לצורך אוורור, גם בתא עצמו היה צוהר, וחוץ מזה היו בו שני דרגשים, אחד מכל צד, ובאמצע שולחן ארוך וצר, על הקירות הסמוכים לבית ההגה היו ארונות, וכשיוצאים מדלת התא מגיעים לבית ההגה, שבו גלגל הגה מעץ טיק וכיסא טוב לשבת עליו בצד ימין של הסירה, ותחתיו היה אפילו כיור, שממנו יכולתי לשאוב מים ממְכל שניצב בקדמת החרטום, מאחורי הדלי, צריך רק לקפל את מושב ההגה קדימה ומייד נגלה הכיור וכל המנגנון כולו, ובצד שמאל של הסירה היה מטבח, כירת נפט כפולה, ותחתיה היה ארון עם מדפים ובו מקום לכלי מטבח וסכינים ומזלגות ואוכל וכל דבר אחר, ארון עם מדפים היה גם תחת הכיור בצד ימין, כן, שלא תחשבו, ובמרכז ניצב תא המנוע, שבו המנוע הנאמן עשה את שירותו המָסוּר, הוא תמיד התניע, ועבד ללא תקלות, ובימי קיץ היה נעים לשבת באוויר הפתוח, כי גם בירכתיים הייתה ידית הגה, וגם מתחתיה היה חלל שבו נמצא מְכל הדיזל, וספסלים לשבת עליהם גם היו שם משני הצדדים וסביב הירכתיים, וכריות נוחות היו שם, כן, בשני הדרגשים בתא, על מושב ההגה ועל הספסלים מאחור, והכול תמיד היה מטופל, מסנן ושמן הוחלפו במנוע בכל אביב, וכמובן מסנן הדיזל, חלקי העץ נמשחו בזפת מעורבת בטרפנטין, הטיפול בכלי השיט לא היה יכול להיות טוב יותר, כן, זאת הייתה סירה משובחת, רק אולי עניין השם שלה היה טעות, אבל לא היה מה לעשות כי החלפת שם של סירה פירושה אסון, אמנם לא בדיוק הייתי ימאי, אבל דווקא את הפרט הזה קלטתי, ובחיי כמה אושר הביאה לי הסירה הזאת, כן, כמה שנים היא כבר שלי, וכמה שעות, אפילו ימים, לילות, ביליתי בסירה, טוב אין לי מושג, אבל ברגע שהיה מזג אוויר מתאים הייתי יוצא לשוט, כן, ככה זה היה, כן, אני ואֶלינֶה היינו כמעט כמו זוג שנשוי כבר שנים ואפילו שמעתי מישהו אומר את זה, לא הייתי אמור לשמוע את זה אבל כמה גברים עמדו על המזח בפתח המכולת של וַיים, כמו תמיד, הם היו רגילים להתאסף שם, במיוחד בכל פעם שהאונייה מבְּיֶרְגְוִין הגיעה, כן, הם היו סקרנים, מי יורד מהאונייה ומי עולה, ואולי היה משהו מלהיב שאמור להישלח בה, או שנשלח לוַיים, או שאולי הם פשוט עמדו שם מתוך הרגל, הם רצו לשמוע מה חדש, לרכל, להתווכח על פוליטיקה, כן, אולי סתם לפטפט ולהיות יחד, ואז יום אחד כשעמדתי לעגון במזח החבורה עמדה שם, הרי ידעתי מתי הם נוהגים לעמוד שם ונהגתי להימנע מלעגון באותן שעות, אבל מסיבה כלשהי באותו יום עגנתי בזמן שהם עמדו שם, שכחתי למה, ואז, בדיוק כשרציתי לקשור את אחד מחבלי הרתיקה, שמעתי מישהו אומר שהנה יַטְגַיִיר בא עם האישה שלו, ואחר אמר עם אֶלינֶה כן, והם צחקו כולם צחוק מתגלגל, לעיתים קרובות תהיתי אם הכוונה הייתה שאשמע מה שאמרו, למען האמת אני חושב שלא, לא, אני לא רוצה לחשוב על זה עוד, כי מה שבטוח הוא שאף אישה לא הייתה קרובה אליי כמו הסירה, כמו הסירה שלי אֶלינֶה, הנחתי את כף ידי הפתוחה על אחד מטורי הלוחות וליטפתי אותו בזהירות, הלוך ושוב, ואז ישבתי שם ונמנמתי ואֶלינֶה שטה קדימה לאט ובזהירות בים השקט ומחשבותיי נרגעו, ומובן שהסירה קרויה על שמה של זאת שקוראים לה אֶלינֶה, והיא הייתה רק נערה צעירה כשעזבה את הבית, על כל פנים היא נעלמה פתאום מוַיים, וכמה שנים אחר כך שמעתי, נדמה לי שזה היה במכולת של וַיים, שהיא עומדת להתחתן ולעבור לסָרטוּר, היא בטח מצאה לה איזה דייג, אבל זה היה לפני שנים רבות, לא זכרתי כמה, וזאת כמובן הייתה טיפשות מצדי לקרוא לסירה אֶלינֶה, אבל שמעתי שסירות צריכות להיקרא בשם של אישה, ומאחר שהשם אֶלינֶה הוא זה שהתרוצץ לי בראש, קראתי לסירה אֶלינֶה, באותו זמן היא כבר הייתה במחשבות שלי כמה שנים, לעיתים קרובות אפילו היה לי קשה להפסיק לחשוב עליה, כן, וככה הסירה נקראה אֶלינֶה, וכן, היו הרבה דיבורים על השם הזה, אליאס סיפר לי, וזה היה נורא כל כך שהיו כאלה שבמקום לקרוא לי יַטְגַיִיר קראו לי אֶלינֶה, אֶלינֶה הבן, הם אמרו, וכשאליאס סיפר על זה אז לא שאלתי עוד פרטים, שיקראו לי איך שהם רוצים, בין כה וכה לא יכולתי לעשות שום דבר בעניין, ככה זה, והיה נחמד מצד אליאס לקפוץ לבקר אותי מדי פעם, הוא היה היחיד שבא אליי, ואליאס היה גם היחידי שביקרתי אצלו מפעם לפעם ועכשיו אני כבר רואה את כל המפרץ שם בסוּנְד, כחול ונוצץ, ואף סירה לא עוגנת במזח, וטוב שכך, כי זה אומר שיהיה קל לעגון שם, ועל קיר בית לבן מעל המזח כתוב באותיות שחורות גדולות קוּלוּנְיַלֶן, אותיות שאפשר לראות ממרחק גדול, ובכתב גדול לא פחות כתוב הקונדיטוריה על קיר הבית הקטן יותר לידו, וזה אומר שהגעתי לסוּנְד, אין שום ספק לגבי זה, לא היו רוחות ולא זרם חזק אז עגנתי בקלי קלות וקשרתי את הסירה ואז השארתי את המנוע דולק עוד קצת ונתתי לו להתקרר ורק אז כיביתי אותו, ובחיי כמה טוב היה בדממה שהשתררה בכל מקום, ים שקט לגמרי, לא שמעו כלום, ופתחתי את דלת התא ונכנסתי, השארתי את הדלת פתוחה והשתרעתי על הדרגש, זה שמהצד הימני של הסירה, כי כבר מהיום שקיבלתי את אֶלינֶה התרגלתי להשתמש בו, מתחתי את כפות הרגליים והיה טוב, טוב כל כך להסתלק מבְּיֶרְגְוִין, טוב כל כך לעגון בסָרטוּר, בסוּנְד, ועכשיו רק אנוח קצת ואחר כך אעשה סיבוב על החוף, אכנס לקוּלוּנְיַלֶן כי משהו לאכול תמיד צריך לקנות, משהו קטן, ומְכל דיזל מלא תמיד טוב שיש, ולכן עגנתי ככה שהצינור מהמשאבה שם על המזח יגיע בקלות עד הסירה שלי, ובסוּנְד, בעצם בכל המקומות שבהם אפשר למלא דיזל בסָרטוּר, הוא היה זול יותר מאשר בבְּיֶרְגְוִין, בעצם אפילו זול מאשר בוַיים, אז צריך גם למלא דלק, ואז צריך להכין ארוחת ערב, ואני מניח שכמו תמיד אטגן בשר חזיר, ביצים ותפוחי אדמה לארוחת ערב, אבל אולי היום, מאחר שאני כבר עוגן בסוּנְד, אלך לקונדיטוריה ואזמין קציצות בשר, כי הרי בקונדיטוריה תמיד מגישים קציצות בשר, לפעמים היו להם גם דברים אחרים בתפריט, אבל על כל פנים מדי יום ביומו אפשר היה להזמין קציצות בשר, והן היו טעימות, אז אולי אהיה קצת נדיב עם עצמי היום ואפנק את עצמי בקציצות בשר בקונדיטוריה, מאחר שהיום הייתי אידיוט, שוטה מן הכפר, ונתתי למאדאם מבְּיֶרְגְוִין להוציא ממני במרמה מאתיים וחמישים קרונות, זה היה מביך, כן, אם דבר כזה קורה אפשר כמעט לחשוב שזכותם המלאה של הבְּיֶרְגְוִינים להביט על הכפריים של סְטְרִילֶלַנְדֶה מלמעלה למטה, אבל למען הדיוק אני לא סְטְרִיל, אף־על־פי שככה נהגתי לכנות את עצמי, אני מֵחֶבֶל סיגְנֶה, ואנשי סיגְנֶה לא נחשבים לסְטְרִילים, כפי שתושבי הָרדָנְגֶר אינם נחשבים כאלה, רק אלה שגרים באזורים סביב בְּיֶרְגְוִין נחשבים לסְטְרִילים וככה הם נקראים, אבל אני דווקא אהבתי להחשיב את עצמי לסְטְרִיל, כי זה לפחות אומר שאני לא בְּיֶרְגְוִינִי, אלא דווקא ההפך מבְּיֶרְגְוִינִי, כי הבְּיֶרְגְוִינִי לכאורה קיים רק כניגוד לסְטְרִיל, אז חשבתי על עצמי כעל סְטְרִיל, וככה קראתי לעצמי, אבל בסָרטוּר, בסוּנְד, כולם היו סְטְרִילים אמיתיים, וטוב שכך, כי כאן בטוח אפשר לקנות חוט ומחט בלי שיוליכו אותך שולל ובחיי אני מתכוון לנסות, כי בקוּלוּנְיַלֶן, שם מוכרים כל דבר אפשרי, אוכל כמובן, ומוצרי צריכה שוטפים אחרים, אבל גם בגדים, מוצרי קונפקציה נדמה לי שקוראים לזה, כלי בית, צבע, כן, כל מה שאפשר להעלות על הדעת, אז אפשר לצפות שיהיו להם גם סלילים של חוט שחור ומחטים לצורך תפירת כפתורים, בכל אופן אוכל לשאול שם בקוּלוּנְיַלֶן, וכבר נראה לי שהתמתחתי ונחתי מספיק אז כדאי שאקום ואעשה משהו והגאות הייתה בשיא אז היה גם קל לטפס על הצמיגים הישנים שהיו תלויים לאורך המזח ולעלות למזח עצמו, וכשהגעתי בשלום ליבשה הבטתי סביבי, והיה יפה כאן בסוּנְד, המבנים, הבתים, ניצבו בסדר מופתי סביב המפרץ, וכשמסתכלים על הים רואים את נתיב הגישה לבְּיֶרְגְוִין בכיוון צפון־מזרח, ואם מסתכלים לכיוון דרום־מזרח, כן, אז רואים את המֵצַר, סוּנְד, זה שהעניק למקום את שמו, ואת שורת בתי הסירות היפות שם למטה בחוף, בית סירה אחר בית סירה, ורציף אחר רציף, כן, היה יפה בסוּנְד, אבל כדאי שאכנס עכשיו לקוּלוּנְיַלֶן ואברר אם יש להם למכירה סליל של חוט תפירה שחור ומחט שמתאימה לתפירת כפתורים, חשבתי ופתחתי את הדלת של קוּלוּנְיַלֶן, הרי הייתי שם פעמים רבות בעבר ונראה שאין שם לקוחות אחרים, ושם, שם ליד אחד ממדפי המוצרים, שם עמדה טְרִיסָה, היא לא הייתה צעירה במיוחד, ואני כבר ראיתי אותה כמה פעמים בקוּלוּנְיַלֶן, מבלי שזכרתי, אולי היא בעלת החנות, ופשוט ניגשתי ישר אליה ושאלתי אם יש לה חוט תפירה שחור ומחט לתפור בה כפתורים והיא הסתכלה עליי, בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, במבט ממושך ויסודי, היה נדמה לי, ובסוף אמרה כן בטח, מחט וחוט לתפירת כפתורים יש לנו, רק זה חסר לנו, שאנשי סוּנְד יצטרכו לנסוע עד לבְּיֶרְגְוִין כדי לתפור כפתור שהתרופף, כן, רק זה חסר לנו, אמרה ואני הנהנתי ואמרתי שאני מסכים איתה לגמרי, לגמרי, לגמרי, ואז טריסה אמרה לי לבוא אחריה והיא תמצא לי מחט וגם חוט, פשוט בוא איתי, אמרה ואני הלכתי בחלל החנות לאורך כמה כונניות שעליהן היו מסודרים בשורות מוקפדות מוצרים מכל מיני סוגים, ואז היא ניגשה לקצה אחת הכונניות ואני מיהרתי בעקבותיה, הקפתי את הכוננית וכמעט נתקעתי באחוריה של טריסה, כי היא נעצרה ועמדה במקום בידיים מונפות באוויר וחיפשה משהו, ואז היא הנמיכה זרוע אחת, הושיטה את ידה ובכפה היה מונח סליל של חוט תפירה שחור</p>

    <p dir="rtl" class="regular">נראה לי שזה יתאים, אמרה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והיא הושיטה לי את סליל החוטים ואני לקחתי וסליל החוטים הזה אפילו היה עטוף בפלסטיק, כלומר הוא לא היה משומש, בניגוד לסליל שקניתי אצל המאדאם בבְּיֶרְגְוִין</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טוב מאוד, אמרתי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">גם אני חושבת, אמרה טריסה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואז היא אמרה שעכשיו צריך למצוא מחט מתאימה, כזאת שהראש שלה לא קטן מדי כדי שאצליח להשחיל את החוט, אמרה, ומחטים היו להם בגדלים שונים אז היא תמצא לי כזאת שתתאים, אמרה ואני שתקתי כשעמדתי וראיתי אותה פותחת מגירה ואז היא בחנה כל מיני מחטים שונות והושיטה לי אחת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">זאת בסדר? אמרה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני עניתי שאני חושב שכן, המחט לא הייתה עבה מדי כך שהיא ודאי תעבור בכל חור, וקוף המחט לא היה קטן מדי כך שאפילו אני אצליח להשחיל דרכו את החוט, אמרתי, אז לא יכול להיות טוב מזה, אמרתי, אז אקנה גם את החוט וגם את המחט, אמרתי וטריסה הסתובבה והלכה, טוב, איך אומר זאת, היא הלכה, כן, אפשר לומר שהיא הלכה בסמכותיות לעבר הדלפק והקופה ונעמדה מאחוריה והקישה את הסכומים ואז היא אמרה שזה יוצא מאתיים וחמישים קרונות, זה המחיר, ואני נחרדתי, שהרי זה בדיוק מה ששילמתי על חוט ומחט בחנות הבגדים בבְּיֶרְגְוִין, ועכשיו אצטרך לשלם את אותו הסכום בסָרטוּר, בסוּנְד, זה באמת בא לי בהפתעה, פשוט לא ייאמן, שוב מאתיים וחמישים קרונות על חוט ומחט, פירוש הדבר שהיום קניתי חוט ומחט תמורת חמש מאות קרונות, לא פחות, ולמען האמת זה הסכום המלא שהתכוונתי להוציא על ההפלגה לבְּיֶרְגְוִין הקיץ, לא כולל מחיר הדיזל, שהיה יחסית צנוע, לא, זה לא ייאמן, אבל אני רק ביקשתי חוט ומחט ולא שאלתי מה המחיר, פתי טיפש שכמותי, אידיוט, לא הייתה מילה רעה אחת שלא יכולתי להגיד על עצמי, ועכשיו עמדתי שם וגיששתי אחר הארנק ומאחורי הדלפק, לפני הקופה, עמדה טריסה רבת העוצמה, ולא הייתה לי ברירה אלא לשלם ולהיראות שמח, כמו שאומרים, חשבתי והוצאתי שתי מאיות ושטר של חמישים ואין שום סיכוי שאושיט את השטרות לטריסה, רק אניח אותם על הדלפק קרוב אליי כך שטריסה, רודפת בצע שכמותה, תיאלץ להתמתח כדי לחטוף את השטרות לידיה, כן, היא תצטרך לחשוף בתנועות גופה את תאוות הבצע שלה, חשבתי ובקושי הספקתי לחשוב את המחשבה ולהניח את הכסף על הדלפק והוא כבר נעלם ושמעתי את טריסה שואלת אם אני צריך עוד משהו ומה פתאום שאצטרך, אפילו שחשבתי לקנות עוד כמה דברים, אבל אם זה ככה אז לא משנה, חשבתי ולקחתי את הסליל של חוט התפירה השחור ואת המחט, שאותם טריסה דחפה לחתיכת נייר, לפחות היא גילתה התחשבות כלשהי, חשבתי, אז אתה לא צריך עוד משהו, אמרה טריסה ואני רק הנעתי את הראש מצד לצד והתקדמתי אל הדלת ושמעתי את טריסה אומרת מאחוריי נשמח לראותך שוב, ואני מקווה שתהיה מרוצה מהחוט והמחט, כן, הלוואי שתהיה מרוצה לגמרי, שמעתי אותה אומרת, והאם אני לא שומע קצת לעג בקולה תהיתי כשפתחתי את הדלת ויצאתי והדלת נסגרה מאחוריי וחשבתי שעכשיו אין לי שום חשק ללכת לקונדיטוריה, הדבר היחידי שמתחשק לי הוא לעלות לסיפונה של אֶלינֶה ולהישכב על הדרגש ולנסות לשכוח את החוט ואת המחט ולחשוב על משהו אחר, ואם אירדם, כן זה יהיה הכי טוב, אבל לא יהיה לי קל להירדם, חשבתי ונשכבתי על הדרגש וניסיתי להתמתח למלוא אורכי, פרשתי מעליי את שמיכת הצמר וחשבתי שהיום לא אכלתי אף ארוחה חמה, רעב לא הייתי וזה בסדר, אבל לא הפקתי שום הנאה כששכבתי ככה על הדרגש, מין תחושה מציקה כמעט, והתפתלתי והתהפכתי מצד לצד והרגשתי עקצוצים של אי־שקט בגוף, אוּף, לעזאזל, אי אפשר לסמוך על אנשים בשום מקום, בתמימותי הסתובבתי כל חיי והאמנתי שאפשר לסמוך על הכפריים, בניגוד לעירוניים, או על כל פנים בניגוד לבְּיֶרְגְוִינים, שתמיד אמרו עליהם שהם מרמים את כולם, ובמיוחד כל מי שהוא סְטְרִיל או עשוי להיות סְטְרִיל, אבל מסתבר שזה לא ככה, הסְטְרִילים לא טובים מהם, את זה חוויתי היום על בשרי, ומעשה המרמה שלו נפלתי קורבן זה עתה, כי זה מה שהיה, מעשה מרמה אמיתי, שינה את השקפת עולמי מן הקצה אל הקצה כמעט, אגב, חתיכת ביטוי, השקפת עולם, כי איזו מין השקפה זאת, האם יש לי בכלל השקפת עולם כלשהי, לא כל עוד אני לא יודע אפילו מה זה אז כנראה שאין לי שום השקפת עולם, כי איך יכולה להיות לי, באמת שאלה טובה, וזה גם לא משנה, מה שחשוב הוא שהיום זרקתי לפח חמש מאות קרונות על שתי מחטים שהן ככל הנראה זהות כמעט ועל שני סלילים של חוט תפירה שחור שהם ככל הנראה זהים כמעט, או ליתר דיוק על סליל וחצי, כי בחלק מהחוט שקניתי אצל המאדאם בבְּיֶרְגְוִין כבר השתמשו, מה אני יודע, בסליל אולי נשאר פחות מחצי, אבדוק את זה מחר, עכשיו אני עייף מכדי להשוות כמה חוט תפירה שחור נשאר על שני הסלילים, עכשיו אני לא רוצה לחשוב לא על חוט ולא על מחט, עכשיו אני רוצה לשכוח את כל היום הנוראי הזה, עכשיו אני רוצה לישון, ולמרבה המזל אני נרדם בקלות, כל השנים תמיד ישנתי שנת ישרים, בורכתי בזה, וגם זה חתיכת ביטוי, שנת ישרים, שנת ישרים ערֵבה, לישון ועוד ישר, חשבתי ואז נשכבתי על הצד, עצמתי את העיניים, וכמו שתמיד עשיתי לפני שנרדמתי התפללתי את תפילת האדון בשקט בלב, אפילו שאני לא אדם מאמין, או רק קצת מאמין, אולי, הקפדתי על המנהג הזה להתפלל את תפילת האדון לפני שאני נרדם ובזמן שהקשבתי לים המלחך את גוף הסירה בצליל משרה ביטחון התפללתי את תפילת האדון שלי והים ליחך וליחך ופתאום התעוררתי, כי יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר נשמע קול אומר, יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר ויכול להיות שלא שמעתי טוב או שבאמת מישהו אמר את שמי, או כמעט צעק אותו, אבל בטח שמעתי את הקול מתוך חלום, שמעתי שמישהו אמר את שמי, כי עכשיו כבר הייתי ער, אז אולי הוא לא בדיוק אמר את שמי, אלא לחש אותו ובה בעת צעק, או צעק בצורת לחישה, יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר, הנה זה שוב, ועכשיו אני בטח לא חולם, הרי עכשיו אני ער וזה אומר שמישהו באמת אמר את שמי, ולא סתם אלא זה קול של אישה, וחוץ מזה היה משהו מוכר בקול של האישה הזאת, אבל מי זו יכולה להיות שאומרת את שמי, ועוד בסוּנְד, קוראת בשמי מהמזח בסוּנְד כנראה, ועכשיו, בטח כבר אמצע הלילה, או על כל פנים מאוחר בערב, כי גם עכשיו, בערך בשיא הקיץ, היה קצת חשוך בתוך התא, לא, נראה שרק דמיינתי, משהו שהיה נדמה לי שאני שומע, כן, שמעתי משהו בחלום, חשבתי, אבל לא יכולתי לדעת בוודאות, כי אולי מישהי באמת אמרה את שמי, כן, אפשר אפילו לומר שקראה לי, לא זה לא ייתכן, לא כאן, לא עכשיו, אז אין מה לחשוב על זה עוד, ובטח הייתי עייף אחרי כל הצרות אתמול, כי אפילו שאני תמיד נוהג להתפשט לפני השינה גם בסירה, שכבתי על הדרגש לבוש לגמרי, וכרגיל מכוסה רק בשמיכת צמר, יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר, הנה שוב הקול, והפעם ברור יותר, חזק יותר, יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר, הוא אמר והנה שוב קול האישה אומר יַטְגַיִיר ועכשיו הייתי משוכנע שלא חלמתי, מישהי באמת אומרת את שמי, ואז, טוב, אם מישהו קורא לי אצטרך לצאת ולראות מי זה יכול להיות, בכל אופן נשמע שהקול בא מהמזח, ואני סקרן לדעת מי אומר את שמי, כן ברור שאני סקרן, כמובן, חשבתי והתיישבתי על הדרגש, שפשפתי את השינה מהעיניים בגב כפות הידיים והזדקפתי גבוה ככל האפשר שם בתא, יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר נשמע שוב הקול ופתחתי את הדלת ויצאתי אל בית ההגה והתמתחתי למלוא גובהי, ואני באמת גבוה, וכשאני זקוף לגמרי אני בכלל לא ילד קטן, לא, אלא גבר חסון, ויצאתי לסיפון והסתכלתי למעלה על המזח ושם, שם על המזח, כן, שם עמדה, כן, לא האמנתי למראה עיניי, כי שם עמדה, כן, שם עמדה אֶלינֶה אֶלינֶה! אֶלינֶה, אהבתי הסודית משכבר הימים עמדה שם, לא רחוק כל כך משפת המזח היא עמדה והסתכלה ישר למטה על הסירה שאני איכשהו בהיסח הדעת קראתי לה גם אֶלינֶה, והרי שמעתי שאֶלינֶה עברה לגור איפשהו בסָרטוּר, אבל עכשיו, לא, עכשיו אני פשוט חוזה חזיונות, כי לא ייתכן שאהבתי הסודית משכבר הימים היא שעומדת שם ומביטה למטה על הסירה שנשאה בגאווה את השם אֶלינֶה על שני צדי בית ההגה, עכשיו אֶלינֶה עומדת שם, כי היא באמת עומדת שם, זאת שמבלי לדעת העניקה את שמה לכלי השיט שלי, כי אני כמובן מעולם, ברור שלא, לא אמרתי משהו לאֶלינֶה על רגשותיי כלפיה, לעולם, לעולם לא הייתי מעז להגיד משהו כזה לאישה, לא, זה לא האופי שלי, לא אני, לא, ואֶלינֶה שעכשיו, בליל הקיץ היפה הזה עמדה עכשיו ברורה כאור היום רק כמה מטרים ממני, לא, זה לא היה מציאותי, זה היה חלום, עכשיו אני חוזה חזיונות, זאת הייתה הזיה, לא שום דבר אחר, כי לא ייתכן שאֶלינֶה היא זאת שעמדה במרחק מה על המזח ואמרה את שמי, לא, זה לא ייתכן, ואני הבטתי על זאת שעמדה שם ויַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר היא אמרה שוב ולא יכולתי שלא לסמוך על מראה עיניי ומשמע אוזניי, כי אם לא אסמוך על חושיי פירוש הדבר שאני חי בחלום ולא בעולם הזה, כן, ויַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר היא אמרה שוב ובקולה הייתה מין קריאה נוגעת ללב, כן, ממש כאילו היא קוראת לכבשים לשוב ולהתקבץ בערב, משהו כמו בואו בואו, כמו יַטְגַיִיר, יַטְגַיִיר, והרי הייתי מוכרח לענות משהו, הייתי מוכרח לפחות לענות כן, חשבתי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אמרתי בקול רם</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושקט השתרר, והרי ראיתי את אֶלינֶה נסוגה לאחור שם על המזח, ואולי הקול שלי היה קצת בוטה, הכן הזה שלי, כן כן, אבל לא זה לא ייאמן שאֶלינֶה היא זאת שאמרה את שמי ועכשיו כאילו מיהרה להתרחק לאורך המזח, ומאחר שלא חלמתי עכשיו סימן שאני פשוט חוזה חזיונות, אני משוכנע למדי ששמעתי במכולת של וַיים שאֶלינֶה התחתנה עם גבר מסָרטוּר, כן, זה מה שאמרו, כן, סיפרו שהיא התארסה, ואמרו שהגבר שלו התארסה הוא סְטְרִיל אמיתי מסָרטוּר, ושהוא דייג במקצועו, אמרו, אבל אף אחד לא הזכיר מאיפה בסָרטוּר הוא בא, או בעצם אני זוכר במעורפל שמישהו אמר משהו על סוּנְד, כן, אולי, אולי מישהו אמר לי שאֶלינֶה עברה לסוּנְד, או שאולי רק שמעתי במקרה מישהו אומר את זה במכולת של וַיים או שאולי רק דמיינתי את הסיפור הזה עם אֶלינֶה וסוּנְד, אבל שם, שם על המזח, כמה מטרים לפניי, שם, ראיתי עכשיו, שם אֶלינֶה נעצרה ועמדה שם בפניה אליי, חיזיון או לא חיזיון, הזיה או לא הזיה, מה שבטוח הוא שאֶלינֶה עמדה שם על המזח והביטה בי בנחישות, ואם זה היה חיזיון אז הוא היה מציאותי כמו שרק חיזיון יכול להיות, כן, אמיתי כל כך ושום דבר שראיתי לא היה יכול להיות אמיתי יותר, ושם עמדתי, על רצפת הסירה אֶלינֶה והבטתי לעבר האישה אֶלינֶה, שהסירה שלי קרויה על שמה, בלי שהיא יודעת על כך, על כל פנים קיוויתי שהיא לא יודעת, אבל בכל אופן לא יכולנו להמשיך לעמוד ככה, כי עמדנו ככה כבר הרבה זמן, כן, היה נדמה לי שאנחנו עומדים ככה כבר המון זמן, ומאחר שהיא, אֶלינֶה, דיברה ראשונה, אמרה את שמי, אז נראה שעכשיו תורי להגיד משהו, ומאחר שאֶלינֶה אמרה את שמי באופן צלול וברור, אז נראה שתורי עכשיו להגיד את שמה באופן צלול וברור ואיכשהו אזרתי כוחות ואז אמרתי בקול רם וברור אֶלינֶה וזה לא היה בשליטתי, אבל בקולי הייתה מין אהבה רוטטת, או מין כמיהה, כמעט כאילו אני אומר את השם אֶלינֶה בקול מתחנן, וזאת בכלל לא הייתה הכוונה, זה פשוט נשמע ככה, זה לא היה בשליטתי, אבל בתוכי ודאי הצטברה כל כך הרבה כמיהה, כמיהה של כל כך הרבה שנים, שלא יכולתי להדחיק אותה והיא התמזגה בשם אֶלינֶה כשהגיתי אותו זה עתה, לעצמי אמנם אמרתי את השם אֶלינֶה לעיתים קרובות מאוד, אבל לאחרים בקושי אמרתי אותו, ועל כל פנים מעולם לא לאֶלינֶה עצמה, לה בכבודה ובעצמה, אבל עכשיו כאמור אמרתי אותו, לראשונה, ונדמה שהשם אֶלינֶה נשאר מרחף באוויר, כמו שאומרים, והמשיך לרחף באוויר זמן רב, זמן אינסופי, ככה היה נדמה לי, עד שאֶלינֶה אמרה בקול רם אבל חנוק מבכי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, היא אמרה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והכֵּן כאילו שקע בתוכי, כן, כמעט כאילו בלעתי את המילה והיא נתקעה לי בבטן, והכן היה כמו תשובה לשאלה גדולה, ולא כמו איזה כן רגיל, כן, הוא היה יותר כמו כן כזה שדמיינתי שאומרים כששואלים אותך אם תרצה להתחתן עם האדם שעומד שם לצדך, כזה כן הוא היה, ושוב לא ידעתי מה לומר והשפלתי את המבט ואז הסתכלתי למעלה וראיתי את אֶלינֶה עומדת שם על המזח ומביטה למטה, ועכשיו חייבים להגיד משהו, אבל מה אני אמור להגיד ברגע המוזר והמופלא הזה, ברגע הזה ששנים על שנים כמהתי לו, אמנם הרבה יותר בצעירותי, שלא לומר בנעוריי, אבל עדיין, כן, אני חייב להודות, קרה שמדי פעם נתקפתי כמיהה לאֶלינֶה ואמרתי את שמה בלב, קרה, אבל לא לעיתים קרובות כל כך, ואם לומר את האמת, באותם רגעים לפעמים לא הייתי בטוח אם אני חושב על הסירה שלי, בעודי עומד על סיפונה, או אם אני חושב על אֶלינֶה שעמדה שם עכשיו ברורה כאור היום בליל הקיץ האפלולי, שם על המזח בסוּנְד, ואז שוב שמעתי את אֶלינֶה אומרת יַטְגַיִיר, והיא אמרה את שמי וכמיהה בקולה, ואז אני רואה אותה הולכת לעבר שפת המזח ולעבר הסירה שלי ולעברי, אבל עכשיו אני בטח חולם, כי לא ייתכן שזאת המציאות, אני חושב, ולמרות זאת נראה שזאת המציאות, אני חושב ומשפשף את העיניים בגב כפות הידיים וצובט לעצמי בזרוע, כן בחיי, אני צובט לעצמי בזרוע, ואני ער, ער לגמרי, ואֶלינֶה מגיעה לשפת המזח, ואני מוכרח לעשות משהו, מוכרח להגיד משהו, אני לא יכול רק לעמוד במקום ולהסתכל על כפות הרגליים שלה, שהן עכשיו מה שאני רואה ממנה, כן, היא עכשיו הגיעה קרוב כל כך לסירה ואני לא יודע מה אגיד לאֶלינֶה, אבל יש לקוות שהיא תגיד משהו קודם מאחר שהיא זאת שבאה אליי ולא אני אליה, לכן מתאים שהיא תפתח ראשונה בדברים, אני חושב ועומד שם על הסיפון ואפילו לא מעז להרים את העיניים אל אֶלינֶה, והיא לא אומרת שום דבר, אז נראה שאין ברירה ואצטרך להגיד משהו</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ערב טוב, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ערב טוב, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואז משתרר שקט</p>

    <p dir="rtl" class="regular">מזמן לא התראינו, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, שנים, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושוב משתרר שקט ואני אוזר אומץ</p>

    <p dir="rtl" class="regular">נפלא לראות אותך שוב, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">תודה, גם אותך, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושוב משתרר שקט ואני חושב שעכשיו מוכרחים להגיד משהו</p>

    <p dir="rtl" class="regular">באמת לא צפוי, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">שאראה אותך שוב, כן, ועוד כאן בסוּנְד, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">באמת בחיים לא הייתי מאמין שזה יקרה, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בחיים לא, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והיא אומרת את זה כאילו ליתר ביטחון, אני חושב ושוב משתרר שקט ואני שוב חושב שאני מוכרח להגיד משהו, אבל הרי אני לא יכול לבקש מאֶלינֶה לרדת לסירה בשעת לילה כזאת, היא אישה נשואה וכל זה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אני יכולה לרדת לסירה, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, את מוזמנת, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">את מוזמנת, אני חוזר ואומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני רואה שאֶלינֶה, בהיותה מורגלת לסירות, כבר יורדת מהמזח, ועד מהרה אֶלינֶה עומדת שם על הלַזְבֶּזֶת על כל המשתמע מכך, אני חושב ומגחך למחשבה, כאן עכשיו אֶלינֶה עומדת על אֶלינֶה, אני חושב ונדמה שאֶלינֶה קוראת את המחשבות שלי כי היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, עכשיו אֶלינֶה עומדת על אֶלינֶה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני חושב איך אֶלינֶה יכולה לדעת שלסירה קוראים אֶלינֶה, ואז אני חושב איך אני יכול לחשוב מחשבות טיפשיות כאלה, הרי כתוב אֶלינֶה באותיות גדולות על דופן בית ההגה, רק אם הראייה שלה גרועה במיוחד היא לא ראתה את זה עכשיו באפלולית, אני חושב</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אז קראת לסירה שלך אֶלינֶה, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והיא עדיין עומדת שם על הלזבזת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, ככה קראתי לה, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני חושב שמן הראוי להושיט יד ולעזור לאֶלינֶה לרדת לסירה, ואני מושיט את היד ואֶלינֶה אוחזת את ידי בידה החמה והנהדרת, והחום של ידה כמו מתפשט בכל גופי, וככה אף פעם לא הרגשתי, התחושה החמה בכל הגוף הייתה חדשה לי, אני חושב, וזאת תחושה שאי אפשר לדבר עליה, אי אפשר לומר אותה במילים, אני חושב, בעודי עומד שם ומחזיק בידה של אֶלינֶה אפילו שעכשיו היא עומדת בטוחה ויציבה על הסיפון, והיא, אֶלינֶה, מחזיקה את ידי בחוזקה ונראה שהיא לא רוצה להרפות ממנה, ואם היא לא רוצה להרפות מידי אז אני בטח לא רוצה להרפות מידה, אני חושב, וככה אנחנו עומדים שם, יד ביד, שם על הסיפון, ובחיי כמה פעמים חלמתי שאני מחזיק את ידה של אֶלינֶה, אני חושב, ועכשיו באפלולית, ספק אור ספק חושך, בלילה באמצע הקיץ, ליד המזח בסוּנְד, בסירה שלי אֶלינֶה, שבה אנחנו עומדים עכשיו, יד ביד, סוף־סוף יד ביד, אני חושב, אבל אנחנו לא יכולים לעשות דבר כזה, כי הרי אֶלינֶה היא אישה נשואה, כבר לפני שנים רבות היא עזבה את וַיים די בפתאומיות, וזמן מה אחר כך, אני לא זוכר בדיוק, אמרו שהיא עומדת להתחתן עם בחור מסָרְטוּר, ונדמה לי שגם רמזו משהו על כך שהיא הייתה חייבת להתחתן, כלומר שהיא הייתה בהיריון, אבל אנשים אומרים כל מיני דברים, אסור אף פעם להתייחס לרכילות כאל אמת, חשבתי, וככה אנחנו לא יכולים להמשיך לעמוד, חייבים להגיד משהו, חשבתי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הנה אתה סוף־סוף, אֶלינֶה אומרת אז</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">עברו הרבה שנים עד שמצאנו זה את זה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני חשבתי והרגשתי כמוה, אבל להגיד את זה בקול, לא, זה כבר מוגזם, לא יכולתי לעשות דבר כזה, לא קודם, לא עכשיו, ואני ממשיך לעמוד שם ומשפיל את המבט, וככה אני לא יכול להמשיך לעמוד, ככה אנחנו לא יכולים להמשיך לעמוד, חשבתי והרמתי את העיניים וראיתי את אֶלינֶה עומדת שם לידי, בלי לזוז, באפלולית בליל אמצע הקיץ אֶלינֶה עומדת שם בלי לזוז, והיא לא השתנתה בכלל, אחרי כל השנים היא בדיוק אותו הדבר, ממש לא ייאמן, זה בטח קורה בחלום, זה לא מציאות, אני חושב ואֶלינֶה אומרת שממש לא ייאמן שאנחנו נפגשים עכשיו שוב, ואיך יכולתי לדעת שהיא גרה בסוּנְד, לא, חבל שהיא אמרה את זה, למה היא אמרה את זה עכשיו, היא אומרת ואני חושב למה אֶלינֶה אומרת עכשיו שלא ייאמן שידעתי שהיא גרה בסוּנְד, הרי לא ידעתי את זה, אז למה היא שואלת על זה, אני חושב ואֶלינֶה אומרת שבטח שמעתי דיבורים על זה בוַיים ושוב אֶלינֶה אומרת שֶׁ, לָמָּה היא אומרת את זה עכשיו ואני אומר שאני רוצה לכבד אותה במשהו, היא מוזמנת להיכנס, כן, אם לא אל ביתי אז לפחות אל התא שלי, אין לי מקום אחר להזמין אותה להיכנס אליו, אני אומר ואֶלינֶה אומרת תודה על ההזמנה והיא נכנסת לתא ואני חושב שעכשיו אני לא מבין שום דבר, לא ייתכן שאני ער עכשיו, כי כל זה בטח חלום, וגם זה לא משנה כל כך, חלום הוא חלום ומציאות היא מציאות, אבל במובן כלשהו המציאות היא תמיד, כן, לא, לא, היא לא כמו חלום, אבל בעצם היה גם משהו מהחלום במציאות של כל ימי חיי, המציאות היא בחלום כמו שהסירה היא בים, אני חושב, או שאולי ההפך הוא הנכון, שהים הוא המציאות והסירה היא החלום, הרי סירה היא תמיד חלום על דבר כלשהו, כן, אין כל ספק שסירה היא חלום על משהו, על כל פנים בשבילי, אני לא יודע איזה חלום בדיוק, אבל הסירה תמיד הייתה חלום, מאז שהייתי ילד קטן, אני חושב ואני שומע את אֶלינֶה אומרת מהתא מתי כבר אכנס ואני נכנס ואני רואה שאֶלינֶה התיישבה על המצעים שלי ולא על הספסל הפנוי מצד שמאל, ואיפה אתיישב עכשיו, ליד אֶלינֶה לא אוכל להתיישב, זה ברור, אבל נדמה לי שזאת גם תהיה טעות להתיישב על הספסל האחר, הספסל החופשי, זה שאני לא נוהג להשתמש בו לשינה, בזמן שאֶלינֶה יושבת שם במה שחייבים לקרוא לו אם לא המיטה שלי, כי בְּסירה אין מיטות, אז לפחות דרגש השינה שלי, אני חושב ואז אני שומע את אֶלינֶה אומרת שב גם אתה, ואני מתיישב טראח על הדרגש ליד אֶלינֶה, ומשתרר שקט, ואנחנו יושבים שם ככה ובוהים באוויר לפנינו ואני חושב חייבים להגיד משהו אז אני אומר שממש נחמד לראות אותך שוב אחרי כל השנים האלה ואֶלינֶה אומרת שכן, כן, באמת נחמד, ושוב משתרר שקט ואני חושב שאני צריך לשאול אותה איך היא ידעה שזאת הסירה שלי, ואיך היא ידעה שאני נמצא בסירה, אני חושב ואז אני שומע את אֶלינֶה אומרת שהיום קפצה לרגע לקוּלוּנְיַלֶן וראתה אותי בחטף כשירדתי לסירה וכשחזרה הביתה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה בית, הוא הרבה דברים חוץ מבית, היא לא הצליחה להוציא אותי מהראש, כן, בדיוק כמו בימים עברו, היא אמרה, וקטעה את עצמה, ובחיי אני לא מאמין, היא יושבת לידי ומסמיקה קצת, אפילו בתא האפלולי אני יכול, לא, לא יכול לראות שהיא מסמיקה אבל אני איכשהו מרגיש בזה, ושוב משתרר שקט</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אז בסוף הגעת לסָרטוּר, אני אומר בסוף</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, הגעתי הנה, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כאן לסוּנְד, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">התחתנת ועברת הנה, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אם אפשר לקרוא לזה נישואים, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושוב משתרר שקט ואני חושב שחייבים להגיד משהו</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כי את נשואה, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, כמובן, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לצערי, לצערי התחתנתי ועברתי הנה, אבל אף פעם לא התאקלמתי פה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושוב משתררת שתיקה, ממושכת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אני רוצה לבוא איתך לַויים, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ונבהלתי, כי מה היא אומרת בעצם, לבוא איתי לוַיים, היא באה הנה לסירה שלי בשעת ערב מאוחרת, בשעת לילה, ואז אומרת שהיא רוצה לבוא איתי לוַיים, לא נתפס הדבר הזה, אני חושב</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, הביתה לוַיים, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ולעיתים קרובות אני לא יודע מה להגיד, ועכשיו אני בכלל לא יודע</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל את לא נשואה לגבר מסָרטוּר וגרה כאן בסוּנְד, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואֶלינֶה אומרת שנכון, אבל אלה לא נישואים מאושרים, היא אומרת והיא מתחילה לבכות, אסור היה לה להתחתן עם הגבר הזה, עם פרנק, היא אומרת בדמעות, זאת הייתה הטעות הטיפשית בחייה, במקום השני אחרי המעבר מוַיים לבְּיֶרְגְוִין, היא אומרת, אבל עכשיו היא רוצה הביתה, היא אומרת ואני שואל אם אין לה ילדים והיא אומרת שלמרבה המזל היא לא נכנסה להיריון, מזל שלא, היא הייתה רוצה ילדים אבל לא עם פרנק בתור אבא, היא אומרת, ואם אפשר, אם אפשר רק לשוט איתי בסירה הביתה לוַיים, היא אומרת, אם רק אעזור לה לברוח מפרנק הזה, היא אומרת, כן, היא אומרת, המזוודה כבר ארוזה, כן, היא לבד בבית עכשיו, בעלה, פרנק הזה, הוא דייג ועכשיו הוא בים אז מבחינה זאת לא יכול להיות זמן מתאים יותר, היא אומרת, והרי אתה ואני תמיד, ובחיי עכשיו היא מסמיקה, כן, תמיד חיבבנו זה את זה, ואני יושב שם מבויש כולי, לא, לא הייתי צריכה להגיד את זה, היא אומרת, עכשיו היא נבוכה לגמרי, היא אומרת ואני רק יושב שם ואני לא יודע מה להגיד, אבל אם אתה לא רוצה, אומרת אֶלינֶה וקמה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">את הולכת, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אולי כדאי שאלך, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לא, חכי רגע, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אתה באמת רוצה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, ברור שכן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני מרגיש שאני מוכרח להגיד את זה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ובאותו רגע אני חושב באמת איך אני יכול להגיד דבר כזה, לחשוב אותו כן, אבל להביא את עצמי להגיד אותו, לא, זה לא אני, עכשיו אני כבר לא אני עצמי, לא ייתכן שזה אני, אני חושב ובאותו רגע, לפני שאני מבין מה קורה, אֶלינֶה יושבת על הברכיים שלי וכורכת זרוע סביב הכתף שלי והיא מנשקת אותי על הלחי והיא אומרת למה שלא נפליג מייד ואני שואל אם היא לא רוצה לקחת איתה משהו והיא אומרת בצחוק קצר שהיא כבר ארזה, את מעט הדברים שהיא רוצה לקחת איתה היא ארזה במזוודה שאותה היא הסתירה מאחורי השיחים כאן למעלה בסיבוב, כן, בדיוק לפני הירידה למזח, בהתחלה היא חשבה להביא איתה את המזוודה, אבל אז היא חשבה שזה חצוף מדי, כי בכלל לא בטוח שאני אפילו מתכוון לחזור מייד לוַיים, וגם אם התכוונתי לשוט לוַיים מייד הרי בכלל לא בטוח שארצה לצרף אותה כנוסעת, או אולי מוטב לומר כנוסעת סמויה, אמרה, אבל עכשיו אחרי שהסכמתי שתחזור איתי לוַיים היא תלך להביא את המזוודה, אם זה בסדר מצדי, היא אומרת, אז היא תלך ותביא מייד את המזוודה ואני כנראה לא עונה מהר מספיק כי היא אומרת שאני בטח לא רוצה שהיא תבוא איתי ואני כאילו מתעורר ורואה אותה עומדת בפתח בית ההגה ובלי שאני יודע בדיוק מה אני עושה אני קם וניגש אליה וכורך את זרועותיי סביבה והיא כורכת את זרועותיה סביבי וככה אנחנו עומדים מחובקים וכמה זמן עמדנו ככה, לא, אני לא יודע, אבל היא לחשה לי באוזן שכדאי שתלך עכשיו להביא את המזוודה ואני אומר כן, בקול רועד אני אומר את זה, ואנחנו מרפים זה מזה ואֶלינֶה מטפסת בקלילות על הלזבזת וממנה על הצמיגים שמכסים את דופן המזח ואז היא נבלעת שם באפלולית ואני חושב מה קורה עכשיו, אני לא מבין שום דבר עכשיו, נכון שאֶלינֶה תמיד מצאה חן בעיניי, אבל מעולם לא אמרתי לה משהו, אפילו לא מילה אחת, ולא עשיתי משהו שעשוי לרמוז על כך, ולמרות זאת היא איכשהו כנראה ידעה שהיא מוצאת חן בעיניי, ונראה, כן, אפילו נראה שאני מצאתי חן בעיניה, בחיי, פלאי פלאים, בחיי, אני לא מבין את הדבר הזה, הוא אחד מהדברים שקוראים להם בלתי מובנים, בלתי נתפסים, לא ייאמנו, חשבתי והתיישבתי על הדרגש שאֶלינֶה ישבה עליו לפני רגע וחשבתי שהייתי צריך לנקות את הסירה ולסדר אותה, אבל הרי לא ציפיתי לשום ביקור, ואם אֶלינֶה חשבה לבוא איתי עד לבית שלי, כן, אז ברצון, אבל אני לא ניקיתי אותו, לא סידרתי שם מזמן, לא, אני לא זוכר את הפעם האחרונה שסידרתי את הבית, אבל מי בכלל אמר שאֶלינֶה חשבה לבוא איתי הביתה, אף אחד, אף אחד בכלל, בטח סתם רעיון שצץ לי בראש, כן, משהו שדמיינתי, משאלת לב, זה הכול, ואולי הכול רק נדמה לי, כן, שאֶלינֶה הייתה בסירה שלי, כן, משהו שאיכשהו חלמתי, כן, זה בטח מה שקרה, לא ייתכן שאֶלינֶה הייתה בסירה שלי ואמרה שהיא רוצה לבוא איתי הביתה לוַיים, היא לא אמרה שום דבר על איפה היא תגור שם, אבל לא סביר שהיא חשבה לעבור לגור אצלי, או שאולי זה בדיוק מה שהיא רוצה, על זה היא חשבה, ואם כן האם אני רוצה בזה באמת, לא, הייתי מעדיף בהרבה להמשיך לגור לבד, כמו שאני גר, כן, מאז שההורים שלי מתו, וזה קרה כבר לפני די הרבה שנים, אבל לא נראה שהשאלה עכשיו היא מה אני רוצה או לא רוצה, עכשיו נראה שרצון של מישהו אחר הוא הקובע, כאילו שהכול השתנה בבת אחת, כאילו שעכשיו הרצון של אֶלינֶה הוא שקובע הכול, לא, אין לי מה לחשוב על זה עוד, יקרה מה שיקרה ומה שצריך לקרות, כי עכשיו כנראה כבר הוחלט שאֶלינֶה תבוא איתי הביתה לוַיים, הרגע היא הלכה להביא את המזוודה שלה, וזה לא חלום, זאת המציאות הוודאית, טובה או רעה, כן, הרגשתי כאילו העתיד שלי נקבע עכשיו, שהכול השתנה עכשיו, ושלא הייתה לי ברירה אלא לזרום כמיטב יכולתי עם מה שקורה, אבל הכול היה כל כך לא מציאותי, כן, כאילו לא ייתכן שזה משהו אחר מחלום, אבל זה לא היה חלום, עמדתי פה עכשיו ערני לגמרי, לא יכולתי להיות ערני יותר, בבית ההגה של הסירה אֶלינֶה, אפילו יחף עמדתי שם, ולא היה יכול להיות ודאי ובטוח יותר שאֶלינֶה הייתה כאן, על סיפון הסירה, ועכשיו הלכה להביא את המזוודה שלה שהסתירה מאחורי השיחים למעלה בסיבוב, והרי אפילו עמדנו שם והתחבקנו, בחיי התחבקנו, אי אפשר להכחיש, והרי עוד רגע גם היינו מתנשקים, לא? או שאולי לא? אבל האם באמת חשבתי לנשק אותה, לא, בשום אופן לא חשבתי לנשק אותה, אז אני לא מבין למה המחשבה הזאת עלתה לי בראש, אבל מה שחשבתי חשבתי, והרי לעיתים קרובות חשבתי שאני רוצה להתנשק, ויותר מזה, עם אֶלינֶה, כן, אם לומר את האמת חשבתי על זה, וגם לא מעט פעמים, אם נדבר בכנות, כן, בזמנו אֶלינֶה ממש כישפה אותי, והכישוף הזה אף פעם לא הוסר לגמרי אפילו שידעתי שאֶלינֶה עברה לגור בסָרטוּר וככל הידוע לי הייתה נשואה שם באושר, כן, ידעתי את זה ולמרות זאת הכישוף לא הוסר, אלא אף התחזק אם זה בכלל אפשרי, ובגלל זה, אולי בדיוק בגלל זה, גם עגנתי ללילה בסוּנְד, אפילו שלא עלה בדעתי שזה בגלל אֶלינֶה, אבל גם כשלא חושבים על משהו עדיין עושים כל מיני דברים, כמו לעגון בסוּנְד, ולזה ודאי הייתה סיבה כלשהי, כי הרי יכולתי לשוט בסירה למקום אחר, או להישאר בבְּיֶרְגְוִין, לא, לזה לא היה לי חשק בגלל הכפתורים הארורים האלה, אבל מה אני חושב עכשיו על הכפתורים הרופפים האלה דווקא ברגע זה, האם באמת אין לי על מה לחשוב רק על חוט ומחט, טוב, מה לעשות, ככה זה, אבל זה סיפור מחורבן אי אפשר להכחיש, כן, ליפול קורבן למעשה מרמה פעמיים באותו יום ועוד בידי עירונים וכפריים גם יחד, או בעצם הייתי צריך לומר בידי עירונית וכפרית, או איך שצריך להגיד את זה, רימו אותי, רימו וביישו אותי, גם שם בבְּיֶרְגְוִין וגם כאן בסָרטוּר, והמחשבה שרימו אותי בסְטְרִילֶלַנְדֶה, לא, לזה לא ציפיתי, חשבתי שהסְטְרִילים טובים מהבְּיֶרְגְוִינים, אבל טעיתי טעות מרה, אין עוד מה לומר על זה, ועכשיו, עכשיו כשאֶלינֶה תכף תחזור כדאי לספר לה על זה? לספר כמה כסף הוציאו ממני היום במרמה, ורק בגלל כפתור או שניים שהתרופפו ולכן הייתי מוכרח לקנות חוט ומחט בהזדמנות זו שאני בבְּיֶרְגְוִין, בשנים האחרונות הפלגתי לשם רק פעם אחת בשנה, כבר לא כמו בנעוריי, אז הייתי שט כל הזמן בסירה לבְּיֶרְגְוִין, לפחות בקיץ ובראשית האביב, אבל עכשיו דברים השתנו, במיוחד אחרי שההורים שלי הלכו לעולמם, אבל אולי בעיקר כי התבגרתי וכבר לא נהניתי לשבת במסבאות, כי נכון, כשהייתי צעיר יותר מה שעניין אותי במיוחד היה נשים, כמו שאומרים, או שפשוט מאוד רציתי למצוא לי מישהי, כמו אנשים רגילים, כלומר מישהי שתהיה אשתי, כמו שנהוג לומר, אבל בתחום הזה לא הלך לי בכלל, או איך שלא אומרים את זה, הייתה בי כנראה ביישנות שבגללה אף פעם לא ניסיתי, או לא התעקשתי, או איך שאומרים את זה, כן, מעולם לא פניתי לאף אישה בשום דרך, ואף אישה מעולם אפילו לא הסתכלה עליי, לא שהייתי מעוּות או משהו, אני נראה כמו גבר רגיל לגמרי, אולי הזקן שלי גדול וארוך משל רוב הגברים, כן, אני מניח שכן, היה לי זקן מלא ועבות, וכשהרגשתי שהוא התארך מדי, כן, אז הייתי מתייצב מול הראי בחדר האמבטיה ומקצר אותו במספריים, אבל אם לומר את האמת לפעמים עבר הרבה זמן בין כל פעם ששלפתי את המספריים, זה כבר עניין אחר, אבל בדרך כלל הייתי מקצר את הזקן לפני שהפלגתי לבְּיֶרְגְוִין, ואז תמיד הייתי גם מסתפר, והתספורת, אם אפשר לקרוא לזה ככה, הייתה פשוטה ונוחה, סירקתי תמיד את השיער לאחור וגזרתי אותו על העורף ככל שהצלחתי, תחילה בקו ישר, ואז ניסיתי לגזור אותו קצת באלכסון, תחילה בצד אחד ואז בנגדי, מי שחי לבדו נאלץ להסתדר כמיטב יכולתו, הרי לא יכולתי ללכת לכפר ולשאול אם מישהו מוכן לספר אותי, או אולי לבקש ממישהו שרק יעמוד מאחוריי ויגיד לי איך לגזור, לא, כבר הכי פשוט וטוב להסתפר לבד אפילו אם לפעמים קרה שהשיער היה קצת קצר יותר בצד אחד לעומת האחר, מילא, שיהיה ככה, זה לא היה חשוב כל כך, הרי אם מסתכלים מלפנים התספורת נראית בכלל לא רע, וזה מה שהכי חשוב, ככה זה היה כל השנים, וככה זה יהיה, הזקן והשיער שלי תמיד היו שחורים, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אפור התפשט בהם, ועכשיו אני בעצם מאפיר, ואם יש משהו שנשים, ככה אומרים, לא אוהבות, הרי זה גבר מאפיר בגיל העמידה, ואני מבין את זה היטב, ולכן גם ויתרתי לגמרי על התקווה שאמצא לי אישה, הנה שוב האמירה הזאת, למצוא לי אישה, אבל המחשבה על אֶלינֶה אף פעם לא הרפתה ממני, ועכשיו, והרי אני עומד עכשיו על הסיפון בסירה שלי אֶלינֶה, בבית ההגה, ומחכה לאֶלינֶה שתבוא, ועוד עם המזוודה שלה, שלצורך העניין אפשר להחשיב אותה כתכולת דירה, ואֶלינֶה רוצה לחזור לוַיים, ככה אמרה, אבל איפה היא תגור שם, הרי ההורים שלה מתו מזמן ובית ילדותה שם בסיבוב ממש לפני שמגיעים למכולת נמכר, וככל הידוע לי לאֶלינֶה אין קרובי משפחה בוַיים, אז לאן היא חשבה ללכת, איפה תגור, לא, אין לי מושג, ככל הידוע לי היא חשבה לגור אצלי, אבל האם באופן עקרוני אני בכלל רוצה שמישהו יגור אצלי, בהיותי רווק שגם היה רווק כל חייו, האם באמת מתחשק לי שעוד מישהי תגור איתי בבית שלי, מישהי שדי בטוח תתחיל לסדר, כן, זאת בטוח המילה שהיא תשתמש בה, כן, לסדר את הבלגן שלי, היא בטח תגיד גם את זה, לסדר, בלגן, היא בטוח תקים מהומה נוראית, ולמרות שחיבבתי את אֶלינֶה מאוד, לא, אני לא ממש יודע, סביר מאוד להניח שאני זקן מכדי שאוכל להתאים את עצמי, על כל פנים בשמחה, לחיים משותפים עם אדם אחר, לא, איך יכולתי להסתבך ככה, כי האמת המרה היא שאֶלינֶה הלכה הרגע להביא את המזוודה שלה ואני לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ מלעמוד כאן ולחכות לה, והנה, כן, הנה אני שומע צעדים ואני מטפס על הלזבזת ונאחז בשפת המזח והנה אני רואה את אֶלינֶה מתקרבת בצעדים גדולים סוחבת מזוודה ענקית, אז כל זה מציאותי יותר מכפי שאולי העליתי בדעתי עד לרגע זה שבו אני רואה את אֶלינֶה הולכת ישר אליי והיא הולכת מהר כל כך שהמזוודה מיטלטלת הלוך ושוב בזמן שהיא הולכת, ובחיים לא ראיתי מזוודה גדולה יותר, כן, אפשר ממש לקרוא לה מזוודה של מהגרים לאמריקה, אני חושב, אבל מזוודה כזאת, כן, מזוודת מהגרים, היא יותר כמו תיבת עץ אבל איך אני יכול לעמוד כאן ומכל הדברים לחשוב איך נראית מזוודת מהגרים בזמן שאֶלינֶה מתקרבת אליי בשיא המהירות, כן, היא הולכת מהר כל כך שהיא רצה כמעט, עד כדי כך היא כנראה ממהרת לרדת אליי לסירה, בחיי זה יותר ממה שיכולתי לתאר לעצמי, אני חושב, ואֶלינֶה מגיעה לשפת המזח והיא מושיטה לי את המזוודה והיא לא כבדה כמו שהיא נראית, ואני מניף את המזוודה בקלי קלות ומניח אותה על הסיפון, ואני מסתובב ורואה שאֶלינֶה עוד רגע תרד לסירה, היא כבר עומדת על הלזבזת ונאחזת במעקה של בית ההגה, ואז היא יורדת לסירה, וכשהיא עומדת יציבה על הסיפון היא שואלת מתי חשבתי להפליג צפונה ואני הרי עוד לא חשבתי על זה במיוחד, אבל מה שבכל אופן בטוח הוא שחשבתי לעגון במזח של סוּנְד עד מחר בבוקר לכל היותר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">עד מחר, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל תשמע רגע, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אולי נוכל להתקדם קצת צפונה ולעגון בנמל צדדי, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני חושב זה באמת משהו שכדאי לעשות, עכשיו שכבר מאוחר בערב או מוקדם בלילה או מה שלא תהיה השעה, וחוץ מזה אין לי בסירה מצעים ליותר מאדם אחד, אבל עכשיו אֶלינֶה בטח גם תישן בסירה, אין ספק שזה מה שחשבה לעשות, אני חושב</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בבקשה ממך, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני לא באמת מבין למה אֶלינֶה מדברת אליי בנימה מתחננת כל כך, אבל אם היא מבקשת ככה, ממש מפצירה בי, אין לי ברירה אלא לעשות מה שהיא רוצה, היא כמובן רוצה להסתלק מסוּנְד, אחרי הכול היא פחות או יותר בורחת מכאן, נראה שלברוח מכאן מהר ככל האפשר זה הדבר היחידי שיש לה בראש, אני חושב ואת זה אני יכול להבין, היא נמלטת מבעלה ומילדיה, לא, בעצם ילדים אין כנראה, וטוב שכך, רק זה היה חסר לי, כן, אם היו עכשיו בסירה גם ילד צווחן או שניים, אבל למרבה המזל זו רק אֶלינֶה, כאילו שזה לא מספיק לי, לא, אסור לי לחשוב ככה, לא אני שכל חיי הייתי, טוב, אם לא עסוק כל כך באֶלינֶה, או אפילו, כן, מרוכז בה כאחוז דיבוק, כפי שהייתי, אפשר בהחלט לומר שהיא הייתה האישה היחידה בחיי, לא שהייתה האישה היחידה בחיי במציאות, מובן שלא, רק במחשבות שלי היא הייתה, אף פעם לא מעבר לזה, וככל הידוע לי אולי מוטב כך, שככה זה היה, כי הכול השתנה לגמרי כשהיא הייתה נוכחת באמת, כמו עכשיו בסירה שלי, אני חושב ואני שומע את אֶלינֶה אומרת למה שלא נפליג בקרוב ואני חושב למה בעצם היא רוצה כבר להפליג, היא לא עייפה, רק אני עייף, הרי כבר כמעט שקעתי בשינה, ולהפליג עכשיו, לא, לזה אין לי הרבה חשק, אמנם יש לי תרשים ימי טוב, ומפות, מפות ימיות תמיד עניינו אותי, אז אני יודע לקרוא אותן כמו כל ימאי, על כל פנים את מפות הנתיבים שאני משייט בהם בדרך כלל, ולנווט לפי אורות ופנסים בחושך, כן, את זה אני יודע לעשות, אני מצליח, עשיתי את זה הרבה פעמים, אבל אני לא בדיוק יכול להגיד שאני אוהב לשוט בחושך, וגם לא באפלולית, כשהייתי צעיר יותר הייתי מפיק מזה הנאה מסוימת, אבל כבר לא, ואני הרי עייף ורוצה לישון</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אתה חייב להפליג הערב, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אתה חייב, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ובקול שלה יש תחנונים של ממש</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני חוזר ואומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">עדיף שנצא עכשיו ומייד, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני לא עונה, אלוהים כמה שהיא ממהרת, אני חושב</p>

    <p dir="rtl" class="regular">זה חשוב, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כי הוא עלול לבוא הביתה, כן, בכל רגע, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושקט משתרר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא דייג, אתה מבין, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני אף פעם לא יודעת בוודאות מתי הוא יחזור הביתה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא עלול לחזור בכל רגע, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ולעיתים קרובות הם עוגנים כאן, כן, כאן בדיוק איפה שאתה עוגן עכשיו, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ככה בכל אופן כשהם חוזרים הביתה בלילה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אז תפליג עכשיו ומייד, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא עם עוד שני דייגים בְּסירה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ולסירה קוראים אלינור, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל עכשיו הוא קנה סירת דיג קטנה משלו ורוצה להתחיל לדוג לבד, אמורים למסור לו את הסירה כבר מחר, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל השאלה אם אנחנו יכולים להרשות אותה לעצמנו, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בכלל לא, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והוא גם צריך לקנות את כל שאר הדברים הנחוצים, ציוד דיג מכל מיני סוגים, לא, זה לא יכול להיגמר בטוב, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לא יהיה לנו אוכל לשים על השולחן, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל הוא מתעקש על סירת דיג פרטית משלו, כי הוא רוצה לדוג לבד, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני לא יודע מה להגיד ואז אני שומע את אֶלינֶה אומרת שאנחנו חייבים להזדרז, הם עלולים להגיע בכל רגע, ובלי לחשוב על זה עוד אני מסובב את המפתח ומתניע וכמו תמיד המנוע נדלק מייד ומגרגר ברוח טובה כהרגלו, כן, זה מנוע מצוין, מעולם לא התגלתה בו אף תקלה, אפילו לא פעם אחת, והסירה והמנוע שניהם אצלי כבר שנים, כן, לא מעט שנים, אני חושב ואני שומע את אֶלינֶה אומרת שהיא מפחדת כל כך שהסירה, והוא, יופיעו שם מעבר לכֵּף, והיא מצביעה באפלולית ואני חושב שעוד מעט תגיע השעה החשוכה ביותר, אם היא לא הגיעה כבר, כי בימי הקיץ אף פעם לא חשוך ממש, ולכן גם אני לא צריך, עקרונית, לנווט באופן שונה במיוחד לעומת אור יום מלא, אני חושב ואני שומע את אֶלינֶה שואלת אם להתיר את חבלי הרתיקה ואני אומר שהיא יכולה פשוט להיכנס לתא, אני יכול להתיר אותם בעצמי, והיא אומרת שאת זה לפחות היא יכולה לעשות והיא כבר מתחילה לעלות לשפת המזח, היא באמת קלת רגליים, אני חושב ולפני שאני מבין מה קורה חבל הרתיקה בירכתיים משוחרר והיא משליכה את החבל על רצפת הסירה, ואני לא מספיק להבין מה קורה ואֶלינֶה עומדת יחפה שם על הסיפון לפניי ומגלגלת את החבל, כן, היא ימאית מיומנת וזריזה אֶלינֶה הזאת, אני חושב והסירה כבר שטה ומתרחקת מהמזח, אז לא נשאר לי אלא לחכות שאֶלינֶה תיכנס בבטחה לבית ההגה ואז אוכל לסובב את הסירה ולשוט צפונה, אני חושב, כי אֶלינֶה בטוח תזכור גם להכניס את הפָּגושים, ואני רואה שאֶלינֶה עומדת עכשיו ומגלגלת את החבל שבו קשרתי את ירכתי הסירה למזח ועכשיו הסירה אֶלינֶה שטה באיטיות ומתרחקת מהמזח ואני רואה את אֶלינֶה הולכת על הלזבזת לעבר קדמת הסיפון והיא משחררת את הפגושים ואז חוזרת איתם לאורך הלזבזת, כמו שחשבתי אֶלינֶה מורידה את הפגושים לסיפון הסירה, כן, היא שטה בסירה בעבר, אני חושב, היא אישה שיוזמת, זה מה שהיא, ואני נותן קצת גז והסירה היקרה שלי אֶלינֶה שטה עכשיו לאיטה בים החלק כמראה ואני עומד שם ליד ההגה ואני חושב שאחכה קצת לפני שאתיישב במושב ההגה, מסיבה כלשהי אני רוצה לחכות ועכשיו אֶלינֶה בטח מורידה את הפגושים לסיפון גם בירכתיים, אני חושב ואני חושב על כל השעות שישבתי במושב הזה בשעה שהסירה אֶלינֶה שטה בשקט ובשלווה לאורך החוף, אני חושב ומעיף מבט לאחור ושם אני רואה את אֶלינֶה עומדת ומשקיפה על החוף ואני חושב שהיא עומדת שם עכשיו ומביטה לאחור, מביטה על החיים שחייתה, על הבית שבו גרה, כי בכל זאת היא גרה שם שנים רבות, מעניין כמה שנים, ללא ספק שנים רבות, כי כשעזבה את וַיים היא הייתה רק נערה צעירה, בימים שאני הייתי כל כך, כן, איך להגיד את זה, כן, הייתי כל כך — לא, המילה מאוהב לא נכונה, אני לא מאלה שמשתמשים במילים כאלה, אבל כן, כן, היא העסיקה אותי, כן, את זה לפחות אני יכול לומר, את זה לפחות אני נאלץ לומר, אני חושב ואני מסתובב ואֶלינֶה עדיין עומדת שם ומשקיפה על החוף והיא כמובן משקיפה על הבית שבו גרה שנים רבות כל כך, בית שסביר להניח שהיא לעולם לא תראה שוב, ואף־על־פי שהיא רוצה להסתלק ממנו זאת בטח הרגשה עצובה ומוזרה לעזוב ככה את הבית, במובן מסוים לברוח מהבית, אבל שם, מעבר לכֵּף שם, מופיעה סירת דיג ושטה לעברנו, סירת הדיג גולשת לעברנו די מהר ואני משנה כיוון ופונה בחדות ימינה ואני שומע את אֶלינֶה אומרת, בשנייה שהיא נדחקת במהירות לבית ההגה, שניצלנו ברגע האחרון, אם לא הייתה לה התבונה לשכנע אותי להתיר את החבלים ולהפליג אז הכול היה עלול להיגמר רע מאוד, ועכשיו היא צריכה להסתתר, היא עומדת בפתח התא ואומרת, כדי שאף אחד על סיפונה של סירת הדיג אלינור לא יראה אותה, כי שם, בסירה הזאת, נמצא בעלה, כן, בעלה נמצא שם, היא אומרת מפתח התא ומסתכלת עליי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אסור שהוא יראה אותי, אסור שאף אחד בסירה יראה אותי, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני לא אומר שום דבר והיא אומרת שעכשיו הסירה, שעכשיו אלינור, תעגון עוד מעט לכן הם בטח שלושתם בבית ההגה עכשיו, וסירת הדיג שעליה כתוב אלינור באותיות גדולות בקדמת בית ההגה מתקרבת ואני רואה שלושה ראשים עומדים שם ומביטים החוצה מחלון בית ההגה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">עומדים שם שלושה ומסתכלים החוצה, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואֶלינֶה לא אומרת שום דבר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ועוד רגע נעבור על פניה, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני רואה שאֶלינֶה כבר לא עומדת בפתח התא והיא כנראה התיישבה על אחד הספסלים שם, אני חושב וברגע שהסירות חולפות זו על פני זו במרחק של מטרים מעטים בלבד אני מניף את היד לשלום והוא שעומד ליד ההגה של אלינור מניף את היד לשלום, כנהוג בים, ובחיי, לא ייאמן אבל נדמה לי שהוא גם מרים קצת את כובע רב־החובל שלו ואני פונה ימינה בחדות כדי ששובל סירת הדיג לא יתיז על דופן הסירה שלי, סירת הדיג מתקדמת במהירות ומייצרת שובל סוער מכפי שאפשר היה לחשוב שסירת דיג כזאת יכולה לייצר, אני חושב, ועכשיו החרטום של אֶלינֶה חותך את הגלים, ולחשוב שאני בטיפשותי קראתי לסירה שלי אֶלינֶה, ומאחר שהשם כתוב על שני צדי בית ההגה הדייגים באלינור ודאי ראו אותו, לא, זה ממש מביך, אני חושב, עוד רגע ואסמיק, אני חושב, באמת איך יכולתי להעלות דבר כזה בדעתי, והרי קניתי את הסירה הזאת עוד לפני שאֶלינֶה עזבה את וַיים, ואז, באותם ימים, טוב, לא ייתכן שחשבתי באופן צלול לגמרי כשנתתי לה את השם אֶלינֶה, והאפשרות שאֶלינֶה מתישהו תראה במו עיניה את הסירה ואת השם שלה לא עלתה בכלל בדעתי ובסוף לא רק שהיא ראתה את הסירה, אלא גם שטה בה, לא ייאמן, אני חושב ואני שומע את אֶלינֶה אומרת שסירת הדיג בטח עגנה בינתיים ואני מסתובב ורואה שהיא נכנסת בהילוך אחורי לעבר המזח, ולי נראה כאילו היא עוגנת בדיוק איפה שאֶלינֶה עגנה, אז באמת מזל שאֶלינֶה באה ושכנעה אותי להסתלק, אני חושב ואני שומע את אֶלינֶה אומרת נכון, באמת מזל שהיא חשבה על זה, כן, שהיא תוכל לעזוב את סוּנד ואת האי סָרטוּר כולו ולחזור הביתה לוַיים אם רק תארוז את המזוודה ותרד לסירה שלי, היא אומרת, אבל התברר שהיא צריכה למהר, וככל הנראה הייתה לה תחושה שאלינור בדרך הביתה, וזאת כנראה הסיבה שהיא ארזה בשיא המהירות, כן, והיא גם לא יכלה לקחת איתה יותר מדי, רק את הדברים החיוניים ביותר, ואת אלה שהיא הכי אוהבת, כמו תמונה של ההורים שלה עומדים לפני הבית שלהם בוַיים, לפני הבית שבו גדלה, וילדות טובה בהחלט הייתה לה, רק חבל כל כך שהנערה הייתה חסרת בינה ולא ידעה מה טוב לה והסתלקה מהבית ברגע שיכלה, ועוד רק כדי לעבוד בפרך כמשרתת אצל משפחה אמידה בבְּיֶרְגְוִין עם המון כסף יָשָן, אז ברור שהיא הייתה מאושרת עד הגג כשפרנק הציע לה נישואים בערב השלישי אחרי שנפגשו, והיא ענתה בחיוב ומאז היא גרה בבית שלו בסָרטוּר, הבית שם בסוּנְד, הבית שהוא ירש מהוריו, הם היו די מבוגרים כשהוא נולד, כן, פרנק, והם, כלומר ההורים שלו, כבר היו מתים מזמן בכל השנים הרבות שהוא גר בבית ילדותו לבדו, ולכן הבית גם נראה בהתאם, כי אף אחד לא סידר או ניקה אותו, אולי אפילו מאז שאימא שלו מתה, וכאמור זה היה לפני די הרבה שנים, ולא רבים ביקרו בבית אחרי שההורים שלו הלכו לעולמם, בהתחלה הלך האבא, ושנתיים־שלוש לאחר מכן האימא, אבל זה באמת היה לפני המון שנים, כן, שנים על שנים הוא גר לבדו עד שמצא לו אישה, כמו שאומרים, מצא לו אישה, היא אומרת ונוחרת בבוז, כן, הוא מצא לו אישה, אבל עכשיו כבר אין לו אישה, היא הייתה רוצה לראות את הפרצוף שלו כשיחזור הביתה ולא ימצא אותה בשום מקום, בהתחלה הוא יחפש בחדר השינה, ואז הוא יקרא לה, אֶלינֶה הוא יקרא, ואז הוא יסתובב בכל הבית ויחפש אותה, אבל הוא לא יראה אותה בשום מקום, ובסוף הוא ימצא את המכתב הקצר שכתבה והשאירה על שולחן המטבח שבו היא כותבת שזהו הספיק לה, היא עוזבת, עוברת למקום אחר, ויותר ממה שהצליחה לדחוס למזוודה היא לא צריכה לקחת איתה, כל מה שבבית יכול להישאר אצלו, הדברים שלו ושלה, היא לא מעוניינת בשום דבר מהדברים האלה, ואז היא כתבה, היא אומרת, שהיא מודה לו על החיים המשותפים, הם נמשכו כל עוד הם נמשכו, אבל עכשיו הגיע הזמן לשים לזה סוף, אז תודה על חברתך, ככה היא כתבה והיא לא מאשימה אותו במשהו ולא נוטרת לו שום טינה, אבל גם לא ההפך, והיא כמובן לא כתבה מילה על המקום שאליו היא נוסעת, אבל הוא לא טיפש עד כדי כך שלא יבין, כי לעיתים קרובות היא דיברה על וַיים ועל הכמיהה שלה לחזור לשם, היא כנראה סבלה מגעגועים, אמרה, והוא, פרנק, תמיד אמר שהוא מבין אותה, בשנה שלא היה בסוּנְד, כן, כשהיה בשירות צבאי, הוא התגעגע הביתה לעיתים קרובות, הוא מעולם לא אהב את סוּנְד ואת האי סָרטוּר כולו, כן, ואפילו לא את בְּיֶרְגְוִין, כמו בשנה ששירת כחייל בפינְמַרְק, כשהיה במקום עצמו בתוך כל העניינים, ככה ביומיום, הוא לא ממש ראה את זה, לא ראה כמה יפה בסוּנְד, או בסָרטוּר כולו, שום דבר שראה שם בפינמרק לא יכול להשתוות למראות בסָרטוּר, ובמיוחד לאפשרות שם בסָרטוּר להשקיף על האוקיינוס, לראות את השמש שוקעת באופק מאחורי הים, או לראות אותה עולה מהים, כן, הוא אמר את זה, דברים כאלה, והיא אמרה פעם נוספת שהיא מתגעגעת הביתה ואז הוא השתתק, הוא מעולם לא אמר מילה על כך שאולי יום אחד יוכלו לשוט לוַיים, רק לביקור שם, לא ולא, כאילו שאין בעולם מקום ששמו וַיים, כאילו וַיים קיים רק בחלום, אבל גם היא וגם הוא, כן, גם היא וגם יַטְגַיִיר יודעים שוַיים הוא מקום אמיתי ביותר, כי שניהם גדלו בוַיים, אז הכפר וַיים בשביל שניהם הוא אחד הדברים הכי מציאותיים שיש, אפילו שברגעים אלה אפשר בהחלט לתהות מה מציאותי ומה לא, שכן הכפר לא נראה מציאותי בכלל, כן, קשה לתפוס את זה, למען האמת זה לא ייאמן שהיא, אֶלינֶה, עומדת עכשיו בפתח התא ומדברת אליי, כן, מפטפטת בחופשיות בזמן שאנחנו מתרחקים מסוּנְד, מסָרטוּר, מהחיים הישנים שלה, או בעצם מחיי הביניים שלה, או איך שלא קוראים לזה, אמרה, על כל פנים היא מפליגה עכשיו לחיים חדשים בוַיים, אמרה, לחיים חדשים בוַיים של ילדותה, בוַיים של ילדותה שעכשיו יהיה גם וַיים שלה כאישה בוגרת, אמרה ואז הצביעה ואמרה הנה, שם בְּיֶרְגְוִין, ואני כבר מזמן ראיתי שאנחנו עומדים להשאיר את בְּיֶרְגְוִין מאחורינו, ושם מאחורינו, בצד האחר של הפיורד, שם שוכן סָרטוּר והרחק מאחורינו נמצא עכשיו סוּנְד, אבל אי אפשר היה לראות שום דבר בליל הקיץ האפלולי הזה, אולי רק להבחין במעורפל, וטוב היה להשאיר את בְּיֶרְגְוִין ואת סוּנְד ואת סָרטוּר כולו מאחוריי, כי זה לא היה יום טוב, רימו אותי כהוגן גם בבְּיֶרְגְוִין וגם בסוּנְד, כן, הם עברו כל גבול, הרי רציתי רק דבר פשוט כמו לקנות לי מחט וסליל של חוט תפירה שחור כדי לתפור כמה כפתורים רופפים, חוט ומחט לא אמורים לעלות כל כך הרבה, חשבתי, אבל מאחר שבמכולת של וַיים לא החזיקו מוצרים כאלה נאלצתי לקנות אותם במקום אחר, אבל לעובדה שמוכרים דברים כאלה בקוּלוּנְיַלֶן שם בסוּנְד, לא, לזה לא ציפיתי, ואם יש להם שם חוט ומחט יכול בהחלט להיות שיש כאלה גם במכולת בוַיים, אבל הרי את זה לא יכולתי לדעת, כי אף פעם לא שאלתי שם אם יש להם חוט ומחט, נראה לי מובן מאליו שלא מוכרים שם דברים כאלה, אבל מה אני יודע, אולי במכולת של וַיים יש להם חוט ומחט ועוד במחיר זול, באמת איך לא חשבתי על זה קודם, ועכשיו אפילו נורא יותר אם יש להם, אז לעולם לא אשאל אם יש חוט ומחט במכולת של וַיים, אני חושב ואֶלינֶה אומרת שנראה ששקעתי במחשבות ואני חושב אם אני באמת יכול לספר עכשיו לאֶלינֶה איך היום, או בעצם אתמול ליתר דיוק, סידרו אותי פעמיים, כן, סידרו אותי כהוגן, ופעמיים הוציאו ממני כסף במרמה כשרציתי לקנות חוט ומחט בגלל כמה כפתורים שהתחילו להתרופף והיו זקוקים לחיזוק, לא, כדאי שאפסיק לחשוב על זה, מספיק כבר, חשבתי</p>

    <p dir="rtl" class="regular">על מה אתה חושב, שואלת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">שום דבר, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הבנתי, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ושקט משתרר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אתה לא רוצה להגיד, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אני סקרנית נורא, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בבקשה תגיד לי, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והיא דוחפת אותי קלות במותן</p>

    <p dir="rtl" class="regular">על חוט ומחט, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">על חוט ומחט, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ונראה שהיא עומדת לפרוץ בצחוק</p>

    <p dir="rtl" class="regular">מה צבע החוט, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">שחור, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והמחט, היא גדולה או קטנה, קצרה או ארוכה, אני מתכוונת, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ככה באמצע, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בשביל לתפור כפתורים, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">קנית אותם היום, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני חושב שיותר מזה אני לא רוצה לגלות, רק אני עצמי ואלה שרימו אותי צריכים לדעת שרימו אותי כהוגן, אבל אלה שרימו אותי כמובן יספרו על כך לאחרים בצחוק ובגאווה</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לתפור בהם כפתורים רופפים, היא אומרת שוב</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אתה יודע, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אתה יודע, חשבתי שחוט ומחט אלה דברים שאולי אזדקק להם ולכן הבאתי איתי יותר ממחט אחת וחוטי תפירה בכמה צבעים לתפור בהם כפתורים רופפים, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">באמת, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כן נכון שזה קצת מוזר, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בהחלט, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">והשתתקנו</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אוכל אני לתפור לך את הכפתורים שהתרופפו, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ואני נרתע קצת, כי זה אומר שהיא באמת חשבה לבוא איתי הביתה, ומה עלה בדעתה, אני חושב, טוב זה מובן מאליו, לא ייתכן שמדובר במשהו אחר, היא תעבור לגור אצלי בין אם אני רוצה ובין אם לא, בכלל בלי לשאול אותי אם זה בסדר מצדי, היא פשוט באה לסירה שלי, לסירה שלי אֶלינֶה, היא הופיעה פה בלי שום אזהרה ועכשיו אין לי ברירה אלא לתת לה לגור אצלי, הרי אני לא יכול פשוט להשאיר אותה במזח בפתח המכולת של וַיים, אני חושב, לא, מה זה המחשבות האלה, איך בכלל אפשר לחשוב ככה, אני חושב ואז אֶלינֶה שואלת אם נוכל לשוט הערב עד לוַיים, היא משתוקקת כל כך לחזור הביתה, היא אומרת ואני אומר שכן, זה אפשרי, זו לא הפלגה ארוכה במיוחד, ובנתיב השיט הזה עברתי אינספור פעמים אז לקראת הבוקר כבר נגיע ליעדנו, אני אומר</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כמה טוב יהיה, אומרת אֶלינֶה</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">לחזור סוף־סוף הביתה, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">לחזור סוף־סוף לוַיים, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">ואנחנו שותקים שעה ארוכה ואז אֶלינֶה שואלת איפה שמתי את המחט ואת סליל חוט התפירה השחור ואני מגשש בכיס המעיל ומוצא את שני הסלילים, מחט אחת נעוצה במעט החוט שנשאר על אחד הסלילים, והאחרת בשקית יחד עם הסליל האחר, ואני מוציא אותם מהכיס ומושיט לאֶלינֶה והיא אומרת שקניתי שתי מחטים ושני סלילים ואני אומר שדברים כאלה עשויים להיות שימושיים</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">אבל נשאר רק מעט חוט על אחד הסלילים, היא אומרת</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">כן, אני אומר</p>

      [1] פוגלן — "הציפור", מטהלן — "שוק האוכל", סיסטה בוטן — "האונייה האחרונה", קפיסטובה — "בית הקפה". [חזרה]
    
  </div>
ספר מודפס
מחיר מוצר 73.60 ₪ מחיר רגיל 82.80 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 68.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 42.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות