הכישרון של מר ריפלי

טום ריפלי, צעיר אמריקאי עני ובודד, נשלח לכפר קטן בסיציליה כדי להחזיר הביתה את דיקי גרינליף, בן עשירים בעל יומרות אמנותיות. טום מוקסם מחייו הזוהרים והמשוחררים מדאגה של חברו החדש ומפתח כלפיו אובססיה. הקנאה שלו בדיקי ומשיכתו אליו מובילות אותו לדרך שאין ממנה חזרה.
בספרה הכישרון של מר ריפלי מפליאה פטרישה הייסמית לבנות מתח פסיכולוגי איטי, אפל ומתוחכם, שבו הדרמה ממוקדת בעולמו הפנימי של הגיבור. סגנונה הקר והמאופק, הנמנע משיפוט מוסרי ומציג את הפושע כדמות מורכבת ואף מעוררת הזדהות, יוצר אי נחת ומערער על ההבחנה הברורה בין טוב לרע.
הספר עובד לסרט מצליח בכיכובו של מאט דיימון ולסדרת טלוויזיה מסוגננת בכיכובו של אנדרו סקוט.

פטרישיה הייסמית ‏(1921–1995), מהחשובות והמשפיעות בספרות המתח הפסיכולוגי של המאה ה-20, נולדה בטקסס, גדלה בניו יורק ובשנות ה-50 עברה להתגורר באירופה, הרחק ממולדתה. ספריה עובדו לסרטי קולנוע רבים, ובהם ”זרים ברכבת” ו”קרול”.
שם: הכישרון של מר ריפלי
מחבר/ת: פטרישה הייסמית’
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011522171

קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00

				  <div>
    <h3>1</h3>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">טום העיף מבט לאחור וראה בזווית העין את האיש יוצא אחריו מה"גרין קֵייג'" ומתקדם לעברו. הוא החיש את צעדיו. היה ברור שהאיש רודף אחריו. חמש דקות לפני כן הבחין בו טום ליד אחד השולחנות, מסתכל בו בעין בוחנת כמי שכמעט בטוח, אבל לא ממש משוכנע. הוא נראה מספיק בטוח כדי שטום יגמע במהירות את המשקה שבכוסו, ישלם ויֵצא.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בפינת הרחוב הגביר טום את הקצב וחצה בריצה קלה את השדרה החמישית. הנה הבר של ראוּל. האם להסתכן ולהיכנס למשקה נוסף? להתגרות בגורל כביכול? או לרוץ לשדרת פארק ולנסות להיפטר מהעוקב בין פתחי בתים חשוכים? הוא נכנס לראוּל.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אוטומטית, עוד לפני שהגיע למקום הפנוי על הבר, הסתכל סביבו כדי לבדוק אם הוא מכיר פה מישהו. הנה הגבר הג'ינג'י הגדול שאת שמו הוא תמיד שוכח, יושב ליד אחד השולחנות עם בחורה בלונדינית. הג'ינג'י נופף לו, וידו של טום התרוממה בתגובה חלושה. הוא העביר רגל אחת מעל שרפרף הבר והתיישב עם הפנים לדלת במפגיע, ועם זאת באגביות מופגנת.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"ג'ין אנד טוניק, בבקשה," אמר לברמן.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">האם זה הטיפוס שישלחו לתפוס אותו? כן, לא, כן? הוא בכלל לא נראה כמו שוטר או בלש. הוא נראה כמו איש עסקים, כמו אבא של מישהו, לבוש כהלכה, שֹבֵע, צדעיו מאפירים, מהוסס משהו. האם זה הטיפוס שהם שולחים למשימות כאלה, אולי כדי שיתחיל לפטפט איתך בבר ואז <span class="regularbold">טרח</span><span class="regularbold">!</span> — יד על הכתף, ביד האחרת תג שוטר. "טום ריפלי, אתה עצור." טום לא גרע עין מהדלת.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הנה הוא. האיש הסתכל סביבו, ראה אותו ומיד הסב את עיניו. הוא הסיר מראשו את כובע הקש והתיישב בפינת הבר.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אלוהים אדירים, מה הוא רוצה? ברור שהוא לא <span class="regularbold">סוטה</span>, חשב טום בפעם השנייה, אם כי הפעם גיששו מחשבותיו המיוסרות ומצאו את המילה עצמה, כאילו המילה תגן עליו, כי הוא מעדיף שהאיש יהיה סוטה ולא שוטר. לסוטה הוא יכול פשוט לומר "לא, תודה" ולהסתלק בחיוך. טום התרווח על שרפרף הבר והתכונן לבאות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">הוא ראה את האיש מסמן לברמן לחכות רגע, קם ומקיף את הבר ומתקרב. זה קורה! טום בהה בו משותק. לא יכול להיות שמקבלים על זה יותר מעשר שנים, חשב טום. אולי חמש־עשרה, אבל עם התנהגות טובה... ברגע ששפתיו של האיש נפשקו לדבר חלפה בטום מדקרת חרטה נואשת, מיוסרת.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"סליחה, אתה טום ריפלי?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"כן."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"שמי הרברט גרינליף. אבא של ריצ'רד גרינליף." הבעת פניו בלבלה את טום יותר מאשר אילו כיוון אליו אקדח. האיש הביט בו בידידות, בחיוך ובתקווה. "אתה חבר של ריצ'רד, נכון?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">משהו במוחו התחבר במעומעם. דיקי גרינליף. בחור בלונדיני גבוה. עם לא מעט כסף, נזכר טום. "אה, דיקי גרינליף. כן."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"את צ'רלס ומרטה שריוור אתה מכיר, בכל אופן. מהם שמעתי עליך, הם אמרו לי שאולי אתה — אה — אולי נעבור לשולחן?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"טוב," התרצה טום ולקח איתו את הכוס. הוא הלך אחרי האיש לשולחן פנוי בירכתי החדר הקטן. לא הפעם, חשב בליבו. הוא חופשי! אף אחד לא עומד לעצור אותו. האיש בא בעניין אחר. לא חשוב מה, כל עוד לא מדובר בגניבה חמורה או בהונאת דואר או איך שלא קוראים לזה. אולי ריצ'רד הסתבך באיזו צרה. אולי מר גרינליף צריך עזרה, או עצה. טום ידע בדיוק מה לומר לאבות מסוגו של מר גרינליף.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לא הייתי בטוח שאתה באמת טום ריפלי," אמר מר גרינליף. "ראיתי אותך רק פעם אחת, נדמה לי. לא באת אלינו פעם עם ריצ'רד?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"נדמה לי שכן."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"חוץ מזה, השריוורים תיארו אותך. כולנו חיפשנו אותך כי השריוורים רצו שניפגש אצלם בבית. מישהו אמר להם שאתה יושב מדי פעם בגרין קייג'. הערב יצאתי לחפש אותך בפעם הראשונה, אז כנראה היה לי מזל." הוא חייך. "כתבתי לך בשבוע שעבר, אבל אולי לא קיבלת את המכתב."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לא קיבלתי." מארק לא מעביר לו את הדואר, חשב טום. לעזאזל איתו. אולי הגיעה המחאה מדודה דוטי. "עברתי דירה לפני שבוע בערך," הוסיף טום.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אה, הבנתי. לא היה כתוב שם הרבה. רק שאשמח לפגוש אותך ולדבר קצת. השריוורים התרשמו שאתה מכיר את ריצ'רד די טוב."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אני זוכר אותו, כן."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אבל כיום אתם לא מתכתבים?" הוא נראה מאוכזב.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לא. נדמה לי שלא נפגשנו כמה שנים."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"בשנתיים האחרונות הוא באירופה. השריוורים דיברו עליך טובות וחשבתי שאולי תוכל לכתוב לריצ'רד ולהשפיע עליו. אני רוצה שהוא יחזור הביתה. יש לו פה אחריות — אבל כרגע הוא מתעלם מכל מה שאני או אמא שלו מנסים לומר לו."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טום היה מופתע. "מה בדיוק אמרו השריוורים?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"הם אמרו — מתברר שהם קצת הגזימו — שאתה וריצ'רד חברים טובים מאוד. הם כנראה הניחו שנשארתם בקשר. אני פשוט כבר לא מכיר את רוב החברים של ריצ'רד — " הוא לכסן מבט אל הכוס של טום, כאילו היה רוצה לפחות להציע לו משקה, אבל הכוס הייתה כמעט מלאה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טום נזכר שהלך פעם עם דיקי גרינליף למסיבת קוקטייל בביתם של בני הזוג שריוור. אולי ההסבר הוא שמשפחת גרינליף מיודדת עם משפחת שריוור יותר ממנו, כי הוא לא פגש את השריוורים יותר משלוש או ארבע פעמים בחייו. והפעם האחרונה, חשב טום, הייתה בערב שחישב לצ'רלי שריוור את המיסים. צ'רלי היה במאי טלוויזיה והוא הסתבך לגמרי עם חשבונות הפרילאנס שלו. צ'רלי חשב שטום גאון כי הוא הצליח לפענח את חישובי המס ולהגיע לסכום נמוך מזה שצ'רלי הגיע אליו, וזאת בצורה כשרה לגמרי. אולי בגלל זה שיבח אותו צ'רלי באוזניו של מר גרינליף. בהסתמך על הערב ההוא, צ'רלי יכול לספר למר גרינליף שהוא אינטליגנטי, שקול, ישר כמו סרגל ועושה טובות בחפץ לב. טעות נסלחת.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אתה לא מכיר במקרה מישהו אחר שקרוב לריצ'רד ואולי תהיה לו איזו השפעה?" שאל מר גרינליף בעליבות כלשהי.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טום חשב על באדי לנקנו, אבל הוא לא רצה להפיל דבר כזה על באדי. "לצערי לא," אמר במנוד ראש. "למה ריצ'רד לא מוכן לחזור הביתה?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"הוא אומר שהוא מעדיף לגור שם. אבל אמא שלו די חולה עכשיו — טוב, אלה בעיות משפחתיות. סליחה שאני מטריד אותך בזה." הוא העביר את ידו בתנועה נסערת על שׂערו האפור הקלוש, המסורק והמסודר. "הוא אומר שהוא מצייר. אין בזה שום דבר רע, אבל אין לו כישרון של צייר. לעומת זאת יש לו כישרון גדול לתכנון ספינות, אם הוא רק היה רוצה." הוא נשא את מבטו אל מלצר שפנה אליו. "ויסקי־סודה, בבקשה. דיוארס. אתה עדיין לא מוכן?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לא, תודה," אמר טום.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">מר גרינליף הביט בטום בהתנצלות. "אתה החבר הראשון של ריצ'רד שמסכים בכלל להקשיב. כולם מתנהגים כאילו אני רוצה להתערב לו בחיים."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טום לא התקשה להבין אותם. "אני באמת מצטער שאני לא יכול לעזור," אמר בנימוס. עכשיו נזכר שהכסף של דיקי בא ממספּנה. חברה לבניית ספינות מפרש. אביו בוודאי רוצה שיחזור הביתה ויתחיל לנהל את העסק המשפחתי. טום חייך אל מר גרינליף חיוך סתמי ורוקן את כוסו. הוא כבר התכונן לקום וללכת, אבל האכזבה בצד האחר של השולחן הייתה כמעט מוחשית. "איפה הוא באירופה?" שאל טום, שלא היה אכפת לו כהוא זה איפה דיקי באירופה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"בעיירה שנקראת מונג'יבלו, מדרום לנאפולי. אין שם אפילו ספרייה, הוא סיפר לי. מחלק את הזמן בין שיט וציור. הוא קנה שם בית. לריצ'רד יש הכנסה פרטית — לא סכום אדיר, אבל באיטליה מתברר שאפשר לחיות מזה. טוב, איש־איש וטעמו, אבל אני ממש לא מבין מה קוסם לו שם." מר גרינליף חייך באומץ. "אני יכול אולי להזמין אותך למשקה, מר ריפלי?" שאל כשחזר המלצר עם הוויסקי־סודה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טום רצה ללכת. אבל לא היה לו נעים להשאיר את האיש לבדו עם כוס מלאה. "תודה, ברצון," אמר והושיט למלצר את כוסו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"צ'רלי שריוור סיפר לי שאתה עובד בביטוח," אמר מר גרינליף בחביבות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"זה היה קצת מזמן. אני — " אבל הוא לא רצה לומר שהוא עובד ברשות המיסים, לא עכשיו. "כרגע אני עובד במחלקת החשבונות של סוכנות פרסום."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"באמת?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לרגע שתקו שניהם. עיניו של מר גרינליף נתלו בו במבט אומלל, רעב. מה הוא כבר יכול לומר לו? טום הצטער שהסכים לקבל את המשקה. "בן כמה דיקי עכשיו, דרך אגב?" שאל.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"עשרים וחמש."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כמוני, חשב טום. דיקי בטח עושה שם חיים משוגעים. הכנסה פרטית, בית, סירה. למה שירצה לחזור הביתה? פניו של דיקי עלו בזיכרונו ביתר בהירות: חיוך גדול, שיער צהבהב גלי, פנים עליזים וחסרי דאגות. לדיקי יש מזל. ומה עושה הוא בגיל עשרים וחמש? חי משבוע לשבוע. בלי חשבון בנק. ועכשיו בורח משוטרים, לראשונה בחייו. יש לו כישרון מתמטי. למה לעזאזל לא משלמים לו על זה איפשהו? פתאום חש טום שכל השרירים שלו מכוּוצים, שקופסת הגפרורים שבידו נמעכה וכמעט שוטחה. איזה שעמום, לאלף אלפי עזאזלים, איזה שעמום מחריד, מחריד! הוא רצה לשבת על הבר, כמו קודם, לבדו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">טום גמע מהמשקה לגימה גסה. "אכתוב לדיקי ברצון, אם תיתן לי את הכתובת," אמר במהירות. "הוא בטח יזכור אותי. אני זוכר שפעם התארחנו יחד בסוף שבוע בלונג איילנד. דיקי ואני אספנו צדפות בחוף וכולם אכלו אותן לארוחת בוקר." טום חייך. "כמה אנשים הקיאו, וזאת לא הייתה מסיבה מוצלחת כל כך. אבל אני זוכר שדיקי דיבר אז על נסיעה לאירופה. הוא כנראה נסע בדיוק — "</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אני זוכר!" אמר מר גרינליף. "זה היה סוף השבוע האחרון של ריצ'רד פה. אני חושב שהוא סיפר לי על הצדפות." הוא צחק, די בקול רם.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"הייתי בדירה שלכם כמה פעמים," המשיך טום, שהתחיל להיכנס לאווירה. "דיקי הראה לי דגמים של אוניות על שולחן בחדר שלו."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אלה סתם דברים שהוא עשה בתור ילד!" מר גרינליף חייך מאוזן לאוזן. "הוא הראה לך את הדגמים שהוא בנה מעץ? או את השרטוטים?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">דיקי לא הראה לו דבר מכל אלה, אבל טום אמר בערנות, "כן! כמובן. שרטוטי דיו. היו שם כמה שרטוטים מרתקים ממש." טום לא ראה אותם מימיו, אבל עכשיו ראה אותם בעיני רוחו, שרטוטים מדויקים, מקצועיים, עם שם על כל מיתר ולוֹלָב ובורג, ראה את דיקי מחייך, לוקח ביד גיליון ומראה לו. הוא היה יכול להמשיך עוד כמה דקות ולתאר פרטי־פרטים להנאתו של מר גרינליף, אבל ריסן את עצמו.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"כן, לריצ'רד יש כישרון בתחום הזה," אמר מר גרינליף בסיפוק.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"גם אני חושב," הסכים טום. השעמום עלה הילוך. טום הכיר את התחושה. הוא נתקף בה לפעמים במסיבות, אבל בדרך כלל זה קרה בארוחות ערב, כשאכל עם מישהו שמלכתחילה לא רצה לאכול איתו והערב נמשך ונמשך. הוא יכול להיות עכשיו מנומס עד שיגעון אולי עוד שעה שלמה, אם צריך, לפני שמשהו יתפוצץ בתוכו ויטיס אותו החוצה. "חבל שאני לא ממש פנוי עכשיו, אחרת הייתי נוסע בשמחה בעצמי ומנסה לשכנע את ריצ'רד. אולי הייתי מצליח להשפיע עליו," אמר, רק כי זה מה שמר גרינליף רצה שיאמר.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אם אתה באמת חושב כך — זאת אומרת, אני לא יודע אם יש לך תוכניות לנסוע לאירופה."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"לא, אין לי."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"ריצ'רד תמיד הושפע כל כך מהחברים שלו. אם אתה, או מישהו כמוך שמכיר אותו, יכול אולי לקבל חופשה, אני מוכן אפילו לשלוח מישהו לשם שידבר איתו. רוב הסיכויים שזה יועיל יותר מאשר אם אני אסע. אתה בוודאי לא יכול לקבל איזו חופשה מהעבודה הנוכחית שלך, מה?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">ליבו של טום גאה בקרבו. על פניו העלה הבעה מהורהרת. זאת הייתה אפשרות. משהו בו הריח את האפשרות וזינק עליה עוד לפני שהמוח הגיב. משרה נוכחית — אין. וממילא ייתכן שיצטרך לעזוב בקרוב את העיר. הוא רצה לעזוב את ניו יורק. "אולי," אמר בזהירות, באותה הבעה מהורהרת, כאילו בתוך כך הוא חושב על אלף ההתחייבויות הקטנות העלולות למנוע זאת.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אם תיסע אכסה את ההוצאות שלך בשמחה, זה מובן מאליו. אתה באמת חושב שתצליח לסדר את זה? נגיד, עוד לפני החורף?"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">כבר היה אמצע ספטמבר. טום בהה בטבעת הזהב שמר גרינליף ענד על הזרת, טבעת חותם שהסמל החקוק בה נשחק כמעט לגמרי. "יכול להיות. אשמח לפגוש שוב את ריצ'רד — בייחוד אם אתה חושב שאולי אוכל להועיל קצת."</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"בהחלט! אני חושב שהוא יקשיב לך. עצם העובדה שאתה לא כל כך קרוב אליו — אם תסביר לו בצורה ברורה למה לדעתך הוא צריך לחזור הביתה, הוא יֵדע שאין לך שום מניע אישי בעניין." מר גרינליף התרווח בכיסאו והביט בטום בקורת רוח. "מה שמצחיק, ג'ים בֶּרְק ואשתו — ג'ים הוא השותף שלי — הם קפצו למונג'יבלו בשנה שעברה כשיצאו לשיט. ריצ'רד הבטיח לחזור הביתה בתחילת החורף — החורף שעבר. ג'ים כבר התייאש ממנו. איזה בחור בן עשרים וחמש מקשיב לזקן בן יותר משישים? אתה בוודאי תצליח במקום שכולנו נכשלנו!"</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אני מקווה," אמר טום בענווה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">"אולי תשתה עוד משהו? מה דעתך על איזה ברנדי נחמד?"</p>
  </div>

ספר מודפס

מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

מועדון: 73.49 ₪

ספר דיגיטלי

מחיר מוצר 46.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪

ניתן לקריאה בקינדל

שליחת ספר דיגיטלי כמתנה

שליחת ספר כמתנה

כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח

טלפון של מקבל המתנה

שם המקבל

ברכה

מקסימום 250 תווים

זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.9 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר

היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון

איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות

זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!

זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון

הוספה למועדפים

שיתוף רשימה

Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור

ביקורות