דבר זיכרון
הוא אוטוביוגרפיה מרתקת המתארת את חייו של הסופר ולדימיר נבוקוב מהילדות ועד הגירתו לארצות הברית בשנת 1940. נבוקוב משתף בזיכרונותיו האישיים, החל מהילדות בסנקט פטרבורג, דרך חוויותיו במשפחתו האריסטוקרטית, ועד לחיי הגלות בפריז ובברלין. נבוקוב מתאר את תחביביו, כמו איסוף פרפרים, ואת חוויותיו הלימודיות והתרבותיות, תוך שהוא משלב תובנות פילוסופיות ונוסטלגיה עמוקה. הספר נחשב לאחת מיצירות המופת האוטוביוגרפיות של המאה העשרים, ומציג את כישרונו הספרותי הייחודי של נבוקוב.

ולדימיר נבוקוב היה סופר, משורר ומתרגם רוסי-אמריקאי, שנולד בשנת 1899 ונפטר בשנת 1977. הוא ידוע בעיקר בזכות הרומן ”לוליטה”, ונחשב לאחד מגדולי הסופרים של המאה העשרים.
שם: דבר זיכרון
מחבר/ת: ולדימיר נבוקוב
שפה: עברית
תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
תת תחום: אוטוביוגרפיה זכרונות
מק״ט: 011521996
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
  <div>
    <h3 style="text-align:center; text-indent:0;">פרק ראשון</h3>

    <p dir="rtl" class="centerspace">1</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">על פי תהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפֵלה. תאומים זהים הם, ואף־על־פי־כן אנו משקיפים תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה אנחנו מתקדמים (בקצב של ארבעת אלפים וחמש מאות פעימות־לב בשעה, בערך). אני, בכל אופן, מכיר צעיר אחד בעל בַּעַת־זמן, שהוכה במין תבהלה שעה שצפה לראשונה בסרטים ביתיים שצולמו שבועות אחדים קודם לידתו. הוא ראה עולם שלא נשתנה במאומה - אותו בית, אותם אנשים - ואז נתן אל לִבו שהוא לא היה קיים שם בכלל, ואיש לא ביכה את היעדרו. הוא קלט בחטף את מראה אִמו מנופפת בידה מחלון הקומה העליונה, והתנועה הזרה הזאת הדריכה את מנוחתו, כביכול הייתה זו ברכת פּרֵדה מסתורית. אבל מה שהפחיד אותו יותר מכול היה מראיה של עגלת תינוק חדשה לגמרי שניצבה שם במבואה, שׂבעת נחת מעצמה ומסיגת גבול כארון מתים. אפילו היא הייתה ריקה, כמו נִתפרדו עצמותיו שלו במהלכם המהופך של הדברים.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">שיגיונות שכאלה אינם זרים לנפשות עולות ימים. או, אם לומר זאת באופן אחר, ראשונות ואחרונות פעמים רבות יש בהן מטעמו של גיל ההתבגרות - אלא אם כן, אולי, מדריכה אותן דת כבודה ואָשונה.<span class="footnote">[8]</span> הטבע מצפה כי אדם שהגיע לכלל בגרות יקבל בקהוי את שתי הריקוּיוֹת השחורות, זו שלפני וזו שאחרי, כפי שהוא מקבל באופן זה את החזיונות המופלאים שבאמצע. הדמיון, תענוגו העילאי של בן־האלמוות ושל הבלתי בוגר, צריך שיושם לו גבול. על מנת שניהנה מן החיים אין לנו ליהנות מהם יותר מדי.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אני מורד במצב העניינים הזה. אני נדחף להוציא את מרידתי אל החוץ, ולהתייצב במשמרת מחאה כנגד הטבע. שוב ושוב עשיתי מאמצים נפיליים על מנת שאבחין בהבהובֵי־אני בתוך המאפליה הסתמית משני עברי חיי, ולוּ הקלושים ביותר. כי אפֵלה זו מקורה אך ורק בחומות הזמן החוצצות ביני עם אגרופיי החבוּלים לבין עולם החירות של האל־זמן, בכך אני מאמין באמונה שלמה, ובשמחה אני משתתף באמונתי זו עם הפרא המצובע צעקנית. הרחקתי ברוח מרחק רב לאחור עד קַצוות הנידָחוּת - ככל שהרחקתי כן רפה כוחי - שם גיששתי לשווא אחר איזה מוצא סודי, עד שנוכחתי כי כלא הזמן הוא כדורי ואין בו פתחים החוצה. ניסיתי הכול מלבד מוות מבחירה. הסרתי מעליי את זהותי על מנת שאוכל להתגנב בחזקת שֵד מצוי פנימה, אל הממלכות שהתקיימו קודם עיבורי. סבלתי במחשבה את עולב הצוותא עם מחַברות רומנים ויקטוריאניות וקולונלים שיצאו בדימוס, שזכרו כי בחייהם הקודמים היו עבדים־שליחים על דרך רומאית, או חכמי־קדם יושבים בצל ערבי־נחל בלָאסה. הפכתי וחיטטתי בחלומותיי המוקדמים ביותר, למצוא בהם מפתח ורמז - והניחו לי לומר כבר כאן שאני דוחה מלפניי לחלוטין את עולמו הוולגרי של פרויד, המהוּהָ, הביניימי מיסודו, התקוע בביקוש משוגע לדבר אחרי סמלים מיניים (בדומה לציד אקרוסטיקונים נוסח בייקון בתוך יצירותיו של שקספיר), הוא ועובריו הזעירים, מרי־הנפש, המרגלים ממחבואיהם הטבעיים אחר חיי האהבה של הוריהם.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">מלכתחילה לא השגחתי כי הזמן, שגבולותיו כה פרוצים לסומק ראשון, הוא כלא. בבואי לחקור את ילדותי (טוב מזה במקורב יהא רק החקר של הנצח שלי), אני רואה את ההתעוררות של התודעה כסִדרה של קטעי הֶבזקים שמרווחיהם פוחתים בהדרגה עד שהם מעמידים גבישים של תפיסה בהירה, והם המעניקים לזיכרון מאחז חלקלק. למדתי לספור ולדבר בערך בה־בעת, בגיל צעיר מאוד, אבל דומה שרק לאחר זמן התוודעתי אל ההכרה הפנימית שאני הנני אני והוריי הם הוריי, וזו נתקשרה ישירות להתוודעותי לגילם שלהם ביחס לגילי אני. על פי אור השמש שמציף עזות את זיכרוני בשעה שאני מהרהר בהתגלות ההיא, על פי הזהרורים כפולי־האונות המפציעים מבעד לתבניות של ירק אני מנחש כי אפשר שהיה הדבר ביום הולדתה של אִמי, בסוף הקיץ בכפר, בשעה שהקשיתי קושיות ובחנתי את התשובות שהשיבו לי. כל זה עולה בקנה אחד עם תורת החוק הבִּיוֹגֶנֶטִי (ריקפּיטולציה); כאשר התעוררה לראשונה במוחו של אבינו הקדום ההכרה היודעת את עצמה, לבטח היה זה בד־בבד עם השחר של תחושת הזמן.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">וכך, עם שהתגלתה לי זה מקרוב התבנית הרעננה, המחוטבת־יפה, של גילי בהיותי בן ארבע שנים, והוצבה אל מול תבניותיהם של הוריי, בני שלושים ושלוש ועשרים ושבע שנים, קרה לי משהו. בא עליי זעזוע ממריץ באדיר. כמו נמסרתי בשנית לטבילה שהייתה אלוהית רב־יתר מזו היוונית־קתולית, לה נמסר חמישים חודשים קודם לכן התינוק המצווח, כמעט־טובע, כמעט־ויקטור (מבעד לדלת הסגורה למחצה שאל מאחריה פרשו ההורים בצו מנהג עתיק, הצליחה אִמי לתקן את הארכיפרזביטר הלא־יוצלח, הוא האב קונסטנטין וטוֶוניצקי), ובבת אחת הושלכתי לתוך חומר־נשא קורן ונינוע שלא היה אלא יסודו הנקי של הזמן. אנו משתתפים בו - ממש כשם שהרוחצים הנלהבים לוקחים יחדיו חלק במֵי־הים המתנוצצים - עם יצורים שהם אחרים מאתנו, אבל הצטרפו אלינו מכוח שפיעתו של הזמן האחד האופף אותנו כולנו, אותו סובב שאינו ממין המרחב, ואשר בני אנוש מסוגלים לתופסו בחוש ממש כמו הקופים והפרפרים. ברגע ההוא עמדתי בפועל על כך שזו האוחזת בידי השמאלית, בת עשרים ושבע שנים, בלבן רך ובוורוד, היא אִמי, ושזה האוחז בידי הימנית, בן שלושים ושלוש שנים, בלבן קשה ובזהב, הוא אבי. הם פסעו קדימה ואני שעטתי־התבעטתי בין שניהם מזהרור לזהרור, בתווך של דרך שהיום אני מזהה אותה בנקל, הרי זו שדרה של אלוני נוי בפארק של אחוזתנו הכפרית וירה, במחוז סנקט פטרסבורג לשעבר, ברוסיה. אכן, כיום אני משקיף מרכס הזמן שלי המרוחק, המבודד, שכמעט ואינו ראוי למשכן, ורואה איך חוגג האני הזערורי שלי ביום ההוא בחודש אוגוסט של שנת 1903 את הולדת חיי התודעה. אף־על־פי שהאוחזת בידי משמאל והאוחז בידי מימין מצויים היו שניהם קודם לכן בעולמי הינקותי, נעדר המובחנוּיות, הרי נמצאו שם במסווה של אינקוגניטו ענוג; אבל עכשיו נתבלטה כמו שמש תלבושתו של אבי עטוי המדים המזהירים של משמר הפרשים, עם הנחשול הזהוב והחלק של שריון החזה שבער על חזהו וגבו, ולמשך שנים אחדות התעניינתי בלהיטות בגיל של הוריי ודאגתי לבל אחסר מידע בעניין הזה, בדומה לנוסע עצבני החוזר ושואל מה השעה כדי לבחון את דיוקו של שעון חדש.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבי, יוּשם נא לב לכך, מילא את פרק שירותו הצבאי זמן רב קודם הולדתי, ולכן אני משער שביום ההוא התקשט בעדיי גדודו הישן בתור בדיחה של חג. לבדיחה הריני חב, אם כן, את בוהק ההכרה הבוקעת לראשונה - ושוב, הרי כאן עוד אישוש לתורת החוק הבִּיוֹגֶנֶטִי. כי הלא היצורים הראשונים על פני האדמה שנתנו דעתם על הזמן היו גם היצורים הראשונים שחייכו.</p>

    <p dir="rtl" class="centerspace">2</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">המערה הקדמונית (ולא מה שעלולים לשער בנפשם בעלי תורת־הנסתר הפרוידיאנית) היא שהעמידה את הקלעים של המשחקים ששיחקתי בהיותי בן ארבע. ברוחי עולה ומתנשאת ספת הסבה גדולה באחד מטרקליני וירה, מצופה בד־קרָטון לבן נקוד תלתנים שחורים, כמין תוצר ענקי של רעש גיאולוגי מלפני היות ההיסטוריה. ההיסטוריה מתחילה (עם ההבטחה של יוון הנאווה) לא הרחק מקציה האחד של הספה הזו, אצל עציץ עם שיח הידרָנגיאה גדול שפרחיו כחלחלים חיוורים ומקצתם ירקרקים, שהסתיר לחצאין כן ועליו טוֹרסו של האלה דיאנה בפינת החדר. פרק אחר בהיסטוריה מותווה על הקיר שאליו נסמכת הספה, וזהו תחריט אפור במסגרת של עץ־הובנֶה - חזיון קרב נפוליאוני, מאלה שבהם נלחמים זה בזה האפיזודי והאלגורי בשדה אחד רצוף, שם תראו את המתופף הפצוע, את הסוס המת, את נִסי־הניצחון, את החייל שעומד לתקוע רומח בחייל אחר, ואת הקיסר המוגן מכל פגע, מתנָאה עם הגנרלים שלו בתוך התִּגרה הדוממה.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בעזרת מי מן המבוגרים שהיה מפעיל תחילה שתי ידיים, ואז גם רגל חסונה, היו מזיזים את הספה מן הקיר כדי טפחים מעטים, ויוצרים את המעבר הצר שסיכּכתי להנעים בגלילי המשענות של הספה וסגרתי את פתחיו בכריותיה. אחר כך הייתי זוחל בקורת רוח שלמה אל תוך המנהרה המולֶטת, משתהה שם כדי להאזין לזִמרור שבאוזניי - הריטוט הזה המיותם, המוכּר יפה כל כך לילדים קטנים במקומות מחבוא מאובקים - ובפרץ של חרדה מענגת, בידיים ובברכיים מתחבטות בחפיזה הייתי מגיע אל סופה של המנהרה, דוחף הצִדה את הכריות ומתקבל בברכה על ידי רשת קורי שמש על רצפת הפרקט, מתחת מקלעת קנים של כיסא וינאי, ועל ידי שני זבובים נעלסים שירדו לנוח שם זה אחר זה. משחק־מערה אחר עורר תחושה חלומית ועדינה יותר, כאשר השכם בבוקר בהתעוררי הייתי בונה אוהל מן הכסתות ומניח לדמיוני לשחק באלף אופנים מעורפלים עם מפלי השלג המוצללים של כלי הלבן ועם האור הקלוש שהסתנן מבעד למחסה שלי, השרוי בפלָג־צל ממרחקים אדירים, שם דימיתי לראות חיות חיוורייניות, נִפלות, משוטטות בנוף של אגמים. זיכרון ערישׂתי המרושתת משני צדדיה בחבלי כותנה מוכיים, משיב אליי גם את שמחת היד שאוחזת ביצה יפהפייה של בדולח, מוצקה להרהיב, כהה־נופְכית, שריד מחג־פסחא שכוח; הייתי לועס את פינת הסדין עד שהתלחלח לגמרי, מלפף בו את הביצה, לוקק אותה שוב ושוב ומתפעם מן הנוגה, מן המראה המושלם של הצבע שנוצר מן הבוהק החמים, המחוספס, של פֵּאותיה המעוטפות במהודק. אבל לא אלה היו ההתנסויות המקורבות ביותר לרוויית־יופי שעוד זומנו לי.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">מה קטן הוא היקום (כיס של קנגורו יכילנו), מה קל ערך וננסי בהשוואה לתודעה האנושית, בהשוואה לזיכרון אחד ויחיד, ולביטויו במילים! אפשר שאני כרוך במידה בלתי שכיחה אחר רשמיי הראשונים, אבל הרי לא לשווא אני אסיר תודה להם. הם סללו את דרכי אל עדן הראייה והמישוש, פשוטו כמשמעו. אני זוכר איך לילה אחד כאשר נסענו לחוץ לארץ, בסתיו של שנת 1903, כרעתי על כרי (המשוטח במעט) בחלון של קרון שינה (כנראה הייתה זו ה־Train de luxe הים־תיכונית שעברה מכבר מן העולם, בת שישה קרונות שבסיסם מצובע חוּם־זית ולוחותיהם שמנת), ובדקירה סתומה מהבן ראיתי חופן אורות פלאיים שקראו אליי משיפוליה של גבעה במרחק, ואחר כך גלשו אל תוך כיס של קטיפה שחורה; את היהלומים האלה הענקתי לאחר זמן לגיבורי הספרים שלי, להקל על נטל עושרי. כנראה הצלחתי איכשהו לפתוח ולדחוף כלפי מעלה את התריס הקָרוּס בחוזקה בראש הדרגש שלי, ועקביי היו צוננים, ועדיין הוספתי לכרוע ולהתבונן. מאומה לא ישווה למתיקות, או לזרות, של הירידה לחקר הריגושים הראשונים הללו. הם קשורים בעולמה ההרמוני של ילדוּת שהייתה כלילת־השלמות, על כן הם מתקיימים בזיכרון בתבנית שהיא מחוטבה מעצם טבעה ובלי מאמץ תשוב ותעלה; רק כאשר אנחנו מגיעים אל הזיכרונות של גיל ההתבגרות נעשית מְנֶמוֹזִינֶה בררנית וזעפנית.<span class="footnote">[9]</span> אמנם מקובל עליי שהילדים הרוסיים בני דורי חיו בתקופה של גֶּניוס מבחינת הצבירה של רשמים, כביכול התאמץ הגורל כמיטב יכולתו הנאמנה להעניק להם רב־יתר על קצובתם בגלל האסון שעתיד היה למחות עד תום את העולם שהכירו. אלא שהגניוס הלזה נעלם בדיוק כאשר הכול כבר אוחסן, ממש בדומה לגאונות היותר ייחודית של ילדי הפלא האחרים - אלה החמודים הקטנים, המתולתלים, המנופפים שרביט או מאלפים פסנתרים אדירים, ועם הזמן הם מתגלגלים במוזיקאים ממדרגה שנייה שעיניהם עגומות, תחלואיהם נטולי פשר, ומין סֵלָף חמקמק שורה על אחוריהם הסריסיים. ואילו אצלי, המסתורין הפרטי מוסיף להתגרות בבעל הזיכרונות. איני יכול לגלות בסובב או בתורשה את הגורם המדויק שעיצב אותי, את חותם הגליל הנעלם שטבע בחיי סימן מים סבוך, ואשר הדגם שלו הסגולי נחשף בשעה שמנורת האמנות מִזדרחת מבעד לברדס המוקיוני של החיים.</p>

    <p dir="rtl" class="centerspace">3</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">על מנת לקבוע נכונה את זמנם של אחדים מזיכרונות ילדותי אוכרח להסתמך על כוכבי שביט וליקויי חמה, כמעשה ההיסטוריון היוצא לחבֵּר יחדיו את פזורותיהן של עלילות ימי קדם. אבל לגבי האחרים איני חושש למחסור בנתונים. אני רואה את עצמי, למשל, מטפס על ארבע על גבי סלעים שחורים ורטובים לחוף הים בשעה שהאומנת שלי, מיס נוֹרקוֹט הרופסת והמלנכולית, סבורה שאני הולך בעקבותיה בעודה מטיילת לה הלאה לאורך החוף העקוב עם סרגיי, אחי הצעיר ממני. אני עונד צמיד צעצוע. שעה שאני זוחל על הסלעים הללו אני חוזר שוב ושוב, במין המהום נלהב, שופע, משמח עד בלי די, על המילה האנגלית childhood שצלילה מסתורי וחדש, ואשר זרותה מתגברת ככל שהיא מתערבבת במוחי הקטן הגדוש להתפקע, המותש, עם Robin Hood ועם Little Red Riding Hood, ועם חטוטרת ה"הוּדי'ז" החומים של נזירים זקנים. בסלעים יש גומות מלאות מי ים פושרים, והמלמולים שלי מלווים את הכישוף שאני מטיל על ברֵכות הספיר הזעירות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">המקום הוא כמובן אבָּציה שלחוף הים האדריאטי. מה שמקיף את פרק ידי כעין טבעת מצועצעת של מפית אכילה, עשויה חומר שקַפקַף בדומה לצלולואיד, ורוד וירקרק־חיוור, הוא פריו של עץ חג המולד שקיבלתי לפני חודשים אחדים בסנקט פטרסבורג מאת אוֹניה החמודה בת גילי, אחת הדודניות שלי. מרוב רגשנות אצרתי אותו עד שנתהוו עליו קווים כהים שהכילו, כך גמרתי בדעתי כמתוך חלום, את שערותיי שנגזזו וחדרו איכשהו לתוך החומר הנוצץ הלז ביחד עם הדמעות שהזלתי בעת ביקור מאיים אצל סַפָּר שנוא בפיוּמֶה הסמוכה. באותו יום, בבית קפה ליד הים, ממש כאשר הגישו לנו, אבי הבחין במקרה בשני קצינים יפניים שישבו אצל שולחן בסמוך אלינו, ותיכף ומיד יצאנו משם, אבל עוד הספקתי לחטוף במהירות <span class="regularitalic">bombe</span> שלם של גלידת לימון והחבאתי אותה בתוך פי הדווי. עמדה שנת 1904. אני הייתי בן חמש. רוסיה נלחמה ביפן. השבועון האנגלי שעליו חתמה מיס נורקוט פרסם בסיפוק מדושן־עונג איורי מלחמה מעשה ידי אמנים יפניים, בהם הוּצג גורל הטביעה שציפתה לקטרים הרוסיים - הם נדמו ביותר לצעצועים, הודות לסגנון הציור היפני - אם אך ירהיב צבאנו עוז להניח מסילה על הקרח הבוגדני של ימת בָּייקל.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">אבל חכו רגע. היה לי קשר עם המלחמה ההיא עוד קודם לכן. אחר צהריים אחד בתחילת אותה שנה, בביתנו בסנקט פטרסבורג, הובילו אותי מחדר הילדים למטה אל חדר עבודתו של אבי, להגיד "מה שלומך" לגנרל קוֹרוֹפָּטקין ידיד המשפחה. קול חִִרקוּק קל עלה מן המדים שהידקו את גופו העבתן כאשר פרש על הספה שטענה את משקלו קומץ גפרורים כדי לשעשע אותי, הניח עשרה קצה אל קצה עד שהתהווה קו אופקי, והודיע שזהו ים שקט. אחר כך כיוון את קצותיו של כל זוג כך שהקו הישר נעשה זיגזג - וזה היה ים סוער. הוא אסף את הגפרורים והתכוון להמציא משהו יותר מוצלח, כך קיוויתי, כאשר הפריעונו. שלישו הוכנס פנימה ואמר לו דבר־מה. בגניחה רוסית, תוהָה־בוהָה, התרומם קורופָּטקין בכבדות ממושבו, והגפרורים הפזורים קיפצו על הספה כאשר רווח לה. ביום ההוא נצטווה לקבל את הפיקוד העליון על הצבא הרוסי במזרח הרחוק.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לתקרית הזאת היה המשך מיוחד במינו אחרי חמש־עשרה שנים, כאשר בדרך בריחתו של אבי מסנקט פטרסבורג המוחזקת בידי הבולשביקים אל רוסיה הדרומית, בחצותו אי־שם איזה גשר, בא מולו זקֵן אחד בפרוות כבשים ומראהו כאיכר אפור־זקן. הוא ביקש מאבי אש. בו ברגע הכירו איש את רעהו. כולי תקווה שקוֹרוֹפָּטקין אכן הצליח להימלט בתחפושתו הכפרית מן הכלא הסובייטי, אבל לא בזה העניין. מה שמהַנה אותי הוא מוטיב הגפרור: גפרורי הקסם שהוא הראה לי נתבלעו ונתערבבו, וגם צבאותיו גזו, והכול נפל בנופלים, כמו רכבות־הצעצוע שלי שניסיתי להריצן בחורף של שנת 1905, בוויסבאדן, על פני השלוליות הקפואות בגניו של הוטל אורָניין. כך לאבחן דגמים תמטיים על פני מרוצת חיים שלמים, סבורני כי זו התכלית האמיתית של סיפור הקורות.</p>

    <p dir="rtl" class="centerspace">4</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">מהומות קשות מבית נלוו אל קץ המערכה הרת האסון של רוסיה במזרח הרחוק. היות שאִמי לא נתנה דעתה עליהן, היא שבה לסנקט פטרסבורג עם שלושת ילדיה אחרי שהות של שנה תמימה כמעט במקומות של קַיט בחוץ לארץ. זה היה בתחילתה של שנת 1905. עסקי המדינה תבעו את נוכחותו של אבי בבירה; המפלגה הדמוקרטית הקונסטיטוציונליסטית, שהוא נמנה עם מייסדיה, תזכה בשנה שלאחר מכן במרבית המושבים בפרלמנט הראשון. באחד מפרקי הזמן הקצרים שעשה עִמנו בכפר התברר לו למורת רוחו הפטריוטית כי אחי ואני יכולנו לקרוא ולכתוב באנגלית, אבל לא ברוסית (מלבד "קָקאו" ו"מאמָה"). הוחלט שמורה הכפר יבוא בכל יום אחרי הצהריים לתת לנו שיעורים ולקחתנו לטיולֵי־רגלי.</p>

    <h5 style="text-align:center;"></h5>

    <p dir="rtl" class="enter" style="margin-top: 0em; margin-bottom: 1em; font-weight:bold">תצלום זה משנת 1955, שצולם בידי תייר אמריקאי אדיב, מראה את בית נבוקוב הבנוי אבן שַׁחַם ורוד ומעוטר פרסקות ושאר קישוטים בסגנון איטלקי, בסנקט פטרסבורג, כיום לנינגרד, ברחוב מוֹרסקאיה 47, עכשיו רחוב הֶרְצֶן. אלכסנדר איוָנוביץ׳ הֶרְצֶן (1812-1870) היה ליברל מפורסם (יש להניח שלא היה רוֹוה נחת מן הכבוד הזה שחלקה לו מדינת משטרה), והוא מחברו המחונן של ספר שהיה מן החביבים על אבי, 'בילואה אי דומי' (הניתן להיתרגם בערך כ'דברים־שהיו והרהורים'). חדרי היה בקומה השלישית למעלה מן הגַּבְלִית. עצי התרזה לאורך הרחוב לא היו. הירקרקים הללו, עבדים־כי־ימלוכו, מסתירים כעת את החלון בקרן מזרח של החדר שבו נולדתי, בקומה השנייה. הבית שימש, אחרי שהוּלאם, את נציגות דנמרק, ואחר כך שכן בו בית ספר לאדריכלות. מכונית הסֶדאן המשפחתית הקטנה אצל שפת המדרכה שייכת כנראה לצלם.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בצפירה חדה ושמחה מן המשרוקית שצוּוְתה אל תלבושת המלח שלי הראשונה, קוראת לי ילדותי אל העבָר הרחוק, ללחוץ שוב את ידו של מורי הנלבב. וסילי מרטינוביץ' ז'רנוסָקוב היה עבדקן שזקנו חום ומסולסל, ראשו מקריח, עיניו כחולות כחרסינה ועפעף האחת מקושט בספחת מרתקת. ביום הראשון לבואו הביא תיבה מלאה קוביות מעוררות תיאבון, שעל כל אחת מפֵּאותיהן הותוותה אות שונה; הוא טרח בקוביות הללו כמי שעוסק ביִקרות חמדה שאין מושלן, ואמנם זה היה טיבן (מה גם ששימשו ליצירת מנהרות נהדרות בשביל רכבות צעצוע). הוא הוקיר את אבי, שזה מקרוב בנה מחדש את בית הספר הכפרי ושיכללוֹ. במחווה של מחשבה חופשית בנוסח הישן התהדר בעניבה שחורה, מתנפנפת, שנקשרה במרושל כמין סרט. בפנותו אליי, הילד הקטן, היה נוקט לשון גוף שני רבים - לא כדרכם המאובנת של המשרתים, ולא כדרכה של אִמי ברגעים של רוך מרובה, כאשר היה לי חום או אם אבד לי נוסע זעיר של רכבת (משל הייתה צורת היחיד דלה משאת את כובד אהבתה), אלא בפשטות האדיבה בה יפנה אדם לזולת שאינו מיודע לו כדי פנייה בגוף שני יחיד. הוא היה מהפכן נלהב, בסערת־נפש היה מכריז כי אורחות ארצנו נלוזות ונושא דברים על האנושות ועל החירות, על הרוע שבמלחמות ועל הכורח המצער (אבל כה מעניין, לסברתי) לפוצץ את הרודנים, ולפרקים היה פותח את הספר הפציפיסטי הנפוץ 'דולוי אורוז'יה!' (זה היה תרגום ספרה של ברטה פון זוּטנר, <span class="regularitalic">Die Waffen Nieder</span>!‎), ומרעיף עליי, ילד בן שש שנים, ציטוטים מייגעים; אני ניסיתי להפריכם; בגיל ההוא הפגיע והתוקפני טענתי בעד שפיכות הדמים ובכעס גוננתי על עולמי, עולם של אקדחי צעצוע ואבירים של המלך ארתור. תחת שלטונו של לנין, כאשר כל הרדיקלים הלא־קומוניסטים הוצאו להורג ללא רחם, נשלח ז'רנוסָקוב למחנה כפייה, אבל הוא הצליח להימלט אל מחוץ לארץ ומת בנָרבה בשנת 1939.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">לו אני חייב, במובן מסוים, את היכולת ללכת עוד קצת במשעולי הפרטי, במקביל לדרך המלך של אותה תקופה מסוערת. ביולי 1906, כאשר הצאר פיזר את הפרלמנט בניגוד לחוקה, קיימו אחדים מנבחריו, ובהם אבי, מושב מֶרי בוויבורג ופִרסמו גילוי דעת שבו קראו לעם להתקומם נגד הממשלה. הם הושמו על כך במאסר שהתאחר, שנה וחצי לאחר מכן. אבי בילה פרק זמן של מאסר יחיד בן שלושה חודשים בשלווה, אף כי בבדידות, בחברת ספריו, האמבט שלו המתקפל, ועותק של מדריך לתרגילי התעמלות ביתיים מאת ג'. פ. מוּלר. אִמי שמרה עד סוף ימיה את המכתבים שהוא הצליח להגניב אליה - האיגרות העולצות האלה נכתבו בעיפרון על נייר טואלט (פִּרסמתי אותן בשנת 1965 בגיליון הרביעי של 'ווזדושניי פוטי' [דרכי אוויר], כתב־העת בשפה הרוסית שרומן גרינברג ערך בניו יורק). שהינו בוירה כאשר שוחרר אבי, והמורה הכפרי הוא שארגן לכבודו את קבלת הפנים החגיגית בתחנת הרכבת, עם דגלים (מהם אדומים במפגיע) ועם קשתות אדירות של מחטי אשוח וכתרים של דגניות, הפרח החביב עליו. אנו הילדים נסענו להמתין לו בכפר, ובהיזכרי ביום ההוא אני רואה בבהירות עליונה את הנהר המנצנץ בשמש; את הגשר; את פחית השימורים המבריקה שדייג אלמוני שכח על מעקה העץ; את הגבעה המגודלת תרזות עם הכנסייה האדמדמת־ורודה ואת אחוזת הקבר של שיש, שם נחו מתֵיה של אִמי;<span class="footnote">[10]</span> את הדרך המאובקה אל הכפר; את רצועות העשב הקצר, הירקרק, ובו כתמים קרוּחים של אדמה חולית, את בקתות העץ המאוּזבות, שתומות־העין, שעמדו בשורה משובשת מאחורי שיחי הלילך לצד הדרך; את בניין האבן של בית הספר החדש בקרבת מבנה הקרשים הישן; וכאשר עברנו קפץ כלבלב שחור וצחור שיניים ויצא במהירות נוראה מבין הבתים, אבל בדממה גמורה, כי ביקש לחסוך את קולו עד ההתפרצות החטופה שיתענג עליה לבסוף, כאשר תקַרב אותו דהרתו האילמת עד הכרכרה העוברת ביעף.</p>

    <p dir="rtl" class="centerspace">5</p>

    <p dir="rtl" class="noindentspace">בעשור המשונה ההוא בראשית המאה שלנו התערבבו בהזוי הישן והחדש, החותם הפטריארכלי והגוון הליברלי, עוני פטָלי ועושר פטָליסטי. לא אחת בעת הקיץ אירע שבאמצע ארוחת הצהריים בטרקלין האכילה הבהיר, שחלונותיו מרובים וקירותיו ספונים עץ אגוז, בקומה הראשונה של ביתנו בוירה, המשרת הראשי אלכסיי היה קד לפני אבי בפרצוף אומר אומללות ומודיעו בקול נמוך (ובנמיכות־יתר אם היו אצלנו אורחים), כי חבורה של כפריים מבקשת לראות את פני ה"בָּארין" (אדון, בעל־הבית) בחוץ. אבי היה מסלק את המפית מברכיו ומבקש את סליחת אִמי. אחד החלונות בקצהו המזרחי של החדר נפתח אל קטע של דרך הגישה בקרבת הכניסה הראשית. הוא נשקף אל הפֹּארות של שיחי היערה שממול לאַבּוּל, ומבעדו עלה והגיע אלינו קול הזמזום המנומס של ברכת האיכרים שעה שהחבורה הסמויה מן העין קידמה את פני אבי הסמוי מן העין. לא יכולנו לשמוע את השיחה שהתנהלה לאחר מכן בקולות של יום־יום, לפי שהחלונות הוגפו מפני החום. מסתבר שפנו אליו בבקשה שיתווך באיזה סכסוך מקומי, אולי שאלו ממנו איזו הנחה מיוחדת או רשות לקצור שטח כלשהו מאדמותינו, ושמא רצו לכרות קבוצת עצים משלנו שחשקו בה. לעיתים קרובות נענתה משאלתם בו במקום, או אז שב ועלה הזמזום ההוא ולאחריו נגזר על ה"בּאָרין" הטוב לקבל את האות הצנוע של תודתם ולעמוד בניסיון הלאומי, משמע, היות מנודנד ומושלך באוויר עד שניצוד היטב בתריסר זרועות חזקות.</p>

    <p dir="rtl" class="regular">בטרקלין האכילה הורו לאחי ולי להמשיך בארוחתנו. אִמי האוחזת פירור בין אצבע ואגודל הייתה מעיפה מבט אל מתחת השולחן, לראות אם כלב התחש שלה העצבני והזועף מצוי שם. "<span class="regularitalic">Un jour ils vont le laisser tomber</span> (הם עוד יפילו אותו פעם בכוונה)", הייתה משמיעה אז מדמואזל גולָאי, גברת זקנה ורואת שחורות מיסודה, ששימשה בשעתהּ אומנת לאִמי ועדיין התגוררה עִמנו (היא עמדה ביחסים איומים עם המחנכות שלנו). ממקומי ליד השולחן הייתי רואה פתאום מבעד לחלונות המזרחיים מחזה מרהיב של התעלות. שם, לרגע, הייתה מתגלה דמות אבי בחליפת קיץ לבנה, נידף ברוח, שרוע לתפארה בין שמיים וארץ, גפיו נתונים בתנוחה מורגלת להתמיה, ותוויו הנאים, השלווים, פונים לשמיים. שלוש פעמים היה מתעופף כך לקול הופָּה־היי של משליכיו הנסתרים, ובפעם השנייה היה עולה גבוה מבראשונה, והרי הוא שם במעופו האחרון והנישא מכול, נסמך כביכול לנצח על כְּחול־הפלדה של צהרי הקיץ כמו אחת מדמויות העדן המתעלות בנוחיות שכזו, בשפיעה שכזו של קפלים במלבושיהם, על תקרתה המקומרת של כנסייה, שעה שלמטה נדלקים בידיהם של בני תמותה, זה אחר זה, נרות שעווה בציבור של שלהבות זעירות בערפל הקטורת, והכומר מזמר על מנוחת עולמים, וחבצלות האשכבה מסוככות על פניו של השוכב שם, לא חשוב מי, בארון הפתוח בתוך האוּרים המסתחררים.</p>

      [8] ראשונות ואחרונות: במקור, First and Last Things. כותר ספר הגיונות מאת ה"ג וֶולס, שראה אור בשנת 1908. המחבר כתב את הספר מחדש בשנת 1917 לאור התמורה הדתית שהתחוללה בו; בשנת 1929 חזר בו ושב אל עיקרי הנוסח המקורי. [כל ההערות הן משל המתרגמת] [חזרה]
    
      [9] מְנֶמוֹזִינֶה - אלת הזיכרון, אִמן של המוזות. [חזרה]
    
      [10] תרזות: במקור linden. שמו העברי התקני של עץ זה הוא טיליה, אבל כאן ובכל הספר העדפתי את השם הישן, הרומנטי, הניחוחי, שהתקבע בתרגומים הקלסיים לעברית מגרמנית ומרוסית. [חזרה]
    
  </div>
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 46.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
לפי נושאים
זיכרונות סופרים אוטוביוגרפיות ספרות רוסית ספרים על סופרים קלאסיקה
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!