לא יכולה יותר
סשה יוצאת לחופשת התאוששות לאחר תקופה שבה היא שקועה בעבודתה המתישה והשוחקת. היא נוסעת לאתר נופש על שפת הים, שם היא מתכננת להתחבר לטבע, לשתות שייק ירוק בכל בוקר ולמצוא שלווה. אלא שעכשיו חורף, האתר כמעט נטוש, והיא נאלצת לחלוק את החוף עם פין – האורח הנוסף היחיד באתר הנופש – בחור נרגן שתופס את הסלע האהוב עליה ומקשה עליה להתחבר לטבע.

השניים נאלצים לדבר רק כשהודעות ומתנות מתחילות להופיע על החוף, וכשהם מדברים הם מגלים שיש ביניהם הרבה במשותף. אבל מה משמעות המשיכה שמתלקחת ביניהם, ואיך מתמודדים איתה?

ספר מצחיק, נוגע ללב ומעורר הזדהות מאת ענקית הקומדיות הרומנטיות, סופי קינסלה.
שם: לא יכולה יותר
מחבר/ת: סופי קינסלה
שפה: עברית
תחום: סיפורת
תת תחום: סיפורת תרגום
מק״ט: 011460036
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 99.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">

<p class="perek">פרק 1 </p>
<p class="text-first"><span class="_idGenDropcap-1">ל</span>א המיילים הם שמכניסים אותי לפאניקה.</p>
<p class="text-1">אפילו לא המיילים ה"מנדנדים" (<span class="bold _idGenCharOverride-1">רק בודקת אם קיבלת את המייל האחרון שלי כי לא קיבלתי ממך תשובה?</span>).</p>
<p class="text">אלה המיילים "שמנדנדים על המנדנדים". אלה עם שני סימני קריאה אדומים. אלה שעצבניים בטירוף - <span class="bold _idGenCharOverride-1">כפי שכבר ציינתי </span><span class="bold-bigger _idGenCharOverride-2">בשני</span><span class="bold _idGenCharOverride-1"> המיילים הקודמים שלי</span> - או מודאגים לכאורה וציניים - <span class="bold _idGenCharOverride-1">אני</span> <span class="bold _idGenCharOverride-1">מתחיל לחשוב שנפלת לבאר או שקרה לך איזה אסון אחר??</span></p>
<p class="text">אלה מכווצים לי את החזה וגורמים לשריר בעין שמאל שלי להתחיל לקפוץ. במיוחד כשאני קולטת ששכחתי לסמן אותם בדגל. המיילים המסומנים בדגל שולטים לי בחיים, <span class="bold _idGenCharOverride-1">בחיים</span> שלי. אבל שכחתי לסמן בדגל את המייל האחרון וזה היה מזמן, ועכשיו הקולגה שלי נשמע די עצבני, למרות שהוא בסך הכול בסדר: <span class="bold _idGenCharOverride-1">ברצינות, הכול בסדר איתך, סשה?</span> אז עכשיו אני מרגישה עוד יותר אשמה. הוא בחור נחמד. והוא לא מבקש משהו בלתי סביר. זאת לא אשמתו שאני עושה עבודה של שלושה אנשים ולא מצליחה ללהטט בין כל המשימות.</p>
<p class="text">אני עובדת עבור זוּס, אפליקציית הנסיעות הכי לוהטת היום. אל תטוס בלי זוס - זה קמפיין הפרסום האחרון שלנו, וזאת באמת אפליקציה טובה. לאן שלא תרצו לנסוע בעולם, זוס תמצא לכם מיד מסלולי טיול, כרטיסים במחיר מציאה והטבות נהדרות למועדון לקוחות. אני המנהלת של מבצעי מכירות מיוחדים ואחראית לארבעה־עשר תחומים. התואר המפואר פיתה אותי לעבודה הזאת, אם להיות כנה. והעובדה שיש כזה באזז סביב הסטארט־אפ הזה. כשאני מספרת לאנשים על העבודה שלי, הם אומרים, "אה, כן! ראיתי את הפרסומות ברכבת התחתית!" ואז מוסיפים, "עבודה מגניבה!" </p>
<p class="text">זאת באמת עבודה מגניבה. על הנייר. זוס היא חֶברה צעירה, היא צומחת מהר, יש קיר ירוק של צמחייה בחלל העבודה הפתוח שלנו ותה צמחים בחינם. כשרק התחלתי לעבוד כאן, לפני שנתיים, באמת הרגשתי בת מזל. כל יום הייתי מתעוררת וחושבת, "איזה מזליסטית אני!" אבל בשלב מסוים זה השתנה. הייתי מתעוררת וחושבת, "אלוהים, בבקשה, אני לא מסוגלת לעשות את זה, כמה מיילים יש לי, כמה פגישות, מה פספסתי, איך אני אתמודד, מה אני הולכת לעשות?"</p>
<p class="text">אני לא בטוחה מתי זה היה. לפני חצי שנה אולי? שבעה חודשים? אבל אני מרגישה תקועה במצב הזה לנצח. כאילו אני במנהרה, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להמשיך קדימה. פשוט להמשיך קדימה.</p>
<p class="text">אני כותבת לעצמי עוד תזכורת על פתקית דביקה - <span class="bold _idGenCharOverride-1">דגלים למיילים!!!</span> - ומדביקה אותה מעל מסך המחשב שלי, ליד הפתקית <span class="bold _idGenCharOverride-1">אפליקציה??</span> שנמצאת שם כבר חודשים.</p>
<p class="text">אמא שלי מתה על אפליקציות. יש לה אפליקציה לתכנון חג המולד ואפליקציה לתכנון חופשות ושעון מדבר מקטלוג הגאדג'טים שלה, שמזכיר לה לקחת את הוויטמינים שלה כל בוקר ב־7:30 (הוא גם מזכיר לה לעשות תרגילי רצפת אגן בכל ערב ומקריא "ציטוטים מעוררי השראה" באקראי במשך היום. בעיני זה ממש מוזר ושתלטני, אבל לא אמרתי לה את זה).</p>
<p class="text">בכל מקרה, אני בטוחה שהיא צודקת - אילו רק מצאתי את האפליקציה המתאימה, החיים שלי היו מסתדרים מאליהם. אבל יש יותר מדי אפליקציות לבחירה, ואלוהים, כולן מבקשות כל כך הרבה מידע. יש לי יומן משימות, שהגיע עם עטי ג'ל צבעוניים. אני אמורה לכתוב בו את כל המטלות שלי, לסמן אותן לפי צבעים ולמחוק מה שטופל. אבל למי יש זמן לזה? למי יש זמן לבחור עט בצבע טורקיז ולכתוב, "לענות על 34 המיילים הזועמים שמחכים בתיבת הדואר הנכנס שלך", ואז למצוא מדבקה של סמיילי עצוב מתאים? יש בדיוק שורה אחת ביומן המשימות שלי. כתבתי אותה לפני שנה: "משימה: לעבוד". והיא לא נמחקה אף פעם.</p>
<p class="text">אני מציצה בשעון והבטן שלי מתכווצת. איך יכול להיות שכבר 11:27? אני צריכה להתקדם. תתקדמי, סשה.</p>
<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">רוֹבּ היקר, ממש מצטערת שעדיין לא חזרתי אליך בעניין הזה, בבקשה קבל את התנצלותי.</span> אני צריכה להקליד את המילים האלה, מה, עשרים פעם ביום? <span class="bold _idGenCharOverride-1">אנחנו בודקים עכשיו את 12 באפריל, ואעדכן אותך לגבי כל שינוי. בינתיים, בנושא ההשקה (הולנד), התקבלה ההחלטה ש- </span></p>
<p class="text">"סשה!"</p>
<p class="text">מרוב שאני שקועה בעבודה, אני קופצת בבהלה מהכיסא המשרדי שלי כאשר קול צורמני מוּכּר מתפרץ למחשבותי.</p>
<p class="text">"יש לך שנייה?"</p>
<p class="text">כל גופי נדרך. שנייה? שנייה? לא. אין לי שנייה. אני מזיעה מתחת לחולצה. האצבעות שלי בוערות. יש לי עוד מיליון מיילים דחופים אחרי המייל הזה, אני צריכה להתקדם, אין לי שנייה...</p>
<p class="text">אבל ג'ואן, אחראית ההעצמה והרווחה שלנו, מתקדמת לקראתי. ג'ואן היא בשנות הארבעים לחייה, מבוגרת ממני אולי בעשר שנים, למרות שבפגישות היא אוהבת לומר "נשים בגילנו" ולהסתכל לכיווני. היא לבושה כרגיל במכנסיים במראה ספורטיבי ובחולצת טריקו יקרה ומאופקת, ובעיניה מורת רוח שאני מכירה טוב מדי. פישלתי במשהו. אבל במה? אני ממהרת לגשש בזיכרוני אחר פשעים שאולי ביצעתי, אבל שום דבר לא עולה לי לראש. אני מפסיקה להקליד באנחה ומפנה את הכיסא שלי טיפ־טיפה לעברה. רק מספיק כדי להיות מנומסת.</p>
<p class="text">"סשה," היא אומרת בזריזות ומעיפה לאחור את השיער המוחלק שלה. "אני קצת מאוכזבת מרמת המעורבות שלך בתוכנית שמחת החיים של העובדים שלנו."</p>
<p class="text">לעזאזל. שמחת חיים. ידעתי ששכחתי משהו. חשבתי שכתבתי לעצמי פתקית דביקה - <span class="bold _idGenCharOverride-1">שמחת חיים!</span> - אבל אולי היא נפלה מהמחשב? אני מסיטה את המבט, ואכן שתי פתקיות דביקות דבוקות לרדיאטור: <span class="bold _idGenCharOverride-1">שמחת חיים!</span> וכמו כן <span class="bold _idGenCharOverride-1">לשלם חשבון גז</span>.</p>
<p class="text">"סליחה," אני אומרת בניסיון מתרפס משהו. "אני ממש מצטערת, ג'ואן. סליחה."</p>
<p class="text">לפעמים כשאומרים לג'ואן מספיק פעמים "סליחה", היא מניחה לזה. אבל לא היום. היום היא נשענת לי על השולחן, והבטן שלי מתכווצת. אני הולכת לקבל את ההרצאה המלאה.</p>
<p class="text">"גם אשר שם לב לחוסר ההשתתפות שלך, סשה." היא בוחנת אותי מקרוב. "כפי שאת יודעת, אשר מחויב במיוחד לשמחת החיים של העובדים."</p>
<p class="text">אשר הוא מנהל מחלקת השיווק ולפיכך הבוס שלי. הוא גם אחיו של לב, מייסד זוס, האח המפורסם. לב הוא שהגה את זוס. כשהגיע פעם לנמל תעופה צץ בראשו הרעיון, והוא ישב בבית קפה בטרמינל במשך כל היום ופספס שש טיסות ללוקסמבורג, בזמן שהכין סקיצה של הקונספט. זה הסיפור, בכל מקרה. ראיתי אותו מספר את זה בהרצאת <span class="eng-text" lang="en-US" xml:lang="en-US">TED</span>.</p>
<p class="text">לב רזה, כריזמטי ומקסים וכל הזמן שואל שאלות את כולם. בכל פעם שהוא במשרד, הוא מסתובב בינינו, טיפוס כזה עם שיער פרוע, ושואל אנשים, "למה זה?" "למה ככה?" "מה אתה עושה?" "למה לא לנסות את זה ככה?" כשהתראיינתי לעבודה, הוא שאל על המעיל שלי ועל המרצים שלי באוניברסיטה ומה דעתי על תחנות שירות בכביש המהיר. זה היה רנדומלי ומהנה ומעורר השראה.</p>
<p class="text">אבל אני כבר לא רואה אותו, אלא רק את אשר, ששונה כל כך מלב ונראה כאילו הגיע מכוכב אחר. יש עליו שכבה דקיקה של קסם מלוטש, שמהמם אנשים בהתחלה. אבל אז מבינים שבעצם הוא נפוח מחשיבות עצמית ומקנא בתהילה של לב ורגיש מאוד לכל דבר שנתפס בעיניו כביקורת - שזה פחות או יותר כל תגובה שהיא לא "איזה רעיון פורץ דרך, אשר, אתה גאון!"</p>
<p class="text">(בכל פגישה, לא משנה איזו שטות הוא אמר, ג'ואן צועקת, "איזה רעיון פורץ דרך, אשר, אתה גאון!")</p>
<p class="text">בכל מקרה. צריך להיזהר סביב אשר, ובאותה מידה להיזהר סביב ג'ואן, שהיא חברה ותיקה שלו מהאוניברסיטה ומסתובבת פה כמו חסידה נלהבת שלו, שמחפשת כופרים.</p>
<p class="text">"אני תומכת לחלוטין בתוכנית שמחת החיים של אשר," אני נחפזת לומר במאמץ להישמע כנה. "השתתפתי אתמול בהרצאת הזום של ד"ר זוסמן. היא היתה מעוררת השראה."</p>
<p class="text">הרצאת הזום של ד"ר זוסמן ("דכדוך יכול להיהפך להתרוממות! מסע לסיפוק אישי") היתה חובה לכל העובדים. היא נמשכה שעתיים, וברובה ד"ר זוסמן דיברה על הגירושים שלה ועל ההתעוררות המינית שחוותה בעקבותיהם בקומונה בקרוידון. אין לי שמץ של מושג מה היא היתה אמורה ללמד אותנו, אבל זה היה בזום, אז לפחות הצלחתי לעבוד קצת במקביל.</p>
<p class="text">"אני מדברת על לוח החזון המקוון, סשה," ג'ואן אומרת ומשלבת את זרועותיה החטובות כמו מורה מפחידה להתעמלות שעומדת להוריד אותי לעשרים שכיבות סמיכה (היא באמת הולכת להוריד אותי לעשרים שכיבות סמיכה?). "ראינו שלא התחברת אליו כבר עשרה ימים. אין לך חזון?"</p>
<p class="text">אוי אלוהים. לוח החזון המקוון הארור הזה. שכחתי מזה לגמרי.</p>
<p class="text">"סליחה," אני אומרת. "אני אגיע לזה."</p>
<p class="text">"אשר הוא מנהל מחלקה מאוד אכפתי," אומרת ג'ואן, עיניה עדיין מצומצמות. "חשוב לו מאוד שכל עובד יקדיש זמן להרהר במטרות שלו ויציין את רגעי השמחה היומיומיים שלו. האם את כותבת לעצמך את רגעי השמחה היומיומיים שלך?"</p>
<p class="text">אין לי מילים. רגע שמחה יומיומי? איך זה אמור להיראות בדיוק?</p>
<p class="text">"זה בשביל ההעצמה האישית שלך, סשה," ממשיכה ג'ואן. "לנו בזוס אכפת ממך." מפיה זה נשמע כמו האשמה. "אבל גם לך צריך להיות אכפת מעצמך."</p>
<p class="text">מזווית העין אני רואה שבזמן שדיברנו הגיעו לתיבת הדואר הנכנס שלי עוד שישה מיילים דחופים. בחילה עולה בי למראה כל סימני הקריאה האדומים. איך אמור להיות לי זמן להרהורים? איך אני יכולה להרגיש שמחת חיים כשאני כל הזמן בפאניקה? איך אני אמורה לכתוב את החזון שלי לעתיד, כאשר השאיפה היחידה שלי היא "לשלוט בחיי", ואני נכשלת בזה?</p>
<p class="text">"למען האמת, ג'ואן..." אני נושמת עמוק. "מה שהכי מטריד אותי כרגע זה מתי תביאו מחליפים לשיימוס ולקלואי. שאלתי את זה בלוח החזון, אבל אף אחד לא ענה לי."</p>
<p class="text">זאת הבעיה הכי גדולה. זה הרוצח השקט. פשוט אין לנו מספיק אנשי צוות. קלואי היתה מחליפה של מישהי שיצאה לחופשת לידה והחזיקה מעמד שבוע; ושיימוס נשאר חודש, נקלע לריב נוראי עם אשר והסתלק בטריקת דלת. כתוצאה מכך כולם בעומס יתר, ועדיין אין חדשות לגבי מחליפים כלשהם.</p>
<p class="text">"סשה," ג'ואן אומרת בהתנשאות, "נראה לי שלא כל כך הבנת את המטרה של לוח החזון. הוא לא נועד לעניינים טכניים של משאבי אנוש, אלא לכתיבה של מטרות וחלומות אישיים."</p>
<p class="text">"אז אלה לגמרי מטרה וחלום אישיים שלי, שיהיו מספיק אנשים שיעזרו לי לעשות את העבודה!" אני עונה. "כולנו כורעים תחת העומס, ודיברתי עם אשר כל כך הרבה פעמים, אבל הוא פשוט לא נותן לי תשובה ישירה, את יודעת איך הוא - "</p>
<p class="text">אני משתתקת בבת אחת לפני שאגיד על אשר משהו שלילי, שהיא תדווח לו עליו, ואני אצטרך לחזור בי בפגישה משפילה.</p>
<p class="text">"קופצת לך הגבה?" אומרת ג'ואן ובוחנת אותי.</p>
<p class="text">"לא. מה? קופצת לי הגבה?" אני מרימה יד אל הפנים. "אולי."</p>
<p class="text">אני שמה לב שהיא התעלמה מהשאלה האמיתית שלי. איך אנשים יכולים לעשות את זה? אני לא מתאפקת ומציצה במסך המחשב - רוב וילסון שלח כרגע עוד מייל, הפעם עם ארבעה סימני קריאה.</p>
<p class="text">"ג'ואן, יש לי מלא עבודה," אני אומרת בייאוש. "אבל תודה על ההעצמה. אני מרגישה כל כך הרבה יותר... מועצמת."</p>
<p class="text">אני חייבת לעשות משהו, אני חושבת בלחץ, כשהיא מתרחקת סוף־סוף ואני שבה להקליד. אני חייבת לעשות משהו. העבודה הזאת היא לא מה שהיא היתה אמורה להיות. אפילו לא קרוב. כל כך התרגשתי כשקיבלתי אותה, לפני שנתיים. המנהלת של מבצעי מכירות מיוחדים בזוס! התחלתי בספרינט מטורף, השקעתי בה את כל כולי וחשבתי שאני בדרך הבטוחה לעבר אופק מרגש. אבל הדרך כבר לא בטוחה. היא בוצית. בוץ עמוק ודביק.</p>
<p class="text">אני לוחצת על "שלח", נושפת ומשפשפת את הפנים. אני צריכה קפה. אני נעמדת, מתמתחת והולכת אל החלון להפסקה קצרה. המשרד שקט ודרוך; חצי מאנשי הצוות שלי עובדים היום מהבית. לינה במשרד, אבל היא מקלידה בטירוף בתחנת העבודה שלה, האוזניות שלה מהודקות לאוזניים, ועל פניה מבט זועף רצחני. לא פלא שג'ואן לא העזה להתקרב אליה.</p>
<p class="text">אז לעזוב? להחליף עבודה? אבל אלוהים, צריך כל כך הרבה אנרגיה כדי להחליף עבודה. צריך לקרוא מודעות דרושים ולדבר עם ציידי ראשים ולהחליט על אסטרטגיה לבחירת קריירה. צריך למצוא את קורות החיים ולזכור את כל ההישגים ולבחור בגדים לראיונות, ואז להצליח איכשהו לצאת בסתר להתראיין באמצע יום העבודה. אני אצטרך להישמע נמרצת ואנרגטית בזמן שפאנל של אנשים מפחידים יבחן אותך. לחייך באושר כשהם יאלצו אותי להמתין ארבעים דקות, ובו־זמנית להילחץ מהפיגור שאני צוברת בינתיים בעבודה הנוכחית שלי.</p>
<p class="text">וזה תהליך הקבלה רק לעבודה אחת. ואז מקבלים תשובה שלילית וצריך להתחיל הכול מחדש. רק המחשבה על זה עושה לי חשק להתכרבל מתחת לשמיכה ולא לצאת. אני לא מצליחה כרגע אפילו לטפל בחידוש הדרכון שלי. שלא לדבר על החיים שלי.</p>
<p class="text">אני נשענת על השמשה, והמבט שלי משוטט מטה. המשרד שלנו נמצא ברחוב רחב והומה בצפון לונדון, מלא בנייני משרדים מכוערים משנות השמונים, עם מרכז קניות מאכזב ובאופן ממש לא קשור - גם מנזר, ממש ממול. זה בניין ויקטוריאני, ואי־אפשר לדעת שזה מנזר לולא הנזירות שנכנסות ויוצאות. נזירות מודרניות בג'ינס ובכיסוי ראש שנוסעות באוטובוסים אלוהים יודע לאן. בטח למקלטים לחסרי בית, לעבודת חסד.</p>
<p class="text">בזמן שאני מתבוננת, כמה נזירות שמדברות בהתרגשות יוצאות משם ומתיישבות על הספסל בתחנת האוטובוס. כאילו, תסתכלו עליהן. כמה החיים שלהן שונים משלי. לנזירות יש מיילים? אני מתערבת שלא. בטח אסור להן בכלל לשלוח מייל. הן לא צריכות לענות למאה ושלושה ווטסאפים בכל ערב. הן לא צריכות להתנצל כל היום בפני אנשים כועסים. הן לא צריכות למלא לוחות חזון אונליין. כל הערכים שלהן שונים.</p>
<p class="text">אולי גם אני יכולה לחיות חיים אחרים. למצוא עבודה אחרת, לעבור דירה, לשנות הכול מהיסוד. נחוץ רק תמריץ. אני צריכה תמריץ. סימן מהיקום, אולי.</p>
<p class="text">אני פונה לאחור באנחה וניגשת למכונת הקפה. בינתיים אצטרך לסמוך על הקפאין שיעזור לי לעבור את זה.</p>
<p class="text-1">אני יוצאת מהבניין בשש ושואפת לקרבי את אוויר הערב הקר בלגימות גדולות, כאילו נחנקתי כל היום. מתחת למשרד של החברה שלנו יש בית קפה של פּרֶט־א־מנגֶ'ה, ואני הולכת ישר לשם כמו בכל ערב.</p>
<p class="text">העניין עם פרט־א־מנג'ה הוא שאפשר לקנות שם את כל הארוחות, לא רק ארוחת צהריים. באמת אפשר לעשות את זה. ומרגע שמגלים את זה, אפשר להסתדר בחיים. או לפחות להסתדר קצת יותר בקלות.</p>
<p class="text">אני לא יודעת מתי הבישול נהיה עסק מרתיע כל כך עבורי. זה התפתח בסתר איכשהו. אבל עכשיו אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם זה. אני לא מסוגלת להתמודד עם לקנות איזה... לא יודעת... אוכל, נראה לי, מהסופרמרקט. ואז לקלף אותו או מה שזה לא יהיה, לחתוך אותו, להוציא מחבתות וסירים ולחפש מתכון ואחר כך עוד לשטוף כלים. עצם המחשבה מציפה אותי. איך אנשים עושים את זה בכל ערב?</p>
<p class="text">הרי ראפּ פלאפל וחלוּמי הוא ארוחת ערב טעימה, חמה ומנחמת שהולכת יופי עם כוס יין, ואז פשוט זורקים את העטיפה לפח.</p>
<p class="text">אני לוקחת את הראפ שלי, חטיף שוקולד, משקה "בריאות" כלשהו בפחית ומוזלי - לארוחת הבוקר של מחר - יחד עם תפוח. אלה חמשת הפירות ביום שלי, כפי שמומלץ (אוקיי, אחד ביום, אם אתם רוצים להתקטנן).</p>
<p class="text">בקופה אני מוציאה את כרטיס האשראי ומצפה לעסקה האלקטרונית השקטה הקבועה, אבל כשאני מצמידה אותו לקורא, שום דבר לא קורה. אני מרימה את המבט ורואה את המוכר מחייך אלי, עיניו הכהות חמות וידידותיות.</p>
<p class="text">"את קונה אותו דבר בכל ערב," הוא אומר. "ראפ, מוזלי, תפוח, משקה, חטיף שוקולד. אותו הדבר."</p>
<p class="text">"כן," אני אומרת בהפתעה.</p>
<p class="text">"את אף פעם לא מבשלת? הולכת למסעדה?"</p>
<p class="text">אני נדרכת באחת. מה זה פה, משטרת האוכל?</p>
<p class="text">"יש לי בדרך כלל עבודה שלא הספקתי לסיים." אני מחייכת באיפוק. "אז."</p>
<p class="text">"אני לומד להיות שף," הוא עונה בנינוחות. "אני בקטע של אוכל. נראה לי שחבל לאכול את אותו הדבר בכל יום."</p>
<p class="text">"טוב. זה בסדר. אני אוהבת את זה. תודה."</p>
<p class="text">אני שולחת מבט רב־משמעות אל קורא הכרטיסים, אבל נראה שהוא לא ממהר להשלים את העסקה.</p>
<p class="text">"את יודעת מה הערב המושלם בעיני?" הוא אומר. "הוא כולל אותך, דרך אגב."</p>
<p class="text">הקול שלו נמוך וקצת מפתה. הוא לא הוריד ממני את העיניים במשך כל השיחה הזאת. אני ממצמצת אליו בחזרה, מבולבלת. מה קורה פה עכשיו? רגע, הוא מתחיל איתי? הוא מפלרטט איתי?</p>
<p class="text">כן, זה מה שהוא עושה. שיט!</p>
<p class="text">אוקיי. מה אני עושה?</p>
<p class="text">אני רוצה לפלרטט בחזרה? איך אני מפלרטטת בחזרה? איך זה הולך, תזכירו לי? אני מנסה לחפש בתוך עצמי את מהלכי הפלרטוט שלי. את הגרסה הקלילה והכיפית של סשה וורת שהיתה מחייכת או אומרת משהו שנון. אבל איבדתי את זה. אני ריקה מבפנים. אין לי מה להגיד.</p>
<p class="text">"היינו מסתובבים בבורו מרקט," הוא ממשיך, לא נרתע מחוסר התגובה שלי. "קונים ירקות, עשבי תיבול, גבינה. ואז היינו הולכים הביתה, מבשלים כמה שעות ואוכלים ארוחה נהדרת... ורואים לאן ממשיכים משם. מה דעתך?"</p>
<p class="text">העיניים שלו מתקמטות בצורה מקסימה. אני יודעת מה הוא מצפה ממני להגיד. איך אגיד לו מה אני באמת חושבת?</p>
<p class="text">"את האמת?" אני אומרת בניסיון להרוויח קצת זמן.</p>
<p class="text">"רק את האמת." החיוך שלו מתרחב באופן מידבק. "תהיי הכי אמיתית. אני לא מפחד."</p>
<p class="text">"האמת היא שזה נשמע די מתיש," אני אומרת בבוטות. "כל הבישול הזה. לקצוץ. ואחרי זה לפַנות. קליפות תפוחי אדמה בכל מקום, אתה יודע? וחלק תמיד נופל על הרצפה וצריך לטאטא..." אני משתתקת. "זה לא באמת בשבילי."</p>
<p class="text">רואים שהוא מופתע מהתשובה שלי, אבל הוא מתאושש כמעט מיד. "אפשר לדלג על הבישול," הוא מציע.</p>
<p class="text">"אז מה, ישר לסקס?"</p>
<p class="text">"אה." הוא צוחק, עיניו נוצצות. "אולי להתקדם בכיוון הזה."</p>
<p class="text">אוי אלוהים, הוא נראה בחור ממש נחמד. אני צריכה להיות כנה לגמרי איתו.</p>
<p class="text">"אוקיי, אז הבעיה עם סקס היא שאני לא ממש מעוניינת בו כרגע. אני יכולה להבין למה אתה בעניין," אני מוסיפה בנימוס. "אבל מבחינתי, פחות. אם כי תודה שניסית."</p>
<p class="text">אני שומעת התנשפות מאחורי, מסתובבת לאחור ורואה אישה במעיל סגול נועצת בי מבט. "השתגעת?" היא צועקת. "אני אבוא," היא מוסיפה בקול צרוד. "אני אבוא ואבשל איתך. וכל שאר הדברים. מתי שתרצה. רק תגיד."</p>
<p class="text">"אני אבוא!" מצטרף לשיחה גבר נאה שעומד בתור השני. "אתה בִּי, נכון?" הוא אומר למוכר, שנראה מבוהל ומתעלם משניהם.</p>
<p class="text">"את לא בעניין של סקס?" הוא אומר ובוחן אותי בסקרנות. "את דתייה?"</p>
<p class="text">"לא, פשוט הפסקתי עם זה. נפרדתי ממישהו לפני שנה ו..." אני מושכת בכתפי. "לא יודעת. כל העסק הזה לא עושה לי את זה."</p>
<p class="text">"כל העסק של סקס לא עושה לך את זה?" הוא צוחק צחוק קולני וספקני. "לא. אני לא מאמין לך."</p>
<p class="text">אני מרגישה שאני מתעצבנת. מי הזר הזה, שיגיד מה עושה לי ומה לא עושה לי את זה?</p>
<p class="text">"זה נכון!" אני משיבה, קצת יותר ברוגז ממה שהתכוונתי. "מה כל כך נהדר בסקס? זאת אומרת, כשחושבים על זה, מה זה סקס? זה... זה..." אני מחווה סביב בפראות. "זה איברי מין שמתחככים אחד בשני. כאילו, באמת? זה אמור להיות מהנה? איברי מין שמתחככים?"</p>
<p class="text">כל המקום משתתק, ואני מבינה שעשרים איש בערך נועצים בי מבטים.</p>
<p class="text">אוקיי, אני אצטרך למצוא סניף אחר.</p>
<p class="text">"אני חושבת שאשלם עכשיו," אני אומרת בפנים בוערות. "תודה."</p>
<p class="text">המוכר גובה ממני את התשלום, ממלא את השקית ומושיט לי אותה בדממה. ואז הוא שוב מיישיר מבט אלי. "זה פשוט עצוב," הוא אומר. "מישהי כמוך. זה עצוב."</p>
<p class="text">המילים שלו נוגעות במָקום רגיש עמוק בתוכי. מישהי כמוני. מי זאת? פעם הייתי מישהי שיכולה לפלרטט, לעשות סקס, לעשות כיף, ליהנות מהחיים. מי שאני עכשיו זאת לא אני. אבל נראה שאני לא מסוגלת להיות מישהי אחרת.</p>
<p class="text">"נכון." אני מהנהנת. "זה עצוב."</p>
<p class="text-1">בדרך כלל אני לוקחת את ארוחת הערב מפרט־א־מנג'ה בחזרה לשולחן שלי, אבל אני כל כך מרוקנת, שאני מחליטה ללכת ישר הביתה. ברגע שאני נכנסת לדירה, אני שוקעת בכיסא, בלי להוריד את המעיל, ועוצמת עיניים. כל ערב אני חוזרת לכאן ומרגישה כאילו רצתי כרגע מרתון, כשאני גוררת פיל מאחורי.</p>
<p class="text">אני פוקחת עיניים בקושי ומוצאת את עצמי מסתכלת על שורת הצמחים המתים שעל אדן החלון, שאני מתכננת לזרוק כבר חצי שנה.</p>
<p class="text">יום אחד אני אעשה את זה. אני באמת אעשה את זה. רק... לא ממש בשנייה הזאת.</p>
<p class="text">בסופו של דבר אני מצליחה להתנער מהמעיל, למזוג לעצמי כוס יין ולהתיישב על הספה, עם שקית האוכל לרגלי. הטלפון שלי מהבהב ומודיע על הודעות ווטסאפ, ואני נכנסת ורואה שהחברים הוותיקים שלי מהאוניברסיטה מדברים על איזו תוכנית חדשה - להכין לפי התור ארוחת ערב לפי נושאים של סרטים, איזה כיף זה יהיה?</p>
<p class="text">אין סיכוי שאני מארחת פה מישהו לארוחת ערב. זה מביך מדי. הדירה שלי נראית נורא. איפה שאני לא מסתכלת, יש עדויות למשהו שהתכוונתי לעשות - מצנצנות הצבע שלא פתחתי, דרך גומיות הכוח שרציתי להתאמן איתן ועד לצמחים המתים ולמגזינים שלא קראתי. אמא שלי עשתה לי מינוי ל"בריאות האישה". אמא שלי, שעובדת בסוכנות נדל"ן ועושה פילאטיס ומאופרת מושלם כבר לפני שבע בבוקר בכל יום.</p>
<p class="text">לידה אני מרגישה כישלון מוחלט. איך היא עושה את זה? בגילי היא היתה נשואה והכינה לזניה כל ערב לאבא שלי. לי יש עבודה אחת. דירה אחת. אפס ילדים. ובכל זאת אני מרגישה שהחיים האלה בלתי אפשריים.</p>
<p class="text">קבוצת הווטסאפ עברה לדון עכשיו בסדרה המדוברת האחרונה, ונראה לי שכדאי שגם אני אגיד משהו.</p>
<p class="text"><span class="bold _idGenCharOverride-1">נשמע מדהים!</span> אני מקלידה. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אני בטוח אראה!!</span></p>
<p class="text">אני משקרת. אני לא אראה את זה. אני לא יודעת מה קרה לי - אולי יש לי תסמונת "עייפות סדרות"? או תסמונת "עייפות שֹיחות על סדרות"? שיחות ניצתות בעבודה כמו שריפות יער, ופתאום כולם כאילו במועדון סודי, מִתעלים זה על זה בפרשנות המומחים שלהם. "אוי, לא מעריכים את זה מספיק. זה שייקספירי. לא ראית את זה? את חייבת." מי שהכי מתקדם בצפייה מתנהג כאילו הוא שונדה ריימס, רק בגלל שהוא יודע מה קורה בפרק שש. סטיוארט, החבר לשעבר שלי, היה כזה. "חכי ותראי," הוא היה אומר בהתנשאות, כאילו המציא את כל העניין. "את חושבת שזה טוב עד עכשיו? חכי ותראי."</p>
<p class="text">פעם הייתי צופה בסדרות. פעם הייתי נהנית מהן. אבל המוח שלי הכריז על שביתה; אני לא יכולה להתמודד עם שום דבר חדש. במקום זאת, אחרי שאני מסיימת לאכול את הראפ, אני מדליקה את הטלוויזיה, גוללת למטה בממיר המקליט, מוצאת את "לא רק בלונדינית" ולוחצת על "נגֵן שוב סרט" אולי בפעם המאה.</p>
<p class="text">אני רואה את "לא רק בלונדינית" בכל ערב, ושמישהו ינסה לעצור אותי. כששיר הפתיחה מתחיל, אני צונחת על הספה ונוגסת בחטיף השוקולד, צופה בסצנות המוכרות כמו בטרנס של היפנוזה. רצף הפתיחה הזה הוא פסק הזמן שלי. כמה דקות שבהן אני לא עושה כלום, רק בוהה בעולם מרשמלו ורוד.</p>
<p class="text">ואז, כשריס ויתרספון מופיעה על המסך, זה האות שלי לזוז. אני חוזרת להכרה ומושיטה יד אל המחשב הנייד. אני פותחת את תיבת האימייל, נושמת עמוק כאילו האוורסט ניצב לפני ולוחצת על המייל הראשון שמסומן בדגל.</p>
<p class="text _idGenParaOverride-1"><span class="bold _idGenCharOverride-1">קרינה היקרה, אני ממש מצטערת שעדיין לא חזרתי אלייך בעניין הזה.</span> אני לוגמת מהיין. <span class="bold _idGenCharOverride-1">אנא קבלי את התנצלותי הכנה.</span></p>
</div>



			
ספר מודפס
מחיר מוצר 79.20 ₪ מחיר רגיל 89.10 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 74.24 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
מיריבים לאוהבים קומדיה רומנטית רומנטיקה בחופשה רומנטיקה מרגשת
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!