ארץ ים 3 החוף הרחוק ביותר
בחוף הרחוק ביותר, סכנה מאיימת על ארץ-ים: העולם וקוסמיו הולכים ומאבדים את הקסם ואיתו את מהות החיים. גד, המכונה נץ – רב־מג, קוסם ושר דרקונים – נחוש לגלות את מקור האובדן.
לצד ארן, הנסיך הצעיר של ממלכת אנלאד, גד יוצא למסע גורלי. כדי להשיב את הקסם לעולם שניהם יאלצו להגיע עד לקצוות הרחוקים ביותר שלו – אפילו מעבר לממלכת המוות – ולהתמודד עם סכנות שיעמידו במבחן את גופם ואת נפשם.
החוף הרחוק ביותר הוא הספר השלישי בסדרת ארץ-ים הידועה מאת אורסולה לה גווין.

* זוכה פרס הספר האמריקאי הטוב ביותר לשנת 1973 *
שם: ארץ ים 3 החוף הרחוק ביותר
מחבר/ת: אורסולה לה גווין
שפה: עברית
תחום: מדע בדיוני ופנטזיה
תת תחום: מדע בדיוני ופנטזיה
מק״ט: 011460034
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 88.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="kot-a">פרק 1:</p>
<p class="Kot-b">עץ הרואן</p>
<p class="text-first"><span class="_idGenDropcap-1">ב</span>חצר המזרקה זרחה השמש של מרס בין עלים צעירים של מֵילה ואוּלמוּס, והמים קיפצו ונפלו מבעד לצללים ולאור בהיר. את החצר נטולת הגג הקיפו ארבעה קירות אבן גבוהים. מעברם האחר היו החדרים והחצרות, המעברים והמסדרונות, המגדלים ולבסוף חומותיו החיצוניות העבות של הבית הגדול של רוק. החומות הללו יכלו לעמוד בכל מתקפה של צבא אויב או רעידת אדמה או הים עצמו, שכן לא היו עשויות אבן בלבד, אלא גם קסם בלתי ניתן להכנעה. שהרי רוק הוא אי החכמים, ובו מלמדים את אומנות הקסם. והבית הגדול הוא בית הספר ומרכזו של הקסם כולו. ומרכזו של הבית הזה הוא אותה חצר קטנה עמוק בין החומות, שם מפכים המים במזרקה והעצים עומדים בגשם או בשמש או באור הכוכבים.</p>
<p class="text">שורשיו של העץ הקרוב ביותר למזרקה, עץ רואן גדול וחסון, עיקמו וסדקו את רצפת השיש. ורידי טחב ירוק בוהק מילאו את הסדקים והתפשטו מעלה מחלקת הדשא שסביב אגן המים. נער ישב שם על בליטת השיש והטחב ועקב במבטו אחרי זרימת הסילון המרכזי של המזרקה. הוא היה כמעט גבר ועם זאת עדיין נער, דק גו ולבוש בבגדים משובחים. תווי פניו היו כה עדינים, כה דוממים, שהיה יכול להיות מפוסל מארד מוזהב.</p>
<p class="text">מאחוריו, כחמישה מטרים ממנו, מתחת לעצים שבצדה האחר של המדשאה המרכזית הקטנה, עמד איש, כך בכל אופן היה נדמה. היה קשה לדעת בוודאות בריצודם המהיר של הצללים ובאור החמים. אולם לבטח הוא היה שם, אדם לבוש בלבן העומד בדממה. כשהנער צפה במזרקה, האיש צפה בנער. לא היו שום צליל או תנועה, פרט לריקוד העלים וריקוד המים ושירם הבלתי פוסק.</p>
<p class="text">האיש צעד לפנים. רוח הרטיטה את עץ הרואן והניעה את העלים שנפתחו זה לא כבר. הנער זינק על רגליו בתנועה גמישה ומופתעת. הוא פנה אל האיש וקד לו. "אדוני הרב־מג," אמר.</p>
<p class="text">האיש עצר מולו, דמות נמוכה, זקופה וחיונית בגלימת צמר לבן עם ברדס. מעל קפלי הברדס המופשל נראו פנים שגונן אדמדם כהה, מעוקלות חוטם וחרוצות בצלקות ישנות באחת הלחיים. העיניים היו בורקות ועזות מבט, אך דיבורו היה רך. "זה מקום נעים לשבת בו, חצר המזרקה," אמר, והיות שצפה מראש את התנצלותו של הנער, הוסיף, "באת מרחוק ולא נחת. חזור לשבת."</p>
<p class="text">הוא כרע ברך על השפה הלבנה של האגן, הושיט את ידו אל טבעת הטיפות המנצנצות שנפלו מהקומה העליונה של המזרקה והניח למים לזרום מבעד לאצבעותיו. הנער התיישב שוב על האריחים המבוקעים, ולרגע קט שתקו שניהם.</p>
<p class="text">"אתה בנו של נסיך אנלאד והאנלאדים," אמר הרב־מג, "יורש העצר לנסיכות מוֹרֵד. אין בכל ארץ־ים ירושה עתיקה יותר, או יפה יותר. ראיתי את מטעי אנלאד באביב ואת הגגות הזהובים של בֵּרילָה... מה שמך?"</p>
<p class="text">"שמי אָרֶן."</p>
<p class="text">"זאת בלי ספק מילה בניב של ארצך. מה פירושה בשפה השגורה שלנו?"</p>
<p class="text">הנער אמר, "חרב."</p>
<p class="text">הרב־מג הנהן. שוב השתררה שתיקה, ואז הנער אמר, ללא חוצפה אך גם ללא ביישנות, "חשבתי שהרב־מג יודע את כל השפות."</p>
<p class="text">האיש הניד בראשו ולא התיק את מבטו מהמזרקה.</p>
<p class="text">"ואת כל השמות..."</p>
<p class="text">"את כל השמות? רק סגוי שאמר את המילה הראשונה, שרומם את האיים ממעמקי הים, ידע את כל השמות. אמנם," אמר הרב־מג ועיניו הבורקות ננעצו בפניו של ארן, "אילו הייתי צריך לדעת את שמך האמיתי, הייתי יודע אותו. אבל אין צורך. אקרא לך ארן. ואני נץ. אמור לי, איך היה המסע לכאן?"</p>
<p class="text">"ארוך מדי."</p>
<p class="text">"הרוחות לא נשבו היטב במפרשים?"</p>
<p class="text">"הרוחות היו טובות, אבל החדשות שאני נושא עמי רעות, אדון נץ."</p>
<p class="text">"אם כך, ספר לי," אמר הרב־מג בקול חמור, אך כמו אדם בוגר שמשתף פעולה עם ילד חסר סבלנות. ובזמן שארן דיבר, הוא חזר להביט במסך הבדולח של הטיפות הנופלות מהאגן העליון אל התחתון, לא כאילו אינו מקשיב לדבריו של הנער, אלא כמי שמקשיב לדבר מה נוסף.</p>
<p class="text">"ידוע לך, אדוני, שהנסיך אבי הוא קוסם בעצמו, משושלתו של מורד, ובנעוריו שהה שנה ברוק. יש לו כוח מסוים וידע מסוים, אף שהוא משתמש באומנותו לעתים נדירות, שכן הוא עסוק בניהול הממלכה ובסדריהּ, בשליטה בערים ובענייני המסחר. ציי האי שלנו יוצאים מערבה, אפילו עד לכנף המערבית, כדי לסחור באבני ספיר ובעורות שור ובבדיל. בתחילת החורף האחרון חזר רב־חובל לעירנו ברילה עם סיפור שהגיע לאוזניו של אבי, והוא זימן אליו את האיש ושמע אותו מפיו." הנער דיבר במהירות, בביטחון. הכשירו אותו אנשי חצר מיומנים, והוא לא סבל מהמודעות העצמית היתרה המאפיינת צעירים.</p>
<p class="text">"רב־החובל אמר שבאי נַרְבֵדוּאֶן, השוכן כשמונה מאות קילומטרים ממערב לנו בנתיבי הספינות, אין עוד קסם. ללחשים לא היה כוח שם, כך הוא אמר, ומילותיה של אומנות הקסם נשכחו. אבי שאל אותו אם נכון שכל המכשפים והיידעוניות עזבו את האי, והוא ענה: 'לא. יש כמה שהיו מכשפים, אך הם אינם מטילים עוד לחשים, אפילו לא מִקסמים לתיקון קומקומים או למציאת מחט שאבדה.' ואבי שאל, 'האם אנשי נרבדואן מיואשים?' ורב־החובל אמר שוב, 'לא, נראה שהדבר אינו מפריע להם.' ואכן, הוא אמר, היה ביניהם חולי וקציר הסתיו היה דל, ובכל זאת נדמה שלא אכפת להם. הוא אמר - הייתי שם כשהוא דיבר עם הנסיך - הוא אמר, 'הם היו כמו אנשים חולים, כמו אדם שנאמר לו שימות בתוך שנה, והוא אומר לעצמו שזה לא נכון, שהוא יחיה לנצח. הם ממשיכים בשלהם,' אמר, 'בלי להביט בעולם.' וכשסוחרים אחרים שבו לאנלאד, הם חזרו על אותו סיפור: נרבדואן נהפכה לארץ ענייה שאיבדה את אומנות הקסם. אבל כל אלה לא היו אלא מעשיות מהכנף, שהן תמיד מוזרות, ורק אבי הקדיש להן מחשבה.</p>
<p class="text">"ואז בשנה החדשה, בפסטיבל הטלאים שאנו עורכים באנלאד, כשנשות הרועים באות העירה עם בכורי העדרים, אבי הטיל על הקוסם רוּט לומר את לחשי הריבוי על הטלאים. אבל רוט חזר להיכלנו נסער והניח את מטהו ואמר, 'אדוני, איני יכול לומר את הלחשים.' אבי תחקר אותו, אבל הוא רק אמר, 'שכחתי את המילים ואת התִבנוּת.' ולכן אבי הלך לשוק ואמר את הלחשים בעצמו, והפסטיבל הושלם. אבל באותו ערב ראיתי אותו חוזר לארמון עגמומי ומותש, והוא אמר לי, 'אמרתי את המילים, אך איני יודע אם היתה להן משמעות.' ואכן, יש בעיות בעדרים באביב הזה, הכבשים מתות בהמלטה, וטלאים רבים נולדים מתים, ואחרים... מעוותים." קולו הקליל והלהוט של הנער כבה. הוא העווה את פניו כשאמר את המילה האחרונה הזאת ובלע רוק. "ראיתי כמה מהם," אמר ושתק זמן מה.</p>
<p class="text">"אבי חושב שהעניין הזה, והסיפור של נרבדואן, מעידים על רוע הפועל באזורנו. הוא רוצה לקבל את עצת החכמים."</p>
<p class="text">"שליחתך לכאן מוכיחה שהוא פועל בבהילות," אמר הרב־מג. "אתה בנו יחידו, והמסע מאנלאד לרוק אינו קצר. יש לך דברים נוספים לספר?"</p>
<p class="text">"רק סיפורי סבתא מהגבעות."</p>
<p class="text">"מה אומרות הסבתות?"</p>
<p class="text">"שכל העתידות שרואות היידעוניות בעשן ובבריכות מבשרות רעות וששיקויי האהבה שלהן משתבשים. אבל אלה אנשים ללא קסם אמיתי."</p>
<p class="text">"גילוי עתידות ושיקויי אהבה אינם רבי־חשיבות, אך לזקנות כדאי להקשיב. האשפים של רוק ידונו במסר שלך. אבל איני יודע, ארן, איזו עצה נוכל להשיא לאביך. כי אנלאד אינה הארץ הראשונה שבשורות כאלה הגיעו ממנה."</p>
<p class="text">הפלגתו של ארן מצפון, שבמהלכה חלף על פני האי הגדול האבנור והגיע לרוק דרך ים הטבור, היתה מסעו הראשון. רק בשבועות האחרונים ראה לראשונה ארצות שלא היו ארצו, רק עכשיו נעשה מודע למרחק ולמגוון והבין שיש עולם גדול מעבר לגבעות הנעימות של אנלאד, ואנשים רבים חיים בו. הוא לא היה רגיל לחשוב לרוחב, ולכן נדרשו לו כמה רגעים להפנים את מה שנאמר לו. "איפה עוד?" שאל בקול מבוהל מעט, כי קיווה להביא מרפא מהיר לביתו, לאנלאד.</p>
<p class="text">"בהתחלה בכנף הדרומית. ולאחרונה אפילו בדרום הארכיפלג, בוואטהוֹרְט. יש המספרים שלא טווים עוד קסם בוואטהורט. קשה לדעת בוודאות. הארץ הזאת בחרה מזמן בדרך המרד והפיראטיות, ואומרים שאין סוחר דרומי שאינו שקרן. אבל הסיפור הוא תמיד אותו הדבר: מעיינות הקסם יבשו."</p>
<p class="text">"אבל כאן ברוק -"</p>
<p class="text">"כאן ברוק לא חווינו דברים כאלה כלל. אנחנו מוגנים כאן מפני סופות ושינויים ותהפוכות הגורל כולן. אולי מוגנים טוב מדי. נסיכי, מה תעשה כעת?"</p>
<p class="text">"אחזור לאנלאד כשיהיה לי משהו חד־משמעי לומר לאבי על טבעו של הרוע הזה ועל הדרך לרפאו."</p>
<p class="text">הרב־מג הביט בו שוב והפעם, למרות ההכשרה הרבה שקיבל, הסיט ארן את מבטו. הוא לא ידע מדוע, כי לא היתה כוונה רעה בעיניים הללו. הן היו חסרות פניות, שלוות, חומלות.</p>
<p class="text">באנלאד נשאו כולם את עיניהם אל אביו, והוא היה בנו. איש לא הביט בו כך מעולם - לא כארן, נסיך אנלאד, בנו של הנסיך השולט, אלא כארן ותו לא. הוא לא רצה להודות שיש בו פחד ממבטו של הרב־מג, אבל הוא גם לא היה מסוגל לפגוש בו. נדמה שהמבט הזה מגדיל שוב את העולם סביבו, וכעת לא רק אנלאד שקעה בתהום של חוסר חשיבות אלא גם הוא עצמו, כאילו בעיניו של הרב־מג הוא אינו אלא דמות זניחה, זניחה עד מאוד, בנוף נרחב של יבשות מוקפות ים שאפלה מרחפת מעליהן.</p>
<p class="text">אצבעותיו שיחקו בטחב הבוהק שצמח בסדקים שבין מרצפות השיש, ולאחר רגע דיבר. קולו, שהעמיק רק בשנתיים האחרונות, נשמע באוזניו דק וסדוק: "ואעשה כל שתבקש ממני."</p>
<p class="text">"חובתך היא לאביך, לא אלי," אמר הרב־מג.</p>
<p class="text">עיניו עדיין היו נעוצות בארן, שהרים סוף־סוף את ראשו להשיב לו מבט. כשהנסיך דיבר כך בכניעות הוא שכח פתאום את עצמו, וכעת ראה מולו את הרב־מג: הקוסם הגדול בארץ־ים, האיש שחסם את הבאר השחורה של פוּנדאוּר והשיב את הטבעת של אֶרֶת־אַקְבֶּה מהקברים של אטואן ובנה את חומת הים העמוקה של נֶפּ; המלח שהפליג מאַסְטוֹוֶל עד סֶלידוֹר; שר הדרקונים היחיד בימיו. הוא כרע שם ליד המזרקה, אדם נמוך שאינו צעיר עוד, קולו רך, עיניו עמוקות כמו הערב.</p>
<p class="text">ארן נחפז לעבור מישיבה לכריעה רשמית על שתי ברכיו. "אדוני," אמר בגמגום, "הרשה לי לשרת אותך!"</p>
<p class="text">ביטחונו העצמי נעלם, פניו היו סמוקות, קולו רעד.</p>
<p class="text">למותניו חגר חרב בנדן עור חדש, עם הטבעה באדום ובזהב. אבל החרב עצמה היתה פשוטה, עם שמוּרה שחוקה עשויה ארד מוכסף. הוא שלף אותה, שוב נחפז בתנועותיו, והגיש את הניצב לרב־מג, כאביר לנסיכו.</p>
<p class="text">הרב־מג לא הושיט את ידו לגעת בניצב. הוא הביט בחרב ואז בארן. "החרב שלך, לא שלי," אמר. "ואתה אינך משרתו של איש."</p>
<p class="text">"אבל אבי אמר שאוכל להישאר ברוק עד שאלמד מהו הרוע הזה, ואולי אף ארכוש מידה של שליטה בקסם - אין לי מיומנות, ואני לא חושב שיש לי כוח כלשהו, אבל היו מגים בין אבותי - אם אוכל באופן כזה או אחר להועיל לך -"</p>
<p class="text">"לפני שאבותיך היו מגים," אמר הרב־מג, "הם היו מלכים."</p>
<p class="text">הוא קם על רגליו, ניגש לארן בצעד שקט ונמרץ, אחז בידו של הנער ומשך אותו לעמידה. "אני מודה לך על הצעתך לשרתי, ואף שאיני מקבל אותה כעת, אולי אקבלהּ בעתיד, כשנלמד עוד על העניינים הללו. אין לסרב בקלות דעת להצעתה של נפש נדיבה. ואין להסיט בקלות דעת את חרבו של צאצא לשושלת מורד!... עכשיו לך. הבחור שהביא אותך לכאן ידאג לך למזון, לרחצה ולמנוחה. לך," והוא דחף קלות את ארן בין שכמותיו, מחוות קרבה שאיש מעולם לא העז לבצע לפני כן ושהיתה מרגיזה את הנסיך אילו היה מדובר בכל אדם אחר. אבל מגע ידו של הרב־מג העביר בו צמרמורת מופלאה. כי ארן התאהב.</p>
<p class="text">הוא היה נער פעיל שאהב משחקים, התגאה במיומנויותיו הגופניות והשכליות והיטיב למלא את חובותיו בטקס ובממשל, שלא היו קלות ערך וגם לא פשוטות. אך הוא מעולם לא התמסר כל כולו לשום דבר. הכול בא לו בקלות, והוא עשה הכול בקלות. הכול היה משחק, והוא שיחק בלאהוב. אבל עכשיו ניעורה נפשו, ולא בשל משחק או בזמן חלום, אלא בזכות תחושה של כבוד, סכנה וחוכמה, בזכות פנים מצולקות וקול שקט ויד כהה האוחזת במטה הטקסוס - מטה העץ השחור שאות כסופה משובצת בו בסמוך לנקודת האחיזה, הרונה האבודה של המלכים - כאילו אינה מודעת לכוחו.</p>
<p class="text">כך נעשה בבת אחת הצעד הראשון אל מחוץ לילדות, בלי להביט לפנים או לאחור, בלי זהירות ובלי סייג.</p>
<p class="text">כל מילות הפרידה המנומסות פרחו מזיכרונו, והוא מיהר אל הפתח בצעדים מגושמים, בפנים קורנות, בצייתנות. והרב־מג גד צפה בו הולך.</p>
<p class="text-1">גד עמד זמן מה ליד המזרקה, תחת עץ המילה, ואז הרים את פניו אל השמים שטופי השמש. "שליח רך נושא בשורות רעות," אמר בחצי קול, כאילו דיבר אל המזרקה. היא לא הקשיבה אלא המשיכה לדבר בלשונה הכסופה, והוא האזין לה זמן מה. אחר כך צעד לדלת אחרת, שארן לא הבחין בה, ושעיניים מעטות בלבד היו מבחינות בה גם אילו התאמצו לחפש, ואמר, "האשף העומד בדלת."</p>
<p class="text">איש קטן וחסר גיל הופיע. הוא לא היה צעיר, ולכן לא היתה ברירה אלא לומר שהוא זקן, אבל המילה הזאת לא הלמה אותו. פניו היו יבשות ובגון השנהב, וחיוכו הנעים חרץ עיקולים ארוכים בלחייו. "מה קרה, גד?" שאל.</p>
<p class="text">שכן הם היו לבדם, והוא היה אחד משבעה בלבד בעולם כולו שידעו את שמו של הרב־מג. האחרים היו אשף השמות מרוק; אוגיון השקט, הקוסם מרֶה אַלבּי ששנים רבות לפני כן, על הר גונט, נתן לגד את שמו; הגבירה הלבנה מגונט, טֵנַר בעלת הטבעת; קוסם כפרי באיפיש ששמו וֶטש; באיפיש היתה גם אשתו של נגר, אם לשלושה ילדים, חפה מכל קסם אך רבת־חוכמה בעניינים אחרים, ששמה יארוֹ; ולבסוף, בצדה האחר של ארץ־ים, בקצה מערב, שני דרקונים: אוֹרְם אֶמבַּר וקָלֵסין.</p>
<p class="text">"עלינו להיפגש הערב," אמר הרב־מג. "אני אלך לאשף התבניות. ואשלח שליח לקוּרֶמְקארמֵרוּק, כדי שיניח את רשימותיו ויאמר לתלמידיו לנוח ערב אחד ויבוא אלינו, גם אם לא בגופו. אתה תזמן את האחרים?"</p>
<p class="text">"אכן," אמר העומד בדלת בחיוך ונעלם. הרב־מג נעלם גם הוא. והמזרקה דיברה עם עצמה בקול שלֵו ובלתי פוסק באור השמש של ראשית האביב.</p>
<p class="text-1">ממערב לבית הגדול של רוק, ולעתים קרובות מעט מדרום לו, נראית בדרך כלל חורשת המהות. אין היא מופיעה במפות, ואין דרך המובילה אליה אלא אם כן יודעים את הדרך. אבל אפילו המתלמדים ואנשי העיירה והאיכרים רואים אותה, תמיד ממרחק, חורשה גבוהת עצים שבגונם הירוק של עליה יש רמז לזהב אפילו באביב. ונדמה להם - למתלמדים ולאנשי העיירה ולאיכרים - שהחורשה נעה אנה ואנה במסתוריות. אבל הם טועים, כי החורשה לא נעה. שורשיה הם שורשי המהות. כל שאר הדברים הם שנעים סביבה.</p>
<p class="text">גד חצה את השדות מכיוון הבית הגדול. הוא פשט את גלימתו הלבנה כי השמש היתה בפסגת השמים. איכר שחרש גבעה חומה נופף לו לשלום, וגד ענה לו באותו אופן. ציפורים קטנות פרחו לאוויר וזימרו. פרחי הרשף הגיעו כעת לשיא פריחתם באדמות הבור ובצדי הדרכים. הרחק בשמים, עוף דורס התווה קשת רחבה במעופו. גד הרים אליו את מבטו ונופף שוב. הציפור שיגרה את עצמה מטה כמו סוּפה של נוצות אל מפרק כף היד המושט ונאחזה בו בציפורניים צהובות. היא היתה אחד מבּזֵי הקֶרֶס של רוק, עוף דיִג מפוספס לבן וחום. הוא לכסן אל הרב־מג את אחת מעיניו העגולות הזהובות והבורקות. "חסר פחד," אמר לו הרב־מג בשפת היצירה.</p>
<p class="text">הבז הגדול חבט בכנפיו ואחז בו בטפריו והמשיך להתבונן בו.</p>
<p class="text">"אז עוף לך, אחי חסר הפחד."</p>
<p class="text">האיכר, שעמד הרחק על צלע הגבעה תחת השמים הכחולים, עצר ממלאכתו להתבונן. פעם אחת, בסתיו הקודם, הוא צפה ברב־מג מנחית ציפור פרא על כף ידו, ורגע לאחר מכן לא ראה עוד אדם, אלא שני בזים נישאים על הרוח.</p>
<p class="text">הפעם הם נפרדו לנגד עיניו של האיכר: הבז נסק גבוה בשמים, האיש המשיך בדרכו בשדות הבוציים.</p>
<p class="text">הוא הגיע לדרך המובילה אל חורשת המהות, שביל שמתמשך תמיד בקו ישר וישיר ולא משנה באיזה אופן הזמן והעולם מתעקמים סביבו, ועד מהרה נכנס תחת צלם של העצים.</p>
<p class="text">אחדים מהגזעים היו רחבים. מי שהתבונן בהם השתכנע סוף־סוף שהחורשה אינה זזה לעולם: הם היו כמו מגדלים קדומים שהאפירו מרוב שנים, ושורשיהם היו כמו שורשי ההרים. אלה היו העצים העתיקים ביותר, אך אחדים מהם היו דלילי עלים וענפיהם מתו. הם לא היו בני אלמוות. בין הענקים צמחו גם עצים צעירים, גבוהים וחיוניים עם חופות עלים שצבעם עז, וגם כאלה שצמיחתם רק החלה ולא היו אלא מקלות דקיקים עם עלים שאינם גבוהים יותר מילדה.</p>
<p class="text">האדמה תחת העצים היתה רכה ועשירה בעלים שנשרו ונערמו עם השנים. צמחו בה שרכים וצמחי חורש קטנים, אבל העצים היו מזן אחד ויחיד, שלא היה לו שם בלשון ההארדית של ארץ־ים. לאוויר מתחת לענפים היה ריח רענן ואדמתי, וטעמו בפה היה כמי מעיינות חיים.</p>
<p class="text">בקרחת יער, שנוצרה שנים לפני כן בעקבות נפילתו של עץ עצום, פגש גד את אשף התבניות, שחי בחורשה ויצא ממנה רק לעתים נדירות בלבד, ואולי מעולם לא. שערו היה צהוב כחמאה - הוא לא היה יליד הארכיפלג. מאז שאוחתה הטבעת של ארת־אקבה, הברברים מקארגד חדלו מפלישותיהם וכרתו בריתות מסחר ושלום עם ארצות הטבור. הם לא היו אנשים ידידותיים ושמרו על מרחק. אבל מדי פעם בפעם, לוחם צעיר או בנו של סוחר בא מערבה בעצמו, כי נמשך לשם בידי אהבת ההרפתקה או הכמיהה ללמוד להיות קוסם. כך היה עם אשף התבניות, פרא צעיר נושא חרב ועטוי באדום מקארֶגוֹ־אַט שהגיע לרוק בבוקר גשום ואמר לעומד בדלת בהארדית יהירה ודלה, "באתי ללמוד!" וכעת היה הנער לאיש גבוה ובהיר עור, בעל שיער ארוך בהיר ועיניים ירוקות משונות, שעמד באור הזהוב־ירוק תחת העצים: אשף התבניות של ארץ־ים.</p>
<p class="text">ייתכן שגם הוא ידע את שמו של גד, אבל אם כן, הוא מעולם לא אמר אותו. הם בירכו זה את זה בדממה.</p>
<p class="text">"במה אתה צופה שם?" שאל הרב־מג, והאשף ענה, "בעכבישה."</p>
<p class="text">בין שני עשבים גבוהים בקרחת היער היתה תלויה בעדינות רשת מעגלית. אור השמש השתקף בקורים הכסופים. במרכז חיכתה הטווה, יצורה אפורה־שחורה שגודלה כאישון.</p>
<p class="text">"גם היא אשפית תבניות," אמר גד ובחן את הרשת המרשימה.</p>
<p class="text">"מהו רוע?" שאל עמיתו הצעיר.</p>
<p class="text">הרשת העגולה, עם המרכז השחור, כאילו צפתה בהם.</p>
<p class="text">"רשת שאנו בני האדם טווים," ענה גד.</p>
<p class="text">בחורשה הזאת לא שרו ציפורים. היא היתה שקטה וחמה באור הצהריים. סביבם עמדו העצים והצללים.</p>
<p class="text">"אין חדש מנרבדואן ומאנלאד: אותו דבר."</p>
<p class="text">"דרום ודרום־מערב. צפון וצפון־מערב," אמר אשף התבניות בלי להסיט את מבטו מהרשת העגולה.</p>
<p class="text">"נבוא לכאן הערב. זהו המקום הטוב ביותר להיוועצות."</p>
<p class="text">"אין לי עצה." אשף התבניות הביט כעת בגד, ועיניו הירוקות היו קרות. "אני פוחד," אמר. "יש פחד. יש פחד בשורשים."</p>
<p class="text">"כן," אמר גד. "כמדומני, עלינו להביט במעיינות העמוקים. נהנינו מאור השמש זמן רב מדי, התבשמנו בשלום שאיחויה של הטבעת הביא עמו והסתפקנו בהישגים קטנים, דגנו במים הרדודים. הערב עלינו לשאול על אודות המעמקים." ובמילים אלה השאיר את אשף התבניות לבדו, להמשיך להביט בעכבישה שבדשא תחת אור השמש.</p>
<p class="text">בקצה החורשה, שם העצים הגדולים הושיטו את ענפיהם מעל אדמה רגילה, הוא ישב בגבו לשורש כביר ומטהו בחיקו. הוא עצם את עיניו כאילו כדי לנוח ושילח שיגור של רוחו אל מעבר לגבעות ולשדות של רוק, צפונה, אל הכף מוכה הגלים שבו עומד המגדל הגלמוד.</p>
<p class="text">"קורֶמקארמֵרוק," אמר ברוחו, ואשף השמות הרים את מבטו מהספר עב הכרס ובו שמות השורשים והעשבים והעלים והזרעים שקרא ממנו לתלמידיו ואמר, "הנני, אדוני."</p>
<p class="text">ואז הוא הקשיב, הזקן הגבוה הרזה, ששערו לבן תחת ברדסו השחור. ותלמידיו היושבים בשולחנותיהם בחדר ההוא במגדל הביטו בו וזה בזה.</p>
<p class="text">"אני אבוא," אמר קורמקארמרוק. הוא הרכין את ראשו שוב אל הספר ואמר, "שימו לב, לעלה הכותרת של פרח המוֹלי יש שם, והוא <span class="bold _idGenCharOverride-2">אִיבֵּרָה</span>, וגם לעלה הגביע, והוא <span class="bold _idGenCharOverride-2">פַּרְטוֹנאת</span>. ולגבעול ולשורש יש שמות משלהם גם כן..."</p>
<p class="text _idGenParaOverride-1">אבל הרב־מג גד היושב מתחת לעץ, שידע את כל שמות המוֹלי, השיב את הרוח ששלח, פשט את רגליו בנוחות בלי לפקוח את עיניו, ועד מהרה נרדם באור השמש המנוקד בצללי העלים.</p>


</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 70.40 ₪ מחיר רגיל 79.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 65.99 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
Notify me
באפשרותך לקבל עדכון כשהפריט חוזר למלאי
מייל לעדכון
בלחיצה על כפתור שליחה אני מאשר קבלת דיוור פרסומי
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

התחברו למועדון הצטרפו למועדון חידוש מועדון
הוספה למועדפים
שיתוף רשימה
Whatsapp
פייסבוק
העתק קישור
ביקורות
הנמכרים ביותר

ימינה
שמאלה