בית תשיעי 1
גלקסי ”אלקס” סטרן גדלה בשולי החברה. בגיל עשרים שרדה לבדה מסדרת רציחות מחרידות, והיא לא אופטימית לגבי המשך חייה – עד שהיא מקבלת הצעה מפתה: להשאיר את עברה מאחור ולהירשם ללימודים באוניברסיטה יוקרתית. בתמורה עליה לפקח על פעילויות האחוות הסודיות באוניברסיטה – אותן פוקדת צמרת החברה. אלקס מגלה במהרה שמאחורי הזוהר והיוקרה מסתתרת פעילות מיסטית אפלה – קסם אסור, מתים שקמים לתחייה וגם ציד של החיים.

ספר מטלטל שלא יעזוב אתכם גם לאחר סיום הקריאה.
שם: בית תשיעי 1
מחבר/ת: לי ברדוגו
שפה: עברית
תחום: מדע בדיוני ופנטזיה
תת תחום: מדע בדיוני ופנטזיה
מק״ט: 011415688
קרא עוד
המחיר הקטלוגי של הפריט: 98.00
				
<div class="_idGenStoryDirection-1 _idGenObjectStyleOverride-1" dir="rtl">
<p class="עימוד_chapter-no-">1</p>
<p class="עימוד_chapterheadline">חורף</p>
<p class="עימוד_indented-txt">אלקס חצתה במהירות את המישור הרחב הזר של כיכר בֵּייניקי, ונעליה הכו על אריחי הבטון השטוחים. קוביית הענק של ספריית הספרים הנדירים שבקצה הכיכר נראתה כאילו היא מרחפת מעל הקומה התחתונה. באור היום זהרו לוחות החיפוי של המבנה בצבעי ענבר, כמו כוורת מוזהבת בוהקת, מקדש יותר מספרייה. בלילה היא סתם נראתה כמו קבר. האזור הזה של ייל היה שונה ממקומות אחרים בקמפוס: בלי אבן אפורה וקשתות גותיות, בלי מובלעות קטנות מרדניות של בניינים מלבנים אדומות שלדברי דרלינגטון לא היו קולוניאליים אלא רק נועדו להיראות כאלה. דרלינגטון הסביר לה למה כיכר בייניקי נבנתה כמו שנבנתה, איך היא משתלבת בפינה הזאת של ארכיטקטורת הקמפוס ומשקפת אותה, אבל בעיניה היא נראתה כמו תפאורה לסרט מדע בדיוני משנות השבעים, כאילו הסטודנטים אמורים ללבוש בגדי גוף צמודים או טוניקות קצרצרות, לשתות משקה שנקרא רכּז ולבלוע כמוסות מזון. אפילו פסל המתכת הגדול – של אלכסנדר קלדר, כמו שידעה<span class="widow"> עכשיו – </span>נראה לה כמו נגטיב של מנורת ל<span class="widow">בה ענקית.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"זה קלדר," היא לחשה לעצמה. ככה דיברו בייל על אמנות. שום דבר הוא לא <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">של </span>מישהו. הפסל הוא קלדר. הבית הוא ניוטרה. היצירה<span class="widow"> – רותקו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ואלקס – מאחרת. היא התחילה את הערב מלאת כוונות טובות, נחושה בדעתה להתקדם בעבודה על "הרומן הבריטי המודרני" ולהשאיר לעצמה הרבה זמן להגיע לחיזוי. אבל היא נרדמה באחד מחדרי הקריאה של ספריית סטרלינג כשעותק של "נוסטרומו" אחוז ברפיון בידיה וכפות רגליה נחות על צינור החימום. בעשר וחצי היא התעוררה בבהלה, רוק נוזל על לחייה. ה"שיט" המבוהל שלה הדהד בספרייה השקטה כמו ירייה והיא טמנה את פניה בצעיף, העמיסה את התיק על הכת<span class="widow">ף</span><span class="widow"> ונמלטה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">עכשיו היא חתכה דרך המעבר המקושת של אולם קומונס שבו נחקקו בשיש שמות חללי המלחמה ודמויות אבן עמדו על המשמר – שלום, מסירות, זיכרון, ואחרון חביב אומץ העוטה קסדה ומגן וזה הכול בערך, ושתמיד נראה לה כמו חשפן ולא כמו גבר מתאבל. היא ירדה בריצה במדרגות, וחצתה את צומת הרחובות קול<span class="widow">ג' וגרוב.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הקמפוס שינה את פניו משעה לשעה ומרחוב לרחוב, ואלקס תמיד הרגישה כאילו היא רואה אותו לראשונה. הלילה הוא היה סהרורי ונשם נשימות עמוקות ואחידות. האנשים שראתה בדרכה לשס"ס נראו שבויים בחלום: מבטיהם שלווים, פונים זה אל זה, אדים עולים מספלי הקפה שבידיהם העטויות כפפות. הייתה לה הרגשה מלחיצה שהם חולמים אותה – בחורה במעיל כהה שתיעלם כ<span class="widow">שיתעוררו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">גם בניין שס"ס, שפילד־סטרלינג־סטרַתקוֹנה, נמנם. דלתות הכיתות היו נעולות, והמסדרונות מוארים רק באור חסכוני עמום. אלקס עלתה במדרגות לקומה השנייה ושמעה רעש מהדהד מאחד מאולמות ההרצאות: "המועדון החברתי של ייל" הקרין באולם סרט כל יום חמישי בערב. מֵרסי נעצה את רשימת הסרטים על דלת חדר המעונות שלהן, אבל אלקס לא טרחה אפילו להציץ בה. ימי חמישי שלה הי<span class="widow">ו תפוסים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">טריפּ הֵלמוּת' היה שעון ברפיון על הקיר ליד דלת אולם ההרצאות. הוא הנהן לאלקס בתנועה כבדת עפעפיים. אפילו באור העמום היא ראתה שהעיניים שלו אדומות. אין ספק שהוא עישן לפני שבא לכאן. אולי בגלל זה אנשי העצמות הבכירים ממנו תקעו אותו כאן בתור שומר. ואולי ה<span class="widow">וא התנדב.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"איחרת," הוא אמר. "הם כבר<span class="widow"> התחילו."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס התעלמה ממנו, והציצה פעם אחת לאחור כדי לוודא שהמסדרון שומם. היא לא חייבת לטריפ הלמות' הסברים, ואם תנדב אותם היא תיראה חלשה. היא נעצה את אגודלה בחריץ כמעט בלתי נראה בחיפוי הקיר. הקיר היה אמור להיפתח בקלות, אבל תמיד נתקע. היא דחפה אותו בכוח בכתפה, ומעדה כשנפתח ב<span class="widow">פתאומיות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"תרגיעי," <span class="widow">אמר</span><span class="widow"> טריפ.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס סגרה את הדלת מאחוריה, וירדה לאט במעבר הצ<span class="widow">ר</span><span class="widow"> והחשוך.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">למרבה הצער, טריפ צדק. החיזוי כבר התחיל. אלקס נכנסה לחדר הניתוח הישן בצעדים שקטים ככ<span class="widow">ל יכולתה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">החדר היה נטול חלונות, דחוס בין אולם ההרצאות לכיתת לימוד קטנה לתואר שני. הוא היה שריד נשכח מבית הספר לרפואה הישן שהקורסים שלו התנהלו בשס"ס עד שעבר לבניינים משלו. מתישהו בסביבות 1932 אטמו מנהלי הקרן שמימנה את <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">גולגולת ועצמות </span>את הכניסה אל החדר, והסוו אותה בחיפוי קיר חדש. את כל הפרטים האלה אלקס ליקטה מ"לתה: המורשת" כשהייתה אמורה לקרוא כנראה את "נ<span class="widow">וסטרומו".</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אף אחד לא העיף בה ולו מבט. כל העיניים היו נעוצות ב<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הַרוּספֶּקס, </span>שפניו הכחושות היו מכוסות במסכת מנתחים והחלוק הכחול בהיר שלו היה מוכתם בדם. ידיו העטויות בכפפות לטקס חיטטו בשיטתיות בתוך קרביו של – המטופל? האובייקט? הקורבן? – אלקס לא ידעה מה המונח הנכון לאיש ששכב על השולחן. לא "קורבן". <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הוא אמור להישאר בחיים</span>. תפקידה, בין היתר, הוא לוודא שזה אכן יקרה. היא צריכה להשגיח על האיש כשהוא עובר את מסע הייסורים הזה ובדרכו חזרה למחלקה בבית החולים שממנה לקחו אותו. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אבל מה יקרה לו בעוד </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">שנה</span>? היא שאלה את עצמה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בעוד </span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">חמש שנים</span></span><span class="widow">?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס הסתכלה על הגבר שעל שולחן הניתוחים: מייקל רֶיֵיס. היא קראה את התיק שלו לפני שבועיים, כשנבחר לטקס. עור הבטן שלו היה עכשיו מופשל ומוחזק בתופסני פלדה, ופנים הבטן נראה כאילו הוא פורח – סחלב ורוד תפוח, קטיפתי ואדום במרכז. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לא </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">יישאר נזק, ממש</span>. אבל כרגע היא צריכה לדאוג לעתיד שלה. רייס כ<span class="widow">בר יסתדר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס הסיטה את מבטה וניסתה לנשום מהאף. הבטן שלה התהפכה ורוק בטעם נחושת הציף את פיה. יצא לה לראות הרבה פציעות קשות, אבל רק אצל המתים. משום מה היה הרבה יותר גרוע לראות פציעה של אדם חי, של גוף אנושי שרק הצפצוף המתכתי הקבוע של המוניטור מחבר אותו לחיים. בכיס היה לה ג'ינג'ר מסוכר נגד בחילה – אחד הטיפים של דרלינגטון – אבל היא לא הרגישה בנוח להוציא אותו ולפתוח א<span class="widow">ת העטיפה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ולכן היא נעצה את מבטה בכיוון הכללי של ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span>, שקרא עכשיו סדרה של מספרים ושל אותיות – סימולי מניות ומחירי ניירות ערך של חברות הנסחרות בבורסה של ניו יורק. בשלב מסוים הלילה ההרוספקס יעבור לנאסד״ק, ליורונקסט ולשווקים באסיה. אלקס לא ניסתה אפילו לפענח את דבריו. ההוראות הסתומות לקנות, למכור ולחכות ניתנו בהולנדית – שפת המסחר, שפתן של הבורסה הראשונה לניירות ערך ושל ניו יורק הישנה ושפתם הרשמית של אנשי העצמות. כש<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">גולגולת ועצמות</span> נוסדה, היו סטודנטים רבים מדי ששלטו ביוונית ובלטינית. עיסוקיה של האגודה חייבו משהו פ<span class="widow">חות מובן.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"הולנדית היא שפה קשה יותר להגייה," אמר לה דרלינגטון. "חוץ מזה, זה מספק לאנשי העצמות תירוץ לנסוע לאמסטרדם." דרלינגטון שלט כמובן בלטינית, ביוונית ובהולנדית. הוא גם דיבר צרפתית, מנדרינית ופורטוגזית סבירה. אלקס התחילה רק עכשיו קורס "ספרדית ב'". היא בחרה בו כי חשבה שזה יהיה קורס קל בזכות השיעורים בבית הספר היסודי וערבוביית הפתגמים של סבתא שלה בלדינו, אבל היא לא לקחה בחשבון דברים כמו "מודוס האיווּי". בכל מקרה, היום היא כבר יכולה פחות או יותר לשאול אם גלוריה רוצה ללכת מחר <span class="widow">לדיסקוטק.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">צרור יריות עמום נשמע מהסרט שבחדר הסמוך והרעיד את הקיר. ה<span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-16">הרוספקס</span> הרים את עיניו מהגוש הוורוד החלקלק של המעי הדק של מייקל רייס, בר<span class="widow">וגז</span><span class="widow"> גלוי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"פני צלקת", קלטה אלקס כשהמוזיקה התגברה ומקהלה של קולות רמים שאגה כאיש אחד, "<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">רוצים להתעסק איתי? אוקיי. רוצים משחק</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2"> קשוח</span>?" הקהל דקלם כמו ב"מופע הקולנוע של רוקי". אלקס ראתה את "פני צלקת" בערך מאה פעם. זה היה הסרט האהוב על לן, עד כדי כך הטעם שלו היה צפוי, הוא אהב הכול <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">חזק</span> – כאילו הזמין ספר הדרכה של "איך להיות מאפיונר". כששניהם פגשו את הֶלי ליד הטיילת של וניס, ושער הזהב שלה נראה כמו מסך פתוח שנועד להציג את עיניה הכחולות הגדולות, אלקס חשבה מייד על מישל פייפר בשמלת הסאטן. רק פוני סמיך חלק היה חסר. אבל אלקס לא רצתה לחשוב על הלי הלילה, עם צחנת הדם שעמדה באוויר. לן והלי הם החיים הישנים שלה. הם לא שייכים לייל. מצד שני, ג<span class="widow">ם היא לא.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">למרות הזיכרונות שהסרט עורר, אלקס קיבלה בברכה כל רעש שהחריש את הקולות הלחים של ידי ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span> המחטטות במעיים של מייקל רייס. מה הוא רואה בהם? דרלינגטון אמר שהחיזויים לא שונים מקריאת העתיד בקלפי טארוט או בחופן עצמות של בעלי חיים. אבל הם בהחלט נראו שונים. ונשמעו הרבה יותר ממוקדים. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">את מתגעגעת למישהו. השנה </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הבאה תביא איתה אושר</span>. מגידי עתידות אמרו דברים כאלה – מעורפלים<span class="widow">, </span><span class="widow">מנחמים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא סקרה את אנשי העצמות, כולם בברדסים ובגלימות, שהתגודדו סביב הגוף שעל השולחן. סטודנט לתואר שני שהיה ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">רשם</span> העלה את החיזויים על הכתב. מכאן הם יימסרו למנהלי קרנות גידור ולמשקיעים פרטיים ברחבי העולם ויבטיחו את עתידם הכלכלי של אנשי העצמות ושל בוגרי האגודה. נשיאים לשעבר, דיפלומטים, ראש סי־איי־איי אחד לפחות – כולם היו אנשי עצמות. אלקס חשבה על טוני מונטנה הטובל בג'קוזי ונואם: <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אתה יודע מה </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">זה קפיטליזם</span>? היא העיפה מבט בגופו הרופס של מייקל רייס. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">טוני, אין</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2"> לך מושג</span></span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא קלטה תנועה חטופה ביציע המשקיף על חדר הניתוח. לחדר היו שני <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>מקומיים שישבו במקומות קבועים במרחק שורות ספורות זה מזה: אישה חולת נפש שעברה ב־1926 היסטרקטומיה להסרת השחלות והרחם והייתה אמורה לקבל בתמורה שישה דולר, אילו נשארה בחיים; וסטודנט לרפואה. הסטודנט קפא למוות בסביבות 1880 במאורת אופיום במרחק אלפי קילומטרים מכאן, אבל חזר שוב ושוב, ישב במקום שהיה פעם שלו והסתכל על כל מה שהתרחש מתחתיו והזכיר חיים. בחדר הניתוח נערכו חיזויים רק ארבע פעמים בשנה, בתחילת כל רבעון של שנת הכספים, אבל זה הספיק ל<span class="widow">ו, כנראה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">דרלינגטון נהג לומר שמול רוחות צריך להתנהג כמו ברכבת התחתית: <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אסור ליצור קשר עין. אסור לחייך. </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אסור לפנות אליהן. אחרת מי יודע מה יבוא איתך הביתה. </span>אבל זה לא כל כך פשוט כשהדבר היחיד שיש לראות בחדר חוץ מהן הוא גבר שמשתעשע באיברים הפנימיים של גבר אחר כמו באבני <span class="widow">מה־ג'ונג.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא נזכרה בתדהמה של דרלינגטון כשהבין שהיא לא רק רואה רוחות בלי עזרת שיקוי או כישוף, אלא שהיא גם רואה אותן בצבע. משום מה הוא רתח מזעם. היא נהנתה <span class="widow">מזה מאוד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"באיזה צבעים?" הוא שאל והוריד את רגליו מהשולחן. הנעליים השחורות הכבדות שנעל חבטו ברצפת העץ המחורצת בסלון של אִיל <span class="widow">בַּסטוֹן.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"פשוט צבעים. כמו בפולרואיד ישן. למה? מה א<span class="widow">תה רואה?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"הם נראים אפורים," הוא ענה בכעס. "בגלל זה קוראים להם<span class="widow"> </span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span></span><span class="widow">."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא משכה בכתפיה, וידעה שהאדישות שלה תכעיס אותו עוד יותר. "זה לא כז<span class="widow">ה סיפור."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אולי לא בשבילך," הוא מלמל, ויצא מהחדר בצעדים רועמים. עד סוף היום הוא הסתגר בחדר הכושר וה<span class="widow">זיע רוגז.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">בשעתו היא נמלאה זחיחות – היא שמחה לגלות שלא הכול בא לו בקלות. אבל עכשיו, כשהקיפה את חדר הניתוח ובדקה את התוויות הגיר הקטנות שצוירו בארבע רוחות השמיים, היא הרגישה רק לחוצה ולא מוכנה. אלה היו התחושות שלה מהרגע שכף רגלה דרכה בקמפוס. לא, עוד לפני כן. מהרגע שהדיקן סנדאו התיישב ליד המיטה שלה בבית החולים, תופף באצבעות מוכתמות מניקוטין על האזיקים שכבלו את ידיה, ואמר, "אנחנו מציעים לך הזדמנות." אבל זאת הייתה אלקס הישנה. האלקס של הלי ושל לן. האלקס של ייל, לעומת זאת, לא נכבלת באזיקים, לא מסתבכת בקטטות, לא מזדיינת עם זר בשירותים כדי לפרוע את החובות של החבר שלה למלווים בריבית. האלקס של ייל מתאמצת ולא מקטרת. היא ילדה טובה שמנסה לע<span class="widow">מוד בקצב.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ונכשלת</span>. היא הייתה צריכה להגיע הנה מוקדם יותר, להשגיח על שרטוט הסימנים ולוודא שהמעגל מוגן. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>ותיקים כמו אלה שמרחפים ביציע שמעליה לא נוטים לעשות בעיות אפילו אם נמשכו לכאן בגלל הדם. אבל חיזויים הם קסם גדול, ותפקידה לוודא שאנשי העצמות פועלים לפי הנוהל, שהם נזהרים. אם כי היא רק מעמידה פנים. רק אתמול בלילה היא חרשה במרץ וניסתה לשנן את הסימנים הנכונים ואת היחס הנכון של גיר, פחם ועצם. היא אפילו הכינה כרטיסיות, כמה פתטי, ועלעלה בהן באי־רצון בהפוגות בג'ו<span class="widow">זף קונרד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ההתוויות נראו לה בסדר, אבל היא שלטה בסימני ההגנה בערך כמו ברומנים בריטיים מודרניים. כשהשתתפה בחיזוי הסתיו עם דרלינגטון, היא באמת טרחה לשים לב? לא. היא הייתה עסוקה מדי: בג'ינג'ר המסוכר שמצצה, בתדהמה מכך שהכול מוזר, בתקווה שלא תשפיל את עצמה ותקיא. היא חשבה שיש לה עוד הרבה זמן ללמוד תחת עינו הפקוחה. אבל שניהם טעו בע<span class="widow">ניין הזה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ווּרהוּף</span>!" קרא ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span>, ואחת מאנשי העצמות זינקה קדימה. מלינדה? מירנדה? אלקס לא זכרה את שמה של הג'ינג'ית, רק שהיא במקהלת א־קפלה של נשים בלבד שנקראת "וים אנ' ריתם". הבחורה ניגבה בעדינות את מצחו של ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span> במגבת לבנה, ונבלעה <span class="widow">שוב בקהל.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס השתדלה לא להסתכל על הגבר ששכב על השולחן, אבל עיניה נדדו אל פניו בעל כורחה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">מייקל רייס, בן ארבעים ושמונה, סכיזופרן</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2"> פרנואידי מאובחן</span>. הוא יזכור משהו כשיתעורר? אם הוא ינסה לספר על זה למישהו, יקראו לו משוגע? היא הכירה את ההרגשה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">יכולתי להיות על השולח</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ן במקומו</span></span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אנשי העצמות אוהבים אותם כמה שיותר משוגעים," דרלינגטון אמר לה פעם. "הם חושבים שזה משפר את החיזויים." אלקס שאלה למה. "ככל שה<span class="CharOverride-15">וו</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">יקטימה</span> יותר מטורף," הוא ענה, "ככה הוא קרוב יותר <span class="widow">לאלוהים."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"ו<span class="widow">זה נכון?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"רק במסתורין ובמוות נגלית הנשמה," הוא ציטט, ואחר כך משך בכתפיו. "לפי חשבונות הבנק שלהם נ<span class="widow">ראה שכן."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"ואין לנו בעיה עם זה?" שאלה אלקס. "שפותחים לאנשים את הבטן רק כדי שאיזה צ'וֹנסי יוכל לשפץ לעצמו את ב<span class="widow">ית הקיץ?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"בחיים לא הכרתי איזה צ'ונסי," הוא ענה. "אבל אני עדיין אופטימי." הוא השתתק ועמד בנשקייה בפנים חמורות. "שום דבר לא יעצור את זה. יותר מדי אנשים בעלי השפעה בונים על הקסם של האגודות. עד ש<span class="CharOverride-15">לתה</span> נוסד לא היה עליהן שום פיקוח. אז או שתצווחי במחאה ולא תשיגי שום דבר אלא רק תפסידי את המלגה, או שתישארי כאן, תעשי את העבודה שלך ותשפרי את המצב כמ<span class="widow">ה שאפשר."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אפילו אז היא שאלה את עצמה אם זה לא רק חלק מהסיפור, אם מה שקושר את דרלינגטון ל<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span> לא פחות מתחושת החובה הוא הרצון העז שלו לדעת <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הכול</span>. אבל היא שתקה אז והתכוונה לשתוק<span class="widow"> גם היום.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מייקל רייס אותר באחת המיטות הציבוריות בבית החולים "ייל ניו הייבן". כלפי חוץ הוא נראה כמו כל מטופל אחר: נווד; מהטיפוסים שמתגלגלים מהמחלקה הפסיכיאטרית לחדר המיון לכלא; לפעמים לוקח תרופות, לפעמים מפסיק לקחת. היה לו אח בניו ג'רזי שהיה רשום כשאר הבשר הקרוב ביותר שלו, והאח אישר את מה שהיה אמור להיות הליך שגרתי לטיפול במעיים<span class="widow"> מצולקים</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">בבית החולים טיפלה ברֶייס רק אחות אחת, ג'ין גַטדוּלה, שעבדה שלושה לילות ברצף. היא לא הנידה עפעף ולא הקימה מהומה גם כשבגלל טעות כלשהי בלוחות הזמנים, כנראה, שיבצו אותה לשני ערבים נוספים במחלקה. לא ברור אם עמיתיה שמו לב לכך שהיא מגיעה בכל יום לעבודה באותו שבוע עם תיק ענקי. בתיק הייתה טמונה צידנית קטנה ובה הארוחות של מייקל רייס: לב של יונה לבהירות, שורש גרניום ותבשיל עשבים מרירים. לגטדולה לא היה מושג מה עושה המזון ולא מה הגורל שצפוי למייקל רייס, כמו שלא היה לה מושג מה עלה בגורלם של שאר המטופלים ה"מיוחדים" שלה. היא אפילו לא ידעה מי המעסיק שלה, רק שאחת לחודש היא מקבלת צ'ק חיוני מאוד לקיזוז חובות ההימורים שצובר בעלה בשולחנות הבלאק־ג'ק בקזינו "פ<span class="widow">וקסוודס".</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס שאלה את עצמה אם רק נדמה לה או שהיא באמת מריחה את הפטרוזיליה הטחונה שריפדה את קרביו של רייס, אבל הבטן שלה התכווצה שוב באזהרה. היא השתוקקה נואשות לאוויר צח והזיעה מתחת לשכבות הבגדים. בזכות מערכת קירור נפרדת משאר הבניין שרר בחדר הניתוח קור מקפיא, אבל נורות ההלוגן הניידות הענקיות שהאירו את השולחן הק<span class="widow">רינו חום.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אנחה חרישית נשמעה. עיניה של אלקס ננעצו מייד במייקל רייס, ותמונה איומה הבליחה בראשה: רייס מתעורר ומוצא את עצמו קשור לשולחן, מוקף דמויות חבושות ברדס, איבריו הפנימיים משתלשלים מגופו. אבל העיניים שלו נותרו עצומות, והחזה עלה וירד בקצב אחיד. האנחה נשמעה שוב, בקול רם יותר. אולי לעוד מישהו יש בחילה? אבל אף אחד מאנשי העצמות לא נראה במצוקה. פניהם זהרו באפלת החדר כמו ירחים שקדניים, ועיניהם היו נעוצו<span class="widow">ת בניתוח.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">האנחה התגברה ועכשיו הצטרף אליה משב רוח, התערבל בחדר וניתז מקירות העץ הכהים. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בלי קשר עין</span>, הזכירה אלקס לעצמה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">רק תסתכלי ותראי אם האפורים</span>... היא החניקה קר<span class="widow">יאת בהלה</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> כבר לא הי<span class="widow">ו במקומם.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הם גהרו מעל המעקה שהקיף את חדר הניתוח. הם לפתו באצבעותיהם את העץ, וגופם וצווארם היו מתוחים ממש עד קצה מעגל הגיר כמו בעלי חיים שמנסים לשתות <span class="widow">מבור מים.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אל תסתכלי. זה היה קולו של דרלינגטון, האזהרה שלו. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אל תנעצי בהם עיניים</span>. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>יכולים ליצור קשר בקלות, להתחבר למישהו. והפעם הסכנה גדולה במיוחד כי היא מכירה את עברם של ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> האלה – הם נמצאים כאן כל כך הרבה זמן שדורות שלמים של נציגי <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה </span>תיעדו אותם. אם כי בכל המסמכים צנזרו את<span class="widow"> שמותיהם.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם את לא יודעת את השם," הסביר דרלינגטון, "את לא יכולה לחשוב עליו ואת גם לא מתפתה להגיד אותו." שם מבטא מידה של א<span class="widow">ינטימיות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אל תסתכלי</span>. אבל דרלינגטו<span class="widow">ן לא כאן.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורה </span>הנקבה הייתה עירומה, והפטמות של שדיה הקטנים היו מכווצות מקור כמו שהיו מן הסתם במותה. היא קירבה את ידה לפצע הפתוח בבטנה ונגעה בחיבה בבשר, כמו אישה המגלה בתנועה ביישנית שהיא בהיריון. לא תפרו לה בשעתו את הפצע. הנער – והוא אכן היה נער, רזה ועדין פנים – לבש ז'קט ירוק־כהה מרושל ומכנסיים מוכתמים. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>תמיד נראים כמו שנראו ברגע המוות. אבל היה משהו מגונה במחזה שלהם זה לצד זה, האחת עירומה וה<span class="widow">אחר לבוש.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כל שריר בגופם של ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>היה דרוך, עיניהם היו פקוחות לרווחה ושפתיהם פעורות. פיותיהם היו חורים שחורים ענקיים, ומהם בקעה הקינה הקודרת – ממש לא אנחה, בעצם, אלא קול חדגוני אל־אנושי. אלקס נזכרה בקן הצרעות שמצאה איזה קיץ בחניה שמתחת לדירה של אימא שלה בסטודיו סיטי, בזמזומם האדיש של החרקים במק<span class="widow">ום החשוך.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span> המשיך לדקלם בהולנדית. אחד מאנשי העצמות קירב כוס מים לשפתי <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרשם</span>, שהמשיך לתמלל. ריח כבד של דם, של עשבי תיבול ושל חרא עמ<span class="widow">ד באוויר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> רכנו קדימה סנטימטר אחר סנטימטר. הם רעדו, שפתיהם נמתחו והפיות שלהם היו רחבים מדי עכשיו, כאילו הלסתות יצאו מציריהן. דומה היה שכל ה<span class="widow">חדר רוטט.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל רק אלקס ר<span class="widow">אתה אותם.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">זאת הסיבה שבגללה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה </span>הביאו אותה לכאן, שבגללה הדיקן סנדאו פנה לבחורה באזיקים והציע לה באי־רצון הצעה ששווה זהב. ובכל זאת, אלקס הסתכלה סביבה בתקווה שעוד מישהו יבין, שמישהו י<span class="widow">ציע עזרה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא פסעה צעד לאחור וליבה פרפר כמו ארנב. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>הם כנועים, קהים, במיוחד <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>ותיקים כל כך. זה מה שאלקס חשבה, לפחות. אולי זה אחד השיעורים שדרלינגטון לא הספיק להג<span class="widow">יע אליהם?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא אימצה את מוחה כדי להיזכר בכישופים המעטים שדרלינגטון לימד אותה בסמסטר שעבר, בלחשי ההגנה. בלית ברירה היא תוכל להשתמש במילות המוות. הן יפעלו על <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים </span>במצב כזה? היא הייתה צריכה לשים מלח בכיסים, סוכריות קרמל שיסיחו את דעתם, משהו. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">דברים בסיסיים</span>, אמר דרלינגטון בראשה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">קלי</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ם לתפעול.</span></span></p>
<p class="עימוד_running-txt">מעקה העץ שתחת אצבעותיהם של ה<span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-16">אפורים</span> התחיל להתכופף ולהיסדק. נערת המקהלה הג'ינג'ית הרימה את עיניה, וניסתה להבין מאיפה בוקעות<span class="widow"> החריקות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">המעקה יישבר. הסימנים לא מדויקים כנראה. מעגל ההגנה לא יחזיק מעמד. אלקס הסתכלה ימינה ושמאלה על אנשי העצמות חסרי התועלת בגלימות המגוחכות. אם דרלינגטון היה כאן הוא היה נשאר ונלחם, מרסן את ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> ומגן<span class="widow"> </span><span class="widow">על רייס.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אור ההלוגן התעמע<span class="widow">ם, התגבר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"לך תזדיין, דרלינגטון," לחשה אלקס, וכבר הסתוב<span class="widow">בה לברוח.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בום</span>.</p>
<p class="עימוד_running-txt">החדר רעד. אלקס מעדה. ההרוספקס ושאר אנשי העצמות הסתכלו ע<span class="widow">ליה בזעף.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בום</span>.</p>
<p class="עימוד_running-txt">דפיקות של משהו מהעולם הבא. משהו גדול. משהו שאסור לתת <span class="widow">לו לעבור.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">דנטה</span> שלנו שיכורה?" מלמל <span class="widow">ה</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span></span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בום</span>.</p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס פערה את פיה לצרוח, להגיד להם שיברחו לפני שמה שמעכב את היצור ה<span class="widow">זה</span><span class="widow"> יקרוס.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">האנחות גוועו פתאום, לחלוטין, כאילו פקקו אותן בבקבוק. המוניטור צפצף. הנור<span class="widow">ות זמזמו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> ישבו שוב במקומם. הם התעלמו זה מזה והתע<span class="widow">למו ממנה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">החולצה של אלקס נדבקה לגופה הלח מתחת למעיל, ספוגה לחלוטין בזיעה. עורה הדיף ריח חמצמץ כבד של פחד. נורות ההלוגן עדיין זרחו באור לבן וחם. חדר הניתוח פלט פעימות חום כמו איבר מלא דם. אנשי העצמות לטשו עיניים. בחדר הסמוך רצו כתובי<span class="widow">ות הסיום.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס ראתה את המקום ש<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">האפורים</span> אחזו בו במעקה. העץ התפצל לכפיסים לבנים דקיקים שנראו כמו <span class="widow">חוטי משי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"סליחה," היא אמרה. היא התכופפה והקיאה על ר<span class="widow">צפת האבן.</span></p>
<p class="עימוד_indented-txt">רק בשלוש בלילה תפרו לבסוף את מייקל רייס. ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span> ומרבית אנשי העצמות האחרים הלכו שעות קודם לכן להתרחץ אחרי הטקס ולהתכונן למסיבה שתימשך עד הרבה אחרי ע<span class="widow">לות השחר.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ההרוספקס</span> יחזור אולי היישר לניו יורק במושב עור בצבע שמנת של לימוזינה שחורה, או שיחליט להישאר לחגיגות ויבחר לעצמו<span class="widow"> סטודנטים</span>ו/או סטודנטיות מבין שלל מועמדים מוכנים ומזומנים. אלקס שמעה ש"לדאוג ל<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הרוספקס</span>" נחשב לכבוד, ואולי מי ששיכור מספיק ומסומם מספיק באמת רואה את זה ככה, אבל לה בהחלט נשמע שמדובר בסרסרות לטובת האיש שמשלם את <span class="widow">החשבונות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הג'ינג'ית – מירנדה, מתברר, "כמו ב'הסופה'" – עזרה לאלקס לנקות את הקיא. היא הייתה באמת נחמדה, ואלקס הרגישה קצת לא נעים על ששכח<span class="widow">ה את שמה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">את רייס עטפו בכיסוי הטעיה ששיווה לו מראה של ציוד אור־קולי מכוסה ביריעת ניילון, והוציאו אותו מהבניין על אלונקה. זה היה השלב המסוכן ביותר במבצע הלילי כולו מבחינת ביטחון האגודה. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">גולגולת ועצמות</span> לא ממש הצטיינו בשום דבר חוץ מחיזויים, וחברי <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">כתב יד</span> סירבו כמובן לחלוק את כישופי המקסם שלהם עם אגודה אחרת. הקסם שהחזיק את ההסוואה של רייס רטט עם כל מהמורה: האלונקה היטשטשה והתחדדה חליפות והצפצופים והטרטורים של הציוד הרפואי ושל המנשם המשיכו להישמע. אם מישהו יסתכל בתשומת לב על מה שחולף במסדרון, אנשי העצמות יסתבכו קשות – אם כי אלקס תיארה לעצמה שגם מזה הם יצליחו לצאת ב<span class="widow">עזרת כסף.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כשרייס יחזור למחלקה היא תבדוק מה שלומו, וכעבור שבוע תבדוק שוב כדי לוודא שהוא מחלים בלי סיבוכים. כבר היו בעבר נפגעים בחיזויים, אם כי מאז שהקימו את <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span> ב־1898 כדי לפקח על האגודות זה קרה רק פעם אחת: חבורה של אנשי עצמות הרגה בטעות נווד במהלך קריאת חירום שתוכננה בפזיזות אחרי קריסת הבורסה ב־1929. בארבע השנים שלאחר מכן החיזויים נאסרו, ו<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">עצמות</span> הייתה עלולה לאבד את הקבר שלה – בניין גדול מלבנים אדומות בהיי סטריט. "בשביל זה אנחנו קיימים," אמר דרלינגטון כשאלקס דפדפה בספרים של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span> ברשימה שפירטה את שמות כל ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">וויקטימה</span> ואת תאריכי החיזויים. "אנו הרועים<span class="widow">, סטרן." </span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אבל כשאלקס הצביעה על שרבוט בשוליים של "לתה: המורשת" הוא התכווץ. "געל"מ?" <span class="widow">היא שאלה</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"גמרנו עם לוזרים מתים," הוא ע<span class="widow">נה באנחה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ממש שליחות אצילית. ולמרות זאת, אלקס לא יכולה להרגיש עליונות רבה מדי הלילה, אחרי שכמעט נטשה את מייקל רייס כדי להציל<span class="widow"> את עורה</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס נשאה בגבורה שרשרת ארוכה של בדיחות על הארוחה של עוף בגריל וסוכריות גומי שפלטה על הרצפה. היא נשארה בחדר הניתוח וּוידאה שאנשי העצמות הנותרים יפעלו לפי נוהל החיטוי התקין (י<span class="widow">ש לקוות).</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא החליטה לחזור שוב מאוחר יותר ולפזר בחדר אבקת עצמות. שרידי מוות הם הדרך היעילה ביותר להרחיק <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> – זאת הסיבה שבגללה בתי קברות הם מקומות פחות רדופים יחסית. היא חשבה על הפּיות הפעורים של הרוחות, על זמזום החרקים הנורא. משהו ניסה לפרוץ בכוח למעגל הגיר. למיטב הבנתה, לפחות. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> – רוחות – הם בלתי מזיקים. בדרך כלל. נדרש מהם מאמץ רב כדי ללבוש צורה כלשהי בעולם האנושי. ולעבור דרך ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לוט</span> האחרון? להפוך לגשמיים, ליצורים שיכולים לגעת? שעלולים להזיק? אלקס ידעה שהם יכולים לעשות את זה. אבל זה היה כמעט בל<span class="widow">תי אפשרי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ובכל מקרה, עד היום נערכו כבר מאות חיזויים בחדר ההוא והיא לא שמעה על שום <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפור</span> שלבש צורה גשמית או הפריע. למה ההתנהגות שלהם השתנ<span class="widow">תה הלילה?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אם הי</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">א השתנתה</span></span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">המתנה הגדולה ביותר ש<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span> נתנו לאלקס לא הייתה המלגה המלאה לייל, ולא ההתחלה החדשה שקרצפה את עברה ומחקה אותו כמו כוויית חומצה. אלא הידיעה, הוודאות, שהדברים שהיא רואה אמיתיים ותמיד היו כאלה. אבל שנים רבות מדי היא שאלה את עצמה אם היא משוגעת, וכבר היה מאוחר מדי להפסיק. דרלינגטון היה מאמין לה. כמו תמיד. אלא שדרלינגט<span class="widow">ון איננו</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אבל הוא יחזור</span>, היא אמרה לעצמה. בעוד שבוע, במולד הירח, נחזיר או<span class="widow">תו הביתה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס נגעה בעדינות במעקה הסדוק והתחילה לחשוב איך תנסח את הדוח שלה על החיזוי לספרים של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בית</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2"> לתה</span>. הדיקן סנדאו קרא את כל הדוחות, והיא לא ממש השתוקקה להסב את תשומת ליבו למשהו חריג. חוץ מזה, אם מתעלמים לרגע מהגבר חסר האונים שהמעיים שלו זכו לעיצוב מחדש, לא קרה בעצם שום <span class="widow">דבר נורא.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">כשאלקס הגיחה מהמעבר אל המסדרון, טריפ הלמות' התנער בבהלה מרפיונו. "הם מסי<span class="widow">ימים שם?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הנהנה ושאפה שאיפה עמוקה של אוויר צח יחסית. היא השתוקקה כבר לצאת<span class="widow"> מהבניין.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"דוחה, אה?" שאל טריפ בחיוך זחוח. "אחרי שירשמו את הטיפים כמו שצריך אני יכול להעביר לך כמה, אם את רוצה. יהיה לך יותר קל עם ההלוואות סטודנ<span class="widow">טים</span><span class="widow"> שלך."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה לך ולהלוואות סטודנטים?" המילים נפלטו מפיה בכעס, בלי מחשבה. אם דרלינגטון היה כאן, הוא לא היה מרוצה. אלקס אמורה להיות מנומסת, מרוחקת, דיפלומטית. חוץ מזה, היא צבועה. בזכות <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה </span>היא יכולה להשלים את התואר בלי שום חוב מעיק – בתנאי שתצלח ארבע שנים של בחינות, עבודות ועוד לי<span class="widow">לות כאלה</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">טריפ הרים את ידיו בכניעה וצחק במבוכה. "הֵיי, רק מנסה להסתדר." טריפ היה בנבחרת השיט, דור שלישי של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אנשי</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2"> עצמות</span>, משכמו ומעלה, גולדן רטריבר גזעי: מטופש, נוצץ ויקר. הוא היה ורדרד ופרוע כמו תינוק בריא, בהיר שיער ועדיין שזוף מאיזה אי שהוא בילה בו את חופשת החורף. הוא היה נינוח כמו כל מי שמאז ומתמיד היה ויהיה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בסדר גמור</span>, בחור של אלף הזדמנויות נוספות. "הכול טוב בינינו?" הוא שאל<span class="widow"> בלהיטות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"הכול טוב," היא ענתה, אם כי היא לא הרגישה טוב. רטט האנחה המזמזמת עדיין מילא את ריאותיה והדהד בגולגולתה. "פשוט מחני<span class="widow">ק בפנים."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"נכון?" אמר טריפ. מבחינתו הם כבר היו חברים. "אולי לא כל כך נורא להיתקע בחוץ כל הלילה." הוא לא נשמ<span class="widow">ע משוכנע.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"מה קרה לך ביד?" אלקס ראתה תחבושת מבצבצת ממעיל <span class="widow">הרוח שלו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">טריפ הפשיל את השרוול וחשף פיסת ניילון שמנונית על פנים האמה. "אני ועוד כמה חברים עשינו היו<span class="widow">ם קעקוע."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס הסתכלה מקרוב: בולדוג פורץ בהילוך גאה מה־Y הכחולה הגדולה של ייל. המקבילה המאצ'ואיסטית של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">חברוֹת ה</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">כי טובות</span></span><span class="widow">!</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"יפה," ה<span class="widow">יא שיקרה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"לך יש קעקועים?" עיניו הישנוניות שוטטו על גופה וניסו לקלף מעליה את שכבות החורף, בדומה לאפסים שהסתובבו בגראונד זירו ואצבעותיהם התחקו אחר הקווים וליטפו את עצם הבריח שלה, את הזרוע. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אז מה הקעקוע</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2"> </span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הזה אומר</span></span><span class="widow">?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"לא. זה לא הקטע שלי." אלקס הידקה את הצעיף על צווארה. "מחר אני אבדוק במחלקה מה של<span class="widow">ום רייס</span><span class="widow">."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"הא? אה, כן. יופי. איפה דרלינגטון בעצם? כבר הוא מפיל עלייך את העבודה<span class="widow"> השחורה?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">טריפ לא שנא את אלקס. הוא ניסה להתיידד איתה, אבל רק כי הוא רצה שכל מי שהוא פוגש יגרד לו את הבטן. את דרלינגטון, לעומת זאת, הוא ח<span class="widow">יבב באמת.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"הוא בספרד," היא ענתה, כי זה מה שהורו <span class="widow">לה להגיד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"נחמד. תמסרי לו <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בּוּאֶנו</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ֹ</span><span class="widow"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ס דיאַס</span></span><span class="widow">."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אם אלקס הייתה יכולה לתקשר עם דרלינגטון, היא הייתה אומרת לו, <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">תחזור</span>. היא הייתה אומרת את זה גם באנגלית וגם בספרדית. היא הייתה משתמשת בלש<span class="widow">ון ציווי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אַדִיוֹס," היא אמרה לטריפ. "תיהנה<span class="widow"> במסיבה."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ברגע שיצאה מהבניין היא תלשה מעליה את הכפפות, פתחה את העטיפות של שני ג'ינג'רים מסוכרים דביקים ודחפה אותם לפה. נמאס לה לחשוב על דרלינגטון, אבל ריח הג'ינג'ר וחומו בעומק הגרון הקימו אותו לתחייה ביתר בהירות. היא ראתה את גופו הארוך שרוע מול אח האבן הגדולה בבּלאק אֶלם. הוא חלץ נעליים, תלה את הגרביים לייבוש על אדן האח ושכב על הגב בעיניים עצומות. ראשו נח על ידיו השלובות, ואצבעות רגליו נעו לקצב המוזיקה שריחפה בחדר – משהו קלאסי שאלקס לא הכירה, עתיר קרנות יער שציירו באוויר קשתות צלי<span class="widow">לים</span><span class="widow"> עזות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס ישבה לידו על הרצפה. ידיה חבקו את ברכיה וגבה נשען על בסיס ספה ישנה. היא ניסתה להיראות רגועה ולהפסיק לבהות בכפות הרגליים שלו, אבל הן נראו כל כך <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-16">עירומות</span>. הוא קיפל את מכנסי הג'ינס כדי שהרטיבות לא תיגע בעורו, והכפות הלבנות הדקות, פלומת השיער שכיסתה את הבהונות, עוררו בה הרגשה קצת מגונה, כמו סוטה מימים עברו שיוצא מדעתו בגלל קרס<span class="widow">ול מבצבץ.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לך תזדיין, דרלינגטון</span>. היא עטתה שוב א<span class="widow">ת הכפפות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">לרגע היא עמדה משותקת. היא צריכה לחזור לבית <span class="CharOverride-15">לתה</span>, לכתוב את הדוח ולהעביר אותו לעיונו של הדיקן סנדאו. אבל היא רק רצתה לצנוח על המיטה התחתונה הצרה בחדר המשותף לה ולמרסי, ולצבור כמה שיותר שעות שינה לפני הלימודים. אם תגיע עכשיו למעונות היא לא תצטרך להמציא שום תירוץ לשום שותפה סקרנית. אבל אם היא תישן ב<span class="CharOverride-15">לתה</span>, מרסי ולורן ידרשו בתוקף לדעת עם מי ואיפה היא ביל<span class="widow">תה הלילה</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">דרלינגטון הציע לה פעם להמציא בן זוג כדי לתרץ את ההיעדרויות הארוכות שלה ואת היציאות הליליות <span class="widow">המאוחרות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם אני אעשה את זה, בשלב מסוים אני אהיה חייבת להפיק איזה בחור שיסתכל עליי בהערצה," ענתה אלקס בתסכול. "איך הצלחת להתחמק מחקירות במשך שלו<span class="widow">ש שנים?" </span></p>
<p class="עימוד_running-txt">דרלינגטון משך בכתפיו. "השותפים שלי חושבים שיש לי ים של סטוצים." אלקס גלגלה עיניים כל כך חזק, שעוד קצת והיא הייתה רואה <span class="widow">את העורף.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"בסדר, בסדר. אמרתי להם שאני מנגן בלהקה עם כמה סטודנטים מאוניברסיטת קונטיקט ושיש לנו הרבה<span class="widow"> הופעות."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אתה יודע בכ<span class="widow">לל לנגן?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"ברור."</p>
<p class="עימוד_running-txt">בצ'לו, בקונטרבס, בגיטרה, בפסנתר ובעוד איזה כלי שנ<span class="widow">קרא עוּד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">הלוואי שעד שתחזור לחדר מרסי כבר תישן והיא תוכל להיכנס בשקט, לקחת את תיק כלי הרחצה ולצאת אל המקלחות בלי שאף אחד ישים לב. זה לא יהיה קל. בכל פעם שמתעסקים עם הלוט שבין העולם הזה לעולם הבא, נשארת צחנה שמזכירה את נפצוצי האוזון החשמליים של אחרי סערה מהולים בריח דלעת רקובה שעמדה יותר מדי זמן על אדן החלון. בפעם הראשונה שאלקס עשתה את הטעות וחזרה לדירה בלי להתקלח קודם, היא נאלצה לשקר ולטעון שנפלה לערמת אשפה כדי להסביר את הריח. מרסי ולורן צחקו עלי<span class="widow">ה שבועות.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס חשבה על המקלחות המטונפות במעונות... ולעומתן על טבילה באמבט הפאר העצום בחדר האמבטיה המצוחצח של איל בסטונה, על מיטת האפריון הגבוהה כל כך שהיא צריכה לטפס עליה. ל<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span> אמורים להיות בתי מסתור ומקומות מחבוא בכל רחבי הקמפוס של ייל, אבל אלקס ראתה עד היום רק את המאורה ואת איל בסטונה. המאורה הייתה קרובה יותר למעונות ולרוב כיתות הלימוד שלה, אבל שכנה מעל חנות בגדים וכללה רק כמה חדרים ישנים ונוחים שהיו מצוידים תמיד בשקיות צ'יפס ובחטיפי החלבון של דרלינגטון, מקום שאפשר לקפוץ אליו לחטוף תנומה זריזה על הספה עם הקפיצים הבולטים. איל <span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-17">בסטונה, לעומת זאת, הייתה משהו מיוחד: אחוזה תלת־קומתית ששכנה</span><span class="סטיילים-לעברית_bold CharOverride-17"> </span>קילומטר וחצי ממרכז הקמפוס ושימשה המפקדה הראשית של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span>. אוֹקוּלוּס תחכה שם הלילה באורות דולקים ועם מגש תה, ברנדי וסנדוויצ'ים. זאת המסורת – גם אם אלקס לא תגיע ליהנות ממנה. אבל למותרות האלה יש מחיר: היא תיאלץ להתמודד עם אוקולוס, והיא פשוט לא תעמוד עכשיו בשתיקות חשוקות השפתיים של דוֹז. היא העדיפה לחזור למעונות מסריח<span class="widow">ה מהלילה</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס חצתה את הכביש וחתכה שוב דרך המעבר המקושת. היא התקשתה לא להציץ לאחור לעיתים קרובות ולחשוב על ה<span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אפורים</span> העומדים בשולי המעגל בפיות פעורים מדי, בורות שחורים הפולטים זמזום חרקים נמוך. מה היה קורה אם המעקה היה נשבר, אם עיגול הגיר היה קורס? מה הסעיר אותם כל כך? האם היא הייתה מצליחה לגייס את הכוח ואת הידע הדרושים כדי להדוף אותם? <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">פָּאסָה פּוּנטוֹ, פָּאסָ</span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">ה מוּנדוֹ</span>. חולף רגע, ח<span class="widow">ולף עולם.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס הידקה את המעיל לגופה, טמנה את פניה בצעיף וחשה בהבל פיה הלח על הצמר. היא עברה במהירות על פני ספריית<span class="widow"> בייניקי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אם ננעלים בספרייה כשפורצת שרפה כל החמצן נשאב ממנה," טענה פעם לורן. "כדי להגן על<span class="widow"> הספרים."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס ידעה שזה קשקוש – דרלינגטון אמר לה, והוא ידע את כל האמת על המבנה: הוא ידע שבנו אותו לפי האידיאל האפלטוני (המבנה הוא מקדש), בהתאם ליחסים שכמה סדרי דפוס השתמשו בהם בעבודתם (המבנה הוא ספר), ושהשיש נחצב בוורמונט (המבנה הוא מונומנט). הוא ידע שהכניסה מעוצבת כך שרק אדם אחד יוכל להיכנס בכל פעם, ויעבור בדלת המסתובבת בשפלות רוח. אלקס ראתה בעיני רוחה את דרלינגטון עוטה את הכפפות הלבנות שנועדו להגן על הספרים הנדירים, ואת אצבעותיו הארוכות נחות בחרדת קודש על הדף. ככה לן <span class="widow">נגע בכסף</span><span class="widow">.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">בספרייה היה חדר נסתר בקומה... היא לא זכרה איזו. אבל גם אילו זכרה היא לא הייתה נכנסת אליו. לא היה לה אומץ לרדת לחצר הפנימית, להצמיד את אצבעותיה לחלון בדרך הסודית ולהיכנס בחושך. הספרייה הייתה יקרה לליבו של דרלינגטון. לא היה מקום קסום יותר. לא היה מקום בקמפוס שהיא הרגישה בו יותר כמ<span class="widow">ו מתחזה. </span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס הושיטה יד לטלפון לראות מה השעה, בתקווה שלא הרבה אחרי שלוש. אם תספיק להתרחץ ולהיכנס למיטה עד ארבע, יהיו לה שלוש וחצי שעות שינה עד שתיאלץ לקום ולחצות שוב את הקמפוס לשיעור ספרדית. בחישובים כאלה היא התעסקה כל לילה, כל רגע. כמה זמן היא יכולה להשקיע בעבודה? כמה היא יכולה לנוח? המספרים אף פעם לא הסתדרו. היא התקשתה להחזיק את הראש מעל המים, התקשתה להסתדר עם הכסף, ושום דבר שעשתה לא לגמרי הצליח. הבהלה נשפה בעורפה, ל<span class="widow">פתה אותה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא הסתכלה במסך הזוהר ופלטה קללה. הוא היה מלא הודעות. בחיזוי היא העבירה את הטלפון למצב שקט ושכחה ל<span class="widow">בטל אותו.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ההודעות היו כולן מאדם אחד: אוקולוס, פמלה דוז, סטודנטית לתואר שני שהייתה עוזרת המחקר של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה</span> ואחראית על תחזוקת המגורים השונים. <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">פאמי</span>, אם כי רק דרלינגטון קר<span class="widow">א</span><span class="widow"> לה ככה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">תתקשרי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">תתקשרי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">תתקשרי.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">ההודעות נשלחו כל רבע שעה בדיוק. דוז פועלת כנראה לפי איזה נוהל, או שהיא עוד יותר לחצנית ממה שא<span class="widow">לקס חשבה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס שקלה להתעלם. אבל זה היה יום חמישי בלילה, המועד שהאגודות נפגשות בו, וזה אומר שאיזה חרא קטן כנראה עולל משהו. מי יודע, אולי משני הצורה האידיוטים מ<span class="CharOverride-15">ראש זאב</span> הפכו את עצמם לעדר תאואים ורמסו חבורת סטודנטים שיצאה מבניין<span class="widow"> ברנפורד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">היא תפסה מחסה מהרוח מאחורי אחד העמודים שעליהם ניצבה הקובייה של בייניקי,<span class="widow"> והתקשרה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">דוז הרימה בצלצול הראשון. "מדברת <span class="widow">אוקולוס."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"דנטה חוזרת אלייך," ענתה אלקס והרגישה כמו מטומטמת. היא דנטה. דרלינגטון הוא ורגיליוס. ככה <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">לתה </span>היה אמור להתנהל עד שאלקס תגיע לשנה האחרונה, ואז תקבל את התואר ורגיליוס ותחנוך סטודנט משנה ראשונה. כשדרלינגטון אמר לה את שמות הקוד שלהם – הוא קרא להם "משרות" – היא הנהנה וחיקתה את החיוך הקטן שלו, והעמידה פנים שהבינה את הבדיחה. אחר כך היא עשתה חיפוש וגילתה שוורגיליוס היה המדריך של דנטה בדרכו לגיהינום. עוד בדיחה קורעת של <span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">בית לתה </span>שה<span class="widow">יא </span><span class="widow">פספסה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"יש גופה בפֵּיין ויטני," אמרה דוז. "קנטוריון כב<span class="widow">ר </span><span class="widow">בזירה."</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"גופה," חזרה אלקס על דבריה. היא חשבה שהתשישות כנראה פגעה ביכולת שלה להבין שפה אנושי<span class="widow">ת בסיסית.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"כן."</p>
<p class="עימוד_running-txt">"כאילו, בן<span class="widow"> </span><span class="widow">אדם מת?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"כ־הן." דוז ללא ספק ניסתה לשדר רוגע, אבל היא נשמה בכבדות וההברה היחידה נשמעה כמו שיה<span class="widow">וק מתנגן.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס הצמידה את גבה לעמוד, וקור האבן חלחל אליה דרך המעיל. פרץ זועם של אדרנלין פילח<span class="widow"> את גופה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">את עובדת </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">עליי</span>? זה מה שהיא רצתה לשאול. כי ככה היא הרגישה, שצוחקים עליה. שהיא הילדה המוזרה שמדברת אל עצמה, זאת שרצתה חברות עד כדי כך שנעתרה להפצרות של שרה מקיני: "את יכולה בבקשה לפגוש אותי ב'טרֶס מוּצ'אצ'וֹס' אחרי הלימודים? אולי תצליחי לדבר עם סבתא שלי. היינו הולכות לשם הרבה ואני מתגעגעת אליה נורא." זאת שחיכתה לבדה מחוץ למסעדה מקסיקנית מסריחה במתחם מזון מסריח בוואלי, ונאלצה בסוף להתקשר לאימא שלה ולבקש שתבוא לקחת אותה כי אף אחת לא באה. ברור שאף אח<span class="widow">ת לא באה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt"><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">הפעם זה </span><span class="סטיילים-לעברית_bold _idGenCharOverride-2">אמיתי</span>, היא הזכירה לעצמה. ועל פמלה דוז אפשר אולי להגיד הרבה דברים, אבל היא לא בת זונה כמו ש<span class="widow">רה מקיני.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">זאת אומרת ש<span class="widow">מישהו מת.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">והיא אמורה לעשות משה<span class="widow">ו בעניין?</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אה, זאת היית<span class="widow">ה תאונה?"</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"אפשרות לרצח." דוז נשמעה כאילו חיכתה לשאלה הז<span class="widow">את בדיוק.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"בסדר," אמרה אלקס כי לא היה לה מושג מה עוד אפ<span class="widow">שר להגיד.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">"בסדר," ענתה דוז במבוכה. היא דקלמה את התפקיד החשוב שלה והייתה מוכנה לר<span class="widow">דת מהבמה.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אלקס ניתקה את השיחה, ועמדה בדממה הקרה והקודרת של הכיכר השוממה. היא שכחה לפחות חצי מהדברים שדרלינגטון ניסה ללמד אותה עד שנעלם, אבל לא היה לה ספק שהוא לא דיב<span class="widow">ר על רצח.</span></p>
<p class="עימוד_running-txt">אם כי לא היה לה ברור למה. כשהולכים יחד לגיהינום, רצח דווקא יכול להיות התחל<span class="widow">ה לא רעה.</span></p>


</div>


			
ספר מודפס
מחיר מוצר 78.40 ₪ מחיר רגיל 88.20 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
מועדון: 73.49 ₪
ספר דיגיטלי
מחיר מוצר 28.00 ₪ מחיר רגיל 44.00 ₪ מחיר מדף 0.00 ₪
ניתן לקריאה בקינדל
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
שליחת ספר כמתנה
כמה פרטים וההזמנה מוכנה לשילוח
טלפון של מקבל המתנה
שם המקבל
ברכה
מקסימום 250 תווים
לפי נושאים
פנטזיה לנוער קסם וכישוף רומן אפל מצמרר מציאות מקבילה ספרות גותית על טבעי סיפורי רוחות
זה הזמן להיות חברים!

מצטרפים למועדון סטימצקי ב 34.90 ש״ח ונהנים מיד מכל ההטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!
זה הזמן להיות חברים!

בקשתך התקבלה

חברי מועדון נהנים מהטבות בלעדיות באתר
היי %firstname%,

כחבר/ת מועדון תוכל/י להנות מהטבות יום הולדת 10% הנחה!! כולל כפל מבצעים
הטבות מחכות לך בסל
*בכפוף לתקנון
איזה כיף שאנחנו חברים! חבר מועדון נהנה מהטבות בלעדיות
זה הזמן להיות חברים!

הצטרפו למועדון החברים של סטימצקי ותיהנו ממגון הטבות
מתנת הצטרפות למימוש בחנות בחודש העוקב *בכפוף לתקנון שפע הנחות
ומבצעים יחודיים הטבת יום הולדת
שווה במיוחד!